הלך גדול הבית לבית הקברות לכבוד המת ושהה שם שלושה ימים ולא חזר לביתו מהו? האם כיון שלכבוד המת הלך הריהו נחשב כאילו הוא בביתו וכל הבא בתוך אותו זמן נגרר אחריו או לא?

ומשיבים: תא שמע [בא ושמע] ממה שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אפילו הלך גדול הבית לבית הקברות — האבל שבא מונה עמהן. ותוהים: מונה ומסיים עמהן? והתניא [והרי שנינו בברייתא] מונה שבעה לעצמו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שמונה עמהם הרי זה באופן דאתא בגו תלתא [שבא גדול הבית בתוך שלושה ימים], והא [וזה] שמונה לעצמו דלא אתא בגו תלתא [שלא בא בתוך שלושה ימים]. כי הא [כמו זה] שאמר להו [להם] רב לבני הצלפוני כשהיו באבל: דאתו בגו תלתא [אלה שבאים בתוך שלושה ימים] — לימנו בהדייכו [שיימנו אתכם], דלא אתו בגו תלתא [שאינם באים בתוך שלושה] — לימנו לנפשיהו [שיימנו לעצמם].

אמר להו [להם] רבא לבני מחוזא: אתון דלא אזליתו בתר ערסא [אתם שאינכם הולכים אחר המיטה של המת לקוברו] (שהיו מוליכים את מתיהם להיקבר במקום רחוק, ולא הלכו רוב האבלים אחר המיטה עד לקבר), מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנו [מזמן שאתם מחזירים את פניכם משער העיר לחזור הביתה התחילו למנות] ימי אבילות.

א שנינו במשנה, שר' שמעון אומר: אפילו בא אחד האבלים ביום השביעי ממקום קרוב — מונה עמהן. אמר ר' חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי: והוא שבא ומצא עדיין מנחמין אצלו בבית.

בעי [שאל] רב ענן: אם ננערו המנחמים לעמוד וללכת ועדיין לא עמדו, מהו? היש לראות זאת כאילו הלכו כבר המנחמים או לא? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ב מספרים: גמירי חבריה [למד חבירו] של ר' אבא בר חייא מר' אבא ושואלים: ומנו [ומי הוא] חבר זה — ר' זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] בנוסח אחר: חבריה [חבירו] של ר' זירא שלמד מר' זירא ומנו [ומי הוא זה] — ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא שאמר בשם ר' יוחנן: הלכה כר' שמעון בן גמליאל בטריפות, והלכה כר' שמעון באבל.

ומסבירים: כר' שמעון באבל — הא דאמרן [זה שאמרנו] לענין מי שבא ביום השביעי. כרבן שמעון בן גמליאל בטריפות — דתנן [זה ששנינו במשנה]: בני מעים שניקבו (שנעשה בהם נקב) וליחה סותמתן כך שאין דבר יוצא דרך הנקב החוצה — הרי זו כשרה, ואין דינו כנקב במעיים שמטריף את הבהמה, אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל.

לעצם ההלכה שואלים: מאי [מה פירוש] ליחה? אמר רב כהנא: שירקא דמעיא דנפיק [שומן המעיים שיוצא] מהם אגב דוחקא [דחיקתם ולחיצתם]. אמר מאן דהוא [מי שהוא] שלא נתפרש שמו: איזכי ואסיק ואגמרא לשמעתא מפומיה דמריה [אזכה ואעלה לארץ ישראל ואלמד את השמועה מפי בעליה],

כי סליק אשכחיה [כאשר עלה מצא אותו] את ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא. אמר ליה [לו]: האם אמר מר [אדוני] כי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטריפות? אמר ליה [לו]: אנא [אני] אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אמרי [אמרתי], להיפך ממה שאמרו בשמי, ולדעתי נקב כעין זה מטריף את הבהמה.

שאל אותו שוב: ומה שנמסר בשמך שהלכה כר' שמעון באבל, מאי [מה אכן כך הדין]? אמר ליה [לו]: פלוגתא נינהו [מחלוקות הן] דאיתמר [שנאמר] רב חסדא אמר: הלכה כר' שמעון, וכן אמר ר' יוחנן: הלכה. רב נחמן אמר: אין הלכה.

ומסכמים: ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטריפות בענין זה, והלכה כר' שמעון באבל. ולפי הכלל שאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.

ג על כל המתים כולן אם מדחה מטתו (שממהר להוציא ולקבור את המת מיד) — הרי זה משובח, על אביו ועל אמו — הרי זה מגונה, שראוי שיאריך האבל באנינותו, אבל אם היה ערב שבת או ערב יום טוב, אם ממהר לקבור הרי זה משובח, לפי שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו, שלא ישהו במשך השבת בלא קבורה.

על כל המתים כולן, אם רצה האבל — ממעט בעסקו משום האבל, רצה — אינו