כולהו נמי מדרשא אתו [כל העריות כולן שבמשנה גם כן מדרשה באו, נלמדו] שפטורות מן הייבום! ומשיבים: נהי [אמנם כן] שלענין ייבום אתיין מדרשא [הן באות, נלמדות, מדרשה] אבל עיקר איסורייהו [איסורן] בהדיא כתיב בהו [במפורש כתוב בהן], ואילו איסור בתו שאיננה בת אשתו אלא בת אנוסתו, עיקר איסורא [האיסור] שבה נלמד מדרשא [מדרשה] ואינו מפורש בכתוב.

שאמר רבא: אמר לי רב יצחק בר אבדימי: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של המילים "הנה" "הנה" (ויקרא יח, י, ושם יז), ללמד, שבתו מכל מקום, אפילו בת אנוסתו, אסורה כבתו מאשתו,

אתיא [באה] גזירה שווה של המילים "זמה" "זמה" (שם יח, יז, ושם כ, יד), ללמד שהאב הבא על בתו מאנוסתו נידון בשריפה כדין אב הבא על בתו מאשתו.

ושואלים: השתא דאמרת כל מלתא דאתיא מדרשא חביבא ליה [עכשיו שאתה אומר שכל דבר שבא מן הדרשה חביב לו] והתנא מקדים אותו, ליתני [שישנה] את דין אחות אשה לבסוף שהרי לפי כלל זה דין אחות אשה הוא הפשוט שבהם, שכן שם מקור ההלכה! ומשיבים: איידי דאיירי [מתוך שעסק] באיסור אחוותא [אחיות] שונות, תנא [שנה] איתן גם את איסור אחות אשתו.

ושואלים: אם כן, וליתנייא להאי בבא [ושישנה את כל הקטע הזה] הנוגע לאחיות לבסוף אגב הזכרת אחות אשתו! אלא, יש לדחות את מה שאמרנו ולתת הסבר אחר: התנא קורבי־קורבי [קירבות־קירבות] נקט, ולפי יחסי הקירבה של העריות השונות סידר את המשנה. כיצד: תנא [שנה] בתו ובת בתו ובת בנו שהן קרובי עצמו,

ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] שלשה דורות למטה דידיה [שלו], כלומר, שלושה דורות של צאצאיו: בתו ובת בתו ובת בנו שלו, תנא נמי [שנה גם כן] שלשה דורות למטה דידה [שלה] של אשתו: היא, בתה ובת בתה. ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] שלשה דורות למטה דידה [שלה] תנא [שנה] גם כן שלשה דורות למעלה (של ההורים) דידה [שלה], שהן חמותו ואם חמותו.

ואחר כך תנא [שנה] אחותו ואחות אמו שהן קרובי עצמו בקירבה פחות הדוקה מהקירבה לבתו. ואיידי דאיירי [ומתוך שעסק] באיסור אחוה [אחיות], תנא [שנה] גם כן אחות אשתו. ובדין הוא דליקדמה [שיקדים] את ההלכה בכלתו מקמי [לפני] אשת אחיו שלא היה בעולמו, שכן לא משום קורבא [קירבה] הוא דאסירא [שאסורה] אלא מפני טעם אחר, לפי שאינה בכלל מצות הייבום, אלא איידי דאיירי [מתוך שעסק] באיסור אחוה [אחיות] תנא [שנה] גם אשת אחיו שלא היה בעולמו שגם היא בגדר איסור אחוה, והדר תנא [וחזר ושנה] דין כלתו.

א ועוד בירור בלשונה של המשנה: ומאי איריא [ומה שייך, מדוע דווקא] דתנא [שהוא שונה] "פוטרות צרותיהן ", ליתני [שישנה] "אוסרות צרותיהן ", שהרי הצרות לא רק נפטרו מחובת הייבום אלא אף אסורות על היבם! ומסבירים: אי תנא [אם היה שונה] "אוסרות צרותיהן ", הוה אמינא [הייתי אומר] הכוונה היא שאסור לייבם, אבל מיחלץ [לחלוץ] — חלצה [חולצת], לכן קא משמע לן [השמיע לנו] בלשון זו, לומר שהיא פטורה לגמרי.

ומקשים: אם כן וליתני [ושישנה] "אסורה לחלוץ"! את ההצעה הזו דוחים: אי אפשר לכתוב בלשון זו, שכן אף אם חולץ לה מאי קעביד [מה הוא עושה]? שאם אדם מניח לאשה לחלוץ את נעלו מה איסור יש בכך? ולכן אי אפשר לומר "אסורה לחלוץ". ושואלים: אלמה [מדוע] לא הרי בכל זאת יש בכך צד איסור, שכן אם אתה אומר "חולצת" יבואו לומר שבקירבה כגון זו היא גם מתייבמת, אלא שבמקרה זה חלץ לה מפני שלא רצה בה, אבל אחר הרוצה בצרת יבמתו רשאי ליבמה!

אלא יש לומר טעם אחר שבגללו לא שנה "אוסרות", והוא: כיון שרק במקום מצוה הוא דאסירה [שאסורה] צרה, שרק כאשר חלה עליה מצות ייבום, רק אז אסורה עליו הצרה, ושלא במקום מצוה שריא [מותרת], שמותר לאיש לשאת אשה שהיתה צרת אחת מקרובותיו ונתאלמנה, וכגון שנשא חתנו פרט לבתו גם אשה אחרת ומת, שאותה אשה שהיא זרה לו מותרת לו, שלא נאסרה צרה אלא במקום שיש צד ייבום לגבי צרתה (שהיא קרובתו), משום הכי [כך] תני [שנה] "פוטרות", ולא "אסורות", להשמיע לנו שהן כשלעצמן אינן אסורות עליו.

ועוד הסבר בלשון המשנה: ומאי איריא [ומה שייך, מדוע דווקא] דתני [שהוא שונה] "מן החליצה ומן הייבום"? ליתני [שישנה] "מן הייבום" לחודיה [לבדו]! ומשיבים: אי תנא [אילו היה שונה] "מן הייבום" הוה אמינא [הייתי אומר] מיחלץ [לחלוץ] — חלצה [חולצת], אבל יבומי [לייבם] — לא מייבמה [אינה מתייבמת], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא בלשון זו שכל אשה העולה לייבום, כלומר, כל אשה הראויה ליבום — עולה לחליצה, וכל שאינו עולה לייבום — אינו עולה לחליצה, שאין חובת חליצה אלא כשיש חובת ייבום.

ומבררים עוד: ושיקדים במשנה את הייבום לחליצה, וליתני [ושישנה] "מן הייבום ומן החליצה", שהרי התורה מקדימה את אפשרות הייבום, אי נמי [או גם כן] שישנה "מן החליצה" לחודה [לבדה] ונבין מכאן גם למצות הייבום? ומשיבים: משנה זו כשיטת אבא שאול היא, שאמר שמצות חליצה קודמת למצות ייבום, שלדעתו, כל שאינו מייבם לשם שמים הריהו עובר באיסור אשת אח, ועדיף בכל מקרה שיחלוץ, ולכן הקדים חליצה לייבום.

ב ומוסיפים לשאול בלשון המשנה: מנינא דרישא [המנין שבראש המשנה] המתחילה "חמש עשרה נשים", שיש לדייק ממנו כי דווקא אלה ולא יותר, למעוטי מאי [למעט את מה] מן הדברים שהיינו יכולים להוסיף? וכן מנינא דסיפא [המנין שבסוף] המשנה, שנאמר: "הרי אלו פוטרות", שמשמע אלו ולא אחרות, למעוטי מאי [למעט את מה בא]? שהרי נראה שהמשנה מדייקת שרק נשים אלה ולא אחרות, ומה הן אותן אחרות שאפשר היה לחשוב שהם נכללות בכלל אלה, ונתמעטו?