לכתחלה הוא שקתני [ששנה] שנראה שאין דרך אחרת, וכך צריך לעשות. ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] כך: גזירה היא זו שלא לחלוץ לשניה ולייבם את הראשונה, מתוך חשש דלמא קדים וחליץ [שמא יקדם ויחלוץ] לראשונה ברישא [בתחילה] ואז אסור לייבם את השניה, ולכן גזרו גם כשחלץ קודם לשניה! ומשיבים: "ולא מתייבמות" קתני [שנה], כלומר, דליכא [שאין] דין יבום הכא [כאן] כלל, משמע אפילו בדיעבד כשחלץ לשניה אין בראשונה דין ייבום.

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] שהטעם הוא אחר: גזירה שמא עד שיספיק לייבם את אשת האח הראשון שמת, ימות האח השני, ותיפול לפניו אשתו של האח שהיא אחות זקוקתו, וכתוצאה מכך לא יוכל לייבם אף אחת מהן, ואסור לבטל מצות יבמין! ומטעם זה אסרו לייבם כשנפלו שתי אחיות, ולא משום אחות זקוקתו! ומשיבים: ר' יוחנן למיתה לא חייש [אינו חושש], שלדעתו אין לגזור גזירות בשל חשש זה.

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יוחנן שמשנה זו בשיטת ר' אלעזר היא, שיש לו שיטה אחרת בכלל, שאמר: כיון שעמדה עליו היבמה שעה אחת באיסור — אפילו לאחר נפילתה נאסרה עליו עולמית. ואפשר לפרש את המשנה כשיטת ר' אלעזר. ומשיבים: מדסיפא [מכיון שבסופה] של אותה משנה מפורשת דעת ר' אלעזר, משמע כי רישא לאו [ראשה, תחילתה, אינה] כשיטת ר' אלעזר. ולכן אינני יכול להסביר חלק זה כר' אלעזר.

ושואלים: ונימא ליה [ושיאמר לו] שכאן מדובר דנפול [שנפלו שתיהן] בבת אחת, שמתו שני האחים בבת אחת, ועל פי שיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאמר: אפשר לצמצם, כלומר, שני דברים שווים במידה אפשר לכוון שיהיו שווים במידתם בדיוק נמרץ, וכן שני מאורעות הבאים בזמן אחד, ניתן לכוון בדיוק מוחלט את בואם באותו זמן, ואף כאן יש לומר שמתו שני האחים בזמן אחד במדוייק! ומשיבים: לא סתם לן [לנו] התנא שתהא סתם משנה כשיטת ר' יוסי הגלילי. כלומר, שיטתו זו לעולם איננה כתובה כסתם משנה אלא כדעת יחיד.

ושואלים: ולימא ליה [ויאמר לו] הסבר אחר, שאמנם מתו בזה אחר זה, אלא דלא ידעינן הי נפול ברישא [שאין אנו יודעים איזו נפלה בתחילה לייבום].

ומשיבים: אי הכי [אם כך] — היינו דקתני [זה ששנינו] בסוף המשנה שאם קדמו וכנסו יוציאו, מדוע יוציאו? בשלמא [נניח] לגבי האח שייבם את הראשונה אמרינן ליה [אומרים אנו לו] למייבם מאן שריא לך [מי התיר אותה לך]? שהרי היא אחות זקוקתך ולכן עליך להוציאה, אלא זה שמייבם את השניה, הלא אמר (יכול לומר): חבראי [חברי] אחי, הוא אשר את השניה ייבם, ואילו אנא [אני] את הראשונה אני מייבם. וכיון שהאח האחר כבר יבם את השניה — ממילא אין האחרת עוד אחות זקוקה, ובטל האיסור ממנו. ומדוע יוציאה ממנו!

ומסבירים: אכן, היינו דקאמר ליה [זהו שאמר לו] ר' יוחנן לר' יוסי בר חנינא: אחיות איני יודע מי שנאן, שלפי השיקולים הללו איננו יכול ליישב את שיטת המשנה הזו כראוי.

א תנן [שנינו במשנתנו]: היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה — הרי הוא אסור בה, ומותר באחותה, שכיון שפטור מלייבם את זו שהיא ערוה עליו, ממילא השניה אינה נחשבת כלל כאחות זקוקתו ומותרת להתייבם לו, ואילו האח השני אסור בשתיהן, שכיון שמותר בשתיהן, הרי כל אחת מהן אסורה עליו משום אחות זקוקתו. סלקא דעתין [עלה על דעתנו] לומר שנפלה לפניו זו שהיתה איסור ערוה, כגון חמותו, תחלה לייבום ורק אחר כך מת האח השני ונפלה גם אשתו לייבום.

ושואלים: ואמאי [ומדוע] אסור בשתיהן? ליקו [שיעמוד] החתן לייבם הך [וייבם את האחות הזו] שאינה חמותו ברישא [בתחילה] וממילא תהוי [תהיה] חמותו לגבי אידך [האחר] כיבמה שהותרה עם נפילתה, ונאסרה אחר כך כאחות זקוקתו על ידי נפילת אחותה, וחזרה והותרה על ידי שאחיו ייבם את אחותה, ואם כן תחזור להיתרה הראשון ויהא רשאי לייבמה!

אמר רב פפא: צריך לומר שבמשנה מדובר כגון שנפלה הך [זו] שאינה חמותו ברישא [תחילה] לייבום ואז היתה מותרת לשניהם, וכשנפלה גם אחותה לייבום, נאסרו שתיהן על האח השני, משום אחות זקוקה.

ב במקרה ששני האחים בכל זאת קדמו וכנסו, שנינו במשנה שיוציאו, ור' אליעזר אומר שיש בזה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים: יקיימו, ובית הלל אומרים: יוציאו. תניא [שנינו בתוספתא] נוסחה רחבה יותר, ר' אליעזר אומר: בית שמאי אומרים: יקיימו, ובית הלל אומרים: יוציאו. ר' שמעון אומר: יקיימו. אבא שאול אומר היפך דברי ר' אליעזר: קל היה להם לבית הלל בדבר זה. כלומר, בהלכה זו בית הלל הם המקילים, שבית שמאי אומרים: יוציאו, ובית הלל אומרים: יקיימו.

על ברייתא זו שואלים: דעת ר' שמעון כמאן [כדעת מי היא]? שכיון שהדבר שנוי במחלוקת בין בית הלל ובית שמאי (אמנם בשתי שיטות הפוכות) לא היה צריך ר' שמעון לנסח את ההלכה בדרך זו, שהרי אי [אם] הוא סבור שבית שמאי הם הסוברים שיקיימו — היינו [זוהי] שיטת ר' אליעזר, והיה לו לומר זאת בלשון זו. אי [ואם] ר' שמעון סבור שבית הלל הם הסוברים שיקיימו — היינו [זוהי] שיטת אבא שאול! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] ר' שמעון, והיא שיטה שלישית, שלדעתו לא נחלקו כלל בית שמאי ובית הלל בדבר זה, והכל מודים שיקיימו.

ג שנינו במשנה שאם היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה — אסור בה ומותר באחותה. ושואלים: הא תנינא חדא זימנא [הרי כבר שנינו דבר זה פעם אחת]: אחותה כשהיא יבמתה, שאם נופלות לייבום אחיות שהן יבמות (גיסות) ואחת מהן אסורה לו משום ערוה — האחרת או חולצת או מתייבמת!

ומשיבים: צריכא [נצרך] הדבר להיאמר גם כאן, דאי אשמועינן התם [שאם היה משמיע לנו את ההלכה הזו רק שם] (לעיל יבמות כ, א), כאשר נאמרה ההלכה בלשון כללית, הייתי אומר: משום דליכא למיגזר [שאין מקום לגזור] משום האח השני, שהרי מדובר שם רק ביבם אחד ואחות אחת מותרת לו והאחרת אסורה, אבל הכא [כאן] שיש שני אחים דאיכא למיגזר [שיש מקום לגזור] משום החשש שמא יבוא השני ששתיהן מותרות לו וייבם אחת מהן ובכך יפגע באחות זקוקתו, ואם כן אימא [אמור] שלא נאמרה הלכה זו אף לגבי האח שאחת מהן ערוה לו, ונגזור שתהיינה היבמות אסורות לשניהם.

ולהיפך: אי אשמועינן הכא [אם היה משמיע לנו רק כאן], אפשר היה לומר: משום דאיכא [שיש] עוד אח שני דקא מוכח [שמוכיח] שהרי הוא אסור בשתיהן, והכל למדים מכאן שיש איסור לייבם שתי אחיות זקוקות, ולא יבואו לטעות בדבר, אבל התם דליכא [שם שאין] אח שני, אימא [אמור] שלא נאמרה הלכה זו, ונגזור שלא ייבם מהחשש שמא יבואו להקל באחות זקוקתו, על כן צריכא [נצרכה הלכה זו להיאמר] בשני המקומות.

ד עוד שנינו במשנה: אם היה איסורה של היבמה איסור מצוה או איסור קדושה — חולצת ולא מתייבמת. ותוהים: הא נמי תנינא [הרי זו גם כן שנינו]: