|
טקסט הדף מנוקד
לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי כִּי קָא מִבַּעְיָא לִי לָאו דְּכָלִיל תִּהְיֶה מַאי
אָמַר רַב אַהֲרֹן לְרָבִינָא תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כֹּל שֶׁהוּא בְּכָלִיל תִּהְיֶה לִיתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ מַתְנִי' מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּמִנְחַת נְסָכִים לַמִּזְבֵּחַ וְאֵין בָּהֶן לַכֹּהֲנִים וּבָזֶה יִפָּה כֹּחַ מִזְבֵּחַ מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָלִין לַכֹּהֲנִים וְאֵין בָּהֶם לַמִּזְבֵּחַ וּבָזֶה יִפָּה כֹּחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ גְּמָ' וְתוּ לֵיכָּא וְהָא אִיכָּא עוֹלָה אִיכָּא עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים וְהָא אִיכָּא עוֹלַת הָעוֹף אִיכָּא מוּרְאָה וְנוֹצָה וְהָא אִיכָּא נְסָכִים לְשִׁיתִין אָזְלִי וּמַאי בָּזוֹ לְאַפּוֹקֵי מִדִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל הַמִּתְנַדֵּב יַיִן מְבִיאוֹ וּמְזַלְּפוֹ עַל גַּבֵּי אִישִּׁים קָא מַשְׁמַע לַן דִּלְשִׁיתִין אָזְלִי מְסַיַּיע לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל הַמִּתְנַדֵּב שֶׁמֶן קוֹמְצוֹ וּשְׁיָרָיו נֶאֱכָלִין שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וְתוּ לֵיכָּא וְהָא אִיכָּא חַטַּאת הָעוֹף אִיכָּא דָּמָהּ וְהָאִיכָּא לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע אִיכָּא מַתְּנוֹתָיו וּמַאי בָּזוֹ לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַבָּאוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן לִשְׂרֵיפָה אָתְיָין קָמַשְׁמַע לַן דְּבָזוֹ יִפָּה כֹּחַ כֹּהֲנִים לְעוֹלָם מַתְנִי' כׇּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי טְעוּנוֹת שְׁלֹשָׁה מַתָּנוֹת שֶׁמֶן יְצִיקָה וּבְלִילָה וּמַתַּן שֶׁמֶן בִּכְלִי קוֹדֵם לַעֲשִׂיָּיתָן חַלּוֹת בּוֹלְלָן דִּבְרֵי רַבִּי וַחֲכָמִים אוֹמְרִים סוֹלֶת הַחַלּוֹת טְעוּנוֹת בַּלַּיְלָה וּרְקִיקִין מְשִׁיחָה כֵּיצַד מוֹשְׁחָן כְּמִין כִּי וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָלִין לַכֹּהֲנִים גְּמָ' לְמַעוֹטֵי מַאי אָמַר רַב פָּפָּא לְמַעוֹטֵי מִנְחַת מַאֲפֶה תָּנוּ רַבָּנַן וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קׇרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנָה מַתַּן שֶׁמֶן בִּכְלִי קׇרְבָּנֶךָ קׇרְבָּנֶךָ לִגְזֵרָה שָׁוָה רש"י
כי קמיבעיא לאו דכליל תהיה. בכהן שאכל את אימורין מזבח של כהן מי הוי חייב משום לאו דכליל תהיה כמו כהן שאכל מנחת כהן שחייב משום כליל תהיה. מ''ר ז''ל: ותו ליכא. דליהוי כולה למזבח: הא איכא עולה. דהויא כולה למזבח: עורה לכהנים. ולא חשיב כולה למזבח: מוראה ונוצה. דלא קריבי במזבח: לשיתין אזלי. ולא לאשים והאי לא חשיב למזבח: ומאי בזה. דמשמע בזה למזבח ולא אחר: לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפה לאשים. דהוה למזבח וקאמר דזה באה כולה למזבח ולא יין ומתניתין דקתני בזה יפה כח מזבח דאתי כולה למזבח ולא אחר: מסייעא לשמואל קומצו. וקומצו אזיל למזבח ושיריו לכהנים דבזה יפה כח שניהם והיינו דקתני מתניתין בזה יפה כח מזבח לאפוקי שמן דיפה בו כח שניהן: תו ליכא. מידי דהוי כולו לכהנים: איכא דמה. דכתיב (ויקרא ה) והזה מדם החטאת על קיר המזבח: איכא מתנותיו. לבהונות דלא הוה כוליה לכהנים: לאפוקי ממאן דאמר שתי הלחם הבאות בפני עצמן (מי שיתנדב שתי לחם לשני הלחם בלא שני כבשים אפילו הכי של כהנים הן ולא אתו (לשירים) לשריפה. ע''א שתי הלחם הבאות בפני עצמן) כגון שלא היו כבשים שנאבדו וקאמרי לעיל בפרק התכלת (דף מו) יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ופליגי אמוראי התם דאיכא למ''ד לאכילה הויין ואיכא למ''ד לשריפה אתיין כ''ש. ע''א לאפוקי ממ''ד מדר''ע דאמר שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלא כבשים וכו' דסבר הכבשים אין מעכבין את הלחם: קמ''ל בזו בשתי הלחם ובלחם הפנים יפה כח כהנים לעולם דאפילו באות בפני עצמן לעולם יפה כח כהנים ולאכילה אתיין מעיקרא (אבל אין נאכלין וטעונין צורה ולא מ''ה): מתני' כל המנחות הנעשות בכלי שרת. כגון מנחת מחבת ומרחשת טעונות ג' פעמים מתן שמן: יציקה ובלילה ומתן שמן. שבתחילה הי' נותן השמן בכלי קודם נתינת הסלת ואחר כך נותן עליו את הסלת וחוזר ונותן שמן לבלול בשמן וחוזר ונותן עליה שמן לקיים מצות יציקה לאפוקי מנחת מאפה שאין כל מעשיה בכלי שהרי נאפת בתנור שאין טעונה יציקה אבל אידך ב' מתנות צריכה ואע''ג דבמתני תני יציקה תחילה אפ''ה אינה אלא באחרונה והכי משמע מתני' בשעה שעושה יציקה צריך שתהא הבלילה נעשה כבר וקודם בלילה תהא מתן שמן שבכלי קודם לעשייתה. מ''ר ז''ל: מנחת הסלת לא היה בה חלות דבעודה סולת נקמצת: חלות של מנחת מאפה ושל מחבת ומרחשת בוללן בשמן לאחר שנעשו חלות לאחר אפייה דברי רבי: וחכמים אומרים סלת. בוללן: החלות. שבמנחת מאפה טעונות בלילה לרבנן סלת ולרבי חלות: כיצד מושחן. לרקיק: כמין כי. יווני שבלשונינו קורין לכ''ף שלהן כי שהיה נוטל מן השמן באצבעו כמין כי יווני: והשאר. שמן נאכל לכהנים: גמ' ת''ר סלת בשמן תעשה. משמע שתהא הסלת ניתנת בשמן מלמד שטעונין מתן שמן בכלי קודם לכל דבר ואחר כך נותן הסולת על גביה והאי קרא במנחת מרחשת כתיב וה''ה למחבת ולשאר מנחות: קרבנך. דבתרוייהו כתיב קרבנך במחבת ובמרחשת: תוספותקים לן אזהרה במעילה אלא מתרומה אבל אלאו דוזר לא יאכל כי קודש הם לא לקי כיון דלא חזי לכהנים והא דנקט הכא לאו דזרות ולא קאמר לאו דמעילה לישנא דקרא נקט ומיהו קשיא לפירוש זה מהא דתניא התם כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב לוקה שלש אף דם לוקה שלש ופרייך מאי שנא חלב דלוקה שלש דאית ביה הלין תרי לאוין דאמרינן ולאו דזרות דם נמי לילקי שלש דאית ביה הלין תרין לאוין דאמרינן ולאו דזרות ומשני איצטריך סד''א הואיל ואימעיט דם מטומאה אימעיט נמי דם מזרות קמשמע לן הקישא ואי זרות היינו לאו דמעילה הא בהדיא אימעיט דם מטומאה וממעילה בסוף כל הבשר (חולין קיז:) ובקונטרס לא גריס התם מטומאה אלא ממעילה ויש לפרש דהכי קאמר ס''ד אמינא הואיל ואימעיט ממעילה פירוש מקרבן מעילה אימעיט נמי מזרות כלומר ממלקות דלאו דמעילה דנפיק מוכל זר קמ''ל היקישא דכי ממעטינן דם בסוף כל הבשר היינו דווקא מקרבן מעילה ולא ממלקות והא דלא אמרינן איפכא דמיעוטא למלקות והיקישא לקרבן משום דהיקישא גבי לאו כתיב אבל אי גרסינן לטומאה קשה מה ראית למעט טומאה ולרבות זרות אימא איפכא ומיהו בכל ענין צריך טעם דעל כרחין אמת הוא דממעטינן טומאה ומרבינן זרות וי''ל משום דהיקישא דכל חלב וכל דם גבי זרות דהכל זרים אצל חלב ודם אבל סתם בני אדם טהורין וא''ת ואי דמפרשינן דלאו דזרות הוא לאו דוכל זר לא יאכל כי קודש הם תקשי לן דלילקי נמי אלאו דמעילה וי''ל דלא חשיב לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא לאוי דלא שייכי אלא בחלב ואימורין אבל לאו דמעילה שייך אף בבשר ובקדשי בדק הבית ועוד דשייך נמי בהנאה בלא אכילה והא דפריך התם לעיל דליחייב נמי משום כי קודש היינו משום דהתם חשיב לאו דנותר ולא שייך בחלב טפי מבשאר בשר וא''ת ולרבנן דפליגי התם בכריתות (דף ד:) עליה דרבי יהודה וממעטי דם מזרות אם כן בסוף כל הבשר (חולין דף קיז.) דחשיב חומר בחלב מבדם ליחשוב לאו דזרות וי''ל דפלוגתא לא קמיירי וא''ת אמאי לא חשיב בכריתות (דף ד:) לאו דחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו (ויקרא ז) וי''ל דלאו בעניינא דקדשים כתיבא כי הני דהתם ומיהו קשה דלילקי משום לאו דהכא דכל שהוא בכליל תהיה הרי הוא בבל תאכל וי''ל דפלוגתא היא הכא אי נמי הוי לאו שבכללות: ובזה יפה כח כהנים מכח המזבח. אע''ג דאיכא כבשים בהדי לחם ובזיכי לבונה בהדי לחם הפנים מגופו מיהא ליכא למזבח: והאיכא עולה. וא''ת והאיכא לבונה דאמרינן בפרק בתרא (לקמן קו:) האומר הרי עלי למזבח יביא לבונה שאין לך דבר שקרב כולו למזבח אלא לבונה וי''ל דלא מיירי הכא אלא במידי דחזי לאכילה ולהכי לא חשיב נמי עצים לרבי: לאפוקי מדשמואל כו'. עיקר מילתא בפרק התדיר (לקמן צא:) ופריך עלה טובא והא דלא פריך מהכא לפי שאינו אלא מייתור משנה ומהאי טעמא נמי לא מייתי התם סייעתא מהכא אההיא דשמואל והתם מוכח טעמא דשמואל משום דבר שאין מתכוין: קומצו ושיריו נאכלין. [אבל] יין צלול הוא ואי אפשר לקומצו: איכא מתנות. פירוש מתנות על הפרוכת ולא משמע כן בהקומץ רבה לעיל (דף כז:) דאמר שבע הזאות שבפנים ושבמצורע מכלל דשל מצורע לא הוי בפנים ועוד תנן בסוף נגעים בא לו אצל מצורע לשער נקנור נתן מן הדם על תנוך נטל מלוג השמן ויצק וטבל והזה ז' פעמים כנגד בית קדשי הקדשים כו' בא לו אצל מצורע כו' מדלא קתני בא לו להיכל משמע שבעזרה עומד ומדהדר תני בא לו אצל מצורע משמע שלא היה עומד בשער ניקנור: למעוטי מנחת מאפה. לא מיקרי נעשית בכלי דקסבר אין תנור מקדש: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|