דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 215ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סט - ב

ב. וכן סובר רבי אליעזר, כי כל טומאה שאילו היתה באדם יחיד הוא היה נדחה לפסח שני - אם היתה הטומאה הזאת בציבור - עבדי הציבור את הפסח בטומאה, ואינם צריכים לטהר עצמם.

והיינו, כיון שלדעתו טמא שרץ או טמא מת ביום השביעי בערב הפסח נדחה לפסח שני, לכן, ציבור שהיו רובם טמאי מת ביום השביעי, אינם חייבים לטהר עצמם אלא עושים את הפסח בטומאה, לפי הכלל, שכל טומאה שהיחיד נדחה מחמתה לפסח שני הציבור אינם נדחים אלא עושים את הפסח בטומאה [ואין להם חובה להטהר!].

ג. וכן סובר רבי אליעזר כי כל מילתא מצוה דאיתא בציבור המוטלת על הציבור - איתא ביחיד, מחויב היחיד בה.

וכל מילתא דליתא בציבור - ליתא ביחיד, אין היחיד חייב לעשותה.

ולאור זאת מבארת הגמרא:

ערילות, דאי כוליה ציבור ערלים נינהו - אמרינן להו: קומו מהולו נפשייכו ועבידי פסחא, שחייבים אתם למול עצמכם היות ולא הותר לציבור ערלים לעשות את הפסח, הרי יחיד ערל נמי אמרינן ליה: קום, מהול עצמך ועביד פסחא!

ואי לא מהיל ועביד - ענוש כרת על אי עשיית קרבן פסח, כיון שהיה חייב למול את עצמו ולהיות ראוי לעשותו.

אבל טומאה, דאי כוליה ציבורא טמאין נינהו לא מדינן, אין חייבין להזות עלייהו, אלא עבדי את הפסח בטומאה - יחיד טמא נמי אינו חייב לטהר עצמו, ואם נשאר בטומאתו הוא פטור על אי עשיית הפסח, ונדחה לפסח שני.

אמר הקשה ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא: והרי פסח שני, דליתיה בציבור, ובכל זאת איתיה ביחיד! ומוכח שהכלל שאמר רבי אליעזר שכל דבר שאינו בציבור אינו ביחיד איננו נכון!

אמר ליה: שאני התם, שמצות קרבן הפסח איתא בציבור, דהא עבד ליה ציבורא בראשון.

אבל במקום שאין הציבור חייב בראשון, וכגון אם היו הציבור טמאים בטומאת זב, שלא הותרה בציבור, והיו מיעוט של טמאי מתים שלא עשו פסח ראשון, אין הם עושים לא את הראשון ולא את השני, כי מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד.

מיתיבי מהברייתא ששנינו בה כדברי רבי אליעזר:

יכול לא יהא ענוש כרת על אי עשיית הפסח אלא מי שהיה טהור, ושלא היה בדרך רחוקה.

ערל שהיה יכול למול עצמו, וטמא שרץ שיכל לטבול ולטהר עצמו, ושאר כל הטמאים מסוגו של טמא שרץ שיכולים לטהר עצמם בערב פסח - מנין שגם הם חייבים כרת?

תלמוד לומר [במדבר ט] "והאיש", ללמד שכל איש שהיה יכול לעשות עצמו ראוי, ולא עשה - חייב כרת, ולא רק טהור ומי שלא היה בדרך רחוקה.

ומדייקת הגמרא מלשון הברייתא:

מדקא מהדר, מכך שמחזר התנא למצוא יתור של מילה "האיש" כדי לחייב כרת אטמא שרץ - מוכח שקסבר התנא שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ.

דאי סבר התנא ששוחטין וזורקין על טמא שרץ - למה ליה לאהדוריה עליה לחפש מילה מיותרת כדי לחייבו?

והרי גם בלי יתור הכתוב יש לחייבו כרת, היות והוא יכול לעשות את קרבן הפסח על ידי שישלח את הקרבן לעזרה, שהרי שוחטין וזורקין על טמא שרץ - והיינו, ודינו הוא כדין טהור שלא עשה פסח!

אלא, בהכרח, שסבר התנא שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ולכן הביא כתוב מיוחד כדי לחייבו כרת.

אלמא, יש להוכיח מכך שמחייבים אותו כרת על אף שכל עוד לא נטהר אין שוחטין וזורקין עליו:

א. כי אף על גב דלא חזי שאינו ראוי - חיובא עליה.

ב. ואף על גב דליתיה בציבור, שהרי הם יכולים לעשות בטומאה [כיון שהיחיד נדחה לפסח שני] - איתיה ביחיד.

אלא, אמר רבא: קסבר רבי אליעזר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, והוא הדין לטמא מת בשביעי שלו.

ולכן, אם לא שלח שליח שיקריב עבורו קרבן הפסח הוא חייב כרת.

אך אם לא היו שוחטין וזורקין עליהם בגלל העיכוב בהזאה, היה רבי אליעזר מתיר להזות עליהם, ומחייבם להיטהר, אף על גב שהציבור אינם חייבים לטהר את עצמם אלא יכולים לעשות בטומאה.

והטעם שאסר רבי אליעזר להזות בשבת הוא - הואיל ואין צורך בהזאה כדי לצאת ידי חובת קרבן פסח.

שהרי הזאה - למאי יש צורך בה?

לאכילה של קרבן הפסח בלבד!

כי כפי מה שהעמדנו את דברי רבי אליעזר הוא סובר ששוחטין וזורקין על טמא מת ביום השביעי, ונמצא שיוצא חובת הקרבת קרבן פסח גם בלי הזאה.

ואכילת פסחים לא מעכבא מלקיים את מצות הקרבת קרבן הפסח, ואינה אלא מצות אכילת הפסח, ואם אינו אוכל את הבשר אינו חייב כרת, ולכן אינה דוחה ההזאה את השבת.

אמר ליה רב אדא בר אבא לרבא: אם כן, ששוחטין את הפסח על טמאים שאינם עומדים להזות ולטהר עצמם - נמצא פסח נשחט שלא לאוכליו, ואנו שנינו שהוא פסול!

אמר ליה: הפסול ב"שוחט שלא לאוכליו" הוא כאשר הוא שוחט שלא לאוכליו לחולה ולזקן, דלא חזי, שאינם מסוגלים לאוכלו.

אבל האי טמא שאין מזים עליו - מיחזא חזי. ורק תקוני הוא דלא מתקן עצמו בהזאה.

שנינו במשנה: כלל אמר רבי עקיבא כל מצוה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את בשבת.

אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי עקי בא.

ותנן נמי גבי מצות מילה כי האי גוונא:

כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה לצורך המילה, כמו הבאת האיזמל דרך רשות הרבים מערב שבת - אינה דוחה את השבת.

ורק המילה עצמה, שאי אפשר לעשותה מערב שבת - דוחה את השבת.

ואמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי עקי בא.

וצריכא רב יהודה אמר רב להשמיענו שהלכה כרבי יהודה בשני המקומות.

דאי אשמעינן גבי פסח - התם הוא דמכשירי מצוה לא דחו שבת - משום דלא נכרתו עליה שלש עשרה בריתות.

אבל מילה, דנכרתו עליה שלש עשרה בריתות - אימא לידחי.

ואי אשמעינן מילה - התם הוא דמכשירי מצוה לא דחו שבת משום דליכא כרת אם ידחה את המילה למחר.

אבל פסח דאיכא כרת אם ידחנה, לפי ששוב לא יכול לקיימה - אימא לידחי מכשירי המצוה את השבת.

הילכך צריכא לומר הלכה כרבי עקיבא בשניהם.

מתניתין:

"חגיגת ארבעה עשר" היא הקרבן שהיה בא עם קרבן הפסח במטרה לעשות את אכילת בשר קרבן הפסח לאכילה חשובה.

כי אכילה שאוכל האדם בהיותו רעב היא אכילה שאינה חשובה, שסועד אותה כדי להפיג את רעבונו.

אכילה חשובה היא האכילה שאוכל האדם לאחר שאינו רעב, והיא האכילה שהוא שבע בה.

ולכן, הביאו קרבן חגיגה, כדי לאוכלו תחילה, ולהפיג באכילתו את הרעב, כדי לאכול אחריו את בשר הפסח לשובע.

ואין חיוב להביאו אלא אם צריך אותו למטרה האמורה, ולכן אין הוא דוחה לא את השבת ולא את הטומאה.

ולכן: אימתי מביא חגיגה עמו, עם קרבן הפסח - רק בזמן שהוא בא:

בחול, ולא בשבת כי קרבן חגיגה אינו דוחה את השבת.

בטהרה, בזמן שלא היו רוב הציבור טמאים. אבל אם נטמאו רוב הציבור, שאז מביאים את הפסח בטומאה, אין מביאים עמו חגיגה, היות והיא אינה באה בטומאה אפילו בציבור.

ובמועט, שלא מספיק בשר הפסח עצמו לאכילה שיוכלו לשבוע בה, לפי שנמנו עליו אוכלין מרובים.

ואילו בזמן שהוא, קרבן הפסח, בא בשבת, או בא במרובה, שהיו מעט מנויים והיה לכל אחד די בשר מקרבן הפסח כדי לשבוע ממנו, ובזמן שהוא בא בטומאה - אין מביאין עמו חגיגה.

ועתה מבארת המשנה, שעל אף שחגיגת ארבעה עשר באה לצורך אכילתו החשובה של קרבן פסח, אין דינה שוה לקרבן הפסח.

אלא, בעוד שהפסח אינו בא אלא מן הכבשים או מן העיזים, ומהזכרים בלבד, ואינו נאכל אלא בליל פסח -

חגיגה הבאה עמו - היתה באה בין מן הצאן ובין מן הבקר, בין מן הכבשים ובין מן העזים.

הן מן הזכרים והן מן הנקבות.

ונאכלת לשני ימים ולילה אחד.

גמרא:

והוינן בה: וכי מאי תנא, מה שנה התנא לעיל ביחס לענין חגיגה, עד דקתני התנא במשנתנו "אימתי מביא חגיגה"?

ומשנינן: משנתנו היא המשך לענין המתבאר במשנה הקודמת.

כי תנא במשנה לעיל דין מכשירים, כמו הרכבתו של קרבן הפסח על כתפי האדם, והבאתו של קרבן פסח מחוץ לתחום, דלא דחי שבת משום שאפשר לעשותם מערב שבת.

ולכן, כהמשך לדברים הקשורים לקיום מצות קרבן פסח שאינם דוחים את השבת, על אף שקרבן הפסח עצמו דוחה את השבת - קתני נמי במשנתנו דין חגיגה הבאה עם הפסח, דאפילו שחיטתה לא דחיא שבת.

והכי קאמר: אימתי מביאין עמו, עם קרבן הפסח חגיגה - בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט.

אמר רב אשי: שמע מינה ממשנתנו שחגיגת ארבעה עשר בניסן הבאה עם הפסח -

וכל שאילו ביחיד נדחה שכל טומאה שאם נטמא בה אדם יחיד הריהו נדחה לפסח שני, אם ארע מעין זה בציבור עבדי [עושים] כולם את הפסח בטומאה. וכלל נוסף: וכל מילתא דאיתא [דבר שישנו] בציבור שיש בו כדי לחייבו, איתא [ישנו] ביחיד. וכל מילתא דליתא [דבר שאינו] בציבור, ליתא [אינו] ביחיד.

ועל פי עקרונות אלה, הרי לענין ערילות, דאי כוליה ציבור ערלים נינהו [שאם יקרה שכל הציבור ערלים הם] אמרינן להו: קומו מהולו נפשייכו ועבידי פסחא [אומרים אנו להם: קומו מולו עצמכם ועשו פסח] ואין אומרים שיעשה כל הציבור כולו בערלות. יחיד נמי [גם כן] אמרינן ליה קום מהול ועביד פסחא [אומרים אנו לו: קום מול ועשה פסח], ואי [ואם] לא מהיל ועביד [מל ועשה] — ענוש כרת.

ואילו בטומאה דאי כוליה ציבורא [שאם כל הציבור] טמאין נינהו [הם] — לא מדינן עלייהו [מזים עליהם] מי חטאת, אלא עבדי [עושים] את הפסח בטומאה, יחיד נמי [גם כן] פטור מהזאה וכיון שנפטר ממנה שוב אינה דוחה את השבת. ואם כן יש מקום לחלק בין ערלות וטומאה.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: וכי אפשר לקיים כללים אלה? והרי פסח שני דליתיה [שאינו] בציבור ואיתיה [וישנו] ביחיד! אמר ליה [לו]: שאני התם [שונה שם] דהא עבד ליה ציבורא [שהרי עשה אותו את הפסח הציבור] כבר בפסח הראשון בטומאה, ולכן אין להשוות לכך פסח שני.

מיתיבי [מקשים] שנינו: יכול לא יהא ענוש כרת מי שלא הקריב קרבן פסח אלא דווקא זה שהיה טהור ושלא היה בדרך רחוקה שהטמא והעובר בדרך רחוקה נאמר במפורש בתורה שפטורים מפסח ראשון וחייבים בשני. מי שהיה ערל שלא נימול לפני הפסח או טמא שרץ ושאר כל הטמאים שלא נטמאו במת, ולא נטהרו לפני הפסח מנין שגם הם חייבים כרת? — תלמוד לומר: "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (במדבר ט, יג) ולשון הכתוב "והאיש" באה לרבות את כל היכולים להטהר ולהיות ראויים.

ומעתה נדקדק: מדקא מהדר אטמא שרץ [כיון שהוא מחזר לרבות מהפסוק אף טמא שרץ] קסבר [מכאן שסבר] אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דאי [שאם] שוחטין וזורקין על טמא שרץ — למה ליה [לו] לשם מה לאהדוריה עליה [לחזור עליו ולרבותו] היינו [הריהו] טהור כשאר הטהורים שלא עשו פסח. שהרי יכול לשלוח קרבנו בידי אחר ובערב יאכל מן הפסח. אלא ודאי אין שוחטים וזורקים לצורכו, ועם כל זה אם ביטל מצות הפסח חייב כרת אלמא [מכאן] אף על גב [אף על פי] שלא חזי [ראוי] באותה שעה להקרבת קרבן — חיובא עליה [החיוב מוטל עליו] מכל מקום. ואף על גב דליתא [ואף על פי שאינו] בציבור איתיה [ישנו] ביחיד, שציבור הטמא בשרץ עושה כולו בטומאה אבל ביחיד נדחה.

אלא אמר רבא: יש לחזור מן הדברים הקודמים ולומר: קסבר [סבור הוא] ר' אליעזר: שוחטין וזורקין על טמא שרץ, והוא הדין ששוחטים וזורקים על טמא מת בשביעי שלו. ואם תקשה אם כן הוא והזאה למאי [לצורך מה]? שאם אפשר לשחוט ולזרוק הדם בשבילו, הלוא אין בהזאה זו אלא צורך אכילה שיוכל לאכול את הפסח אולם אכילת פסחים לא מעכבא [אינה מעכבת] שאדם שנזרק דם הפסח עבורו בהיתר אם לאחר מכן אינו יכול לאכול את הפסח, כגון שנטמא או אבד — הריהו יוצא ידי חובתו ופטור מכרת! ואם כן אין ההזאה כמכשירי מצוה שמחללים שבת עליהם.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אבא לרבא: אם כן ששוחטים על טמא שרץ נמצא פסח נשחט שלא לאוכליו שהרי אדם זה בשעת שחיטת הפסח עדיין אינו ראוי לאכול ממנו מפני טומאתו. אמר ליה [לו]: שלא לאוכליו משמעו לחולה ולזקן, שלא חזי [ראוי] להם כלל, אבל האי [זה] הטמא, בעצם מיחזא חזי [ראוי] הוא לאכול, אבל תקוני [תיקון] הוא שלא מתקן [מתוקן] עתה לאכילה, ולפיכך הוא נחשב מן הראויים לאכול, אלא שחיסרון חיצוני הוא המעכבו מאכילה.

א במשנה שנינו כלל אמר ר' עקיבא שמלאכה שאפשר לעשותה בקרבן הפסח מערב שבת כדי להכשירו לשחיטה ולהקרבה אין עושים אותה בשבת, אבל מה שאי אפשר לעשות מבעוד יום כן עושים בשבת. אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כר' עקיבא לענין קרבן הפסח. ומעירים, ותנן נמי [ושנינו במשנה גם כן] גבי מילה כי האי גוונא [כעין זה], כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שצריכים לשם המילה שאפשר לעשותה מערב שבת משום שלא נקבע זמנה בו ביום אינה דוחה את השבת, מילה עצמה שאי אפשר לעשותה מערב שבת שהרי לא הגיע זמנה דוחה את השבת. ואמר רב יהודה אמר רב: הלכה כר' עקיבא.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שיפסקו הלכה זו בשני המקרים. דאי אשמעינן גבי [שאם היה משמיע לנו לענין] קרבן פסח בלבד, היינו אומרים כי התם [שם] הוא הדין שדברים הנחוצים לצורך מכשירי (הכנת) מצוה לא דחו [דוחים] את השבת, כיון שאין קרבן הפסח חשוב כמילה, משום שלא נכרתו עליה שלש עשרה בריתות כבמילה. אבל מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות שכן בפרשה המדברת בה נאמר שלש עשרה פעמים הלשון "ברית" (בראשית פרק יז), שהמילה היא ברית בין ה' ועם ישראל, אימא לידחי [אמור שחשובה ותדחה שבת].

ולהיפך ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] מילה בלבד שהיא דוחה את השבת, היינו אומרים: התם [שם] הוא הדין שמכשירי מצוה לא דחו [דוחים] שבת, שאסור לעשות בשבת את מכשירי המילה היכולים להיעשות מבעוד יום משום דליכא [שאין] בהם חיוב כרת, שאם אין מלים את התינוק ביום השמיני, אם מלים אותו לאחר מכן אין חייבים כרת וחיוב כרת שבמילה חל רק כשאינו רוצה למול כלל, ולכך אינו דוחה, אבל פסח דאיכא [שיש] כרת אם אין עושים אותו בזמנו, אימא לידחי [אמור שידחה] את השבת, על כן צריכא [נצרכה] להיאמר בשני המקרים גם דברי ר' עקיבא ווכן שהלכה כמותו.

ב משנה אימתי מביא קרבן חגיגה עמו, עם קרבן הפסח? שהיו מוסיפים קרבן מיוחד ביום ארבעה עשר בניסן עם קרבן הפסח בזמן שהוא (הפסח) בא ביום חול ולא בשבת, וכשבא בטהרה ולא כשעושים אותו הקהל כשרובו טמא ובזמן שהיה קרבן הפסח מועט ולא כדי שביעה לכל המשתתפים וקרבן החגיגיה היה נאכל תחילה ולאחריו הפסח לגמר שביעה. אבל בזמן שקרבן הפסח בא בשבת או שבא במרובה כלומר שהיו מנוייו מועטים והרי הם יכולים לאכול הרבה ממני ובטומאה — אין מביאין עמו חגיגה.

ולעצם הקרבן: חגיגה היתה באה מן הצאן מן הבקר, מן הכבשים ומן העזים מן הזכרים ומן הנקבות שאין בחגיגה כל אותן הגבלות שיש בקרבן פסח שהוא בא רק מקטני הצאן (גדיים, טלאים) ודווקא מן הזכרים, ונאכלת החגיגה לשני ימים ולילה אחד כשאר קרבנות שלמים.

ג גמרא על עצם הבאתו של דין זה כאן שואלים: מאי תנא [מה שנה] ענין קרבן במשנה קודם לכן דקתני [ששנה] חגיגה, בלא קשר למשניות הקודמות? ומשיבים: תנא [שנה] הרכבתו והבאתו שלא דחי [דוחה] שבת, קתני נמי [שנה גם כן] אגב כך גם דין קרבן חגיגה שלא דחי [דוחה] שבת. והכי קאמר [וכך אמר, כך יש להבין]: אימתי מביאין עמו עם קרבן הפסח גם קרבן חגיגה — בזמן שהוא בא בחול, בטהרה ובמועט.

אמר רב אשי: שמע מינה [למד מכאן] מהלכות אלה כי חגיגת ארבעה עשר בניסן, הבאה עם הפסח שמדובר בה במשנתנו (להבדיל מחגיגה הבאה בכל יום של חג, בפסח כבחגים אחרים, שקרויה חגיגת חמשה עשר)

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And Rabbi Eliezer further maintains with regard to any form of impurity due to which an individual is deferred to the second Pesaḥ, that if the entire community is afflicted with it, they observe the first Pesaḥ in a state of ritual impurity. And he accepts yet another principle: Anything that applies to the community applies to an individual, and anything that does not apply to the community does not apply to an individual.

On the basis of these principles, we can say as follows: With regard to lack of circumcision, if the entire community is uncircumcised we say to them: Arise, and circumcise yourselves, and offer the Paschal lamb, and we do not allow them to offer the sacrifice while uncircumcised. Therefore, with regard to an individual as well, we say to him: Arise, and circumcise yourself, and offer the Paschal lamb; and if he does not circumcise himself and offer the Paschal lamb, he is liable to the punishment of karet.

With regard to impurity, however, if the whole community is impure we do not sprinkle the purifying water on them; rather, they offer the Paschal lamb in a state of ritual impurity. Therefore, an individual, as well, is exempt from sprinkling; and since he is exempt, sprinkling does not override Shabbat. A distinction may be drawn between the two cases: An uncircumcised person must circumcise himself, but a person who is ritually impure need not undergo purification.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rava: Are these principles really correct? But there is the second Pesaḥ, which does not apply to the community and yet it applies to an individual. Rava said to Rav Huna: It is different there, as the community already offered the Paschal lamb on the first Pesaḥ in a state of ritual impurity, and therefore the second Pesaḥ can apply to individuals although it does not apply to the community.

The Gemara raises an objection from a baraita in which it was taught: One might have thought that only one who was pure and not on a distant journey is punishable by karet for having neglected to offer the Paschal lamb, as the Torah explicitly states that a person who was ritually impure or on a distant journey is exempt from the first Pesaḥ and obligated in the second Pesaḥ. But as for one who was uncircumcised or ritually impure from a creeping animal and all the others who are ritually impure not from a corpse, and they did not undergo circumcision or purification before Passover, from where do we know that they are also liable to receive karet? The verse states: “But the man that is clean, and is not on a journey, and fails to keep the Passover, then that person shall be cut off from his people” (Numbers 9:13); the expression “but the man” comes to include anyone who can become pure and fit to participate in the Paschal lamb, but fails to do so.

The Gemara infers from this baraita: From the fact that he searches for a source to include one who is ritually impure from a creeping animal, it is clear that he holds that one may not slaughter the Paschal lamb or sprinkle its blood for someone who is ritually impure from a creeping animal. For if one may slaughter and sprinkle for someone impure from a creeping animal, why did he search for a source to include it? He is the same as anyone who is pure and did not offer the Paschal lamb, for he could have sent his offering with someone else and eaten from it in the evening after having undergone ritual immersion. Rather, it is clear that one may not slaughter or sprinkle for him; and, nonetheless, if he neglected the mitzva of the Paschal lamb, he is liable to receive karet. Apparently then, although he was not fit at that time to offer the Paschal lamb, the obligation is nonetheless incumbent upon him to render himself fit. And although this does not apply to the community, for a community that is impure with the impurity of a creeping animal brings the Paschal lamb in a state of impurity, it does apply to an individual.

Rather, Rava said that we should reject the previous statement and say instead that Rabbi Eliezer holds that one may slaughter the Paschal lamb and sprinkle its blood for someone who is ritually impure from a creeping animal, and the same is true with regard to someone who is ritually impure from a corpse on his seventh day of impurity. If so, for what purpose is the sprinkling of the purifying water? If it is possible to slaughter the Paschal lamb and sprinkle its blood on this person’s behalf even when he is impure, the only reason to sprinkle the purifying water is for the purpose of eating the Paschal lamb. However, eating of the Paschal lamb is not essential for the fulfillment of the mitzva, for if the blood of the sacrifice is sprinkled in a permitted fashion on someone’s behalf and afterward he is unable to eat the meat of the sacrifice, e.g., it became impure or was lost, he has fulfilled his obligation and is not liable to receive karet. This being the case, sprinkling the purifying waters is not an act that is necessary to facilitate a mitzva and does not override Shabbat even according to Rabbi Eliezer.

Rav Adda bar Abba said to Rava: If it is so, that one may slaughter the Paschal lamb for someone who is ritually impure from a creeping animal, it turns out that the Paschal lamb is slaughtered for people who cannot eat it, and it is stated elsewhere that such a sacrifice is disqualified. Rava said to him: When it says that a Paschal lamb that is slaughtered for people who cannot eat is disqualified, this refers to a case where it is slaughtered for a sick or elderly person who is not at all fit to eat the sacrifice. But this person is essentially fit to eat the sacrifice but has not yet been made ready to actually eat it. He himself is regarded as fit to eat the sacrifice, and it is only some external factor that prevents him from doing so.

We learned in the mishna that Rabbi Akiva stated a principle that any prohibited labor required for the offering of the sacrifice that can be performed before Shabbat does not override Shabbat; whereas slaughter, which cannot be performed on the eve of Shabbat, overrides Shabbat.Rav Yehuda said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva with regard to the Paschal lamb. The Gemara points out that we also learned something similar to this in another mishna with regard to circumcision: Rabbi Akiva stated a principle: Any prohibited labor required for circumcision that can be performed on the eve of Shabbat because it need not be done specifically on the day of the circumcision does not override Shabbat; the circumcision itself, which cannot be performed on the eve of Shabbat, since it is not yet time to perform the circumcision, overrides Shabbat. And Rav Yehuda said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva with regard to circumcision.

The Gemara comments: And it is necessary to state this ruling in both cases, for had Rav taught us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva only with regard to the Paschal lamb, the conclusion would have been: It is specifically there that the facilitators of a mitzva that can be performed the day before do not override Shabbat because thirteen covenants were not established upon the Paschal lamb, and it is therefore not so significant. But with regard to circumcision, upon which thirteen covenants were established, as is evidenced by the fact that the word covenant appears thirteen times in the chapter relating to circumcision (Genesis 17), which serves as a covenant between God and the Jewish nation, I would say that even facilitating actions that could have been performed on Shabbat eve should override Shabbat.

And had Rav taught us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva only with regard to circumcision, the conclusion would have been: It is specifically there that the facilitators of a mitzva that can be performed before Shabbat do not override Shabbat, as there is no punishment of karet if the circumcision is delayed, since liability for karet only applies when the child becomes obligated in mitzvot and chooses not to circumcise himself. But with regard to the Paschal lamb, where there is karet for one who fails to offer the sacrifice at its proper time, I would say that such facilitators should override Shabbat. It is therefore necessary to teach that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva in both cases.

MISHNA: When does one bring a Festival peace-offering with the Paschal lamb? A special offering is brought on the fourteenth of Nisan together with the Paschal lamb when the Paschal lamb comes on a weekday rather than on Shabbat, and when it comes in a state of ritual purity as opposed to when it is brought in a state of impurity because most of the community is impure, and when many people are registered for the Paschal lamb so that each person will receive only a small portion from it. When these three conditions are met, the Festival peace-offering is eaten first and the Paschal lamb is eaten afterward. When, however, the Paschal lamb comes on Shabbat, or when few people are registered for it so that each person will receive a large portion, or when it is brought in a state of ritual impurity, one does not bring a Festival peace-offering with it.

With regard to the extra offering itself, the Festival peace-offering would come from the flock, from the herd, from sheep or from goats, from males or from females, as the Festival peace-offering is not bound by the limitations governing the Paschal offering, which must be specifically a young male sheep or goat. And the Festival peace-offering is eaten for two days and one night like other peace-offerings.

GEMARA: The Gemara questions why this halakha is recorded here: What did the mishna previously teach that made it relevant to teach this halakha with regard to a Festival peace-offering despite the fact that it seems to be unconnected to the previous mishnayot? The Gemara answers: Since it taught that carrying the Paschal lamb through a public domain and bringing it from outside the Shabbat limit do not override Shabbat, it also taught with regard to the halakha of a Festival peace-offering, that it does not override Shabbat. And this is what the mishna is saying: When does one bring a Festival peace-offering with the Paschal lamb? When it comes on a weekday, in a state of ritual purity, and when each person’s portion is small.

Rav Ashi said: Learn from this that the Festival peace-offering of the fourteenth of Nisan, which comes with the Paschal lamb and is the subject of our mishna, as opposed to the Festival peace-offering that is brought on the first day of Passover and is called the Festival peace-offering of the fifteenth,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר (רבא) [רבה] קטן [בריא] מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת דהא [צ"ל חזי] אבל קטן חולה אין מחמין לו חמין למולו דהא לא חזי ודחי רבא אי בריא הוא חמין למה לי' אלא לא שנא בריא ולא שנא חולה אין מחמין לו חמין דהכל אצל מילה חולין הן ולא חזו ומותיב אביי עלה ערל שלא מל ועשה פסח ענוש כרת דברי ר' אליעזר והא ערל לא חזי דכתיב (שמות יב מח) וכל ערל לא יאכל בו ואע"ג דלא חזי גברא תני ענוש כרת אלמא איכא חיובא עליה אפי' בזמן דלא חזי כל היכא דיכול לתקוניה נפשיה ולמעבד פסחא ופריק רבא קסבר ר' אליעזר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וטמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב פסח כטמא שרץ הוא ואין שוחטין עליו וכל שהיחיד נדחה לפסח שני צבור עושה [בטומאה] שנאמר (במדבר ט' י') איש איש כי יהיה טמא לנפש כו' איש אם הוא טמא נדחה לפסח שני ואין צבור אם טמאין נדחין לפסח שני אלא עושין הראשון בטומאה ומילתא דאיתא בצבור איתיה ביחיד ודליתיה בצבור ליתיה נמי ביחיד ערלות דאיתיה בצבור דאלו כלהו ערלים אינון אמרי' להו קומו מהולו נפשייכו ועבידי פסח יחיד נמי אמרי' ליה קום מהול ועביד פסח ואי לא עביד ענוש כרת טומאה דליתא בצבור דאי צבור טמאין אינון לא אמרינן להו קומו מדו עלייכו וטבולו ועבידו פסח אלא עבדי בטומאה יחיד נמי לא אמרי' ליה קום טבול ולא מדינן עליה כי לא טביל ולא עביד לא מיחייב כרת:
איני דכל מילתא דליתא בצבור ליתא ביחיד והרי פסח שני דאין בצבור פסח שני ואיתיה ביחיד ופריק רבא מאי טעמא עביד יחיד פסח שני משום דעבוד צבור בראשון ולא עבד בהדייהו צבור מאי איכא למימר הכי:

מיתיבי יכול לא יהא ענוש כרת אם לא עשה פסח אלא טהור ומי שלא היה בדרך רחוקה דמפרש בהו קרא בהדיא ערל וטמא שרץ ושאר טמאין מנין ת"ל והאיש מדהוה ליה למכתב והטהור שלא היה בדרך רחוקה וחדל לעשות הפסח ונכרתה וכתב והאיש ש"מ אפילו טמאים דאפשר להו לתקוני נפשייהו ולא מתקני ועבדי ענושין כרת.

מי שהיה טמא והיה אפשר לו לטהר בערב הפסח והזיד ולא טבל וישב לו עד שעבר זמן הקרבן הרי זה מזיד בראשון וימתין עד השני ואם נמנע מן השני אפילו בשוגג חייב כרת וכן הדין בערל שהיה אפשר לו למול בערב הפסח כגון שאינו נמנע שמתו אחיו מחמת מילה והזיד ולא מל שאם לא עשה את השני אף בשוגג חייב כרת ולמדת שלא אמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר שיהא טעון שבעה אלא בגוי שנתגייר כמו שביארנו:

טמא שרץ ונבלה וכיוצא בהם מאותם שאין בהם אלא טומאת ערב אע"פ שנטמאו ביום ארבעה עשר הרי אלו טובלין ושוחטין וזורקין עליהם אחר טבילה ואוכלין פסחם לערב שלא נדחה טמא לפסח שני אלא אותם שצריכין מנין ולא הושלם מנינם לערב כגון זבים וזבות ונדות ויולדות ובועלי נדות וטמאי מת ומ"מ טמא מת שנטמא בטומאות שהנזיר מגלח עליהן אפילו חל שביעי שלו ערב הפסח והזה וטבל אין שוחטין עליו ונדחה לפסח שני אבל אם נטמא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן טובל ומזה ושוחטין עליו ואוכל פסחו לערב כדין טמא שרץ וחבריו הא קודם טבילה מיהא לשרץ או קודם הזאה וטבילה לטומאת מת אין שוחטין וזורקין עליו כלל:

כל שהצבור הופקע מפסח ראשון כגון שהיו רובם זבים ומצורעים וכיוצא באלו אע"פ שמיעוטן טמאי מתים הרי הצבור כלו ומעוטו נדחה כל אותה שנה מקרבן הפסח שרוב הצבור נדחה מפסח ראשון שלא הותרה טומאה בצבור אלא בטומאת מת ונדחו מן השני שאין צבור נדחה לפסח שני ואף המיעוט של טמאי מתים נדחין מן הראשון שאין טומאת מת דחויה אצל יחידים וכן נדחו מן השני שכל שלא עשו הצבור את הראשון אף יחידים אין עושין את השני ולא עוד אלא אפילו היו רוב צבור טמאי מתים ועשו את פסחם בטומאה ומיעוטם זבים שלא נדחית הטומאה אצלם אין אותו המיעוט עושה פסח שני אלא אם כן עשו הצבור פסח ראשון בטהרה כמו שיתבאר:

אין לך מצות עשה מן התורה שיהיה במניעתם חיוב כרת אלא פסח ומילה וזה שנאמר בכאן אי אשמעינן מילה התם הוא דליכא כרת פירושו שאין בו כרת אם לא יעשנה בזמנה שהרי יכולה היא לדחות לשלא בזמנה אבל פסח זמנו קבוע ליום ארבעה עשר אם הזיד ולא הקריב בראשון חייב כרת אלא שאם עשאו בשני נפטר הא כל שלא עשאו בשני אפילו בשגגה חייב כרת הואיל ומניעתו בראשון היתה בזדון ובלא סבה כמו שיתבאר:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה אמר הר"ם חגיגת יום ארבעה עשר היא רשות ולא חובה ולפיכך אם היה יום ארבעה עשר יום שבת או יהיה יום חול ויהיו הפסחים רבים או יהיה אותו הפסח בא בטומאה כאשר יתבאר בפרק שלאחר זה אין מביאין חגיגה עם הפסח יום ארבעה עשר חגיגה היתה באה מן הבקר מך הצאן מן הכבשים מן העזים מן הזכרים מן הנקבות ונאכלת לשני ימים יודיעך בזאת ההלכה כי חגיגת ארבעה עשר אע"פ שהיא רשות ואינו יוצא בה משום חגיגה דינו ודין חגיגה שוה ואין הפרש ביניהם לא במין הקרבן ולא בזמן אכילתו ועוד יתבארו הדינים המחוייבים בחגיגה במסכת חגיגה:

אמר המאירי אימתי מביאין עמו חגיגה וכו' פי' כבר ביארנו במס' חגיגה ששלש קרבנות נצטוו ישראל לעשותם בכל רגל ורגל הראשון עולת ראיה והוא שנאמר בה שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ומקריבין אותו כליל ביום ראשון של רגל השני שלמי חגיגה לכבוד החג והוא שנאמר בה שלש פעמים תחוג לי בשנה השלישי כעין שני ונקרא שלמי שמחה ועליו נאמר וזבחת שלמים ואכלת ושמחת לפני ה' אלקיך ומ"מ חגיגה זו היא הנקראת של חמשה עשר אבל חגיגה זו הנזכרת במשנתנו אינה ממין זה ואינה חובה אלא רשות והיא הנקראת חגיגת ארבעה עשר ואע"פ שעליה נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר אינה מצוה לעצמה אלא כדי שיהא הפסח נאכל אכילת שובע מפני שהפסחים לא היו באים אלא זכר ושה ותמים ובן שנה ולא היו מצוים מהם כל כך ומתוך כך היו הרבה נמנין על פסח אחד ולא היה מספיק להם לאכילת שובע ומתוך כך רמזה תורה להקריב שלמי חגיגה שתצטרף עם הפסח עד שיהא הפסח נאכל על השובע ר"ל אכילת שובע שיהיו שבעים בסוף אכילתו והיו אוכלים תחלה מן החגיגה דכתיב ומברכין בה על אכילת הזבח ואין משביעין את עצמם ממנה אלא אוכלין ממנה בכדי שישערו בעצמם שתהא אכילת הפסח הבאה אחריה משביעתם ונמצא הפסח נאכל שלא בכרס מלאה ובאכילה גסה ונאכל אכילת שובע ר"ל שנשארים אחר אכילתו שבעים וכשמביאים את הפסח מברכין עליו על אכילת הפסח ואוכלין ממנו עד סוף אכילתם שאין מפטירין אחריו אפיקומן וחגיגה זו היתה באה שלמים ולא היתה דוחה לא שבת ולא טומאה שאף השלש קרבנות שהזכרנו אינם דוחים לא שבת ולא טומאה שהרי אין זמנן קבוע שמי שלא חג בראשון חוגג והולך כל שבעה כמו שנבאר במקומו וכ"ש בזו אלא שאף זו לא היתה באה אלא בזמן שהפסחים מועטים וצריכים להיות חבורה גדולה נמנית על פסח אחד ואינו מספיק לכדי שביעה אבל כשהפסחים מרובין ואין נמנין עליו אלא חבורה מועטת ומספיק להם אינם צריכים לכך והוא שאמרו אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא ר"ל ארבעה עשר בא בחול ובטהרה ובמועט ר"ל מיעוט פסחים אבל בזמן שהוא בא בשבת או בטומאה או במרובה אין מביאין עמו חגיגה והזכיר אח"כ שחגיגה זו היתה באה בין מן הבקר בין מן הצאן ומן הכבשים ומן העזים בין זכר בין נקבה ונאכלת לשני ימים ולילה אחד ומשם ואילך יש עלי' דין נותר כדין שאר שלמים אלא שהעולה ממנה על השלחן עם הפסח מתבער עמו מחצות ואילך כדי שלא יבאו לטעות מזו לזו וכן היא שנויה בתלמוד המערב ובברייתא של פסחים פרק חמישי:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתי' בגמ' אלו הן:

מאן תנא דקתני חגיגה פירש תנא מיירי בעניני הפסח מי ידחה שבת ומי אינו דוחה שבת ומה ענין לשנות דין חגיגה ביניהם ולאחר זו המשנה נמי הוא שונה הפסח ששחטו בשבת שלא לשמו כו' כו' ולמה שנה ענין החגיגה ביניהם והלא אין דרכו של תנא אלא לסדר דבר עם הדומה לו ומהדר תנא הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום דלא דחי שבת וקאמר דחגיגת הפסח נמי לא דחיא שבת:

אמר רב אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה היא כו'. גרססי' בירושלמי תני חגיגה בארבעה עשר היתה באה מן המעשר ר' יעקב בר אחא בשם ר' שמואל בר אבא זאת אומרת שהיא רשות אין תימר חובה דבר שהוא חובה דבר שהוא חובה בזמן המעשר תני חגיגה הבאה עם הפסח היתה נאכלת תחלה כדי שיאכל את הפסח על השובע ולא יאכל את הפסח לשובע ר' יוסי בר בין בשם ר' יעקב בר יסי כדי שלא יבא לידי שבירת עצם:

ש"מ לכל מילי איתקש לפסח מבעיא לי ושחיטתה וזריקת דמה מאי ויש לפשוט השחיטה מדאמרי' לקמן בהלכתין ולא ילין מן הבשר אשר תזבח ובערב ביום הראשון לבקר לימד על חגיגת י"ד שתהא נאכלת לשני ימים ולילה אחד אלמא חגיגת י"ד בערב ננשחטת כדין פסח ויש לומר כיון דנשחטת בערב אחר התמיד נשחטת דומיא דפסח אבל זריקת דמה אמרינן בסוף הילכתן דלא דמיא לפסח אלא כדין כל זריקת השלמים שהיא שתים שהן ארבע:

בפרש"י בד"ה וכל שביחיד כו' צבור עושין בטומאה אם ירצו דכל שביחיד נדחה כו' עכ"ל דהא אם ירצו יכולין לטבול עצמן והיו שוחטין וזורקין עליהן דשמשא ממילא ערבא והיו עושין בטהרה אלא שאין חייבים לעשות כן דכיון דהיחיד נדחה בכה"ג אם לא טבל מותר להן לציבור לעשות אף בטומאה ובפשיטות מהא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ליכא לאוכוחי דיחיד לא רמי עליה להזות דאימא דודאי רמי עליה לטבול ולהזות כדי לשחוט ולזרוק עליו וכדמסיק לקמן דאם לא טבל והזה נדחה לפסח שני אבל כיון דצבור ע"כ עושין בטומאה ולא אמרינן להו קומו טבלו והזו יחיד נמי לא רמיא חיוב עליה לטבול ולהזות דכל דאיתא בציבור כו' ודו"ק:

בא"ד יחיד נמי אמרי' ליה בחול קום מהול כו' עכ"ל צ"ע כיון דאליבא דר"א קיימינן הכא דסבר מכשירי מצות פסח [א] דוחה שבת שפיר קאמרינן ליה נמי בשבת זיל מהול ודו"ק:

בד"ה א"ל כו' משום דעבוד צבור בראשון הוא ואי לא עבוד צבור בראשון כגון רוב צבור זבין כו' עכ"ל ר"ל דאותן מיעוטים טמאי מתים לא עבדי בשני משום דלא עבדי צבור בראשון בטומאת זבין והכי אמרינן בהדיא לקמן בפרק כיצד צולין לרב אבל שמואל פליג התם וסבר כדמסיק הכא דאע"ג דליתיה בצבור איתיה ביחיד ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה אכילת פסחים כו' ובד"ה האי כו' א"כ אמאי אר"א לעיל ערל שלא מל ענוש כרת כו' עכ"ל לכאורה ומאי קושיא דכיון דערל אינו משלח פסחו כדאמרינן לעיל א"כ אין שוחטין וזורקין עליו והא ודאי דמעכבא דלא אמרינן הכי בטמא שרץ אלא כיון דשוחטין וזורקין עליו אכילה לא מעכבא ביה ויש ליישב דבטמא שרץ נמי דשוחטין וזורקין עליו משום דחזי לאכילה על ידי תקונו ואם כן ה"נ בערל נימא דשוחטין וזורקין עליו לשלח פסחו דמחזי חזי לאכילה ע"י תיקון ומיהו ק"ק דבפשיטות תקשי להו אמ"ד פרק האשה דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ולא על ערל דלכ"ע אינו משלח פסחו ודו"ק:

בד"ה אבל מילה כו' תימה מה מועיל מה שנכרתו עליה י"ג בריתות הא איכא קרא כו' עכ"ל ר"ל דאפילו לר"א הא איכא קרא למכשירין באנפי נפשיה (כי) גבי מילה כמ"ש התוס' לעיל ולא יועיל למילה הא דנכרתו עליה י"ג בריתות למילפה מכל אינך אי לאו קרא מפורש למכשירין וכן להיפך בפסח לא יועיל לו הא דאית ביה כרת אלא דלא פסיקא להו גבי פסח קרא מפורש למכשירין כמו שכתבו התוספות לעיל וק"ל:

ברש"י ד"ה א"ל התם דאיתיה ביחיד משום וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא:

בא"ד כגון רוב צבור וכו' עיין לקמן (פסחים דף פ':)

בתוס' ד"ה אכילת פסחים וכו' עד דהוי דומיא וכו' לפירוש התוס' הא דפריך בגמ' א"כ מצינו וכו' היינו מכח דס"ל דאיש לפי אכלו לעיכובא אתי כדמסיק בתוס' ומסיק היינו דוקא דזקן וחולה וכו' והתוס' לא כתבו אלא מסקנא דגמ' ולפירש"י דס"ל דאיש לפי אכלו לא אתי אלא למצוה לבד צ"ל הא דפריך בגמ' א"כ מצינו וכו' ופירש"י ותנן באידך פירקא שחטו שלא לאוכליו פסול לא פריך אלא שיהא לכתחלה אסור והכא משמע דאפילו לכתחלה מותר לשחוט ולזרוק בלא הזאה וצ"ל הא דקתני שחטו שלא לאוכליו פסול היינו לכתחלה ואל תתמה דהא איתא סוף דף ע"ז חדא דפסולה דיעבד משמע ועוד חמשה דברים באין לכתחלה משמע ופירש"י א"כ משמע פסולה להקטיר קומצה לכתחלה וכו' ומשני בגמ' כאן ביחיד כאן בצבור ולא מתיישב ההוא שינויא אא"כ נאמר שפסולה לכתחלה משמע ועיין דף ע"ח ע"ב:

גמ' עבדי בטומאה ומילתא דאיכא בציבור איתא ביחיד ומילתא דליתא בצינור כו' כצ"ל:

שם תנא הרכבתו כו' נ"ב גירסת רש"י תנא הרכבתו והבא תודלא דחי שבת וקאמר נמי בהך סיפא אימתי מביאים כו':

רש"י בד"ה אלא אמר כו' ולזריקה אכילת כו' בשבת שוחטין וזורקין כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה אכילת פסחים כו'. נ"ב והיינו כמסקנת שינויא דגמ' אבל לפירש"י מה דמשני תלמודא במסקנא אבל האי מיחזיא חזיא ותקוני הוא דלא מתקן היינו לתרץ מה ששוחטין הפסח לכתחלה עליו נהי דלא מעכב מ"מ לכתחלה בעינן לאכלו אבל אי הוה בעינן לאכלו אפילו לעכב לא הוה סגי במה דמשני מחזיא הוא דחזיא כו' דהא סוף סוף שלא לאוכליו הוא ודו"ק:

רש"י ד"ה וכל שביחיד וד"ה יחיד נמי. נראה דצ"ל בד"א:

[גמרא אלא אמר רבא קסבר ר"א שוחטין וזורקין על טמא שרץ כו'. אבל האי מיחזא חזי כו'. ואע"ג דהשתא דלא דחי הזאה שבת א"כ לא חזי י"ל עפ"י מש"כ התוספות בריש חגיגה ד"ה איזהו קטן דדוקא היכא דגברא לא חזי אבל אם לא חזי רק מחמת היום לא ע"ש ור"ע דפריך לי' הזאה הוא משום דאזיל לשיטתיה לפי הגי' שהביאו התוספות בסוכה (כה ב) ד"ה שחל דא"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכן לקמן (ר"ד צג) איתא ר"ע לטעמיה דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ויתכן דר"ל לטעמיה דהכא לדעת התוס' בסוכה שם דמשבשי להגי' הנ"ל והגרי"פ גמגם שם על הך לטעמיה ולפמש"כ אתא לנכון] :

במשנה ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה. לכאורה קשה על שינוי הסדר מרישא ומצאתי בתוי"ט שהרגיש בזה ונ"ל ליישב ע"ד שכתב התוי"ט לעיל בד"ה בחול ע"ש וה"נ אי הוה אמר בשבת ובטומאה ה"א דדוקא תרוויהון לא דחי לכן הפסיק ביניהון לחלקן:

משנה מן הכבשים ומן העזים. לכאורה זה אין רבותא כלל שהרי גם פסח בא מהם. ונ"ל דהתוספות (בריש מכילתין ג ב) כתבו דרוב פסחיהם היה טלה ואולי מצוה מן המהדרין הוא גבי פסח (אף דבשאר קרבנות שניהם שוים כדלעיל ס"פ מש"נ) מפני דמזל מצרים היה והיו עובדים אותו להכי קמ"ל דבחגיגה אפילו מצוה מן המהדרין ליכא ולפי מש"כ במ"א דדוקא כבש סתם הוא בן שנה אבל כשב כולל כל המין בן שנה ובן שתים ולמעלה הנ"ל לומר דהכא ט"ס וצ"ל מן הכשבים ולאפוקי פסח דאינו בא אלא בן שנה. [וענ"ל כיון דדרשינן לקמן (ע ב) אליבא דב"ד קרא דוזבחת פסח כו'. צאן ובקר צאן זה פסח בקר זו חגיגה ה"א דוקא בקר ולא צאן וע"ד שדורש ר"א בזבחים (נה) לענין שחיטת צפון בקק"ל וכפירוש שפירשתי שם בס"ד] :

[רש"י ד"ה דליכא כרת. לבו ביום כו'. וצ"ע קצת מדבריו לקמן (צב) בד"ה דרך חצרות] :

גמ' א"כ נמצא פסח נשחט שלא לאוכליו. נ"ב משמע דס"ל דשוחטין עליו הפסח אפי' ביחיד. ולא חייש דמביא קדשים לבית הפסול דאימא ס"ל ר״א כר"ש דלא חש לה בכמה דוכתי. א"נ הא דאקשי נמצא פסח נשחט שלא לאוכליו אפי' תימא לא שרי ר"א אלא להמנות עליו עם בני חבורה דנשחט לאוכליו ושלא לאוכליו כשר. ואינו בא לבית הפסול. מיהו קשיא ליה אע"ג דבדיעבד כשר. לכתחלה מי שרי:

מתני' ובזמן שהוא בא בשבת. עיין ע"ז דף ג' ע"א תוס' ד"ה יבא בלדד:

וכל שביחיד נדחה. והכי פירושא היינו טעמא דר' אליעזר לא רמיא חיובא דפסח אטמא מת בשביעי שלו הואיל ולא חזי ואערל רמיא חיובא ואע''ג דלא חזי ומשום דלא דמיא מצות הזאה למצות מילה דמצות הזאה כדי לעשות פסח לא רמיא אציבור שהרי מותרין לעשות בטומאה אע''פ שיכולין ליטהר דקסבר רבי אליעזר אין שוחטין וזורקין על יחיד טמא שרץ שלא טבל ואף על פי שראוי לערב וכן על טמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח שראוי נמי לערב וטמא שרץ נקט משום דפלוגתא גביה הוא בפ' האשה (דף צ:) וכיון דקא סבר אין שוחטין וזורקין על היחיד אלא נדחה לשני על כרחיך ציבור עושין בטומאה אם ירצו דכל שביחיד נדחה ציבור עושין בטומאה דכתיב איש איש נדחה ואין ציבור נדחין אלמא לא רמיא מצות הזאה דפסח אציבור ומילתא דליתיה בציבור ליתיה ביחיד דמצות פסח יחד לכל ישראל נאמר אבל ערילות דלא נדחה אצל ציבור ולא הותרו לעשות פסח ערלים ואילו כולהו ציבור ערלים אמרי' להו קומו מהולו יחיד נמי אמרינן ליה בחול קום מהול והזאה דציבור לא אמרי' להו קומו אזו: יחיד נמי. לא רמיא חובה עלויה להזות וכיון דלא רמיא עליה לא ניתנה שבת לדחות אצלה אבל אי הוה סבירא ליה כמאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון דלא קרינא ביה איש נדחה לא הוה קרינא נמי אין ציבור נידחין למישרינהו לעשות בטומאה אלא אמרינן להו קומו אזו ומדרמי' הזאה אציבור הוה רמיא נמי איחיד כדי להתירו באכילה ודחיא שבת: אמר ליה. התם האי דאיתיה ביחיד משום דעבוד ציבור בראשון הוא ואי לא עבוד ציבור בראשון כגון רוב ציבור זבין דלא הותרה טומאת זיבה בציבור ומיעוטן טמאי מתים אין עושין לא את הראשון ולא את השני: ערל וטמא שרץ ושאר. הדומין לו כגון כל טמאי טומאת ערב שראויין ליתקן וכגון טמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח: מדקא מיהדר אטמא שרץ. לאיתויי מקרא יתירא שמע מינה סבירא ליה להאי תנא אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דאי סבירא ליה שוחטין וזורקין עליו למה לי לאהדורי עליה מקרא יתירא לחיוביה ממילא הוא עומד בכרת שהרי הוא כטהור גמור שראוי לעשות פסחו על ידי שליח לשולחו בעזרה דכי פטר קרא מכרת הנך דלא יכלו לעשות פסח פטר אלא ודאי אין שוחטין וזורקין עליו סבירא ליה ואפילו הכי מיחייב ליה כרת משום דיכול לטבול וליתקן משהגיע זמן שחיטה ואף על גב דציבור כי האי גוונא לא אמרינן להו זילו טבולו דכיון דיחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה: אלא אמר רבא. אי הוה סבירא ליה אין שוחטין דמעכבא ליה הזאתו משחיטת פסחו ודאי דחיא שבת לר' אליעזר אע''ג דליתא בציבור אלא קסבר שוחטין וזורקין הלכך הזאה למאי אתיא לאכילה דהא לא מיעכבא לה לשחיטה ולזריקה: אכילת פסחים לא מיעכבא. והא דכתיב (שמות יב) איש לפי אכלו למצוה: אם כן. דטמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח בשבת שוחטין וזורקין עליו ואע''פ שאין סופו להזות היום: נמצא פסח זה נשחט שלא לאוכליו. ותנן באידך פירקא (לעיל דף סא.): שחטו שלא לאוכליו פסול: כלל א''ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת. כגון הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו: ותנן נמי. גבי מילה: וצריכא. לרב לאשמעינן הלכה כרבי עקיבא בתרוייהו: מילה שלש עשרה בריתות נאמר בה באותה פרשה שנאמרה לאברהם (בראשית יז): דליכא כרת. לבו ביום אם ימול למחר: מתני' אימתי מביאין עמו חגיגה. בגמרא בעי מאי תנא לעיל דקתני חגיגה: עמו. עם הפסח בארבעה עשר בניסן כדיליף בגמרא: בזמן שבא בחול ובטהרה. דאף על גב דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחיא שבת: ובמועט. שהיה הפסח מועט לאכילת בני החבורה ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהא פסח גמר שביעתן ותיחשב להן אכילה: במרובה. שהיתה חבורה מועטת ודי להם פסח לבדו: מן הצאן ומן הבקר כו'. מה שאין כן בפסח שאינו בא מן הבקר ולא מן הנקבות: גמ' תנא הרכבתו כו'. וקאמר נמי בהך סיפא אימתי מביאין כו' ואשמעינן דחגיגה נמי לא דחיא שבת אפילו שחיטה דילה:

אכילת פסחים לא מעכבא. פי' בכי האי גוונא שיש בידו לתקן עצמו ואינו מתקן לא מעכבא אבל בטמא גמור מעכבא דהוי דומיא דחולה וזקן ולא כפירוש הקונטרס דפי' דהא דכתיב איש לפי אכלו היינו למצוה דהא לעיל (דף סא.) אוקימנא ליה לעכב ומסיק בכיצד צולין (דף עח:) מאיש לפי אכלו דבעי' גברא דחזי לאכילה: האי מיחזא חזי ותקוני הוא דלא איתקן. הקשה ריב''א א''כ אמאי אמר ר''א לעיל ערל שלא מל ענוש כרת הא מיחזא חזי אלא דלא איתקן וי''ל דשאני התם דמחוסר מעשה בגופו וחשבינן ליה שלא לאוכליו: הלכה כר''ע. הא דלא פריך הלכתא למשיחא מפורש [בפ' ד' מיתות סנהדרין] (דף נא:): וצריכא דאי אשמעינן כו'. אדרב יהודה עביד צריכותא אמאי איצטריך למיפסק בתרוייהו כר''ע דאי אדר' עקיבא הוה ליה לאצרוכי ההיא דפרק שתי הלחם (מנחות דף צו.) גבי חביתי כהן גדול דמסיק התם כלל א''ר עקיבא כו': אבל מילה שנכרתו עליה י''ג בריתות אימא דנידחי. תימה מה מועיל מה שנכרתו עליה י''ג בריתות הא איכא קרא באפי נפשיה למכשירין כדפי' לעיל ונראה לרשב''א לפרש דאי לאו דפסק רב יהודה כר''ע גבי מילה ה''א דסבירא ליה בכל מקום כר' אליעזר וגבי פסח דפסק כר''ע היינו להחמיר מדרבנן שלא יהו מכשירין דוחין שבת אבל גבי מילה דנכרתו עליה י''ג בריתות לא:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד