סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

חַיָּיב בַּשִּׂמְחָה. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר וְשׁוֹטֶה וְקָטָן פְּטוּרִין אַף מִן הַשִּׂמְחָה הוֹאִיל וּפְטוּרִין מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.
מַאי שְׁנָא לְעִנְיַן רְאִיָּה דִּפְטִירֵי, וּמַאי שְׁנָא לְעִנְיַן שִׂמְחָה דִּמְחַיְּיבֵי? לְעִנְיַן רְאִיָּה גָּמַר "רְאִיָּה" "רְאִיָּה" מֵהַקְהֵל, דִּכְתִיב: "הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף", וּכְתִיב: "בְּבֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹֹת". וְהָתָם מְנָלָן? דִּכְתִיב: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ", וְתַנְיָא: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ" – פְּרָט לִמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, "וּלְמַעַן יִלְמְדוּ" – פְּרָט לְשׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר.
לְמֵימְרָא דְּכִי לֹא מִשְׁתָּעֵי לֹא גָּמַר? וְהָא הַנְהוּ תְּרֵי אִילְּמֵי דַּהֲווּ בְּשִׁבְּבוּתֵיהּ דְּרַבִּי, בְּנֵי בְרַַתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גוּדְגְּדָא, וְאָמְרֵי לָהּ בְּנֵי אֲחָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּכָל אֵימַת דַּהֲוָה עָיֵיל רַבִּי לְבֵי מִדְרְשָׁא, הֲווּ עָיְילֵי וְיָתְבֵי קַמַּיְיהוּ וּמְנַיְּידֵי בְרֵישַׁיְיהוּ וּמְרַחֲשִׁין שִׂפְוָותַיְיהוּ, וּבָעֵי רַבִּי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ וְאִיתַּסּוּ, וְאִשְׁתַּכַּח דַּהֲווּ גְּמִירֵי הִלְכְתָא וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְכוּלָּהּ הַשַּׁ״ס!
אָמַר מַר זוּטְרָא: קְרִי בֵּיהּ "לְמַעַן יְלַמְּדוּ". רַב אַשִּׁי אָמַר: וַדַּאי לְמַעַן יְלַמְּדוּ הוּא, דְּאִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ לְמַעַן יִלְמְדוּ, וְכֵיוָן דְלֹא מִשְׁתָּעֵי לֹא גָּמַר, וְכֵיוָן דְלֹא שָׁמַע לֹא גָּמַר, הַאי מִ"לְמַעַן יִשְׁמְעוּ" נַפְקָא! אֶלָּא וַדַּאי לְמַעַן יְלַמְּדוּ הוּא.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: חֵרֵשׁ בְּאָזְנוֹ אַחַת פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּאָזְנֵיהֶם". וְהַאי "בְּאָזְנֵיהֶם" מִבָּעֵי לֵיהּ בְּאָזְנֵיהֶם דְּכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל! הַהוּא מִ"נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל" נַפְקָא. אִי מִ"נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל" הֲוָה אֲמִינָא אַף עַל גַּב דְלֹא שָׁמְעֵי, כָּתַב רַחֲמָנָא "בְּאָזְנֵיהֶם" וְהוּא דְּשָׁמְעֵי! הַהוּא מִ"לְמַעַן יִשְׁמְעוּ" נַפְקָא.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם חִיגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "רְגָלִים". וְהָא "רְגָלִים" מִבָּעֵי לֵיהּ פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבִּין! הַהוּא מִ"פְּעָמִים" נַפְקָא, דְּתַנְיָא: "פְּעָמִים" – אֵין פְּעָמִים אֶלָּא רַגְלַיִם, וְכֵן הוּא אוֹֹמֵר: "תִּרְמְסֶנָה רָגֶל רַגְלֵי עָנִי פַּעֲמֵי דַלִּים", וְאוֹֹמֵר: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב".
דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב"? כַּמָּה נָאִין רַגְלֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלִין לָרֶגֶל. "בַּת נָדִיב" – בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִקְרָא נָדִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: "נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם". אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, וְלֹא אֱלֹהֵי יִצְחָק וְיַעֲקֹב? אֶלָּא אֱלֹהֵי אַבְְרָהָם שֶׁהָיָה תְּחִילָּה לְגֵּרִים.
אָמַר רַב כָּהֲנָא: דָּרַשׁ רַב נָתַן בַּר מַנְיוּמִי מִשׁוּם רַבִּי תַּנְחוּם: מַאי דִּכְתִיב "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם"? מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַבּוֹר רֵק" אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם! אֶלָּא מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ.
תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חִסְמָא שֶׁהָלְכוּ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּפְקִיעִין. אָמַר לָהֶם: מַה חִידּוּשׁ הָיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם? אָמְרוּ לוֹ: תַּלְמִידֶיךָ אָנוּ, וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִין. אָמַר לָהֶם: אַף עַל פִּי כֵן אִי אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִידּוּשׁ.
שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה? שַׁבָּת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה. וּבַמֶּה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם? אָמְרוּ לוֹ: בְּפָרָשַׁת הַקְהֵל. וּמַה דָּרַשׁ בָּהּ? "הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף" – אִם אֲנָשִׁים בָּאִים לִלְמוֹד, נָשִׁים בָּאוֹת לִשְׁמוֹעַ, טַף לָמָּה בָאִין? כְּדֵי לִיתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶן. אָמַר לָהֶם: מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְיֶדְכֶם, וּבִקַּשְׁתֶּם לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי!
וְעוֹד דָּרַשׁ: "אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם, וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם" – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד", וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר:

רש"י

חייב בשמחה. לשמוח בחג דכתיב ושמחת בחגך (דברים טז) ואמרינן לקמן (דף ח.) דשמחה בשלמים לאכול את הבשר וילפינן לה (פסחים דף קט.) מוזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ולקמן פריך: מ''ש לענין ראייה דפטור ולענין שמחה דמחייב: ושאינו לא שומע ולא מדבר. היינו חרש דמתניתין שסמכו לשוטה וקטן: ראייה מהקהל. דכתיב בפרשת הקהל בבוא כל ישראל לראות וגו' ופרשת הקהל המלך היה קורא משנה תורה בעזרה בכל מוצאי שמטה דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה וגו' (דברים לא): פרט לשומע ואינו מדבר. השתא משמע שאין זה ראוי ללמוד: הלכתא. משניות: למען ילמדו. ואין זה ראוי ללמד אחרים: רב אשי אמר ודאי למען ילמדו. כלומר בלאו קושיא דהנך תרי אילמי ליכא לאוקמי לדרשה דתנא דמעיט מהכא שומע ואינו מדבר אלא מלמען ילמדו: דאי סלקא דעתך מלמען ילמדו. הוא דמשמע ליה אלמא סבירא ליה לתנא דכיון דלא מישתעי לא גמיר לנפשיה: וכיון דלא שמע. אנן סהדי דלא גמיר וכיון דתנן למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע ואנן סהדי דטעמא משום דלא גמיר הוא שלא יבין כל מה שאומרים לפניו למה לי למהדר תו למען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר כיון דסבירא ליה דמאן דלא משתעי נמי לא גמיר מלמען ישמעו ממעט ליה אלא ודאי סבירא ליה דמאן דלא משתעי נמי גמיר ולא מלמען ישמעו ממעט הלכך הדר ומעטיה מלמען ילמדו הלכך ודאי למען ילמדו הוא דדריש: פרט לבעלי קבין. כשחתכו רגליהם נתנו קב קטן בסוף שוקו ונותנים בו מוכין וסומך סוף שוקו עליו: אלא רגלים. אדם שיש לו רגלים: פעמיך בנעלים. אלמא בבעלי מנעלים שייכי פעמים ובראייה כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו': שנקרא נדיב. על שם שנדבו לבו להכיר בוראו: נדיבי עמים. הם הגרים המתנדבין מבין העמים לקבל עליהן עול מצות: והבור רק. משום דרבי תנחום אמרה נקט לה הכא גבי שמעתתא דרבי תנחום: אבל נחשים ועקרבים יש בו. לא היה רק אלא ממים: להקביל פניו. יום טוב היה שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים כדאמרינן במסכת ראש השנה (דף טז:) מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב' ד): תלמידיך אנו. ואין לנו לדבר בפניך: האמרת. שבחת כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד) ישתבחו שדרכן צלחה: חטיבה אחת. שבח אחד שבח מיוחד לומר אין כמוך לכך בחרנוך לאלוה:

תוספות

גמר ראיה ראיה מהקהל. ונשים ליכא לחיובי דקא ממעטו ליה לקמן מזכורך וכן אמרינן: לקמן הא למה לי קרא תיפוק לי דמצות עשה שהזמן גרמא מהו דתימא נילף ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות וטפלים לא מחייבינן כמו בהקהל וליתן שכר למביאיהם כי התם דמקל וחומר פטרינן ליה כדפרישית לעיל דנשים פטורות טפלים לא כל שכן ולקמן דמרבינן קטן שהגיע לחינוך מדכתיב כל ולא גמרינן מהקהל התם אסמכתא בעלמא הוא כדמסיק ומהאי ק''ו נמי פטור וכי פריך דרבנן הוא מצי לאקשויי למה לי קרא ליגמר מהקהל אלא. עדיפא מינה פריך: מלמען ישמעו נפקא. דפשטיה דקרא משמע האזינה והבין שיבין מה שילמדהו הלכך מה לנו שישמע כיון דלא גמיר ממעטינן ליה שפיר: אלא קרי ביה למען ילמדו. ואף על גב דלא משתעי גמיר ולהכי לא נפקא להו מלמען ישמעו וכן מדבר ואינו שומע אפילו שמע עד השתא דמצי גמיר לאחריני כיון דלא מצי גמיר בהאי הליכה מה לו ללכת וכיון דלא שמע לא גמיר מכאן ולהבא אע''ג דגמיר לאחריני עד האידנא לא יזיל השתא כיון דלא יועיל לו הליכה זו דהא לא קאמר קרא הקהל אלא שישמעו בקריאת המלך ויבינו מהשתא ויבאו לידי יראת הצור דכתיב בסיפיה דקרא ויראו את ה' והש''ס לא חש להביאו דפשיטא ליה דמשתעי בהני אבל מלמען ילמדו לא מצי מפיק בלא ישמעו דלא הוינא מפיק מדבר ואינו שומע כיון דשמע מקמי הכי ושפיר גמיר אף לאחריני וגם יבין למה נקהלו עכשיו וגם יצטרך ישמעו כדאמרינן לקמן: חרש באזנו אחת. בירושלמי אמר ר' יוחנן בעי חרש באזנו אחת מהו א''ר יוסי בר בון פלוגתא דרבי יוסי ורבנן דתני רבי יוסי ולבני אהרן תעשה כתנות (שמות כח) רבנן אמרי שתי כתונות לכל אחד רבי יוסי אמר אפילו כתונת לכל אחד ואחד הכי נמי רבנן אמרי באזניהם שתי אזנים לכל אחד ורבי יוסי אמר אזן לכל אחד ואחד: אף על גב דלא שמעי. מחמת שהן רחוקים אבל אם היו חרשין ממעטינן מבאזניהם: מפעמים נפקא. וכי אמרינן לקמן רגלים פרט לבעלי קבין אסמכתא בעלמא הוא דמפעמים נפקא וכי פריך במצות חליצה (יבמות דף קג. ושם) ובערכין פרק האומר משקלי (דף יט: ושם) ורמינהי רגלים פרט לבעלי קבין ההיא מדסמכיה רגלים קאמר ולא משום שהוא עיקר דרשה: תחילה לגרים. שנצטווה על המילה טפי מכל אותם שלפניו: נשים לשמוע. אמר בירושלמי דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד לבתו תורה: כדי ליתן שכר למביאיהן. ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת:

עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר