פסחים סח ע"א

דף סח - א

מיתיבי: שנינו בהמשכה של אותה משנה:  בועל נדה דינו כטמא מת.

והוינן בה: למאי, לאיזה ענין דומים בועל נדה וטמא מת?

אילימא לענין טומאתם, שבשניהם היא שבעה ימים.

הרי מקרא מפורש הוא, ואין צורך למשנה לאומרו.

כי האי, טומאת שבעה כתיב ביה, והאי, טומאת שבעה כתיב ביה.

אלא לאו, באה המשנה לחדש שהם שוים למחנותם. ומדסיפא של המשנה למחנותם - הוי רישא של המשנה, המדמה בעל קרי לנוגע בשרץ, נמי למחנותם!

ומוכח שבעל קרי אינו משתלח חוץ לשני מחנות כזב, אלא משתלח רק חוץ למחנה אחד כטמא שרץ.

ומשנינן: מידי, כלום יש הוכחה מהסיפא שבכך גם איריא עוסקת הרישא?

והרי יכולים אנו לומר: הא, הסיפא - כדאיתא, לענין מחנות.

ואילו הא, הרישא - כדאיתא לענין טומאה.

מיתיבי מברייתא ששנינו בה לענין שילוח מחנות:

מצורע חמור מזב, שהמצורע משתלח חוץ לשלשה מחנות, והזב חוץ לשניים.

וזב, המשתלח מחוץ לשני מחנות - חמור מטמא מת, המשתלח חוץ למחנה אחד.

יצא בעל קרי [וכפי שיבואר להלן מה היא יציאתו], שטמא מת חמור ממנו.

והוינן בה: מאי "יצא בעל קרי"?

לאו, שיצא בעל קרי מכלל דין שילוחו של זב, למרות שהוא דומה לו בכך שהטומאה יוצאת מגופו, ובא לכלל שילוחו של טמא מת.

וטעמו של דבר, דהא טמא מת חמור ממנו, מבעל קרי, שהרי טומאתו של טמא מת היא שבעה ימים ואילו של בעל קרי היא יום אחד, ובכל זאת מותר טמא מת להשאר במחנה לויה, והוא הדין שמותר לבעל קרי, שטומאתו יותר קלה, להשאר במחנה לויה.

וקשה מכאן לרבי יוחנן שאמר בעל קרי משתלח משני מחנות!

ומשנינן: לא לכך התכוונה הברייתא לומר, אלא לכך:

יצא בעל קרי ממחנה טמא מת - ונכנס למחנה זב.

ואף על גב דטמא מת חמור ממנו, מבעל קרי, ומותר לטמא מת להשאר במחנה לויה - בכל זאת, בעל קרי, הקל ממנו, אסור להשאר במחנה לויה.

וטעמו של דבר, לפי ששילוח מחנות של בעל קרי נלמד מהריבוי "כל זב", ולכן דיו כזב. ואילו מהריבוי של "כל טמא" מרבים טמא שרץ שדינו כטמא מת.

היות וכל אחד מהריבויים - למאי דדמי ליה מדמינן ליה.

ויש לדמות את דין שילוח של בעל קרי לדינו של זב, היות ובשניהם טומאה יוצאת מגופם. ומדמים אנו טמא שרץ לטמא מת, שאין הטומאה יוצאת מגופם.

ומה שאמרה הברייתא "יצא בעל קרי", המשמעות היא:

כל הטמאים שילוחם מהמחנה הוא לפי דרגת טומאתם. אך יצא מהכלל בעל קרי, שלמרות שדרגת טומאתו קלה מטומאת מת, הוא משתלח מחוץ לשני מחנות [כדין שילוח של זב], בעוד שטמא מת משתלח רק ממחנה אחד.

תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי:

בספר דברים [פרק כג] נאמרה פרשה מיוחדת של שילוח מחנות בבעל קרי:

"כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע.

כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור, מקרה לילה -

ויצא אל מחוץ למחנה. לא יבוא אל תוך המחנה".

ודרש התנא לפני רב יצחק בר אבדימי:

"ויצא אל מחוץ למחנה" - זו מחנה שכינה.

"לא יבא אל תוך המחנה" - זו מחנה לויה.

והיינו, שעוסק הכתוב בבעל קרי שנטמא בהיותו במחנה שכינה, ואמר שיצא ממנו, ואף לא יבוא אל מחנה לויה, אלא ייצא עד למחנה ישראל.

מכאן לבעל קרי - שיצא חוץ לשתי מחנ ות.

אמר ליה רב יצחק בר אבדימי לתנא ששנה זאת לפניו:

אכתי עדיין לא עיילתיה לא הכנסתו לבעל קרי למחנה לויה, וכבר אפיקתיה הוצאתו ממנו!?

והיינו, כיצד מדבר הכתוב על הוצאתו של בעל הקרי ממחנה לויה לפני שנכנס אליה.

כי הביטוי של הכתוב "לא יבוא אל תוך המחנה", משמעותו היא, שלאחר שחייב לצאת ממנו, שוב לא יחזור אליו עד שיטהר.

וזה עדיין לא נכנס אל מחנה לויה.

לישנא אחרינא, כך טען רב יצחק בר אבדימי:

אכתי עדיין לא אפיקתיה לא הוצאתו ממחנה לויה, שלא אמר הכתוב להוציאו משם, וכבר עיילתיה, וכבר מזהיר אותו שלא יכנס, לפני שהזהיר הכתוב על שילוחו של בעל קרי שנטמא בהיותו שם.

אלא, אמר רב יצחק בר אבדימי: אימא אמור ודרוש את הפסוק כך:

"ויצא אל מחוץ למחנה" - זו מחנה לויה, שחייב בעל קרי שהיה בו ונטמא, לצאת ממנו [וכל שכן אם היה במחנה שכינה שחייב לצאת ממנו].

וכשיצא ממחנה לויה: "לא יבא אל תוך המחנה" - זו מחנה שכינה.

ואם לא היה הכתוב מדבר על שני מחנות אלא על מחנה אחד, היינו מעמידים אותו במי שנטמא במחנה שכינה, וצריך להשתלח ממנו בלבד.

מתקיף לה רבינא: אימא אידי ואידי, זה וזה, שתי המחנות האמורים כאן - הכונה היא לשילוח ממחנה שכינה בלבד. וחזר הכתוב על השילוח ממחנה שכינה כדי לעבור עליו גם בעשה וגם בלא תעשה!?

ומשנינן: אם כן, ששני המחנות הם מחנה שכינה - לימא קרא "ויצא אל מחוץ למחנה [והיינו, עשה], ולא יבא אל תוך תוכו". [והיינו, לא תעשה].

תוספת המילה "המחנה", שאמר הכתוב - למה לי?

שמע מינה: ליתן לו מחנה אחרת.

שנינו במשנה ומיחוי קרביו של הפסח דוחין את השבת.

והוינן בה: מאי "מיחוי קרביו"?

רב הונא אמר: שמנקבן בסכין כדי שתצא הצואה ולא יסריח.

"מיחוי" משמעותו הוצאת פרש רך, או ניקוב [הקרביים]. עיין רש"י.

חייא בר רב אמר: מיחוי קרביו הוא הוצאת הליחה הדבוקה במעיים, הנקראת "שירקא דמעייא", והיא דבר בזוי, דנפקא היוצאת אגב דוחקא דסכינא.

אמר רבי אלעזר: מאי טעמא מהו הסמך דחייא בר רב?

דכתיב [ישעיהו ה] "וחרבות מחים [בזויים] - גרים יאכלו".

מאי מנין משמע ש"מחים" הוא דבר בזוי?

כדמתרגם רב יוסף לפסוק זה: ונכסיהן דרשיעיא [השנואים והבזויים] - צדיקיא יחסנון יירשום.

ומסבירה הגמרא את תחילת הפסוק: "ורעו כבשים [ישראל] כדברם".

אמר מנשיא בר ירמיה אמר רב: ורעו ישראל כמו כבשים, כמדובר בם, כמו שהובטח להם על ידי הנביא.

והוינן בדבריו: מאי "כמדובר בם"? מה היא אותה ההבטחה, והיכן הובטחו?

אמר אביי: כמדובר בהמשך הפסוק: וחרבות מחים, את נכסי הרשעים הבזויים - הצדיקים, כגרים ותושבים יאכלו.

אמר ליה רבא: בשלמא אי כתיב בהמשך הפסוק "חרבות" בלא וי"ו החיבור - שפיר כדקאמרת, שסוף הפסוק מבאר את ההבטחה שבתחילת הפסוק.

אבל, השתא דכתיב "וחרבות" בוי"ו החיבור, בהכרח שמילתא אחריתי קאמר.

אלא אמר רבא: "כדברם" היינו כמדובר בם, כדרב חננאל אמר רב.

דאמר רב חננאל אמר רב: עתידין צדיקים שיחיו את המתים כמו שהחיו אליהו ואלישע מתים.

ולמדים זאת בגזירה שוה: כתיב הכא "ורעו כבשים הצדיקים כדברם, כמדובר באליהו ואלישע, שהחיו מתים".

וכתיב התם [מיכה ז] באליהו ובאלישע "ירעו בשן וגלעד כימי עולם".

בשן - זה אלישע, הבא מן הבשן.

שנאמר [דברי הימים א ה] "ויעני ושפט בבשן".

וכתיב [מלכים ב ג] "פה אלישע בן שפט [מהבשן], אשר יצק מים על ידי אליהו. " גלעד - זה אליהו. שנאמר [מלכים א יז] "ויאמר אליהו התשבי, מתושבי גלעד".

והגזירה השוה היא "ירעו - ורעו", שכמו שהם החיו מתים כך יחיו הצדיקים מתים.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: עתידים צדיקים שיחיו מתים.

שנאמר [זכריה ח] "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרב ימים.

וכתיב באלישע, שהחיה את בן השונמית - שאמר למשרתו "ושמת משענתי על פני הנער".

ולמדנו זאת בגזירה שוה "משענתו - משענתי".

עולא רמי: כתיב בספר ישעיהו [פרק כה] כי לעתיד לבוא "בלע המות לנצח". שיבולע מלאך המות, ולא ישלוט עוד.

ומאידך כתיב בישעיהו [פרק סה] "כי הנער - בן מאה שנה ימות".

ומשמע שגם אז יהיה שלטון למלאך המות, אלא שיאריכו ימים, ומי שימות בן מאה שנה יחשב הדבר כאילו מת בהיותו נער.

ומשנינן: לא קשיא.

כאן - בישראל, כלפיהם לא ישלוט עוד מלאך המות.

כאן - בנכרים, ימות הנער בן מאה.

והוינן בה: ונכרים - מאי בעו למה יהיו ומה יעשו התם, בשעת הגאולה? ומשנינן: דכתיב [ישעיהו סא] "ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר אכריכם וכרמיכם".

רב חסדא רמי: כתיב בישעיהו [פרק כד] שלעתיד לבוא "וחפרה הלבנה, ובושה החמה", ולא יאירו עוד.

ומאידך כתיב בישעיהו [פרק ל] "והיה אור הלבנה כאור החמה. ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים", והיינו, שיהיה אז האור "שבעתיים", שהם שבע כפול שבע, שהם ארבעים ותשע, ואת הסכום של ארבעים ותשע יש להכפיל בשבע "כאור שבעת הימים". ומצא שיהיה האור הזה פי שלש מאות ארבעים ושלשה מהאור כיום.

343 = 777

ומשנינן: לא קשיא.

כאן - לעולם הבא, לא יאירו בו המאורות אלא יהי אור מזיו זוהר ומראה השכינה [לשון רש"י].

כאן - לימות המשיח יהיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים.

ופרכינן: ולפי שיטת שמואל, דאמר: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד - מאי איכא למימר, כיצד הוא יבאר את הפסוק שיהיה אור הלבנה כאור החמה?

ומשנינן: אידי ואידי, שני הפסוקים מדברים לעולם הבא, שבהם יהיה שינוי מהעולם הזה.

ולא קשיא.

כאן במחנה שכינה לא יהיה אור חמה אלא רק אור מזיו השכינה.

כאן במחנה צדיקים יהיה אור החמה בעוצמה רבה.

רבא רמי: כתיב [דברים לב] "אני אמית ואחיה".

ומאידך כתיב "מחצתי ואני ארפא".

ולכאורה הפסוק השני מיותר. כי השתא אחויי מחיי, כיון שהוא מחיה מתים - מרפא חולים לא כל שכן!

אלא, כך אמר הקדוש ברוך הוא: את מה שאני ממית - אני מחיה, כמו שאת מה מחצתי - ואני ארפא.

והיינו, שלא נטעה לומר שכך אמר: אני אמית את המתים, ואני זן ומחיה את החיים, ובורא את הנולדים.

לכן אמר: מחצתי ואני ארפא, שהרפואה היא במוכה ולא במי שאינו מוכה, וכמו כן במי שאמית אותו אני אחיה.

תנו רבנן: "אני אמית ואחיה".

יכול מיתה באחד, וחיים באחד אחר, כדרך שהעולם נוהג?

תלמוד לומר "מחצתי ואני ארפא" - מה מכה ורפואה באדם אחד, אף מיתה וחיים באדם אחד.

מכאן תשובה לאומרים "אין תחיית המתים מן התורה".

דבר אחר: בתחלה מה שאני ממית אני מחיה. שבתחית המתים הם יקומו באותו מצב גופני שהיו בו בשעת מותם.

והדר - מה שמחצתי, אלו שהיו בעלי מום וקמו כך לתחיה - ואני ארפא.

ת"ש מסיפא ובועל נדה כטמא מת למאי אילימא לטומאה הא בהדיא כתיב בתרוייהו טומאת שבעה אלא לאו למחנותם כשם שטמא מת חוץ למחנה אחת כך בועל נדה חוץ למחנה אחת ומדסיפא למחנותם רישא נמי למחנותם קשיא לר' יוחנן ומשני מידי איריא רישא לטומאה סיפא למחנותם:

ת"ש מצורע חמור מזב וזב חמור מטמא מת יצא בעל קרי שטמא מת חמור ממנו מאי לאו יצא מכלל זב ונכנס לטומאת מת ואע"פ שטמא מת חמור ממנו מדקתני הכי שמעי' מיהת שבועל נדה כטמא מת חוץ למחנה אחת ומשני לא יצא ממחנה טמא מת ונכנס למחנה זב להשתלח חוץ לשתי מחנות ואע"ג שטמא מת חמור ממנו הואיל ובעל קרי טומאה מגופו יוצא לזב מוקמינן ליה תאני תנא קמיה דרב יצחק ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה (שכינה) [לויה] אמר ליה אכתי לא אפיקתיה (אלא) אעילתיה פי' מכדי הני קראי בבעל קרי כתיבי ובעל קרי נתרבה מזב דטומאה יוצא מגופו וחוץ לשתי מחנות משתלח כמו הזב ועדיין לא אפיקתיה אלא ממחנה שכינה וצריכת עוד לאפוקיה ממחנה לויה וקודם שתוציאו ממחנה לויה חזרת ואמרת לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה מכלל דבמחנה לויה נכנס ואתה מזהירו שלא יכנס ממחנה לויה למחנה שכינה עדיין לא יצא ממחנה לויה ואתה צריך להוציאו עוד אלא כך אמור ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לויה כלומר לא יבוא ממחנה ישראל לתוך מחנה לויה:

ומתקיף רבינא דלמא בעל קרי אינו משתלח אלא חוץ למחנה שכינה והני קראי לחיוביה חד קרא בעשה והוא ויצא חד קרא והוא לא יבוא בלאו ללמד כי בעל קרי הנכנס למחנה שכינה עובר בעשה ולא תעשה ודחי' אם כן נכתוב רחמנא ויצא אל מחוץ למחנה לא יבוא תו אמאי כתיב אל תוך המחנה ללמד שהתורה הזהירה על המחנה אחרת:

מיחוי קרביו מנקבן בסכין להוציא הרעי פי' שירקא דמעיא השומן הדומה למוח ודבוק במעים כמו הפרש הדבוק במעים ואינו מתפרק אלא בגרירה אלא בסכין כמו הרשעים שמחזיקין בנכסי הטובים כתיב וחרבות מחים גרים יאכלו פי' וחרבות נכסי מחים הרשעים גרים יאכלו הצדיקים כלומר נכסי הרשעים הצדיקים יאכלו אותם:

אע"פ שבעל קרי דינו כזב להשתלח חוץ לשתי מחנות כמו שביארנו מ"מ טמא שרץ וכיוצא בו אינו משתלח אלא ממחנה שכינה ומותרין ליכנס במחנה לויה ואף בועל נדה אע"פ שהוא כנדה לענין שבעה לענין שלוח מיהא הרי הוא כטמא מת וכן טומאת משכב ומושב שבו אינו שוה לטומאת משכב ומושב של נדה עצמה שמשכב ומושב של נדה עצמה אב הטומאה ושל בועל נדה ולד הטומאה ואין אדם וכלים מיטמאין בו אלא אוכלין ומשקין בלבד:

גמרא ומדסיפא למחנותם הוי רישא נמי למחנותם כו' והא דלא תני להו בחדא בבא בעל קרי ובועל נדה כטמא מת או כמגע שרץ למחנותם דאע"ג דלא איצטריך ליה למתני לטומאתם מ"מ תני להו למחנותם כפי טומאתם בתרתי בבי וק"ל:

שירקא דמעיא כו'. פירש"י ליחה כו' מיחוי לשון דבר הבזוי כולי מחים רשיעא אלמא דבר רע כו' ע"ש ויותר נראה לפרש כולה מלשון מיחוי ממש כמשמעו ומחים ע"ש שהרשעים שמנים כפירש"י שם דבר השומן הוא רך ונמחה וק"ל.

ורעו כבשים כו'. פירש"י כבשים ישראל ועיין פירש"י בספר ישעיה ועי"ל למאי דמסיק עתידין צדיקים שיחיו המתים כו' יהיה פירושו ע"פ מ"ש פ' אין דורשין (דף י"ג) כבשים ללבושיך גו' דברים שהם כבשונו של עולם כו' ה"נ תחיית המתים הוא דבר שהוא כבשונו של עולם ובכלל מה לאחור שאמרו שם הוא.

ירעו בשן וגלעד גו'. האי קרא בלעתיד איירי כל הענין שישובו ישראל לנחלתן לא"י ופרט בשן וגלעד לומר שיזכו הצדיקים אז להחיות המתים כמו שזכו אליהו ואלישע והקדים אלישע לאליהו בענין זה לפי שהוא החיה שנים כמ"ש פי שנים ברוחך ונראה דנקט בשן וגלעד שהן אינן מעיקר א"י לומר שאף המתים שבח"ל יזכו לתחיית המתים ע"י הצדיקים וע"פ מ"ש במדרשות שע"י הצדיקים הנקברין בח"ל יזכו גם שאר מתים שם לגלגול מחילות.

ואיש משענתו גו'. לפי פשוטו דקאי אזקנה דנקט וכיון דנקט גם זקנות לא ה"ל למכתב ואיש אלא ומשענתן בידן ועוד מדכתיב ישבו זקנים גו' לא יתכן בו משענת והל"ל עוד ילכו זקנים גו' ומשענתו גו' וע"כ דרשוהו שהוא מלתא אחריתי ואיש צדיק יהיה משענתו בידו להחיות בו המתים כמו שעשה אלישע וק"ל.

ברש"י ד"ה יהיה שבעתיים וכו' הן ארבעים ותשע וכתיב וכו' כצ"ל:

ד"ה כתיב אני אמית וכו' ה"ג דבר אחר וכו' ער אז ידלג כאיל פסח מיתה באחד וחיים באחד הוא סוף הדבור ומה שכתוב בספרים אני ממית את המתים ואני מחיה ודן את החיים הוא ט"ס:

גמרא אלא אימא כו' אל תוך המחנה זו מחנה שכינה. ולפ"ז יבא אל נכון קרא דבתריה וכבא השמש יבא אל תוך המחנה דהוא מחנה שכינה דבמחנה לויה גם טבו"י מותר מדאורייתא עיין (לקמן צב) ונ"ל עוד דמחנה שכינה קרויה תוך שהיא באמצע המחנות וכמו שת"א בתוך הגן במציעות גינתא (בראשית ב) וכפירוש רש"י שם ועמש"כ בב"ר פנ"ח אות ז':

גמ' וכתיב פה אלישע בן שפט כו'. לכאורה יפלא מדוע לא הביא מהמוקדם ואת אלישע בן שפט כו' תמשח לנביא ולפמש"כ בס"ד ברפ"ב דשבת א"ש דהאי קרא מייתא ליה כבר (בברכות סד.) ועמש"כ בריש ב"ב כיוצא בזה:

רש"י ד"ה א"כ. נימא ויצא אל מחוץ למחנה ול"י אל תוך ולישתוק. כצ"ל:

רש"י ד"ה יהיה שבעתים כאור ז"י. של עכשיו כו'. אבל בב"ר פ"ג מבואר דפי' כאור שבעת הימים היינו אור דז' ימי בראשית והוא האור שנברא ביום ראשון ועיין (חגיגה יב) [ועי' ב"ב (ח ב) תוד"ה ומצדיקי] :

גמ' כתיב וחפרה הלבנה כו'. נ"ב הול"ל קרא דלא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וגו' (ישעיה ס'):

מַאי דִּכְתִיב: (ישעיה ה, יז) "וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם". נראה לי בס"ד דריש 'כְבָשִׂים' על ישראל משום דכתיב (ירמיה נ, יז) 'שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל' וידוע שישראל הם בסוד החסדים דרמוזים בכבשים ואומות העולם בגבורות שרמוזים בעזים וכמו שאמרו במאמר הגמרא (שבת עז:) 'מאי טעמא עזי מסגן ברישא והדר אמרי אמר לו כברייתו של עולם דאחר חשוכא אתי נהורא' ולכן כתיב (בראשית כה, כו) 'וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו'.

עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים שֶׁיְּחַיּוּ מֵּתִים. נראה לי בס"ד מה שיהיה להם מעלה זו לעתיד מפני דעתה על ידי מעשיהם הטובים מחיים ניצוצי הקדושה בבירור שעושים להם מן הקליפה וכן מבררים ניצוצי נשמות המגולגלים בדצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר] ומחיים אותם ולכן בזכות זה יזכו להחיות גופים המתים.
ובזה יובן בס"ד הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ (דברי הימים א' טז, לה) שאנחנו מהללים אותך שאתה מחיה המתים גם אנחנו נתהלל בה שנהיה גם אנחנו מחיים מתים. וכיוצא בזה פרשתי הפסוק הנזכר על מאמר (בבא בתרא עה:) עתידים הצדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה שנאמר (ישעיה ד, ג) 'וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַ‍ִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ'.
והנה בגמרא דריש הכא 'כְּדָבְרָם' על אליהו זכור לטוב ואלישע הנביא ע"ה ונראה דנרמזו באות מ"ם סתומה דתיבת 'כְּדָבְרָם' שמספרה ת"ר [600] והם כל אחד יש בשמו חמשה אותיות וידוע מה שאיתא בספר יצירה, חמשה אבנים בונים ק"ך בתים ואם כן כל אחד יש לו ק"ך צרופים של חמש אותיות שמספרם ת"ר אותיות כמנין מ"ם סתומה וזהו 'כְּדָבְרָם' רוצה לומר 'כדבר מ"ם' ולעיל דרש כְּדָבְרָם 'כמדובר בם' רוצה לומר 'כמדובר במ"ם'.

"בָּשָׁן", זֶה אֱלִישָׁע הַבָּא מִן הַבָּשָׁן. קשה למה הקדים אלישע לאליהו זכור לטוב? ומהרש"א ז"ל נרגש בזה ותירץ לפי שאלישע החיה שנים יעיין שם.
ואני ההדיוט נראה לי בס"ד לפי כי באלישע הנביא ע"ה איכא רבותא טפי מפני דאליהו ז"ל קודם שבא לעולם הזה היה מלאך בשמים ואחר כך עלה בסערה בשמים וחזר להיות מלאך שם וכמו שכתב הרב פתח עינים ז"ל על בתרא דף ק"ט עיין שם. וכיון דהיה תחילתו מלאך וסופו מלאך אין בזה חידוש כל כך שהחיה את המת כאשר היה באלישע הנביא ע"ה שהיה אדם ילוד אשה ממש ולכך הקדים את אלישע הנביא ע"ה.
ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו תירץ דגבי אלישע איכא רבותא טפי משום דגבי אליהו זכור לטוב יש לומר זכות העולם וזכות הצדיקים אשר בישראל גרם בזה דאיתא בגמרא דסנהדרין (דף קיג) אחר דבעי רחמי ויהבו ליה מפתח של גשמים דעל ידי כך עשה עצירת גשמים חזא קודשא בריך הוא דאיכא צערא בעלמא ולכך אמר לו 'קוּם לֵךְ צָרְפַתָה' (מלכים א' יז, ט) כדי לגלגל הדבר שיחזיר את מפתח של גשמים וירד מטר דעל ידי כך מת בנה של צרפתית ובקש מהקב"ה שיתן לו מפתח של תחיית המתים להחיותו ואמר לו הקב"ה כבר יש בידך מפתח של גשמים ואם אתן לך גם מפתח זה יהיו בידך שתים וישאר בידי רק אחד ואין משורת הכבוד, על כן תחזיר לי מפתח של גשמים ואתן לך זה וכן עשה, ועל ידי כך ירדו גשמים ורווח עלמא. ואם כן יש לומר זכות הרבים וזכות העולם גרם בזה כדי שיהיה מטר על פני האדמה מה שאין כן באלישע דלא הוה הכי אלא הוי רבותא דידיה לגמרי לכך הקדימו עכ"ד נר"ו.
ודע אף על גב דאמרו בגמרא (סנהדרין צב:) מתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא התם לא החיה אותם הוא בעצמו אלא ניבא על תחייה שלהם דכתיב (יחזקאל לז, ה) 'כֹּה אָמַר אֲדֹ' הֳ' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם'.

לָא קַשְׁיָא, כָּאן לָעוֹלָם הַבָּא, כָּאן לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. נראה לי בס"ד לכן תהיה השמש נוספת מנין גֶּשֶׁם [343] על מה שהיא עתה לרמוז כי זה היתרון גם כן אינו אלא רק בעוד שהגשם על הארץ דהיינו לימות המשיח שעדיין יש גשמיות בעולם אבל לעולם הבא שמזדכך הגשם לגמרי אז גם זה האור לא יהיה נחשב כלום לכן אמר (שיר השירים ב, יא) 'כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ' פירוש 'הַסְּתָיו' [481] גימטריא תפ"א כמנין פלונית [לילית=480] עם כללות שלה עבר כוחה לגמרי אז גם ה'גֶּשֶׁם' [343] שהוא יתרון אור השמש הגדול שהוא שמ"ג פעמים 'חָלַף הָלַךְ לוֹ' שלא נצטרך אליו עוד דכתיב (ישעיהו כד, כג) 'וּבוֹשָׁה הַחַמָּה' כי אור לנו באור השכינה וזהו שנאמר (תהלים עב, ז) 'וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ' שנזכה לאור באור השכינה שלא נצטרך לאור הירח כמו שנאמר (ישעיהו כד, כג) 'וְחָפְרָה הַלְּבָנָה' דאז יתקיים משום הכי (ישעיה ב, ה) 'לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר הֳ''.

רָבָא רָמִי: כְּתִיב: (דברים לב, לט) "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה", וּכְתִיב: "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא" הַשְׁתָּא אַחוּיֵי מְחַיֵּי, אַסּוּיֵי, לֹא כָּל־שֶׁכֵּן!. נראה לי בס"ד דקשיא ליה דתחלתו נקיט לשון עתיד אָמִית וַאֲחַיֶּה וסופו נקיט לשון עבר מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא דלא אמר 'אמחץ ואני ארפא' ועוד קשיא ליה נמי יתור לשון הַשְׁתָּא אַחוּיֵי וכו'.
ותירץ כְּשֵׁם שֶׁמָּחַצְתִּי אֲנִי אֶרְפָּא וכו' פירוש אין נחשב פלא מצידי שגם דברים שהם נעשים הפך הטבע המה לגבי דידי נחשבים בעשייתם כמו מה שנעשה בטבע וכאלו הם דבר ההוה ורגיל תמיד וכמו שכתב הרב בינה לעתים ז"ל על פסוק (תהלים קיח, כג) 'מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת' כדבר הווה ורגיל אך מה ש'הִיא נִפְלָאת' אין זה אלא 'בְּעֵינֵינוּ' עיין שם. ולזה אמר כְּשֵׁם שֶׁמָּחַצְתִּי וכו' פירוש כמו שרפואת המחץ הוא דבר הווה ורגיל ואינו פלא כן כְּשֶׁאָמִית אֲחַיֶּה אותם בנקל שאין נחשב בזה מצידי לדבר פלא.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּשֵׁם שֶׁמָּחַצְתִּי אֲנִי אֶרְפָּא, כָּךְ כְּשֶׁאֲנִי מֵמִית אֲנִי מְחַיֶּה. הדמיון בזה דהכתוב אומר (ירמיה ל, יז) 'וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ' הא כיצד? מעשה באדם אחד שהיה דחוק ביותר וחורש בפרתו בשדה, ונפחתה הקרקע תחת רגלי פרתו וירדה בפחת ונשברו רגליה, התחיל לבכות כי עתה במה יחרוש ויתפרנס דְאֵין לְאֵל יָדוֹ! ובא להוציא רגלי פרתו מן הפחת, וימצא בתוך כלי מלא דנרי זהב, וישמח מאד ויאמר נשברה רגלי פרתי לטובתי! נמצא המכה עצמה נעשית לו רפואה הוי 'וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ'.
מעשה באחד שראה אניה גדולה מפרשת למדינת הים, רץ לביתו להביא סחורתו לירד בה למדינת הים, וקודם שהגיע לאניה נכנס מסמר ברגלו, ולא היה יכול לזוז ממקומו, ומה דבני ובני פרשה האניה והלכה לה, התחיל לבכות ולצעוק על רוע מזלו כי לא יש אניה אחרת מפרשת למדינת הים עד שנה האחרת, ונשארה סחורתו מוטלת לפניו! ולאחר שלשה ימים נודע שטבעה אותה אניה בים, התחיל לשורר ולשמוח על טוב מזלו, והיה נוטל אותו מסמר שנכנס ברגלו, ומנשקו כי על ידו ניצול הוא וממונו, נמצא מכתו היתה סיבה לרפואתו, הוי 'וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ'!
יש אדם אוחז סכין חדה בידו לחתוך בה איזה דבר, ונפלה וחתכה בשר זרועו, ויצא ממנו דם הרבה, והביאו לו רופא לרפאת החבורה, ויתבונן הרופא במראה הדם ויאמר לו תשמח על חבורתך שהיתה לרפואתך, כי הדם הזה שיצא ממך היה דם נפסד ונבאש ומקולקל, ואם היה נשאר בפנים היה יוצא לך מכה גדולה במקום בשר החבורה, ואותה מכה לא אפשר לרפאותה, אך עתה קודם שנעשה הדם מכה יצא והלך לו, נמצא מכתו עצמה היתה רפואתו, לכך נאמר 'וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ'!
ודוגמה לזה יש במיתה שידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, שביום המיתה נעשה בירור גדול בניצוצי קדושה על ידי המיתה בסוד 'גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם' (חולין ז:), ויזדמן שאותו היום הגיע זמן ליציאת כמה חלקים של ניצוצי קדושה המגולגלים בדצח"ם [בדומם, צומח, חי, מדבר] לצאת, ואז על ידי אותה מיתה יהיה סיוע לאותם ניצוצי קדושה להתברר ולצאת בסוד מה שאמר רז"ל (בראשית רבה נג, ט) נפקדה שרה נפקדו כמה עקרות עמה, נפקדה רבקה נפקדו כמה עקרות עמה, ויש זכיה לאותו אדם שמת בכל אותם ניצוצי קדושה שנבררו ויצאו מכח מיתתו, ונמצא שקדמה מיתתו באותו היום לטובתו שהרויח בזה זכות גדול בכמה ניצוצי קדושה, ואם היתה מתאחרת ליום שני שלא היה ביום שני זמן ליציאה ועליה של ניצוצי קדושה רבים כאלה ואלו היה זוכה בהם אדם אחר.
ולזה אמר כְּשֵׁם שֶׁמָּחַצְתִּי אֲנִי אֶרְפָּא שהמחץ הוא יהיה סיבה לרפואה, כָּךְ כְּשֶׁאֲנִי מֵמִית אֲנִי מְחַיֶּה אותו ביום המיתה בכמה ניצוצי קדושה שהגיע זמנם לצאת באותו יום שהוא יזכה בהם ואם לא היה מת באותו היום לא היה זוכה, והוא ממש דוגמת האופנים שכתבנו בענין המכה והחבורה, שתהיה סיבה לטובת האדם והרוחתו.

גמ' כאן במחנה שכינה. עי' ילקוט תהלים טו בפסוק כי צדיק ה':

רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה ותלי וקאי בעברא דדשא ואמר חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי. אפשר לפרש בסגנון אחר ממה שפירשתי זאת לפנים. והוא דרב ששת הוה סגי נהור ומלבד כי סומא חשוב כמת להתקדש יותר הוה תלי וקאי בעברא דדשא כלומר הוא סמוך לפתח כלומר לצאת מן העולם והוא כמי שהוא סמוך לפתח שרוצה לצאת גם האדם הוא מעותד לצאת כי לא ידע את עתו וישוב היום שמא ימות למחר. ויען מחשבה זו גורמת עצ"ב מזריע לכן היה מתחזק ואומר חדאי נפשאי ואין לך להתעצב ואדרבא רני ושמחי כי אני קור"א ושונה וזו שמחה שלימה. וכפל חדאי נפשאי לומר דהגם כי האדם מעותד למות. מ"מ התורה נותנת חיים וחדאי נפשאי לך קראי לך תנאי ועל ידי התורה יוסיף ה' שנות חיים. ואפשר לומר במ"ש רבינו האר"י ז"ל דקיום המצות הוא בנפש ואם יבטל מצות או יעבור הוא פוגם בנפש כדכתיב ואשמה הנפש וכתיב נפש כי תחטא וכהנה רבות. ותלמוד תורה מתקן הרוח ומועיל גם לנפש זהת"ד ורמוז זה בזהר חדש. ומלבד שהלימוד מועיל גם לנפש. אפשר שאם לומד בקרבנות וכיוצא דהלימוד נחשב כמקיים המצות שאין בידו לקיימן ומכוין בלימודם שיעלו כאלו קיים במעשה. דבזה יהיה יתרון עוד לנפש דהלימוד ההוא נחשב כמעשה והמעשה הוא חלק הנפש. ויען עיקר התורה הוא הענוה כמשז"ל ומה גם אם לומד תורה לשמה דפירש רבינו האר"י ז"ל דהיינו לתקן פרצוף לאה שנקראת ענוה. לכן רב ששת כי הוה מהדר תלמודיה כל תלתין יומין והיה מכוין ליחד המ' שנמשלה ללבנה ומתחדשת כל ל' יום ליחדה עם דודה. גם היה מכוין לתקן פרצוף לאה שהיא ענוה ולכך קאי ותלי אעברא דדשא כלומר כצל ימינו עלי ארץ ובזה מכניע לבו ומעורר מדת הענוה ומכוין לתקן פרצוף לאה שהיא ענוה. והוה אמר חדאי נפשאי כלומר מה תשתוחחי נפשי שאני לומד ומתקן חלק הרוח הלא תדעי לך שיש לך חלק בלימוד דנמשך תועלת גם לנפש וזהו חדאי נפשאי. ועוד שאני לומד בקדשים וכיוצא שעולה כאלו קיימתי במעשה ובמעשה יש חלק לנפש ולכן אמר חדאי נפשאי פעם שנית להורות דיש לך שתי תועליות בלימודי. והגם דמסיק בגמרא דברישא אדעתא דנפשיה עביד. אפשר דהיו מסתירים הסוד מאד. לכן להמקשן שהקשה על פי הפשט תירץ לו לפי פשטו. ואולם רב ששת אפשר שכיון לרמוז ללאה ולשכינה מ' שהם בחינת נפש ותורה שבע"פ היא במ' והוא מכוין לשמה כנגד לאה ולמ' תורה שבע"פ וז"ש חדאי נפשאי כנגד לאה חדאי נפשאי כנגד מ' לך קראי לשון זיווג כמ"ש הרמ"ע ז"ל בפסוק ויקרא אלהים לשון זיווג לך הוא אותיות כל יסוד. לך תנא"י בסוד ישנה וא"ש ההי"ב:

בועל נדה כטמא מת. סיפא דמתני' דלעיל היא: מצורע חמור מזב. למחנותיו כדאמרן וכן זב מטמא מת: יצא בעל קרי. מפרש ואזיל מאי היא: לא יצא מכלל טמא מת כו'. והכי משמע יצא בעל קרי מכלל זה דהנך לפי חומר טומאתן חומר שלוחן יצא בעל קרי שאע''פ שטמא מת חמור ממנו שהוא טומאת שבעה וזה טומאת ערב אפילו הכי לענין מחנות בעל קרי חמור דעל כרחיך כי כתיב וכל זב לרבויי בעל קרי אתא לכלל זב וכל טמא לרבויי טמא שרץ לכלל טמא מת אתא דכל חד וחד למאי דדמי ליה מדמינן ליה ובעל קרי דומה לזב שהטומאה יוצאה עליו מגופו: ויצא אל מחוץ למחנה. בבעל קרי כתיב כי יהיה בך איש וגו': הכי גרסינן ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה ולא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה מכאן שבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות דקאמר קרא שאם נטמא בעזרה יצא משתיהן: אמר ליה אכתי לא אעילתיה אפיקתיה. עדיין לא הכנסתו למחנה לויה וכבר הוצאתו ממנה דמדקאמרת לא יבא לתוכה מכלל דעומד חוצה לה וקאמר לא יכנס והא אכתי לא אישתעי בזה שיצא ממחנה שכינה ועומד במחנה לויה לשלחו ממנה וקא מזהר ליה שלא יכנס כאילו כבר יצא אכתי לא אעילתיה כלומר עדיין לא דיבר על כניסתו מה תהא עליה אפיקתיה ודיבר עליו כאילו יצא ל''א גרסי' אכתי לא אפיקתיה אעילתי' עדיין לא הוצרכתו לצאת ממחנה לויה וכבר הזהרתו שלא יכנס והיינו אעילתיה כבר אתה מדבר בכניסתו: אלא אימא הכי ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה. וכשבא לצאת ממנה אל יכנס במחנה שכינה ואי לא הוו כתיבי שתי מחנות הוה מוקמינא ליה בעומד במחנה שכינה ומצריכו לצאת ממנה אבל עומד במחנה לויה אין משתלח והשתא דכתבינן שתי מחנות על כרחיך הכי תוקמא: אם כן. נימא וישלחו מן המחנה ולא יבא אל תוך ולישתוק: מנקבן בסכין. שיצא הרעי שאם יניחנו בתוכן יסריחו קודם שתחשך ולשון מיחוי שמוציא פרש רכה דנמחת בתוכה דשנפי''ר בלע''ז כמו וממחה ושופך (מעשר שני פ''ה מ''א) וכמו המחהו וגמעו (לעיל דף לה.) לישנא אחרינא מיחוי לשון נקיבה וחיבול כמו תמחה את זכר עמלק (דברים כה): שירקא דמעיא. ליחה ליחה האדוקה במעים שיוצא מהן בדוחק בסכין ובלע''ז לימו''ן מיחוי לשון דבר בזוי כדמפרש טעמא וחרבות מחים: רשיעא. אלמא דבר רע ושנוי הוא: ורעו כבשים כדברם. כבשים ישראל: כמדובר בם. כמה שהובטחו על ידי נביא: מאי כמדובר בם. מה היא אותה הבטחה ומפרש לה סיפא דקרא היינו הבטחה וחרבות מחים גרים יאכלו צדיקים עד הנה כגרים ותושבים: אי כתיב חרבות מחים. ה''א סיפא דקרא פירוש לרישא כדקאמרת אבל השתא דכתב וחרבות לאו פירושא דרישא הוא אלא מילתא אחריתי היא: אלא. כמדובר בם דרישא היינו כרב חננאל כמדובר באליהו ואלישע שהחיו את המתים כך יחיו כל הצדיקים את המתים ירעו ורעו לגזירה שוה: ויעני ושפט בבשן. ושפט הוא אביו של אלישע דכתיב אלישע בן שפט: ושמת משענתי. באלישע כתיב על שהחיה בן השונמית: ובלע המות. יבולע מלאך המות שלא ישלוט: בישראל. כתיב ובלע המות וגו': ובושה החמה. שלא תאיר: יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. שבעתי' הן ארבעים ותשע וכתיב כאור שבעת הימים ארבעים ותשע כאור שבעת ימים של עכשיו נמצא עודף על אור של עכשיו ג' מאות וארבעים ושלשה: בעולם הבא. וחפרה הלבנה ובושה החמה שלא יהא בעולם אלא זיו זוהר ומראה שכינה: לימות המשיח. יהיה אור הלבנה כאור החמה: ולשמואל. דאמר ימות המשיח אין משתנין משל עכשיו מה הוא מקיים והיה אור הלבנה כאור החמה: כתיב אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. כיון שאמר שהמתים הוא מחיה פשיטא דהמחוצים יכול לרפאות אלא הא אתא לאשמועינן דלא תימא אמית ואחיה לאו דמתים חיים קאמר אלא אני אמית את המתים ואני מחיה וזן את החיים ובורא את הנולדים להכי כתיב בתריה מחצתי ואני ארפא כשם שמה שמחצתי אני ארפא דאין רפואה אלא במוכה כך אותו עצמו שאני ממית אני מחיה: מיתה באחד וחיים באחד. אני ממית את המתים ואני מחיה וזן את החיים: הכי גרסינן דבר אחר בתחלה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שאני מחצתי אני ארפא. שכדרך שהן מתים חגרים סומים אלמים כך הן חיין במומן ואחר כך מתרפאים כדכתיב אז ידלג כאיל פסח (ישעיה לה):

אין פירוש לקטע זה