סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

פירוש שטיינזלץ

שלא תתחיל לצבור את הקטורת מפניך, מן הצד הקרוב אליך, שמא תכוה. כי אם מתחיל להניח את הקטורת בצד שלפניו וצריך להמשיך ולפזרה הלאה כלפי פנים, אל הארון, הרי ידיו עוברות במקום שבו כבר יש קטורת בוערת וקיים חשש שיכווה.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר: "ונתן את הקטרת על האש לפני ה'" (ויקרא טז, יג) — להדגיש: שלא יתקן, כלומר: שלא יניח את הקטורת מבחוץ בהיכל ויכניס את המחתה עם הקטורת הבוערת לקודש הקדשים. ובאה הדגשה זו להוציא מלבן (מדעתם) של צדוקים, שאומרים שההלכה היא שיתקן מבחוץ ורק אחר כך יכניס.

ושואלים: מאי דרוש [מה דרשו] הצדוקים? מהיכן הביאו ראיה לדבריהם? — כך אמרו: נאמר: "כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא טז, ב) ולדעתם הפסוק מלמד שיתקן מבחוץ שיהא כבר ענן קטורת, ורק לאחר מכן יכניס פנימה.

אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר במפורש: "ונתן את הקטרת על האש לפני ה'" (ויקרא טז, יג) משמע שבעמדו לפני ה', בקודש הקדשים, רק אז יתן את הקטורת. אם כן מה תלמוד לומר: "כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא טז, ב) — אין הכוונה שכבר יהיה ענן קטורת טרם כניסתו, אלא בא הכתוב להדגיש על צורת עשן הקטורת והריהו

מלמד שנותן בה, כלומר: בין שאר סממניה מעלה עשן שהוא מין צמח הגורם לעשן לעלות זקוף כמקל. ומניין שנותן בה מעלה עשן? שנאמר: "וכסה ענן הקטרת את הכפרת" (ויקרא טז, יג). הא [הרי] אם לא נתן בה מעלה עשן, או שחיסר אחת מכל סמניה הכתובים בה — חייב מיתה. על ההלכה האחרונה תוהים: מדוע צריך לומר שחייב מיתה אם חסר אחד מכל סממניה?

ותיפוק ליה [ותצא לו] שהוא חייב מיתה מטעם אחר — דקא מעייל [שהוא נכנס] ביאה ריקנית, שהרי אסור להכנס לקודש הקדשים, אלא לצורך מצוה, ואם הקטורת חסירה הרי שאינו עושה מצוה, אלא נכנס ללא צורך לקודש הקדשים, וחייב מיתה על ביאתו לשם, גם ללא הקטרה!

אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כגון ששגג בביאה ריקנית, שלא ידע שהבא לקודש הקודשים שלא לצורך חייב, או שלא התכוון לבוא כלל אל קודש הקדשים, והזיד בהקטרה שידע שהמקטיר קטורת חסירה חייב מיתה, ולכן אינו חייב אלא על הקטרתו קטורת חסירה.

רב אשי אמר הסבר אחר: אפילו תימא [תאמר] שהזיד בזו ובזו שהקטרת הקטורת החסירה וביאתו אל הקודש היו מתוך ידיעה ברורה והכרת חומרת האיסור, וכגון דעייל [שהכניס איתו] באותה ביאה לקודש הקדשים שתי הקטרות, אחת שלימה שיש בה כל הסממנים ואחת חסירה והקטיר את שתיהן. ואז, על עצם הביאה לקודש הקדשים לא מיחייב [מתחייב], דהא עייל ליה [שהרי הכניס לו, לתוכו] קטורת שלימה ונמצא שקיים מצוה, אולם על ההקטרה של החסירה — הריהו מיחייב [חייב], דקא מקטר [שהרי הוא מקטיר] קטורת חסירה.

ב כיון שהוזכרה ברייתא זו, מבררים את הדברים שנאמרו בה. אמר מר [החכם] בברייתא: ומניין שנותן בה בקטורת בין שאר סממניה גם מעלה עשן — תלמוד לומר: "וכסה ענן הקטורת ". ותוהים: קרא לקרא [כתוב לכתוב]? שהרי כבר הוכיח מן המקרא שנאמר: "כי בענן אראה על הכפורת", שצריך להביא מעלה עשן, ומה טעם להביא מקרא אחר לסייע למקרא ראשון?

אמר רב יוסף: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את הדברים: אין לי אלא שמביא את עלה הצמח מעלה עשן, אבל את עיקר (שורשו) של הצמח מעלה עשן מניין שצריך להביא? תלמוד לומר: "וכסה" ללמדנו שיש לדאוג לתוספת מעלה עשן.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מדבריך משמע כי העלה טוב מן השורש, והא איפכא תניא [והרי היפך מזה שנינו בברייתא], דתניא הרי שנינו בברייתא]: נתן בה בקטורת עיקר (שורש) מעלה עשן, והיה העשן מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה (לתקרת הבית) כיון שהגיע לשמי קורה, ומתוך שאיננו יכול לצאת החוצה, הריהו ממשמש ויורד בכותלים מעט מעט עד שנתמלא הבית כולו עשן, שנאמר: "והבית ימלא עשן" (ישעיה ו, ד), הרי משמע כי עיקר מעלה עשן טוב מן העלה!

אלא יש לחזור מן הפירוש הראשון ואמר אביי: הכי קאמר [כך אמר]: אין לי אלא שמכניס בו עיקר מעלה עשן, עלה מעלה עשן מניין שמוסיפים בו? תלמוד לומר: "וכסה ענן הקטורת

". רב ששת אמר כך יש לפרש את שני הפסוקים; אין לי שחייב לכלול בין סממני הקטורת גם מעלה עשן אלא באהל מועד שבמדבר, שחובה זו קיימת גם במשכן שילה ובית עולמים מניין? תלמוד לומר: "וכסה" שבכל מקום שנכנס לקודש להקטיר מכניס גם מעלה עשן.

ותוהים: האי [לימוד זה] אין צורך בו, שהרי מ"וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם" (ויקרא טז, טז) נפקא [יוצא הדבר], שהכתוב מלמדנו שדבר זה אינו נעשה רק בפעם ראשונה במדבר, אלא חייב להיעשות בכל מקום השראת השכינה!

אלא הכי קאמר [כך אמר]: אין לי חובה זו לכלול בין הסממנים גם מעלה עשן אלא בקטורת הבאה ביום הכפורים ומוקטרת בקודש הקודשים, בקטורת של שאר ימות השנה המוקטרת בהיכל מניין? תלמוד לומר: "וכסה" ללמד שבכל פעם שמקטירים קטורת צריך שיהא בה מעלה עשן.

רב אשי אמר: פסוק חד [אחד] בא ללמדנו למצוה, וחד [ופסוק אחד] בא לעכב, שאם לא עשה כן פסל. רבא אמר: פסוק חד [אחד] בא ללמדנו שיש עונש מיתה בדבר, וחד [ופסוק אחד] בא לאזהרה, להודיע שדבר זה אסור, שהרי אין עונש בלא אזהרה.

תניא [שנויה ברייתא] ר' אליעזר אומר: נאמר: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות" (ויקרא טז, ב) — הרי זה בא ללמד על עונש המחסיר מעלה עשן מסממני הקטורת, "כי בענן אראה על הכפורת "— הרי זו אזהרה, שאם לא כלל בין הסממנים גם מעלה עשן שהוא הגורם לענן הקטורת — אסור הדבר.

יכול יהיו שניהם אמורין קודם מיתת בני אהרן שמתו בבואם אל הקודש — תלמוד לומר: "אחרי מות שני בני אהרן" (ויקרא טז, א). יכול יהיו שניהם, גם העונש וגם האזהרה אמורים אחר מיתת שני בני אהרן — תלמוד לומר: "כי בענן אראה על הכפרת". הא כיצד? אזהרה נאמרה קודם מיתה של בני אהרן, ועונש מיתה שיש בדבר נאמר אחר מיתת בניו.

על דברי ר' אליעזר שואלים: מאי תלמודא? כלומר: מה משמעו של לימוד זה, כיצד למד מן הלשון "אראה" שהדבר נאמר קודם? אמר רבא: אמר קרא [הכתוב]: "כי בענן אראה" — לשון עתיד, משמע: ועדיין לא נראה הענן על הכפורת, לפי שעדיין לא נבנה המשכן. ודבר זה היה לפני שנכנסו בני אהרן ומתו. ושואלים: אם כן ואלא מאי טעמא איענוש [מה טעם נענשו] במיתה אם העונש לא נאמר עדיין? הרי אין עונשים אדם על חטא שלא ידע את עונשו!

ומשיבים: לא בשל הכניסה לקודש נענשו, אלא מטעם אחר, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: ר' אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, שהיה להם לשאול אותו ולא שאלו. ושואלים: מאי דרוש [מה דרשו] מן המקרא, עד שהעלו בדעתם להכנס ולהכניס אש זרה בקודש? נאמר: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ויקרא א, ז) — לומר: אף על פי שהאש יורדת מן השמים — מצוה מיוחדת היא להביא מן ההדיוט (בשר ודם), ולקיום מצוה זו נכנסו להביא אש למזבח. ואף שהורו כדין, מתו כעונש על שלא שאלו את משה רבינו.

ג שנינו במשנה: יצא ובא לו כדרך כניסתו, כלומר: שאין הכהן הגדול הופך פניו אלא חוזר לאחוריו כשפניו אל הארון, בכל דרך יציאתו. ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? מה מקורם במקרא? אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אמר קרא [הכתוב]: "ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים" (דברי הימים ב' א, יג), ולכאורה וכי מה ענין גבעון אצל ירושלים? או שבא לגבעון, או שבא לירושלים!

אלא: מקיש יציאתו מגבעון לירושלים, לביאתו מירושלים לגבעון, מה ביאתו מירושלים לגבעון בהכרח היו פניו כלפי במה, כדרך ביאתו של אדם — אף יציאתו מגבעון לירושלים היו עדיין פניו כלפי במה, כדרך ביאתו. ומכאן למדים שאין מחזירין פנים מן הקודש, אלא חוזרים אחורנית.

וכן כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן שהיו אומרים שירה במקדש וישראל במעמדן שהיו צופים בהקרבת קרבנות היום כשהן נפטרין מן הקודש לא היו מחזירין פניהן והולכין, אלא מצדדין פניהן הצידה והולכין כלפי הצד כדי שלא להפנות עורף לקודש.

וכן דרך ארץ של תלמיד הנפטר מרבו — לא יחזיר פניו וילך, אלא מצדד פניו והולך. ומספרים: כי הא [כמו שהיה נוהג] ר' אלעזר כד הוה מיפטר מיניה [כאשר היה נפרד מאת] ר' יוחנן רבו, כד הוה בעי [כאשר היה רוצה] ר' יוחנן לסגויי [ללכת] ממנו, הוה גחין קאי [היה מתכופף ועומד] ר' אלעזר אדוכתיה [במקומו] בדרך כבוד והכנעה עד דהוה מיכסי [שהיה מתכסה] ר' יוחנן מיניה [ממנו] כשהיה מתרחק ביותר, ורק אז היה ר' אלעזר פונה ללכת.

וכד הוה בעי [וכאשר היה רוצה] ר' אלעזר לסגויי [ללכת], הוה קא אזיל לאחוריה [היה הולך לאחוריו] עד דמכסי מיניה [עד שהיה מתכסה ממנו] מר' יוחנן ואז היה הולך כסדרו, כדי שלא יחזיר פניו לרבו. ועוד מספרים: רבא כד הוה מיפטר מיניה [כאשר היה נפטר] מרב יוסף, הוה אזיל לאחוריה [היה הולך לאחוריו] ולא היה שם ליבו למכשולים שבדרך עד דמנגפן כרעיה [שהיו ניגפות, נפצעות, רגליו] ומתווסן אסקופתא דבי [והיו מתמלאים מפתניו של בית] רב יוסף דמא [בדם] מפצעיו של רבא.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר