מי סברת [האם סבור אתה] שעשו בית שמאי כדבריהם עצמם בפועל? לא עשו בית שמאי כדבריהם, ולא נחלקו אלא בסברה. ור' יוחנן אמר: עשו ועשו. ומעירים: ודבר זה שנוי בפלוגתא [במחלוקת] של רב ושמואל גם כן. שרב אומר: לא עשו בית שמאי כדבריהם, ושמואל אמר: עשו ועשו.

ומבררים: אימת [מתי] מדובר כאן? אילימא [אם תאמר] קודם שיצאה בת קול ואמרה כי הלכה כבית הלל — מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שלא עשו, ומדוע לא יעשו בית שמאי כדבריהם? ואלא לאחר שיצאה בת קול — מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם אם כן של מי שאומר] שעשו? הלא נפסקה הלכה על ידי בת קול!

ומשיבים: בשני המקרים אין קושי, שכן אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שהיה זה קודם בת קול, ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שהיה זה לאחר בת קול. ומפרשים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שהיה זה קודם בת קול, וכגון שהמצב היה כך: שבית הלל היו רובא [הרוב] במספר החכמים, ועל כן, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שלא עשו — דהא [שהרי] בית הלל הם רובא [הרוב] ויש איפוא לנהוג כדעת הרוב, וכך אכן נהגו.

ומאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שעשו — סברו בית שמאי: כי אזלינן בתר רובא [כאשר הולכים אנו אחר הרוב] — הרי זה רק היכא דכי הדדי נינהו [במקום שהחולקים שווים זה לזה בחכמתם], אבל הכא [כאן], בית שמאי מחדדי טפי [מחודדים יותר] בחכמתם מבית הלל ולכן נהגו כדבריהם, אף שהיו מיעוט.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שהיה הדבר לאחר שיצאה בת קול, מאן דאמר [מי שאומר] שלא עשו בית שמאי כדבריהם — דהא נפקא [שהרי יצאה] בת קול, ומאן דאמר [ומי שאומר] שעשו — שיטת ר' יהושע היא, שאמר במקום אחר: אין משגיחין בבת קול לפסוק הלכה על פיה.

וחוזרת השאלה: ומאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שעשו, הרי קרינן [אנו יכולים לקרוא] ולדון שכאן יש איסור "לא תתגדדו", במובן — לא תעשו אגודות אגודות! אמר אביי: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] איסור "לא תתגדדו" — הרי זה כגון שתי בתי דינין הנמצאים בעיר אחת, הללו מורים כדברי בית שמאי, והללו מורים כדברי בית הלל, אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות — לית לן [אין לנו] בה איסור.

אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] בית שמאי ובית הלל כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי [הם נחשבים], שהרי מחלוקתם לא היתה במקום מסויים, ובית שמאי ובית הלל היו בכל מקום! אלא אמר רבא: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] איסור "לא תתגדדו" — הרי זה כגון בית דין בעיר אחת, שפלג (חלק) ממנו מורין כדברי בית שמאי, ופלג מורין כדברי בית הלל. אבל שתי בתי דינין נפרדים בעיר אחת — לית לן בה [אין לנו] איסור.

ומנסים להביא ראיות לענין זה שאמרנו, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: במקומו של ר' אליעזר היו כורתים עצים לעשות מהם פחמים בשבת, כדי לעשות ולתקן באמצעותם ברזל שישמש כסכין של מילה למול בו ביום. שלדעת ר' אליעזר לא רק מצות המילה עצמה דוחה שבת, אלא גם הכנתם ועשייתם של כל המכשירים הצריכים לה, אף הם דוחים את השבת. ועוד: במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב, שלדעתו אין איסור אלא בבשר בהמה בחלב, ולא בעוף.

ונדקדק: במקומו של ר' אליעזר — אין [כן], אולם במקומו של ר' עקיבא למשל — לא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאפשר היה לעשותה מערב שבת — אין דוחה את השבת, גם אם יש בה מצוה. ואין השבת נדחית מפני מצוה שזמנה בשבת אלא כאשר אי אפשר להכינה קודם לכן (כגון המילה עצמה, שאי אפשר להקדימה).

ושואלים: והאי מאי תיובתא [וזו מה קושיה היא] הלא כבר אמרנו כי אם שינוי המנהגים הוא במקומות מקומות הרי זה שאני [שונה] ואין בכך משום "לא תתגודדו", ובפירוש נאמר כאן שנעשה הדבר במקומו של ר' אליעזר ואין בכך איפוא משום אגודות אגודות! ותוהים: ובאמת, ודקארי לה מאי קארי לה [ומי שהקשה אותה מה הקשה אותה], מה הוקשה לו? שהרי נאמר במפורש שהדבר נעשה במקומו של ר' אליעזר?!

ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי משום חומרא [החומרה] שבשבת — כמקום אחד דמי [נחשב], שההיתר של שוני מנהגים במקומות שונים הוא באיסורים אחרים, אבל איסור שבת החמור אין ראוי לנהוג בו מנהגים שונים אף במקומות נבדלים כדי שלא יבואו לזלזל בו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם בזה אפשר לנהוג בדרכים שונות במקומות שונים.

ומנסים להביא ראיה אחרת מענין שבת, תא שמע [בא ושמע], שר' אבהו, כי איקלע לאתריה [כאשר היה מזדמן למקומו] של ר' יהושע בן לוי הוה [היה] ר' אבהו מטלטל בשבת שרגא [מנורה] לאחר שכבתה האש שהיתה דולקת בה באותה שבת, שר' יהושע בן לוי פסק כדעת האומר שמותר לטלטל מוקצה כזה. וכי איקלע לאתריה [וכאשר היה מזדמן למקומו] של ר' יוחנן שאסר טלטול מוקצה כזה בשבת, לא הוה [היה] מטלטל שרגא [מנורה].

ושוב תוהים: והאי מאי קושיא [ואף זו מה קושיה היא] וכי לא אמרינן [אומרים אנו] כי נוהג שונה במקומות שונים שאני [שונה]? ושינוי המנהגים כאן היה הלא בשני מקומות נבדלים! ומסבירים: אנן, הכי קאמרינן [אנחנו, כך אומרים אנו], זו היתה השאלה: ר' אבהו עצמו, היכי עביד הכא הכי והיכי עביד הכא הכי [איך עשה כאן כך ואיך עשה כאן כך]?

ומשיבים: לאמיתו של דבר ר' אבהו כר' יהושע בן לוי סבירא ליה [סבור הוא] ולשיטתו מותר טלטול מוקצה זה. וכי מקלע לאתריה [וכאשר היה מזדמן למקומו] של ר' יוחנן לא הוה [היה] מטלטל משום כבודו של ר' יוחנן, שלא רצה להראות שאינו סבור כדברי החכם הגדול הזה, כשהוא מצוי במקומו. ושואלים: והאיכא שמעא [והרי יש השמש] שהיה מלווה את ר' אבהו והיה רואה אותו נוהג לטלטל מוקצה כזה ולא חשש שהשמש יטלטל גם במקומו של ר' יוחנן! ומשיבים: דמודע ליה לשמעא [שהיה מודיע לו לשמש] ומסביר לו מדוע הוא משנה מנהגיו.

ומנסים להציע פתרון אחר לשאלה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירים — לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי לא עשו בית שמאי כדבריהם, משום הכי [כך] לא נמנעו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שעשו כדבריהם, אמאי [מדוע] אם כן לא נמנעו מלשאת נשים אלה מאלה?

בשלמא [נניח] שבית שמאי מבית הלל לא נמנעו, שכן אף שלדעת בית שמאי הצרה היתה צריכה להתייבם או לחלוץ, אולם נישאה לאחר בלא חליצה, הרי גם כשנולדו ילדים מנישואין כאלה שבני חייבי לאוין בלבד נינהו [הם] (לאו של "לא תהיה אשת המת החוצה") ואין בכך איסור כרת, ואין הילדים ממזרים.

אלא בית הלל מבית שמאי אמאי [מדוע] לא נמנעו מלשאת? הלא לדעתם בני הצרות הללו שהתייבמו בני חייבי כריתות (שלא בטל מהן איסור אשת אח) וילדים כאלה ממזרים נינהו [הם], וכיצד יכלו לשאת נשים משם?

וכי תימא [ואם תאמר] כי קסברי [סבורים] בית הלל שאין ממזר מחייבי כריתות (אלא מחייבי מיתת בית דין בלבד) — והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת, הרי שבני צרות שהם חייבי כרת, ממזרים הם לבית הלל! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד ממנה] שלא עשו בית שמאי כדבריהם!

ודוחים: לא, לעולם תאמר שעשו, אלא דמודעי להו ופרשי [שהיו מודיעים להם לבית הלל והיו פורשים], שכאשר היו באים הנוהגים כבית הלל לשאת נשים מן הנוהגים כבית שמאי, היו מודיעים להם שילדים מסויימים הם בני צרות, ומכיון שלפי שיטת בית הלל ילדים אלה הם ממזרים ואסור לשאת אותם, לכך פרשו ולא נשאום.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שהיו מודיעים, דקתני סיפא [שכן שנה בסופה של משנתנו]: כל הטהרות וכל הטמאות, שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין — לא נמנעו מלהיות עושים טהרות אלו על גבי (על ידי, בעזרת) אלו,