באלמנה מן הנשואין — כולי עלמא לא פליגי דלא פטרה [הכל אינם חלוקים שאינה פוטרת], כיון שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, ולא הועילה ביאתה כלום, ולכך אין בה כדי לפסול את צרתה. כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי זה באלמנה מן הארוסין; מאן דאמר [מי שאומר] שביאתה פוטרת את צרתה, סובר: אתי [באה] מצוה עשה של ייבום ודחי [ודוחה] את לא תעשה של אלמנה. ומאן דאמר [ומי שאומר] שביאתה אינה פוטרת, לדעתו לא אתי [באה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את לא תעשה, כיון שאפשר בחליצה.

מיתיבי [מקשים] על שיטת האומר שאינה פוטרת, ממה ששנינו בברייתא: ואם בעלו — קנו, משמע שמצות הייבום חלה ויש לה תוקף אף שאסור מלכתחילה לעשותה, ואם כן תפטור גם את צרתה! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו הדברים.

ושואלים: לימא תיהוי נמי תיובתא [האם נאמר שתהא זו גם כן קושיה] ודחיה לכלל שקבע ריש לקיש, שכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם — מוטב, ואם לא — יבוא עשה וידחה את לא תעשה?! ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ריש לקיש: כי אמינא אנא [כאשר אומר אני] שבמקום שאפשר לקיים את עשה ולא תעשה מקיימים את שניהם ואין דוחים — הרי זה רק היכא דמקיימי [במקום שמקיימים] מצוה כתיקונה, אבל הכא [כאן], חליצה במקום שצריך היה להיות ייבום — לאו מצוה היא כל כך כמו ייבום.

א אמר רבא: רמז לאיסור שניות מן התורה מנין — שנאמר בסוף פרשת העריות: "כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ" (ויקרא יח, כז), "האל" מתפרש כאן במובן: "קשות", העבירות החמורות, מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] גם עבירות מסוג "רכות", ומאי נינהו [ומה הן] הרכות — שניות.

ושואלים: ומאי משמע [ומה המשמעות], כיצד מובן שלשון "האל" לישנא [לשון] המורה על דבר קשה הוא — דכתיב [שנאמר] "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל יז, יג), כלומר, החזקים והתקיפים.

ומציעים: לימא פליגא [האם לומר שאימרה זו חלוקה] על דברי ר' לוי, שאמר ר' לוי: קשה עונשין של מדות שאדם מרמה בהן, יותר מעונשין של עריות, שזה בעריות נאמר בהן רק "אל", וזה המידות נאמר בהן "אלה" ("כי תועבת ה' אלוהיך כל עושה אלה כל עושה עול". דברים כה, טז), משמע ש"אלה" הוא הלשון הקשה! ומשיבים: אין זו קושיה, "אל" קשה, ו"אלה" קשה מ"אל".

ושואלים: לגבי [אצל] עריות נמי הא כתיב [גם כן הרי נאמר] "אלה" ("כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות". ויקרא יח, כט)! ומשיבים: ההוא, הביטוי "האלה" האמור בדיני עריות, לא להדגיש את חומרתן בא, אלא כדי לצמצם ולהדגיש: על אלה ולא על אחרות, למעוטי [למעט] את מי שמרמה במדות מעונש כרת.

ושואלים: אלא, אם כן, שאין בהן עונש חמור זה מאי חומרייהו [מה חומרתן] של מידות? ומשיבים: הני [אלה, עריות], הבא עליהם אפשר שיחזור בתשובה, אולם הני [אלה] שמרמה את הרבים במידות — לא אפשר בתשובה, שהרי אינו יודע למי יחזיר.

רב יהודה אמר רמז לשניות מהכא [מכאן], ממה שנאמר בשלמה המלך: "ואזן וחקר תקן משלים הרבה" (קהלת יב, ט), ואמר עולא אמר ר' אלעזר: קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה (סל) שאין לה אזנים (ידיות), עד שבא שלמה ועשה לה אזנים ("אזן"). וכוונתו, שהוסיף שלמה המלך ותיקן כמה תקנות כדי שיהיו עזר וגדר לדברי התורה עצמם.

ר' אושעיא אמר מהכא [מכאן]: "פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבר" (משלי ד, טו), כלומר, שצריך להתרחק ולא לעבור בקירבת מקום שיש בו דבר איסור.

אמר רב אשי: משל לדברי ר' אושעיא למה הדבר דומה — לאדם המשמר פרדס, אם הוא משמרו מבחוץ — כולו משתמר. ואם משמרו מבפנים — מה שלפניו במקום שרואה — משתמר, אבל מה שלאחריו — אינו משתמר. ומעירים: והא [וזו] שאמר רב אשי בדותא [בדיה] היא, איננו נכון, ש המשל מכוון. כי התם [שם] במשל, מה שלפניו מיהא [לפחות] משתמר, הכא, אי לאו [כאן, אם לא] איסור השניות, פגע [היה פוגע] בערוה גופה [עצמה], והשמירה הזו "מבחוץ" היא הכרחית ולא רק שמירה מעולה יותר.

רב כהנא אמר רמז לשניות מהכא [מכאן], שנאמר: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות" (ויקרא יח, ל) האמור בסוף דיני עריות. ופירושו: עשו משמרת (שמירה) נוספת למשמרתי.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אם מכאן למדים, הא דאורייתא [זו, מן התורה] היא שיש להוסיף משמרת לתורה, ומדוע אנו אומרים שהשניות הן מדברי סופרים? והשיב לו: עצם הדרישה להוסיף משמרת — דאורייתא [מן התורה], ופירשו רבנן (חכמים) כיצד לעשות משמרת זו. והקשה לו: אם כן, הלא כל התורה נמי [גם כן] פירשו רבנן (חכמים)! אלא כך יש לומר: איסור שניות כולו מדרבנן [מדברי סופרים], וקרא אסמכתא בעלמא [והכתוב הוא רק סמך בלבד] ולא מצוה גמורה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מה הם שניות שאסרו: אם אמו, ואם אביו, ואשת אבי אביו, ואשת אבי אמו, ואשת אחי האב מן האם (שאביו ודודו הם אחים רק מצד האם בלבד), ואשת אחי האם מן האב, וכלת בנו, וכלת בתו. ומותר אדם באשת חמיו אם איננה אם אשתו, ובאשת חורגו אשת בנו החורג, אם מת בן זה או גירש אותה. ואסור בבת חורגו (בנו החורג). וחורגו (בנו החורג) מותר באשתו ובתו שלו.

ומשום גזירות אלה בחורגים מתהווים מצבים תמוהים לכאורה, כגון: ואשת חורגו אומרת לו, לאבי בעלה, אני מותרת לך, ובתי אסורה לך, שהרי היא בת חורגו.

על הנאמר בברייתא תוהים: האם בת חורגו היא מהשניות שהן אסורות מדברי סופרים הלא דאורייתא [מן התורה] היא אסורה, שהרי בת בנו החורג היא בת בן אשתו, ובמפורש נאסרה, דכתיב [שכן נאמר]: "את בת בנה ואת בת בתה לא תקח" (ויקרא יח, יז)! ומשיבים: משום דקבעי למיתני סיפא [משום שרצה לשנות בסופה] של ברייתא זו: אשת חורגו אומרת לו: אני מותרת לך, ובתי אסורה לך, ואף על גב [ואף על פי] ש"בתי אסורה לך" מדאורייתא [מן התורה], בכל זאת בדידי [בי עצמי] לא גזור ביה רבנן [גזרו חכמים], לכן תנא רישא נמי [שנה בראשה גם כן] בת חורגו, אף על פי שאיננה מן השניות.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שרצה לשנות דבר שיש בו חידוש כגון זה, לגבי אשת חמיו נמי תימא [גם כן תאמר, תשנה]: אני מותרת לך ובתי אסורה לך, דהויא [שהרי היא] אחות אשתו! ומשיבים: הא פסיקא ליה [דבר זה פסוק, מוחלט, לו], כלומר, לעולם אשת חורגו מותרת ובת חורגו אסורה, אבל הא [זה] שבת אשת חמיו תהיה אסורה — לא פסיקא ליה [אינו פסוק לו] אין דינו קבוע תמיד, שהרי אם תמות אשתו תהיה אחותה מותרת, ולכן ציין אותה במפורש.

ג אמר רב, שקיבל במסורת כי ארבע נשים יש להן הפסק. כלומר, בארבע נשים שנאסרו משום שניות, אין האיסור הולך ונמשך גם לדורות אחרים, שלמעלה או שלמטה מהן, אלא רק באלה שנמנו במפורש. נקיט [החזיק] רב בידיה תלת [בידו שלוש] מאלה. כלומר, בשלוש מאותן ארבע היה בטוח. והן: אשת אחי האם מן האב שהיא לבדה אסורה, אבל אשת אחי אם אמו מותרת, ואשת אחי האב מן האם, שהיא עצמה שניה ואסורה, אבל אשת אחיו אבי אביו מן האם, מותרת, וכלתו. וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו. אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך [וסימנך] שתזכור מי אמר מה: דעילאי [שלמעלה, הראשונות], הם של רב כי זעירי מוסיף עוד דור אחד, אשת אבי אמו, שרב לא מנה.

ושואלים: ורב, מאי טעמא לא חשיב ליה [מה טעם לא מנה אותה] בין אלה שיש להן הפסק? ומשיבים: לדעתו מיחלפא ליה [מתחלפת היא], שאפשר לטעות ולהחליפה באשת אבי אביו, שאין לה הפסק ואיסור שבה נמשך לדורות אחרים, ולכן לא התירוה.

ושואלים: וזעירי מדוע איננו חושש לכך? ומסבירים: להתם שכיח ואזיל [לשם לבית משפחת אבי אביו הוא מצוי והולך] ולכן גזרו איסור זה שלא יבוא להתגרות בערוה, ואולם להכא לא שכיח ואזיל [לכאן, למשפחת אמו, אין זה מצוי שילך] ולכן הם לא חששו לכך.

בין הנשים שמנה רב כשניות, מצויה גם כלתו,