אלא מעתה מה שנאמר בחליצה "ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה" (דברים כה, ח), הכי נמי [כך גם כן] שצריך לעמוד דווקא? והא תניא [והרי שנינו בברייתא] שהחליצה נעשית בין כשהיבם יושב בין שהוא עומד בין שהוא מוטה!

אמר ליה [לו]: התם [שם] בחליצה לא כתיב [נאמר] "ויעמד ויאמר", משמע שאין זאת הוראה שצריך לעמוד, ולעומת זאת הכא כתיב [כאן בקריעה נאמר] "ויקם ויקרע".

אמר רמי בר חמא: מנין לקריעה שהיא צריכה להיעשות במעומד — שנאמר: "ויקם איוב ויקרע את מעילו" (איוב א, כ). ושואלים: דלמא מילתא יתירתא [שמא דבר יתר על החובה] הוא דעבד [שעשה]? דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שעשה יותר ממה שמחוייבים לעשות — מה שנאמר בו "ויגז את ראשו" (איוב א, כ), וכי הכי נמי [כך גם כן] שצריך כל אדם לגזוז שערות ראשו באבלו?

אלא, יש לדחות ראיה זו, ולומר כי הראיה היא מהכא [מכאן], שנאמר בדוד באבלו על בנו: "ויקם המלך ויקרע את בגדיו" (שמואל ב' יג, לא). ושואלים גם כאן: ודלמא מילתא יתירתא עביד [ושמא דבר יתר על החובה עשה]? דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] — מה שנאמר "וישכב ארצה" (שמואל ב' יג, לא), וכי הכי נמי [כך גם כן] צריך כל אבל לעשות?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אבל שישב על גבי מטה, על גבי כסא, על גבי אודייני [מכתשת] גדולה, על גבי קרקע — מכולן לא יצא ידי חובתו. ואמר ר' יוחנן: מפני שלא קיים עדיין כפיית המטה גם אם שכב על הקרקע. משמע ששכיבה על קרקע אינה חובה כלל!

אמר ליה [לו]: הכוונה בפסוק היא כעין ארצה, כלומר, לא ששכב על הארץ, אלא שכפה מיטתו והנמיך אותה עד הארץ. ואם כן נהג אמימר כהלכה, ואפשר ללמוד ממנהגו בקריעה, שקריעה היא מעומד.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: ואלו דברים שאבל אסור בהן: אסור במלאכה, וברחיצה, ובסיכה בשמן, ובתשמיש המטה, ובנעילת הסנדל. ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה, במדרש ובהלכות, ובתלמוד ובאגדות. ואם היו רבים צריכין לו שילמדם כל אלה — אינו נמנע. ומעשה ומת בנו של ר' יוסי בציפורי ונכנס לבית המדרש, ודרש כל היום כולו.

מסופר: רבה בר בר חנה איתרעא ביה מילתא [אירע בו דבר של אבילות], סבר שלא למיפק לפירקא [לצאת לדרשה]. אמר ליה [לו] ר' חנינא: הלא שנינו אם היו רבים צריכין לו — אינו נמנע. סבר לאוקמי [להעמיד] אמורא (מתורגמן) עליה [לפניו] שישמיע דבריו לציבור, כרגיל בשעת דרשה. אמר ליה [לו] רב: תניא [שנויה ברייתא] בענין זה: ובלבד שלא יעמיד תורגמן.

ושואלים: ואלא היכי עביד [כיצד הוא עושה] כדי שישמעו דבריו? ומשיבים: כי הא דתניא [כמו זו ששנינו בברייתא]: מעשה ומת בנו של ר' יהודה בר אילעאי, ונכנס לבית המדרש. ונכנס ר' חנניה בן עקביא וישב בצדו, ולחש הוא לר' חנניה בן עקביא, ור' חנניה בן עקביא לחש לתורגמן, ותורגמן השמיע לרבים, שעשו שינוי זה כדי שידעו שאבל הוא.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל, שלשה ימים הראשונים — אסור להניח תפילין, מיום השלישי ואילך, ושלישי בכלל זה — מותר להניח תפילין. ואם באו ביום השלישי פנים חדשות (אנשים שלא היו קודם) — גם אז אינו חולץ את התפילין, אף שיש לחשוש שמא יטעו לחשוב שהניח תפילין ביומיים הראשונים, אלו דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר: אבל, שני ימים הראשונים — אסור להניח תפילין, משני ושני בכלל — מותר להניח תפילין. ואם באו פנים חדשות לנחמו באבלו חולץ.

אמר רב מתנה: מאי טעמא [מה טעם] דברי ר' אליעזר — דכתיב [שנאמר]: "ויתמו ימי בכי אבל משה" (דברים לד, ח), משמע שעיקרו של אבל הוא שני ימים שלמים (שמיעוט רבים הוא שנים). אמר רב עינא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהושע — דכתיב [שנאמר]: "ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר" (עמוס ח, י), משמע — יום אחד.

ושואלים: ור' יהושע נמי [גם כן] הא כתיב [הלא נאמר]: "ויתמו ימי בכי אבל משה ", משמע שני ימים! ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] שאני [שונה] משה שתקיף חמור אבליה [אבלו], והתאבלו עליו יותר מן הרגיל. שואלים: ור' אליעזר נמי [גם כן] הא כתיב [הלא נאמר]: "ואחריתה כיום מר"! ומשיבים: גם הוא סבור שעיקר מרירא [המרירות] חד יומא [יום אחד] הוא, ואולם חומר האבילות נמשך יומיים.

אמר עולא: הלכה כר' אליעזר בחליצה, שבימים שהאבל מותר בהם בהנחת תפילין אינו חולצם אף כשבאים מנחמים חדשים, והלכה כר' יהושע בהנחה שמניח תפילין כבר ביום השני.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: ביום השני לאבל, לשיטת עולא שפסק כר' יהושע שמניח ביום השני, האם ביום זה סבור הוא כמותו גם לענין חליצת התפילין כשבאים מנחמים חדשים, ואף לדבריו חולץ או אינו חולץ?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר עולא במפורש: חולץ ומניח אפילו מאה פעמים, שכאשר באים מנחמים חדשים — הריהו חולץ, ומשהלכו — חוזר ומניח. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: יהודה בן תימא אומר: חולץ ומניח אפילו מאה פעמים.

רבא אמר: כיון שהניח — שוב אינו חולץ. ושואלים: והא [והרי] רבא הוא שאמר [הוא שאמר] בעצמו: הלכה כשיטת התנא דידן [שלנו] במשנה שאמר שאבילות חמורה היא שלשה ימים, וכיצד פוסק כברייתא שיניח תפילין בימים אלה?