פסחים סג ע"ב

או שיהא חמץ לאחד מבני חבורה ואינו חייב עד שיהא החמץ עמו בעזרה עצמה. ר' יוחנן אמר: חייב אף על פי שאין החמץ עמו בעזרה. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו] אילימא [אם תאמר] שבדבר הביטוי "על" אם משמעו בסמוך קמיפלגי [נחלקו], שר' שמעון בן לקיש סבר: "על" משמעו תמיד בסמוך, ולכן "לא תשחט על חמץ" משמעו שלא יהא החמץ סמוך לשוחט, בעזרה עצמה. ור' יוחנן סבר: לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהא "על" בסמוך. אולם קשה, הא איפלגו בהא חדא זימנא [הרי נחלקו בשאלה זו פעם אחת]!

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: השוחט תודה לפנים בתוך העזרה ולחמה של התודה (אותן ארבעים חלות המובאות עם זבח התודה) היה מצוי חוץ לחומה — לא קדש הלחם. שנאמר: "והקריב על זבח התודה חלות מצות" וגו'.

ושאלו: מאי [מה פירוש] חוץ לחומה? ר' יוחנן אמר: חוץ לחומת בית פאגי חוץ לחומת ירושלים החיצונית, אבל אם היה רק חוץ לחומת העזרה — קדיש [נתקדש] הלחם ולא בעינן [ואין אנו צריכים] ש"על" יהא דוקא בסמוך. ואילו ר' שמעון בן לקיש אמר: אפילו היה הלחם רק חוץ לחומת העזרה לא קדיש [נתקדש]. אלמא [מכאן] שיטתו כי בעינן [צריכים אנו] "על" בסמוך. וכיון שנחלקו כבר בבעיה זו מן הסתם לא חזרו וחלקו במקרים אחרים הנובעים מאותה שאלה עצמה.

אלא תאמר כי בהתראת ספק קמיפלגי [נחלקו], כי כלל גדול הוא שאין בית הדין עונשים עונשי גוף אלא אם כן מתרים בעבריין לפני עשותו את העבירה. בין השאר דנים גם בשאלה האם עונשים גם כאשר היתה ההתראה רק התראת ספק שמא יעבור שמא לא יעבור, ואפשר להסביר על פי בעיה זו את המחלוקת בענין חמץ, שכיון שהיה החמץ מצוי בשעת האזהרה במקום אחר ואין למתרה ידיעה ברורה בכך, שמא התראה כזו על דבר שאינו נראה למתרה קרויה התראת ספק, ולשיטת ר' יוחנן אף שהיא התראת ספק — הריהי התראה. אולם בהא נמי הא פליגי בה חדא זימנא [בשאלה זו גם כן הרי נחלקו בה כבר פעם אחת]

דאיתמר [שנאמר]: אמר אדם "שבועה שאוכל ככר זו היום" ועבר היום ולא אכלה, ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] אינו לוקה, אף שלא קיים שבועתו ועבר על מצות לא תעשה של "לא תשא" וכו'. אולם נחלקו בטעם הדין; ר' יוחנן אמר: אינו לוקה, משום דהוה ליה [שהריהו] לאו שאין בו מעשה שהרי העבירה שעשה בכך שנמנע מלאכול אינה מעשה, וכלל הוא שכל לאו שאין בו מעשה — אין לוקין עליו, אבל התראת ספק — שמה התראה.

ור' שמעון בן לקיש אמר: אינו לוקה משום דהוה ליה [שהרי זו] התראת ספק, והתראת ספק לא שמה התראה שהרי אם מתרים בו למשל באמצע היום: אם לא תאכל ככר זו ילקוך — אין התראה זו התראת ודאי, שכן יש לו עדיין זמן שבו יכול לאכול, ואין מקום להתראה זו שתחול. אבל לאו שאין בו מעשה — לוקין עליו. ואם כן, אף בנושא זה כבר נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש, ומה טעם שיחלקו שוב בדבר?

אמרי [אומרים] כתשובה לכך: לעולם אפשר לפרש כי ב"על" בסמוך קא מיפלגי [נחלקו] וצריכא [ונצרכה] להשמיענו מחלוקת נוספת זו בנוסף למחלוקת בלחמי תודה, לפי שאינן דומות בכל. דאי איפליגו [שאילו נחלקו] בדעותיהם לענין חמץ, הוה אמינא [הייתי אומר] בההוא הוא דקאמר [במקרה זה הוא שאמר] ר' יוחנן דלא בעינן [שאין אנו צריכים] "על" בסמוך — משום שאיסור הוא, וכל היכא דאיתיה — איתיה [ובכל מקום שישנו — ישנו] והרי אסור שיהא חמץ שלו מצוי בשעה זו בכל מקום שהוא.

אבל לענין מקדש [קידוש] לחם שהרי לא קדיש [אינו מתקדש] אלא בפנים, אימא [אמור] שמא מודה ליה [לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש דבעינן [שצריכים אנו] "על" בסמוך, ונאמר: דאי איתיה גואי — קדיש, אי לא — לא קדיש [אם ישנו בפנים — קדש, אם אינו בפנים — לא קדש] מידי דהוה [כשם שהוא] בכלי שרת שקרבן, כגון מנחה, המתקדש בתוך כלי שרת אינו מתקדש אלא כשהוא בתוך הכלי ולא מבחוץ. על כן צריכא [נצרכה] לומר שבשני המקרים נחלקו.

ולצד שני; אי אשמעינן לענין מקדש לחם [לו היה משמיע לנו רק לענין קידוש הלחם] הוה אמינא [הייתי אומר] בהך [בזו] דווקא אמר ר' שמעון בן לקיש דבעינן [שצריכים אנו] "על" בסמוך, דאי איתיה גואי — קדיש, אי לא — לא קדיש, [אם ישנו בפנים — קדש, ואם אינו בפנים — לא קדש], אבל לענין חמץ מודה ליה [לו] לר' יוחנן דלא בעינן [שאיננו צריכים] "על" בסמוך, כי איסורא [איסור] הוא, וכל היכא דאיתיה — איתיה [וכל מקום שישנו — ישנו] על כן צריכא [נצרכה] לומר שנחלקו בשני המקרים.

א בעא מיניה [שאל ממנו] רב אושעיא את ר' אמי שאלה זו: אין לו חמץ לשוחט אבל יש לו לאחד מבני חבורה מהו? אמר ליה [לו]: מי כתיב [האם נאמר] "לא תשחט על חמצך"? כלומר, דווקא של השוחט, "לא תשחט על חמץ" כתיב [נאמר] (שמות לד, כה), משמע כל חמץ ולאו דוקא חמצו של השוחט.

אמר ליה [לו]: אי הכי [אם כך], אפילו לאחד בסוף העולם נמי [גם כן] שאם אין כל הגבלה בענין זה, אפילו היה החמץ שייך לאחד שאינו קשור כלל לקרבן היה צריך לאסור. אמר ליה [לו]: אמר קרא [המקרא] "לא תשחט" וכן נאמר בסוף הפסוק "ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח ", ומהשוואה זו יש ללמוד כך: "לא תשחט על חמץ" מי מחוייב עליו הנך דקיימי עליה [אותם שחייבים עליו] משום "לא ילין" והם בני החבורה, אבל מי שאינו קשור בקרבן זה, כשם שאינו ב"לא ילין" כך אינו ב"לא תשחט".

אמר רב פפא: הילכך [על כן] לפי טעם זה כהן המקטיר את החלב של קרבן הפסח והיה ברשותו חמץ עובר בלא תעשה של "לא תשחט" הואיל והכהן שייך בדבר, כי ישנו בכלל הלנת אמורים, שאף שאינו בין אוכלי קרבן זה, כיון שיש לו חלק באיסור של הלנת חלב הקרבן עד בקר חייב אף משום הקטרה על חמץ.

ומעירים כי אכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב פפא, ששנינו: השוחט את הפסח על החמץ — עובר בלא תעשה, ואימתי — בזמן שהוא החמץ שייך לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה. היה החמץ שייך לאחד בסוף העולם — אין זקוק לו, כלומר אין צורך לדון בו. ואחד השוחט ואחד הזורק ואחד המקטיר את החלב — חייב. אבל המולק את העוף שאינו קרבן פסח אלא עולה או חטאת העוף (לזב, זבה, יולדת ומצורע) בארבעה עשר בניסן לאחר זמן איסור חמץ, והיה חמץ ברשותו — אינו עובר בלא כלום על כך.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] מברייתא אחרת: השוחט את הפסח על החמץ — עובר בלא תעשה. ר' יהודה אומר: אף השוחט את התמיד על חמץ בערב פסח. אמרו לו: לא אמרו איסור זה אלא בפסח בלבד. ואימתי עובר בזמן שיש לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה. היה לאחד בסוף העולם — אין זקוק לו.

ואחד השוחט ואחד הזורק ואחד המולק את העוף ואחד המזה את דם חטאת העוף על המזבח חייב, אבל הקומץ את המנחה ועדיין יש לו חמץ אינו עובר בלא תעשה שהרי המנחה אינה כלולה בתוך הזבחים שבכתוב נאמר "לא תשחט על חמץ". המקטיר את האימורין של הפסח בארבעה עשר בניסן, או של שאר הקרבנות ועדיין חמץ ברשותו — אינו עובר בלא תעשה,

or to one of the members of the group; and he is liable only if the leaven is with him in the Temple courtyard itself. Rabbi Yoḥanan said: He is liable even if the leaven is not with him in the Temple courtyard. With regard to what principle do they disagree? If you say that they disagree with regard to whether the expression “with” indicates next to, namely, that Rabbi Shimon ben Lakish holds that “with” always indicates next to, and therefore “You shall not offer the blood of My sacrifice with leavened bread” means that the leaven must not be next to the one slaughtering the sacrifice, in the Temple courtyard itself, and Rabbi Yoḥanan holds that when the verse says “with,” we do not require that the leaven be next to the slaughterer in order to transgress, then this is difficult, because they have already disagreed about this once before.

As we learned in a mishna: With regard to one who slaughters a thanks-offering inside the Temple courtyard while its bread, namely the forty loaves that are brought together with the offering, is outside the wall, the bread has not become sanctified, as the verse states: “And he shall offer with the thanks-offering unleavened cakes.” (Leviticus 7:12).

A question was raised with regard to this mishna: What is the meaning of the phrase outside the wall? Rabbi Yoḥanan said: It means outside the wall of Beit Pagei, the outermost wall around Jerusalem, but if the bread was merely outside the wall of the Temple courtyard, it has been sanctified, as we do not require that the bread, described as “with” the offering, be next to it in order to be sanctified. Rabbi Shimon ben Lakish disagreed and said: Even if the bread was merely outside the wall of the Temple courtyard, it has not been sanctified. Apparently, he holds that we require that the bread described as “with” the offering be next to it in order to be sanctified. Since Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish have already disputed this issue, they presumably did not repeat this same dispute in other contexts.

Rather, say that they disagree about an uncertain warning. There is a general rule that the courts only administer corporal punishment if the transgressor was warned before he committed the transgression. The question arises as to whether punishments are administered after an uncertain warning, i.e., when it is unclear at the time of the warning whether or not the person being warned will actually transgress. It is possible to explain that this is the basis of the dispute with regard to leaven: If the leaven is outside the Temple courtyard, the one issuing the warning cannot be certain that the person he is warning actually has leaven in his possession at the time of the slaughter. The Gemara suggests that such a warning is considered an uncertain warning, and Rabbi Yoḥanan holds that an uncertain warning is a valid warning while Rabbi Shimon ben Lakish disagrees. However, this is difficult, as they also disagreed about this once before.

As it was stated that if a person said: I take an oath that I will eat this loaf today, and the day passed and he did not eat it, Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish both said that he is not flogged even though he violated his oath and thereby transgressed the prohibition of: “You shall not take the name of the Lord your God in vain” (Exodus 19:7). However, they disagree about the reason for this law. Rabbi Yoḥanan said: He is not flogged because it is a prohibition whose transgression does not involve an action, as his transgression was in failing to eat the loaf, and there is a principle that for any prohibition whose transgression does not involve an action one is not flogged; however, an uncertain warning is considered a valid warning.

And Rabbi Shimon ben Lakish said: He is not flogged because it is an uncertain warning, and an uncertain warning is not considered a warning. For example, if he is warned in the middle of the day that if he does not eat the loaf he will be flogged, the warning is uncertain because even if he does not eat the loaf at that moment he still has time to eat it later. But for a prohibition whose transgression does not involve an action one is flogged. Thus, Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish have already disagreed with regard to this issue as well, and there would have been no reason for them to repeat their dispute.

They say in answer to this: Actually, we can explain that they disagree about whether “with” indicates next to, and it is necessary to teach that they disagree about the case involving the leaven in addition to the case of the loaves of the thanks-offering, because the cases are not entirely comparable. As, if they disagreed only with regard to leaven, I would have said that it is only with regard to that case that Rabbi Yoḥanan said that when the verse says “with,” we do not require that the slaughterer have the leaven next to him in order to transgress, because it is a prohibition, and wherever it is, it is. On the eve of Passover in the afternoon one is prohibited to possess leaven anywhere.

However, with regard to sanctification of the bread, it becomes sanctified only inside the Temple courtyard. Consequently, say that in that case Rabbi Yoḥanan concedes to Rabbi Shimon ben Lakish that we require that the bread described as “with” the offering be next to it. Therefore, if it is inside, it is sanctified; and if not, it is not sanctified. This is just as it is with regard to a vessel used in the Temple service, which sanctifies a meal-offering only when the meal is inside it and not when the meal is outside of it. Therefore, it is necessary to teach that the dispute applies in both cases.

And had we been taught the dispute only with regard to sanctification of the bread, I would have said that only in this case did Rabbi Shimon ben Lakish say that we require that the bread described as “with” the sacrifice be next to it, such that if it is inside the Temple courtyard, it is sanctified; and if not, it is not sanctified. But with regard to leavened bread, he concedes to Rabbi Yoḥanan that when the verse says “with,” we do not require that the slaughterer have the leaven next to him in order to transgress, for it is a prohibition and wherever it is, it is. Therefore, it is necessary to say that they argued in both cases.

Rav Oshaya asked Rabbi Ami the following question: If the slaughterer does not have leaven in his possession but one of the members of the group does have, what is the halakha? Rabbi Ami said to him: Is it written: You shall not offer the blood of My sacrifice with your leavened bread, meaning you may not slaughter the Paschal lamb with the leaven of the slaughterer? It is written: “You shall not offer with leavened bread” (Exodus 34:25), meaning you may not slaughter it with anyone’s leaven and not necessarily leaven that belongs to the slaughterer.

Rav Oshaya said to Rav Ashi: If so, even if someone at the end of the world has leaven it should also be a violation. Since there is no limitation to this prohibition, it should apply even if the leaven belongs to someone who is not associated in any way with this Paschal lamb. Rav Ashi said to him that the verse says: “You shall not offer,” and the end of the verse states: “Neither shall the sacrifice of the festival of Passover be left until the morning.” The verse equates the two prohibitions, from which the following may be derived: “You shall not offer with leavened bread” applies to those who are governed by the prohibition of “neither shall be left over,” namely, the members of the group that registered for this Paschal lamb. People who are not part of this group are not obligated to ensure that the Paschal lamb does not remain until the morning; similarly, they are not taken into account with regard to the prohibition against sacrificing the offering while in possession of leaven.

Rav Pappa said: Therefore, based on this reason, the priest who burns the fats of the Paschal lamb transgresses the negative commandment of “You shall not offer” if he has leaven in his possession. Since he is included in the prohibition of leaving over sacrificial parts of the offering, he is also included in the prohibition against sacrificing the offering with leaven, although he is not one of the people who will eat this Paschal lamb.

The Gemara points out that it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Pappa: One who slaughters the Paschal lamb with leavened bread in his possession transgresses a negative commandment. When? When the leaven belongs to the slaughterer, or to the one who sprinkles the blood, or to one of the members of the group. If leaven belonged to someone at the end of the world, he is not bound to him, meaning that the slaughterer need not take him into account. And whether he slaughters the animal, or he sprinkles the blood, or he burns the fats, he is liable. But one who pinches the neck of a bird, which is not a Paschal offering but a burnt-offering or sin-offering, if he does so with leaven in his possession on the fourteenth of Nisan, after the prohibition against owning leaven has taken effect, he does not transgress anything.

The Gemara raises a contradiction from another baraita: One who slaughters the Paschal lamb with leavened bread in his possession transgresses a negative commandment. Rabbi Yehuda says: Even one who slaughters the daily afternoon offering on the eve of Passover with leavened bread in his possession violates the prohibition. They said to him: They stated this prohibition only with regard to the Paschal lamb. When does one transgress the prohibition? When the slaughterer, or the one who sprinkles the blood, or one of the members of the group has leaven in his possession. If someone at the end of the world had leaven, he is not bound to him.

The baraita continues: And whether he slaughters the animal, or he sprinkles the blood, or he pinches a bird-offering, or he sprinkles the blood of the bird-offering onto the altar, he is liable. But one who scoops a handful of flour from a meal-offering while in possession of leaven does not transgress a negative commandment, because a meal-offering is not included in the prohibition, which is phrased “You shall not offer the blood of My sacrifice.” One who burns the sacrificial parts of the Paschal lamb or any other sacrifice on the fourteenth of Nisan with leaven in his possession does not transgress a negative commandment.