סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

רש"י

ושלמים גמר שם שם ממעשר שני. דמזבין ממעות מעשר דכתיב במעשר שני ונתתה בכסף עד ואכלת שם (דברים יד) וכתיב בשלמים ואכלת שם (שם כז) מה שם דהתם מעשר אף שם דגבי שלמים מעשר דיכול להביא שלמים ממעשר: ומינה מה שלמים אין גופן מעשר. שני דשלמים בשר אף תודה דבאה ממעשר אין גופו מעשר דאותן חיטין שיכול ליקחם מהם לא היו של מעשר אלא שניקחו בכסף מעשר: מה שלמים כו' דמין מעשר נינהו. אלא יביא ממעות מעשר ויקח חלות לתודתו והני לא הוו מין מעשר: המתפיס. שמזמן מעות מעשר שני לקנות שלמים מהן אע''ג דסתם מעות מעשר שלמים הן אע''ג דמתפיס בהו בפירוש לא קנו שלמים דלא חלה על אותן מעות קדושת שלמים אלא שיכול לקנות מהן כל דבר אחר שירצה: דלא אלימא שלמים למיחל אקדושת מעשר. שלא יהא יכול ליתנו בכל אשר תאוה נפשו: הלוקח חיה. ממעות מעשר שני לזבחי שלמים: ובהמה לבשר תאוה. לאוכלה בירושלים בכל שעה שירצה כדכתיב (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך דאע''ג דאין דינו ליקח ממעות מעשר שני אלא שלמים: לא יצא העור לחולין. דאילו בשר חיה גופה לא חזיא לשלמים אבל עור דחזיא ליקח בו בהמה לשלמים לא יצא לחולין היכא דיש בו ליקח בו בהמה סתם מעות מעשר הויא שלמים ומביא בדמיו שלמים דקיימא לן דכך הוא הדין לעשות ליקח ממעות מעשר שני בהמה לשלמים וחיה לבשר תאוה והעור יוצא לחולין כדאמר בפ' בכל מערבין (עירובין כז:) בבקר מלמד שלוקחים בקר אגב עורו הבשר לזבחים ומבליע דמי העור בבשר ויוצא לחולין וצאן אגב גיזותיו אבל הכא דשני דלקח חיה לשלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין אלא קנו שלמים: לאו למימרא דקנו. העורות תורת שלמים אלמא דאלימא קדושת שלמים למיחל אקדושת מעשר: ה''ק אינו בתורת לצאת העור לחולין. דאין לו קדושה כלל הואיל ושלא כתורה לוקחן דנעשה האי עור כלוקח ממעות מעשר שני שור לחרישה שלא לקחו סתם דלא הוי שלמים כלל לא הוא ולא עורו מרבותינו ז''ל. ענין אחר אינו בתורת לצאת העור לחולין דהיינו לשלמים הלוקח בהמה ממעות מעשר לשלמים הבשר נאכל בתורת שלמים והעור יוצא לחולין אבל האי לא יצא לחולין ויקח מדמי העור בהמה לשלמים אבל לא קנה שלמים דנעשה כלוקח שור לחרישה ממעות מעשר שני דמוכרם הן ועורן ויאכלו כל דמיו מעשר: אליבא דר' יהודה. דאמר במסכת קדושין (ד' נב:) מעשר ממון הדיוט הוא ויכול לקדש בו את האשה לא פליגי דקנו שלמים דקדושת שלמים חיילא אממון הדיוט: מ''ד לא קנו כר''מ. דלא חלה קדושת שלמים אממון גבוה: כיון דמעשר קרב שלמים. בהמה שלוקח ממעות מעשר סתם קרב שלמים: מכי תפיס ליה נמי. לצורך שלמים תפס דקנו שלמים ואין יכול לשנותן לדבר אחר: כשהוא פודן. לאותן מעות מעשר שני שמחללן על פרוטות או על דינרין: מוסיף שני חומשין. אחד חומש להקדישו שפודה דהיינו שלמים דכתיב אם המקדיש וגו' ויסף חמישיתו וגו' (זיקרא כז): ואחד למעשר שני. דכתיב אם גאל יגאל איש ממעשרו וגו' (שם) והא הכא דחיילא קדושת שלמים אקדושת מעשר שהרי הוסיף חומש אשלמים והיכי אמר ר' אלעזר לא קנו: הא מני ר' יהודה היא. דאמר ממון הדיוט הוא להכי חל עליה קדושת שלמים: מתני' כל הבא מן הצאן ומן הבקר. היינו תודה ושלמים הבאין חובה: האומר הרי עלי תודה וכו'. משנה שאינה צריכה היא דהא תנינן לה לעיל אי לא משום סיפא דצריכה דקתני נסכים בכל מקום ואפילו היכא דאמר הרי עלי זבח ולא אמר ונסכים א''נ דאמר זבח ונסכים ואפילו לא אמר עלי אלא אמר הרי זו לא יביא אלא מן החולין: גמ' מה פסח במצרים אינו בא אלא מן החולין. דאכתי לא הוו מעשרות: וכי דנין. פסח דורות שאפשר לבא מן המעשר שהרי בדורות נוהג מעשר מפסח מצרים שאי אפשר לו לבא ממעשר שהרי באותה שעה לא היה מעשר נוהג: ראיה גדולה היא. הואיל ומצינו שום פסח שאינו בא אלא מן החולין: שכן אין טעון מתן דמים למזבח. דלא הוה מזבח אלא משקוף ומזוזות וכיון דאין ממנו למזבח לא הוי דומיא דשלמים להכי אינו בא מן המעשר:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל ושלמים. גופייהו גמרי' שם שם ממעשר דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם וכתיב במעשר ונתתה בכסף וגו' ואכלת שם מה להלן מעשר אף כאן מעשר וקא דייקינן מה שלמים אין גופן מעשר דהא אין מעשר שני אלא בתבואה אלא ממעות מעשר קאמר קרא דיביא שלמים: אף תודה נמי. לחמי תודה לא מגוף המעשר [דהיינו] מן החיטין הראשונות של מעשר: והני חיטי הלקוחות. ממעות מעשר אין גופן מעשר ומשום הכי קשרית לאתויי לחמי תודה מינייהו: מן מעשר. דשלמים בשר ומעשר פירא אף לחמי תודה שמביא מן המעשר לא יביאם ממין המעשר דהיינו נמי חיטים הלקוחות לשם מעשר אלא מן המעות יקנה לחמי תודה לשם (מעשר) [תודה] דמעות לאו מין מעשר הוא: המתפיס. דאומר מעות מעשר הללו יהיו לקנות שלמים: לא קנו שלמים. ואם ירצה יקח מהן חיטים או כל מה שירצה והא דתנן מביא תודה ממעות מעשר לא שמתפיס המעות אלא שיקנה בהמה לשם של שלמים דאבהמה ודאי חלה קדושה הראויה מזבח: הלוקח חיה. ממעות מעשר שני בירושלים: לזבחי שלמים. לא יצא העור לחולין וקס''ד האי דפריך לא יצא העור לחולין מקדושת שלמים אלא ימכרו ויביא בדמיו שלמים הלכך עור נמי קדוש וכן אם לקח בהמה ממעות מעשר שני לבשר תאוה לאוכלה בלא הקרבה לא יצא העור לחולין מקדושת מעשר שני אלא ימכר העזר ויאכלו דמיו בירושלים דאין דרך מקח בכך דסתם בהמת מעשר שני הנאכלות בירושלים יקרבו שלמים אבל חיה לבשר תאוה ובהמה לזבחי שלמים יצא העור לחולין מקדושת מעשר שני דאמרי' בעירובין בפ' בכל מערבין בבקר מלמד שלוקחין בקר ממעות מעשר שני עם העור ולא צריך לאכול בירושלים אלא הבשר קתני למיהת חיה לזבחי שלמים לא יצא העור לחולין: לאו למימרא דקני שלמים. וחלה קדושה על העור שראוי להם: אינו בתורת. שלמים לצאת להעור לחולין ויצא מקדושת מעשר דאילו הוה חלה קדושת שלמים אחיה הוי נפיק העור לחולין כשאר עורות שלמים שהן חולין: מאי טעמא. לא יצא העור לחולין מקדושת מעשר שהרי אין דרך מקח בכך לקנות חיה לזבחי שלמים: פלוגתא דר''מ ור''י במס' קדושין בפ' שני: כיון דמעשר קרי שלמים. כדגמרי' לעיל שם שם: אחד להקדש. לשם שלמים שהפודה הקדש מוסיף חומש והפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש: מתני' פסח דאינו בא אלא מן החולין מפרש בגמרא: אף כל דבר שבחובה כו'. לפיכך האומר הרי עלי תודה או שלמים הואיל והן באין חובה דהא אמר הרי עלי לא יביא אלא מן החולין: והנסכים. של תודה ושל שלמים: בכל מקום. בין אמר הרי עלי להביאם מן המעשר בין מן החולין לא יביא הנסכים אלא מן החולין כי שרי ליה רחמנא לאתויי שלמים ממעשר כדגמרינן שם שם הני מילי שלמים גופייהו דבני אכילה נינהו אבל נסכים דכליל נינהו לא יביא מן המעשר: גמ' פסח מצרים לא בא אלא מן החולין. דעדיין לא היתה להם תבואת מעשר שני דאין מעשר אלא משנכנסו לארץ:

תוספות

אינו בתורת שלמים. לצאת עור לחולין דלא חלה עליו קדושת שלמים כלל שיצא העור לחולין ויצא מקדושת מעשר דאי הואי קדושת שלמים אחיה הוה נפיק והשתא לא חייל אחיה לא קדושת שלמים ולא תורת בשר תאוה דחיה לבשר תאוה נפיק עור לחולין כדמשמע הכא דקתני הלוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין הא איפכא כגון חיה לבשר תאוה ובהמה לזבחי שלמים יצא העור לחולין כדדרשינן בפרק בכל מערבין (ערובין דף כז:) בבקר מלמד שלוקחין בקר אגב עורו ואפי' יין אגב קנקן קמרבי התם ומיהו הא יש לדחות דאתא קרא למימר שהמעות מתחללין על העור ועל הקנקן ולעולם עור וקנקן קדושים כקדושת מעשר אבל הכא משמע דנפיק לחולין והא דשרינן חיה לבשר תאוה טפי מבהמה נראה דנפקא לן מהא דתניא בספרי ואכלת מעשר דגנך יכול יקח בהמה למשתה בנו נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים אי מה להלן עולות אף כאן עולות תלמוד לומר ושמחת אכילה שיש בה שמחה והך דרשא לא שייכא בחיה אלא בבהמה הראויה לקרבן: מוסיף שני חומשים. כאן משמע שיש חומש כשפודה שלמים וקשיא דבפ' הזהב (בבא מציעא דף נד:) משמע דליכא חומש דאמר מה בהמה טמאה מיוחדת שתחילתה הקדש וכולה לשמים ומועלין בה ומסיק דלענין חומש קאמר וכולה לשמים למעוטי קדשים קלים ושם פירשנו: הא מני ר' יהודה היא. לעיל נמי גבי חיה לזבחי שלמים הוה מצי לשנויי הא מני רבי יהודה היא: להקיש דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח. תימה תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן ולמאן דיליף בגמ' מחטאת ניחא: ונסכים מכל מקום לא יביאו אלא מן החולין. דכל דבר דכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בההיא דסיפרי שהבאתי לעיל דממעט עולות דבעינן אכילה שיש בה שמחה:

עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר