חלץ לאחיות שביניהן — לא נפטרו הצרות. ונראה שהטעם הוא, שמאחר שאיננו יכול לייבם את האחיות, שהרי כל אחת מהן היא אחות זקוקתו, אף חליצתן היא חליצה פגומה, וחליצה פגומה אינה יכולה לפטור את צרותיהן. משמע שאף שמואל סבור שחליצה צריכה להיות חליצה מעולה, כלומר, רק באותם מקרים שבהם יכולה לחול מצות ייבום. ולענייננו, היכא דקיימא [היכן שקיימת] אפשרות של חליצה של שמעון (האח השני שלא חלץ כלל) לשניה וחליצתו תהיה חליצה כשרה, האם נאמר כי חליץ [יחלוץ] לה ראובן (האח שכבר חלץ לאחות אחת) וחליצתו לשניה היא עכשיו חליצה פסולה?

ומתרצים: אין להבין את דברי שמואל כמשמעם, אלא מאי [מה פירוש] "אחד חולץ לכולן" נמי דקאמר [גם כן שאומר] שמואל — לגבי האמצעית שאכן לאמצעית (האחות השלישית) חולץ אחד משניהם. ושואלים: והא [והרי] "כולן" קאמר [אמר], משמע שלכל האחיות חולץ! ומשיבים: כיון דרובה גביה [כיון שהרוב אצלו] שהרי האח שחלץ לאחות אחת חולץ גם לזו, קרי ליה [קורא לו] "כולן". ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: כי קאמר [כאשר אמר] שמואל כי חליצה מעליא [מעולה] בעינן [אנו צריכים] — הני מילי למיפטר [דברים אלה אמורים כדי לפטור] את צרתה בחליצה זו, אבל מפטרא נפשה [לפטור את עצמה] — פטרה [פוטרת] אפילו בחליצה כזו. וכאן, כיון שאין צרות — אפילו חליצה של אח אחד לכולן מספקת.

א כיון שהוזכרו דברי שמואל, דנים עתה גופא [לגופו] של ענין. אמר שמואל: היו שלושה אחים, ושניים מהם היו נשואים כל אחד לכמה נשים, ושתים מאלה היו אחיות, ואחר כך מתו שני האחים הנשואים, והנשים נפלו לפני היבם, אם חלץ לאחיות — לא נפטרו צרות, אבל אם חלץ לצרות — נפטרו אחיות. וכן אם נתן גט לאחת מן הנשים הללו, ואז אינו רשאי עוד ליבמה לפי תקנת חכמים, אם חלץ לבעלת הגט — לא נפטרה צרה על ידי כך שכיון שאינו יכול ליבמה אף חליצתה פגומה ואין חליצה פגומה זו יכולה לפטור צרתה, ואם חלץ לצרה — נפטרה בעלת הגט.

וכן אם עשה באחת מאלה מאמר, אם חלץ לבעלת המאמר — לא נפטרה צרה, שאף חליצתה של זו פגומה, שכיון שעשה בה מאמר (קדושין) אין קדושין אלה בטלים אלא בגט, שצריכה גט, בנוסף לחליצה, כדי לפוטרה, ולכן אין כוח חליצה זו מספיק כדי לפטור את הצרה. אבל אם חלץ לצרה — נפטרה בעלת מאמר מחליצה, ויצטרך לתת לה גט.

ושואלים: מאי שנא [מה שונה], מדוע, אם חלץ לאחיות שלא נפטרו צרות על ידי כך — דהויא לו [שהרי היא לו] אחות אשה בזיקה, וכיון שאינו רשאי ליבמה, אף אין חליצתה חליצה גמורה, אם כן כאשר חלץ לצרות נמי [גם כן] לא ליפטרו [יפטרו] האחיות, דהויא להו [שהרי הן] צרות אחות אשה בזיקה. שאם האשה אסורה עליו (משום קירבה של זיקה), הרי צרתה היא צרת אשה אסורה עליו וגם חליצתה חליצה פגומה! ומשיבים: קסבר [סבור] שמואל שאין זיקה, שאין קשר הזיקה יוצר קירבה כלל.

ומקשים: והא [והרי] אמר שמואל במפורש יש זיקה (לעיל יבמות יח, ב)! ומשיבים: הלכה זו, לדברי האומר אין זיקה קאמר [אמר], אף שהוא עצמו אינו סבור כך.

ושואלים: אם לפי השיטה שאין זיקה אמר, אי הכי [אם כך], כאשר חלץ לאחיות אמאי [מדוע] לא נפטרו בכך הצרות? בשלמא [נניח] שהצרה של רחל, כלומר, של האחות השניה לא תיפטר, שכיון שחלץ לה ללאה, כלומר לאחות הראשונה, והדר חלץ [וחוזר אחר כך וחולץ] לרחל, השניה, הויא לה [הרי] נמצא כי החליצה של רחל היא חליצה פסולה, כיון שאיננו יכול לייבם את רחל זו משום שהיא אחות חלוצתו, וחליצה פסולה אינה פוטרת את צרתה, אלא הצרה של לאה — תיפטר, שאם אין זיקה הרי חליצתה של הראשונה היתה חליצה גמורה!

ומסבירים: מאי [מה פירוש] "לא נפטרו צרות" נמי דקאמר [גם כן שאמר] שמואל — הכוונה לצרה של רחל, האחות השניה. ומקשים: והא [והרי] "צרות" קאמר [אמר] בלשון רבים, ולא צרה! ומשיבים: צרות דעלמא [צרות בכלל], כלומר, זו היא הלכה כללית, ולכן אמר אותה בלשון רבים, ולא התכוון למקרה המסויים הזה שבו מדובר רק בצרה אחת.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש בדברי שמואל שלשון רבים שנקט בה אין כוונתו על שתי הנשים אלא על אחת מהן בלבד, יש קושי בפיסקה האחרת: "חלץ לצרות נפטרו אחיות", אולם וכי על ידי חליצה לצרת רחל, מי מיפטרא [האם רחל נפטרת]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו, וכיון שחלץ לאחות אחת, הרי צרת אחותה ("צרת רחל") היא צרת אחות חלוצתו, וכיון שאסור בה — חליצתה היא חליצה פגומה ואינה פוטרת אחרות!

ומשיבים: שמואל נמי [גם כן] התחיל ולא התחיל קאמר [אמר]. וכך התכוון לומר: אם התחיל את מעשה החליצה באחת מן האחיות — לא יגמור בצרות, ולא יעשה חליצה שניה באחת מהן, דתנן [שכן שנינו במשנה]: אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו וחליצת הצרה לא תפטור את האחות השניה, שחליצה גרועה היא. אבל אם התחיל בצרות — יגמור אף באחיות. דתנן [שכן שנינו במשנה אחרת]: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. ולכן אם חלץ לצרת לאה, רחל שהיא אחות צרת חלוצתו מותרת לו, ויכול לחלוץ לה חליצה גמורה ותפטור את צרתה.

רב אשי אמר: לעולם יש לפרש כדקאמרת [כפי שאמרת] בתחילה, שטעמו של שמואל בהלכות אלה הוא לשיטתו שיש זיקה, והקושיה שהקשינו: מדוע יפטרו האחיות בחליצת הצרות, בעוד שכל אחת מהן היא צרת אחות אשתו בזיקה — אין זו קושיה, שכן יש לומר ומשום דלא אלימא [שאין אלימה, חזקה] הזיקה לשוייה [כדי לעשות] את הצרה שיהא דינה כערוה ממש.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב אשי: חלץ לאחיות — לא נפטרו צרות. ונדייק: הא [הרי] אם חלץ לצרות — נפטרו אחיות. מאי טעמא [ומה טעם] הדבר — לאו [האם לא] משום דקסבר [שסבור] תנא זה שיש זיקה ולפיכך לא נפטרו הצרות בחליצת האחיות, אבל ולא אלימא [אלימה, חזקה] הזיקה לשוייה [לעשות אותה] את הצרה כערוה, וצרות קרובה בזיקה אינן נפטרות מייבום, ולכן כאשר חולץ להן נפטרות בכך האחיות.

אמר ר' אבא בר ממל: מכאן אין ראיה, שאפשר לומר כי הא [ברייתא זו] מני [כדעת מי היא] — כדעת בית שמאי היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: בית שמאי מתירין הצרות לאחין ואף אם היו אלה צרות קרובותיו ממש היו מותרות בייבום. ומקשים: אי הכי [אם כך], שאתה מפרש שזו כשיטת בית שמאי שהצרות מותרות, אם כן יבומי נמי תתייבם [גם כן תתייבם], ומדוע מדובר פה רק בחליצה ולא בייבום?

ומשיבים: הכוונה היתה לא כבית שמאי לגמרי, אלא כר' יוחנן בן נורי. שאמר: בואו נתקן להן לצרות שיהו חולצות ולא מתייבמות. ותימנע מחלוקת בית שמאי ובית הלל. ומקשים: והאמר מר [והרי אמר החכם]: לא הספיקו לגמור את הדבר ולתקן כר' יוחנן בן נורי עד שנטרפה השעה בגזירות השמד, ולא תיקנו תקנה זו בפועל! אמר רב נחמן בר יצחק: אחריו, לאחר מכן, חזרו חכמים אחרים ותקנו כשיטתו.

ב כיון שהוזכר בדברי שמואל ענין בעלת גט ובעלת מאמר, מביאים כי איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: