סקר
מסכת בבא קמא:





 

פירוש שטיינזלץ

זו חדייב, נהר גוזן — זו גינזק, וערי מדי — זו העיר חמדן וחברותיה. ואמרי לה [ויש אומרים]: זו ניהר וחברותיה. ושואלים: חברותיה מאן [מי הן]? אמר שמואל: כרך, מושכי, חידקי ודומקיא, אלה הם המקומות שהם "חברותיה" של חמדן. אמר ר' יוחנן: וכולן, כל המקומות הללו שמנינו, נאמרו לענין שיש בהם צד פסול. שאם בא אדם ממקומות אלה להתגייר אנו חוששים שמא מזרע ישראל הוא ושמא ממזר הוא, ולכן כולם פסולים.

והוסיף וסיפר רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה, את ההלכה הזו לפני] שמואל שחוששים לקידושין של גוי בזמן הזה, אמר לי: אין לחשוש לכך, כי בנך הבא מן ישראלית — קרוי בנך, ומתייחס אחריך, ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה. ולכן כל הילדים שנולדו לבני ישראל מן הגויות אינם נחשבים עוד כיהודים, משום שהם נחשבים אחר אמותיהם הגויות.

ושואלים: והאיכא [והרי יש] בנות מעם ישראל שנשבו, וילדו ילדים מן הגוים, וצאצאיהם נחשבים איפוא כישראלים, ואמר רבינא: שמע מינה [למד מכאן], ממדרש ההלכה, מי הוא הקרוי ומתייחס כבן, שבן בתך הבא מן הגוי — קרוי בנך! ומשיבים: אין מקום לחשש זה, כי גמירי דבנתא דההוא דרא איצטרויי אצטרו [למודים אנו במסורת שהבנות של אותו דור מעשרת השבטים נעשו עקרות] ולא ילדו בנים, וכל הנשים שנשאו הגולים מעשרת השבטים היו נשים גויות וממילא הילדים המצויים שם גוים הם.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך היה הדבר, שסיפר רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי את דברי רב אסי לפני] שמואל, אמר לי: לא זזו משם, כלומר לא זזו מן הדיון באותו נושא, עד שעשאום את כל אלה, וגם את בני התערובת של עשרת השבטים במקומות שונים, כגויים גמורים, ואין חוששים לקידושיהם, שנאמר: "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" (הושע ה, ז).

מסופר: יתיב [ישב] רב יוסף אחוריה [אחרי] רב כהנא ויתיב [וישב] רב כהנא קמיה [לפני] רב יהודה ויתיב וקאמר [וישב ואמר] לפני רב יהודה הלכה זו שקיבל: עתידין ישראל דעבדי יומא טבא כי חרבי [לעשות יום טוב כאשר תיחרב] תרמוד. ושואלים: והא חריב [והרי חרבה]! ומשיבים: ההיא אותו מקום שחרב תמוד הואי [היה] ולא תרמוד. רב אשי אמר: היינו [זו היא] תרמוד היינו [זו היא] תמוד, ועיר אחת היא, אלא אכפולי הוא דמכפל [כפולה היא העיר הזאת] שכאשר חריב מהאי גיסא [היא נחרבת מצד זה] — אותיב מהאי גיסא [היא מתיישבת מצד זה], ואי חריב מהאי גיסא [ואם היא נחרבת מצד זה]אותיב מהאי גיסא [הריהי מתיישבת מצד זה] ועדיין לא חרבה כליל.

מסופר: יתיב [ישב] רב המנונא קמיה [לפני] עולא וקא הוי בשמעתא [והיה עוסק בהלכה], אמר עולא עליו: מה גברא ומה גברא [איזה אדם, ואיזה אדם]! כלומר, כמה גדול הוא רב המנונא, אי לאו [אם לא] שהיתה הרפניא מאתיה [עירו]! שבני מקום זה לא היו מיוחסים, ופגם ייחוס פוגם בו. אכסיף [התבייש] רב המנונא, אמר ליה [לו] עולא: כסף גלגלתא [הגולגולת], את המיסים, להיכא יהבת [להיכן אתה נותן, משלם]? אמר ליה [לו] לעיר פום נהרא אני משלם, שמקומי כפוף לשם מבחינת המסים. אמר ליה [לו]: אם כן, מפום נהרא את [אתה] ולא מהרפניא, ואין פגם בייחוסך.

ושואלים: מאי [מה] משמעות השם הרפניא? אמר ר' זירא: הר שהכל פונין בו, כלומר, שזהו מקום כזה שכל הנידחים שאינם מוצאים להם אשה במקום אחר הולכים לשם, וממילא רוב אנשיה פגומים מבחינת יחוסם. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: כל שאין מכיר משפחתו ושבטו — נפנה לשם. אמר רבא: והיא, הרעה שיש בפגם כזה, עמוקה משאול (מהגיהנם), שנאמר: "מיד שאול אפדם ממות אגאלם" (שם יג, יד), הרי שיש גאולה ויציאה משאול, ואילו הפסול דידהו [שלהם] לית להו תקנתא [אין להם תקנה] ממנו.

ומעירים: פסולי [פסולם] של אנשי הרפניא, משום פסולי [הפסול] של תושבי מישון הקרובה להם, שהיו פסולים, והם נתערבו באנשי הרפניא. ופסולי העיר מישון משום פסולי [הפסול] של תושבי תרמוד. ופסולי העיר תרמוד משום עבדי שלמה שהיו כאמור גוים ובאו על בנות ישראל וצאצאיהם פסולים.

ומעירים: והיינו דאמרי אינשי [וזהו שאומרים אנשים] בפתגם העממי באותו ענין: קבא רבא וקבא זוטא [איפה גדולה ואיפה קטנה], ששתיהן מידות פסולות, מיגנדר ואזיל [מתגלגלת והולכת] לשאול ומשאול לתרמוד ומתרמוד למישן, וממישן להרפניא. ומשמע שהשאול (שהוא הגיהנם) הוא הגבוה מכולם וממנו ניתן עדיין לצאת וממנו יורדים לתרמוד ומתרמוד למישן וכן הלאה, ומהפגם המאפיין מקומות אלה אין אפשרות לצאת. והרי שאותם הדברים עצמם שאמרו החכמים בהסברת פסול היוחסין היו ידועים ומקובלים בפי העם בלשון משל.

א משנה כל הנשים הפוטרות צרותיהן, שנמנו בפרק הראשון, נאסרו משום קירבת משפחה (ערוה), חוץ מאחת, ואותה מבארת משנה זו. כיצד הוא המקרה של אשת אחיו שלא היה בעולמו? — דוגמא לדבר: שני אחים, ומת אחד מהן בלי בנים, ונולד להן אח ואחר כך ייבם השני, האח הגדול, את אשת אחיו המת, ומת גם הוא. ונשארו איפוא שתי נשים הזקוקות לייבום, אשתו של האח הראשון שנתייבמה לאח השני, ואשת האח השני מכבר, שהיא צרתה של זו. הראשונה אשת האח שמת תחילה — יוצאה ואיננה חייבת בייבום על ידי האח הקטן שנולד אחר כך משום שהיא אשת אחיו שלא היה בעולמו, שהאח הראשון שמת לא היה מצוי בעולמו, באותו תחום חיים, עם האח החי הנולד. והשניה, אשת האח השני, יוצאת ונפטרת משום צרתה. והוא הביאור למה שלמדנו במשנה ראשונה.

ומוסיפים מקרה נוסף: אם עשה בה האח השני רק מאמר, שקידש אותה ולא בא עליה עדיין, שלא תפסו בה הקידושין אלא מדברי חכמים, ומת, ונפלו לפני האח שנולד אחר מות אחיו הראשון גם אשת המת שנתקדשה במאמר לאח השני וגם אשתו מכבר של האח השני — הראשונה יוצאת בלא חליצה ובלא ייבום, משום שהיא עבור הנולד אשת אחיו שלא היה בעולמו, אבל השניה שלא נעשתה בפועל צרתה של אשת האח הראשון, שהרי עשה בה רק מאמר ולא נישואין גמורים — חולצת ולא מתייבמת, שאינה נחשבת כצרת ערוה אלא מדברי חכמים.

ב גמרא אמר רב נחמן: מאן דתני [מי ששונה] וגורס כאן "ה ראשונה יוצאה" — לא משתבש [איננו טועה] בגרסתו, וכן מאן דתני [מי ששונה] וגורס כאן "ה שניה יוצאה" — גם כן לא משתבש [איננו טועה], שגם גירסה זו יש לה הסבר, והכוונה בשתי הגירסות היא לאותה אשה עצמה, אשת האח הראשון. ומסבירים, מאן דתני [מי ששונה]

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר