פסחים סד ע"א

דף סד - א

א. קשיא מליקה אמליקה - שהחשיב התנא בברייתא בברייתא האחרונה [לפי הנחת הגמרא שמדובר במולק בארבעה עשר] לחייב את המולק כשוחט.

ב. קשיא הקטרה אהקטרה - בברייתא הראשונה שנינו שהמקטיר את האימורין עובר בלא תעשה, ובברייתא השניה תנינא דאינו עובר.

והשתא תמהינן על המקשן, דרמי שני הברייתות אהדדי:

ולטעמיך, לטעמך שאתה מבין שהברייתא השניה מיירי בארבעה עשר בניסן - תיקשי לך היא [הברייתא השניה] גופא, שיש בה עצמה סתירה מרישא לסיפא.

דקתני ברישא: לא אמרו אלא בפסח בלבד ולא בשאר קרבנות. והדר תני בסיפא אחד השוחט ואחד הזורק ואחד המולק ואחד המזה. והרי מולק ומזה אינם שייכים בקרבן פסח אלא בחטאת העוף. ולעיל ברישא תני דאינו עובר בשאר קרבנות.

והשתא מתרצינן: אלא הא והא, שתי הברייתות כשיטת רבי שמעון שבארבעה עשר מחייב בקרבן פסח בלבד, ובתוך החג מחייב גם בשאר קרבנות. ^[1] ולכן -

מליקה אמליקה לא קשיא:

כאן בברייתא הראשונה מיירי בארבעה עשר ולכן מליקה של חטאת העוף לא חייב עליה.

וכאן בברייתא השניה מיירי בחולו של מועד, שאז אסרה תורה בכל הקרבנות, ולכן מחייב במליקה של חטאת העוף.

ואידי ואידי שתי הברייתות - רבי שמעון היא.

הקטרה אהקטרה נמי לא קשיא, כי תנאי היא. שנחלקו בזה תנאים אליבא דרבי שמעון:

דאיכא תנא דמקיש הקטרה לשחיטה דכל שעובר ב"לא ילין" עובר ב"לא תשחט". ולכן מחייב את המקטיר, והוא התנא של הברייתא הראשונה.

ואיכא מאן דלא מקיש, והוא התנא של הברייתא השניה, דסבירא ליה שלא מרבים את המקטיר משום הקישא דכל שעובר ב"לא ילין עובר ב"לא תשחט על חמץ".

[ומכל מקום מודה דלא מיחייב בחמץ של אחד בסוף העולם, דמסתבר למעט אותו. ולענין זה מודה דמקיש "לא תשחט" ל"לא ילין", דדוקא מי ששייך ב"לא ילין" שייך ב"לא תשחט". תוספות ^[2]].

שנינו במתניתין: רבי יהודה אומר אף התמיד ששחטו על החמץ לוקה.

והוינן בה: מאי טעמא דרבי יהודה?

ומתרצינן: אמר לך רבי יהודה: כתיב "לא תשחט על חמץ דם "זבחי", דמשמע זבח המיוחד לי, שכולו עולה על גבי המזבח, לשם שמים. ומאי ניהו - תמיד, דאילו הפסח נאכל לבעלים. ^[3]

שנינו במתניתין: רבי שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב ושלא לשמו פטור, ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן פטור. ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב. ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן חייב.

והוינן בה: מאי טעמא דרבי שמעון שמחלק בין ארבעה עשר לבין המועד?

דכתיב [שמות כג] "לא תזבח על חמץ דם זבחי" וכתיב נמי [שמות לד] "לא תשחט על חמץ דם זבחי". נמצא שכתוב "זבחי" "זבחי" תרי זימני.

טול אות י' מאחד מהם וקרי ביה "זבח". ומשמע פסח בלבד.

תן את היו"ד החסרה לפסוק השני וקרי ביה "זבחי" דמשמע כל הזבחים כולם.

אם כן קשה: למאי הלכתא פלגינהו רחמנא מהדדי [לאיזה צורך חילקם הכתוב זה מזה], ולמה לא כתב "זבחי" בפסוק אחד, והיה משמע כל הקרבנות כולם, בין פסח בין שאר זבחים.

אלא על כרחך בא למימר: בזמן דאיכא "זבח" פסח, דהיינו בארבעה עשר בניסן, אז מיחייב על הפסח בלבד, ולא מחייב אזבחיי [שאר הזבחים].

בזמן דליכא "זבח" פסח, דהיינו בתוך המועד שאז לא מקריבים קרבן פסח - מחייב אזבחיי [שאר כל הזבחים].

שנינו במתניתין: ובמועד [הפסח ששחטו] לשמו פטור [מפני שפסח שלא בזמנו פסול והוי שחיטה שאינה ראויה]. שלא לשמו [אלא לשם שלמים] חייב [שהקרבן כשר והויא שחיטה ראויה].

במסכת זבחים ז ב מבואר שפסח שלא בזמנו מקריבים אותו לשלמים.

והשתא מספקא לן בדין פסח שלא בזמנו, האם צריך שיעקור אותו בפירוש מפסח וישחוט אותו לשם שלמים, ואז מקבל דין של שלמים, אבל אם שחטו סתמא, הוי ליה פסח ששחטו שלא בזמנו ופסול, או דלמא אפילו אם שחט את הפסח שלא בזמנו סתמא, מעצמו הוי שלמים, והרי הוא כשר.

ודייקינן ממתניתין: מדתנן בפסח ששחטו במועד שלא לשמו חייב מפני שהקרבן כשר, משמע דטעמא שהקרבן כשר דוקא משום דשחטו בפירוש שלא לשמו אלא לשם שלמים.

ומשמע מזה: הא אם שחט סתמא פטור, מפני שדינו בפסח ששחטו שלא בזמנו, ופסול [ושחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה].

והשתא אם נאמר דפסח שלא בזמנו לא בעי עקירה בפירוש, ומעצמו הוי שלמים, אם כן קשה, אמאי סתמא פטור, הרי פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי, והוי שחיטה ראויה? והשתא מבעיא לן: האם שמעת מינה שפסח בשאר ימות השנה בעי עקירה, ולכן מובן שהשוחט את הפסח במועד סתמא פטור, מפני שהקרבן פסול, שהרי לא נעקר מיניה שם פסח.

או דלמא יש לפרש מתניתין באופן אחר.

ומסקינן: אמר רבי חייא בר גמדא נזרקה מפי החבורה - כלומר, כל בני החבורה הסכימו לדבר זה - שפסח שלא בזמנו לא בעי עקירה.

והשתא קשה: אמאי מבואר במתניתין דפסח שלא בזמנו סתמא פסול?

ואמרו לתרץ קושיא זו: מתניתין בכגון שהיו הבעלים של קרבן הפסח טמא מת, ולא יכלו להקריב את הפסח בזמנו. והרי הם נדחין לפסח שני, דסתמיה דקרבן שהפרישו בארבעה עשר לשום פסח שני קאי.

ולכן רק אם שחט את הקרבן לשם שלמים עקר אותו מדין פסח, אבל סתמא לשם פסח שני הוא, וכיון ששחטו שלא בזמנו הרי הוא פסול.

מתניתין:

א. הפסח נשחט בשלש כתות.

מצוה על הציבור הבאין לשחוט את קרבן הפסח להחלק לשלש קבוצות, ושוחטין פסחיהן בזו אחר זו, ואפילו אם הן מועטין ויכולין להכנס לעזרה כולם בבת אחת.

שנאמר בענין קרבן פסח [בשמות יב]: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל".

ודרשו חכמים [מאריכות לשון הכתוב]: "קהל", ו"עדה" ו"ישראל" הרי שלש כתות זו אחר זו.

וכך היה סדר הקרבת הפסח:

נכנסה כת הראשונה עד שנתמלאה העזרה, נעלו דלתות העזרה.

תקעו והריעו ותקעו ^[4] בחצוצרות [רמב"ם].

ב. הכהנים עומדים שורות שורות ממקום שחיטת הפסח ועד המזבח, כדי להעביר את הדם מכהן לכהן עד המזבח [בשביל לזרוק את הדם על המזבח].

ובידם של הכהנים היו בזיכי כסף ובזיכי זהב, כפות גדולות של כסף ושל זהב, לקבל בהם את הדם.

שורה שכולה כסף היו בה בזיכי כסף בלבד.

ושורה שכולה זהב היו בה בזיכי זהב בלבד.

לא היו מעורבין זה בזה. ^[5] והבזיכין היו רחבים מלמעלה וחדים מלמטה, ולא היו לבזיכין שוליים תחתית רחבה, מפני שחששו שאם יהיו להם שוליים, שמא יניחום על הקרקע עד שיקבלו את הדם מקרבן אחר, ומתוך שהפסחים מרובין ישכחום שם ויקרש הדם, ולא יוכלו לזרוק את הדם על המזבח. ולכן עשו אותם חדים מלמטה שאי אפשר להעמידם על הקרקע בלא שיפלו.

ג. שחט ישראל. אם רצה ישראל לשחוט את הפסח רשאי, שהשחיטה כשרה בזרים, וקבל הכהן את הדם בבזך מצואר הטלה. כי מ"קבלה" ואילך מצותו בכהנים.

והכהן שקבל את הדם נותנו לחבירו העומד לידו בשורה, וחבירו נותנו לחבירו להקריבו אל המזבח.

וכל אחד מן הכהנים העומדים בשורה מקבל את הבזך המלא מיד חבירו, ומחזיר לחבירו את הבזך הריקן שחזר אליו מהכהן הזורק את הדם.

כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת על כותל המזבח, כנגד היסוד, בזוית שיש תחתיה יסוד.

והיסוד הוא כמין בליטה בתחתית המזבח, בגובה אמה ורוחב אמה. ולא היה היסוד מקיף את כל המזבח אלא את רוח מערבית ורוח צפונית ויוצא אמה מן הצפון למערב, וכן יוצא אמה ממערב אל הדרום.

נמצא שכל זויות המזבח יש יסוד תחתם מלבד קרן דרומית מזרחית, והכהן יכול לזרוק את הדם רק על אחת משלש רוחות שיש יסוד תחתם. [על פי המשנה במדות פרק ג משנה א, ורמב"ם, ורש"י לקמן סה א]. והדם היה נשפך מכותל המזבח ליסוד.

ד. יצתה [יצאה] כת ראשונה, ונכנסה כת שניה. יצתה שניה, נכנסה שלישית.

כמעשה הכת הראשונה כך מעשה השניה והשלישית.

ובזמן ששוחטים את הפסח קראו הלויים ^[6] את ההלל.

אם גמרו הלויים לקרוא את ההלל, והיו העם השוחטים פסחיהם מרובים ולא גמרו לשחוט, שנו קראו הלויים את ההלל פעם שניה. ואם שנו ועדיין העם שוחטים את פסחיהם שלשו קראו את ההלל פעם שלישית.

כך קבעו חכמים את ההלכה, אף על פי שלא קרה ששלשו מימיהם, מפני שהכהנים מרובין ומהירים במלאכתם.

רבי יהודה אומר: מימיהם של כת שלישית לא הגיעו הלויים הקוראים את ההלל ל"אהבתי כי ישמע ה'". וכבר סיימו העם לשחוט פסחיהם מפני שעמה של כת שלישית מועטין.

ה. כמעשהו של הפסח כשחל בחול כך מעשהו בשבת. שהיו הכהנים מדיחין את העזרה בשבת כדרך שהם מדיחים בחול. שהיתה אמת המים עוברת בעזרה. והיו הכהנים סותמים את נקב יציאתה. והיא עלתה על גדותיה והציפה את העזרה שהיתה מרוצפת בשיש.

אלא שזה שהכהנים מדיחים את העזרה בשבת היה שלא ברצון חכמים [וטעמם מפורש בגמרא].

ו. רבי יהודה אומר: כוס היה ממלא מדם התערובת של קרבנותו הפסח שנשפך דמם על רצפת העזרה וזרקו זריקה אחת על גבי המזבח וטעמו מפורש בגמרא ולא הודו לו חכמים.

ז. ועתה מבארת המשנה את סדר הפשטת והקטרת הפסח: כיצד תולין את הפסח ומפשיטין את עורו?

אונקליות ווים של ברזל היו קבועים בכתלים של העזרה, ובעמודים הם שמונה עמודים נמוכים מאוד ונקראו "ננסין". והיו עומדים בבית המטבחיים שמצפון למזבח, ומעל כל עמוד עמדה קורת ארז מרובעת. ובאותה קורה היו קבועין שלש שורות של ווים, שבהן תולין ומפשיטין.

כל מי שאין לו מקום לתלות ולהפשיט על הווים, מקלות דקים וחלקים שקילפו את קליפתם והחליקום, היו שם בעזרה. מניח את המקל על כתפו ועל כתף חבירו, ותולה את הפסח על המקל, ומפשיט.

קשיין הדדי ופרקי' שתי הברייתות לר"ש הן הא דפטרה אמליקה בי"ד והכי קאמר ר' שמעון במתני' ושאר כל הזבחים בי"ד בין לשמן ובין שלא לשמן פטור וכיון דר' שמעון פוטר בשאר זבחים כ"ש אמליקה והא דמחייבת אמליקה בחולו של מועד דבההיא מחייב ר"ש במשנתנו [דתנן] ושאר כל הזבחים במועד בין לשמן ובין שלא לשמן [חייב] ומליקה כשחיטה חשיב לה. הקטרת אימורין יש תנא דמקיש הקטרה לשחיטה ומחייב ויש תנא דלא מקיש ותרווייהו אליבא דר"ש.

ואמרינן מאי טעמא דר' שמעון די"ד מחייב השוחט את הפסח לבדו על החמץ ופוטר השוחט שאר הזבחים על החמץ ופוטר השוחט הפסח לשמו ופשטא טעמא דר"ש משום דכתיבי תרי קראי לא תשחט ולא תזבח ובתרווייהו כתיב זבחי שמעי' מתרי זבחי דאינון זבחי וכיון דהוה ליה למכתב זבחיי דמשמע זבחים טובא ופלגינהו וכתב זבחי זבחי ש"מ כל היכא דאיכא זבח והוא זבח חג הבשר שעובר עליו קרינא ביה זבחי אזבח זה חייב ולא אשאר זבחים אבל במועד דליכא זבח חג הפסח קרינא זבחים וחייב אשאר זבחים ודיקי' מדקתני השוחט הפסח על החמץ במועד לשם שלמים חייב דוקא שעקר שם פסח מעליו וקראו שלמים מכלל דבשאר ימות השנה בעי עקירה ופרקי' לעולם אימא לך דלא בעי עקירה ומתני' כגון שהיו בעליו טמאי מתים ונדחו לפסח שני דסתמיה לשם פסח קאי:

מתני' הפסח נשחט בשלש כתות שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל קהל ועדה וישראל:

המשנה הרביעית והכוונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר הפסח נשחט בשלש כתות שנ' ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים קהל ועדה וישראל נכנסה כת ראשונה ונתמלאת העזרה נעלו דלתות העזרה תקעו והריעו ותקעו הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהן בזיכי כסף ובזיכי זהב שורה שכולה כסף כסף שורה שכולה זהב זהב לא היו מעורבים ולא היו לבזיכי' שולים שמא ינחום ויקרוש הדם אמר הר"ם היו נערכין שורות שורות לתפארת והבזך כלי עגול כזאת הצורה תרגום קערותיו בזיכוהי ויקרש פירושו יקפא מגזרת קפאו תהומות בלב ים שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחברו לחברו מקבל את המלא ומחזיר את הריקם וכהן הקריב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד הודיעך בזאת המשנה דברים רבים מהם מה שאמר שחט ישראל להודיעך כי שחיטה כשירה בזרים ואמר וקבל הכהן לפי שמקבלה ואילך מצות כהונה ואמרו נתנו לחברו וחברו לחברו להודיעך כי כל מה שתוכל לעשות מצוה באנשים רבים הרי זה משובח ברב עם הדרת מלך ואמרם מקבל את המלא ומחזיר את הריקם להודיעך הזריזות והחביבות על המצות כי לא היה מחזיר את המזרק עד שהיה לוקח את השני והשם אמר אל יסוד מזבח העולה למד על העולה שטעונה יסוד ונאמר בעולה זריקה וזרקו את הדם על המזבח ונאמר בפסח זריקה שהרי נאמר בבכור ואת דמם יזרוק על המזבח ולא אמר ואת דמו וכלה בקבלה כי זה הפסוק הוא בבכור ופסח ומעשר בהמה שכלם טעונים זריקה אחת כנגד היסוד וכמו שהעולה טעונה יסוד כך זה טעון יסוד וכשאבאר לך צורת מזבח במקומו במסכת מדות יתבאר לך כי פאת המזרח לא היה בו יסוד ועוד יתבאר שם היסוד יצאתה כת ראשונה ונכנסה השניה יצאתה השניה ונכנסה השלישית כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית קראו את ההלל גמרו שני ואם שנו שלשו אע"פ שלא שלשו מימיהן ר' יהודה אומר מימיה של כת שלישית לא הגיעה לואהבתי כי ישמע ה' מפני שעמה מועטין כל זה מבואר כמעשהו בחול כן מעשהו בשבת אלא שהכהני' מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים ר' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות זורקו זריקה אחת על גבי המזבח ולא הודו לו חכמים לפי שאמר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת פרש שזה היה שלא ברצון חכמים ואלו היה כרצון חכמים היה בין מעשהו [בחול] ובין מעשהו בשבת הפרש והוא רחיצת העזרה כי לא היו רוחצין אותה בשבת ואין הלכה כר' יהודה כיצד תולין ומפשיטין אנקלאות של ברזל היו קבועין בכותלים ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין וכל מי שאין לו מקום לתלות מקלות דקים חלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר' אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חברו ויד חברו על כתפו ותולה ומפשיט קרעו והוציא את אימוריו נתנן במגיס והקטירן על גבי המזבח יצאתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית השניה בחיל והשלישית במקומה חשיכה יצאו וצלו את פסחיהם אנקלאות ידוע והוא ברזל עקום שתולין בו הבהמה להפשיטה ובלשון עברי מזלג מזלגות (דקים) מקלות דקים וחלקים ידוע גם כן כלומר משופין ור' אליעזר אינו מתיר טלטול אותם המקלות וחכמי' אומרים אין שבות במקדש ואין הלכה כר' אליעזר קרעו והוציאו את אימוריו אימורין נקראים הנתחים הנשרפים מן הקרבן על גבי המזבח והם מקרבן פסח האליה הדבקה בעצם העצה והחלב המכסה את הקרב והכליות וחלביהן ויותרת הכבד עמהם ומגיס כלי שהיו נישאין בו החלבים וכל האימורין למזבח תרגום כף אחת מגיסא חדא ואמרו חשכה יצאו וצלו את פסחיהם כך היו עושין כשהיה יום ארבעה עשר בשבת שלא היו יכולין להוליכו ולא לצלותו אלא למוצאי שבת אבל בשאר הימים כשהיה נגמר הקרבן היו יכולין לצלותו:

אמר המאירי הפסח היה נשחט בשלש כתות כלומר פסחים של צבור בכל שנה ושנה היו נשחטים בשלש כתות ר"ל שכת אחת נכנסת תחלה בעזרה ושוחטין ומקריבין ואח"כ כת שניה ואח"כ כת שלישית מפני שסתם הדברים מרוב ההמייה היתה שברוב עם ורוב פסחים ורוב המעשה לא היה אפשר לעשות כולם כאחד ואע"פ שאם שחטו כולם בבת אחת כשר מ"מ כך היה הסדר נוהג ואפילו היו הציבור מועטים באותה שעה ואפשר ליעשות הכל כאחת בהרוחה כך הוא המצוה שכך סמכוה המקרא דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל קהל ועדה וישראל והדבר ידוע שאין עדה פחותה מעשרה כדכתיב במרגלים עד מתי לעדה והרי שיצאו מהם יהושע וכלב ונשארו עשרה ונקראו עדה וסמכו לומר שאף קהל וישראל הסמוכים במקרא לעדה עשרה עשרה הם ונמצאו שלשים ומתוך כך נסתפקו בגמ' אם התורה הקפידה על מנין השלשים ולא הקפידה לעשותם כולם בבת אחת ושיהיו על שלש כתות שיהיו שם שלשים כאחד או הקפידה תורה על חלוק הכתות ולא הקפידה על שלשים בבת אחת אלא כל שהם בעשרה עשרה דיו ומעתה אף אנו מחמירין להזקיק חלוק שלש כתות ושיהיו שלשים בכל כת וכת או יותר לפי מנין הצבור ומתוך כך פי' בגמ' שאם לא היו שם אלא חמשים נכנסים שלשים ושוחטין עשרה מהם ומקריבים ויוצאים ונכנסים עשרה השניים במקומם ושוחטים במעמד העשרים הנשארים ומקריבין וכששלמו יוצאים עשרה ונכנסים עשרה האחרונים במקומם ושוחטין העשרים הראשונים ומקריבין והרי שלש כתות כל אחת בשלשים ובפחות מחמשים א"א שאין הנכנסין פחות מעשרה ומעתה כל שהיו פחותים מחמשים אין שוחטין אותו בכתות אלא בכת אחת ויוצאין בו ומ"מ י"מ שכל שיש כת אחת בשלשים אין צריך באחרות אלא בעשרה עשרה שהרי אם עיקר דיוק המקרא בשלשים הרי יש שלשים בכת אחת ואם עיקר הדיוק בחלוק שלש כתות הרי יש כאן שלש כתות בצירוף השתים של עשרה עשרה ולא נאמר לדעתם נפקי עשרה אלא שצריך שיצאו השלשים הראשונים או עשרה מהם שאם לא יצאו אע"פ שאחר שגמרו באים האחרים אין הדבר מוכיח שיהא שם חלוק שלש כתות אלא שנראה כנוספים על אותה הכת:

נכנסה כת ראשונה ונתמלאת העזרה כלומר שכשהיו הצבור במלואם היו נכנסים בה עד שתתמלא העזרה וננעלו דלתות העזרה ר"ל שהיו נועלים אותם כדי שלא ידחקו ליכנס ותוקעין ומריעין ותוקעין ומתחילין לשחוט את פסחיהם והכהנים היו עומדים שורות שורות לאורך העזרה עד שהכהנים שבראשי השורות עומדים סמוך למזבח ובידיהם של כהנים בזיכי כסף ובזיכי זהב ובזיכין אלו הם כלים עגולים בצורת קערות ולא היו שוליהם שטוחים אלא עגולים שלא יהו יכולים להושיבם שלא יפשעו הכהנים להניחם ויקרוש הדם ולא יהא ראוי לזרוק ואמר עליהם שלא היו מעורבין אלא כהנים שבידיהם בזיכין של כסף היו עומדים בשורה אחת ואותם שהיו להם בזיכין של זהב היו עומדים בשורה אחת וכל זה להרבות בנוי ובכבוד:

שחט ישראל וקיבל הכהן כלומר אם רצה שהרי השחיטה כשרה בזר וקיבל הכהן את הדם שהרי מקבלה ואילך מצות כהונה ונותן המקבל את הבזך שהדם בתוכו לחבירו שבראש השורה וחבירו לחבירו עד שמגיע לאותו הסמוך למזבח וזורקו למזבח הכל כדי שיהיו רבים מתעסקים במצוה וכהן הזורק מקבל בזך אחר מלא מיד הסמוך לו ומחזיר לו את הריקן וכן תמיד לפי שאין מעבירין על המצות כלומר שכל שבאה מצוה לידו אינו מתעכב בעשייתה מצד מצוה אחרת כל שכן לדבר שאינו מצוה שקבלת המלא מצוה והחזרה בריקן אינו מצוה אלא תשמישי מצוה ומאחר שבאה מצוה לידו שהושיטו לו את המזרק אינו משהא בה מפני החזרת הריקן ושאלו בגמ' אחר שהבזך הולך מיד ליד מצות הולכת הדם הלכה לה שהרי הולכה שלא ברגל אלא מיד ליד אינה הולכה והרי הולכה אחת מארבע עבודות היא ופירשוה שהכהן הסמוך למזבח היה רחוק מעט מן המזבח עד שילך שתי פסיעות או שלש בבזך שבידו למזבח:

ופירש על הזריקה שזורקה זריקה אחת מרחוק מעט מבזך עצמו למזבח ולא מתן באצבע שהבכור והמעשר והפסח הם מן הנתנים במתנה אחת וזו מ"מ באה לדעת האומר שדם הפסח בזריקה ומ"מ כבר נחלקו בה בפ' ערבי פסחים שבשפיכה בסמוך למזבח היה ניתן ואמר על הדם שהיה ניתן כנגד היסוד כקרבן עולה שטעונה יסוד שכך למדוה בגמרא מג"ש והוא שהיה ניתן באיזה שירצה משלש זויות המזבח חוץ מקרן מזרחי דרומי שלא היה לו יסוד שהיסוד היה ברוח מערבי כולו וברוח דרומי כולו ואוכל במזרח אמה סמוך לצפון ובדרום אמה סמוך למערב וי"א שבקרן מזרחי צפוני היה נותנו שהרי הכבש היה בדרום וכשעלה פונה דרך ימין שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין ונמצא מגיע תחילה לקרן מזרחי דרומי שלא היה בו יסוד וממנו לקרן מזרחי ושם היה שופך:

יצאתה כת ראשונה כלומר כשהשלימו מעשיהן יוצאים וכת שניה נכנסת וכשהשלימה את מעשיה ג"כ יוצאה ונכנסת כת שלישית וכמעשה הראשונה כך מעשה של שניה ושל שלישית על הדרך שכתבנו:

קראו את ההלל פי' עכשיו חוזר לכל כת וכת לומר שכשנכנסה הכת ותקעו והריעו ותקעו כמו שביארנו בעוד ששוחטין ומקריבין הלוים קוראים את ההלל על הדוכן ואם גמרו את ההלל ועדיין לא שלמו מעשיה שונים לקרותו ואם שנו ועדיין לא שלמו משלשין אלא שמעולם לא הוצרכו לשלש וי"מ שעל כל קריאה היו תוקעין סימן אחד ור' יהודה אומר שמעולם כת שלישית לא הגיעה לאהבתי עד ששלמו מעשיה מפני שעמה מועטין שכל שהיו יכולים לידחק וליכנס מזרזים עצמם לכך עד שהיו קורין לכת שלישית כת עצלנית ואע"פ שלא מצד עצלה אירע להם שהרי מצוה בשלש כתות מ"מ כל המזדרז להיות מן הראשונות משובח וי"מ שכל קריאה וקריאה היו קורין אותה בשלש הפסקות הראשונה עד אהבתי השניה עד מן המיצר השלישית עד סוף ההלל ובכל הפסק והפסק היו תוקעין סימן אחד ונמצאו תשע תקיעות בכל קריאה שהם כ"ז תקיעות לשלש כיתות ולר' יהודה כ"א שהרי האחרונה לא היתה תוקעת אלא פעם אחת:

כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ר"ל אם חל ארבעה עשר להיות בשבת אלא שהיו הכהנים מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים פי' שבחול כששלמה כת שלישית ויצאה היו מדיחין את העזרה מן הדמים הנשפכים בה מאמת המים שהיתה מהלכת בתוך העזרה והיה בחומת העזרה נקב שהאמה יוצאת לחוץ וכשרוצים להדיח העזרה פוקקים את הנקב שבחומת העזרה שהמים יוצאים דרך שם חוץ לעיר והאמה מתמלאת ויוצאים המים דרך גדותיו לעזרה ומדיחין את קרקע העזרה ואמר שאף בשבת היו הכהנים מדיחין אותה אחר שאין בה אלא משום שבות שהרי ריצפה של שיש היתה ואין בה משום אשווי גומות ואין שבות במקדש ומ"מ שלא בדעת חכמים היה שלא התירו במקדש אלא שבות הצריכה כגון חזרת רטיה המפורשת באחרון של עירובין שאילו לא הותר בעזרה אחר העבודה היה נמנע שלא לעבוד אבל הדחת העזרה לא היה בה שום צורך שיכולים היו לילך על האיצטבאות כמו שנבאר בגמ' ומ"מ הלכה שכל שבות במקדש אף שלא לצורך עבודה היתר גמור הוא:

ור' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות ר"ל אותו דם המוטל על הרצפה שמתוך שהיה נקב חומת העזרה שאמת המים יוצאת דרך בה סתום היו הדמים הנשפכים נשארים ברצפה ואין לו דרך לצאת שבשאר ימות השנה היו מתערבים באמה ויוצאים עמה אבל בע"פ היו סותמין את הנקב כמו שביארנו והדמים נשארים מפני ששבח הוא להרבות בדמים להראות שבח העם וללכלוך בגדים אין לחוש שעל גב האצטבאות היו הולכים כמו שיתבאר ומתוך כך אמר ר' יהודה שמאותו דם היו ממלאים כוס והיה זרקו על המזבח לתקן את הספקות והוא שמא נשפך דמו של אחד מהן מן הכלי אחר שנתקבל ולא נזרק על המזבח וזה בא ומכשירו ושמא תאמר והלא דם שעל הרצפה לא נתקבל בכלי אלא שנשפך שם מן הצואר אם מדם הקלוח אם מדם התמצית ודם שלא נתקבל בכלי אינו ראוי לזריקה אף הוא אינו אומרה אלא כשנתברר לנו שנשפך על הרצפה מן הכלים שמתוך זריזותם היו הולכים במרוצה ונשפך להם ואע"פ שמ"מ דם התמצית מעורב שם ודם התמצית אינו כשר לזריקה אלא דם הקלוח שהנפש יוצאה בו ודם הנשפך מן הקלוח ברצפה הוא מיעוט אצל דם התמצית הרי הוא סובר שאין דם מבטל דם ומשום דמין במינו לא בטיל וכל שהגיע ממנו למזבח אפילו מעט הכשיר ולא הודו לו חכמים מפני שהם סוברים שאף מין במינו בטל מיעוט ברוב ואינו מכשיר והלכה כחכמים:

וכיצד תולין ומפשיטין וכו' פי' אף זו חוזרת לכל כת וכת ואמר שאונקלאות של ברזל ר"ל מסמרים שראשם כפוף כמין גם והצד התחתון שהוא ארוך השטוח לרוחב העזרה הוא קורא עמוד ואמר שבאותם עמודים היו תולין את הפסחים ומפשיטין ואם לא היו מספיקין להם היו שם מקלות דקים וחלקים ר"ל שהיו מקלפים מקלפה החיצונה שבהם ומכניסים אותם בגידי היריכים הסמוכים לארכובה ומניחים אותם על כתיפו ועל כתף חבירו ומפשיטין ור' יהודה אומר שאם היה שבת כלומר שלא היו יכולין לקלוף את המקלות ואף אם היו קלופות מאתמול מ"מ אינם ראויות לטלטל מניח ידו על כתף חברו ויד חברו על כתפו ותולה ומפשיט זה בידו האחת וזה בידו האחרת ואין הלכה כן שאין שבות במקדש אפילו לזרים ומתוך כך מפשיטין במקלות וכשהפשיטו קורעין אותו ומנקין את הקרבים ומוציאין את אימוריו ונותנן במגיס והוא ספל של כסף שהוא מכלי שרת ומקטירם והקשו בגמ' מקטירו ס"ד כלומר והלא זר הוא שהרי הפשט ונתוח כשרים בזר ומן הסתם כל שאפשר בזרים היה נעשה בהם מפני רוב טרדת הכהנים ותירץ להקטירם כלומר שהישראל נותנן שם שיהא הכהן מוצאם מזומנים ויקטירם ואימורי הפסח הם האליה הדבוקה בעצם העצה והחלב המכסה את הקרב והכליות וחלביהן ויותרת הכבד:

ומה שאמר אח"כ שיצאה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית פירושו בשבת לומר שאע"פ שהרבה דברים שבפסח דוחים את השבת מ"מ הולכתו ברשות הרבים לביתם לא היה דוחה שבת ואע"פ שירושלים דלתותיה נעולות בלילה והו"ל כרמלית ואין שבות במקדש כל שיוצא מן העזרה מיהא יש בו משום שבות ומתוך כך כת ראשונה יוצאין בפסחיהן ויושבין להם בהר הבית שמחיצות הוא מוקף והרי הוא כרשות היחיד לטלטול ולא אמרו עזרה רה"ר אלא לענין ספק טומאה והשניה יוצאים בפסחיהם ויושבים בחיל ושלישית עומדים במקומם בעזרה ושוהים שם עד שחשיכה וכשחשיכה הולכין לבתיהן וצולין את פסחיהם שהרי צלייתו לא היתה דוחה שבת ואפילו היה יו"ט בשבת היה צריך לצלותו לפני השבת כ"ש כשחל ארבעה עשר להיות בשבת שאינו צולהו לצורך הלילה אבל ההפשטה היתה דוחה שבת ולא סוף דבר עד החזה שעד כאן צורך גבוה אלא כולו היו מפשיטין אותו כמו שביארנו בפרק זה ובמסכת שבת פרק כתבי אבל בחול תיכף שהיה ענין ההקרבה נעשה היו יוצאין וצולין את פסחיהם ופירשו בגמ' שכל אחד היה נותן פסחו בעורו ומביאו לביתו כדרך הסוחרים שמפשילין קופתם לאחוריהם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו וכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

ולטיעמיך תיקשי לך היא גופה פ'י ולטיעמיך דסברת דבין ההיא קמייתא דתני אבל המולק אינו עובר ובין הך בתריית' דתני אחר המולק דבזמן אחר מייר תרווייהו א"כ אדמקשה ברייתא לבריית' תיקשי לך היא גופא מתניתא תנינא סיא לרישא דתני לא אמרו אלא פסח בלבד והדר תני אחד המולק אלא בע"כ אתה זקוק לתרץ דרישא מיירי בי"ד וסיפ' בחולו של מועד והם הכי מיתרצא מתניתא קמייתא דתני אבל המולק אינו עובר דבי"ד קח מייר ותו נח תיקי מתניתא למתניתא:

כגון שהיו בעלים טמאי מתים ונדחין לפסח שני פי' המורה וה"ה לפסח קודם זמנו אבל פסח לאחר זמנו לא בעי עקירה ונ"ל דהנך בעיא דלעיל פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו א"נ לשמו בשינוי בעלים אית לן לאוקמינהו בפסח שהפרישו קודם זמנו שהי' ראוי לפסח דמסתמי' לפסח קאי שלא הי' עובר שנתו כשיגיע י"ד בניסן אבל אם עברה שנתו או שהפרישו קודם זמנו שהי' ראוי לפסח דמסתמי' לפסח קאי שלא הי' עובר שנתו כשיגיע י"ד בניסן דלא חזי לפסח סתמי' לשלמים קאי ואע"פ ששחטו לשם פסח כשר דשלמים לשם פסח קא שחיט והכי תניא בתוספתא הפסח בארבעה עשר לשמו כשר אימיתי בזמן שראוי לבא פסח אבל בזמן שאין ראוי לבא פסח בין לשמו ובין שלא לשמו כשר:

ננעלו דלתות העזרה תקעו והרעו ותקעו גרסי' בירושלמי תני תמיד שיש לו נסכים תוקעין לנסכיו פסח שאין לו נסכים תוקעין על שחיטתו פי' כשהיו מקריבין נסכי התמיד היו תוקעין כדתנן בסוף משנת תמיד שחה לנסך הני הסגן בסודרין והקיש בו ארזה בצלצל ודיבורו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו והתשחוו על כל פרק ופרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחוי' ובשלשה פרקים היו מחלקין השיר וזהו ששנינו בפ' החליל תשע לתמיד של שחר ותשע לתמיד של בין הערבים שעל כל פרק היו תוקעין ומריעין ותוקעין ופסח שאין לו נסכים כדתנן במנחות בפ' שתי מדות כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן הבשר והמעשר והפסח היו תוקעין ומריעין ותוקעין בשחיטתו שגם הפסח קרבן ציבור היא וטעון תקיעה:

קראו את הכלל תניא בתוספת' הלוים עומדים על דוכנם ואמרים את ההלל בשירה:

אלא שהכהנים הי ומדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים תנאי בתוספתא כיצד מדיחין את העזרה היו פוקקין אותה ומרגילין לה אמת המים עד שנעשית נקיי' כחלב:

בד"ה קשיא מליקה כו' וקתני דעבר אמליקה דומיא דשאר קרבנות ועוד כו' עכ"ל ר"ל דלאו במליקה לחוד מחייב אלא קתני מליקה בעוף דליהוו דומיא דשאר קרבנות דמחייב בהו נמי ועוד דנקט מליקה לאשמועינן דמחייב בה דומיא דשחיטה וק"ל:

תוס' בד"ה הא והא ר"ש כו' אמאי נקט עוף כו' אבל בח"ה אפי' העוף כו' עכ"ל לענין דלגופה שאינו עובר בי"ד אדרבה ה"ל למנקט שאר קרבנות אע"ג דאית בהו שחיטה ממש לא מחייב אבל לדיוקא דבח"ה מחייב נקט עוף לרבותא אע"ג דלית ביה שחיטה ממש וק"ל:

בד"ה טעמא שלא כו' דהא מכשיר לעיל ר"י שוחט אחרים לשמו עכ"ל במועד קיימינן הכא דהיינו שלא בזמנו ור"א נמי מודה בהא דשוחט אחרים לשמו דכשר אלא לרבותא נקטו דאפי' בזמנו מכשיר ר"י בהא וק"ל:

קהל ודרה וישראל כו'. וכל כת משמע עשרה כדלקמן בגמ' עדה ילפינן ממרגלים דכתיב הבדלו מתוך העדה וגו' וישראל ילפי' מג"ש דתוך תוך כדאמר פ' בן סורר ולענין קידוש השם בעי עשרה דכתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וגו' וכתיב התם מתוך העדה וגו' וקהל נמי משמע בכ"מ עשרה ואפשר מדהנהו כתות עדה וישראל עשרה קהל נמי עשרה ודו"ק:

לאהבתי כי ישמע וגו'. נראה לכוון בזה לפי ענינו שהיו שלשה כתות זו אחר זו ובכ"א מהכתות לא היו פחות מג' כתות דהיינו שלשים בני אדם ומשום דמספקא לן אי כו' כדלקמן בגמ' וכל זה נרמז בפסוק שלפני אהבתי כי ישמע וגו' דהיינו שזכר לעיל ג' כתות בכת הראשונה שאמר (בית) ישראל בטח בה' וגו' בית אהרן בטחו בה' וגו' יראי ה' בטחו וגו' ודכת ראשונה היתה משולשת ולא היו בה פחות משלשים עשרה מכלל ישראל ועשרה מבית אהרן ועשרה מיראי ה' נגד קהל ועדה וישראל דכתיב בקרא ולגבי כת שניה אמר כיוצא בו שהיתה משולשת ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן יברר יראי ה' גו' ולזה תקנו ג"כ נגד הכתוב שהיו משולשים אמרו ג' פעמים הלל בשני כתות הראשונות ועל ב' כתות אלו הראשונות שהיו מרובין אמר יוסף ה' עליכם וגו' שלא ישלוט בהן עין הרע אבל בכת שלישית גם דבעי ג"כ שלשים מ"מ לא היתה משולשת דודאי שלא היו בה יראי ה' דכת עצלנית מקרי לקמן בברייתא ולפי שהיו מועטים לא אמר עליהן יוסף ה' וגו' ולכך לא פרט בהן שהיו כת משולשת אבל כללן ואמר ולא היה עין הרע בהו ואנחנו נברך וגו' כלומר גם שאנחנו אחרונים מכת עצלנית מ"מ באנו בכלל ונברך ה' מעתה וגו' וז"ש שלא הגיע כת שלישית שהיו מועטין להתחיל אהבתי כי וגו' ועוד עיין בפי' מקרא זה בענין זה פ"ק דר"ה ודו"ק:

תוס' בד"ה ואיכא דלא כו' לענין הכי מקיש כו'. נ"ב פי' קרא דולא ילין חלב חגי לא מקשינן ללא תשחט אנל קרא דלא ילין זבח פסח מקשינן כדלעיל וק"ל:

במשנה ובידיהם בזיכי כו'. הן בכ"מ איתא מזרקות לקבלת הדם. ואולי הכא מפני שלא היו להם שוליים רחבים קוראן בזיכין שכן דרך הכף עיין כלים פ' בתרא מ"ב ובזיכי לבונה אע"ג דה"ל שוליים יתכן שמלאכתם היה כעין כף בעגול ארוך:

משנה שורה שכולה כסף כסף. ושורה שכולה זהב זהב. כ"ה כוונת המשנה כאשר הפסקתיה:

רש"י ד"ה מקבל את המלא. ומחזיר אה"ר שחזר כו'. הן גם על פעם הראשון נופל יפה לשון חזרה כיון שקבל עתה מידו בזך מלא ומשיב אליו תחתיו ריקן:

מִשְׁנָה. הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת. נראה לי בס"ד הטעם כנגד ג' מדרגות של קדושת ישראל שהם כהנים לוים ישראלים, וְתָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ כנגד ג' אבות, תקיעה כנגד אברהם שהוא חסד ותרועה כנגד יצחק שהוא גבורה ותקיעה כנגד יעקב שהוא קו הרחמים התפארת הנוטה כלפי חסד. וְהַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת של כסף כנגד משה רבינו ע"ה שהוא בנצח שהוא בקו החסד, ושורות של זהב כנגד אהרון שהוא בהוד שהוא בקו הגבורה.
ובזה יתורץ דקדוק אחר מה שאמרו 'שֶׁכֻּלָּהּ כֶּסֶף, כֶּסֶף' וסגי לומר בקיצור 'שורה כולה כסף ושורה כולה זהב'? ובזה ניחא דהכי קאמר שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ כֶּסֶף הנה זו היא כֶּסֶף רוצה לומר כנגד קו הנצח שהוא בסוד כסף וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב הנה היא זָהָב רוצה לומר כקו ההוד שהוא בסוד זהב.
ומה שאמרו וְלֹא הָיוּ מְעֹרָבִים נראה עיקר הפירוש בזה כמו שנאמר ב'הוֹן עָשִׁיר' (משלי י, טו) דרוצה לומר 'כל' שורות של כסף היו עומדין זה בצד זה ולא היו מעורבין שורה של כסף בתוך שורות של זהב או להפך, וזה פשוט.
וצריך להבין בשלמא שלשה כיתות רמיזי בקרא אבל הלל היכא רמיז? ונראה לי בס"ד עדה קהל ישראל, ס"ת הַלֵּל.

כַּמָּה דְּעַיְלֵי, נֵיעוֹל, וְסַמְכִינָן אַנִּיסָא. בספר מקראי קודש הביא קושי' מן הרכ"ב ז"ל לאביי דסבירא ליה סַמְכִינָן אַנִּיסָא הכא אם כן אמאי עשו כלייא עורב כדי שלא יטנף ההיכל, ואמאי עשו שלחן של שיש לפני הכבש לסדר עליו אברים וחלבים כדי שלא יסריחו אם היה של זהב, כדאיתא בשקלים פרק וא"ו, וכנזכר ברבינו עובדיא ז"ל שם עיין שם?
ונראה לי בס"ד דגבי כלייא עורב ושולחנות אי סמכינן אניסא צריך לסמוך אניסא כל הימים ושנים בכל שעה ושעה וכולי החי לא סמכינן, מה שאין כן הכח אין סומכין על הנס אלא רק שעה אחת ורגע אחד בערב פסח שהוא יום אחד בשנה.
או יובן בס"ד גבי קרבן פסח נעשה הדבר בשעת עבודה ולצורך עבודה, ולהכי גדולה מצות העבודה שתגין לעשות הנם, אבל כלייא עורב הוא לצורך הלילה גם כן דליכא עבודה, וגם אין לזה שייכות בעבודה וכן השלחנות מסדרין עליהם הבשר גם בלילה דליכא עבודה, כי זבחים שנזרק דמם ביום מקטירין אמוריהם בלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכן איברי העולות מקטירין אותם בלילה עד שיעלה עמוד השחר, וחכמים גזרו עד חצות בשביל הפשיעה, וכמו שנאמר הרמב"ם ז"ל הלכות מעשה הקרבנות פרק ד' ה"ב עיין שם, נמצא אף על גב דאין עבודה במקדש בלילה ישאר על שלחן איברים ואימורים, ולהכי לא סמכו על הנס משום דבלילה ליכא עבודה שתגין.
ועוד נראה לי בס"ד ערב פסח שאני, דבו נעשו נסים לישראל וגם אותה שעה אומרים ההלל שמתוקן לאומרו בעבור הנס, ולהכי סמכינן אניסא.
או יובן בס"ד הכא אם ינעלו הדבר ניכר דאין סומכין על הנס גם במקום המקדש שבו נעשו עשרה נסים, אבל גבי שלחן שעשאוהו של שיש אינו ניכר, דיש לומר לא רצו לעשותו של זהב שלא רצו להפסיד ממון, וכן בכליא עורב נמי אינו ניכר דיש לומר לא עשו השפודין בשביל כלייא עורב אלא לנוי עשו אותם.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו תירץ, דהכא הנס נעשה בשביל כבוד ציבור וזכות רבים עדיף, ולא עוד אלא דנעשה הנס בעת שעוסקים במצוה, ואמרינן גבי מביאי הבכורים דעומדין מפניהם ואין עומדים בפני תלמידי חכמים משום דחביבה מצוה בשעתה, להכי סמכינן אניסא עד כאן דבריו נר"ו.

וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ פֶּסַח מְעוּכִין. יש להקשות הוה ליה לקראו 'פסח מבובין' ולמה בחרו בלשון זה של 'מְעוּכִין'?
ונראה לי בס"ד כיון דקדים לזה אותו פסח שעבר וְנִתְמַעֵךְ בּוֹ זָקֵן אֶחָד וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ פֶּסַח מְעוּכִין בכ"ף על שם הפרענות, לכן עתה בפסח זה שלא היה בו פרענות אלא טובה שהיו מרובין ולא נתמעך אחד, בחרו לקראו מעובין שהם כמו אותיות מעוכין, ורק כאן יש כ"ף וכאן יש בי"ת, והיינו כ"ף כליה בי"ת ברכה.

גמרא מאי טעמא דר' שמעון [דשאר כל הזבחים ששחטן על החמץ בזמן פסח פטור] כתיב זבחי זבחי תרי פעמים לומר בזמן דאיכא זבחי [פסח] לא מחייב אשאר זבחי'.
הקשו בתוס' בפ' אמר להם הממונה [יומא דף כט סוף ע"א] מאי אצטריך להאי טעמא תיפוק ליה דפטור משום דזבחים פסולין הן כיון דשחטן בזמן פסח דהוי בתר תמיד של בין הערבים, ורצו להוכיח דכל הקדשים שהקריבו קודם תמיד של שחר או אחר תמיד של בין הערבים דפסול הוא רק מדרבנן.
ואני בעניי איני רואה סרך קושיא, דהא באמת זמן פסח מחצות ואילך ואם שחטו קודם לתמיד כשר, וממילא אצטריך קרא לשוחט שאר זבחים מחצות ואילך קודם התמיד דאינו חייב משום ל"ת על חמץ, וד' יורני כוונת התוס' בזה:

גמרא טעמא דשלא לשמו [שחט להפסח על החמץ מש"ה מחייב ביה ר' שמעון בשחט במועד], הא סתמא פטור ואמאי פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי:
ומרישא דקתני לשמו פטור ליכא לדייק אפכא די"ל דמה לשמו דקתני היינו סתמא. דסתם זבחים לשמן הן עומדין.
ור"ת בתוס' גריס לשמו אמאי פטור שלמים לשם פסח קא שחיט ומהרישא פריך דאפילו שחט לשמו, הא שלמים לשם פסח כשר, ועל גירסתו קשיא לי, דבפרק שני שעירי [דף סג ע"א] פריך בגמרא ומי אית ליה לרב חסדא הואיל, והאר"ח פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה לשמו פטור ואמאי לימא הואיל וראוי שלא לשמו בפנים, ולסברת ר"ת בלאו הואיל נמי יקשה אמאי פטור בלשמו, הא גם לשמו ראוי להתקבל בפנים דהוי שלמים לשם פסח וכשר:

קשיא מליקה אמליקה. דס''ד בארבעה עשר קאמר וקתני דעבר אמליקה דומיא דשאר קרבנות ועוד דקא חשיב ליה כשחיטה: ה''ג ולטעמיך תיקשי לך היא גופא דקתני רישא לא אמרו אלא פסח בלבד. אבל אשאר קרבנות לא מחייב והדר תני אחד המולק ואחד המזה: אלא הא והא. תרוייהו הנך מתניתא רבי שמעון דמתני' דפטר אשאר קרבנות בארבעה עשר ומחייב עלייהו במועד: מליקה אמליקה לא קשיא. קמייתא דפטר בארבעה עשר קאי כדתני בה בהדיא ותנא עוף והוא הדין לשאר זבחים אלא משום דאורחיה לעכוביה בו ביום אחר התמיד נקט ליה ורישא דמתניתא בתרייתא דקתני נמי לא אמרו אלא פסח בלבד רבי שמעון אמרה ואארבעה עשר קאי ואחד השוחט כו' דסיפא בחולו של מועד קאמר ואשמעינן חיובא לזורק ולמולק כשוחט דלא תימא שחיטה דווקא: תנאי היא. הני תרתי סתמי תנאי היא ואליבא דרבי שמעון מר מקיש הקטרה לעבודת הדם הואיל וישנו בהלנת אימורין ומר לית ליה האי היקישא דשחיטה קאמר רחמנא וזריקה דמתרביא בהדיא מדם זבחי אבל הקטרה לא: זבחי זבחי תרי זימני. תרי קראי כתיבי שקיל י' דחד מינייהו ושדי אאידך וקרי ביה זבח דהיינו פסח וקרי ביה זבחיי לשאר זבחים: ואמאי פלגינהו רחמנא. ולא כתב זבחיי בחד קרא והכל במשמע בין בפסח בין בשאר זבחים: לומר לך בזמן דאיכא זבח. דהיינו פסח בארבעה עשר לא מחייב אשאר זבחים: הא סתמא פטור. מלא תשחט דאמרינן כל כמה דלא עקר שם פסח מיניה הוא פסח ושחטו בשאר ימות השנה ופסול ושחיטה שאינה ראויה היא: בעי עקירה. ולא אמרינן סתמיה שלמים הוא ולשון בעיא הוא כלומר פשטינן לה מהכא או לא: מפי חבורה. כולם הודו בדבר זה לאוקומי מתני' דמשמע דבעי למעקר שם פסח מיניה כגון שהיו בעליו טמאין בארבעה עשר דסתמיה לשם פסח שני קאי מש''ה בעי עקירה: מתני' הפסח נשחט בשלש כיתות. פסחי צבור בין שהצבור מועטין ויכולין לישחט כולן בבת אחת מצוה ליחלק לשלש כיתות זו אחר זו: בזיכי זהב ובזיכי כסף. כפות גדולות לקבל בהן הדם: שכולה כסף כו'. בגמ' מפרש טעמא: ולא היו לבזיכין שוליים. רחבין מלמטה אלא חדין תחתיהם כדי שלא יוכלו לישב על הקרקע: שמא יניחום. כהנים על גבי קרקע עד שיקבלו דם אחר מחמת שהן מרובין וישכחום ויקרוש הדם ולא יהא ראוי לזרוק: שחט ישראל. אם ירצה שהשחיטה כשירה בזרים בכל הקרבנות: וקיבל כהן. הדם בבזך מצואר הטלה: נותנו לחבירו. שהרי בשורה הן עומדים עד המזבח: מקבל את המלא. מיד הנותנו לו ומחזיר את הריקן שחזר אליו מיד כהן הזורק: זריקה אחת. בבזך עצמו זורק ולא מתנה באצבע שאין לך קרבן טעון אצבע אלא חטאת לבדה כדכתיב באצבעו: כנגד היסוד. ברוחות שבמזבח שהיה יסוד תחתיהן וזורק לזקיפתו של מזבח והוא נופל ליסוד ולפי שאין היסוד מקיף את המזבח אלא את הצפון ואת המערב כדתנן במסכת מדות (פ''ג משנה א) לכך הוצרך לומר כנגד היסוד: כך מעשה השניה ושלישית. הכל כאשר אמרנו: קראו את ההלל. אכל כיתות קאי: אם גמרו שנו. כשהיו מתחילין לשחוט מתחילין לקרות ואם רבו הפסחים ומשך זמן שחיטתן עד שגמרו ועדיין רבים שוחטין חוזרין וקורין שניה: ואם שנו. ועדיין לא גמרה שחיטת פסחי אותה כת שילשו וכן השניה וכן השלישית ואע''פ שלא אירע מעולם ששילשו לפי שהיו שם כהנים מרובין ומהירין במלאכתן: לא הגיעו לאהבתי. אפילו פעם ראשון: אלא שהכהנים מדיחין העזרה. שאמת המים מהלכת בעזרה וכשהן רוצין להדיח העזרה פוקקין את נקב יציאתה והמים פושטין והולכין על גדותיה ומדיחין את כל העזרה שרצפה של שיש היתה כולה ואחר כך פותחין הנקב והמים יוצאים ובערב הפסח מתוך שהדמים מרובים היו מדיחין אותה והכהנים היו מדיחין אותה בשבת שלא ברצון חכמים: מדם התערובות. המוטל על הרצפה וטעמא מפרש בגמרא: אונקליות. מסמרים שראשיהן כפופין למעלה קרוק''ש בלע''ז: בעמודין. אלו עמודין קטנים הרבה וקרויין ננסין כדאמרינן במס' תמיד (פ''ג משנה ה') דתנן בית המטבחיים היה לצפונו של מזבח ועליו שמונה עמודין וקרויין ננסין וקורות של ארז על גביהן ואונקליות של ברזל היו קבועין בהן ושלשה סדרים שבהן תולין ומפשיטין: קבועים. בעזרה במקום בית המטבחיים: חלקין. מחולקין מפוצלות קליפתן:

הא והא רבי שמעון. נראה לר''י דההיא קמייתא לא הוה מצי לאוקומי כרבנן משום דקתני בה אבל המולק את העוף בי''ד אינו עובר בולא כלום אמאי נקט עוף אי לאו דאתא למידק דווקא בי''ד אבל בחול המועד אפילו בעוף נמי מיחייב והיינו כר' שמעון ובקונטרס פי' לעיל טעם אחר אמאי נקט עוף: ואיכא דלא מקיש. חלב לזבח ונהי דלא מקיש להקטרה לענין הכי מקיש דלא אמרינן אפילו אחד בסוף העולם דסברא הוא לאקושי להכי: טעמא שלא לשמו הא סתמא פטור ש''מ כו'. זאת גירסת רש''י ואין נראה לר''ת דהא איכא למידק מרישא איפכא וגריס ר''ת הכי לשמו אמאי פטור שלמים לשם פסח קשחיט ש''מ בעי עקירה פירוש דאי לא בעי עקירה אפילו שחט לשמו כשר דשלמים לשם פסח כשר דהא מכשיר לעיל ר' יהושע שוחט אחרים לשמו: קראו את ההלל. פי' לוים דתניא בתוספתא ישראל שוחטין את פסחיהן ולוים קוראים את ההלל קשה לר''י דאמרינן בפ' אין נערכין בערכין (יא.) ובכיצד מברכין (ברכות לה. ושם) אין אומרים שירה אלא על היין והכא חזינן דאיכא שירה בלא נסכים וכן היו מקדשין העזרות בב' תודות ובשיר ואומר ר''י דה''פ אין אומרים שירה בשעת הקרבת קרבן אלא על היין דמשמח אלהים ואנשים דריש ליה ועיקר שתיה ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דהכי נמי לגבוה בשעת הקרבת קרבן קאמר דאין אומר שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבה היו אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי: