פסחים סט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סט - א

ואילו רבי אליעזר סובר שאין זה קל וחומר. היות שלדעתו שבות דמצוה עדיף ליה מאשר שבות של רשות. ולכן, דוקא ביום טוב לא התירו חכמים שבות לצורך שמחת יום טוב, שאינה אלא רשות לדעתו של רבי אליעזר. אבל שבות לצורך מצוה, כאשר המצוה עצמה דוחה את השבת, התירו.

תניא, אמר רבי אליעזר קל וחומר נוסף: ומה לי, אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת, כגון מיחוי קרביו, אפילו לאחר דאיתעביד ליה מצוה של שחיטת הפסח - לא ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה את השבת, כדי שיוכלו לקיים את גוף המצוה!

אמר לו רבי עקיבא: אין זה קל וחומר, ואין תמיהתך "מה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר השחיטה את השבת, דאיתעביד מצוה, לא ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה את השבת", דחיה נכונה.

אלא הדין הוא כרבי יהושע.

כי ד"מה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת" - טעמו של דבר הוא, שהרי כבר דחתה שחיטה את השבת, ולא החמירו חכמים למנוע את העיסוק שלאחר השחיטה במכשיריה.

אך וכי תאמר שידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה את השבת - על אף שלא דחתה עדיין שחיטה את השבת.

ועוד דבר אחר נוסף טען רבי עקיבא: אין לדחות את השבת לצורך מכשירי מצות קרבן פסח, כי שמא ימצא זבח פסול, ונמצא מחלל את השבת למפרע.

והוינן בה: אי הכי, שיש לחשוש שמא ימצא הזבח פסול - משחט נמי לא נשחט, כי שמא ימצא זבח פסול, ונמצא מחלל את השבת למפרע!?

ומשנינן: אלא, הא, שיש לחשוש שמא ימצא פסול, אמר ליה רבי עקיבא לרבי אליעזר ברישא. ופרכיה כמו ששאלנו, שאם כן לא ישחוט את הפסח שמא ימצא פסול ונמצא שחילל שבת.

והדר אמר ליה הך טענה ד"מה לי אם דחו".

שנינו במשנה: השיב רבי עקיבא ואמר: הזאה תוכיח שהיא משום מצוה, והיא [אסורה] משום שבות, ואינה דוחה את השבת.

ודחאו רבי אליעזר, ואמר כי על הזאה גופא הוא דן להתירה, כי אם שחיטה שהיא אב מלאכה דוחה שבת, הזאה שהיא שבות, לא כל שכן שתדחה שבת.

ואז טען רבי עקיבא: או חילוף! [והיינו, שלא תדחה שחיטה שהיא אב מלאכה את השבת מקל וחומר מהזאה, שאינה אלא איסור שבות, ואפילו הכי היא אינה דוחה את השבת].

תניא, אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, בשחיטה השבתני, בטענה מגוחכת, ובאת מכוחה לעקור דבר מן התורה. שהרי שחיטה דוחה את השבת היות ונאמר בה "מועדו", ויודע היית שאינך צודק בטיעונך, ולכן עונשך יהיה - בשחיטה תהא מיתתו. אמר לו: רבי, אל תכפירני, אל תכפור במה שאתה עצמך לימדתני, בשעת הדין, בשעה זו שאנו דנים בה!

שהרי כך מקובלני ממך: הזאה - שבות היא. ואינה דוחה את השבת!

ולכן דנתי לפניך קל וחומר מהזאה האסורה, לשחיטה, שלא תדחה שבת.

ועשיתי זאת כדי לעורר אותך לכך שפשיטא לי שהזאה אינה דוחה שבת, ותזכר שמאיתך קיבלתי זאת, ותחזור בך ממה שאמרת "ועליה אני דן" להתיר הזאה בשבת.

והוינן בה: וכי מאחר דהוא רבי אליעזר אגמריה, לימד את רבי עקיבא שהזאה אינה דוחה שבת - מאי טעמא קא הדר ביה? מדוע חזר בו רבי אליעזר והתיר הזאה?

אמר עולא: רבי אליעזר כי אגמריה שלימד הזאה אינה דוחה שבת - הזאה דלצורך אכילת תרומה בשבת אגמריה. דהפרשת תרומה גופה לא דחיא שבת.

ורבי עקיבא נמי, כי אותביה לרבי אליעזר קל וחומר, להפוך ולומר ששחיטה לא תדחה שבת - מהזאה דתרומה אותביה.

שהיא מצוה, והיא אסורה רק משום שבות, ובכל זאת אינה דוחה ההזאה את השבת, קל וחומר לשחיטה שהיא מלאכה שלא תדחה שבת. ובכך רצה רבי עקיבא להזכיר לרבי אליעזר ששמע ממנו עצמו שהזאה לצורך אכילת תרומה, על אף שהיא הזאה לצורך מצוה, אינה דוחה שבת.

וטען רבי עקיבא שהוא הדין להזאה לצורך הקרבת קרבן פסח.

והוא, רבי אליעזר שנפגע מדבריו של רבי עקיבא, סבר: מהזאה דפסח שהיא מותרת ושעליה לא הורה לו לרבי עקיבא שהיא אסורה, קא מותיב ליה רבי עקיבא.

מתיב רבה מברייתא, שמוכח בה כי רבי עקיבא דן קל וחומר מהזאה לצורך פסח, ולא מהזאה לצורך אכילת תרומה:

השיב רבי עקיבא לרבי אליעזר, ואמר לו: הזאת טמא מת תוכיח, שחל שביעי שלו להיות בשבת, והיה זה בערב הפסח, שהיא מצוה והיא משום שבות - ואינה דוחה את השבת!

ומוכיח רבה: אלא, וודאי משמע, מכך שהיה פשוט לרבי עקיבא שהזאה לצורך הקרבת קרבן פסח אסורה, עד שטען ממנה עצמה לרבי אליעזר, שאיסור הזאה דפסח אגמריה רבי אליעזר לרבי עקיבא שאינו דוחה שבת.

ועתה מבארת הגמרא:

וכי מאחר דאגמריה רבי אליעזר לרבי עקיבא שהזאה אסורה אפילו לצורך קרבן פסח - מאי טעמא קא פריך ליה רבי אליעזר לרבי עקיבא?

רבי אליעזר גמריה איתעקר ליה. ואתא רבי עקיבא לאדכוריה גמריה.

והוינן בה: ונימא ליה רבי עקיבא לרבי אליעזר בהדיה במפורש, שהוא עצמו לימדו כך, ולמה הוצרך לרמוז לו?!

ומשנינן: סבר רבי עקיבא שלאו אורח ארעא אין זה דרך ארץ להזכירו במפורש שטעה ושכח.

ועתה מבארת הגמרא את ענין ההזאה בשבת: והזאה - מאי טעמא לא דחיא שבת?

מכדי, הרי טלטולי מים בעלמא הוא, ואם כן, תדחי שבת משום פסח.

אמר רבה: גזירה שמא יטלנה, למי ההזאה, ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים.

והוינן בה: ולרבי אליעזר - ניעבריה!

דהא אמר רבי אליעזר: מכשירי מצוה דוחין את השבת.

אמרי לתרץ: הני מילי שאמר רבי אליעזר שמכשירי מצוה דוחין את השבת - היכא דגברא גופיה חזי, וכגון תינוק, שראוי למולו בשבת, ורמי ומוטל חיובא עליה, אלא שצריך להביא עבורו איזמל דרך רשות הרבים כדי למולו בו.

אבל הכא, דגברא גופיה לא חזי היות והוא טמא - לא רמי חיובא עליה, ואין הזאתו מכשירי מצוה.

אמר רבה: לדברי רבי אליעזר, הסובר שכל מקום שאין הגברא ראוי עתה אין תיקוניו נחשבים אפילו לא למכשירי מצוה.

קטן בריא שזמנו להימול בשבת ואין צורך לרוחצו במים חמים לפני המילה כדי שיהיה ראוי למולו - מחמין לו חמין כדי להברותו, לעשותו בריא וחזק קודם מילה, ולמולו בשבת. דהא חזי ליה למולו, וממילא מותר לדחות את השבת גם לצורך מכשיריו, לחזקו ולהברותו.

אבל קטן חולה, שרק אם ירחצוהו במים חמים יהיה ראוי למילה - אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו. דהא עתה לא חזי ליה, אינו ראוי להימול.

אמר רבא: ואי בריא הוא - למה ליה חמין להברותו?

אלא, אמר רבא: הכל "חולין" הן אצל מילה.

ולכן, אחד קטן בריא ואחד קטן חולה - אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת, דהא לא חזי. שאם לא ירחצו אותם קודם המילה במים חמים אי אפשר למולם. ולכן, אין חימום המים נחשב למכשיר מצוה כלל, ואפילו לרבי אליעזר צריך להכין את המים החמים מבעוד יום.

איתיביה אביי: שנינו בברייתא: ערל שלא מל עצמו ערב הפסח - ענוש כרת, על שלא תיקן עצמו להיות ראוי להקרבת הפסח, דברי רבי אליעזר.

והא הכא, דגברא גופיה לא חזי, וקתני ענוש כרת. אלמא, רמי חיובא עליה לתקן עצמו, והוא הדין שחייב לטהר עצמו. ואם כן, תדחה הזאתו את השבת, שהרי חייב הוא להטהר!

אמר רבה: קסבר רבי אליעזר כי אמנם ערל וטמא שניהם אינם ראויים להקריב קרבן פסח, אבל יש לחלק בין חיובם לעשות עצמם ראויים.

שערל חייב למול עצמו, ואילו טמא מת אינו חייב לטהר עצמו [בהזאה ביום השביעי, כשהוא חל בערב פסח שחל בשבת].

ורבי אליעזר מחלק כך, לפי מה שהוא סבור בכמה הלכות אחרות.

א. אין שוחטין קרבן פסח ואין זורקין את דמו על מי שהוא טמא שרץ.

והיינו, שנחלקו לקמן [פ ב] בגמרא האם שוחטין את קרבן פסח עבור טמא שרץ, שיכול לטבול במשך היום ולהיות טהור בערב, ולאכול את קרבן הפסח, או שמא אם בשעת שחיטת הפסח הוא לא טבל הרי הוא נדחה לפסח שני.

וגם טמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח נכלל במחלוקת זו, לפי שגם הוא יכול לקבל הזאה, ולהיות ראוי בערב לאכול קרבן פסח.

וכיון שלקמן המחלוקת היא בטמא שרץ, נקטה הגמרא שרבי אליעזר סובר במחלוקת הזאת שאין שוחטין על טמא שרץ. והוא הדין שלדעת רבי אליעזר אין שוחטים על טמא מת, אלא שניהם נדחים לפסח שני.

ור' אליעזר דוחה פירכה זו, כי לדעתו שבות של מצוה עדיף ליה [עדיפה לו בעיניו], שאין ללמוד קל וחומר משבות של רשות שנאסרה ביום טוב לענין שבות שבעשיית מצוה, שמפני חשיבות המצוה יתכן שהתירו שבות זו, אף שלא התירו שבות של רשות.

תניא [שנינו בברייתא] אמר ר' אליעזר: ומה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת, כגון מיחוי הקרביים, שלדעת הכל מותר אף כי כבר איתעביד ליה [שכבר נעשתה] המצוה, וכיצד אפשר לומר כי לא ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה אף הם את השבת!

אמר לו ר' עקיבא שמה לי כלומר, כיצד יכול אתה לעשות השוואה כזו, שכן אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת, שהרי כבר דחתה שחיטה את השבת, ושבות הנעשית לאחר מכן נעשית לאחר שנדחתה כבר השבת מפני הקרבן, תאמר ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה את השבת — שהרי לא דחתה עדיין שחיטה את השבת. דבר אחר, נימוק אחר לר' עקיבא: שמא ימצא זבח פסול במום ונמצא מחלל את השבת למפרע, שהרי שחט בשבת ולא קיים מצוה.

נימוק זה דוחה ר' אליעזר: אי הכי [אם כך] אם חושש אתה לכך — משחט נמי לא נשחט [לשחוט גם כן לא נשחוט] שמא ימצא זבח פסול ונמצא מחלל את השבת למפרע. אלא יש להסביר את מהלך הדברים באופן זה: הא אמר ליה ברישא [נימוק זה האחרון אמר לו ר' עקיבא בתחילה] ופרכיה [ושברו] ר' אליעזר כפי שהוכחנו שאין זו ראיה. והדר אמר ליה הך [ואחר כך אמר לו את הנימוק הזה] של מה לי אם דחו.

א במשנה השיב ר' עקיבא ואמר כתשובה לר' אליעזר שאפשר לעשות קל וחומר הפוך: שתהא השחיטה אסורה על ידי קל וחומר מהזאה שתוכיח שהיא אסורה. תניא [שנינו בברייתא], אמר לו ר' אליעזר: עקיבא, בשחיטה השבתני ודחית את דברי בדרך גיחוך ורצית להביא קל וחומר שיש לו פירכה, בשחיטה תהא מיתתו, שכעונש על כך תמות בידי אדם בשחיטה. אמר לו: ר' עקיבא לר' אליעזר: רבי, אל תכפירני בשעת הדין, אל תסתור את ההלכה שבידי בשעה שאנחנו דנים על הדבר, שהרי כך מקובלני ממך: הזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת, ולכך אף לשיטתך דברי נכונים וחזור בך ממה שאמרת "ועליה אני דן" וכו'.

ושואלים: אם כן, וכי מאחר שהוא עצמו אגמריה [לימד אותו] הלכה זו שאין הזאה דוחה את השבת מאי טעמא קא הדר ביה [מה טעם חזר בו]? אמר עולא: ר' אליעזר כי אגמריה [כאשר לימד אותו] לר' עקיבא הזאה של תרומה אגמריה [למד אותו] כלומר, שאין מזים על הטמא בשבת כדי להכשירו לאכול בתרומה, וטעמו של דבר — שתרומה גופה אפילו הפרשת התרומה לא דחיא [דוחה] שבת. אבל לא לימדו בענין הזאה לקרבן.

ומעירים: ר' עקיבא נמי [גם כן] כי אותביה [כאשר הקשה לו] באמת — מענין הזאה של תרומה אותביה [הקשה לו]. וכך יש להבין קושייתו: הרי אכילת תרומה שהיא מצוה ואסור להזות על הטמא בשבת כדי שיוכל לאוכלה רק משום שבות ובכל זאת לא התירוה, ומכאן קל וחומר לשחיטה שהיא מלאכה גמורה ותהא אסורה בשבת! והוא, ר' אליעזר, סבר: הזאה של פסח קא מותיב ליה [מקשה לו], משום כך אמר שאף בהזאה זו חולק הוא.

מתיב [הקשה] רבה על הסבר זה של עולא, מתוך ברייתא אחרת: השיב ר' עקיבא ואמר: הזאת טמא מת תוכיח כשחל יום שביעי שלו לאחר שנטמא להיות בשבת, ובערב הפסח שהיא מצוה, שהרי אם יזה עליו יטהר ויוכל לאכול מן הפסחים והיא ההזאה אסורה משום שבות בלבד, ובכל זאת אינה דוחה את השבת. ומכאן ברור שהזאה שדיברו בה היתה הזאה לקרבן פסח, ואם כן מובן שר' עקיבא דן בהזאה לצורך קרבן.

אלא יש לחזור מדברי עולא, ולומר וודאי הזאה של פסח אגמריה [למדו], ומה ששאלנו וכי מאחר דאגמריה [שלמדו] ר' אליעזר עצמו מאי טעמא קא פריך ליה [מה טעם דוחה אותה] ר' אליעזר? ומשיבים כי ר' אליעזר גמריה איתעקר ליה [לימודו נעקר ונשכח ממנו], ואתא ובא ר' עקיבא לאדכורי גמריה [להזכיר את לימודו] ולכן עשה לו קל וחומר זה כדי להזכירו מה שהוא עצמו לימדו. ושואלים: אם כן, ונימא ליה בהדיה [ושיאמר לו במפורש] שכך לימדו! ומשיבים: סבר, לאו אורח ארעא [אין זו דרך ארץ] לומר לרבו ששכח, וניסה תחילה להזכירו בדרך עקיפין.

ב ושואלים לגופם של דברים: ובאמת הזאה מאי טעמא [מה טעם] לא דחיא [דוחה] שבת, מכדי טלטולי בעלמא [הרי טלטול בלבד] הוא מהכלי שבידו לגופו של הטמא, ומה טעם לאסור דבר זה בשבת? תדחי [תדחה] את השבת לפחות משום מצות פסח! אמר רבה: איסור ההזאה גזירה הוא שמא יטלנה את כלי ההזאה ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, ונמצא עובר על איסור מן התורה ממש, ולכן אסרו כל הזאה. וכשיטת רבה בכמה מקומות שאסרו אף מצוות מסויימות מפני חשש זה.

ומקשים: ולפחות לשיטת ר' אליעזר ניעבריה [נעביר אותם] את מי החטאת, אפילו ברשות הרבים! דהא [שהרי] אמר ר' אליעזר ככלל: מכשירי מצוה כלומר, דברים הנועדים כדי להביא ולסייע לעשיית מצוה אף כשאין בעשייתם מצוה לעצמה, דוחין את השבת אף שהם מלאכה גמורה! אמרי [אומרים] שיש לחלק בדברים: הני מילי [דברים אלה] שמכשירי מצוה דוחים את השבת אמורים היכא דגברא גופיה חזי ורמי חיובא עליה [כאשר האיש עצמו ראוי למצוה ומוטל החיוב עליו], אבל הכא [ כאן], דגברא גופיה לא חזי [שהאיש עצמו אינו ראוי לקרבן פסח] שהרי הוא טמא — לא רמי חיובא עליה [אין מוטל החיוב עליו] ואין בכך כל מצוה, ולכך אין לדבר אז על מכשירי מצוה.

אמר רבה בהתאם לשיטה זו לפי דברי ר' אליעזר: קטן בריא מחמין [מחממים] לו מים חמין להברותו כדי שיהיה חזק יותר כדי למולו בשבת, דהא חזי ליה [שהרי עכשיו ראוי לו] להימול, אבל קטן חולה — אין מחמין [מחממים] לו מים חמין להברותו ולמולו, דהא [שהרי] מאחר שהוא חולה כעת לא חזי ליה [ראוי לו] עתה להימול, ומתוך שאין בו עתה משום מצוה אינו אלא מכשירו למצוה, ואין מכשירי מצוה דוחים שבת.

אמר רבא: ואי [ואם] בריא הוא התינוק למה ליה [לו] חמין להברותו? אלא אמר רבא: הכל חולים הן אצל מילה, שכל תינוק זקוק לרחיצה בחמין ולכן מבחינה זו כל התינוקות נחשבים כחולים, ואחד קטן בריא ואחד קטן חולה — אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת אפילו לדברי ר' אליעזר, דהא לא חזי [שהרי אינו ראוי].

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה על החילוק שעשה בין ראוי ואינו ראוי, ששנינו: ערל מבוגר שלא מל לפני הפסח ענוש כרת משום שביטל בזדון את מצות הפסח, שהרי לערל אסור לאכול ממנו, אלו דברי ר' אליעזר. והא הכא [והרי כאן] דגברא גופיה לא חזי [שהאיש עצמו אינו ראוי] שהרי כל עוד הוא ערל אינו חייב בקרבן פסח, ובכל זאת קתני [שנה] ענוש כרת, אלמא: רמי חיובא עליה [מכאן שמוטל החיוב עליו] אפילו כשאינו ראוי לפי שעה!

אמר רבה תירוץ לקושיה זו: קסבר [סבר] ר' אליעזר בכלל: אין שוחטין את הפסח וזורקין את דם הפסח על (לצורך) טמא שרץ שכן לפי שעה טמא הוא, ואף על פי שביכולתו לטבול במקוה ולהיות טהור גמור בליל הפסח.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And Rabbi Eliezer rejects this refutation because, in his opinion, permitting a rabbinic decree for the sake of a mitzva is preferable. We cannot derive through an a fortiori inference that since rabbinic decrees were not permitted for optional activities associated with rejoicing on festivals, they must not be permitted for the purpose of a mitzva on Shabbat. This is because it is possible that they permitted rabbinic decrees for mitzva purposes due to the importance of the mitzva.

It was taught in a baraita: Rabbi Eliezer said: What reason do I have? If actions that facilitate the performance of the mitzva and are done after the slaughter, such as cleaning the intestines which is permitted according all opinions, override Shabbat even though the mitzva has already been done, is it possible to say that actions that facilitate the performance of the mitzva and must be done before the slaughter do not also override Shabbat?

Rabbi Akiva said to him: What reason do I have to reject this comparison? If actions that facilitate the performance of the mitzva that are done after the slaughter override Shabbat, that is because slaughter has already overridden Shabbat and therefore an action that violates a rabbinic decree is performed, after Shabbat has already been overridden; can you say that actions that facilitate the performance of the mitzva and are done before the slaughter should override Shabbat even though slaughter has not yet overridden Shabbat? Alternatively, Rabbi Akiva has another reason: Perhaps the offering will be found to be disqualified due to a blemish and the person will be found to have violated Shabbat retroactively when he slaughtered the animal without fulfilling a mitzva.

Rabbi Eliezer rejects this argument: If so, if you are concerned about this possibility, it should also not be slaughtered; for perhaps the offering will be found to be invalid and the person will be found to have violated Shabbat retroactively. Rather, the course of the discussion must have gone as follows: Rabbi Akiva said this last reason to Rabbi Eliezer at the beginning and he refuted it as explained above; and then Rabbi Akiva said to him this other reason of: What reason do I have to reject this comparison? If actions that facilitate the performance of the mitzva override, etc.

We learned in the mishna that Rabbi Akiva responded and said to Rabbi Eliezer that the law governing the sprinkling of the purifying water of a red heifer proves that actions prohibited by a rabbinic decree, even when they are performed for the sake of a mitzva, do not override Shabbat. He then goes on to argue that we can reverse the order of the argument and conclude by way of an a fortiori inference that even slaughter does not override Shabbat. It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer said to him about this: Akiva, you have lightheartedly responded to me with a faulty a fortiori inference with regard to slaughter. His death will be with slaughter; meaning, as punishment for this disrespect you will be slaughtered by other people. Rabbi Akiva said to him: My teacher, do not deny my contention at the time we are discussing this inference, for this is the tradition I received from you: Sprinkling is forbidden by rabbinic decree and does not override Shabbat.

The Gemara asks: Seeing that Rabbi Eliezer taught Rabbi Akiva this halakha that sprinkling purifying water does not override Shabbat, what is the reason he retracted his opinion? Ulla said: When Rabbi Eliezer taught him this halakha, he taught it to him with respect to sprinkling that is performed in order to enable a ritually impure priest to partake of teruma. This sprinkling does not override Shabbat because even separating teruma itself does not override Shabbat. But he never taught Rabbi Akiva this halakha with respect to sprinkling that is performed in order enable someone to eat of the Paschal lamb.

The Gemara notes that Rabbi Akiva as well, when he challenged Rabbi Eliezer, challenged him with regard to the halakha of sprinkling for teruma, and his objection should be understood as follows: Eating teruma is a mitzva, and sprinkling purifying water on someone who is ritually impure is only prohibited due to a rabbinic decree; nevertheless, sprinkling purifying water on a ritually impure priest, in order to enable him to eat teruma, is prohibited on Shabbat. Thus it follows by a fortiori inference that slaughter, which is a biblically prohibited labor, should certainly be forbidden on Shabbat, even when performed for the sake of a mitzva. And Rabbi Eliezer thought Rabbi Akiva was challenging him with regard to the halakha of sprinkling that is performed in order to enable someone to eat of the Paschal lamb; that is why he said that he disagreed about sprinkling as well.

Rabba raised an objection to Ulla’s explanation, based on a different baraita which states: Rabbi Akiva responded and said: The sprinkling of purifying water on someone who is ritually impure due to contact with a corpse proves the matter when his seventh day of impurity occurs on Shabbat and it is also the eve of Passover, for it is done for the sake of a mitzva, in order to allow the person to eat of the Paschal lamb, and it is prohibited only due to a rabbinic decree, and nonetheless it does not override Shabbat. From this baraita it is clear that Rabbi Akiva challenged Rabbi Eliezer with regard to the halakha of sprinkling that is performed in order to enable someone to eat the Paschal lamb.

Rather, we must reject Ulla’s explanation and say instead that Rabbi Eliezer certainly taught Rabbi Akiva about sprinkling that is performed in order to enable someone to eat of the Paschal lamb. And with regard to the question that seeing that Rabbi Eliezer himself taught him this halakha, what is the reason that Rabbi Eliezer refutes it, the Gemara answers: Rabbi Eliezer forgot his own teaching and Rabbi Akiva came to remind him of his teaching by drawing an a fortiori inference that would cause Rabbi Eliezer to remember what he himself had taught. The Gemara asks: If so, then let Rabbi Akiva say explicitly that this is what Rabbi Eliezer himself had taught him. The Gemara answers: He thought that it would not be proper to tell his teacher that he had forgotten his teaching, and therefore his initial attempt was to remind him indirectly.

The Gemara questions the reason for the halakha under discussion. What is the reason that the sprinkling of purifying water does not override Shabbat? Since it involves the mere moving of the liquid from the utensil in his hand to the body of the person seeking purification, why should it be forbidden on Shabbat? Let it at least override Shabbat on account of the mitzva of the Paschal lamb. Rabba said: The prohibition against sprinkling is a rabbinic decree that was instituted lest one take the utensil containing the purifying water and carry it a distance of four cubits in the public domain, thus violating an actual Torah prohibition. This is consistent with Rabba’s opinion in several other places in the Talmud that the Sages forbade the fulfillment of certain mitzvot due to a similar concern about carrying in the public domain.

The Gemara asks: At least according to Rabbi Eliezer, let us carry the purifying water even in the public domain, for Rabbi Eliezer said as a general rule that actions that facilitate the performance of a mitzva override Shabbat, even if they are not mitzvot themselves and involve transgression of Torah prohibitions. They say that there is room to distinguish between different situations: The rule that actions necessary to facilitate a mitzva override Shabbat only applies when the person himself is fit to fulfill the mitzva and the obligation to fulfill it is incumbent upon him. But here where the person himself is not fit to eat the Paschal lamb, as he is presently ritually impure, the obligation to fulfill the mitzva is not incumbent upon him, and therefore actions that would enable him to fulfill the mitzva do not override Shabbat.

Rabba said: According to the statement of Rabbi Eliezer that when a person is unfit no obligation is incumbent upon him, in the case of a healthy baby, one may heat water for him to strengthen him even further in order to circumcise him on Shabbat, as he is already now fit to be circumcised. But in the case of a sickly baby, one may not heat water for him to strengthen him in order to circumcise him, for owing to his sickliness he is not presently fit for the mitzva, and acts that facilitate a mitzva do not override Shabbat if the person is not currently fit for the mitzva.

Rava said: But if the baby is healthy, why does he need hot water to strengthen him? Rather, Rava said: All babies are considered sickly with respect to circumcision, as they all need to be washed with hot water. Therefore, both in the case of a healthy baby and in the case of a sickly baby, one may not heat water for him to strengthen him in order to circumcise him on Shabbat, even according to Rabbi Eliezer, as he is not presently fit for the mitzva.

Abaye raised an objection to Rabba’s distinction between someone who is currently fit for the mitzva and someone who is not, based on what was taught elsewhere in a baraita: An uncircumcised adult who did not circumcise himself before Passover is liable to the punishment of karet for having intentionally violated the mitzva to bring the Paschal lamb, as an uncircumcised person may not eat of the offering; this is the statement of Rabbi Eliezer. But here the person himself is not fit, for as long as he is uncircumcised he is not obligated to bring the Paschal lamb, and nonetheless the baraita is teaching that he is punished with karet. Apparently, the obligation is incumbent upon him even though he is presently unfit to perform the mitzva.

Rabba said in answer to this objection: Rabbi Eliezer holds that one may not slaughter the Paschal lamb or sprinkle its blood for someone who is ritually impure due to contact with a creeping animal because he is currently impure, even though he can immerse in a ritual bath and become pure by the night of Passover.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא אמר ר' אליעזר ומה אם דחו מכשירי מצוה של אחר שחיטה כגון מיחוי קרביו והקטרת אימוריו את השבת שכבר נעשת המצוה לא ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה כגון חתיכת יבלתו וכיוצא בה שעדיין לא נעשת המצוה. אמר ר' (יהושע) [צ"ל ר"ע] מכשירי מצוה דלאחר שבת דחו שבת שכבר נדחית השבת בשחיטת הפסח תאמר במכשירי מצוה שלפני השחיטה שלא נדחה השבת עדיין.

ד"א שמא ימצא זבח פסול ונמצא אותם מכשירין שעשה מקודם כי בחלול שבת היו שנתברר כי לא היתה מצוה ראויה ופריך רבי אליעזר אי הכי שחיטה נמי נימא הכי לא נשחט שמא ימצא הזבח טרפה ונמצאת השחיטה באיסור ולא מצא ר' (יהושע) [ר"ע] תשובה. יש מי שאומר זאת התשובה השיב רבי (יהושע) [ר"ע] ברישא ונתפרכה ואח"כ השיב התשובה הראשונה מה לידחו מכשירי מצוה דלאחר שחיט' את השבת כו' שאין בה פירכא:
ירושלמי שלש עשרה שנה היה למד ר' עקיבא לפני ר' אליעזר ולא היה משיב לו כלום תו תחלת תשובותיו שהשיב לו אמר לו ר' יהושע (שופטים ט ל"ח) הלא זה העם אשר מאסת בו צא הלחם בו:

מתני' השיב ר"ע הזאה תוכיח שהיא משום מצוה והיא משום שבות כו' אמר ר' אליעזר ועליה אני דן כו' אמר לו הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה. תניא אמר לו ר' אליעזר עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתו אמר לו אל תכפירני בשעת הדין כלומר אל תחשדני בכופר על מה שלמדתני אתה למדתני הזאה שבות ואינה דוחה שבת:

אמר עולא ר' אליעזר הזאה דתרומה למדו כלומר אם היה כהן טמא מת שחל שביעי להיות בשבת אין מזין עליו בשבת לאכול בתרומה לערב ומותיב ר' עקיבא מהזאה דתרומה להזאה דפסח ופריך ר' אליעזר אימר דאמרי' הזאה דפסח דחיא שבת דהא פסח עצמו דוחה שבת תאמר בהזאה דתרומה שאין תרומה עצמה דוחה שבת. והביא רבא ברייתא מפורשת דר' עקיבא מהזאה דפסח מותיב ודחה דברי עולא ואוקימנא לעולם רבי אליעזר לימד לר' עקיבא כי הזאה כדי לטהרו לעשות הפסח אינו דוחה שבת וכאשר קבל רבי אליעזר השמועה כך מסרה לר' עקיבא ועכשיו שדחה ר' אליעזר ואתא רבי עקיבא בעקיפין כדי שיזכור ר' אליעזר מתוך דברי ר' עקיבא גמרא שלו לפי שאין דרך תלמיד חכם לומר לרבו שכחת מה שלמדתני ולר' אליעזר הזאה טלטול בעלמא הוא אמאי לא דחיא שבת אמר רבה גזירה שמא יעבירנה ד' אמות ברשות וניעבריה דהא ברשות הרבים שמעי' ליה לר' אליעזר דאמר מכשיר מצוה דחו שבת.

[ה"מ] היכא דגברא חזי האי טמא הוא ולית עליה חיובא האידנא לפיכך לא אידחא אפי' טלטול:

כבר ביארנו במשנתנו שאע"פ שהפסח דוחה שבת הזאה מיהא אינה דומה שבת אף לענין מילה אע"פ שהוא דוחה שבת מכשיריה מיהא אינן דוחין ומעתה אם שכח ולא הביא איזמל מבערב אינו מביאו בשבת כמו שביארנו במקומו במסכת שבת פרק מילה וכן ביארנו שם שמרחיצין את הקטן במים חמין לפני המילה שהוחמו מערב שבת אבל אין מחמין לו כלל שהרי אין כאן צורך של סכנה ואינן אלא מכשירין להברותו ולהיותו מוכן יפה לכך ומכשירין אין דוחין שבת אבל לאחר מילתו הואיל ומקום סכנה הוא מחמין לו ויש מתירין אף קודם מילה כמו שביארנו שם ואין הדברים נראין:

ור"ע נמי כי מותיב ליה הזאה דתרומה קא מותיב לה פי' ור"א הוא דסבר דמחהזאה דפסח אותבי' ומש"ה קאמר ועלי' אני דן וכי חזא ר"ע דגם בהזאה דפסח פליג עלי' אמר לו או חילוף וכשכעס עליו ר"ע ואמר לו אל תכפרני בשעת הדין מהזאה דתרומה קאמר לי' ומשם אני מוכיח לכל אלה שהן משום שבות:

מיתיב רבה השיב ר"ע הזאת טמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח שחל להיות בשבת תוכיח שהיא מצוה והיא מושם שבות ואינה דוחה את השבת מצאתי כתיב בספר אחד אלא ר"א גמרי' איעקר ליה ואתא ר"ע לאדכורי' ולימא לי' בהדיא לאו אורח ארעא והזאה מ"ט אינה דוחה שבת גזרה שמא יטלנה בידו כו' והיא גירסא יפה דאל"ה מה משיב לו על קושייתו הראשונה שהקשה לו ומאחר דאיגמרי' מ"ט קא פריך וכיון דאוקמינן השתא דבהזאה דטמא מת שחל שביעי להיות בי"ד שחל להיות בשבת עסיקי' שא"א לעשותה מערב שבת דהא לא מטא זימני' א"כ כלל דאמר ר"ע לא קאי אלא אגופי' דפסח שכל עבודותיו שאי אפשר לעשותם מע"ש כגון שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת אבל הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו דאיפשר לעשותן מאתמול אינן דוחין את השבת והזאה אע"ג דאי אפשר לעשותה מאתמול כיון דלאו עבודה דפסח היא לא דחיא שבת ואל הוצרך לומר זה הכלל אלא בעבור הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו כתב ריב"ש זצוק"ל שמא יטלנה בידו בכלי גללים ואבנים שכל מעשי' של פרה בכלי גללים ואבנים כדאמרי' במסכת יומא כדי שלא יטמאנה ויוליכנה אצל טהור שיזה עליו כדכתיב והזה הטהור על הטמא וע"י כן יעבירנה ד"א ברה"ר אפי' כשהוא עומד ברה"ר יש לחוש שמא יעבירנה ד"א וכ"ש ברה"י שיש לחוש לאיסור שהרי בפסיעה אחת יכול להוציא ואינו נ"ל מה שאמר שמא יטלנה בכלי גללים שאינם מקבלים טומאה שאם הטמא הי' נוטלה אע"ג שהכלי אינו מקבל טומאה הי' מטמאן במשא ואע"פ שטמא מת אינו מטמא במשא באפר פרה מטמא מדרבנן כדתנן בפ' י"א דפרה כל הטעון ביאת מים בין מד"ת בין מדברי סופרים מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת ואת מזה מי חטאת במגע ובמשא ש"מ האי דקאמר שמא יטלנה לאו מטמאין קאמר אלא אכהן שרוצה להזות וכי מקשה לרבי אליעזר ויעבירנה על הכהן קאמר דכיון דבמצוה קעסיק רשאי להעברי והאי דקנקט ד' אמות ברה"ר מפני שסתם העיירות כרמלית הן שאין דרין בהן ששים ריבוא שיהיו מבואותי' רשה"ר והילכך אם יוצאי מביתו חוץ לכרמלית קא מפיק ואם יוצאי נמי מן העיר לחוץ מכרמלית לרה"ר קא מפיק שסתם העיירות. אינן מוקפות חומה שיהא רשה"י להכי נקט ד"א ברה"ר שהיא איסור תורה עיין מה שכתבתי לקמן בפ' לולב וערבה:

איתביה אביי ערל שלא מל ענוש כרת דברי ר' אליעזר פי' הקשה אביי לרבא דאמר לעיל אבל היכא דגברא לא חזי ליכא חיובא מלי' מערל דלא חזי ואפ"ה אמר ר"א דענוש כרת דכיון דבידו לתקן את עצמו ותיקון והה"נ בטמא בר כרת הוא אלמא רמי עליה חיובא וכיון דרמי עלי' חיובא הזאה תידחי שבת במכשירי מילה אמר רבה כו' נ"ל דה"ג לעולם קסבר ר"א אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כו' וה"פ לעולם כדקאמינא ברישא דטמא לאו בר חיובא היא ואע"ג דערל הוי בר חיובא טמא לא הוי בר חיובא ואע"ג דערל ענוש כרת טמא אינו ענוש כרת דלא רמי עלי' חיובא ומ"ש כדמסיק דכל דאיתי' בציבור איתי' ביחיד ודליתי' בציבור לית' ביחיד וכי היכי דלא אמרי' לציבור זילו אדו הה"נ לא אמרי' ליחיד אבל ערל דלציבור אמרינן מהולו ליחיד אמרי' קום מהול והילכך אם לא מל ולא עשה פסח ענוש כרת דרמי עלי' חיובא אבל לטמא דלא רמי עלי' חיומא אין הזאתו דוחה שבת תו מקשי' ליה מדתניא שגם טמא שרץ וכל הטמאים הראוים לטהר באותו היום חייבין כרת אם לא עשו פסח כמו הערל אלמא גם הטמא בר חיובא הוא ואכתי הדר קושיין לדוכתא דהזאה תידחי שבת כמו מכשירי מילה וה,ג מדקא מהדר אטמא שרץ קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ פירש כיון שמביא שרץ בחיוב כרת כמו הערל אלמא שוחטין וזורקין על טמא שרץ ורמי חיובא עלי' ומש"ה אם לא הביא פסחו חייב כרת אלמא אמר רבה קסבר ר"א שוחטין וזורקין על טמא שרץ והזאה למה לי לאכילה אכילת פסחים לא מעכבא פירש לא תיתלי טעמא דאין הזאה דוחה שבת משום דגברא לאו בר חיובא היא דודאי גברא בר חיובא היא ואע"ג דהוא טמא דשוחטין וזורקין על טמא שרץ והזאה למה לי לאכילה אכילת פסחים לא מעכבא פירש לא תיתלי טעמא דאין הזאה דוחה שבת משום דגברא לאו בר חיובא היא דודאי גברא בר חיובא היא ואע"ג דהוא טמא דשוחטין וזורקין עליו וה"ט דלא דחיא הזאה שבת דמה צורך יש בהזאה כדי שיהא מותר באכילה קסבר ר' אליעזר אכילה לא מעכבא כויון דלא מעכבא מש"ה דחיא שבת אלא שוחטין וזורקין עליו ונפטר והבשר יאכל לשאר בני חבורה והאי דקתני ערל שלא מל ענוש כרת לא בעבור שלא מל שאם שחטו וזרקו עליו ואל רצה למול והפסיד האכילה בעבור זה לא יענש כרת אלא ה"פ ערל שלא מל ומפני זה לא עשה פסחו ענוש כרת דאע"פ שהיא ערל שוחטין וזורקין עליו כיון שבידו לתקן עצמו כדמסיק לא מיקרי שלא לאוכליו הילכך אע"פ שהוא ערל יעשה פסחו וישחטו ויזרקו עליו וכן נמי טמא שרץ או טמא מת שחל שביעי שלו בי"ד אע"פ שהוא טמא מפני זו העילה אינו יכול להיפטר מפסח דשוחטין וזורקין עליו לא יקרא שלא לאוכלין כיון שבידו לתקן עצמו אבל ודאי לא כלו ימיו אין שוחטין וזורקין עליו שהרי אין בידו לתקן עצמו והו"ל פסח נשחט שלא לאוכליו:

בפרש"י בד"ה בשחיטה השבתני דבר שחוק וגיחוך שאמרת או חילוף ומה כו' עכ"ל אבל בפ' כל הצלמים פרש"י בע"א כשא"ל ר"ע הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה כעס ר"א ואמר ליה עקיבא בשחיטה השבתני כו' אבל כשא"ל או חילוף לא אסתייע מלתיה ולא אדכר כו' עיין שם וק"ל:

תוספות בד"ה אם דחו כו' דילמא שאני התם משום דלא אפשר למיעבד מאתמול כו' עכ"ל אי מחוי קרבים אינו אלא איסור שבות שפיר וא"נ דהוי מלאכה גמורה כדמפרש לעיל שירקא דמעיא כו' מ"מ ליכא לתרוצי כמ"ש התוס' לעיל דאע"ג דאפשר לעשותן מע"ש כיון דליכא אלא שבות יש להתירם יותר כו' דהכא לאו מכח הך סברא דמלאכה ושבות קאתי ר"א אלא מכח הך סברא דלפני שחיטה ולאחר שחיטה ודו"ק:

בא"ד שאין חילוק בין אפשר ללא אפשר כו' עכ"ל במהרש"ל אבל בק"ו דלעיל ומה שחיטה כו' א"א לתוס' לתרץ הכי דהא אכתי לא פריך האי פרכא אם דחו מכשירי כו' ודו"ק עכ"ל ק"ק דהא הקטר חלבים נמי הוזכר ברישא דמתני' ואימא דעליה קסמיך דאין לחלק בין אפשר ללא אפשר וי"ל דבמתני' אי הוה קסמיך אהקטר חלבים מיניה וביה ה"ל למיעבד ק"ו ולא משחיטה ודו"ק:

בד"ה הזאה דתרומה כו' וקא"ל ר"ע זה חילוף שהיה סבור שר"א היה טועה כו' עכ"ל ר"ל שר"ע טעה בדברי ר"א דבהזאה דתרומה קאמר והיה סבור דר"א טעה במה שלמדו כבר דאינו דוחה וניחא דלא חש ר"א להשיב לו על קבלתו ממנו בהזאה דתרומה דלא קהדר ביה מעולם שהוא לא עשה ק"ו אלא בהזאה דפסח והזאה דתרומה נמי לא משמע ליה לר"א תוכיח משום דתרומה גופא לא דחיא שבת משום דיכול לקיים מצות אכילה אחר השבת כדקאמרינן משא"כ משחיטה דפסח דא"א לקיים אלא בשבת הזאה דידה נמי דחי שבת ור"ע דקאמר יוכיח מהזאה דתרומה לא משמע ליה לחלק בכך וכצ"ל למסקנא דהזאה דפסח אגמריה ואתעקר לר"א גמריה כדאדכר ליה לר"ע וא"ל אל תכפירני כו' לא חש ר"א להשיב אפי' לפי קבלתו ממנו דהזאה דפסח אינו דוחה שבת לא הוה תוכיח דאיכא לפלוגי בין גברא חזי ללא חזי ודו"ק:

בתוס' ד"ה אם דחו וכו' עד שכבר הוכיח שאין חילוק בין אפשר וכו' אע"ג שהשיב ר"ע ומה לי אם דחו וכו' מ"מ מדקאמר ר"א שמא ימצא וכו' הוה כמי שחוזר מתשובה ראשונה ואומר את"ל דשפיר הבאת ראיה מהקטר חלבים דאין חלוק בין אפשר ללא אפשר אעפ"כ יש להשיב שמא ימצא וכו':

ד"ה שוחטין וזורקין וכו' וא"ת אי שוחטין וכו' אמאי כתב וכו' ר"ל דבשלמא אי אין שוחטין וכו' נוכל לומר דקרא אתא אטומאת ערב דיכול לאכול הפסח לערב אבל השתא דשוחטין וזורקין על כרחך קרא אתא לאשמועינן אטמא מוחלט שאינו יכול לאכול לערב ואם כן למה לי קרא ותירץ דקרא לא לאיסורא אלא להיתירא דפסח שני וכו':

רש"י בד"ה ופרכיה ואמר כו' או חילוף ומה כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה אם דחו כו' בין אפשר ללא אפשר כו' נ"ב אבל בק"ו דלעיל ומה שחיטה כו' אי אפשר לתוספות לתרץ הכי דהא אכתי לא פריך האי פירכא אם דחו מכשירי כו' ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה מדקמהדר כו' וד"ה שוחטין כו' שייכי בהפוך העמוד:

רש"י ד"ה אל תכפירני. אע"פ שאינו כדאי. כצ"ל:

תד"ה שמא. עיין כה"ד הנה אף ששיטת הר"ש והרע"ב בספ"י דפרה דמי חטאת אינם חוזרים ומטמאים בטומאה הבאה מחמתם ולכאורה דבריהם מוכרחים שמה בפירוש המשנה וא"כ אין מקום לקושייתם יש לומר דאינהו יאמרו דהתם מיירי דנושאן לצורך הזאה והוה כמזה דטהור והכא ס"ל דהוה שלל"צ עיין צל"ח (אבל ק"ל מהא דפ"ח מ"ח שם מ"ח שנפסלו כו'. ואת הטהור לחטאת לא בידו ולא בגופו וע"ש בהרע"ב ובא"ר והתם כיון דנפסלו הוה שלל"צ) אך ק"ל בתירוצם הא בכלי חרס נמי מצי איירי דהא אינו נטמא מגבו ומשום היסט ל"ל דא"כ אפילו כ"א וכ"ג נמי וע"כ צ"ל דס"ל דאף במ"ח איתא לכללא דכל טומאות המסיטות טהור כדאיתא בר"פ ר"ע חוץ מן הזב אמנם משנה ערוכה בפי"א שם כל הטעון ביאת מים כו' מטמא את מ"ח כו' במגע ובמשא וצ"ע:

תוס' ד"ה שמא. ויחזור ויטמא. עיין פרק י' מ"ו דפרה ובזבחים דף ק"ה תוד"ה מחוסר:

תד"ה שמא יעבירנו, הלא נושא מי חטאת טמא, קשה לי, הא בלא"ה קשה הא הוא טמא מת ומטמא להכלי, והכלי מטמא למי חטאת:

ורבי אליעזר. אמר לך האי לאו קל וחומר הוא דשבות מצוה עדיפא משבות דרשות הלכך יום טוב דשמחתו רשות גזרו על שבות שלה אבל שבת דדחיית מלאכה שבו משום מצוה היא לא גזרו חכמים בה על השבות לדחות את המצוה: שלאחר שחיטה. מיחוי קרביו ואע''ג דאיתעביד ליה צורך גבוה: לא ידחו כו'. בתמיה למיעבד צורכי גבוה: דמה לי. כלומר דין הוא כן ומה לי לתמוה שהרי דחתה שחיטה כבר את שבת במצותה הלכך הואיל וניתנה לדחות כבר לא גזרו בה שוב על שבות הצריך: ברישא. אמר ליה האי טעמא שמא ימצא זבח פסול: ופרכיה. ואמר ליה א''כ משחט נמי לא נשחוט: בשחיטה השבתני. דבר שחוק וגיחוך שאמרת או חילוף ומה אם הזאה שהיא שבות אינה דוחה שחיטה לא כל שכן שלא תדחה ובאת לעקור את מה שכתוב בו במועדו ויודע היית שאין זה ק''ו: אל תכפירני. אל תכפור במה שלימדתני הזאה אע''פ שהיא שבות אינה דוחה ולכך דנתי קל וחומר זה לפניך אע''פ שאינו כדאי אלא כדי שתשים אל לבך אחרי שבא זה לדון שחיטה מהזאה מכלל דבהזאה פשיטא ליה דלא דחיא מתוך כך תזכור מה שלימדתני דלא דחיא ותחזור בך ממה שאתה אומר ועליה אני דן: בשעת הדין. בשעה זו שאנו דנין עליה: ומאחר דאגמריה. ר' אליעזר גופיה דלא דחיא מאי טעמא פריך ואמר עליה אני דן: הזאה דתרומה. הבא להזות עליו ליטהר כדי לאכול תרומה אגמריה דלא דחיא שבת דהא הפרשת תרומה גופא לא דחיא שבת: הזאת טמא מת כו'. אלמא דבהזאת פסח השיבו וקאמר אינה דוחה שבת אלמא דאגמריה ר' אליעזר דאינה דוחה מדפשיטא ליה כולי האי: אלא ודאי הזאת פסח אגמריה. ומאי גזירת שבות איכא בהזאה גזירה שמא יעבירנה בידו וכשהיה דן עליה עם ר' עקיבא שכח דבר זה מלמודו והכי נמי אמרינן בע''א בפרק כל הצלמים (דף מו:) ר' אליעזר גמריה איעקר ליה ואתא ר' עקיבא לאדכוריה גמריה: דוחין את השבת. אפי' מלאכה גמורה במס' שבת (דף קל.): היכא דגברא חזי. כגון להביא איזמל למילה דרך רשות הרבים שכבר התינוק ראוי למול אבל היכא דגברא לא חזי כגון האי טמא לא רמיא חיובא עליה ואין אלו מכשירי מצוה: אמר רבה לדברי רבי אליעזר. דאמר כל היכא דגברא לא חזי ליכא חיובא עליה: קטן בריא. דבלאו רחיצה ראוי למול: מחמין לו חמין. בשבת קודם מילה: להברותו. להיות בריא וחזק: קטן חולה. שכל זמן שלא ירחצוהו בחמין לא יראה למול ואם ירחצוהו יראה למילה: הכל אצל מילה חולין הן. כל זמן שלא נרחצו בחמין ואפילו לרבי אליעזר צריך להיות לו מחמי חמין מערב שבת: איתיביה אביי ערל. גדול שלא מל ערב הפסח: ענוש כרת. בשביל שהיה ראוי לתקן מו' שעות מזמן דשחיטת הפסח ולמעלה ולא ניתקן ולא דמי לטמא ושהיה בדרך רחוקה שאין יכולין לתקן באותן שש שעות ומיקמי הכי לא רמיא חיובא עלייהו אלמא אע''ג דלא חזיא רמיא מצוה עליה היכא דאפשר למיתקן והזאה נמי תדחה שבת דהא מצוה רמיא עליה ליתקן לכך ואי קשיא הא דקיימא לן (לקמן דף צב.) הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וצריך הזאה שלישי ושביעי ואפילו מל אינו ראוי הא אוקמינן לההיא בערל נכרי שנתגייר בפרק האשה: הכי גרסינן אמר רבה קסבר ר' אליעזר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ:

אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה השבת כו'. פי' בקונטרס מיחוי קרביו ותימה לר''י מה ראיה מייתי דילמא שאני התם משום דלא אפשר למיעבד מאתמול ונראה לר''י דמכשירי מצוה שלאחר שחיטה דקאמר היינו הקטר חלבים דאפשר להמתין עד הלילה ודחי שבת וכן יש בירושלמי דקא אמר ר' אליעזר אימורי ציבור יוכיחו אע''פ שאפשר להמתין למוצאי שבת מה לי מכשירין שלאחר שחיטה כו' והא דפריך משחט נמי לא לשחוט אע''ג דשחיטה לא אפשר מ''מ פריך משום שכבר הוכיח שאין חילוק בין אפשר ללא אפשר מדשרינן הקטר חלבים: הזאה דתרומה אגמריה. ואית לן למימר דר' אליעזר הי' סבור דבהזאה דפסח קאמר ר''ע ולכך היה משיב ועליה אני דן שתהא מותרת דהשתא סבירא לן דהזאה דפסח דחיא שבת וקאמר ליה ר''ע זה חילוף שהיה סבור שר' אליעזר היה טועה במה שלמדו דאינה דוחה: דתרומה גופה לא דחיא שבת. וא''ת נילף דתידחי שבת מכל הנהו וי''ל משום דיכול לקיים מצות אכילת תרומה אחר השבת: שמא יעבירנה ארבע אמות. וא''ת ואמאי חיישינן להכי הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים ויש לומר דמעביר בכלי אבנים ובכלי גללים דלא מקבלי טומאה: קטן בריא מחמין כו' דהא חזי. דווקא לר' אליעזר יש חילוק בין חזי ללא חזי אבל ר' עקיבא אינו מחלק כלל דהא קאמר במתני' הזאה תוכיח: לא שנא חלש ולא שנא בריא אין מחמין לו חמין כו'. וכי אמר רבי אליעזר דמכשירי מילה דחו שבת ה''מ היכא שהוחמו חמין מערב שבת דחזי: מדקמהדר אטמא שרץ קסבר אין שוחטין כו'. מכל מקום חייב הוא כרת לפי שהיה יכול לטבול ואז היו שוחטין וזורקין עליו כדאמר לקמן שוחטין וזורקין על טבול יום דשימשא ממילא ערבא: שוחטין וזורקין כו'. וא''ת אי שוחטי' וזורקי' על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו לעכב דבעינן גברא דחזי לאכילה כדמוכח בכיצד צולין (לקמן עח:) ונראה לרשב''א דאיצטריך לאשמעינן דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון הוא דחזי בראשון חזי בשני דלא חזי בראשון לא חזי בשני כדאמר לקמן גבי חגיגה בכיצד צולין (לקמן פ.) אי נמי איצטריך למימרא דציבור עבדי בטומאה כדדרשינן איש כי יהיה טמא איש נדחה ואין ציבור נדחין:

דף סט - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד