וסימניך, כיצד יתכן הדבר: אם היו כמה אחים, מת אחד מהם ("ראובן"), ואחר כך נולד אח אחר ("יששכר") ויבם האח השני ("שמעון") את אשת המת כדין. ולאחר מכן מת אח אחר ("לוי"), ולאחר שמת נולד להם אח נוסף ("זבולון") ויבם אח אחר ("יהודה") את אשתו של לוי. ואם מתו גם שני אלה ("שמעון" ו"יהודה") בלא בנים נופלות אותן יבמות לפני האחים הנותרים ("יששכר" ו"זבולון") שעבור אחד מהם ("יששכר") אשת האח הראשון ("ראובן") אסורה, שהרי כשמת בעלה הוא עדיין לא נולד, ועבור השני ("זבולון") אסורה אשתו של האח השני ("לוי") מאותו טעם, וכפי שמפורש המקרה בכל פרטיו בפרק שלישי, שהאסורה לזה מותרת לזה, והאסורה לזה מותרת לזה. ומכל מקום לענייננו למדנו שבתוך הכללים כלל ר' חייא גם את שיטתו של ר' שמעון, שהרי אמר ר' חייא שבכולן אני קורא האסורה לזה מותרת לזה. ואם כן נמצא שמשנתנו עוסקת בדינים השנויים במחלוקת, וכיצד אמר רבי שהכל מוסכם בה?

ומשיבים: אלא, לרבי — הני כללי לית ליה [את הכללים הללו שקבע ר' חייא אין לו, אין רבי מקבל] ואיננו סבור שהם נכונים, ולדעתו כל דבר שיש בו מחלוקת — לא שנו במשנתנו. רב אדא קרחינא קמיה [לפני] רב כהנא אמר משמיה [משמו] של רבא: לעולם יכול אתה לפרש שאית ליה [יש לו, מקבל] רבי הני כללי [את הכללים הללו] של ר' חייא. והכי קאמר ליה [וכך אמר לו] ללוי: אמו אנוסת אביו שתוכל להחיל עליה את הכללים של ר' חייא, רק בחדא משכחת לה [במקרה של אשה אחת יכול אתה למצוא אותה], כלומר, יכול אתה למצוא רק חלק אחד מן המקרה המסובך הזה. אבל בתרתי לא קמשכחת לה [בשתים אין אתה מוצא אותה]

ומבארים: אי [אם] יעקב, כלומר, האב, שתי אחיות אנס והוליד מהן שני בנים, והיו לו שני בנים אחרים שנשאו את שתי האחיות האנוסות הללו, ומתו, ואז אפשרות שיש בו אחותה שהיא יבמתה משכחת לה [מוצא אתה אותה] שהרי יש אשה הנופלת לייבום ואסורה משום ערוה, והיא גם אחותה וגם גיסתה של היבמה האחרת. אבל "האסורה לזה מותרת לזה" לא משכחת לה [אין אתה מוצא]. אמנם, יתכן שאשת אחיו שהיא אמו תיפול לפניו לייבום, אבל כשם שהוא אסור באמו כך הוא אסור גם באחות אמו, ונמצא שאין כאן "האסורה לזה מותרת לזה".

ואי [ואם] שתי נשים נכריות (זרות) זו לזו אנס האב והוליד מהן שני בנים, ושתי הנשים הללו נישאו אחר כך לשנים מבניו, ומתו, אם כן, "האסורה לזה מותרת לזה" משכחת לה [מוצא אתה אותה] שכל אחד משתי האנוסות תיפול לייבום לפני אח אחד, בעוד שהיא אסורה לאחיו משום שהיא אמו. אבל "אחותה שהיא יבמתה" לא משכחת לה [אינך מוצא אותה], ולכן אי אפשר למנות במשנה את אמו שהיא אנוסת אביו, משום שהכללים שקבע ר' חייא לא יחולו על כך.

רב אשי אמר הסבר אחר: לעולם תפרש כי לית ליה לרבי הני כללי [אין לו, אין רבי מקבל את הכללים הללו] של ר' חייא ובפלוגתא קמיירי [וגם בדברים השנויים במחלוקת עוסקת המשנה], ולפי זה, ומאי [ומה] פירוש הדברים "כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו" דקאמר ליה [שאמר לו] רבי ללוי — לא מהטעמים האלו אמר לו, אלא

הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: מאי טעמא לא דייקת מתניתין [מה טעם אין אתה מדייק במשנתנו]? דמתניתין [שמשנתנו זו] כשיטת ר' יהודה היא, והרי הוא שאסר באנוסת אביו. ואי אפשר להכניס למשנה זו, שהיא כדעת ר' יהודה, שיטה השונה מדעתו.

ומהי ההוכחה שמשנתנו היא כר' יהודה — דקתני [ששנה במשנה הבאה]: שש עריות חמורות מאלו שמנינו, מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות, כיון שאינן יכולות לעולם להיות נשואות לאחד מן האחים, ואלו הן: אמו, ואשת אביו, ואחות אביו. ונדייק: מאי [מה פירוש] אמו? אילימא [אם תאמר] שזו אמו נשואת אביו — היינו [הרי זו] אשת אביו, ואם כן אין כאן שש, אלא רק חמש!

אלא לאו [האם אין] הכוונה אמו — אנוסת אביו. וקתני [ושנה] שם: מפני שהן נשואות לאחרים ולכן אין דין ייבום חל עליהן, ומשמע: לאחרים — אין [כן], לאחין — לא, כיון שכל אחד מן האחים בני אותו אב אסור לו לשאת את אמו של אחד האחים האחרים, שאם אינה אשת אביו הריהי לפחות אנוסת אביו, ואסור לאדם לשאת את אנוסת אביו. מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא [מי שמעת אותו שיש לו סברה זו] שאנוסת האב אסורה לבניו — ר' יהודה, שאסר באנוסת אביו. משום הכי [כך] לא תני ליה [שנה אותה] בחלקה הראשון של המשנה.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אפילו לר' יהודה נמי משכחת לה [גם כן מוצא אתה אותה אפשרות] — דאי [שאם] עבר אחד האחים ונסיב [ונשא] את אנוסת אביו, שהרי גם לדעת ר' יהודה אין זה איסור כרת שמבטל את הנישואין אלא רק איסור לאו, והנישואין חלים, ואם ימות אח זה תיפול היבמה לפני אביה. ודוחים: "דאי" ["שאם"] לא קתני [שנה], כלומר, אין אנחנו מביאים במשנה דוגמה לדבר שיכול להיות רק על ידי עבירה בלבד.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: בלא "דאי" ["שאם"] נמי משכחת לה [גם כן יכול אתה למצוא אותה], כלומר, אפשר למצוא אפשרות של אשה אנוסת האב שבכל זאת לא יהיה איסור בכך שאחד הבנים נשא אותה לאשה, כיצד? יעקב, כלומר, אב, אנס את כלתו והוליד ממנה בן, ומת ראובן הבן, בעל הכלה, בלא בנים. וכיון שהיו ליעקב זה שני בנים, בנו ראובן שמת, והבן שנולד לו מאשת ראובן שאנס, נמצא שאשת ראובן נפלה לה קמי ברה [נופלת לייבום לפני בנה], ומיגו דאיהי אסירה [ומתוך שהיא אסורה] צרתה נמי אסירה [גם כן אסורה], ואם כן יש אפשרות כגון זו בלא נישואין שלא כדין.

אמר ליה [לו]: באחותה דהתירא קמיירי, באחותה דאיסורא לא קמיירי [בקשר אחווה של היתר הוא עוסק, בקשר אחווה של איסור אינו עוסק], שכן האיש שאנס את כלתו הוליד ממזר, ובכך אין הוא עוסק. ומעירים: ואף על פי כן, למרות שגער רבי בלוי, בדקה [קבע אותה] לוי במתניתיה [במשניות שלו], שערך לוי קובץ ברייתות ובקובץ זה מנה גם את האפשרות הנוספת.

דתני [ששנה] לוי בברייתא שלו: אמו, פעמים פוטרת צרתה ופעמים אינה פוטרת צרתה. כיצד? היתה אמו נשואת אביו ונשאת באיסור לאחיו מאביו, ומת — זו היא אמו שאין פוטרת צרתה, שכן הנישואין שלה לאח לא תפסו כלל, שהרי היה בהם איסור כרת, וכיון שכן, לא חלו הנישואין, ורק האשה האחרת, הצרה, היא הנחשבת אשת האח, ואותה הוא יכול לייבם.