סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

"טָמֵא יִהְיֶה" - מִכָּל מָקוֹם. הַהוּא - מִיבָּעֵי לֵיהּ, לְכִדְתַּנְיָא: ""טָמֵא יִהְיֶה" - לְרַבּוֹת טְבוּל יוֹם. "טוּמְאָתוֹ בּוֹ" - לְרַבּוֹת מְחוּסַּר כִּיפּוּרִים"! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא, מֵ"עוֹד טוּמְאָתוֹ" קָא אָמִינָא. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא: "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבּוֹת" (שמות לד) - רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ שֶׁל שְׁבִיעִית וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמוֹר" (ויקרא כה). אֶלָּא אֲפִילּוּ חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית, שֶׁנִּכְנַס לִשְׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, שֶׁיָּצָא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מֶה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת; יָצָא קְצִיר הָעוֹמֶר, שֶׁהוּא מִצְוָה. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנָן לְרָבָא: מִמַּאי דַּחֲרִישָׁה דִּרְשׁוּת? דִּלְמָא חֲרִישַׁת עוֹמֶר, דְּמִצְוָה, וַאֲפִילּוּ הָכִי אֲמַר רַחֲמָנָא: תִּשְׁבּוֹת! אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאִם מָצָא חָרוּשׁ - אֵינוֹ חוֹרֵשׁ, לָאו מִצְוָה. אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: "יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין"; וְאַמַּאי? לֵימָא: כֵּיוָן דְּאִילּוּ גָּמִיר - לָאו מִצְוָה, הַשְׁתָּא נַמִי - לָאו מִצְוָה! הָתָם, אַף עַל גַּב דְּגָמִיר נַמִי - מִצְוָה קָא עָבֵיד; דִּכְתִיב: "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ" (משלי כט). הָדָר אֲמַר רָבָא: לָאו מִילְּתָא הִיא דְּאָמְרֵי. קְצִירָה - דּוּמְיָא דַּחֲרִישָׁה: מַה חֲרִישָׁה - מָצָא חָרוּשׁ אֵינוֹ חוֹרֵשׁ, אַף קְצִירָה נַמִי - מָצָא קָצוּר אֵינוֹ קוֹצֵר. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ: מִצְוָה - מָצָא קָצוּר אֵינוֹ קוֹצֵר?! צִצְוָה לִקְצוֹר וּלְהָבִיא!
מִשְׁנָה הָאָב גּוֹלֶה עַל יְדֵי הַבֵּן, וְהַבֵּן גּוֹלֶה עַל יְדֵי הָאָב. הַכֹּל גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל גּוֹלִין עַל יְדֵיהֶן, חוּץ מִגֵּר תּוֹשָׁב. וְגֵר תּוֹשָׁב אֵינוֹ גּוֹלֶה, אֶלָּא עַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב.
גְּמָרָא "הָאָב גּוֹלֶה עַל יְדֵי הַבֵּן" - וְהַאָמְרַתְּ: "יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ"?! - דְּגָמִיר. וְהַאָמְרַתְּ: אַף עַל גַּב דְּגָמִיר - מִצְוָה קָעָבֵיד! בְּשׁוּלְיָא דְּנַגָּרֵי. שׁוּלְיָא דְּנַגָּרֵי - חַיּוּתָא הִיא דְּלַמְּדֵיהּ! - דְּגָמִיר אוּמָּנוּתָא אַחֲרִיתִי. "וְהַבֵּן גּוֹלֶה עַל יְדֵי הָאָב" כּוּ'. וּרְמִינְהִי: "מַכֵּה נֶפֶשׁ" (במדבר לה) - פְּרָט לְמַכֵּה אָבִיו! אֲמַר רַב כָּהֲנָא: לָא קַשְׁיָא: הָא - ר' שִׁמְעוֹן, וְהָא - רַבָּנָן. לְר' שִׁמְעוֹן, דַּאֲמַר: חֶנֶק חָמוּר מִסַּיִיף - שִׁגְגַת סַיִיף - נִיתְּנָה לְכַפָּרָה, שִׁגְגַת חֶנֶק - לֹא נִיתְּנָה לְכַפָּרָה. לְרַבָּנָן, דְּאָמְרֵי: סַיִיף חָמוּר מֵחֶנֶק - הוֹרֵג אָבִיו [בְּשׁוֹגֵג] - שִׁגְגַת סַיִיף הוּא, וְשִׁגְגַת סַיִיף - נִיתְּנָה לְכַפָּרָה. רָבָא אָמַר: פְּרָט לְעוֹשֶׂה חַבּוּרָה בְּאָבִיו בְּשׁוֹגֵג. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: כֵּיוָן דִּבְמֵזִיד בַּר קַטְלָא הוּא, בְּשׁוֹגֵג נַמִי לִיגְלֵי; קָא מַשְׁמַע לָן. "הַכֹּל גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל" וְכוּ': "הַכֹּל גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל" - לְאַיְתּוּיֵי מַאי? - לְאַיְתּוּיֵי עֶבֶד וְכוּתִי. תְּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנָן: "עֶבֶד וְכוּתִי - גּוֹלֶה וְלוֹקֶה עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל - גּוֹלֶה וְלוֹקֶה עַל יְדֵי כּוּתִי וְעֶבֶד". בִּשְׁלָמָא "עֶבֶד וְכוּתִי - גּוֹלֶה עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְלוֹקֶה" - גּוֹלֶה - דְּקַטְלֵיהּ, וְלוֹקֶה - דְּלָטְיֵיהּ. אֶלָּא "יִשְׂרָאֵל - גּוֹלֶה וְלוֹקֶה עַל יְדֵי כּוּתִי" - בִּשְׁלָמָא גּוֹלֶה - דְּקַטְלֵיהּ; אֶלָּא לוֹקֶה - אַמַּאי? דְּלָטְיֵיהּ?! "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאוֹר" (שמות כב) - בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ! אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: כְּגוֹן שֶׁהֵעִיד בּוֹ, וְהוּזַם. דִּכְוָותֵיהּ גַּבֵּי עֶבֶד - שֶׁהֵעִיד בּוֹ וְהוּזַם?! עֶבֶד בַּר עֵדוּת הוּא?! אֶלָּא, אֲמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ הַכָּאָה

רש"י

לרבות טבול יום. שאם נכנס למקדש ענוש כרת: לרבות מחוסר כיפורים. מאותן טומאות הצריכות קרבן וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו ונכנס למקדש חייב וארבע טומאות הן הטעונות קרבן הזב והזבה והיולדת והמצורע: מעוד קאמינא. עוד טומאתו בו עוד קרא יתירא לדרשא הוא: איכא דמתני לה. להא דא''ל ההוא מרבנן לרבא והא דאותביה רבינא אהא: אין צ''ל חריש וקציר של שביעית כו'. דעל כרחך בשביעית דשמיטה הכתוב מדבר דאי כדכתיב דאיום השביעי קאי מאי שנא חריש וקציר דנקט אלא ה''ק ששת ימים תעבוד ובשביעי תשבות והששה שאתה עובד בהן בחריש ובקציר תשבות: הנכנס לשביעית. (וחריש של שביעית) שלא יחרוש בששית חרישה המועלת לשביעית: וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. שאם הביאה שליש בשביעית מאז היא ראויה ליקצר ואם קצרה בשמינית צריך לנהוג בה קדושת שביעית: רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות כו'. ובשבת קאי ולהכי נקט חריש וקציר לומר לך מה החריש שאני אוסר לך בשבת חריש של רשות הוא שאין לנו חריש של מצוה אף קציר איני אוסר לך אלא של רשות יצא קציר העומר: אם מצא חרוש אינו צריך לחרוש. אבל קציר אפילו מצא קצור מצוה לקצור לשמה דכתיב וקצרתם והבאתם את עומר: לאו מילתא היא דאמרי. שהיה לי להשיבו תשובה נצחת דקרא לאו במצוה איירי: מאי טעמא קציר דומיא דחריש. מה חריש בכל מקום מצא חרוש אין מצוה לחרוש אף קציר בהכי עסקי' שאם מצא קצור אין מצוה לקצור יצא קציר העומר שאפילו מצא קצור מצוה לקצור: ואי ס''ד מצוה. בקציר של מצוה מצא קצור אינו קוצר תמיהא היא זו: מתני' ע''י הבן. אם הרגו לבנו בשוגג: חוץ מגר תושב. שאין ישראל גולה על ידו: הכל גולין. מפרש בגמרא לאיתויי מאי: גמ' בשוליא דנגרי. בלימוד חרש עצים שאינו מלמדו תורה אלא אומנות שוליא יויינד''רינו: חיותיה הוא. ואף זו מצוה על האב ללמדו דילפינן לה מקרא בפרק קמא דקדושין (דף ל:) דכתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת הקיש אומנות שהוא חיותו לאשה כשם שאביו חייב להשיאו אשה כדכתיב וקחו לבניכם נשים כך חייב ללמדו אומנות: מכה נפש. גבי הורג בשגגה כתיב לנוס שמה מכה נפש בשגגה: פרט למכה אביו. שלא חייב גלות אלא למי שהכאתו תלויה בנפש שאינו חייב עליו אלא אם כן הרגו יצא מכה אביו שהוא חייב עליו מיתה בחבורה בעלמא וקא ס''ד דממעט ליה מגלות אפילו הרגו: לרבן שמעון דאמר. בסנהדרין בפ' ד' מיתות (דף מט:) חנק חמור מסייף ולדידיה ההורג את אביו בחנק דתנן (שם דף פא.) מי שנתחייב ב' מיתות ב''ד נידון בחמורה וההורג אביו חייב שתי מיתות שהעושה חבורה באביו מן הנחנקין הן והמכה נפש מן הנהרגין וכאן יש חבורת אביו ורציחה ולר''ש דאמר חנק חמור אם היה זה מזיד היה בחנק ועכשיו שהוא שוגג לא נתנה שגגתו לכפרה בגלות אם נתנה תורה כפרה לשגגת סייף שהיא קלה לא נתנה כפרה לשגגת חנק: ולרבנן דאמרי סייף חמור מחנק הורג אביו שגגת סייף הוא. שהרי אילו מזיד היה נידון בחמורה שהיא סייף ושגגת סייף נתנה לכפרה בגלות: רבא אמר. ברייתא נמי רבנן וההורג את אביו נמי גולה דשגגת סייף היא והא דקתני פרט למכה אביו לאו להורגו קא ממעיט אלא בעושה בו חבורה בשוגג: לוקה דלטייה. ואמרינן [בשבועות] (דף לה.) המקלל את חבירו עובר בלא תעשה ואתיא במה הצד מהמקלל דיין ונשיא וחרש (סנהדרין דף סו.): שהעיד בו. שהוא חייב מלקות:

תוספות

טמא יהיה מכל מקום. קשה לישתוק מאשר ומיהיה ויש לומר דאשר אורחיה דקרא הוא: דלמא חרישת העומר דמצוה ואמר רחמנא תשבות. קצת קשה לישתוק מיניה דתשבות ומהיכי תיתי לן דהא למישרי מצרכינן קרא וי''ל דהא לא חייש רק לסתור דרשא דאשמעינן מה חריש רשות ומעתה נאמר דאתא לדרשא אחרינא: אינו צ''ל חריש וקציר של שביעית כו'. תימה דבשלמא קציר כתיב בהאי ענינא את ספיח קצירך לא תקצור אבל חרישה לא כתיב כלל התם וכ''ת דילפינן מקראי דכתיבי כל שאר עבודות קרקע הא איכא מ''ד פ''ק דמו''ק (דף ג:) דדוקא אהנך דכתיבי בהדיא מיחייב אבל אינך לא וחרישה גופה ממעט התם מדקאמר החורש בשביעית אינו לוקה וי''ל דכיון דקסבר דקציר אתי לתוספת חריש נמי אתא לתוספת: והא אמרת יצא האב המכה בנו. קשה [לר''י] דהיינו דוקא כשמייסרו ומכהו בתוכחתו אבל אם הלך ביער והורגו בשוגג למה לא יגלה וי''ל דמשמע ליה דמיירי בכל ענין אף אם מכהו לייסרו דאם לא כן אמאי נקט טפי בן מאדם אחר:
עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר