סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

עד הכא [עד כאן], עד ירושלים מאן אתייה [מי הביא אותו]? ואם אפשר היה להביא את התינוק לירושלים, מדוע אי אפשר להביא אותו להר הבית?

אמר ליה [לו] אביי: עד הכא [כאן] כיון דמיחייבא אימיה [שמחוייבת גם אמו] בשמחה ולכן בבואה לירושלים אייתיתיה אימיה [הביאתו אמו], מכאן ואילך, אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית — חייב, ואי [ואם] לאפטור.

ומעירים שבברייתא נאמר: השיב רבי תחת (במקום) בית הלל: לדברי בית שמאי במשנתנו קשה ממה שנאמר בחנה, אם שמואל: "וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאתיו" (שמואל א', א, כב), והא [והרי] שמואל שיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה [היה], שהרי עוד טרם גמילתו (שזמנה הוא בהיותו בן עשרים וארבעה חדשים) הוא כבר גדול דיו כדי לרכב על כתפי אביו. ומכאן ראיה שרק תינוק שיכול ללכת ברגליו מרחק מסויים הוא המחוייב בראיה.

אמר ליה אבוה [לו אביו של רבי]: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מביא ראיה מכאן, תיקשי לך [יקשה לך] מאותו מקרא, הלא חנה גופה [עצמה] מי [האם] לא מיחייבא [היתה מחוייבת] בשמחה, ומדוע לא עלתה בגלל המצוה המוטלת עליה עצמה? אלא חייבים לומר כי חנה, מפנקותא יתירתא חזייא ביה [פינוק, חולשה יתירה ראתה בו] בשמואל, וחשא ביה [וחששה לו] לשמואל לחולשא דאורחא [לחולשת הדרך] וכיון שלא יכלה להביאו, אף היא עצמה לא באה עד שגדל, ואין מכאן ראיה כלל.

בעי [שאל] ר' שמעון: קטן שהוא חיגר, לדברי בית שמאי, שיכול לעלות על כתפי אביו אף שאינו יכול ללכת לבדו, וכן תינוק סומא שיכול לאחוז ביד אביו ולעלות, לדברי שניהם, מהו דינם, האם הוא חייב בראיה?

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר פה בקטן שהוא חיגר שאינו יכול להתפשט (להתרפא) וסומא שאינו יכול להתפתח, אם כן מה השאלה? השתא [עכשיו] הרי גדול, מבוגר, במצב כזה פטור, קטן מיבעיא [נצרכה לומר] שפטור?! לא צריכא [נצרכה אלא] בחיגר שיכול להתפשט, וסומא שיכול להתפתח, מאי [מה דינו]?

אמר אביי: כל היכא [מקום] שגדול מיחייב מדאורייתא [מחוייב מן התורה] — קטן באותו מצב נמי מחנכינן ליה מדרבנן [גם כן מחנכים אותו מדברי סופרים], וכל היכא [מקום] שהגדול פטור מדאורייתא [מן התורה]מדרבנן [מדברי סופרים] במצב כזה קטן נמי [גם כן] פטור לגמרי, וכאן כיון שהגדול פטור, גם קטן פטורים מלחנכו.

א שנינו במשנה: בית שמאי אומרים, עולת הראייה צריכה שתהיה שווה שתי כסף, ולבית הלל, החגיגה, קרבן השלמים, היא שצריכה להיות שווה שתי כסף.

תנו רבנן [שנו חכמים], בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף, והחגיגה רק מעה אחת כסף. והטעם שיש לדעתם להעדיף את העולה: שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בחגיגה, שקרבן שלמים נאכל מקצתו לבעלים ולכהנים, ועוד טעם שיש להעדיף יותר עולה משלמים: מצינו (מצאנו) בעצרת (בחג השבועות) שריבה בהן הכתוב בקרבנות החג בעולות יותר מבשלמים שמביאים פר אחד, שני אילים, ושבעה כבשים לעולה, ורק שני כבשים לשלמים.

ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף. וטעמם להעדפת קרבן זה: שחגיגה ישנה לפני הדיבור, שהביאו קרבן שלמים עוד טרם מתן תורה, מה שאין כן בראייה. ועוד טעם: שכן מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בקרבנות שהביאו בימי חנוכת המשכן בשלמים יותר מבעולות, שכן הביאו פר, איל וכבש לעולה ואילו לשלמים הביאו שני פרים, שני אילים, חמישה עתודים, וחמישה כבשים.

ושואלים: ובית הלל מאי טעמא לא אמרי [מה טעם אינם אומרים] כבית שמאי וכיצד הם דוחים את ראיות בית שמאי? ומסבירים: דקא אמרת [מה שאמרת], שהראייה עדיפא משום שעולה כולה לגבוה, אדרבא [להיפך], חגיגה עדיפא, דאית [שיש] בה שתי אכילות, אכילה לגבוה ואכילה להדיוט. ודקא אמרת נילף מה שאמרת שנלמד] מעצרת, אף זו אינה הוכחה, כי דנין קרבן ראייה שהוא קרבן יחיד מקרבן יחיד של נשיאים, ואין דנין קרבן יחיד מקרבן עצרת שהוא של צבור.

ומצד שני, ובית שמאי מאי טעמא לא אמרי [מה טעם אינם אומרים] כבית הלל? ומסבירים: דקאמרת [מה שאמרת] חגיגה עדיפא שישנה לפני הדיבור — ראייה נמי [גם כן] ישנה לפני הדיבור, שלדעתם הקריבו ישראל לפני מתן תורה גם עולות,

ודקאמרת נילף מה שאמרת שנלמד] מנשיאים — אין זו הוכחה גמורה, כי דנין דבר הנוהג לדורות קרבן ראייה שברגלים מדבר הנוהג לדורות מקרבנות עצרת הנוהגים לדורות, ואין דנין דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות שהרי קרבנות הנשיאים מצוות המיוחדות לשעתן היו.

ושואלים: ולשיטת בית הלל, מאי שנא [במה שונה], כלומר, על מה הם סומכים שהם אומרים בחגיגה שהיא ישנה לפני הדיבור — דכתיב [שנאמר]: "ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כד, ה), אולם ראייה נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] באותו כתוב "ויעלו עלת" (שמות כד, ה)!

ומשיבים: קסברי [סבורים] בית הלל: עולה זו שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [היתה] שהוא קרבן הציבור, ולא היתה עולת יחיד במדבר, ובית שמאי סברי [סבורים] שעולה זו שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי [היתה] וקרבן יחיד היתה.

אמר אביי: בית שמאי, ור' אלעזר, ור' ישמעאל, כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] שעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי [היתה], ובית הלל, ור' עקיבא, ור' יוסי הגלילי, כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] שעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [היתה] ולא עולת יחיד.

ומפרטים: בית שמאי — הא דאמרן [זו שאמרנו] עכשיו. ר' ישמעאל — דתניא כן שנינו בברייתא], ר' ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני, מה שנאמר למשה בסיני היו רק דינים כלליים (כעשרת הדברות וכיוצא בהם) ולא כל התורה כולה לפרטיה, ואף בענין הקרבנות לא נאמר לו אלא "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" (שמות כ, כא), ולא נתפרש מתן דמיהם, הפשטם, וניתוחם של העולות והקרבת אימורי השלמים,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר