אקפח (אאבד) את בני אם אין זו הלכה מקופחת (מקוטעת, פגומה), ששמע השומע פסק הלכה בענין מציאות אחרת, וטעה וחשב כי הלכה זו נקבעה ביחס לכך שהמטלטלים מביאים את הטומאה (כשיש בהיקפן כעובי המרדע) על דבר אחר כשהם מאהילים על שניהם כאחת. ואולם ההלכה המקורית כך היא: אם היה האיכר עובר ומרדעו על כתפו ואיהל המרדע בצדו האחת על הקבר — טימאו אותו, את המרדע עצמו, משום כלים המאהילים על המת. כי כל חפץ המצוי למעלה מקבר המת (מאהיל) נטמא על ידי כך. ואולם מזה שהמרדע נטמא כשלעצמו, מכל מקום אין בכך כדי ללמד שהוא מביא את הטומאה על חפצים אחרים.

אמר ר' עקיבא: אני אתקן ואסביר את ההלכה שיהו דברי חכמים קיימים כלשונם, וכך תתפרש הלכה זו: שיהו כל המטלטלים מביאין את הטומאה על האדם שנושא אותן אם היו מטלטלים אלה עבים לפחות בעובי המרדע, כי, כפי שיבואר אחר כך, חפץ עגול כהיקפו של המרדע יש לגזור בו כאילו היה ממש אהל על המת. ודבר המשמש אהל (כיסוי) על המת, לא זו בלבד שהוא עצמו נטמא אלא אף "כל אשר באהל יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, יד), ולכן אף האדם הנושא את המרדע נטמא בשל המרדע. ואולם אותם מטלטלים שהאהילו על המת הם עצמם מביאים את הטומאה על עצמם באהל זה בכל שהן, ואין צורך בשיעור מסויים. ואולם אותם חפצים המאהילים על המת לגבי שאר אדם (שאינו נושא אותם) וכן לגבי כלים — אינם מטמאים אלא בפותח טפח, שיש ברחבם של הכלים הללו לפחות טפח.

ואמר ר' ינאי: ומרדע זה שאמרו, דווקא שאין בעביו טפח ואולם יש בהיקפו טפח, וגזרו חכמים על היקפו משום עביו. שאילו היה עוביו טפח היה מטמא באהל מדברי תורה, על כן החמירו בהיקפו טפח מגזירת חכמים והוא עוד אחד משמונה עשר דבר.

ושואלים: ולדעת ר' טרפון שאמר אקפח את בני לפי שזו הלכה מקופחת, הלא בצרי להו [חסרו להן] הגזירות ואין שמונה עשר! אמר רב נחמן בר יצחק: אף הגזירה שבנות כותים נחשבות כנדות מעריסתן, בו ביום גזרו. ובאידך [ובאחרת] סבור הוא כר' מאיר, לענין מים שאובים, ועל ידי כך הושלם מנין הגזירות.

א ואידך [והאחרת] עוד גזירה מאותן גזירות — ענין הבוצר לגת. שנחלקו שמאי והלל אם הנוזלים שנסחטו בלא כוונה מן הענבים שנבצרו על מנת לדרכם ולעשותם יין מכשירים לקבל טומאה או לא. ששמאי אומר: הוכשר המשקה הזה לקבל טומאה, הלל אומר: לא הוכשר. אמר לו הלל לשמאי: אם כן, מפני מה בוצרין ענבים בטהרה (בכלים טהורים), שצריך לדעתך להזהר מטומאה בשעת בצירה, כי הענבים מוכשרים לטומאה על ידי המיץ הנוזל מהם, ואולם אין מוסקין זיתים בטהרה, והרי לדעתך שהוכשר המשקה היוצא לקבל טומאה אם כן מדוע אין חוששים למוהל הזב מן הזיתים?

אמר לו שמאי: אם תקניטני (תרגיז אותי) ותעמוד על כך שאין למצוא הבדל בין מסיקה ובצירה, הרי כדי שלא לסתור את הדבר — גוזרני טומאה אף על המסיקה. וסיפרו, שכיון שהיתה המחלוקת חריפה ביותר נעצו חרב בבית המדרש, ואמרו: הנכנס לבית המדרש — יכנס, והיוצא — אל יצא, כדי שיתאספו כל החכמים ויגיעו לקביעת הלכה. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים. ואמרו: והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, כי הלל שהיה נשיא הוכרח לשבת בהכנעה לפני שמאי, ושיטת בית שמאי גברה בהצבעה שנערכה באותו יום. וגזור [וגזרו] שמאי והלל ולא קבלו מינייהו [מהם], ואתו תלמידייהו גזור [ובאו תלמידיהם וגזרו] וקבלו מינייהו [מהם].

לעיקר הדבר שואלים: מאי טעמא [מה טעם] גזרו שהמשקים שנסחטו בלא כוונה על הענבים נחשבים לטמאים? אמר ר' זעירי אמר ר' חנינא: גזירה גזרו חכמים מתוך החשש שמא יבצרנו את הענבים בקופות (סלים) טמאות, ומשום טומאת הכלי ממילא נחשב המשקה שבו כמכשיר לטומאה.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שכלי טמא חושב משקים, כלומר, משקים הנמצאים בכלי טמא הרי הם כאילו היו שם מרצונו, ומכשירים לקבל טומאה אף אם לא נתכוון למשקים שבכלי. ואולם למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאין כלי טמא חושב משקין, מאי איכא למימר [מה יש לומר] בהסבר הגזירה? אלא אמר זעירי אמר ר' חנינא: הטעם אינו כפי שאמרנו, אלא גזירה זו גזרו שמא יבצרנו בקופות מזופפות (משוחות בזפת ואטומות), שכיון שאין המשקים היוצאים מן הענבים הולכים לאיבוד מתוך הקופות הללו, נוח לו שייצאו המשקים מן הענבים שעל ידי כך הוא מזרז את דריכת הענבים בגת. וכיון שנוח לו במשקים הריהם מכשירים לטומאה.

רבא אמר: טעם הגזירה הוא משום הנושכות, שהם אשכולות ענבים הדבוקים זה בזה, וכשמפרידים אותם ניתז המיץ, וכיון שהדבר נעשה בידיו מדעת ומרצון, מכשיר המשקה היוצא. וכפי שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בדומה: פעמים שאדם הולך לכרמו כדי לידע (לדעת) אם כבר הגיעו ענבים לזמן בצירה או לא, ונוטל אשכול ענבים לסוחטו, ומזלף (מתיז, שופך) את המיץ על גבי הענבים, ועל פי טיב המיץ יודע אם בשלו הענבים כל צרכם. ואם כן, מיץ ענבים זה בידיו ולרצונו נעשה, ולכך הוא מכשיר לקבל טומאה, שאפילו בשעת בצירה יתכן שעדיין משקה זה טופח (רטוב) עליהם.

ב מאחר ועדיין לא נמנו כל שמונה עשרה הגזירות שגזרו בו ביום, שואלים: ואידך [והאחרת] מה היא? אמר