דף סג - א
לימא קסברי אחרים: אינה לשחיטה אלא לבסוף?
שהרי נחלקו אביי ורבא מתי חל שם שחיטה. ולשיטת אביי שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לא מובן למה הקדים ערלים למולים פסול, הרי גם אחרי שכבר התחיל לשחוט לשם ערלים, יכול להמשיך לשחוט גם לשם מולים.
אבל לשיטת רבא שאינה לשחיטה אלא לבסוף, אם כן גם מחשבת מולים וערלים יכולין לחול רק לבסוף. והברייתא מובנת, שכיון שיש רק זמן מועט ביותר ["משהו"] בסוף השחיטה. נמצא שאין מספיק שהות שיחולו שתי מחשבות באותו זמן. והמחשבה הראשונה שחשב לשם ערלים, רק היא יכולה לחול, דתפוס לשון ראשון.
ולכן, הקדים ערלים למולים פסול.
ועדיין קשה: אם נסבור שהאומר "הרי בהמה זו בחצות היום [לאחר זמן] - תמורת עולה תמורת שלמים", בזה מודה רבי מאיר שחלו שניהם, וכשיטת אביי דלעיל, שבשעה שאמר תמורת עולה לא חל עדיין כלום עד חצות היום. ובשעת החלות כבר גמר לומר את דבריו, חלו שניהם בבת אחת.
אם כן גם בשוחט לערלים ולמולים, כיון שאנחנו סוברים אינה לשחיטה אלא לבסוף, הרי בשעה שאמר לערלים ולמולים לא חל דבר עד שיגמור את השחיטה, וגם בזה יודה רבי מאיר שלא אומרים תפוס לשון ראשון! [וחוזרת הקושיא: למה הקדים ערלים למולים פסול?]
וכדי לתרץ על זה, אמרינן: ובעל כרחך סברה הברייתא כדרבא.
דאמר רבא: באומר "הרי זו בחצות היום - תמורת עולה תמורת שלמים". עדיין היא מחלוקת. גם בזה נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי, ולשיטת רבי מאיר תפוס לשון ראשון אפילו כשאין דבריו חלים מיד אלא לאחר זמן.
הילכך גם בענין מולין וערלים תופס לשון ראשון, אף על פי שאין דבריו חלים מיד אלא בסוף השחיטה.
וכיון שבסוף השחיטה הזמן מועט ביותר ["משהו"], אי אפשר שיחולו בו שני מחשבות זו אחר זו, ולכן אם הקדים מולין לערלים - מולין חיילי. שמחשבה להאכיל למולין חלה.
אבל מחשבת ערלים לא חיילי.
ואילו הקדים ערלים למולין -
ערלים חיילי.
מולין לא חיילי. שאנו אומרים תפוס לשון ראשון והקרבן נפסל.
למדנו מדברי הברייתא שני דברים: א. אינה לשחיטה אלא לבסוף. ב. גם אם אמר דיבור שאינו חל עכשיו אלא לאחר זמן, אמר רבי מאיר תפוס לשון ראשון. וזה כשיטת רבא.
ומכאן קושיא על אביי!
אמר רבה [1] לתרץ את שיטת אביי: לא. אין מכאן ראיה לרבא שאינה לשחיטה אלא לבסוף.
ולעולם קסברי אחרים ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כשיטת אביי.
ועל מה שהקשינו לשיטת אביי - מדוע הקדים ערלים למולים פסול? על זה יש לתרץ: והכא במאי עסקינן באיזה מקרה עוסקת הסיפא בברייתא ב"הקדים ערלים למולים"?
כגון שגמר בלבו לתרווייהו [לשניהם] - בין למולין בין לערלים. והוציא בפיו לערלים, ולא הספיק לומר למוליין, עד שנגמרה שחיטה בערלים.
ובענין קדשים כל מקום שמוזכר מחשבה אין הכוונה מחשבה בלבד אלא דיבור. ולכן גם השוחט את הפסח לערלים אינו פסול במחשבה. וכן למולין אינו חל במחשבה. ואם כן כיון שאמר לערלים בלבד לכאורה הקרבן נפסל.
ובהא פליגי בזה נחלקו אחרים [רבי מאיר] וחכמים [שמשמע מלשון הברייתא שרבי מאיר בא לחלוק על דברי חכמים].
דרבי מאיר סבר לא בעינן פיו ולבו שוין. אין צורך שפיו של האדם יהיה שוה למחשבתו. וכיון שאמר לערלים הקרבן פסול, אף על פי שבלבו לא היה אלא מחשבת מקצת ערלים.
ורבנן סברי בעינן [צריכים] פיו ולבו שוין. [2] וכאן שחשב לשם מקצת ערלים, אף על פי שאמר רק לערלים, דיבורו לא יכול לחול. כיון שאינו שוה למחשבתו.
ותמהינן: וכי קסבר רבי מאיר שלא בעינן פיו ולבו שוין?!
ורמינהו: [מהמשנה הבאה על הברייתא דלעיל להקשות שהן סותרות ביניהן].
שנינו במסכת תרומות [פרק ג משנה א]: המתכוין לומר על פירות שיהיו תרומה, ואמר מעשר, או שהתכוין לומר מעשר ואמר תרומה.
או שהתכוין לומר - קונם [נדר] שאיני נכנס לבית זה. וטעה בדיבורו ואמר לזה לבית אחר.
וכן אם התכוין לומר קונם שאיני נהנה לאדם זה. ואמר לזה לאדם אחר. לא אמר כלום - עד שיהיו פיו ולבו שוין.
והרי סתם משנה היא רבי מאיר. ושנינו שצריך שיהיו פיו ולבו שוין!
אלא אמר אביי תירוץ אחר להסביר את דברי הברייתא כשיטתו. [ואין צריך להעמיד את הברייתא שסוברת כרבא שאינה לשחיטה אלא לבסוף].
רישא של הברייתא שכתוב הקדים מולים לערלים כשר. מדובר באופן זה:
השוחט את הבהמה צריך שיחתוך רוב משני הסימנים [קנה וושט] שבצוארה. וכגון דאמר בשעה ששחט סימן ראשון - "למולין". ובשעה ששחט סימן שני הוסיף על מחשבתו הראשונה, ואמר - "אף לערלים".
נמצא שבשעה ששחט את הסימן הראשון שחט בכשרות לשם מולים. וגם בשעת שחיטה דבסימן שני, אף על פי שחשב גם לערלים, מכל מקום נמי פתיכי ביה מולין, מעורבין בו גם מולים, והשוחט לערלים ומולים כשר.
ואילו סיפא שכתוב הקדים ערלים למולים פסול, מדובר באופן זה:
דאמר בשעה ששחט סימן ראשון - "לערלים" ובשעה ששחט סימן שני אמר - " למו לים".
נמצא דבשחיטת סימן ראשון, הא לא פתיכי ביה מולין. לא מעורבין בדעתו לשחוט גם למולין אלא לערלים בלבד.
ואף על פי שלא חשב מחשבת ערלים בכל השחיטה, אלא בשחיטת סימן אחד שהוא חצי מהשחיטה המתרת את הקרבן. סובר רבי מאיר שבסימן אחד שהוא חלק מן השחיטה הרי הוא כשחיטה שלימה, ומחשבת ערלים פוסלת בו.
ורבי מאיר לטעמיה לשיטתו דאמר "מפגלין בחצי המתיר".
אם חשב מחשבת פיגול בחצי עבודה מעבודות הקרבן חל על הקרבן שם פיגול. ולכן גם כאן לענין מחשבת ערלים בשעת שחיטת סימן אחד, חל על הקרבן פסול ערלים.
ורבנן שחולקים על רבי מאיר ומכשירים קרבן שנעשה לערלים ולמולים, לטעמייהו [לשיטתם], דאמרי אין מפגלין בחצי המתיר. ולכן גם השוחט סימן אחד שהוא חצי מתיר, במחשבת ערלים, לא פוסל.
מתניתין:
כתיב בשמות [פרק לד] "לא תשחט על חמץ דם זבחי".
ופירושו - לא תשחט את זבחי ועדיין חמץ קיים [על פי רש"י שם]. אך לא נתפרש בתורה להדיא באיזה זבח נאמר לאו זה. [3]
ונחלקו תנאים במשנתנו באיזה זבח הכתוב מדבר.
לדברי חכמים: השוחט את הפסח על החמץ - עובר בלא תעשה זה. כי לדעתם הפסוק "לא תשחט על חמץ דם זבחי", מדבר רק בקרבן פסח.
רבי יהודה אומר: אף התמיד של בין הערביים של ערב פסח ששחטו על החמץ עובר בלא תעשה. וטעמא יליף בגמרא.
רבי שמעון אומר: גם שאר קרבנות ששחטן בזמן איסור חמץ עובר בלא תעשה. אך יש חילוק בין קרבן פסח לשאר קרבנות, וכן יש חילוק בין השוחט בארבעה עשר בניסן לבין השוחט בימי חג הפסח -
הפסח ששחטו בארבעה עשר, אם שחטו לשמו הקרבן כשר. ולפיכך אם שחטו על החמץ הוא חייב.
ואם שחטו שלא לשמו הקרבן פסול, כדתנן בריש מסכת זבחים "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובן, חוץ מן הפסח והחטאת".
ולפיכך, אם שחטו על החמץ פטור, דשחיטה שאינה ראויה, לאו שמה שחיטה [כי הפסוק "לא תשחט על חמץ דם זבחי" מדבר במי ששוחט שחיטה כשרה].
ואילו שאר כל הזבחים ששחטן בארבעה עשר על החמץ, בין לשמן ובין שלא לשמן, אף על פי שהם כשרים - פטור.
ומהטעם המבואר בגמרא, שבזמן שחיטת הפסח [בי"ד בניסן] סובר רבי שמעון שלא חייב השוחט שאר זבחים על החמץ. [4]
ובמועד, בתוך חג הפסח:
הפסח ששחטו לשמו פסול, שהרי זמן קרבן הפסח הוא בארבעה עשר, ולפיכך אם שחטו על החמץ פטור, דשחיטה שאינה ראויה היא.
ואם שחטו שלא לשמו אלא לשם קרבן שלמים כשר, דקיימא לן בזבחים ז ב שקרבן פסח בשאר ימות השנה הוא קרבן שלמים, וכל דינו כשלמים. ולפיכך אם שחטו על החמץ במועד, שעובר אז על החמץ בלאו של "לא יראה ולא ימצא" - חייב גם משום "לא תשחט על חמץ דם זבחי", שהאי שחיטה ראויה היא.
ואילו שאר כל הזבחים ששחטן בתוך המועד על החמץ, בין שחטן לשמן, בין שלא לשמן - חייב. שהרי כשירין הן, והוי שחיטה ראויה.
שדוקא בזמן שאין נוהג קרבן פסח, סבירא ליה לרבי שמעון דשייך הלאו "לא תשחט על חמץ דם זבחי" בשאר קרבנות.
חוץ מן החטאת ששחטו שלא לשמה, שהיא פסולה. כדתנן בריש זבחים. ולפיכך אם שחטה על החמץ פטור, דהויא שחיטה שאינה ראויה.
גמרא:
אמר רבי שמעון בן לקיש: אף על פי שכתוב בתורה "לא תשחט על חמץ דם זבחי" סתמא, ולא נתבאר באיזה חמץ הכתוב מדבר.
מכל מקום, לעולם אינו חייב אם היה החמץ שייך לאדם זר שאינו מבני החבורה. ואפילו היה החמץ בעזרה, והשוחטין פסחיהן רואים אותו, והתרו בהן שלא ישחטו בראותם אותו.
עד שיהא החמץ שייך לשוחט. דמשמעות הפסוק "לא תשחט על חמץ", היינו חמץ של השוחט, או שהחמץ שייך לזורק. דכתיב "לא תזבח על חמץ דם זבחי", ומתיבת "דם" ילפינן לרבות את הזורק. [5]
הערות
[1] מהרש"ל התקשה איך רבה בא לתרץ את דברי אביי תלמידו. וגרס רבא. ומהרש"א מקיים את הגירסא שלפנינו.
[2] תוספות הקשו [מקידושין מא] שדברים שבלב אינם דברים. ותירצו, ששם מדובר באדם שאמר שמוכר את כל נכסיו. וכך התכוין לומר. אלא שהיה בלבו לעלות לארץ ישראל. ולבסוף לא עלה. אבל כאן התכוין לומר מקצת ערלה. ואמר ערלה. נמצא שלא אמר מה שהיה בדעתו לומר.
[3] והקרבן אינו נפסל היות ולא שנה עליו הכתוב פסוק נוסף לעכב. תוס'. והכסף משנה פרק א מהלכות חמץ ומצה הביא ירושלמי, האומר שאינו נפסל מחמת שזבח קרייה רחמנא.
[4] התוס' ביומא כט א הקשו שיש לפסול את שאר הזבחים מחמת שנשחטו אחר התמיד, וממילא אין לחייב על שחיטתם על החמץ. ותירצו ששחיטה אחר התמיד אינה פוסלת את הקרבן. ועיין שם בחידושי רבי עקיבא איגר.
[5] הרמב"ן בפירושו על התורה כתב, היות ואין זביחה בדם פירשו חז"ל שיש לדרוש את הפסוק כך: לא תשחט על חמץ, ולא דם זבחי! והיינו, שלא יזרק דם זבחי על החמץ.
כל מה שביארנו במחשבת קדשים אינה צריכה הוצאת פה הן מחשבת פגול הן מחשבת פסול הן בקרבן פסח הן בשאר קרבנות כגון שיאמר הריני שוחט על דעת לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומן על דעת שלא לאוכליו או שלא למנוייו וכן בכל הדברים אלא שכל שגמר בלבו לכך פסול אבל כל שמחשבתו לדבר אחד ומוציא דבר אחר בפיו אינו כלום עד שיהו פיו ולבו שוים וכן בתרומה כל שמפריש במחשבתו תרומה ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה אבל אם נתכוין לומר תרומה ואמר מעשר או מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוים וכן לענין נדרים שאני נכנס לבית זה ואמר לזה שאני נהנה מזה ואמר מזה אינו כלום וכן שינוי בעלים דיו במחשבה ובלבד שיחשב לשינוי בעלים בזדון אבל בטעות כשר ועולה לבעלים אפי' הוציא בפיו מעתה זה שביארנו שאם שחטו למולים וערלים כשר ואין בה הפרש בין שהקדים מולים לערלים להקדים ערלים למולים אפי' גמר בלבו לשניהם ולא הוציא בפיו אלא לערלים לא פסל אפי' ייחד מקצת שחיטה לערלים לבד ומקצתה למולים לבד כגון ששחט סימן ראשון לשם אלו וסימן שני לשם אלו כשר:
זה שהזכרנו למעלה במחלקותו של ר' מאיר ור' יוסי באומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים שלדעת ר' מאיר תפוס לשון ראשון ולדעת ר' יוסי אף בגמר דבריו אדם מתפיס עיקרה בתמורה פרק כיצד מערימין:
וצריך שתדע שלענין פסק כך הוא תורף הדברים כל שאמר בהדיא הרי זו חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים אף זו נחלק בה ר' מאיר שם לומר תפוס לשון ראשון וכלו עולה ולדעת ר' יוסי נתקיימו דבריו והלכה כמותו אמר תמורת עולה ושלמים הכל מודים שנתקיימו דבריו והרי הוא כאומר בפירוש לא תחול זו אא"כ תחול זו שלדברי הכל דבריו קיימין אמר תמורת עולה ותמורת שלמים או תמורת עולה תמורת שלמים בזו נחלקו שלדעת ר' מאיר תפוס לשון ראשון והרי היא כאומר תחול זו תחלה ואח"כ תחול זו שלדברי הכל הולכין אחר לשון ראשון ולדעת ר' יוסי אם בנמלך אמרה כלומר שאמר תחלה לכונת עולה ואח"כ נמלך וכיוון לשלמים ודאי תופסין לשון ראשון אפי' חזר תוך כדי דיבור אבל אם נתכוון תחלה לשניהם הואיל ואי אפשר להוציא את שניהם כאחד אע"פ שמ"מ הי' יכול לומר תמורת עולה ושלמים אין הכל מדקדקין בכך ודבריו קיימין ונמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים והלכה כר' יוסי ולא סוף דבר כשאמר לחצות ר"ל הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים לחצי היום שכיון שלא חלו לאלתר אלא לחצי היום ראוי לומר שבאותה שעה יחולו שניהם אלא אף בשלא אמר לחצות שהתמורה תלה לאלתר והי' לנו לומר שמאחר שחלה תמורת עולה לא תפקע אין אומרין כן אלא יתקיימו דבריו:
כל שלענין קדשים הלכה רווחת ישנה לשחיטה מתחלה עד סוף ואף מחשבה שבתחלת שחיטה פוסלת וכן הדין בשחט לע"ז ומכיון שהתחיל לשחוט נאסרה בהנאה אבל שחיטת קדשים בחוץ או חולין בעזרה שאין חיובם בא אלא מצד השחיטה וכן טובח אחר הגנבה יש אומרים שאין חיובם או איסור הנאתם בא אלא בגמר שחיטה אלא שיש פוסקים במוחלט בכלם ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף וכבר ביארנוה בשביעי של קמא ובשני של חולין:
המשנה השלישית והכוונה בה בענין החלק השני ג"כ והוא שאמר השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה ר' יהודה אומר אף התמיד ר' שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב שלא לשמו פטור ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן פטור ובמועד לשמו פטור ושלא לשמו חייב ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן חייב חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה אמר הר"ם מה שאמר השם ית' לא תשחט על חמץ דם זבחי ואמר עוד ולא ילין לבקר זבח חג הפסח חכמים אמרי' כי אמרו זבח רוצה בו קרבן פסח כי כשיהיה החמץ ברשות השוחט או הזורק את הדם או המקטיר [או] אחד מבני החבורה אע"פ שהיה אותו החמץ חוץ לעזרה שהוא לוקה ולא יפסד הזבח ור' יהודה אומר זבחי המיוחד לי רוצה בו קרבן תמיד ולפיכך מי ששחט התמיד על החמץ ר"ל שהוא מקריב אותו בעוד החמץ קיים אצלו שהוא עובר בלא תעשה ור"ש אומר כי דבר הש"י זבחי ב' פעמים ר"ל כי באותה שעה שיהיה חייב כששחט פסח על החמץ יהיה פטור אם שחט שאר זבחים על החמץ ולפיכך אר"ש כי מי ששחט הפסח ביום ארבעה עשר לשמו על החמץ חייב מלקות ושאר זבחים יום י"ד על החמץ פטור ובשעה שהיה חייב אם שחט שאר זבחים על החמץ יהיה פטור אם זבח קרבן פסח על החמץ ולפיכך אמר ובמועד לשמו פטור לפי שאז הוא פסול ואינו קרבן פסח ושלא לשמו חייב לפי שהוא כשאר קרבנות והוא יאסר הקרבת איזה קרבן שיהיה על החמץ יחייב עליו מלקות כאשר בארנו דעתו ובתנאי שיהיה נדחה לפסח שני שהיה אפשר להקריב זה הכבש פסח ולפיכך חייב ואין הפרש באמרו במועד או בשאר ימות הפסח ומה שחייב שיהיה לדעת ר"ש כששחט כל הקרבנות על החמץ בשאר ימות הפסח בין לשמן בין שלא לשמן חייב חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה וכמו שהעיקר אצלנו והוא אמרם בתחלת כל הזבחים ששחטו שלא לשמן אע"פ שלא עלו לבעלים לשם חובה כשרים חוץ מן הפסח ומן החטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן והלכה כחכמים:
אמר המאירי השוחט את הפסח על החמץ כלומר שעדיין יש חמץ ברשותו עובר בלא תעשה ולוקה עליו שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי ופי' זבחי קרבן הפסח ופי' הדברים ששחטו בזמנו ר"ל בארבעה עשר ופי' בגמ' שה"ה לעושה אחת משאר העבודות בעוד שהחמץ ברשותו ר"ל שהשוחט בער חמצו אבל אחר שעשה אחת משאר העבודות הי' חמץ ברשותו כגון שקיבל או הוליך או זרק או הקטיר אימוריו בעוד שחמץ ברשותו לוקה ואע"פ שאינו מבני החבורה וכן לא סוף דבר שהשוחט חייב אם הי' חמץ ברשותו אלא אף כל שהוא יודע שיש חמץ ברשות אותו שעומד עמו לקבל או להוליך או לזרוק או להקטיר אימוריו או ברשות אחד מבני החבורה לוקה אע"פ שאין החמץ בעזרה הואיל והוא ברשות אחד מהם הא כל שאין חמץ ביד אותו שעושה את העבודה ולא ביד אחד מבני החבורה אע"פ שיש חמץ עדיין ביד הרבה בני אדם אין כאן איסור ואע"פ שהתורה אמרה בסתם לא תשחט על חמץ מ"מ כתוב שם ולא ילין חלב חגי כל שישנו באיסור הלנה ישנו באיסור שחיטה על חמץ וכל שאינו מבני חבורה אינו באיסור הלנה הא כל שיש ביד אחד מן החבורה לוקה ובכולם הפסח מיהא כשר וכן הלכה:
ר' יהודה אומר אף התמיד כלומר שאף תמיד של בין הערבים שהוא נשחט קודם קרבן הפסח אם נשחט בעוד שחמץ קיים לוקה ומפני שהוא מפרש זבחי על התמיד כלומר זבחי המיוחד לי ואין הלכה כר' יהודה אלא אע"פ שראוי לבער את החמץ קודם שחיטת התמיד מ"מ אינו לוקה:
ור' שמעון אומר הפסח ששחטו בזמנו בארבעה עשר לשמו חייב פי' כששחטו על החמץ שהרי הועילו מעשיו שהרי הזבח כשר אבל אם שחטו שלא לשמו פטור שהרי פסח ששחטו לשם קרבן אחר פסול ואינו קרוי זבח לחייבו כששחטו על החמץ:
ושאר כל הזבחים פי' כגון חגיגת ארבעה עשר ותמיד הערב ששחטן ביום ארבעה עשר על חמץ בין שהן לשמן שעלו לבעלים בין שלא לשמן שכשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה אם שחטן על החמץ פטור שכל זמן שהוא מחויב בכך על הפסח פטור על שאר הזבחים ואין הלכה כמותו אלא אף על חגיגת ארבעה עשר חייב:
ובמועד כלומר שעבר ארבעה עשר ובא לו לחולו של מועד שעדיין חמץ באיסורו אם הקריב קרבן פסח כגון שהפרישו ואבד ונמצא במועד והקריבו על החמץ לשם פסח פטור שהרי נפסל הזבח הואיל ועבר זמן קרבן הפסח ואם שלא לשמו כגון שהקריבו לשם שלמים חייב שהרי זבח כשר הוא שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ואם שחטו סתם לפי מה שיתבאר בגמ' חייב שדינו כשלמים שהפסח בשאר ימות השנה אינו צריך עקירה והוא ששאלו בגמ' טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור אלמא בעי עקירה ותירצו כגון שהי' בעלים טמאי מתים דסתמו לשמו קאי כלומר שאם נדחה קרבן פסח זה מצד טומאת הבעלים שדחאתם לפסח שני הואיל ובעלים לא הקריבו עדיין קרבן פסח סתמו כלשמו ונפסל הזבח והוא פטור אבל כל שאבד ונמצא סתמו כשלא לשמו וחייב שכל קרבנות הראויים לבוא במועד כגון נדרים ונדבות אם הקריבן על החמץ חייב וכמו שאמר אח"כ ושאר הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן אם שחטן על החמץ חייב שהרי כשרים הם אלא שלא עלו לבעלים חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה שהוא פסול וכל ששחטו על החמץ פטור שאינו זבח ולמדת לר' שמעון שכל זמן שהוא חייב בפסח בשחיטה על החמץ פטור בשאר זבחים וכל שחייב בשאר זבחים פטור בפסח ודברי ר' שמעון בפרטיהן הלכה הן מחגיגת ארבעה עשר שהלכה שאם שחטה על החמץ חייב ומתוך כך הכלל שכללנו בדבריו שכל שחייב בפסח פטור בשאר זבחים וכל שחייב בשאר זבחים פטור בפסח אין הלכה כן:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
215ימים לסיום הש״ס