פסחים סה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - ב

ומשמע, רק דם שהנפש יוצאה בו, כגון "דם הקילוח" מכפר. אבל דם שאין הנפש יוצאה בו, כגון "דם התמצית" ^[1] אינו מכפר. [ודוקא לענין כרת באוכל דם מרבה רבי יהודה דם התמצית מ"כל דם"].

וכיון שדם התמצית פסול לזריקה אף לרבי יהודה, מעתה קשה שוב: הרי דם התמצית מעורב בדם התערובות, ומבטל את הדם הכשר על ידי ביטול ברוב.

וחוזרת הגמרא ומתרצת אחרת.

אלא, רבי יהודה - הולך לטעמיה [לשיטתו].

דאמר: אין דם מבטל דם. ולכן לא מתבטל הדם הכשר שנשפך מן הכלי. ואפילו אם הגיע רק מעט ממנו למזבח - זריקה דם כשר היא, והוכשר הקרבן.

ודברי רבי יהודה נשנו במסכת זבחים [עח א]: דם זבחים שנתערב במים - אם יש בו מראית דם, כשר.

נתערב בדם בהמת חולין או בדם חיה - "רואין" את הדם הפסול כאילו הוא מים, ואם יש בדם הכשר כדי שיראה במים מראית דם, כשר. ואם לאו, פסול.

רבי יהודה אומר: אין דם מבטל דם.

תניא: אמר להן רבי יהודה לחכמים: לדבריכם, שאתם אומרים שלא היו זורקין מדם התערובות שברצפת העזרה - למה פוקקין [סותמים בפקק] את נקב חומת העזרה בערב פסח?

אלא, מכאן ראיה לדברי, שכוס היה ממלא מדם התערובות, ופקקו את העזרה כדי שלא יצא כל הדם הנשפך בעזרה. וכשממלא את הכוס נמצא דם מכולם מעורב בו, ואם נשפך דם קרבן אחד בלא זריקה, נמצא זורק ממנו עכשיו.

אמרו [ענו] לו חכמים לרבי יהודה: שבח הוא לבני אהרון שילכו בערב פסח עד ארכובותיהם בדם [שעוסקין בעבודת הקדוש ברוך הוא באמונה, ואינם נמאסין מחמת הדם. חסדי דוד על התוספתא פרק ד הלכה י]. ולכן פקקו את העזרה בערב פסח.

ומקשינן: איך יכלו הכהנים ללכת בעזרה בתוך הדם?

והא קא חייץ! הרי הדם חוצץ בין רגליהם לרצפה. ושנינו [בזבחים טו ב]: אם עומד הכהן על הכלי או על גבי רגל חבירו בשעת עבודה עבודתו פסולה. לפי שנאמר בענין עבודת המקדש "לעמוד לשרת" [דברים יח], ואין זה עמידה. ^[2]

ומתרצינן: דם לח הוא, ואינו חוצץ.

כדתניא: הטובל במקוה, והיה גופו מלוכלך באחד מדברים אלו: הדם, והדיו והחלב והדבש - אם היו יבשים הרי הם חוצצין. אבל אם היו לחין, אין חוצצין.

ומכאן נלמד לדם שברגלי הכהנים, שאם הוא לח אינו חוצץ.

ומקשינן: והא קמתווסי מאנייהו! הרי מתלכלכין בגדיהם של הכהנים מן הדם שמהלכין בו עד ארכובותיהן.

ותניא: אם היו בגדיו של הכהן מטושטשין [מלוכלכין], ועבד - עבודתו פסולה!

וכי תימא, אם תאמר לתרץ דמדלו להו למאנייהו, שהיו מגביהים את שולי בגדיהם ותוחבין אותם באבנט שיעמדו למעלה מהארץ, ולכן אין בגדיהם מתלכלכים.

והרי אי אפשר לתרץ כן.

דהתניא: נאמר [בויקרא ו ג] "ולבש הכהן מדו בד". ודרשו חכמים: "מדו" היינו כמדתו. שהכתונת תעמוד עליו לפי מדתו, בשוה לארץ, ולא תגרר עליה. מכאן שלא יחסר ממדת הכתונת ולא יותיר. ולמדנו מכאן שאסור לכהן להרים את הכתונת גבוה מן הארץ.

ואם היה בעזרה דם כה מרובה, היתה הכותונת מתלכלכת, והיתה העבודה פסולה!?

ומתרצינן: מה שאמרו חכמים שבח הוא לכהנים שילכו עד ארכובותיהם בדם, הם דיברו בהולכת אברים לכבש כדי להקטירם. דלאו "עבודה" היא. שהולכת האיברים אינה בכלל דיני "עבודת הקרבנות", ולכן מותר לכהנים להפשיל את בגדיהם ולהגביהם מן הקרקע.

אבל בשאר העבודות לא עשו הכהנים כן. ולהלן מפורש איך עשו בשאר העבודות.

ותמהינן: ולא?! - האם הולכת האברים אינה בכלל עבודת הקרבנות? ! והא מדבעי כהונה, מזה שהצריך הכתוב בהולכת האיברין לכבש שתעשה דוקא על ידי כהנים, מוכח שעבודה היא!

דתניא: נאמר [בויקרא א יג] בענין עבודת העולה: "והקרב והכרעים ירחץ במים, והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה". מהי "הקרבה"? זו - זו הולכת אברים לכבש. כגון הקרב והכרעיים הכתובים בתחילת הפסוק, שמוליכם להקטירם.

ומאחר שהולכת אברים לכבש עבודה היא, אם כן אסור לכהנים להפשיל בגדיהם ולהגביהם מעל הארץ!

ומתרצינן: אלא, מה שאמרו חכמים שהכהנים הלכו עד ארכובותיהם בדם, מדובר בהולכת עצים למערכה לראש המזבח, שבו היו עורכים את העצים להבעיר אש, דלאו עבודה היא [והיא כשרה בזרים].

ולכן, באותה שעה הפשילו הכהנים את בגדיהם והגביהום מעל הארץ, והלכו בדם עד ארכובותיהם.

ומקשינן: בהולכת אברים לכבש, ובהולכת דם אל המזבח שהן עבודת הקרבנות, מיהא [מכל מקום] - היכי אזלי איך יכלו ללכת? הרי להגביה בגדיהם לא יכלו, ואם ילכו בבגדיהם בדם, יטנפו בגדיהם ועבודתם תפסל!

ומתרצינן: דמסגי אאיצטבי. היו הולכין על גבי איצטבאות - שהיו בעזרה כמין איצטבאות, מחוברות לרצפת העזרה, ויש להם דין רצפה. והלכו הכהנים עליהן בלא להתלכלך מן הדם.

שנינו במשנה: כיצד תולין ומפשיטין? אונקליות של ברזל היו קבועים בכתלים בעמודים, ותולה ומפשיט. קרעו והוציא את אימוריו. נתנו במגיס [קערה, והיא כלי שרת], והקטירן על גבי המזבח.

הפשטת העור של קרבן הפסח כשרה אפילו בזרים, היות שהפשטת קדשים קלים לא הוזכרה בתורה כמצות עשה. ואפילו הפשט וניתוח של עולה שהיא מצות עשה כשרה בזר.

ואם כן, מה ששנינו במשנתנו "כיצד תולין ומפשיטין" מדובר אפילו בזר המפשיט, ולאו דוקא בכהן. וכן "קרעו והוציא את אמוריו", מדובר גם בזר.

ואחרי זה כתוב "נתנו במגיס, והקטירן על גבי המזבח". ומשמע לכאורה שאותו הזר שהפשיט הוא גם הקטיר על גבי המזבח.

ותמהינן: אטו הוא גופיה הוה מקטיר להו? האם הישראל עצמו שהפשיט הוא היה גם מקטיר את האימורין?! והרי הקטרה היא עבודת הכהנים בלבד!

ומתרצינן: אימא - "נתנו הישראל במגיס, להקטירן הכהן על גבי המזבח". כלומר שגורסין במשנה "להקטירן" בלמ"ד. שיש לפרשו שהישראל נותנן את האימורים במגס, ויהיו שם עד שיבוא הכהן הראוי להקטירם. ^[3]

שנינו במשנה: יצתה כת ראשונה.

תנא: כאשר היו הולכים מהעזרה לבתיהם - כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו של פסחו, ומפשיל לאחוריו.

אמר רב עיליש: טייעות - דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה.

הדרן עלך פרק תמיד נשחט

הערות

^[1] מבואר לעיל סה א הערה 9.

^[2] כך כתב רש"י. אבל בגמרא זבחים כד א מובא טעם אחר. ועיין רש"ש.

^[3] על פי רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס.

פרק שישי - אלו דברים

מתניתין:

א. אלו דברים שכאשר חל ערב פסח בשבת, עשייתן בקרבן פסח - דוחין את השבת: שחיטתו, וזריקת דמו, ^[4] שצריכים להעשות ביום י"ד, ואינם יכולים להעשות במוצאי שבת.

ומיחוי קרביו [הוצאת הרפש מהקרביים. ויתבאר בגמרא כיצד עשו זאת], שאינו סובל דיחוי למוצאי שבת בגלל הסרחון.

והקטרת חלביו על המזבח, על אף שאפשר להקטירם במוצאי שבת. היות שחביבות עשיית המצוה בשעתה, גם היא דוחה שבת.

אבל, צלייתו והדחת קרביו - אינן דוחין את השבת, לפי שאפשר לעשותם במוצאי שבת, בליל חג הפסח.

ב. הרכבתו של קרבן הפסח על הכתף ונשיאתו אל העזרה דרך רשות הרבים, אף על גב שאין בכך איסור מן התורה, היות ו"חי [נחשב כמי ש] נושא את עצמו", וכל האיסור אינו אלא מדרבנן, בכל זאת אין הרכבתו דוחה את השבת, היות ואפשר לעשותה מאתמול.

וכן הבאתו מחוץ לתחום. למרות שהבאה מחוץ לתחום אינה אלא איסור דרבנן.

וכן חתיכת יבלתו, שאיסורה הוא משום מלאכת גוזז, ואפילו יחתכנה כלאחר יד, בשיניו או בציפורניו, הרי למרות שאינה אסורה אלא מדרבנן -

כל אלו - אין דוחין את השבת, הואיל ואפשר לעשותם ביום חול, מאתמול.

רבי אליעזר אומר: גם "מכשירי מצוה" של קרבן הפסח, כמו הרכבתו והבאתו חוץ לתחום, וכן חתיכת יבלתו כלאחר יד - דוחין את השבת, אף על גב שאפשר לעשותם מערב שבת.

אבל מודה רבי אליעזר שאת הדברים שאפשר לעשות במוצאי שבת דוחים אותם עד לאחר השבת

אמר רבי אליעזר: והלא דין קל וחומר הוא, שידחו עשיות הללו, שאינן אלא איסור שבות דרבנן, את השבת, גם אם יש אפשרות לעשותן מלפני השבת!

כי מה אם שחיטה, שהיא חמורה, שהרי היא אסורה בשבת משום אב מלאכה - דוחה את השבת לצורך הקרבת הפסח.

עשיות אלו, שהן קלות, היות והן אסורות רק משום "שבות" מדרבנן - וכי לא ידחו את השבת!?

אמר לו רבי יהושע: יום טוב יוכיח - שהתירו בו שחיטה ובישול לצורך יום טוב, למרות שאיסורן של מלאכות אלו הוא משום אבות מלאכה, ובכל זאת גזרו חכמים ואמרו שאסור בו משום "שבות" להביא אוכל לצורך יום טוב מחוץ לתחום, הואיל ואפשר לעשותו מאתמול.

אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: מה זה יהושע!?

מה ראיה הינך מביא מהבאת דבר רשות מחוץ לתחום, שאסרוהו חכמים, להבאת קרבן פסח מחוץ לתחום שהוא מצוה, ולא יעמידו חכמים את דבריהם למנוע קיום מצוה!

השיב רבי עקיבא ואמר: הזאה של מי אפר פרה אדומה על טמא מת בשבת ערב הפסח, לטהרו ביום השביעי ולהכשירו לאכול בערב קרבן פסח, תוכיח:

שהיא משום מצוה, שאם לא יזה לא יעשה את קרבן הפסח.

וגם שמעתי כי היא אסורה בשבת משום שבות מדרבנן, היות ונראה כאילו מתקנים בכך את האדם הנטהר.

ובכל זאת העמידו חכמים את דבריהם אפילו במקום מצוה, ואמרו, שהזאתו של טמא מת שחל יום השביעי שלו בערב פסח - אינה דוחה את השבת.

ואם כן, אף אתה אל תתמה על אלו.

שאף על פי שהן משום מצוה, והן אסורות רק משום שבות - ובכל זאת לא ידחו את השבת.

[בגמרא מתבאר כי את איסור ההזאה בשבת שמע רבי עקיבא מרבי אליעזר רבו, אלא שרבי אליעזר שכח זאת, וניסה רבי עקיבא להזכירו בדרך כבוד, מבלי שיאמר לו ששמע זאת מפיו].

אמר לו רבי אליעזר: ועליה, על הזאה בשבת, ששמעת שהיא אסורה אפילו כדי לטהר טמא מת להאכילו בקרבן פסח - אני דן קל וחומר להתירה!

ומה אם שחיטה, שהיא אסורה בשבת משום אב מלאכה - דוחה את השבת.

הזאה, שהיא אינה אלא משום איסור שבות מדרבנן - אינו דין שדוחה את השבת!

הערות

^[4] אין בזריקת הדם כל איסור, ושנה התנא את זריקת דמו אגב שחיטתו. תוס'.

דם שהנפש יוצאה בו כלומר, דם שחיטה הקולח מיד הוא הדם המכפר, ואותו זורקים על המזבח. דם שאין הנפש יוצאה בו ושותת לאחר מכן — אינו מכפר. ואם כן, לשיטת ר' יהודה יש לחשוש שמא זורק לא מן הדם שהנפש יוצאת בו שנשפך אלא מדם התמצית. אלא ר' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: אין דם מבטל דם, ואין אומרים שמיעוט דם כשר בטל ברוב דם התמצית, וכיון שכך אפילו יש רוב דם התמצית בכוס זו, כיון שיש בה גם מעט מהדם הראוי לזריקה — זורקו ויוצא בו ידי חובה.

תניא [שנויה ברייתא] אמר להן ר' יהודה לחכמים: לדבריכם שאין צורך למלא מדם זה, למה היו פוקקין בערבי פסחים את העזרה שלא ישטף הדם מיד לתוך הביבים המצויים בעזרה? אמרו לו: שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם (קרסוליהם) בתוך דם הקדשים שהם מראים בכך את חיבתם לקדושת העבודה.

ושואלים לגופו של ענין: כיצד ילכו עד ארכובותיהם בדם והא קא חייץ [והרי הוא חוצץ] בין רגלי הכהן ורצפת המקדש ובכך נפסלת העבודה?! ומשיבים: דם זה לח הוא ואינו חוצץ. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: הדם או הדיו או החלב או הדבש, אם היו יבשים — חוצצין לענין טבילה ולשאר עניינים, אם היו לחין — אין חוצצין.

ועוד שואלים: אם הולכים בדם הא קמתווסי מאנייהו [והרי מתלכלכים בגדיהם], ותנן [ושנינו במשנה]: היו בגדיו של כהן מטושטשין (מלוכלכים) ועבד בהם — עבודתו פסולה, שחייבים בגדי כהונה להיות בגדי נוי והדר. וכי תימא דמדלו להו למאנייהו [ואם תאמר שמרימים את בגדיהם] שלא יתלכלכו — והתניא [והרי שנויה ברייתא] אחרת הדורשת מה שנאמר "ולבש הכהן מדו בד" (ויקרא ו, ג), מדו משמע: שיהא הבגד כמדתו בדיוק, שלא יחסר ולא יותיר והמרים את בגדו — שוב אין הבגד בדיוק כמידתו! ומשיבים שהיו הכהנים הולכים ורגליהם בתוך הדם לא בעבודות הקודש עצמן אלא רק בהולכת האיברים לכבש דלאו [שאינה] עבודה מעבודות הקודש היא אלא רק הכנה לעבודה אחרת.

ומקשים: ולא? וכי אין זו עבודה? והא מדבעי כהונה [והרי ממה שצריך שתיעשה עבודה זו בכהנים דווקא] משמע שעבודה היא! דתניא [שהרי שנינו בברייתא] על הכתוב "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה עולה הוא אישה ריח ניחוח לה'" (ויקרא א, יג) — זו הולכת האברים לכבש! אלא צריך לומר שהכהנים היו הולכים ורגליהם בתוך הדם בשעת הולכת עצים למערכה דלאו [שאין] עבודה היא.

ושואלים: אולם אם המקדש מוצף בדם בהולכת אברים לכבש ובהולכת דם למזבח, מיהא היכי אזלי [בכל אופן כיצד הולכים] בלא שתהיה חציצה ובלא להתלכלך בדם? ומשיבים: דמסגי אאיצטבי [שהם הולכים על איצטבאות]. שהיו בונים חלקים מוגבהים ברצפה, ועליהם היו הולכים ואין כאן איפוא חציצה ולכלוך.

א שנינו במשנה: כיצד תולין ומפשיטין את הפסח, וכן כי לאחר הפשטה קרעו והוציאו את אמוריו ואחר כך נתנם המפשיט במגיס להקטירם. ושואלים: אטו הוא גופיה [וכי הוא עצמו] דווקא זה שהפשיט את הבהמה ונתן את האימורים למגיש הוא הוה מקטר להו [היה מקטיר אותם] ולא אחר, והרי הפשט הפסח מותר אף בזר ואינו צריך שייעשה דווקא על ידי כהן, וזר הרי אינו ראוי להקטיר? ומשיבים: אימא [אמור, תקן]: להקטירן על גבי המזבח שהיה נותנן במגיס כהכנה להקטרת החלבים על גבי המזבח, ולא שהוא עצמו מקטירם.

ב ועוד שנינו: יצתה כת ראשונה וקרבן הפסח עימה אל מחוץ לעזרה, תנא [שנה בתוספתא]: כל אחד ואחד נותן פסחו בתוך עורו ומפשיל אותו ומטילו לאחוריו ונושאו כך לביתו. אמר רב עיליש: טייעות כלומר, נשאו אותו כמנהג הישמעאלים.

א משנה אלו דברים בקרבן הפסח דוחים את השבת אם חל ערב פסח בשבת: שחיטתו, וזריקת דמו, ומיחוי (ניקוי) קרביו, והקטרת חלביו על המזבח, שהן עבודות שצריכות להיעשות מבעוד יום. אבל צלייתו והדחת (רחיצת) קרביו שאינן צריכות להיעשות מבעוד יום — אינן דוחין את השבת אלא ממתינים עד שתצא השבת ואז עושים מלאכות אלה. הרכבתו של הפסח עצמו דרך רשות הרבים, שהרי קרבן הפסח היה בא מן הטלאים או הגדיים, והיו ביניהם קטנים מאד שאינם יכולים להלך בעצמם כל הדרך כולה, והיו נוהגים להרכיבם על כתפיהם, וכן הבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו שאם היתה בבהמה יבלת הנחשבת כמום כל עוד היא בה, ואם תיחתך תהא הבהמה כשרה להקרבה — אין דוחין את השבת משום שהיו יכולים להיעשות לפני השבת. ר' אליעזר אומר: כל אלה דוחין את השבת.

אמר ר' אליעזר: והלא דין (קל וחומר) הוא: מה אם שחיטה לחולין שהיא אסורה בשבת משום מלאכה בכל זאת דוחה את השבת לצורך קרבן הפסח, אלו הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וכיוצא בהן, האסורים משום שבות וגזירת חכמים בלבד, לא ידחו את השבת? אמר ליה [לו] ר' יהושע: יום טוב יוכיח שהתירו בו בתורה דברים שהם משום מלאכה כגון שחיטה, בישול ואפייה ואסור לעשות בו כל מה שאסרו חכמים משום שבות. ואין איפוא ללמוד מן ההיתר בתורה לכל איסורי חכמים.

אמר ליה [לו] ר' אליעזר: מה זה יהושע?! כיצד מוכיח אתה הוכחה פגומה כזו מה ראיה רשות למצוה? וכיצד אפשר להוכיח מאיסור עשיית מלאכת שבות ביום טוב אף על פי שהותרה בו מלאכת הרשות (כגון שחיטה ובישול לאכילת הדיוט), לענין של עבירה על שבות כדי לקיים מצות פסח! השיב ר' עקיבא כשיטת ר' יהושע, ואמר: הזאה ממי חטאת על טמא מת כדי לטהרו תוכיח, שהיא משום מצוה כדי לאפשר לאדם להקריב את הפסח, ואסורה משום שבות שהרי אינה מלאכה גמורה ואינה דוחה את השבת, שאם חל יום השביעי לטומאתו בערב פסח שחל להיות בשבת — אין להזות עליו. ואף אתה אל תתמה על אלו הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו, שאף על פי שהן משום מצוה והן אסורים משום שבות — לא ידחו את השבת.

אמר לו ר' אליעזר: אין אני מקבל ראיה זו כי עליה על הזאה עצמה אני דן, וטוען כי אף אותה יש להתיר. ומאותו טעם: מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת — הזאה שהיא אסורה משום שבות בלבד אינו דין שדוחה את השבת? ואין איפוא להקשות עלי מדבר שאיני מודה בו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This verse indicates that blood with which life leaves the animal, meaning blood that spurts immediately upon slaughter, makes atonement when it is sprinkled on the altar; however, blood with which life does not leave the animal, meaning blood that drains out after the initial spurt, does not make atonement. In that case, even Rabbi Yehuda should be concerned that the blood collected in the cup contains blood squeezed from an animal after the initial spurt concluded. Rather, Rabbi Yehuda conforms to his line of reasoning, as he said: Blood does not nullify blood. The small amount of blood in the cup that is fit for sprinkling on the altar is not nullified even if most of the blood in the cup is blood squeezed from an animal after the initial spurt concluded. Therefore, it may still be sprinkled upon the altar and make atonement.

It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said to the Rabbis: According to your statement that there is no need to fill a cup of blood from the floor, why did they plug the drains of the Temple courtyard on Passover eve and not let the blood flow immediately into the drainage pipes? They said to him: It is praiseworthy of the sons of Aaron, the priests, to walk in blood up to their ankles, thereby demonstrating their love for the Temple rite.

The Gemara asks: How could they walk in blood up to their ankles? Doesn’t the blood interpose between the feet of the priests and the floor of the Temple and thereby invalidate the rite? The Gemara answers: The blood is moist and therefore it does not interpose. As it was taught in a baraita: With regard to blood, ink, milk, and honey, when they are dry, they interpose with respect to ritual immersion and other matters; when they are moist, they do not interpose.

The Gemara asks further: But don’t their garments become soiled? And we learned in a mishna: If the priest’s garments were soiled and he performed the Temple rite while wearing them, his rite is invalid, because the priestly garments must be fine and beautiful. And if you say that they raised their garments so that the garments would stay clean, there is a difficulty. Wasn’t it taught in a different baraita that explicates the verse: “And the priest shall put on his linen garment [middo]” (Leviticus 6:3), that the verse uses the word middo to teach that the garments must be according to his measure [kemiddato], fitted to his size, not too short and not too long? If the priest raises his garments, they will no longer be exactly his size. The Gemara answers that the priests would walk in the blood while carrying the sacrificial limbs to the ramp of the altar, which is not actually a rite, but only preparation for a rite.

The Gemara asks: And is it not one of the rites? But from the fact that this task requires priesthood, as it can be performed only by a priest, the implication is that it is considered a rite. As it was taught in a baraita with regard to the verse: “And the priest shall bring it all and burn it upon the altar; it is a burnt-offering, an offering made by fire, of a satisfying aroma to the Lord” (Leviticus 1:13), that this is referring to the carrying of the limbs to the ramp. Rather, we must say that the priests would walk in the blood while carrying wood to the wood pile on the altar, which is not a rite.

The Gemara asks: But if the floor of the Temple was full of blood, how did they walk without soiling their garments while carrying the limbs to the ramp and while carrying the blood to the altar? The Gemara answers: They would walk on platforms raised above the floor and thereby avoid soiling their clothes.

It was taught in the mishna how one would suspend and flay the Paschal lamb, and that after the flaying he would tear it open and remove its sacrificial parts and then place them in a large basin in order to burn them. The Gemara asks: Is that to say that he himself, the priest who placed the sacrificial parts in the basin and no one else, would burn them? The Gemara answers: Correct the wording of the mishna to say: In order to burn them on the altar, meaning that he would place them in a large basin as preparation for their being burned on the altar, but not that he himself would necessarily burn them.

It was also stated in the mishna: The first group exited the Temple courtyard with their Paschal lambs. It was taught in a baraita: Each and every one would place his Paschal lamb in its hide and cast it over his shoulder behind him and carry it home that way. Rav Ilish said: They carried it home in the manner of Arab merchants [tayya’ut].

MISHNA: These are the matters related to the Paschal lamb that override Shabbat, when the eve of Passover occurs on Shabbat: Its slaughter, the sprinkling of its blood, the cleaning of its intestines and the burning of its fats on the altar, all of which are services that must be performed on Passover eve while it is still day. However, its roasting and the washing of its intestines, which need not be done by day, do not override Shabbat; rather, one waits until after Shabbat to perform these tasks. Carrying the Paschal lamb through a public domain does not override Shabbat. The Paschal offering consisted of either a lamb or a goat, sometimes quite young and unable to walk the entire way, so that it had to be carried on a person’s shoulders. Similarly, bringing it from outside the Shabbat limit and cutting off its wart do not override Shabbat, as all these tasks could have been performed before Shabbat. A wart is considered a blemish that disqualifies the animal from being brought as an offering, but once the wart is removed, the animal is fit to be sacrificed on the altar. Rabbi Eliezer says: All of these procedures override Shabbat.

Rabbi Eliezer said: Could this not be derived through an a fortiori inference? If slaughter, which is ordinarily forbidden on Shabbat as a biblically prohibited labor, nonetheless overrides Shabbat when performed for the sake of the Paschal lamb, then these activities, namely carrying the animal, bringing it from outside the Shabbat limit, and the like, which are prohibited due to rabbinic decree, should they not override Shabbat? Rabbi Yehoshua said to him: The law governing a Festival proves otherwise, for the Torah permitted on it acts that are normally prohibited as labor, such as slaughtering, cooking, and baking, and yet it is forbidden to do on it acts that are prohibited due to rabbinic decree. Thus, we cannot derive policy with regard to rabbinic prohibitions from the rules that govern Torah laws.

Rabbi Eliezer said to him: What is this, Yehoshua? How can you suggest such a weak proof? What proof can be deduced from optional activities that would apply to a mitzva? How does the fact that rabbinic decrees remain in effect on a Festival with respect to optional activities prove that one is also forbidden to transgress a rabbinic decree in order to fulfill the mitzva of offering the Paschal lamb? Rabbi Akiva responded and said in defense of Rabbi Yehoshua’s opinion: Sprinkling the purifying water of a red heifer upon someone who had contracted ritual impurity through contact with a corpse proves the matter, for it is done for the sake of a mitzva, in order to allow the person to offer the Paschal lamb, and it is prohibited only due to rabbinic decree, and nonetheless it does not override Shabbat, for the purification rite is not performed on the eve of Passover that falls on Shabbat. So, too, you should not be surprised about these activities, namely carrying the animal, bringing it from outside the Shabbat limit, and cutting off its wart, that although they are performed for the sake of a mitzva and they are prohibited only due to rabbinic decree, they do not override Shabbat.

Rabbi Eliezer said to him: I do not accept this proof. With regard to this sprinkling itself, I infer that it, too, is permitted for the same reason: If slaughter, which is a biblically prohibited labor, overrides Shabbat, is it not right that sprinkling the purifying water of a red heifer, which is prohibited only due to rabbinic decree, should override Shabbat? You cannot challenge me based on a premise with which I disagree.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואסיקנא דדם לה אינו חוצץ דתניא הדם והדבש והחלב יבשים חוצצין לחין אין חוצצין והנה כיון שהוא זה הדם לח אין חוצצין ברגליהן [ומקשינן] הלא מטנפי מן הדם בגדי הכהנים ואמרינן דמדלו להו פי' שהיו מגביהין בגדיהם מעט שלא יטנפו מן הדם איני והתניא מדו בד כמדתו שלא יחסר ולא יותיר ושנינן לא היו מגביהין בגדיהם [אלא] בהולכת אברים לכבש דלאו עבודה היא כו' ואסקינא בהולכת אברים והולכת דם היו מהלכין על האצטבאות:

כיצד תולין ומפשיטין אונקלאות של ברזל כו'. פי' מגיס כמין קערה שנותן בה החלבים כדמתרגמינן קערה מגיסתא.

תאנא כל אחד נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו אמר רב עיליש (כזית) [טייעות]:

הדרן עלך תמיד נשחט.

אלו דברים בפסח דוחין את השבת שחיטה וזריקה ומחוי קרביו והקטרת חלביו צלייתו והדחת קרביו כו'. פי' מיחוי קרביו היא שירקא דמעייא והוא כמו שומן רך שדומה למוח וקרוב להיות רעי ועל זה השומן שדומה למוח נקרא מיחוי קרביו:

כבר ידעת שצריך שלא יהא דבר חוצץ בין בשר הכהן לבגדי כהונה אפילו נימא אחת חוצצת ופוסלת וכן בין רגלו לרצפת העזרה ומ"מ הדם אינו חוצץ בכך כל שהוא לח שכך אמרו לענין חציצת טבילה הדם והדיו והדבש והחלב יבשין חוצצין לחים אינם חוצצים וכן כל שהוא מהלך על האצטבאות שבעזרה הרי הוא כהולך בקרקע העזרה וצריך שיהיו בגדי כהונה כמדת הלובשן לא פחות ולא יותר ואם היו ארוכים יותר מדאי או קצרים יותר מדאי ועבד בהם פסל אלא שבארוכים כל שהגביהן באבנט עד שנעשו כמדתו כשרה:

הולכת עצים למערכה אינה עבודה וכשרה בזרים כהפשט ונתוח אבל הולכת אימורין למזבח או הולכת איברי עולה לכבש והולכת דם עבודה היא וצריכה כהן ואצ"ל בהקטרה וזה שאמרו נתנו במגיס והקטירן כבר ביארנו במשנה שעל הכהן הוא אומר שאע"פ שהנתינה במגיס היה אפשר לעשותה ע"י זר ההקטרה צריכה כהן ופירושה נתנן אפילו זר במגיס ומקטירן הכהן ולדעת זה אנו גורסין נתנן במגיס והקטירן הקטירן ס"ד כלומר שהרי זר הוא כמו שביארנו במשנה ותירץ נתנן במגיס להקטירן ע"י הכהן ומ"מ יש גורסין נתנן במגיס וכו' במגיס הוא מקטיר להו בתמיהה כלומר והרי הולכת אימורין ואיברים צריכים שיגיעו מיד הכהן למזבח ואין שם כלי שבמנחה הוא שאמרו שקומצה טעון כלי שרת להביאו בו למזבח כמו שביארנו במס' סוטה אבל אימורים ואיברים דוקא ביד ומ"מ יש חולקין שאין צריכה יד ואף ע"י כלי מותר אלא שמ"מ הוא מקשה שנראה מכאן שתיכף שנתנם במגיס יהא מקטירם והרי צריכים מליחה וי"מ במגיס מקטיר להו כלומר שהרי אינו כלי של הקטרה ותירץ להקטירן וכו' כלומר אם ע"י מליחה אם לכונת נתינתם בכלי אחר הראוי להקטרה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שני בעזרת הבורא:

אלו דברים וכו' כבר ביארנו בתחילת המסכתא שהחלק הראשון שבה הוא לבאר ענין שחיטת הפסח והקרבתו וקצת דברים שבחגיגה הבאה עמו וביארנו קצתם בפרק ראשון וזה הפרק אמנם יסוד ענינו להשלים ביאור זה החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בדברים שדוחים את השבת ודברים שאין דוחין אותו השני בחגיגה הבאה עמו השלישי בענין השחיטה שהיא דוחה שבת שאם שחטו על צד שאין השחיטה ראויה חייב עלי' וביאר איזו היא שחיטה שאינה ראוי' לענין זה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה על הדרך שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר אלו דברים בפסח דוחין את השבת שחיטתו וזריקת דמו ומחוי קרביו והקטרת חלביו אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אינן דוחין ר' אליעזר אומר דוחין אמר הר"ם אמר השם ית' בקרבן תמיד במועדו וכמו שהיה התמיד קרב בשבת כמו שכתו' בפ' על עולת התמיד יעשה ונסכו כמו כן קרבן פסח היה קרב בשבת ומחוי קרביו פירושו שיוציאו מהם הרעי ומה שאמר חתיכת יבלת הוא שיחתוך אותו בכלי אם יש שם יבלת אבל בידו מותר לחתכה בשבת כאשר נתבאר בסוף ערובין הרכבו והבאתו היא מלאכה לפי שהוא משאוי לדעת חכמים אבל לדעת בן בתירא אינו משאוי כאשר נתבאר מדעתו בפרק הרביעי מזאת המסכתא והבאתו מחוץ לתחום הוא גם כן אסור דאורייתא אצל ר' עקיבא שהוא סובר איסור תחומין דאורייתא ור' אליעזר סבר איסור תחומין דרבנן והחי נושא את עצמו ואפי' בהמה כבן בתירא ולפיכך הם אלו הדברים לפי סברתו כולן משום שבות בלבד אמר ר' אליעזר מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת אלו שהן משום שבות לא ידחו את השבת אמר לו ר' יהושע יום טוב יוכיח שהתיר בו משום מלאכה ואסר בו משום שבות אמר לו ר' אליעזר מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה ר' יהושע סובר שמחת יום טוב מצוה ואנו נבטל שמחת יום טוב כשיהנה באותה שמחה דבר שיהיה אסור משום שבות כגון הנגון בתופים ובמחולות ובכנרות ובצלצלים שכל זה אסור ביום טוב אע"פ שהוא מצוה אצלו ולפיכך היה נכון אצלו להשיב ולומר יום טוב יוכיח השיב ר' עקיבא הזיה תוכיח שהיא מצוה והיא משום שבות ואינה דוחה את השבת אף אתה אל תתמה על אלו שאע"פ שהן מצוה והם משום שבות לא ידחו את השבת ירצה באמרו הזאת מי חטאת המחוייבת לטומאת מת בשלישי ושביעי כי כשיחול שלישי או שביעי שלו בשבת אין מזין עליו וכמו כן אם יחל שביעי שלו יום שלשה עשר ויהיה יום שבת אין מזין עליו וישאר טמא ולא יקריב קרבן אמר לו ר' אליעזר ועליה אני דן מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת הזיה שהיא משום שבות לא תדחה את השבת אמר לו ר' עקיבא [או] (אימר) חלוף מה אם הזיה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת אף שחיטה שהיא משום מלאכה לא תדחה את השבת ור' אליעזר סבר שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל קרבן פסח כי אם ישאר למחרתו שהוא יום ארבעה עשר והוזה עליו וטבל אסור לו להקריב פסח כמו שיתבאר אמר לו ר' אליעזר עקיבא עקרת מה שכתוב בין הערבים במועדו בין בחול בין בשבת אמר לו הבא לי מועד לאלו כמועד בשחיטה כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת שחיטה שאי אפשר לעשות מערב שבת דוחה את השבת והלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי אלו דברים בפסח דוחין את השבת וכו' ופרטי הענין סובבים על דבר זה שכל מלאכה שלא היה אפשר לו לעשות מבערב שבת או שאי אפשר להמתינה עד הערב דוחה שבת אף מלאכה גמורה שכך למדוה בגזרה שוה ממה שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואמר בעולת התמיד שבכל יום תשמרו להקריב לי במועדו מה במועדו האמור בתמיד דוחה שבת וכדכתיב בקרבן מוסף שבו על עולת התמיד יעשה אף במועדו האמור בפסח דוחה שבת מיהא בדברים שלא היה אפשר לעשותם מבערב או שאי אפשר להמתין עד הערב ומכאן הוא מתחיל בפרטים אלו ואמר אלו דברים בפסח דוחים את השבת שחיטתו וזריקת דמו שהרי לא היה אפשר בהן מאתמול שזמנם קבוע ליום ארבעה עשר ואי אפשר להמתינם עד הלילה שהרי עבודה הן וצריכות יום כדכתיב ביום צוותו ומיחוי קרביו ר"ל נקיבת המעיים בסכין להוציא הפרש מתוכן שאם יניחנה עד הלילה יסריח והקטר חלביו ר"ל הקטר האימורין ואע"פ שזו אפשר להמתינה עד הלילה שהרי הקטר חלבים ואימורים כל הלילה מ"מ חביבה מצוה בשעתה ועיקר מצותה ביום הוא ודוחה שבת בין בפסח בין בתמידין ומספין אלא שבדיעבד כשרה כל הלילה:

אבל צלייתו אינה דוחה שבת שהרי אפשר לו להמתינה עד הלילה וכן הדחת קרביו עד שיצא הפרש יכול הוא להניחם עד הלילה בלא חשש סרחון וכן הרכבתו על כתפו להביאו לעזרה דרך רה"ר אע"פ שירושלים דלתותיה נעולות בלילה ואינה אלא כרמלית אינו דוחה שבת שאע"פ שאמרו אין שבות במקדש אף לזרים לא אמרוה אלא בעזרה אבל במדינה לא והרי היה אפשר לו להביאו מבערב או שינהיגנה במוסרה וכן הבאתו מחוץ לתחום כלומר שלא בהבאה על כתף אלא בהנהגה שאין כאן איסור הוצאה אלא איסור יציאה חוץ לתחום שאע"פ שאין תחומין מן התורה בכל שבתוך שלש פרסאות אינה דוחה שבת ואצ"ל בחוץ מג' פרסאות שהוא תחום תורה וכן אצ"ל הבאתו מחוץ לעיר על כתפו שיש בו איסור הוצאה מן התורה שלא אמרו חי נושא את עצמו אלא באדם שאינו כפות אבל אדם כפות ובהמה חיה ועוף אפילו מותרין לא נאמר בהם חי נושא את עצמו:

וחתיכת יבלתו ר"ל שהיתה לו יבלת והיא שומא שבבשרו שעושתהו בעל מום כל שיש בה עצם אינו דוחה שבת שאע"פ שכל שבות שבעזרה הותר מ"מ זו מלאכה גמורה היא אחר שחותכה בכלי והיה אפשר לו לחתכה מבערב ואפילו נולדה בשבת מ"מ לא נתנו דבריהם לשיעורין וכן בהבאתו חוץ לתחום אע"פ שיצא מבית האסורים או בא ממדינת הים ולא היה אפשר לו מבערב שכל שאינו מצוי לא נתנו בו דבריהם לשיעורין ומ"מ אם היה יכול לחתכה בידו או בשיניו מותר שחתיכה כלאחר יד היא ואין בה אלא משום שבות וכל שבות במקדש הותר אף במה שהיה אפשר לו מבערב וכן דוקא ביבלת לחה אבל ביבשה חותכין אותה אף בכלי שמאחר שהיא יבשה נפרכת היא ואין לחתיכה צורך בה וחתיכה שבה נקראת כלאחר יד ואין בה אלא שבות ואחר שכבר הוא במקדש הותר:

ר' אליעזר אומר דוחין פי' בהרכבתו והבאתו חוץ לתחום הואיל ואין בהם אלא שבות אע"פ שאינו במקדש ואע"פ שהיה אפשר מבערב והביאה בקל וחומר ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה שבת אלו שהם משום שבות אינו דין שידחו אף במקום שאפשר להם מבערב ואמר לו ר' יהושע יו"ט יוכיח שהותרה בו מלאכה בשחיטה ובישול ונאסר בו משם שבות כגון להביא דבר מחוץ לתחום לאכלו אע"פ שתחומין דרבנן ואמר לו ר' אליעזר מה זה יהושע ומה ראי' רשות למצוה שאכילת הדיוט אינה אלא רשות ומ"מ ר' יהושע סובר שאכילת יו"ט מצוה כמו שנבאר בגמ' אלא שקפץ רבי עקיבא להשיב לר' אליעזר הזאה תוכיח פירוש שטמא מת מזה שלישי ושביעי ואם חל שביעי שלו בשבת והוא ערב הפסח אינה דוחה שבת שמניעת הזאתו מעכבתו מלאכול פסחו בערב ואע"פ שאי אפשר לו מבערב ושאין בהזאתו אלא שבות שנראה כמתקן גברא שכך נאמרה בפרק האשה מגזירה שמא יעביר מי חטאת והאגד שמזין בו ארבע אמות ברה"ר ואף אתה אל תתמה על אלו שאע"פ שהן מצוה והן שבות לא ידחו את השבת ואמר לו ר' אליעזר ועליה אני דן כלומר אף על ההזאה אני חולק ומקו"ח זה בעצמו ומה שחיטה וכו' ואמר לו ר"ע או חלוף וכו' ופירשו בגמ' שר"ע מקובל הי' ממנו שאין הזאה דוחה שבת ור' אליעזר הוא ששכחה מחמת חולי והי' ר"ע חושש שלא להחליש דעתו לומר לו ששכח והי' מחזר להראות לו שפשוט הי' לו שאין הזאה דוחה שבת לא תהא שחיטה דוחה שבת ואמר לו ר' אליעזר א"כ בטלת גז"ש של במועדו ואמר לו ר"ע ואם מגז"ש זו היא וגז"ש אינה אלא במה שלא הי' אפשר לו מבערב וזהו במועדו ר"ל שקבוע לו זמן וא"כ הבא לי מועד לאלו שהי' אפשר להם מבערב כמועד לשחיטה והקרבה שלא הי' אפשר לו בהן מבערב ואע"פ שלהזאה מיהא אין לתשובה זו מקום שהרי לא הי' אפשר לו בה מבערב מ"מ בהזאה פשוט הי' לו לר"ע שאינה דוחה ומר' אליעזר בעצמו קבלה ומגזרה שהזכרנו ופי' בגמ' שר' אליעזר כעס עליו על שהחזיקו בקנתרן שהי' מראה פנים לומר שלא תהא שחיטה דוחה שבת ואף ר"ע לא הי' אומרה אלא להזכירו שהזאה אינה דוחה כדי להביאו לומר שלא תהא הרכבתו והזאתו דוחה גם כן ומתוך כעסו קללו ואמר בשחיטה הושבתני כלומר לעכב את השחיטה על ידי פלפולך מה שלא חלק אדם בה מעולם אין זה אלא דרך קנתור ומתוך כך קללו ואמר לו בשחיטה תהא מיתתך ונענה לו ר"ע ואמר אל תכפרני בשעת הדין כלומר שלא תכפור לי בשעה שאני דן לפניך מה שקבלתי ממך שאין הזאה דוחה שבת ונלמוד ממנה על הרכבתו והבאתו חוץ לתחום וכלל הדברים שכל מלאכה שאפשר וכו' על הדרך שכתבנו חוץ מן ההזאה כמו שביררנו וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפירש"י בד"ה הזאה תוכיח כו' דהכי שמע ליה ר' עקיבא כו' עכ"ל כצ"ל מפי' הרע"ב ור"ל דלכך פסיקא ליה לרע"ק בהזאה טפי משום דהכי שמע ר' עקיבא מר"א רבו ור"א גמריה אתעקר ליה כדמסיק לקמן וק"ל:

בתוס' ד"ה זריקת דמו תנא אגב וכו' קשה להם לתוס' אמאי תנא זריקת דמו פשיטא דדחי שבת דהא אינה מלאכה של כלום היא ותירץ שתנא אגב וכו':

גמרא אמרו שבח הוא לבני אהרן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לדבריכם למה פוקקין כו'. נ"ב ס"א למה פוקקין את נקב חומת העזרה שהדמים הנתערבים באמה יוצאין כו. לנחל קדרון כדתנן במסכת מדות ובקרן מערבית היו שם שני נקבין כמין שני חוטמין דקים שהדמים הניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי יורדין בהן ומתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון והיו פוקקין אותן בכל ערבי פסחים. ע"כ מצאתי בפירוש רש"י בס"א. ולא אוכל להבין מה מועיל פקיקת אותן נקבים שנשפך מן הדם אל היסוד והוא מגיע עד השיתין שהן חלולים תחת הקרקע ואיך יועיל אותה הפקיקה לדם שנשפך על הרצפה ולפי פירוש זה אי אפשר ליישב אלא שפוקקין הנקב שהוא מן השיתין ולמטה חוץ לחומה ששם יצא כל הדם עם האמה ואפשר שכל דם שבעזרה היה ג"כ נשפך לשם ועל דרך ששנינו שם אחר אותה משנה דמדות וז"ל למטה ברצפה באותו הקרן היה מקום אמה על אמה וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בה שבו היו יורדין לשיתין ומנקין אותן ע"כ. ואפשר לשם באותו אמה על אמה היה ג"כ נקב קטן שדם השחיטה היה יורד לשם עד לשיתין ויצא עם האמה ועכשיו כשהיו פוקקין אותו הנקב או אפילו למטה מנקבי השיתין ממילא לא היה יכול לצאת כל הדם לחוץ ונתמלאת אותו חלל ונשאר הדם למעלה בעזרה ודו"ק גם לפי מ"ש בפי' שלנו לא ידעתי לפרשה כי לא מצינו בשום מקום שיש נקב בעזרה שממנו יצא הדם לאמה תוך מן השיתין ודו"ק. :

רש"י ד"ה דם שהנפש. שה' דמים הם כו'. (ע"ש כ"ב) ובפירושו שאינן אלא ד' ועמש"כ לעיל (כב ב ע"ד):

רש"י ד"ה והא קא הוי חציצה. דבעינן לעמוד כו'. עיין (זבחים כ"ד) דיליף ליה מט"א הואיל ורצפה מקדשת כו'. (וע"ש ק"י) בתד"ה מין במינו ובמה שציין הגה"ש שם:

במשנה וחתיכת יבלתו. הצל"ח נסתפק בנולדה היבלת בשבת עה"פ אם מותר לחתכה שהרי לא היה אפשר לעשותה מע"ש ע"ש ונעלם מכ"ת ירוש' בפרקין בסוף הל' ג' וז"ל הגע עצמך שנולדה לו יבולת כו'. ומשני מין יבולת ראויה ליחתך מאתמול (וצ"ע ביבמות (ו ב) בתד"ה טעמא בסופו שכתב דבכ"ד משוינן מכשירי מצוה שא"א לעשותן מע"ש כמצוה עצמה כו' ע"ש) עוד שם בירו' הגע עצמך שחל יום הז' שלו בשבת כו'. ומשני מין הזייה ראויה מאתמול ומזה אני תמה גם על רש"י שנדחק בסוה"מ וכ' והזאה כו':

רש"י ד"ה שחיטתו. דכתיב ביום צוותו כו'. לכאורה הלא בגופי' כתיב בין הערבים ואולי משום דכתיב ביה נמי שם תזבח כו'. בערב כבוא השמש:

תד"ה אלו דברים. לרבי ישמעאל בנו של ריב"ב. כצ"ל:

בא"ד ואפילו רבנן כו'. לא שרו כו'. אלא עה"ח והשאר כו' בברזי. אבל (בשבת קי"ז) כתב בשם ר"י דלרבנן מותר לגמרי (ור"ל כדרכו ע"ש) וכתב התוי"ט שזהו גם כן דעת הרמב"ם שכתב דמפשיטין את כולו ולא חילק כו'. (ולהלח"מ שם אישתמיט תוספות דשבת ע"ש) ולי עדיין קשה דה"ל לבאר דבמונח על פתורא דדהבא אינו רשאי להפשיט את כולו כדאיתא שם אליבא דרבא ואם הוא גם יומא דאיסתנא אסור לכ"ע ע"ש ואולי דסמך על הא דאמר הש"ס בר"פ רי"ש (מנחות סד סג) לישנא דאיכא בזיון קדשים ומשמע ליה דלטעם זה מותר בכ"ע ונ"ל ראיה לדעת הרמב"ם והר"י (דבשבת קלג ב) ובמנחות שם מייתא לפלוגתתם אמלאכות דאורייתא ע"ש:

במשנה א"ל ר"א כו' מ"ר רשות למצוה. בתוי"ט וברפ"כ דשבת סבירא ליה דנותנין לתלויה בשבת ל"ד במחכ"ת דמן תולין אה"מ ביו"ט ה"ל לאקשויי דע"ז אמר הש"ס שם דר"א ס"ל דמכשירי או"נ דוחין את היו"ט ועיין בלשון התוספות לקמן (סח ב):

ומש"כ עוד בס"ד מ"מ לענין ע"ת מיקרי רשות כו'. ג"כ ל"ד דאדרבה דלענין ע"ת שאין מערבין אלא לדב"מ ע"כ דשמחת יו"ט מקרי גם כן מצוה אלא נגד מצות ביעור חמץ מיקרי רשות והכי הל"ל:

גמ' אמר רב עיליש טייעית. נ"ב קמ"ל שכך נאה לעשות משום חבוב מצוה להקל אדם בכבוד עצמו מפני כבוד שמים כמ"ש המלך החסיד (שמואל ב,ו) ונקלותי עוד מזאת:

גמ' במגיס להקטירם. צ"ל והקטירן:

והא קא חייץ לח הוא ואינו חוצץ. מכאן מקשים עמ"ש הרב משנה למלך פ"ב מה' עבודת יה"כ דהמים חוצצין ומשו"ה שנינו עלה ונסתפג. ואני בעניי יישבתי דבריו של גדול הנאמר בס' הקטן ברכי יוסף א"ה סי' ז"ך בס"ד:

דם שהנפש יוצאה בו. דם קילוח שה' דמים הם בפרק דם שחיטה: אלא ר' יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם. הלכך לא בטיל ההוא דאישתפיך ובכל פורתא דמטי מיניה למזבח זריקה היא ומיתכשר ומילתיה דרבי יהודה בזבחים בפרק כל הזבחים שנתערבו דקתני גבי דם זבחים דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר נתערב בדם בהמת חולין או בדם חיה רואין את הפסול כאילו היה מים ואם יש בכשר כדי להיות בהן מראית דם כשר ואם לאו פסול ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם: תניא. גרסינן: לדבריכם למה פוקקין. את נקב חומת העזרה שהדמים המתערבין באמה יוצאים בו לחוץ והיו פוקקין אותו בכל ערבי פסחים בשלמא לדידי כדי שלא יצא כל דם הנשפך וכשמילא כוס התערובות נמצא מכולם . בתוכו ואם נשפך אחד מהן בלא זריקה נמצא זורק ממנו: והא קא הוי חציצה. בין רגליהן לרצפה דתנן בזבחים (ד' טו:) עומד על הכלי או על גבי רגל חבירו פסול דבעינן לעמוד לשרת ואין זה עמידה: חוצץ. לענין טבילה תנן: מיתווסי. מתלכלכין בדם: מדו. ולבש הכהן מדו בד: כמדתו. שוה לארץ: בהולכת אברים דלאו עבודה. היו מצו מדלן להו ולקמיה פריך ושאר עבודות היכי עביד: זו הולכת אברים. דגבייהו כתיב האי קרא והקרב והכרעים וגו': דמסגו אאיצטבי. איצטבאות של בנין היו שם והרי הן כרצפה: והקטירן סלקא דעתך הוא גופיה מקטר להו. בתמיה והא זר הוא דבזר קיימינן כדתני נותן על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט וכהנים לא היו מפשיטין קדשים קלים דמה לי ולהן ואפילו הפשט וניתוח של עולה שהוא מצוה כשר בזר כדאמרינן בשילהי פרק ב' דיומא (ד' כו:) ואית דמפרשי אטו במגס גופיה מקטר להו ולאו מילתא היא דודאי אורחיה למתני הקטרה בכלי שרת: להקטירן. נותנן במגס עד שיבוא הראוי להקטירן ויקטירם: כל אחד ואחד. כשהיו הולכין לבתיהם היה נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו: אמר רב עיליש. שם חכם: טייעות. דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה: מתני' מתני' אלו דברים דוחין את השבת. לקמיה בגמרא מפרש מנא לן: שחיטתו וזריקת דמו. אי אפשר אלא ביום דכתיב (ויקרא ז) ביום צוותו להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה: מיחוי קרביו. מפרש בגמ' וטעמא שלא יסריחו: צלייתו והדחת קרביו אין דוחין. דאפשר משתחשך: הרכבתו. על כתף האדם להביאו לעזרה דרך רשות הרבים אע''פ שאינו אלא איסור שבות דרבנן דקי''ל חי נושא את עצמו אין דוחה דה''ל למיעבד מאתמול וכן הבאתו מחוץ לתחום: וחתיכת יבלתו. ורוא''ה בלע''ז וחותכה בצפרניו או בשיניו אינה אלא שבות דמלאכה כלאחר יד היא: שחיטה שהיא. אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה שהרי באבות מלאכות היא מנויה ואעפ''כ דוחה את השבת בפסח: לא ידחו. בתמיה: י''ט יוכיח שהתירו בו. שחיטה ובשול שהוא אב מלאכה ומותרין להדיוט ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו הואיל והוה אפשר לן מאתמול ואע''ג דתחומין דרבנן: מה ראיה רשות למצוה. אכילת הדיוט רשות היא וצורך גבוה מצוה היא ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות יעמידוהו אף במקום מצוה בתמיה: הזאה תוכיח שהיא מצוה. בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב פסח שאם לא יזה לא יעשה פסחו ואפ''ה אינו דוחה דהכי שמעינן ליה לרבי עקיבא דלא דחיא והזאה שבות הוא דמאי מלאכה היא אלא מתחזי כמתקן גברא: ועליה אני דן. וגם על ההזאה אני חולק ואומר שתדחה ולא תעכבהו מפסח ומקל וחומר זה עצמו:

אטו במגס גופיה מקטר ליה. רש''י מוחקו משום דבמנחות לא פריך דתניא בכמה דוכתי ומקטירה בכלי שרת וכן מוחק בפ' שני שעירי (יומא סז:) ואין צריך להגיה הספרים דבריש פר' שני דסוטה (ד' טו.) פריך גבי מנחות כי האי גוונא דקתני התם ומעלה ומקטירה בכלי שרת ופריך ובכלי שרת מקטר ליה אימא להקטירה ומשום דהתם פריך ומשני לא פריך לה במנחות והא דפריך הכא גבי אימורים אע''ג דכבר פריך בפרק שני שעירי (ד' סז:) משום דהתם בפרים והכא בכבשים ומיהו יש ספרים דגרסי בברייתא דסוטה מעלן ומקטירן בכלי שרת ומולחן ונותן ע''ג האשים ופריך מקטירן בכלי שרת ס''ד פי' וכי כמו שהוא בכלי שרת מקטירן והא לא מלחן ומשני להקטירן פירוש אחר מליחה ולפי זה יתכן פרש''י ור''ת מפרש דגבי מנחה לא שייך למיפרך דשייך למיתני ומקטירן בכלי שרת כיון שהיא כבר בכלי שרת שהיא נתונה שם להתקדש אבל נתנם במגס משמע שבא לומר שבתוך המגס מקטירם: מתני' אלו דברים. זריקת דמו תנא אגב שחיטתו וקשה לר''י אמאי לא תני נמי הפשט עורו דדחי שבת כדתנן בפירקא דלעיל (ד' סד.) י''ד שחל להיות בשבת מניח ידו כו' ותולה ומפשיט ותירץ ר''י משום דהוי בכלל הקטר חלביו שאינו יכול להפשיט אלא עד החזה לרבי יוחנן בן ברוקה בפ' כל כתבי (שבת ד' קיו:) ואפילו רבנן דפליגי עליה לא שרו להפשיט כדרכו אלא עד החזה והשאר מפשיט וחותך בחתיכות קטנות כדאמרינן התם לא צריכא דשקיל לה בברזי:

דף סה - ב

הדרן עלך פרק תמיד נשחט

הערות

פרק שישי - אלו דברים

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד