פסחים סו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - א

ג. אמר לו רבי עקיבא לרבי אליעזר: לי ברור ששמעתי כי הזאה אינה דוחה שבת, אלא מעכבת את הטמא מלעשות את הפסח.

ואם כן, לפי מהלך הקל וחומר שלך: או - חלוף?

אולי יש לדון בצורה הפוכה.

כי מאחר שפשוט לי ששמעתי [ושמועה זאת שמע רבי עקיבא מרבי אליעזר בעצמו, ולא אמר לו זאת במפורש אלא ניסה להזכירו] שאין מזים על טמא מת לטהרו אפילו בשבת שחל בו ערב הפסח. אם כן, יתכן שיש ללמוד מהזאה לשחיטה בקל וחומר להיפך, שאפילו שחיטת קרבן פסח אינה דוחה שבת.

וכך יש לדון בקל וחומר:

מה אם הזאה, שהיא אסורה בשבת רק משום שבות, אינה דוחה את השבת.

שחיטה, שהיא אסורה מהתורה משום אב מלאכה - אינו דין שלא תדחה את השבת!

אמר לו רבי אליעזר: עקיבא! כיצד יתכן שתדרוש דין שכזה?

והרי עקרת בכך מה שכתוב בתורה שמקריבים קרבן פסח אפילו בשבת!

שהרי אמרה תורה [במדבר ט] "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו". ולמדנו מ"במועדו", שחייבים לעשות את קרבן הפסח במועדו בארבעה עשר בניסן - בין שחל בחול, בין שחל בשבת. אמר לו רבי עקיבא לרבי אליעזר: רבי, אכן צדקת שאי אפשר להפוך וללמוד בקל וחומר מהזאה ששחיטת הפסח אינה דוחה שבת, שהרי אמרה תורה "במועדו".

אך עדיין יש לי להשיג על דבריך, שאמרת כי הרכבת הפסח על כתפו והבאתו מחוץ לתחום דוחים שבת, אף על גב שאפשר לעשותם מאתמול:

כיצד אתה דן קל וחומר משחיטת פסח למלאכות דרבנן אלו שמותר לעשותן בשבת אפילו אם יש אפשרות לעשותן מערב שבת?

הבא לי כתוב של "מועד" שיהיה זמן קבוע למלאכות אלו, לעשותן אפילו בשבת, כ"מועד" שקבעה התורה לשחיטה!?

והיינו, כיון שלאלו אין זמן קבוע, ואפשר לעשותם מאתמול, כיצד יתכן לדון אותם בקל וחומר משחיטה, שזמנה קבוע, שיהיו כמותה וידחו את השבת!?

וכמו כן אין לך לדון קל וחומר משחיטה כדי להתיר הזאה], שגם בה לא נאמר "מועדו" [וכאמור, שמע זאת רבי עקיבא מרבי אליעזר שהיא אסורה בשבת].

ואף שאי אפשר לעשותה מערב שבת [שעדיין לא הגיע אז היום השביעי], בכל זאת לא תדחה שבת, היות וההזאה אינה מכלל המעשים שבגוף קרבן הפסח אלא רק ממכשיריו, ולא נכתב בה "מועד" שתדחה את השבת, שלא נכתב "מועד" אלא רק בגוף הפסח ולא במכשיריו [לפי המהרש"א].

ד. כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת - אינה דוחה את השבת. אך שחיטה של קרבן הפסח, שאי אפשר לעשותה מערב שבת - הרי היא דוחה את השבת.

גמרא:

תנו רבנן: הלכה זו שקרבן פסח דוחה את השבת נתעלמה מבני בתירא הנשיאים, שהיו בזמנו של הלל.

פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת. שכחו, ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו.

אמרו, שאלו בני בתירא הנשיאים, ביום שישי, בערב שבת: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת, אם לאו?

אמרו להם: אדם אחד יש, שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש כאן אחרי שעלה לארץ את שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, והוא יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו.

שלחו וקראו לו להלל.

אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת, אם לאו?

אמר להם: וכי דין פסח אחד בלבד יש לנו בשנה שדוחה את השבת?

והלא הרבה יותר ממאתים "פסחים" [קרבנות ציבור, אשר דין קרבן הפסח הוא כדינם. והיינו, שני התמידים ושני הכבשים לקרבן מוסף בחמישים שבתות השנה. ואליהם יש להוסיף את קרבנות המוספים בשבתות של המועדים] יש לנו בשנה, שדוחין את השבת.

אמרו לו: מנין לך שדין קרבן הפסח הוא כדין קרבנות הציבור האלו?

אמר להם: לומד אני זאת בגזירה שוה: נאמר "מועדו" בפסח, ונאמר [במדבר כח] "מועדו" בקרבן התמיד.

מה "מועדו" האמור בתמיד - דוחה את השבת [כפי שיבואר מקורו], אף "מועדו" האמור בפסח - דוחה את השבת.

ועוד, גם קל וחומר הוא:

ומה קרבן תמיד הקל, שאין ענוש כרת על אי הקרבתו, דוחה את השבת. קרבן פסח החמור, שענוש כרת על אי הקרבתו - אינו דין שדוחה את השבת.

מיד הושיבוהו להלל בראש, ומינוהו נשיא עליהם.

והיה הלל יושב ודורש כל היום כולו לפניהם בהלכות הפסח, כדרך שהיה הנשיא עושה.

התחיל הלל מקנטרן, להקניטם לבני בתירא ולהעציבם, בדברים שאמר להם.

אמר להן הלל: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם - עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.

וכיון שהיה בדבריו של הלל משום יוהרה כלפיהם, מיד הסתלקה ממנו חכמתו, ולא ידע להשיב על שאלה נוספת ששאלוהו.

אמרו לו, שאלוהו בני בתירא: רבי, מי ששכח ולא הביא סכין שחיטה מערב שבת - מהו שיביאנו בשבת דרך רשות הרבים?

אמר להן: הלכה זו שמעתי כיצד יש לנהוג בה, ושכחתי מה היא ההלכה.

והוסיף הלל, ואמר:

אלא, הנח להן לישראל. אם אין נביאים הן - בני נביאים הן, ותראו מה יעשו בשבת למחר.

למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו לסכין בצמרו, מי שפסחו גדי שאין לו צמר - תוחבו בין קרניו.

ואין בכך ביטול מצות שביתת בהמתו, לפי שאין בכך משום משאוי לבהמתו בשבת, היות ואין דרך משאוי בכך.

ראה הלל מעשה ונזכר הלכה, ואמר: אכן, כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון, שעושין כן.

אמר מר: נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת - אף מועדו האמור בפסח דוחה שבת.

והוינן בה: וקרבן תמיד גופיה - מנלן דדחי שבת?

אילימא משום דכתיב ביה, בקרבן התמיד, "במועדו"?

הרי בקרבן פסח נמי, הא כתיב ביה "במועדו", ובכל זאת לא דרש ממנו הלל שדוחה את השבת, אלא למד זאת בגזירה שוה מתמיד.

אלא, מוכח ש"מועדו" האמור בפסח לא משמע ליה להלל לדרוש ממנו שקרבן פסח דוחה שבת, כי אפשר לומר שהפסוק מדבר רק כשאין בכך חילול שבת.

ואם כן, הכא נמי - "מועדו" האמור בתמיד לא משמע ליה לדרוש ממנו שדוחה שבת.

ומשנינן: אכן לא מ"מועדו" למד הלל.

אלא, מכאן למד הלל שקרבן תמיד דוחה את השבת:

אמר קרא [במדבר כח] בקרבן מוסף של שבת "עולת שבת בשבתו - על [מלבד] עלת התמיד [שגם היא קריבה בשבת] ".

מכלל, מכאן אתה למד במפורש, כי גם [עולה] דתמיד קרבה בשבת.

אמר מר: ועוד, הוכיח הלל מקל וחומר: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת - אינו דין שדוחה את השבת.

והוינן בה: והרי איכא למיפרך שאין זה קל וחומר: כי יש לומר שאדרבא, התמיד חמור מקרבן פסח, כי:

מה לתמיד - שכן חמור בכך שהוא תדיר ונשרף כליל על המזבח, תאמר בפסח, שבא רק פעם בשנה, ורק אימוריו מוקטרים, אך בשרו נאכל.

ומשנינן: קל וחומר אמר להו הלל ברישא, ופרכוה כדאמרן.

והדר וחזר ואמר להו גזירה שוה של "מועדו מועדו" מתמיד [והתמיד עצמו דוחה את השבת מכח הפסוק "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד"].

והוינן בה: וכי מאחר דגמר הלל גזירה שוה, שאין אדם דן מעצמו גזירה שוה אלא היא קבלה מסיני דרך רבותיו, והרי זה כאילו נכתב בפירוש בגוף המקרא - אם כן, קל וחומר, שהוא מסברת עצמו, למה לי?

ומשנינן: אלא הלל לדידהו של בני בתירא קאמר להו:

בשלמא גזירה שוה - לא גמריתו, לא למדתם מרבכם. ושפיר אינכם דורשים את הגזירה שוה מעצמכם, היות דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו.

אלא קל וחומר, דאדם דן מעצמו - איבעי לכו למידן, היה לכם לדון!

אמרו ליה: קל וחומר שדנת - פריכא הוא, שהרי התמיד חמור מהפסח, שכן הוא תדיר והוא כליל למזבח.

אמר מר: למחר, מי שפסחו טלה - תוחב לו בצמרו, גדי - תוחב לו בין קרניו.

אמר לו ר' עקיבא לר' אליעזר: או חלוף, ושמא נחליף את סדר הקל וחומר שלך ונאמר להיפך: מה אם הזאה שהיא אסורה בשבת משום שבות בלבד אינה דוחה את השבת כפי המקובל בידינו, שחיטה שהיא אסורה משום מלאכה, אינו דין שלא תדחה את השבת ותהיה אסורה שחיטת הפסח כשחל ערב פסח להיות בשבת?! אמר לו ר' אליעזר: כיצד אפשר לומר כך? עקיבא, עקרת מה שכתוב בתורה "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" (במדבר ט, ב), ובמועדו משמע בין בחול בין בשבת.

אמר לו ר' אליעזר: רבי, הבא לי מועד האמור בתורה לאלו כלומר, להרכבתו ולהבאתו מחוץ לתחום, כמועד לשחיטה. שהרי לשחיטה נאמר זמן קבוע ואין אפשרות לעשותה אלא בארבעה עשר בניסן ואין לדחותה לזמן אחר, אבל להבאת הבהמה לא נאמר זמן קבוע ולכך אין לעשותה אלא מלפני השבת. כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה הצריכה לקרבן שאפשר לעשותה מערב שבת — אינה דוחה את השבת, שחיטה שאי אפשר לעשותה מערב שבת — דוחה את השבת.

א גמרא לעצם ההלכה היסודית בענין פסח שחל להיות בשבת תנו רבנן [שנו חכמים]: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא שהיו ראשי הדור באותם הימים. פעם אחת חל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש בירושלים שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש בשעתו את שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע בוודאי אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו בני בתירא וקראו לו, אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד בלבד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים (קרבנות) יש לנו בשנה שדוחין את השבת.

אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר "מועדו" בפסח, ונאמר "מועדו" גם בקרבן התמיד, כאמור: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב), הרי מפורש שמקריבים את קרבן התמיד אף בשבת, נמצא שביותר מחמישים שבתות השנה מקריבים קרבן תמיד של בוקר וקרבן תמיד של בין הערביים, וכן את שני הכבשים של מוספי השבת, נמצאו יותר ממאתים קרבנות בשנה הדוחים את השבת. מה "מועדו" האמור בתמיד דוחה את השבת, אף "מועדו" האמור בפסח דוחה את השבת.

ועוד, קל וחומר הוא: ומה קרבן תמיד שאין ענוש כרת אם לא הקריבו דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אם לא הקריבו אינו דין שדוחה את השבת.

כיון שהביא הלל ראיות אלה מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהן והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל בתוך דבריו מקנטרן (מתגרה בהם) בדברים. אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם — עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שהיו בארץ ישראל, שמעיה ואבטליון.

אמרו לו: רבי, שכח אדם ולא הביא סכין מערב שבת, ואינו יכול לשחוט את הפסח, מהו? מה יעשה והלוא כיון שהיה יכול וצריך להביאו מערב שבת, שוב אינו יכול להביאו היום? אמר להן: הלכה זו שמעתי מרבותי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל, אם אין נביאים הן שנגלה להם סוד ה' — בני נביאים הן ובודאי יכוונו מעצמם לאמת.

למחר בשבת בערב הפסח מי שהיה פסחו טלה היה לוקח את הסכין ותוחבו בצמרו, ומי שהיה פסחו גדי שאין לו צמר, תוחבו בין קרניו. ראה הלל מעשה שעשו ונזכר בהלכה. ואמר: כך באמת מקובלני מפי שמעיה ואבטליון שכן ראוי לעשות.

ב עד כאן לשון הברייתא, ומעתה באים לבררה בגמרא. אמר מר [החכם]: נאמר "מועדו" בפסח ונאמר "מועדו" בתמיד, מה "מועדו" האמור בתמיד דוחה את השבת, אף "מועדו" האמור בפסח דוחה את השבת. ושואלים: ותמיד גופיה [עצמו] מנלן דדחי [מנין לנו שהקרבתו דוחה] את השבת? אילימא [אם תאמר] משום דכתיב ביה [שנאמר בו] ב"מועדו" — פסח נמי הא כתיב ביה [גם כן הרי נאמר בו] "מועדו", ואין די בכך שהרי אם היה אפשר ללמוד זאת מלשון "מועדו" בלבד לא היה צורך ללומדו בגזירה השווה!

אלא על כרחך "מועדו" שנאמר בפסח לא משמע ליה [נשמע לו] שאפשר ללמוד מזה שהקפיד עליו הכתוב עד כדי שידחה את השבת. אם כן הכא נמי [כאן בשבת גם כן] "מועדו" לא משמע ליה [נשמע לו] ואינו למד מכאן. אלא הטעם הוא כי אמר קרא [המקרא] בהמשך הדברים: "עלת שבת בשבתו על עלת התמיד ונסכה" (במדבר כח, י), מכלל [מכאן] שעולה של תמיד קריבה בשבת.

ועוד שואלים: אמר מר [החכם] באותה ברייתא: ועוד קל וחומר, ומה תמיד שאין ענוש כרת על אי הקרבתו דוחה את השבת, פסח שענוש כרת על אי הקרבתו אינו דין שדוחה את השבת. ומעירים: איכא למיפרך [יש מקום לשבור] את תוקפו של הקל וחומר: מה לתמיד שהוא חמור מצד אחר שכן הוא תדיר ודבר התדיר בכל יום יש לו דין קדימה, ועוד שהוא כליל שהוא עולה כולו למזבח, לא כפסח שרובו נאכל להדיוטות. ומסבירים, כך היה; קל וחומר אמר להו ברישא ופרכוה [להם בתחילה ופרכוהו] כפי שאמרנו, והוכיחו שאין לסמוך עליו. והדר אמר להו [ואחר כך אמר להם] גזירה שוה, וגזירה שוה היא מסורת עד למשה מסיני ומחייבת.

ושואלים: וכי מאחר (מכיון) דגמר [שלמד] מרבותיו גזירה שוה לענין זה, קל וחומר למה לי? לשם מה להוסיף לימוד משל עצמו, כאשר יש בידו מסורת מוחלטת שכך היא ההלכה! ומשיבים: אלא לדידהו קאמר להו [להם לשיטתם אמר להם] להראות שלא טרחו דיים בבירור הלכה זו. בשלמא [נניח] גזירה שוה לא גמריתו [למדתם בעצמכם] משום שנהגתם לפי הכלל שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו שאין סוף לדברים שאפשר להוציא בדרך זו, ואין לה תוקף אלא אם קיבלה מפי רבו והם לא קיבלוה מרבותיהם. אלא קל וחומר שאדם דן מעצמו איבעי לכו למידן [צריך היה לכם לדון] והייתם יודעים לפתור בעיה זו! אמרו ליה [לו] קל וחומר פריכא הוא [שבור, מפוקפק] שהרי אפשר לסתרו מיד כפי שאמרנו.

אמר מר בברייתא: למחר מי שהיה פסחו טלה — תוחב לו סכין בצמרו, ומי שהיה פסחו גדי — תוחב לו סכין בין קרניו וכך לא עבר על טלטול הסכין בשבת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Akiva said to Rabbi Eliezer: Or perhaps we can reverse the order of your argument and say the opposite: If, as we know by accepted tradition, sprinkling the purifying water on Shabbat, which is prohibited only due to rabbinic decree, does not override Shabbat, then with regard to slaughter, which is prohibited as a biblically prohibited labor, is it not right that it should not override Shabbat? Therefore, it should be prohibited to slaughter the Paschal lamb when the eve of Passover occurs on Shabbat. Rabbi Eliezer said to him: Akiva, how can you say this? You have thus uprooted what is written in the Torah: “Let the children of Israel offer the Paschal lamb in its appointed time” (Numbers 9:2); the phrase “at its appointed time” indicates that the offering must be brought on that day, whether it is a weekday or Shabbat.

Rabbi Akiva said to Rabbi Eliezer: My teacher, bring me an appointed time stated in the Torah for these tasks, namely, carrying the animal or bringing it from outside the Shabbat limits, like the appointed time stated with respect to slaughter. The Paschal lamb must be slaughtered on the fourteenth of Nisan, but there is no fixed time when the animal must be brought to the Temple, and it is therefore possible to transport it before Shabbat. Rabbi Akiva stated a principle: Any prohibited labor required for the offering of the sacrifice that can be performed on the eve of Shabbat does not override Shabbat; slaughter, which cannot be performed on the eve of Shabbat, overrides Shabbat.

GEMARA: The Sages taught a baraita with regard to the basic halakha governing the eve of Passover that occurs on Shabbat: This law was forgotten by the sons of Beteira, who were the leaders of their generation. The fourteenth of Nisan once occurred on Shabbat, and they forgot and did not know whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not. They said: Is there any person who knows whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not? They said to them: There is a certain man in Jerusalem who came up from Babylonia, and Hillel the Babylonian is his name. At one point, he served the two most eminent scholars of the generation, Shemaya and Avtalyon, and he certainly knows whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not. The sons of Beteira sent messengers and called for him. They said to him: Do you know whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not? He said to them: Have we but one Paschal lamb during the year that overrides Shabbat? Do we not have many more than two hundred Paschal lambs, i.e., sacrifices, during the year that override Shabbat?

They said to him: From where do you know this? He said to them: “Its appointed time” is stated with regard to the Paschal lamb and “its appointed time” is also stated with regard to the daily offering, for the verse says: “Command the children of Israel and say to them, My offering, the provision of My sacrifice made with fire, for a sweet savor to Me, shall you observe to offer Me at its appointed time” (Numbers 28:2). From here we learn that the daily offering is brought even on Shabbat. Thus, the daily morning and afternoon offerings are brought on more than fifty Shabbatot over the course of the year, and two sheep are offered every Shabbat as additional offerings, for a total of more than two hundred sacrifices a year that override Shabbat. Just as the expression “its appointed time,” which is stated with regard to the daily offering, indicates that it overrides Shabbat, so too “its appointed time,” which is stated with regard to the Paschal lamb, indicates that it overrides Shabbat.

And furthermore, it is an a fortiori inference: If the daily offering, the neglect of which is not punishable by karet, overrides Shabbat, is it not right that the Paschal lamb, the neglect of which is punishable by karet, should override Shabbat?

After Hillel brought these proofs, they immediately seated him at the head and appointed him Nasi over them, and he expounded the laws of Passover that entire day. In the course of his teaching, he began rebuking them [mekanteran] them with words. He said to them: What caused this to happen to you, that I should come up from Babylonia and become Nasi over you? It was the laziness in you that you did not serve the two most eminent scholars of the generation living in Eretz Yisrael, Shemaya and Avtalyon.

They said to Hillel: Our teacher, if one forgot and did not bring a knife on the eve of Shabbat and cannot slaughter his Paschal lamb, what is the law? Since he could have brought the knife before Shabbat, he cannot bring it on Shabbat; but what should he do in this situation? He said to them: I once heard this halakha from my teachers but I have forgotten it. But leave it to the Jewish people; if they are not prophets to whom God has revealed His secrets, they are the sons of prophets, and will certainly do the right thing on their own.

The next day, on Shabbat that was the eve of Passover, one whose Paschal offering was a lamb took the knife and stuck it in its wool; and one whose Paschal offering was a goat, which does not have wool, stuck it between its horns. Hillel saw the incident and remembered the halakha that he had once learned and said: This is the tradition I received from the mouths of Shemaya and Avtalyon, meaning that this is in fact the proper course of action. This concludes the text of the baraita and the Gemara will begin to elucidate it.

The Master said above: “Its appointed time” is stated with regard to the Paschal lamb and “its appointed time” is stated with regard to the daily offering. Just as “its appointed time,” which is stated with regard to the daily offering, indicates that it overrides Shabbat, so too “its appointed time,” which is stated with regard to the Paschal lamb, indicates that it overrides Shabbat. And from where do we derive that the daily offering itself overrides Shabbat? If we say because “in its appointed time” is written in its regard, “in its appointed time” is also written with regard to the Paschal lamb. Were it possible to derive from this expression that the sacrifice is offered even on Shabbat, it would not be necessary to derive the law governing the Paschal lamb from a verbal analogy between the daily offering and the Paschal lamb.

Rather, you must conclude that the expression “its appointed time,” which is stated with regard to the Paschal lamb, does not indicate to Hillel that the Torah was so particular about the timing of the Paschal lamb that its slaughter overrides Shabbat. Here too, with regard to the daily offering, you must say that “its appointed time” does not indicate to him that it is brought on Shabbat, and so this expression is not the source of this law. Rather, the law is derived from the verse that states: “The burnt-offering of Shabbat on its Shabbat, beside the continual burnt-offering and its libation” (Numbers 28:10), from which it may be inferred that the daily burnt-offering is brought even on Shabbat.

The Gemara raises another question: The Master said in that same baraita: And furthermore, it is an a fortiori inference: If the daily offering, the neglect of which is not punishable by karet, overrides Shabbat, is it not right that the Paschal lamb, the neglect of which is punishable by karet, should override Shabbat? The Gemara points out that there is room to refute the logic of this argument: What is unique about the daily offering that enables it to override Shabbat? That it is frequent, and something that is frequent always takes precedence; and also that it is totally consumed on the altar, unlike the Paschal lamb, most of which is eaten by human beings. The Gemara explains that this is what happened: Hillel first told them the a fortiori inference, but they refuted it and proved that it was not reliable, as explained above; and then he told them the verbal analogy, and a verbal analogy is based on an oral tradition originating from Moses at Sinai and must be accepted.

The Gemara asks: But since Hillel learned this verbal analogy from his teachers, why do I need an a fortiori inference? Why did he add a logical argument of his own if he had an explicit verbal tradition that this was the halakha? The Gemara answers: Rather, he said it for them, to show that they had not sufficiently exerted themselves in clarifying this halakha: Granted, you did not learn the verbal analogy on your own, because you acted according to the principle that one may not expound a verbal analogy on one’s own. Since there is no limit to the laws that one can extract using this method of derivation, such a derivation is only legitimate if it has been transmitted as part of the oral tradition, and apparently they did not learn this verbal analogy from their teachers. But an a fortiori inference, which one can derive on one’s own, you should have derived and you would then have known how to resolve this question. They said to him: It is a faulty a fortiori inference, as we have shown that it can be easily refuted.

The Master said further in the baraita: The next day, one whose Paschal offering was a lamb stuck the knife in its wool, and one whose Paschal offering was a goat stuck it between its horns so as to avoid carrying the knife on Shabbat.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת אמרו לו להלל הזקן פסח דוחה את השבת או לא אמר להו וכי פסח אחד יש לנו שדוחה את השבת והלא יותר ממאתים פסחים דוחין את השבת כו' ירושלמי אית תנא תני מאה פסחים [אית תנא תני מאתים] אית תנא תני שלש מאות מאן דתני מאה תמידין [של] שבת מאן דתני מאתים תמידין ומוספין של שבתות מאן דתני ג' מאות מוסיף של ראשי חדשים ושל ימים טובים וכו':

אמר מר נאמר במועדו בפסח ונאמר במועדו בתמיד מה זו דוחה שבת דכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד אף פסח דוחה שבת וכו' ועוד קל וחומר וכו' הכי קאמר להו נהי גזרה שוה לא גמיר לכו דאין אדם דן גזרה שוה מעצמו אא"כ [קבל] קבלה מאבותיו אבל היה לכם לדון קל וחומר מעצמו אמרו [לו] ק"ו איכא למיפרך מה לתמיד שכן כליל שכן תדיר.

כל שנתמנה מנהיג על הצבור ראוי לו שיהא משתדל בכל כחו להנהיג כראוי להנהגה המסורה לו ואם נתמנה נשיא להנהיג את דורו בדברי תורה ומלי דשמיא ראוי לו שיהא שלם ובקי בכל עניני הוראה ויודע להשיב לכל מי שבא לקנתרו ואם מכיר בעצמו שאינו ראוי לכך שבח הוא לו שלא יתבייש להניח את כתרו ולמסרו למי שראוי לו דרך הערה אמרו כאן ובתלמוד המערב על זקני בתירא שהיו נשיאים וידועים במנהיגים בכל הוראה ואמרו עליהם פעם אחת נעלם מהם אם פסח דוחה שבת ודבר זה אי אפשר לפרשו כפשוטו שהרי אין לך שמטה שלא יהא ארבעה עשר בניסן בא בתוכה פעם אחת בשבת אלא הטעם נעלם מהם והיה שם מי שקנתר בכך ולא ידעו להשיב ובתלמוד המערב אמרו והלא אין לך שני שבועות שלא יהא ארבעה עשר בשבת והיאך נתעלמה הלכה מהם אלא ליתן גדולה להלל ונתביישו בדבר ואמרו יש כאן אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו כלומר שיודע להוכיח כן מן הכתוב אמרו לו יש כאן אדם אחד שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששמש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון אפשר שממנו תוחלת שלחו ואמרו לו כלום אתה יודע פסח אם דוחה שבת אם לאו אמר להם וכי פסח אחד יש לנו שדוחה שבת והלא יותר ממאתים פסחים דוחין את השבת בכל שנה כלומר קרבנות כבשים שהם דומים לקרבנות פסחים והם ארבעה שבכל שבת ושבת שני תמידין ושני מוספין ושבעה כבשים בשבת שבתוך הפסח וארבעה עשר בשבת של חג אמרו לו כבר אמרנו שיש ממך תוחלת אלא זו מנין לך ונאמר בתלמוד המערב התחיל דורש להם מהיקש מקל וחומר מגזרה שוה מהיקש הואיל ותמיד קרבן צבור ופסח קרבן צבור מה תמיד וכו' מקל וחומר ומה תמיד שאין חייבין עליו כרת דוחה פסח שחייבין על מניעתו כרת אינו דין וכו' מגזרה שוה נאמר בתמיד במועדו ונאמר בפסח במועדו מה תמיד וכו' מיד הושיבוהו בראש ומנוהו נשיא ובתלמוד המערב אמרו שלשה הניחו כתריהן בעולם הזה וירשו העולם הבא אלו הן יונתן בן שאול ור' אלעזר בן עזריה וזקני בתירא אמר ר' אילא יונתן בן שאול אפי' נשים יודעות שדוד עתיד למלוך ר' אלעזר תניין הוה הא לית לך אלא כהדא דזקני בתירא דשרון גרמון מן נשיאותא ומנינון נשיא:

אף המוצא עצמו בקי ושלם ויודע להשיב בכל דבר לא יחליט את הדברים מסברתו אלא בדבר שהשכל מורה עליו או מפי הקבלה שכל שמורה הוראה מסברת עצמו בלא הכרח נותן מקום ופתחון פה על עצמו לחלוק ואף בתלמוד המערב שנינו שלא נתמנה הלל נשיא עד שהניח מה שהיה סבור להביאו מעצמו מהיקש ומקל וחומר ומגזרה שוה ובא לו מצד קבלתו והוא שאמרו שם אמרו לו כבר אמרנו יש לנו ממך תוחלת היקש שאמרת יש לך תשובה לא אם אמרת בתמיד שיש בו קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה כלומר אלא כפי מה שהם קל וחומר שאמרת יש לו תשובה לא אם אמרת בתמיד שהוא קדשי קדשים תאמר בפסח שהוא קדשים קלים גזרה שוה שאמרת יש לה תשובה שאין אדם דן גזרה שוה מעצמו שאלו כן אף השרץ מטמא באהל והמת בכעדשה דדריש בגד ועור בגד ועור לגזרה שוה ר' יוסי בשם ר' בא אדם דן גזרה שוה לקיים תלמודו אבל לא לבטל תלמודו אע"פ שהיה יושב ודורש כל היום כלו לא קבלו ממנו עד שאמר להם יבא עלי כך שמעתיה משמעיה ואבטליון מיד קבלו ממנו והושיבוהו בראש ומנוהו נשיא כן אמרו שם על זו ר' זעירא בשם ר' אלעזר כל תורה שאין לה אב אינה תורה:

אע"פ שמצא עצמו שלם ובקי ויודע להשיב ומקובל מפי גדול או מפי גדולים לא יהא מקנתרם בדברים ומתנשא עליהם יותר מדאי אלא כל שהגדילו הם את מעלתו יהא הוא מדבר להם בנחת ומשפיל עצמו לפניהם ואם קנתר והתנשא עליהם נענש ומתבייש מתוך קנתורו דרך הערה אמרו על הלל כיון שמנוהו עליהם התחיל מקנתרם בדברים ואמר להם מי גרם לכם לצרוך לבבלי הזה ולהיותו נשיא עליכם לא עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי עולם שהיו יושבים אצלכם שמעיה ואבטליון כיון שקנתרם בדברים נתעלמה הלכה ממנו אמרו לו שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו אמר להם שמעתי ושכחתי אלא הנח להם לישראל שאם אינן נביאים בני נביאים הם כלומר ואנו סומכים על מה שיעשו הם מעצמם למחר מי שפסחו טלה היה תוחבו בין צמרו מי שפסחו גדי קושרו בין קרניו נמצאו פסחיהם מביאין סכיניהם עמהם כיון שראה מעשה נזכר הלכה אמר כך שמעתי מפי שמעיה ואבטליון מכאן אמרו כל המתגאה אם חכם הוא חכמתו מסתלקת אם נביא הוא נבואתו מסתלקת אם חכם הוא וכו' מהלל אם נביא וכו' מדבורה דכתיב חדלו ארחות וכו' כלומר מרוב המלחמות עד שקמתי כלומר ששבחה עצמה על המנהיגים שלפניה וכתיב עורי עורי כלומר שנשתתקה על מה שאמרה וכן אמרו כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת אם נביא נבואתו מסתלקת אם חכם וכו' ממשה דכתיב בפרשת מדין ויקצוף משה וכו' החייתם וכו' וכתיב אחריו ויאמר אלעזר אך את הזהב וכו' כלומר שהוצרך אלעזר להודיעם דין גיעולי עכו"ם כאלו נעלם הדבר ממשה ואם נביא וכו' מאלישע שכעס על יהורם בן אחאב ואמר לו מה לי ולך וכו' לך אל נביאי אביך וכו' ואמר חי ה' לולי פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך וכתיב ועתה קחו לי מנגן כלומר שהוצרך השתדלות להיות נבואתו חוזרת:

ממה שכתבנו למדת שאין הבאת סכין דוחה שבת מ"מ יכולין הם להביאו על ידי הכבש עצמו אם כבש הוא שיהו תוחבים אותו בצמרו ואם גדי הוא שיהו קושרים אותו בין קרניו ואע"פ שיש כאן עבודה בקדשים שהרי כיוצא בה בפרה נקראת עבודה כמו שאמרו בתלמוד המערב נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר קפל עליה את המוסירה פסולה ומאחר שנקרא עבודה אע"פ שהקרבן אינו נפסל בכך מ"מ הוא עבר על לא תעבוד וכו' שכל הקדשים נכללו בו בתלמוד המערב ראיתי שכל שהוא לשם הקדש אינה עבודה ואף בפרה תלה בה כהן סכין לשחטה כשרה וכמו שנאמר בה שכל לצרכה כשרה כמו שבארנו בשני של עבודה זרה ונראין הדברים ומ"מ בסוגיא זו תרצוה שלא היו מקדישין אותה עד פתח העזרה וכמו שאמרו על הלל שמעולם לא מעל בעולתו והוא שהיה מביאה חולין לעזרה ומקדשה וסומך עליה ושוחטה ואותה שעה היו נוטלין הסכין משם ולא אמרו שאין מקדשין ביום טוב וכל שכן בשבת אלא בקרבנות שאין זמנן קבוע לאותו היום אבל כל שזמנן קבוע לאותו היום מותר וכמו שאמרו מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב ולדעת זה נראה שבפרה אם תלה בה סכין פסלה אא"כ אתה בא עליה מטעם שכל לצרכה כשרה ושתהא קורא דבר זה לצרכה אע"פ שיש לחלוק:

ושמא תאמר והרי מחמר הוא שכל המנהיג בהמה שיש עליה משאוי אע"פ שאינו רוכב עליה הן שמחמר אחריה הן שמנהיגה לפניה אפי' הנהיגה בקול כל שהולכת טעונה מחמת קולו מחמר הוא ויש בו איסור לאו כמו שביארנו במקומו באחרון של שבת תדע שמאחר שאין דרך כבש במשאוי אין זה אלא מחמר כלאחר יד וחזר לו שבות ואע"פ שנאסר בזה שבות שאפשר לו מבערב כגון הרכבתו והבאתו חוץ לתחום על הדרכים שביארנו באמת כך הוא אלא ששבות זה קל ממנו שאלו היה שבות זה דבר המצוי אלא שהוא אסור מדברי סופרים כגון שנציע דרך הנחה שלא יהא דין מחמר של תורה אמור אלא במחמר אחר הבהמה והיא טעונה אבל הנהגתה ברסן או בקולו כשהיא טעונה אין איסור אלא איסור סופרים והיה הוא מנהיגה בקול או ברסנה היה שבות כשאר מיני השבות והיה נאסר אבל מאחר ששבות זה איסור תורה שבו נפקע מחמת הבהמה שאין דרכה בטעינה כלל הרי זה שבות בדבר שכלאחר יד והוא קל משבות אחר ובמקום מצוה לא גזרו בו הא מתורת רשות אסור אף על חיה ועוף ומה שאמרו במי שהחשיך לו בדרך ואין עמו נכרי שיתן לו את כיסו שאם יש עמו בהמה נותן את כיסו עליה כבר פרשו בה דוקא כשהיא מהלכת ושאם יראה אותה שתרצה לעמוד יטלה מעליה כדי שלא תהא שם לא עקירה ולא הנחה ואף בזו אסרו שלא להנהיגה אפי' בקול כל שהכיס עליה ואף בכל אלו לא התירו אא"כ אין עמו נכרי:

ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירא כו'. ירושלמי אמר ר' אבין והלא אי אפשר לשני שבועות שלא יחול ארבעה עשר בשבת ולמה נעלמה הלכה מהם כדי ליתן גדולה להילל אמר ר' מנא אנא שמעית מן ר' יודן ומכל רבנין מפני מה נוהגין בב"ד שלמטה כבוד כדי שלא ירבו המחלקות בישראל. שלשה הניחו ב"ד בעוה"ז וירשו להם חיי עוה"ב ואלו הן יונתן בן שאול ור' אלעזר בן עזריה וזקני בתירא דשדין גרמא מן נשיותא ומנוני' נשיא:

יותר ממאתים פסחים כו' ירושלמי אית תנא תני מאה ואית תנא תני מאתים ואית תניא תני שלש מאות מאן דאמר מאה תמידין ומ"ד מאתים תמידין ומוספי שבתות ומ"ד שלש מאות תמידין ומוספי שבתות ושל ימים טובים ושל ר"ח ושל מועדות:

למחר מי שפסחו טלה כו'. מוכיח מיכן שבי"ג בניסן שאלו אותו על הסכינין וא"כ למה לא הכריזו שיביאום מהיום וי"ל דכבר הי' סוך לחשיכה מפני שהי' יושב ודורש בה' פסח כל היום כולו א"כ י"ל כך הי' דרכם לעשות כשהי' חל להיות ד' בשבת ומפני שהיו נהוגים העם לעשות כן עשו כך שאע"פ שיכולים להביאם מאתמול התירו להם להביאם בשבת כיון דהוי כלאחר יד וע"י בהמה והלל יודע הי' שבשבת היו מבאים אותם אלא ששכח באיזה ענין הותר להם להביאם:

בד"ה במועדו ויעשו כו' והזאה נמי לא מגופיה דפסח היא ולא כתיב בה מועד עכ"ל כן הוא בפי' הרע"ב ר"ל דודאי הזאה נמי א"א לעשותה מע"ש אפ"ה לא דחי שבת משום דמכשירי מצות פסח היא ולא מגופיה דפסח ולא כתיב מועד אלא בגופי' דפסח לר"ע וק"ל:

תוס' בד"ה מה מועדו כו' ואי מג"ש ילפינן מה צריך לצריכותא הא איצטריך כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דאימא דה"ק דלהכי איצטריך ליה לתנא לג"ש דמועדו ולא סגי ליה בלאו ג"ש למילף פסח מתמיד לענין שבת ותמיד מפסח לענין טומאה משום דאיכא בכל חדא מינייהו חומרא דליתא באידך ודו"ק:

בד"ה תוחב לו כו' והא בעי כלי שרת כו' וי"ל שהקדישום כו' עכ"ל ר"ל שהקדישום מע"ש [א] דאל"כ תקשי ליה והתנן אין מקדישין כו' כדפריך לקמן וק"ל:

בא"ד משמע בשמעתין דיש איסור ר"ה בירושלים כו' עכ"ל בס"פ דתמיד נשחט דתנן חשיכה יצאו וצלו כו' נמי מוכח דיש איסור הוצאה בירושלים ואפשר לאוקמה מדין כרמלית אבל הכא משמע להו דמדין ר"ה נגעי בה מדפריך לקמן והלא מחמר דלא שייך איסור מחמר אלא באיסור ר"ה כדמוכח פרק המוציא תפילין ודו"ק:

בד"ה מה לתמיד כו' ונילף מבינייהו דתמיד ומילה או משתי הלחם גרידא כו' עכ"ל מלת גרידא טעות הוא דבהדיא אמרי' לקמן בפ' כיצד צולין דמעומר ושתי הלחם ליכא למילף מידי דאלימי משום דבאין להתיר אלא דר"ל או משתי הלחם ומחד מהנך וק"ק לי אמאי לא תיקשי להו דממוספי סוכות ופסח שהן היתרים ממאתי' דדחו שבת כפרש"י והיינו משום דכתיב בפסח כאלה תעשו שבעת ימים וא"א שבעת ימים בלא שבת וכן דסוכות ולקמן בפ' כיצד צולין יליף שעירי רגלים מבמועדיכם ומנייהו גרידא איכא למילף שפיר פסח דאינן תדיר וכליל שהיו בהן חטאות הנאכלות ולקמן בפ' כיצד צולין יתיישב דליכא למילף ממוספי רגלים משום דבאין לכפר ודו"ק:

מבני בתירה כו'. ג' היו בני בתירה והם כולם ת"ח נזכרו בערוך בשמם רבי יהושע ור' שמעון ור' יהודה ובודאי דרק א' מהם היה נשיא אבל הלכה זו כשנשאלה נתעלמה מכולם וק"ל:

ואהיה נשיא כו'. לא הל"ל אלא מי גרם שאהיה נשיא כו' דא"כ לא היה קנטורו רק אנשיא שהוריד את עצמו אבל קנטורו היה גם עם שאר בני בתירה ות"ח אחרים דהיינו מי גרם לכם שהקב"ה נתן בלב הלל לבא מבבל לירושלים בפסח זה שחל י"ד שלו בשבת.

ואמר עצלות שבכם כו'. מצינו לשון זה בביטול תורה כמ"ש בעצלתים ימך המקרה גו' וק"ל.

אם אינם נביאים כו'. ר"ל דודאי כבר מימים שחל י"ד בשבת אלא שאכשר שהיה זה זמן רב ונשכח היאך עשו וגם הלל אמר ששמעתי כבר ושמחתי לזה אמר אם אין נביאים הן לידע היאך עשו מ"מ בני נביאים הן ואולי יהיו זקנים בתוך ישראל שיזכרו היאך עשו כבר וכן נתברר למחר כו' וק"ל.

בגמ' אמר לו ר' אליעזר עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה במועדו וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה אמר לו ר"ע כו' דהזאה מעכבא וילפינן וכו' לשחיטה כצ"ל:

בתוס' ד"ה מה מועדו וכו' עד ואי מג"ש ילפינן מה צריך לצריכותא כו' נ"ל דעת התוס' דבשלמ' אי יליף ממשמעות א"כ תרוייהו שבת וטומאה כתיב בפסח וכתיבי בתמיד ולכך הוקשה לגמ' דלכתוב במועדו בחד מינייהו דהוי משמע שדוחה שבת וטומאה ונילף אידך מיניה במה מצינו ולכך צריך לצריכותא אבל השתא דלא יליף ממשמעות דמועדו כלום ומועדו אינו אלא ג"ש וטומאה כתיב גבי פסח ויליף תמיד מיניה בג"ש וכן שבת כתיב בתמיד בהדיא מעל עולת ויליף פסח מיניה מה שייך לומד דלכתוב פסח לחוד ולא לכתוב תמיד והא גבי פסח לא כתיב שבת ומהיכא הוה ילפינן דדחי שבת וכן אין שייך לומר דלכתוב תמיד לחודיה דהא לא כתיב גבי טומאה ולכך צריך מועדו גבי תמיד דנילף טומאה מפסח וצריך נמי לכתוב מועדו גבי פסח דנילף שבת מתמיד וא"ל דהכי הוקשה לגמרא דלכתוב פסח דכתיב גבי טומאה ונילף תמיד מיניה דדחי טומאה במ"מ ול"ל ג"ש דילפינן תמיד מפסח וכן ל"ל ג"ש דילפינן פסח דדחי שבת מתמיד נילף מיניה דדחי שבת במ"מ ולכך אמר הצריכותא הא ליתא דא"כ בחדא צריכותא הוי סגי דכי פריך לכתוב גבי פסח טומאה ונילף מינה תמיד והשיב דה"א מה לפסח שכן כרת ולכך צריך לכתוב הג"ש דהיינו ב' מועדות דכתיב גבי פסח ואידך דכתיב גבי תמיד דהא מתרוייהו אתי ג"ש ומשום ילפותא דטומאה לבד צריך לכתוב ב' וא"כ מה פריך תו דלכתוב גבי תמיד שבת ונילף פסח מיניה במ"מ ומה צריך לג"ש והשיב מה לתמיד וכו' והלא אפילו היו יכולין ללמוד פסח מתמיד דדחי שבת ע"כ אנו צריכין הג"ש דנילף תמיד מפסח לענין טומאה:

ד"ה מה לתמיד וכו' משתי הלחם גרידא וכו' נ"ל דאין ר"ל גרידא בלתי תמיד דהא משתי הלחם לבד לא הוי ילפינן דאיכא למפרך מה לשתי הלחם דבאין להתיר כדאיתא פרק כיצד צולין ע"ש. אלא ר"ל משתי הלחם ומתמיד גרידא בלתי מילה כן נ"ל:

גמרא הרכבתו והבאתו מחון כו' כן צריך להיות:

רש"י בד"ה אמר להן כו' את השבת והלא כו' שבעה טלאים בפסח כו' כצ"ל והד"א:

גמרא למחר מי שפסחו טלה כו'. משמע דהשאלה דשכח ול"ה סכין היתה מע"ש ותימה דלא הכריזו אז שכולם יביאו סכיניהם מע"ש למקדש וצ"ל דבאמת הכריזו אך דמ"מ היו קצת ששכחו ועליהם אמר מי שפסחו טלה כו':

תד"ה מה לתמיד. מה שנדפס בגליון בשם מהרש"א להגיה וחד מהנך שקר ענו בו ע"ש ותראה שאינו רק מוחק מלת גרידא:

אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָלָה מִבָּבֶל, וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ יש לדקדק למה הוצרכו לומר 'עָלָה מִבָּבֶל' יאמרו יֵשׁ כַּאן אֶחָד שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר וכו'? ועוד יש להקשות למה הוצרכו לומר וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ יאמרו 'וְהִלֵּל שְׁמוֹ' מאחר שכבר אמרו עָלָה מִבָּבֶל?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא (כתובות עה. ועוד) 'חד מנייהו דבני ארץ ישראל כתרי מינן' אמנם 'חד מינן מבני בבל דסליק להתם לארץ ישראל הוי כתרי מנייהו', ולזה כוונו לומר שֶׁעָלָה מִבָּבֶל לכאן ואם כן ודאי הוא חכם גדול דחד מבני בבל כד סליק לארץ ישראל הוי כתרי מארץ ישראל. ואם תאמר שמא זה היה עיקרו מארץ ישראל וירד לבבל דרך עראי ועתה עלה מבבל למקומו שבארץ ישראל? לכך אמרו וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ שכך קורין אותו, נמצא שהוא מאנשי בבל ממש וסליק לכאן.
ושוב ראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שפירש דקדוק 'עָלָה מִבָּבֶל' כמ"ש אנא עבדא, אך דקדוק של 'הִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ' לא נרגש בו ובדברי נתיישב שפיר.

שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר. קשה למה הוצרך למנין לומר שהיו שנים וגם היו גדולי הדור, סגי לומר שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, והכל יודעים שהיו גדולי הדור?
ונראה לי בס"ד דהאומר נתכוון להרבות בשבחו לומר שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁנַיִם בִּזְמַן אֶחָד ולא הוה סגי ליה בחד ואילו אחרים הנמצאים כאן אפילו את אחד מהם לא שימש ואמר גְּדוֹלֵי הַדּוֹר לומר כי שניהם שקולים היו בתורה ששניהם גדולי הדור והוא שימש את שניהם מסתמא ידע הדין הזה, דאם לא שמעו מזה ודאי שמעו מזה.

וְעוֹד, קַל וָחֹמֶר, וּמַה תָּמִיד שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת, דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְכוּ'. נראה לי לפי הסלקא דעתיה שתירץ קל וחומר אמר להו ברישא, נראה האי וְעוֹד אינה מדברי הלל אלא דברי הברייתא, אבל לפי המסקנא יש לומר האי וְעוֹד היא מדברי הלל.
אמנם יש להקשות כיון דקל וחומר זה איצטרך למה הזכירו אותו בברייתא? ונראה לי בס"ד ללמדנו שבחן של בני בתירא דאף על גב דנצחו אותו בזה הקל וחומר שעשה על ידי הפרכא שעשו שהוא לא השיג הפרכא הזו מעצמו עם כל זה כיבדו אותו להמליכו עליהם.

מִי גָּרַם לָכֶם שֶׁאֶעֱלֶה מִבָּבֶל, וְאֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם? עַצְלוּת שֶׁהָיְתָה בָּכֶם, שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתֶּם שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. נראה לי בס"ד גם דבר זה אף על פי שנראה דרך גבהות ח"ו עם כל זה הוא אמרו מצד ענוה שלו לומר אני איני כדאי לנשיאות ורק מן השמים רצו להעניש אתכם בעבור עַצְלוּת שהיתה בָּכֶם לכך גלגלו שאני הקטן ואיני ראוי אֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם, וכיון בזה לשם שמים ללמד מוסר לשומעין שלא יתעצלו בשמושה של תורה.

מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ, וּמִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם. יש לדקדק הוה ליה למימר מִיָּד מִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם?
ונראה לי בס"ד דמנוי הנשיא צריך שיהיה בקיבוץ חכמים ברוב מנין ורוב בנין וזה לא היה אפשר לעשותו תכף באותה שעה אלא עד ששלחו וקבצו כל החכמים, אך לפי שעה מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ ואחר שאספו כל החכמים מִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם.
ונראה לי דדרשו בדרשה דרבי מאיר דדריש בסוף הוריות (הוריות יג:) לְמִי נָאֶה לְמַלֵּל גְּבוּרוֹת הֳ'? לְמִי שֶׁיָּכוֹל לְהַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ! ורבי מאיר בא על ידי זה בכח גדול בעובדא דרבן גמליאל מפני שזקנו הלל נתמנה לנשיא על ידי דרשה זו.
והא דלא נמצא אדם יודע בדין זה נראה דמאחר שהיו מקדשים על פי הראיה היו משתדלים הרבה שלא יהיה ערב פסח בשבת ואפילו אם בהכרח נזדמן מקודם ויש אדם שזוכר עם כל זה לא ידע הטעם למה דוחה שבת ולכך בקשו לדעת הטעם תחלה כדי לעשות המעשה.

אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת. אף על גב דגם הוא שכח דבר זה והרי גם הוא אינו יכול להשמיע כל תהלתו מכל מקום דבר זה שאני משום דלא בעו מיניה דבר הנצרך למעשה דשמא לא יהיה שכחה לשום אדם מה שאין כן שאלת פסח דוחה שבת היתה צריכה למעשה, ועוד שאלה זו דשכח ולא הביא היא צורך יחיד מה שאין כן הך שאלת רבים ואוושא מילתא אם ננעלין בה שערי תשובה. ועוד התם איהו ידע וכולהו לא ידעי אבל כאן אם הוא לא ידע גם אינהו לא ידעי ואם כן עדיין אין בהם מי שיוכל להשמיע כל תהלתו כמוהו. ועוד הכא השיב 'שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי' ואין זה גנאי וחסרון כל כך כי אפשר שיזכור אחר כך, וכאשר היה כן באמת שזכר אחר כך, אבל גבי פסח דוחה שבת, דין זה לא למדוהו ולא שמעו טעמו כלל, וזה חסרון גדול.
ועיין לעיל בהא דלא פסקו אנשי אמונה מירושלם דקאמר הגמרא הוה ליה למימר גמר ושכח דזה עדיף ממי שלא למד כלל? דשכחה חשיב אונס! אי נמי בשכח סכין אין בזה עיכוב דאפשר שיקח סכין מחבירו או יקח סכין מן בית המקדש ודו"ק.

אִם אֵין נְבִיאִים הֵם, בְּנֵי נְבִיאִים הֵם. פירוש ראוים לנבואה ואם כן אינו רחוק שיהיו מכוונים בדבר זה על האמת ברוח הקודש דרך אקראי, וכאשר היה דכוונו האמת מאליהם והוא 'רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה' פירוש רָאָה מַעֲשֶׂה אחת דהיינו תחיבת סכין בצמר הכבש או תחיבת סכין בקרנות הגדי וְנִזְכַּר הֲלָכָה כמו שהיא שהורו שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן על הסכין כן דאם כבש הוא בצמרו ואם גדי הוא בין קרניו.

כָּל הַמִּתְיַהֵר, אִם חָכָם הוּא, חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. נראה לי הטעם כי פגם הגאוה בשם י"ה שהוא כמנין גאוה, וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ואותיות י"ה הוא סוד חו"ב [חכמה ובינה] לכן חכמתו וכל שכן בינתו מסתלקת ממנו.
והא דאמר 'מִמֶּנּוּ' דסגי לומר חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת? נראה לי בס"ד לומר אין כל חכמתו מסתלקת אלא רק חכמתו באותו דבר שנתגאה בו בלבד היא מסתלקת וכמו הא דהלל שנעלם ממנו דבר בקרבן פסח עצמו. וכן הכוונה באומרו כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו כלומר מאותו דבר שנתכעס בו בלבד. אי נמי נקיט ממנו לומר שיהיה לו בזיון גדול בזה שזה הדבר הוא שגור ונזכר בפי תלמידיו גם כן ורק ממנו נשכח שבזה יהיה לו עגמת נפש יותר:

וְאִם נָבִיא הוּא, נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, מִדְּבוֹרָה. הקשה הרב פתח עינים ז"ל דהוה ליה להביא הוכחה משמואל דאמרו רבותינו ז"ל מפני שאמר 'אָנֹכִי הָרֹאֶה' (שמואל א' ט ,יט) טעה באליאב שאמר 'אַךְ נֶגֶד הֳ' מְשִׁיחוֹ' (שמואל א' טז, ו) עיין שם. ונראה לי בס"ד דהתם לא אמר בפיו אלא בלבו דוקא וכמו שפירש רש"י ז"ל דאיך יאמר בפיו כן קודם שיאמר לו הקב"ה מאחר שהקב"ה אמר לו 'וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ' (שמואל א' טז, ג) דלכך פירש רש"י ז"ל שאמר בלבו דוקא וכן פרשו שאר מפרשים. ולפי זה הטעות שטעה לא היה בגילוי אלא בהסתר והעלם מה שאין כן דְּבוֹרָה סלוק נבואתה ממנה היה בגלוי שהוצרכה לומר ולבקש בפיה 'עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה' (שופטים ה, יב).
או יובן בס"ד התם גבי שמואל לא היה טעות גמור דאיתא במדרש תנחומא (וכן בילקוט שמעוני שמואל א רמז קכד) וז"ל 'אַךְ נֶגֶד הֳ' מְשִׁיחוֹ' אמר זה ראוי למלכות אפשר שמואל שנכתב עליו (שמואל א' ג, כ) 'כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַהֳ'' היה טועה? אמר רבי יצחק לא טעה שמואל אלא שראה ולא כיוון אם מבתו או ממנו המלכות שנאמר ויקח לו רחבעם את אביחל בת אליאב בן ישי לכך אמר 'אַךְ נֶגֶד הֳ' מְשִׁיחוֹ' עד כאן לשונו. נמצא לא היה זה העלם דבר וסילוק נבואה ממש אלא אדרבה שרתה עליו נבואה גם בדבר הזה שידע שהמלכות תהיה ממנו אלא שלא כיוון היטב מה שאין כן גבי דבורה היה סילוק נבואה לגמרי ממש.
אי נמי יש לומר גבי דבורה מוכח טפי כי תכף כשאמרה 'שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל' (שופטים ה, ז) נסתלקה ממנה הנבואה כי תכף ומיד אמרה 'עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה' (שופטים ה, יב) שזה הדבר מורה על סילוק הנבואה מה שאין כן גבי שמואל לאו מוכח כולי האי דאותה העלמה היה בעבור אותו הדיבור של 'אָנֹכִי הָרֹאֶה' כי היה זמן רב בין זה לזה ורק על פי הדרש אמרו שזה היה מחמת דיבור זה.
אי נמי גבי דבורה הוה יוהרא טפי שבדבריה יש גנות לאחרים וכבוד לעצמה מה שאין כן באומרו 'אָנֹכִי הָרֹאֶה' אין כאן גנות של אחרים.

כָּל הַמִּתְכַּעֵס חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. נראה לי בס"ד דאיכא בזה מדה כנגד מדה על פי מה שכתב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות בכתובות פרק ב' שדרך הכועס עוצם וסוגר פיו שיניו ושפתיו זה על גבי זה והשוחק להפך, ולכן זה שכועס שסותם וסוגר פיו תסתלק חכמתו ונבואתו המתגלים בפתיחת פיו כי הנביא נקרא נביא מלשון 'נִיב שְׂפָתָיִם' (ישעיה נז, יט) וכן מי שאין לו חכמה סותם פיו מלדבר.
או יובן בס"ד הטעם דתליא הא בהא דאמרו רבותינו ז"ל (זהר חלק ב' דף קפב:) 'כל הכועס אסור להסתכל בפניו' וביארו המקובלים ז"ל הטעם משום דכוחות הרע הנבראים מעון הכעס נתלים ונאחזים בפני הכועס נמצא בפנים יהיה ההיכר של הכעסן כמו שנאמר (ישעיה ג, ט) 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם'.
גם ידוע ד'חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו' (קהלת ח, א) וכמו שאמר רבי יהודה לאותה מטרוניתא שראתה פניו צהובין (נדרים מט:) וידוע דאי אפשר לטוב ולרע לדור יחד במקום אחד ולכן כשכועס דאז נתלין כוחות הכעס הרעים בפניו יסתלק משם אור החכמה המתגלה שם ויצא גם מן המוח שלו וישאר ריקם.
ואמרתי כַּעַס במלוי כ"ף עי"ן סמ"ך תמצא אותיות המלוי צירוף פְּנֵיכֶם לומר כוחות הכעס נאחזים ונתלים בפניכם! ולזה אמר 'וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל 'פְּנֵיכֶם' לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ' (שמות כ, טז) כי יראתו היא חכמה שהיא בסוד 'דחילו' שיש לה יראה מן הכתר כנודע וכן כתיב 'הֵן יִרְאַת אֲדֹ' הִיא חָכְמָה' (איוב כח, כח) והיינו רוצה לומר יראתו היא כוחות החכמה תהיה תמיד על פניכם לבלתי תחטאו בעון הכעס. גם תֶחֱטָאוּ לשון חסרון כי הכועס מסתלקת נפשו הקדושה מקרבו והוא חסרון גדול אליו וכנזכר בזוהר הקדוש על פי טורף נפשו באפו.
ברם מקשים העולם והלא משה רבינו ע"ה היה נביא ואמאי נסתלקה חכמתו ולא נבואתו?
ונראה לי בס"ד כי הסילוק צריך להיות תכף כדי שיהיה ניכר שהיה בעבור הכעס ואצל אלישע נזדמן דבר נבואה תכף וניכר בזה הסילוק אך אצל משה רבינו ע"ה לא נזדמן אותה שעה ממש צורך בדבר הנבואה, אך נזדמן ענין דבר חכמה.
אי נמי נראה לי בס"ד גבי משה רבינו ע"ה לא אפשר להיות סילוק נבואה דאמרו רבותינו ז"ל כשאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה בסנה 'לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה' (שמות ג, י) אמר לו אני הולך בתנאי שכל מה שאבקש ממך תעשה לי ואמר לו הקב"ה הן כן אעשה חוץ מן המיתה ומן כניסה לארץ ישראל, נמצא הקב"ה נתן לו דיבור דכל מה שיבקש יתן ויעשה לו ואיך יבקש דבר בנבואה ולא יגיד לו?! לכך נענש בסלוק חכמה דוקא לפי שעה.
או נראה לי בס"ד כי באותו סילוק חכמה לא הגיע פסידא לישראל כי אלעזר הגיד ההלכה תכף ומיד, אבל אי הוה סילוק נבואה הוה מגיע פסידא אותו עת לכל ישראל כי אין מי שיהיה תמורתו בנבואה ולא אפשר להיות זה על ידי אחר.
אי נמי בסילוק החכמה לא היה בזה זלזול כל כך למשה רבינו ע"ה כי אלעזר הגיד ההלכה בשמו של משה רבינו ע"ה שאמר 'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה הֳ' אֶת מֹשֶׁה' (במדבר לא, כא) מה שאין כן אי הוה סילוק נבואה הוה זלזול טפי ח"ו.

כָּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אֲפִלּוּ פּוֹסְקִין לוֹ גְּדֻלָּה מִן הַשָּׁמַיִם, מוֹרִידִין אוֹתוֹ. הקשה הרי"ף ז"ל הרי משה ואלישע יוכיחו שלא הורידום מגדולתם ולא הוה סילוק אלא לשעה?
ונראה לי בס"ד דאין כונת הגמרא מעיקרא לומר על אליאב דאם לא היתה זאת עמו הוא היה מולך דזה ידוע דהמלכות לא שייכה אלא לדוד המלך ע"ה מששת ימי בראשית מצד שרשו ובחינתו, ורק כונת הגמרא לומר דאם לא היה דבר זה באליאב היה נקרא ראוי למלכות על דרך שאמרו בגמרא יצאה בת קול ואמרה יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה אלא שאין דורו ראוי וכן הספידו על רב הונא ראוי רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו וכן לולי הכעס שנמצא באליאב היו אומרים עליו ראוי היה למלכות אלא שזכה בה דוד מששת ימי בראשית ועל ידי הכעס ירד מגדולה זו של ראוי הנזכר יען דרחמנא לא אמר לשמואל ראוי זה למלכות ורק כבר נתתיה לאחיו וזכה בה אלא אמר לו כי מאסתיהו לשון זה מורה דגם מצד עצמו אינו ראוי למלכות אף על פי שלא זכה בה אחיו והיינו טעמא מחמת שהיה בו כעס נמצא אינו ראוי מצד עצמו.

מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ, וּמִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם. הנה כמו שעשו בני בתירה להלל שתכף ומיד בהכרתם חכמתו 'הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ' כן עשה הרב החסיד רבי גדליה חיון ז"ל לרבינו הרש"ש ז"ל בבואו מערי תימן לעיר הקודש ירושלים תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו] שלא הודיע עצמו בתחלת ביאתו שהוא חכם אלא הראה עצמו כאדם פשוט מהמון העם ונעשה שמש בבית אל יכב"ץ, שאותו מקום היה בית מדרשו של הרב החסיד רבי גדליה חיון ז"ל שהוא היה רבן של חסידים באותו זמן, ועל ידי מעשה הכיר בו, ותכף ומיד הושיבו בראש ועשהו רבן של חסידים במדרש בית אל יכב"ץ.
ודע כי ספרו לנו אבותינו על רבינו הרש"ש ז"ל, כשיצא מארץ תימן בא דרך במביי ובצרא לעירינו בגדא"ד עובר אורח, כדי לילך לעיר הקודש ירושלים דרך דמשק, וזה היה בזמן הזקן הנכבד ירא אלהים הר"ר חיים נ"ע [נשמתו עדן] אביו של הרה"ג מור זקיני רבינו משה זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא], וכאשר בא רבינו הרש"ש ז"ל מתעלם שלא הודיע עצמו שהוא חכם אלא בסוג אדם פשוט גר עובר אורח, ונתעכב פה עד שנזדמן שיירה שהולכת לדמשק ובזמן ישיבתו פה העירה היה הולך ביום בישיבה של שיך יצחק גאון ז"ל, ששם מקום המצבה שלו בתוך העיר, והיו לומדים שם זקנים בספר הזהר בכל יום, ולוקחים הספקה מן כולל העיר, והלך וישב ללמוד זוהר הקדוש עמהם עד שנזדמן שיירה הולכת לדמשק, והלך בה, ואומרים כשהיה לומד זוהר שם.
הנה יום אחד היה לומד בזוהר פרשת בלק (דף רי:) הרי כ"ה דזמינא לברכה לון כה תמלל ברכה דבני וכו', אמר בלעם סב אלין חרשין בידך בגין לאעכבה הכא להאי כ"ה וכו', מה כתיב הִתְיַצֵּב כה עַל עֹלָתֶךָ בהאי ובאלין חרשין תעכב לה, ואנכי אקרה כ"ה, כלומר אעקר לה מאילין מילין וכו', מה כתיב בתריה (במדבר כג, ד) 'וַיִּקָּר אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם' וההוא דבר ארים קלא במילולי דכ"ה ויאמר 'שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר' כ"ה תדבר ודאי וכו' וכו', והיה רבינו לומד הזוהר בהתלהבות ובקול רם, וכשהיה אומר תיבת כ"ה באותם הדברים היה מוציא תיבת כה מפיו בחוזק ותוקף לבו בכח גדול, ויאמרו לו הזקנים היושבים שם מדוע אתה צועק בתיבת כה בתוקף וקול גדול וקורא אותה בכח חזק מאד, ויאמר להם בלשון ערבי של תימן בזה הלשון, האד"י אל כ"ה מאכ"ה בגלב"י, עד כאן שמענו מאבותינו. נמצא צדיק זה קודם שזרח אור בירושלים תוב"ב, בא אל ארצינו ודרכו רגליו על רחובות עירינו, אך לא נודע כבודו לאנשי עירינו כדי שיהיו מניחים אותו עטרה בראש, ואשרי עין ראתהו זיע"א.

מִי גָּרַם לָכֶם שֶׁאֶעֱלֶה מִבָּבֶל, וְאֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם. יש להקשות למאי הוצרך 'שֶׁאֶעֱלֶה מִבָּבֶל' סגי לומר מִי גָּרַם לָכֶם שֶׁאֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם?
ונראה לי בס"ד כונתו לומר אל תאמרו דרך מקרה נעשה דבר זה, דהא לא הייתי יושב בארץ ישראל ומזומן אצלכם כדי שתתלו במקרה, אלא באמת ירדתי לבבל שהיא ארץ רחוקה ועליתי משם כדי למלוך עליכם, וגם רמז להם באומרו 'אֶעֱלֶה מִבָּבֶל', כי במלוי אותיות בָּבֶל כזה, בי"ת בי"ת למ"ד יש אותיות תְּמִידִית, כלומר שמושה של תורה שהיה אצלי תמידית נעשית גרמא שאמלוך עליכם, ועלייתי באה מכת התמידות הרמוזה בתוך אותיות 'בָּבֶל'.

בגמרא ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פעם אחת חל י"ד להיות בשבת שכחו ולא ידעי אם פסח דוחה את השבת כו' אמרו מנין לך אמר להן נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד כו' והקשו בתוס' תימא דבשמעתין לא דריש ממשמעות דמועדו כו' ובכיצד צולין משמע דדריש ליה ממשמעות דמועדו וכתבו דע"כ תנאי הוא ובירושלמי הקשה עוד מתיב רבי אבין והלא אי אפשר לשני שביעיות שחל פסח בשבת ופירושו וא"כ היאך שכחו ולא ידעו דהא בימי בני בתירא והלל היה הרבה יותר ממאתים שנה אחר בנין בית שני והיאך שייך לומר שכל הדור ההוא שכחו בדבר דשכיח כולי האי ונעשה בפרהסיא ובכנופיא בפירסום גדול ולא שייך שכחה בכה"ג דאי איתא דבי"ד שחל להיות בשבת לא היו מביאין פסח כלל מידכר דכירו הוי לה ותירץ שם בדוחק ע"ש תו קשיא לי הא לעיל פרק תמיד נשחט דף נ"ט ע"ב מייתי הש"ס דרמי ליה רב ספרא לרבא כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח הא כל לילה ילין והא כתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט ומסיק התם הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין בי"ט כו' ע"ש א"כ לפ"ז אין לך מקרא מפורש יותר מזה דפסח דוחה שבת וא"כ גזירה שוה דמועדו למה לי לכך היה נ"ל ליישב הכל בהערה אחת משו' דבלא"ה קשיא לי טובא במאי דמקשה הש"ס בסמוך ותמיד גופא מנ"ל דדוחה שבת אילימא משום דכתיב ביה במועדו פסח נמי הא כתיב ביה במועדו אלא מועדו לא משמע ליה ה"נ מועדו לא משמע ליה אלא אמר קרא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד מכלל דתמיד קרב בשבת. ולכאורה לשון מכלל תמוה טובא דהא וודאי פשטא דקרא הכי משמע דכתיב בהדיא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ומעיקרא נמי מאי קשיא ליה לתלמודא ותמיד גופא דדחי שבת מנ"ל ותיפוק ליה דמקרא מלא הוא ועוד מאי אלא אמר קרא דקאמר הא כל אלא שבש"ס היינו דהדר ביה ממאי דקאמר מעיקרא והכא לא שייך לומר כן כיון דהשתא נמי קאי בהאי סברא דקאמר פשטא דקרא דמועדו לא משמע ליה ואפ"ה פשיטא לן דתמיד דוחה שבת מקרא דעולת שבת בשבתו על עולת התמיד דמש"ה איצטריך הך ג"ש דמועדו לעניין פסח מכל זה היה נראה לי דבכולהו סוגיא דשמעתין לא נתעלמה מבני בתירא הך מילתא דפסח דוחה שבת לענין עיקר הבאת קרבן פסח בי"ד שחל להיות בשבת דודאי פשיטא טובא דעיקר הבאתו ושחיטתו וזריקתו דוחה שבת וכדקאמר בירושלמי דשכיח מילתא טובא שהיו מביאין פסח בשבת והיינו אי ממשמעותו דמועדו כדאמר בפ' כיצד צולין או מסוגיא דלעיל בפ' תמיד נשחט דמדכתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח הא כל הלילה ילין ע"כ דלא מיתוקמ' אלא בי"ד שחל להיות בשבת אלא דמה שנתעלמ' מב"ב היינו לענין הקטרת פסח דנהי דשחיטתו וזריקתו דוחה שבת איכא למימר דהיינו משום דאי אפשר בענין אחר דלא לידחי לגמרי משא"כ לענין הקטרה דאפשר להקטירו בלילה במוצאי שבת א"כ נראה מסברא דלא דחי שבת כדאשכחן בכמה דוכתי דכל היכא דאפשר לקיים שניהם לא דחינן שבת תדע דהא לקושטא דמילתא הא דתנן במשנתינו דהקטר חלבים דוחה מייתי הש"ס לקמן דף ס"ח ע"ב בברייתא דתניא אמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר תלבים ואיברים כשירין כל הלילה ואין ממתינין כו' וא"כ הא קמן הן מילתא לא ילפינן בשום ילפותא אלא בסברא בעלמא וא"כ לפ"ו אזלא לה קושית הירושלמי דודאי דבר כזה שייך ביה שכחה והעלמה במה שנעשה בכמה וכמה שנים כיון שדבר זה אינו ידוע אלא לכהנים וכבר אפשר דאה"נ דברוב פעמים שהיו הפסחים מרובים ונתאחרו שחיטתן וזריקתן עד סמוך לחשיכה לא היו מקטירין אלא משתחשך במוצאי שבת והשתא לפ"ז א"ש טובא כל השקלא וטריא דשמעתין כיון דעיקר הברייתא דב"ב אינו אלא לענין הקטרה לתוד ובהא מייתי הלל הזקן הך ילפותא דג"ש דבמועדו פסח מתמיד א"כ מקשה הש"ס שפיר תמיד גופא מנ"ל דדתי שבת אף לענין הקטרה אי משום דכתיב במועדו ומשמע ליה לענין הקטרה א"כ פסח נמי ואהא משני הש"ס שפיר אמר קרא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד מכלל דתמיד קרב בשבת וכוונתו בזה דנהי דלענין פסח במועדו לא משמע ליה לענין הקטרה אלא אשחיטה וזריקה לחוד אפ"ה בתמיד ע"כ האי במועדו לענין הקטרה קאי דמדכתיב עולת שבת בשבתו ודרשינן מיניה בפרק במה מדליקין ובפרק אלו קשרים ובכמה דוכתין עולת שבת בשבתו דוקא ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול בי"ט ולענין שחיטה וזריקה וודאי לא שייך הך דרשא כלל דמילתא דפשיטא טובא היא שאין להקריב תמיד של ע"ש בשבת דאין לשחוט ולזרוק עולת תמיד של ע"ש בשבת דעבר זמנו בטל קרבנו אע"כ דלענין הקטרה קאי והיינו דקאמר מכלל דתמיד קרב בשבת והיינו לענין הקטרה דעולת שבת נקטר בשבתו כנ"ל נכון ובזה נתיישב כמה קושיות ודקדוקים בשמעתין:

בתוספות ד"ה מה מועדו כו' ובפ' כיצד צולין משמע דדריש ליה תלמודא ממשמעות דמועדו כו' ועיין במהרש"א שהקשה דאכתי איצטריך לג"ש בתמיד משו' טומאה ובפסח משום שבת ע"ש. ולע"ד לאו קושיא הוא דודאי מפשטא דברייתא משמע דשבת וטומאה תרווייהו אתיין מפשטא דמועדו דבמועדו בכל ענין משמע וא"כ שפיר קאמר התם וצריכא ותדע שכן הוא דאלת"ה אלא דאיצטריך נמי לילפותא דג"ש א"כ מאי מסיים התם בברייתא לענין שאר קרבנות ועומר ושתי לחם דילפינן לה מהקישא דאלה תעשו לה' במועדיכם ומוידבר משה כו' דמשמע דבין לעניין שבת ובין לעניין טומאה מייתי להו א"כ תפשוט דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהקישא ובזבחים בר"פ איזהו מקומן משמע דפלוגתא דאמוראי היא דלמר זוטרא אינו חוזר ומלמד ואמאי לא פשיט לה מהך ברייתא דפרק כיצד צולין דקודש מקודש הוא אע"כ כדפרישית דלהך ברייתא כולהו ממשמעותו דמועדו יליף א"כ שפיר מסקו התוס' דתנאי היא כן נראה לי ולפ"ז מ"ש התוס' ועוד דקאמר התם וצריכא היינו לרווחא דמלתא דפשטא דסוגיא דקאמר התם וצריכא משמע נמי דממשמעותו דמועדו יליף לכולהו מילתא דשבת וטומאה כדפרישי' ובעיקר דברי התוס' שכתבו תנאי היא אע"ג דלא אשכחן בהדיא דפליגי תנאי בהכי יבואר לקמן בסוף הסוגיא בלשון התוס' ד"ה אלא אמר ריש לקיש ע"ש ודו"ק:

בד"ה מה לתמיד וכו' ותימא נילף מבינייהו מתמיד ומילה או משתי לחם גרידא דדחי שבת עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דמלת גרידא טעות הוא דמשתי לחם גרידא ליכא למילף משום דבא להתיר אלא דר"ל או משתי לחם ומחד מהנך כו' ע"ש ולפי פירושו משמע דעיקר כוונת התוס' היינו דנילף משתי לחם ומתמיד דהא כולה שמעתא אתמיד קאי אלא דאכתי לא ידענא למה הניחו תוס' קושיא זו בתימא דהא ודאי משתי לחם ומתמיד לא מצינן למילף דאיכא למיפרך מה להנך שכן קרבן ציבור ממש משא"כ פסח דקרבן יחיד אלא משום דאתי בכנופיא מדמי לה הש"ס לקרבן צבור כדאיתא ביומא וכדמשמע נמי לקמן דף ע' ע"ב בפירש"י ותוס' לענין חגיגה ע"ש וא"כ ודאי פירכא גמורה היא ולפ"ז ממילא נמי דלא מצינן למילף פסח מתמיד ומילה דמה הצד השוה שייך כאן כיון דמילה לא שייך בצבור טפי מביחיד ובתמיד ליכא כרת כמו במילה והא ודאי ליכא למימר להצד השוה שבהן שהן מצות עשה דהא אשכחן כמה מצות עשה חמורות שאין דוחין שבת כגון בנין בית המקדש ושריפת בת כהן וקרבנות יחיד גופייהו וליכא למימר נמי הצד השוה שבהן שהן מצות עשה שקבוע להן זמן וכו' דהא מילה לא קביע לה זמן כמו פסח ותמיד כדאמרינן להדיא בפ' ר"א דמילה דמילה לא אתיא מכל הנך מכשירי מצוה דר"א דמה להנך שכן עבר זמנו ובטלו משא"כ במילה וליכא למימר דאפ"ה עיקר זמנו בשבת הא ודאי ליתא דאיכא למימר חגיגת ט"ו תוכיח דמסקינן לקמן דלא דחי שבת וכ"ש דאתי שפיר טפי למאי דפרישית בסמוך דעיקר שקלא וטריא בשמעתין היינו לענין הקטרה דאפשר להקטירו בלילה כנ"ל ליישב קושית התוס' ועדיין צ"ע:

מי גרם לכם שאעלה וכו' עצלות וכו' זה טעם למה שנסתלקו מהנשיאות אבל הטעם שהוא זכה לגדולה זו לא לבד מטעם ששימש שמעיה ואבטליון אלא משום דנצטער מאד ללמוד תורה ונזדרז בעניו העצום וכמ"ש ביומא הלל מחייב העניים וגם מרב ענותנותו כמ"ש פרק במה מדליקין ולפי רוב הענוה העלים הלל הטעם שזכה הוא לזה. ואפשר שז"ש בסמוך כל המתיהר וכו' כל לרבות אפילו שבשעה שמתיהר נוהג ענוה גם כן ומעלים שבחו כהלל. א"נ לרבות דאף אם הוא עניו תדיר אם באקראי אירע לו פעם אחד שמתיהר חכמתו מסתלקת כהלל שהענוה אזור מתניו והשפלות אזור חלציו ויקר מקרהו מקרה אחד לצדיק בדברות שתים זו ונסתלקה חכמתו:
ואפשר לומר עוד במאמר זה ולא אעלה ארוכ"ה בהערות ודקדוקים. ומתוך הביאור כלים מאיליהם בס"ד. כונת אומרם יש אדם אחד עלה מבבל היינו כמ"ש בב"ר פ' י"א בני בבל חיים בזכות התורה וזה רמזו עלה מבבל עיר של חכמים. והלל הבבלי שמו רמז דבדקי בשמא הלל גי' אדני שהשכינה עמו. הבבלי גימט' מ"ט שיודע לדרוש התורה במ"ט פנים. ששמש ב' גדולי הדור ומוכרח שהיה כלי מוכן להבין דברי הגדולים. וכו'. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם אפשר דהרגישו דזה רצון ה' שיהיה נשיא שהרגישו דדבריו פשוטים ונתעלמו מהם כדי שיזכה הלל בגדולה וכמ"ש בירושלמי ולזה מיד הושיבוהו בראש ולא סגי אלא דמינוהו נשיא עליהם על בני בתירא שהיו נשיאים ופירשו דהוא נשיא גם עליהם דהם יהיו לגבי דידיה כאחד העם. א"נ דכתבו התוס' פרק אין עומדין גבי שמואל ועלי דהיה גדול הדור ובא ללמוד לפניו וכתב תה"ד סי' חלק דתרי שינויי הוו והכא למדו דין זה ממנו וגם הוא גדול הדור ואסורים להורות לפניו ולזה מיד מינוהו נשיא דאם עתה ישאלו איזה דין אינם יכולים להורות. ואמר התחיל מקנטרן בדברים פירוש בדבריו להוכיחם ולא מלבו שהיה עניו גדול וא"ל מי גרם שאעלה מבבל כלומר שאחר שלמד אזל לבבל כמ"ש צמח דוד ונשאו לבו לבא לא"י ומה' היתה זאת להיות נשיא על אשר נתעצלו ולא למדו משמעיה ואבטליון:

אמר לו רבי עקיבא או חילוף. או אני אחליף הדין דפשיטא לי דהזאה מעכבא וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה שתעכב: במועדו. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו: הבא לי מועד לאלו. שיהא זמן קבוע להן כמה שקבוע לשחיטה הילכך כיון דלא קביע להו זימנא ומצי למיעבד להו מאתמול לא דחו והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתיב בה מועד: גמ' הלכה זו. שפסח דוחה שבת: בני בתירה. נשיאים היו: אמר להן. הלל: וכי פסח אחד יש לנו שדוחה את השבת והלא יותר ממאתים פסחים יש לנו שדוחין את השבת. כלומר יותר ממאתים קרבנו' יש שדוחין שבת בשנה חמשים שבתות השנה בכל שבת ושבת ארבעה כבשים שנים לתמידים ושנים למוספין הרי מאתים לבד שבת שבתוך פסח ובתוך החג שקריבין בהן מוספי היום שבעת טלאים בפסח וארבעה עשר לחג: מה מועדו הנאמר בתמיד. ולקמיה פריך: תמיד גופיה מנא להו: והיה יושב ודורש. כדרך שהנשיא עושה: מקנטרן. לשון קניטה ועצבון קונטנדי''ר בלע''ז: מהו. הבאת סכין אינה דוחה דהא אפשר למיעבד מאתמול ומה יעשה: שמעתי ושכחתי. לקמן מפרש טעמא: בני נביאים הן. ותראו מה יעשו: למחר. בארבעה עשר בשבת: שפסחו טלה תחב לו בצמרו. את הסכין: ומי שפסחו גדי. שאין לו צמר אלא שיער שאין יכול לתוחבו בצמרו תחב לו בין קרניו ואין זה משאוי לעבור עליו משום שביתת בהמתו דלאו אורחיה בכי האי מלאכה ובענין זה הביאו סכיניהן: ראה. הלל זה המעשה שעשו: ונזכר הלכה. כך שמעתי: כך מקובלני. שכך הלכה כמו שעשו אלו: פסח נמי כתיב ביה במועדו. ולא שמעת לי' מיניה ומתמיד ילפת ליה אלא על כרחיך מדבעית למילף מתמיד לא משתמע להו דחיית שבת דאמרי במועדו דקאמר בזמן התירא קאמר הכא בתמיד נמי לא משמע להו ומנא ליה: אלא אמר קרא. במוספין עולת שבת בשבתו על עולת התמיד לבד מעולת התמיד אלמא תמיד נמי דחי: אמר מר ועוד קל וחומר כו' ופרכוה. מהא פירכא שכן כליל שכן תדיר: וכי מאחר דגמיר. מרבותיו שגזירה שוה זו לכך באה דקיימא לן אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן נתקבלה ובאה מסיני דדילמא קרא למילתא אחריתי אתא וכיון דהוא כך קיבל הרי הוא כמו שנכתב בגופו בפירוש ולמה ליה קל וחומר שהוא דבר סברא מדעתו ומלבו: הכי קאמר נהי דגזירה שוה לא גמריתו. מרבותיכם גזירה שוה צריכא רב דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן למדה מרבו אלא קל וחומר כו': אמרו לו קל וחומר. דאית ביה לא דיינינן דפריכא הוא כדאמרן שכן תדיר:

מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת. ולקמן יליף מעל עולת התמיד תימא דבשמעתין לא דריש ממשמעות דמועדו וכן הא דפסח דחי טומאה ילפינן לקמן מאיש איש איש נדחה ואין ציבור נדחין ובתמיד ילפינן מג''ש דמועדו מועדו ובפרק כיצד צולין (לקמן דף עז.) משמע דדריש לה ממשמעות דמועדו דתניא וידבר משה את מועדי ה' מה ת''ל לפי שלא מצינו בכל התורה שנאמר בהן מועדו אלא בפסח ותמיד מועדו אפי' בשבת מועדו אפילו בטומאה שאר קרבנות מנין משמע דממשמעות' דמועדו דריש ועוד דקאמר התם וצריכי דאי כתב רחמנא תמיד שכן תדיר וכליל אבל פסח לא ואי כתיב פסח שכן כרת ואי מגזירה שוה ילפינן מה צריך לצריכותא הא איצטריך מועדו דתמיד משום טומאה ודפסח משום שבת אלא ודאי ממשמעותא דמועדו דריש וע''כ תנאי היא ועוד בפ' ר' ישמעאל במנחות (דף עב.) דריש שתי הלחם דדחו שבת מתקריב תקריב אפילו בשבת ואפילו בטומאה ולפי שמעתין מצי למילף בג''ש דמועדו מפסח ותמיד או ממשמעותא כמו בכיצד צולין (לקמן דף עז.): תוחב לו בצמרו. וא''ת והא בעי כלי שרת כדילפינן בפ' דם חטאת (זבחים דף צז:) ויקח את המאכלת ויש לומר שהקדישום השתא משמע בשמעתין דיש איסור רשות הרבים בירושלים וקשה דאמרינן בפ' קמא דעירובין (דף ו:) ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עלי' משום רשות הרבים ולאו דוקא ננעלות אלא ראויות לנעול כדמסיק התם ותירץ ר''י דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכי האי גוונא משני בפרק בתרא דעירובין (דף קא) אמילתא אחריתי: מה לתמיד שכן תדיר. ותימה ונילף מבינייהו דתמיד ומילה או משתי הלחם (גרידא) דדחו שבת:

דף סו - א

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד