פסחים סא ע"ב

דף סא - ב

שחטו להאכילו למולין,

[ומבאר הגרי"ז שהתחדש בקרבן פסח דין מנויים, שצריך בעלות על זכות האכילה, והתחדש בכך גם דין מחשבה, שכמו שיש מחשבת בעלים לכפרה, והיא שייכת לזריקה, כך צריך לחשוב בשעת השחיטה מי הוא ה"בעלים של האכילה"].

וחישב גם בשעת השחיטה על מנת שיתכפרו בו ערלים בזריקה של הדם. בין אם הם מנויים ובין אם אינם מנויים.

רב חסדא אמר פסול, רבה אמר כשר.

ועתה מפרשת הגמרא את מחלוקתם:

רב חסדא אמר פסול: כי יש פסול של מחשבת ערלים [מחשבה לשם ערלים] בזריקה. כלומר אם חשב בשעת שחיטה לזרוק את הדם בשביל ערלים, פסול. ^[1]

רבה אמר כשר: אין פסול של מחשבת ערלים בזריקה.

אמר רבה: מנא אמינא לה, מנין לי שאין מחשבה בשעת שחיטה לזרוק את הדם לשם ערלים פוסלת?

דתניא: נאמר [שמות יב] בענין קרבן פסח: "וכל ערל לא יאכל בו". ומבואר במשנה שאם שחט את הפסח עבור ערל פסול.

אם כן, השוחט את הפסח על מנת להאכילו למולים ולערלים - יכול יפסול הערל את בני חבורה הבאין עמו, והקרבן יפסל? ודין הוא, יש ללמוד מדין "בנין אב" שלא יפסול.

כי יש ללמוד את פסול השוחט לשם ערלים מהשוחט לטמאים - הואיל וערלה [השוחט לערלים] פוסלת, וטומאה [השוחט לטמאים] פוסלת.

מה טומאה, לא עשה בה מקצת טומאה, כששחט מקצתה לטמאים ומקצתה לטהורים, ככל טומאה, כאילו שחט את כולה לשם טמאים בלבד.

אלא הדין הוא שבמקצת טומאה, כשר. ורק בכל טומאה פסול.

אף ערלה - לא עשה בה מקצת ערלה [שמקצת מהאוכלים ערלים] ככל ערלה.

ולכן השוחט לשם מולין וערלים כשר.

[ובגמרא לקמן מתבאר למה פשוט לנו שמקצת טומאה כשר. ואילו במקצת ערלה אנו מסופקים ולומדים אותו מטומאה].

ושואל התנא:

או כלך שמא תלך לדרך זו, ללמוד להיפך, שהשוחט את הפסח למולין וערלים, הרי זה פסול. ותאמר כך:

הואיל וערלה פוסלת אם שחט לערלים, וזמן פוסל, שאם שחט את הקרבן במחשבת פיגול, על מנת לאוכלו אחרי זמן אכילתו הרי הוא פסול [ונקרא "פיגול"]. ולכן יש לנו ללמוד פסול ערלה בבנין אב מפסול זמן: מה מחשבת פיגול של זמן, אם שחט את הקרבן על מנת לאכול רק כזית ממנו חוץ לזמנו, עשה בה הכתוב מקצת זמן [שחישב מחשבת פיגול רק במקצת הקרבן] ככל זמן [כאילו שחט את הקרבן במחשבה לאכול את כולו חוץ לזמנו], ופסול.

אף ערלה - עשה בה מקצת ערלה ככל ערלה. ואם כן, השוחט את הפסח למולין ולערלים יהיה פסול!

ומאחר ואפשר ללמוד ערלה מטומאה שמקצת אינו פסול, ואפשר ללמוד מזמן שמקצת פוסל - נראה למי ערלה דומה:

פסול ערלה וטומאה נוהגים בפסח בלבד, שרק השוחט את הפסח לערלים ולטמאים פסול. אבל בשאר הזבחים אף על פי שערל וטמא אסורים לאכול קדשים, מכל מקום יכולים הם לשלוח את קרבנם ביד אחר, ^[2] לפי שאין אכילת הקרבן מעכבת בשאר הזבחים, אלא בפסח בלבד.

ולכן: דנין [לומדים] את דין ערלה, שהוא דבר שאינו נוהג בכל הזבחים, אלא בפסח בלבד. מדין טומאה, שגם הוא דבר שאינו נוהג בכל הזבחים, אלא בפסח בלבד.

וכשם שבטומאה מקצתו אינו פוסל, כך גם בערלה מקצתו אינו פוסל.

ואל יוכיח זמן שמקצת פוסל, לפי שזמן חמור יותר מערלה, שהוא נוהג בכל הזבחים [שכל הזבחים כולם אם שחטן לאכלן שלא בזמנם פסולים]. ואילו ערלה אינה נוהגת אלא בפסח בלבד.

ולכן, יש לומר לענין מקצת, שדוקא מקצת זמן פוסל מפני שהוא חמור, ואי אפשר ללמוד ממנו לפסול מקצת ערלה, שהיא קלה יותר, ודומה לטומאה.

וממשיך התנא:

או כלך שמא תלך לדרך זו לומר להיפך - שערלה דומה לזמן יותר מאשר לטומאה:

כי בענין פסול ערלה וזמן לא מצינו שום אופן שהתירה התורה לאכול קרבן בפסולים אלו. שערל אסור באכילת כל הקדשים, וכן קרבן שנשחט על מנת לאוכלו חוץ לזמנו, לעולם הוא פסול ואסור באכילה.

אבל בענין טומאה מצאנו אופן שהתורה התירה לאכול את הקרבן בטומאה, כגון קרבן פסח בשעה שרוב הציבור טמאים שהקרבן בא בטומאה, וגם נאכל בטומאה ^[3].

ולכן דנין [לומדים] ערלה, שהיא דבר שלא הותר מכללו בשום קרבן, מזמן שגם הוא דבר שלא הותר מכללו בשום קרבן.

וכשם שבזמן מקצת פוסל. כך גם בערלה מקצת יפסול.

ואל תוכיח טומאה שמקצת כשר לפי שטומאה קלה מערלה.

שהטומאה הותרה מכללה, ולכן הקילה התורה בטומאה שאינה פוסלת במקצת. אבל ערלה שהיא חמורה, שלא הותרה מכללה, יש לומר שיפסול בה אפילו מקצת, כמו בזמן.

ונמצא, שיש לנו שני צדדים בשחט את הפסח לשם מולין וערלים -

האם ללמוד מטומאה שכשר, שהרי ערלה וטומאה דומים זה לזה ששניהם לא נפסלו בכל הזבחים אלא בפסח בלבד.

או שנלמד מזמן שפסול, שהרי ערלה וזמן דומים זה לזה ששניהם לא הותרו מכללם.

ואם כן חוזרת השאלה - מנין לנו שהשוחט את הפסח למולין ולערלים כשר?

ומסיימת הברייתא: תלמוד לומר [שמות יב מג] "זאת חקת הפסח". ונאמר בהמשך הפרשה [פסוק מח] "וכל ערל לא יאכל בו".

והתנא בברייתא לא הסביר מה לומדים מהכתוב "זאת".

והוינן בה: מאי "זאת"? מה לומדים מהכתוב "זאת"?

אילימא אם תפרש את הברייתא שלומדים מ"זאת" דכולה ערלה פסלה, שדוקא אם שחט את הפסח לאכול את כולו בפסול ערלה, הרי זה פסול, אבל מקצתה לא פסלה.

לא יתכן לפרש כך.

כי איך משמע מ"זאת" שאין הערל פוסל את בני החבורה הבאין עמו?

אלא, בהכרח, כי האי, זה שמקצת ערילות אינה פוסלת, לא מ"זאת" למדנו. אלא מ"וכל ערל" נפקא. שמשמע דוקא אם "כל" הפסח נעשה בשביל ערל, הוא נפסל. אבל אם רק מקצתו נעשה לערל, כשר.

אלא, לאו, הכי קתני. בהכרח חייבים לומר שחסר כמה מילים בדברי הברייתא, וכך צריך לומר:

תחילה שאל התנא מנין שמקצת ערלה אינו פוסל.

ועל זה מתרצת הברייתא - תלמוד לומר "וכל ערל", ללמדנו שרק כולה ערלה פסלה. אך מקצתה לא פסלה.

וערלה אינה פוסלת אלא בשחיטה - ששחט את הפסח על מנת להאכילו לערלים.

אבל אם שחט את הפסח על מנת לזרוק את דמו שיתכפרו בו ערלים, כשר. ^[4]

וממשיכה הברייתא: וכי תימא [ואם תאמר] כי הוא הדין לזריקה, דכולה ערלה מיהא [מכל מקום] פסלה. ומנין אתה לומד שאין כלל פסול ערלה אם חשב בשעת שחיטה לזרוק דמו לערלים בלבד?

תלמוד לומר "זאת". שמשמע מ"זאת" שרק מחשבה בעבודה אחת פוסלת, ולא מחשבה בשעת שחיטה על עבודה אחרת.

ולכן רק בשחיטה, שהיא תחילה לעבודות ובה נאמר ענין אוכלים ומנויים [וכמו שיבואר להלן], הוא דכולא ערלה, מיהא, פסלה [דוקא בשחיטה, ערלה פוסלת, וכשהיתה המחשבה לערלים בלבד].

אבל במחשבה בשעת שחיטה על זריקה - אפילו כולה ערלה נמי לא פסלה.

וכי תימא, ואם תשאל מאי היא הקולא דזריקה שאין בשחיטה, שמכח קולא זאת אנו מעמידים את פסול הערלות בשחיטה החמורה, וממעטים אותו מהזריקה הקלה? תשובתך: זריקה קלה משום דאין מחשבת אוכלין בזריקה!

שהתורה לא כתבה בענין זריקה את פסול "מחשבת אוכלין" [מחשבה להאכילו שלא לאוכליו] אלא בענין שחיטה, שנאמר "איש לפי אכלו תכוסו" [לרבי - "תכוסו" היינו שחיטה. ולתנא קמא - הפסוק מדבר בשחיטה משום שנאמר בפרשה "ושחטו אותו"].

ולכן מסתבר, שפסול ערלה שנאמר בו "זאת" מדובר בשחיטה, וממעט בזריקה. ^[5]

ומכאן למד רבה שאין מחשבת ערלים בזריקה, וכמבואר בברייתא לפי איך שפירשנו אותה.

ומכאן קושיא על דברי רב חסדא שאמר יש מחשבת ערלים בזריקה.

ורב חסדא דוחה את ראיית רבה:

אדרבה, יש לפרש את דברי הברייתא לאידך גיסא, הפוך ממה שהסברנו לעיל, ולומר שזריקה חמורה משחיטה, ובזריקה אפילו מקצת ערלה פוסלת.

וכך ההסבר בברייתא:

הברייתא שאלה מנין שהשוחט את הפסח למולין ולערלים אינו פוסל.

ועל זה תירצה הברייתא: תלמוד לומר "וכל ערל" - כולה ערלה פסלה, אך מקצתה לא פסלה.

אבל זריקה - אפילו מקצתה נמי פסלה, שאם שחט את הפסח על מנת שיתכפרו בו מולין וערלים פסול.

ושאלה הברייתא: וכי תימא [ואם תאמר] הוא הדין לזריקה, שדינה יהיה כדין שחיטה, דעד דאיכא כולה ערלה לא פסלה.

וענתה הברייתא: תלמוד לומר "זאת". דמשמע למעט, שדוקא זאת, דהיינו שחיטה - הוא דמקצתה לא פסלה.

אבל זריקה - אפילו מקצתה פסלה.

וממשיכה הברייתא: וכי תימא [ואם תאמר] מנין לך שכוונת התורה ב"זאת" למעט שחיטה, ולומר שמקצתה אינה פוסלת, ואילו זריקה חמורה יותר שאפילו מקצתה פוסלת? אדרבה, אפשר לפרש להיפך, שכוונת התורה ב"זאת" לזריקה, שמקצתה אינה פוסלת. ושחיטה חמורה הימנה, שאפילו מקצתה פוסלת!

ויש חומרא בזריקה שהיא חמורה יותר משחיטה, ולכן מסתבר לומר שהחמירה בה התורה שגם מקצת פוסל.

ומאי חומריה דזריקה? [מה היא החומרא שבזריקה?] - דלא מקבע "פיגול" אלא בזריקה!

ארבע עבודות נעשות בדם הקרבן:

שחיטה, קבלה, הולכה, וזריקה.

בכל אחת מהן, אם חשב בשעה שעשאה לאכול כזית מהקרבן חוץ לזמנו, נפסל הקרבן בפסול "פיגול", וחייב כרת על אכילת כזית מהבשר המפוגל.

זאת, אפילו אם אכל את הקרבן בתוך זמנו.

ודרשו חז"ל [זבחים כח ב מנחות טז ב]:

נאמר בענין פיגול "פיגול הוא לא ירצה" [ויקרא יט].

ונאמר בקרבן כשר "ירצה לקרבן אשה" [ויקרא כב].

כהרצאת כשר [שנאמר בו "ירצה"] כך הרצאת פסול [שנאמר בו "לא ירצה"].

השוה הכתוב הרצאת קרבן כשר ל"הרצאת" קרבן מפוגל.

מה הרצאת קרבן כשר אין היא הרצאה כשירה אלא עד שיקרבו כל מתיריו של הקרבן בכשרות [עד שיעשו כל ארבעת עבודות הדם בכשרות ללא כל מחשבת פסול].

כך ב"הרצאת" פיגול, אין הקרבן נקבע בפסול "פיגול", כאשר חישב באחת העבודות לאכלו חוץ לזמנו, עד שיקרבו כל מתיריו הנוספים בכשרות, והיינו במחשבה לאוכלו תוך זמנו, או במחשבת פיגול כמותה.

אבל אם לאחר שחישב בקרבן מחשבת פיגול עשה עבודה נוספת באחת מעבודות הדם בפסול אחר, כגון במחשבת חוץ למקומו - לא נקבע הקרבן בפסול "פיגול", ואין חייבים על אכילתו כרת.

ולכן, אם שחט את הקרבן במחשבת חוץ לזמנו עדיין לא נקבע עליו שם "פיגול" בודאי, שהרי יתכן שבהמשך יעשה את אחת העבודות במחשבת פסול לאוכלו חוץ למקומו, ואז הוא לא יקבע בפיגול אלא בפסול גרידא, ולא יהיה חיוב כרת על אכילתו.

ואימתי הוקבע שם פיגול עליו בודאי? רק משעה שנזרק הדם, ואנו רואים שנעשו שאר העבודות בכשרות או במחשבת פיגול. שאז ודאי הוא פיגול.

ובזה תירצה הברייתא שזריקה חמורה יותר משחיטה. שהרי לא נקבע ה"פיגול" אלא בזריקה.

וכשם שמצאנו שזריקה חמורה משחיטה, שרק בזריקה נקבע שם פיגול ולא בשחיטה, כך נאמר שזריקה חמורה משחיטה, בכך שרק בה מקצת ערלה פסלה.

וזהו כדעת רב חסדא שיש מחשבת ערלים בזריקה.

ומעתה, רבה ורב חסדא - שניהם סוברים שחסר בברייתא מספר מילים, וממה שנאמר "וכל ערל" לומדים שכולה ערלה פסלה, מקצתה לא פסלה. ואילו ממה שנאמר "זאת" לומדים שיש חילוק בין שחיטה לזריקה.

אלא, שנחלקו רבה ורב חסדא מהו החילוק בין שחיטה לזריקה:

לרבה - אפילו כולה ערלה כשר.

ולרב חסדא - אפילו מקצת ערלה פסול.

מתקיף לה רב אשי, בין לרבה ובין לרב חסדא:

ממאי דהאי "וכל ערל" - כולה משמע!? מנין שמשמעות הפסוק "וכל ערל" היינו שכל הקרבן נעשה בפסול ערל, וצריך לדרוש מ"זאת" למעט פסול ערל בעבודה אחרת של זריקה, לקולא או לחומרא?

דילמא האי "וכל ערל" - כל דהו משמע!?

שמא משמעות הפסוק "וכל ערל" - היא כל שהוא ערלות, שאם כל שהוא מן הקרבן נעשה במחשבת ערל, פסול.

ולכן כתב רחמנא "זאת", דמשמע עבודה שלימה, לומר לך דעד דאיכא כולה ערלה, בין בשחיטה ובין בזריקה - לא פסלה, אלא עד שכל הקרבן יעשה בפסול ערלה.

והרי עדיף לומר כך!

כי אם נאמר שמהכתוב "וכל ערל" לומדים שדוקא אם כל הקרבן בפסול ערלה פוסל, יש צורך לדרוש מ"זאת" שמקצת ערלה פוסלת. ואז, יש צורך להדחק ולומר שחסר בברייתא מילים, ולדרוש "זאת" למעט זריקה.

ואילו לדברי רב אשי שאפשר לפרש "וכל ערל" - כל דהו ערל, יש לפרש את הברייתא כפשוטה, ש"זאת" מלמד שדוקא עבודה שכולה נעשתה בערלות, פסלה, ולא מקצת ערלה.

ולפי זה לא שנא בשחיטה, ולא שנא בזריקה [אין הבדל בין שחיטה לזריקה] ובשניהם בכולה ערלה פסלה, שהרי הפסוק "זאת" אינו מיותר אלא בא ללמד שרק כולה ערלה פוסלת. ואם כן אין שום דרשה לחלק בין שחיטה לזריקה!

אלא, אמר רב אשי: באמת לדברי הכל אין חילוק בין שחיטה לזריקה, ואם שחט את הפסח על מנת שיתכפרו בו ערלים שנמנו עליו, לדברי הכל פסול. ואם מקצתם מולין ומקצתם ערלים, לדברי הכל כשר.

ובמה נחלקו רב חסדא ורבה?

בשוחט את הפסח על מנת לזרוק את דמו שיתכפרו בו אנשים שלא נמנו עליו, והם ערלים.

ואילו היה שוחט על מנת לזרוק את דמו עבור כשרים שלא נמנו עליו ודאי היה פסול, אבל כאן שהתכוין לזרוק דמו עבור ערלים שאינם מנויים נחלקו כדלהלן:

אתמר שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים רב חסדא אמר פסול יש מחשבת אוכלין בזריקה כלומר בעינן שחשב בזריקה לאוכליו מכיון שחשב לערלים שאינן יכולין לאכול שנאמר (שמות יב יח) וכל ערל לא יאכל בו פסול רבא אמר כשר בתר שחיטה אזלינן ואין מחשבת אוכלין פוסלין בזריקה כלומר אם זרק שלא לאוכליו לא נפסל הפסח.

ירושלמי אמר ר' יוחנן שחטו לאוכליו וזרק דמו שלא לאוכליו כשר אמר רבא מנא אמינא לה דאין מחשבת ערלין בזריקה יכול לפסול בני חבורה הבאין עמו ודין הוא הואיל וטומאה פוסלת שנאמר (במדבר ט ו) ויהי אנשים טמאים אשר היו וגו' וערלה פוסלת שנא' וכל ערל לא יאכל בו מה טומאה לא עשה בה מקצת טומאה ככל הטומאה אף ערלה לא עשה בה מקצת ערלה ככל ערלה [או] כלך לדרך זו הואיל וערלה פוסלת וזמן פוסל מה זמן עשה בו מקצת זמן ככל זמן אף ערלה עשה בה מקצת ערלה ככל ערלה נראה למי דומה דנין דבר שאין נוהג בכל הזבחים [כמו] הערלה שאין ערלה פוסלת אלא בפסח אבל בשאר זבחים לא דקיימא לן ערל וטמא משלחין קרבנותיהן מדבר שאינו נוהג בכל הזבחים [הטומאה] שאין טומאה פוסלת אלא בפסח אבל בשאר זבחים לא דקיימא לן [טמא משלח קרבנותיו] ואל יוכיח זמן שנוהג בכל הזבחים.

או כלך לדרך זו דנין דבר שלא הותר מכללה הערלה מדבר שלא הותר מכללו הזמן ואל תוכיח טומאה שהרי הותרה מכללה בצבור שנאמר (שם ט י) איש איש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני אלא עושה בטומאה ת"ל זאת חקת הפסח ודייק רבה מאי זאת אלא לאו הכי קתני ואל תוכיח טומאה שהותרה מכללה בצבור ת"ל וכל ערל אי איכא כולה ערלות פסלה ואי לא לא פסלה וכי תימא הוא הדין לזריקה דאי אית בה כולה ערלות פסלה ת"ל זאת בשחיטה הוא דפסלה ערלה בזריקה לא פסלה ומאי קולא בזריקה לדחויה דאין מחשבת אוכלין פוסלה בזריקה כדאמרן:

ורב חסדא אדרבה לאידך גיסא כולה ערלות פסלה בשחיטה מקצתה לא פסלה וכי תימא הוא הדין לזריקה דבזריקה נמי לא פסלה עד דאיכא כולה ערלות ת"ל זאת בשחיטה הוא דבעי כולה ערלות אבל בזריקה אפי' מקצת ערלה פסלה דזריקה חמורה משחיטה דלא מקבע פיגול בשחיטה אלא בזריקה דתנן בזבחים פ"ב [כז.] השוחט [הזבח] לזרוק דמו למחר או מקצת דמו למחר להקטיר אימוריו למחר או מקצתן לאכול כזית מבשרו למחר פיגול וחייבין עליו כרת הנה לא מקבע הפסח פגול אלא מזריקה ואילך אבל בשחיטה לא דאי אפשר לחשב בשחיטה לשחטו למחר דהא היום שחט ליה ובא רב אשי ודחה האי תירוצא לאמר ממאי דהאי וכל דכתיב בערלה כולה משמע דלמא האי וכל כלום משמע דאפילו מקצת ערלה כתב רחמנא זאת עד דאיכא כולה ערלות לא שנא בשחיטה ולא שנא בזריקה וכי פליגי רבא ורב חסדא בהא פליגי וכפר עליו ואמרינן עליו ולא על חברו רבא דייק עליו ולא על חבירו סבר דיקי' בעינן חברו דפסול דומיא דידיה מה הוא בר כפרה אף חברו דבר כפרה אבל ערל דלאו בר כפרה הוא אם זרק עליו לא פסול ורב חסדא אמר האי נמי בר כפרה הוא הואיל דאי בעי מיתקן נפשיה ומכפר השתא נמי בר כפרה קרינא ביה:

זה שביארנו בחומר זריקה שאין הפגול קבוע אלא בה ביאור הענין הוא במה שכבר ידעת שאם חשב מארבע עבודות לחוץ לזמנו הוא פגול וחייבין עליו כרת שלא נאמר כן אלא בתנאי שכל עבודות הבאות אחריה יהו באותה כונה בעצמה או בשתיקה או במחשבת כשרות אבל אם חישב באחת מן העבודות שאחריה מחשבת פסול אחד מן הפסולין שאינן מפגלין לחייב כרת אלא שפוסלים כגון לאכול חוץ למקומו נפקע ממנה שם פגול בצירוף אותה מחשבה ואין חלוק בין קדמה מחשבת זמן למחשבת מקום ובין קדמה מחשבת מקום למחשבת זמן וזהו שאמרו בזבחים הרצאה כתיבה בפיגול דכתי' לא ירצה והרצאה כתיבה בקרבן כשר דכתיב ונרצה לו מה הרצאה דכתיבא בקרבן כשר עד שיקרבו כל מתיריו בכשרות אף הרצאת פגול לחייב כרת אינה עד שיקרבו כל מתיריו בלא עירוב מחשבת פסול אחר שאינו מפגל ונמצא שאין הפגול קובע לגמרי אלא בזריקה שהוא סוף העבודות שכל שפגל לפני זריקה הוא בספק עירוב מחשבת פסול אחר בעבודה שאחריה שיפקיע שם פגול ממנו וכן יתבאר בסוף הסוגיא שאין פגול בחצי מתיר אלא בכל המתיר ר"ל שאם חשב במנחה בשעת הקומץ לאכול שיריה חוץ לזמנן ולא חשב כן בשעת לקוט הלבונה פסול אבל אינה פגול עד שחישב מחשבת הזמן בכל המתיר שהוא הקומץ והלבונה הן בזו אחר זו בשעת קמיצת הקומץ ובשעת לקוט לבונה או על שניהם כאחד בשעת נתינתם בכלי או בשעת הולכתם או בשעת זריקתן:

איתמר שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים כו' נ"ל דע"כ ל"פ אלא כשחישב על זריקה בשעת שחיטה אבל אם בשחיטה לא חישב שום מחשבת פסול ובשעת הזריקה אמר אני זורק לשם ערלים לא פסלא האי מחשבה כלל דמחשבת שלא לאוכליו כגון חולה וזקן ערל וטמא לא פסל' אלא בפסח ולא בשאר זבחים שכולן יכולין לשלח קרבנותיהן ובפסח פסולה מדכתיב איש לפי אכלו תכוסו וכר' דאמר לשון סורסו הוא זה וגם לת"ק דלית להול' סורסי והא כתיב לקמי' ושחטו אותו דאלמ' אין מחשבת שלא לאוכליו פוסל' אלא בשחיטה ואל בשאר עבודות לא בקבלה והלכה ואל בזריקה ומלפי אכלו נפקא לן מקראי אחריני מוכל ערל לא יכאל בו ומאזהרת טמא שלא יאכל בשר קודש הנ"מ איסור' אבל מחשבה לא ילפי' מהתם דהא ערל וטמא אסורין לאכול בכל הזבחים והמחשב עליהם לא פסלה מחשבתן הזבח דהא ערל וטמא משלחין קרבנותין הולא אשכחן דפסל' אלא בפסח ומשום דכתיב לפי אכלו תכוסו שלא תשחטו אותו אלא לשם אוכלין ראוין וערל וטמא אינן ראוין לאכול ומהאי קרא נפיק חולה וזקן ערל וטמא ודוק' בשחיט האמר רחמנ' דתיפסול האי מחשבה ואל בשאר עבודות ומחשבת שלא למנויו דהוי שינוי בעלים פוסלת ודאי בזריקה דלא גרע פסח משאר זבחים דנפק' לן מלכפר עליו ולא על חבירו ובפסח הוסיף הבור' לכתוב במסכת נפשות תכוסו למימר' דפסל' נמי מחבת שלא למנוי בשחיטה משא"כ בכל הזבחים דבכל הזבחים לא פסלה מחשבת שינ וי בעלים אלא בזריקה ולא בשחיטה שאם שחטו בשינוי בעלים כשר ולא פסלא אלא בזריקה לחוד ופסח פסלא אפילו בשחיטה ומש"ה לא תני במתני' הכי מחשבות אלא בשחיטה ואל תננהו באחת משאר עבודות הדם כדתני' גבי שלא לשמו קיבל והוליך וזרק שלא לשמו למימר' דדוק' מחשבת שלא לשמו פוסלת בכל ארבע עבודות כדפסלי בשאר זבחים אבל מחשבת שלא לאוכליו אינה פוסלת אלא בשחיטה הילכך היכ' דשחטו למולים וזרק דמו לערלים דכ"ע ל"פ דכשר כיון דשחיטה הות בכשרות אי נמי היכא דשחט למולים וזרק דמו לערלים דכולי עלמא לא פליגי דכשר כיון דכתיבי מולים בהדי ערלים כי פליגי היכא דשחטו למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים דרב חסדא אמר פסול ורבה אמר כשר. רב חסד' אמר יש מחשבת ערלים בזריקה פי' בשעת שחיטה דאע"ג דבשעת זריקה לא פסלא בשעת שחיטה פסלא מחשבת הזריקה דיכון דבשעת שחיטה חישב על הזריקה כאלו חישב על השחיטה דמי ורבה אמר כשר אין מחשבת ערלים בזריקה בלבד ואפי' בשעת שחיטה וכי היכי דפליגי במחשבת ערלים ה"ה במחשבת טמאים או חולים או זקנים כל דמימעטו מלפי אוכלו ואתי לאסתיועי מבריית' דתני ת"ל זאת דרבה סבר דאתי למעוטי דדוק' בשחיטה יהא דפסלא כולה ערלות אבל בזריקה לא ואע"ג דחשיב בשעת השחיטה ומאי קולא דזריקה דיאן מחשבת אוכלין בזריקה לבדה וכיון דלא אית' בזריקה לבדה לא חית' נמי בזריקה בשעת שחיטה ורב חסד' סבר אדרבה לאידך גיסר דבשחיטה הוא דאי איכ' כוהל ערלות פסלא ומקצתה לא פסלא דאי כתיבי מולים עם ערלים שחיטתו כשרה אבל אי חשיב בשחיטה לזורקו למולים ולערלים פסול דמקצת ערלה פסלא בזריק הומיהו דוק' דחשיב עלה בשעת שחיטה דכל מחשבת שלא לאוכליו דנפק' לן מלפי אוכלו לא פסלא אלא בשעת שחיטה ואתא רב אשי למימר דל"ש בשחיטה לא שנא בזריקה כולה ערלה פסלא מקצתה לא פסלא ומיהו היכ' דחשיב בשעת שחיט הכדפרישית ורבה ורב חסד' לאו בקרא דפסח פליגי אלא בקרא דכתיב גבי שאר זבחים וכפר עליו ולא על חבירו והאי ערלים לאו בערלים דמנוי קא אמרי אלא ערלים שאינן מטין ואל תימא דחשיב בשעת שחיטה על הזריקה דאילו כן בין ערלים מנויין ובין ערלים שאינן מנויין פסול דהו"ל שחטו שלא לאוכליו דגם ערלים שאינן מנויין לאוכליו הוא אלא כגון שבשעת שחיטה לא חישב כלל ובשעת זריקה אמר אני זורק על שם ערלים שלא הי' מנוייו דהו"ל שינוי בעצים ושינוי בעלים פוסל בזריקה ורבה אמר כשר דבעינן חבירו דומיא דיד' דליהוי בר כפרה הוא ורב חסדא אמר אית לי' הואיל כך נ"ל פתרון שיטה זו דכל היכא דאמרי' דאיכ' מחשבת ערלה בזריקה דוקא כשחישב עלי' בשעת השחיטה אבל אם לא חישב עליה בשעת השחיטה לא מהניא שום מחשבה בשעת הזריקה כ"א מחשבת שלא למנויו דלא גרע משאר זבחים אבל פתרון המורה מוכיח דס"ל דאיכ' מחשבת ערלה בזריקה ואע"פ שלא חישב עלי' אלא בשעת זריקה מדמפליג בדברי רבה ורב חסדא בין ערלים מנוין לערלים שאינן מנוין ואמר דבערלים מנוין דכ"ע פסול וכי פליגי בערלים שאינם מנוין ואם איתא הו"ל לפלוגי נמי דכי פליגי בערלים שאינן מנוין וכגון דלא חישב עלייהו אלא בשעת זירקה ואל בשעת שחיטה מדלא אפליג הכי מוכיח דסבר המורה דבערלים מנוים פסלא מחשבת ערלה אפי' בשעת זריקה ואע"ג דלא חישב בשחיטה כלל:

בד"ה רב חסדא כו' אבל הכא לא כתיבי מולים בזריקה עכ"ל היינו לפי האמת דמסיק דלרב חסדא נמי בזריקה כולה ערלה פסלה ולא מקצתה אבל למאי דבעי למימר לקמן מעיקרא לרב חסדא דמקצת ערלה נמי פסלה דהיינו שחטו למולין ע"מ שיתכפרו בו מולין [ב] וערלים תקשי מ"ש ממתני' ששחטו לערלים ולמולין דכשר ובהכי יתיישב דרב חסדא דהכא לפי האמת למאי דמסיק רב אשי דפליג בכה"ג אבל למאי דבעי למימר מעיקרא דבמקצת ערלים נמי פוסל רב חסדא הל"ל לרבותא דאפי' בע"מ שיתכפרו בו ערלים ומולין פוסל רב חסדא וק"ל:

בד"ה וכ"ת ה"ה לזריקה כו' תימה לריב"א כיון דזריקה קילא כו' היכי נילף משחיטה כו' עכ"ל משמע להו דבשחיטה בכולה ערלה ליכא לספוקי ביה דודאי פסלה דאיכא למילף מלפי אכלו תכוסו וערלים נמי בכלל שלא לאוכליו הוא לפסול בשחיטה כמ"ש התוס' לעיל וליכא לספוקי אלא בזריקה אי פסלה בכולה ערלה בע"מ שיתכפרו וכו' ואהא קשיא להו שפיר כיון דזריקה לרבה קילא דאין מחשבת אוכלין בזריקה דהיינו בזורק לשם ערלים כמ"ש התוס' לעיל לא אצטריך ליה לרבה ולרב אשי מיעוטא דזאת למעט זריקה בע"מ שיתכפרו כו' דמהיכא תיתי לפסול בהכי דליכא למילף משחיטה דחמירא דיש בה מחשבת אוכלין וק"ל:

בד"ה כתב רחמנא כו' לשתוק מכל כו' עכ"ל אבל קרא דזאת אצטריך למעט מקצת ערלה בשחיטה דאי לאי זאת לאו הוי ידעינן ליה אי נילף ליה ממקצת טמא דכשר אי ממקצת זמן דפסול וק"ל:

גמ' וכ"ת מאי חומריה דזריקה דלא מקבע פיגול כו' ק"ק אמאי לא קאמר ומאי חומריה דזריקה דאין מחשבת שינוי בעלים אלא בזריקה דומיא דקאמר לרבה לעיל ומאי קולא דזריקה דאין מחשבת אוכלין בזריקה כו' ויש ליישב דמשום חומרא דזריקה דאין מחשבת שינוי בעלים אלא בזריקה ולא בשחיטה לא הל"ל לרב חסדא אדרבה לאידך גיסא כיון דאיכא למימר בהיפך בכה"ג קולא דזריקה דאין מחשבת אוכלין בזריקה אלא בשחיטה ולהכי קאמר חומרא דזריקה במילתא אחריתא דלא מקבע פיגול כו' ודו"ק:

ברש"י ד"ה וכי תימא מאי חומרא דזריקה משחיטה וכו' דמקצת ערלה לא פסלה בשחיטה אבל זריקה אפילו מקצתה וכו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וישנו כו' דאורייתא וכרב אסי כו' כצ"ל:

בד"ה ואיתקש כו' אף אוכליו יפסלו בד' עבודות. נ"ב פי' כל ד' עבודות על הזריקה מועילים חוץ משחיטה דגבי פסח לחודא מפיק דמועיל לפסול בשינוי נעלים ונילף שגבי אוכליו נמי יפסלו כך וזה אינו שלאוכליו אינו אלא בשחיטה לחוד ועוד קשה למה קחשיב מנוייו דוקא גבי פסח ויליף מקרא אם הוא שינוי בעלים ואף בשאר קרבנות יפסול ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה שחטו למולין כו' ועוד דרב אשי מסיק כו'. נ"ב פירוש דלא תימא רבה ור"ח בהא פליגי דרבה סבר אין מחשבת אוכלין בזריקה ור"ח סבר דיש מחשבת אוכלין בזריקה ותלמודא דפשיט לה דאין מחשבת אוכלין בזריקה אזלא אליבא דרבה זה דוחק ועוד הלא במסקנא מודה רבה לר"ח כו' וא"כ אליבא דמי אזלא סוגיא אלא בע"כ אף ר"ח מודה כו' ודו"ק:

רש"י ד"ה מאי זאת. ע"מ לזרוק דמו לערלים. כצ"ל:

איזה חידושים בסוגי' דמולין וערלים:

ר"ש אתא לקמי' דר"י א"ל ניתני לי מר ס' יוחסין א"ל מהיכן את א"ל מלוד והיכן מותבך בנהרדעא א"ל אין שונין לא ללודים ולא לנהרדע' פירש"י שאינן מיוחסין כו' שקל קלא פתק בי' כו' כי שקיל ואזיל א"ל רבי מה בין לשמו ושל"ש לאוכליו ושלא לאוכליו א"ל הואיל וצורבא מרבנן את תא ואימא לך לשמו כו' ע"ש בפסחים ס"ב ב'. במכילת אפ' בא במכסת נפשת אין מכסת אלא מנין שישחטנו למנוייו כו' ת"ל לפי אכלו תכסו שנה עליו הכתוב לפסול ד"א במכסת נפשת ריבה לפי שנאמר איש אין לי אלא איש אשה טומטום אנדרוגנוס מניין ת"ל במכסת נפשת ריבה כו' תכסו על השה ר"י לשון סורסי היא זו כאדם האומר לחבירו כוס לי טלה זה עכ"ל המכילתא ומשמע מהמכילת' דהני תרי לישני פליגי דלישנא קמא דלא דרש לשון סורסי מוקי במכסת ותכסו תרוי' למנוייו לעכב ולישנא בתרא דדריש לשון סורסי א"כ תכסו לא משמע מנוייו ה"ה במכסת נמי לא אתא למנוייו דאין לומר דמודה דמכסת אתא למנויו ומנפשות מרבה נשים מדכתיב נפשת לשון רבים דא"כ מאי ד"א דקאמר דלמא לישנא קמא נמי מודה בי' אע"כ כולי' להכי הוא דאתא וא"כ קשה לי תרתי חדא וכי להך לישנא בתרא לא יהי' מנוי' מצוה כלל ולא לשתמיט תנא בשום דוכתא דס"ל הכא דאפי' מצוה נמי לא הוה תו קשי' לן הא הוכיחו תוס' בפסחי' ס"א א' ד"ה ר"א דמאן דדרש לשון סורסי מודה לת"ק דתרווייהו שמעי' מיני' לשון סורסי ומנויו מדלא אשכח רב תנא דס"ל אכילת פסחים לא מעכבא אלא ר"נ ולא מוקי לי' כר' ש"מ דמודה והא לא קשי' מדוע לא מוקי לי' כר"י דמכילתא הלז ז"א דמה לי ר' נתן מה לי ר' יאשי' וע"כ לא קשי' להו אלא משום דבש"ס גריס רבי והוא סתמ' למשנה ועדיף לאוקמא מתני' כוותי' אבל הא קשי' מנ"ל לרב דרבי מודה לת"ק דלמא ס"ל כר"י דמכילתא ואי פשיטא לרב דתרתי שמעי' מיני' א"כ מנ"ל לבעל מסדר המכילתא דר"י פליג את"ק דידי' דלמא ס"ל נמי כוותי' וחוץ לענינ' יש ליישב ק' זו כך בשנבין אי נניח דמאן דדריש לשון סורסי מודה לדינא לעכב במנוייו א"כ מ"ט נאיד מסברת ת"ק דשחיטה נפ"ל מדכתי' בההוא ענינא ושחטו אותו כפרש"י בשמעתין וי"ל דהך ושחטו אותו כתי' ב' פסוקים אחר הפסוק איש לפי אכלו ורבי לטעמי' דמשמע בשבת ל"ב ב' דלי"ל מקרא נדרש לפני פניו עש"ה וע"כ דרש לשון סורסי משא"כ ת"ק מצי סבר מקרא נדרש לפני פניו ולא צריך לשון סורסי כ"ז א"ש לרבי אבל במכילתא דגרסי' ר' יאשי' דלא מצינו לי' דסבר אין מקרא נדרש לפני פניו ומסתמא ס"ל כהלכתא דנדרש לפני פניו דהכי קי"ל כר' יוחנן דאית לי' הכי בחולין קי"ח ב' וא"כ במאי פליג את"ק אי לאו דבדינא פליגי דלא מפיק מהאי קרא מנויין כלל אבל לענינינו נתרץ אי"ה הכל בחדא מחתא:

הרמב"ם פ"ב מה' ק"פ פסק דזרק ע"מ שיתכפרו בו מולין וערלים פסול וכן השוחט למולין ע"מ שיתכפרו בו מולין וערלים פסול אבל שחט לאוכליו ע"מ שיתכפרו בו שאינם אוכליו כשר והק' עליו הראב"ד דזהו לפי הה"א דס"ל לרב חסדא דזריקה אפי' מקצתה פסלה אבל למסקנת רב אשי ל"ש שחיט' ל"ש זריקה לא פסל עד דאיכא כולה ערלה ומ"ש הכ"מ דרב אשי בדרך דלמא קאמר אינו מובן דהא מסיק אלא אר"א כו' משמע דדחי סברא קמייתא ומ"ש הלח"מ דאין קי"ל כמ"ד כל כולה משמע ומייתי ראיות טובא וממילא אדחי' דרב אשי צ"ע ארב אשי גופי' מאי מקשה דלמא כו' ומסיק אלא בהאי קרא קמפלגי ואמאי הא קמ"ל כל כולה משמע ושפיר פליגי בקרא דכל ערל ונהי דכ' רש"י ותוד"ה דלמא כו' דהקו' היא דברייתא מצי אתי' כמ"ד כל כל דהו וכן מורה לשון הברייתא כמ"ש תוס' מ"מ ה"ל לאסוקי דבהאי קרא פליגי בלא ברייתא בשגם גוף הדבר צ"ע טובא הא רבה גופי' קאמר מנא אמינא לה ומייתי האי קרא איך השיאו רב אשי לדעת אחרת תו צריך להבין בדעת הרמב"ם דמחלק בין מולין וערלים לאוכליו ושלא לאוכליו ודלא כדעת התו' כמ"ש הלח"ש מנ"ל הא לחלק בכך וע"ד הפשוט י"ל דס"ל השתא שחט ע"מ לזרוק לערלים פסול מכ"ש זורק גופי' דפסול וא"כ קשה האיך אמרי' דאין מחשבת אוכלין בזריקה אע"כ שלא לאוכליו לחוד וערלים לחוד וא"ש ויש להוכיח דעת הרמב"ם דהתי"ט דקדק במתני' דנקט מולי' וערלי' אוכלי' ושלא לאוכליו וא"כ ה"ל למנקט נמי ברישא טהורי' ואח"כ טמאי' ובמתני' גרסי' איפכא לטמאים ולטהורים ומסיק דלקמן במתני' ע"א ב' באמת גרסי' בירושלמי טהורי' ואח"כ טמאי' ע"ש וצריך להבין מ"ש דשם גרסי' טהורים ברישא והכא טמאים ברישא וי"ל דבמתני' דלעיל תנן לשמו ושל"ש פסול ומסיק דהיינו שחט לשמו ע"מ לזרוק של"ש דאלו שחט לשמו וזרק שלא לשמו כבר תנא לי' רישא אע"כ דהיינו שחט לשמו ע"מ לזרוק שלא לשמו פסול וע"ש בהרע"ב ז"ל וא"כ משנתינו דקתני לאוכליו ושלא לאוכליו כשר לא הוה דומי' דלשמו ושל"ש דלעיל דהא ליכא לפרושי לאוכליו ע"מ שיזרק שלא לאוכליו וכן בערלים דהא קי"ל כר"ח דפסול כה"ג ואיך תנן כשר אע"כ דמשנתינו מיירי דשחיטה גופי' הוה למולין וערלי' דכיון דפתיכי בי' מולין כשר כמ"ש תו' ולא הוה דומי' ובלא"ה אמרי' לעיל דמשנתינו לא הוה דומי' לדלעיל והשתא אי הוה נקט הכל בסדר א' לטהורי' ברישא ה"א דמשנתינו מתפרשת כדלעיל שחט ע"מ לזרוק ואפ"ה כשר כרבה לכן תנן פ"א איפכא לטמאי' ולטהורי' דליכא למימר שחט לטמאי' לזרוק לטהורים דכשר דז"א דהא שחט לטמאים לחוד וליכא מאן דמכשר בכה"ג ואין לומר ליתני כולי' מתני איפכא לערלי' ולמולי' שלא לאוכליו ולאוכליו ז"א דנהי דלא הוה אפשר למיטעי דמיירי בשוחט ע"מ לזרוק כרבה מ"מ לא מוכח נמי כר"ח והי' הדבר בספק אבל השתא מוכח כר"ח דפסול והשתא מיושב מאי דמייתי רבה מנא אמינא לה מברייתא ולא מייתי סתם מקרא דכתי' כל ערל וקי"ל כל כולי' משמע וזאת מיעוטא למעט זריקה והא"ש דממתני' מוכח דלא כוותי' ואי לאו דאשכח תנא דס"ל כוותי' להדי' לא מצא ידיו ורגליו בב"ה וא"ש דרב אשי דחי לי' באפשר ודלמא משום דכיון דלא מוכח בברייתא כוותי' א"כ המתני' עומדת נגדו כראי מוצק ולפ"ז לא נדחה רק סברת רבה ומש"ה נאיד דפליגי בפלוגתא אחריתי אבל מ"מ כ"ע מודה לסברת ר"ח דמקצת ערלים פסלי בזריקה דאע"ג דרב אשי קאמר ל"ש בזריקה ול"ש בשחיטה היינו דברייתא מצי ס"ל הכי כמ"ד כל דהו ואין ראי' לרבה נגד המתני' אבל דינו של ר"ח אמת דקי"ל כמ"ד כולה משמע ומיושב מאי דפסק הרמב"ם דלא כק' רב אשי ומיושב נמי במתני' דלקמן גרס הירושלמי איפכא משום דהתם תו ליכא למטעי בשום דין דכבר נשמע ממשנתי' זאת דשוחט ע"מ לזרוק פסול וממילא דחייב עלי' בשבת כמבואר לקמן דמשנה שאינה צריכה היא לקמן ולא קתני לה רק משום סיפא ומיושב נמי מה דמחלק הרמב"ם בין אוכלי' למולי' דאל"ה היא גופי' קשי' כיון דבמתני' דלעיל נקט לשמו ושל"ש פסול וכוונתו שחט לשמו ע"מ לזרוק של"ש ובמשנתי' נקט לאוכליו כו' נקט כשר וכוונתו דפתיכי בשחיטה גופי' ה"ל למיתני גם כאן פסול ויתפרש אשוחט ע"מ לזרוק כדלעיל אע"כ דשוחט ע"מ לזרוק דפסול ליתנהי בכולהו בבי דוקא בערלים אבל בשלא לאוכליו כשר בכה"ג לכן נקט היכי דפתיכי בשחיטה גופי' ב' מחשבות דכשר בכל המחשבות:

אמנם לפ"ז קשה כיון דלפי הנ"ל לא פליג הרמב"ם אשינוי דרב אשי א"כ ה"ל לאתויי הך פלוגתא דונרצה לו לכפר עליו בשוחט לערלי' שאינן מנוי' ולמיפסק או כרבה או כר"ח ודוחק לומר דסמך עצמו הואיל ופסול למנוייו ערלים מכ"ש שלא למנויו וכמ"ש תוד"ה כי לי"ל בסוה"ד ע"ש ז"א דהא מ"מ בש"ס מסיק לרבה פסול למנויו וכשר שלא למנויו תו ק' מנ"ל מן התורה לחלק בין אוכלי' למולין כיון דפשטי' דאיש לפי אכלו קאי נמי למולי' וערלים וכמ"ש תוד"ה שחטו כו' א"כ מנ"ל מן התורה לחלק בכך. בתחי' ניישב ק' תוד"ה רבה אמר כו' דנילף ק"ו משינוי בעלי' לפסול שוחט ע"מ לזרוק ומה שתי' תו' דאיכא למיפרך כו' הלא הם בעצמם דחו זה דא"כ היא גופיה נילף דזורק לשם פלוני יהי' פסול וממילא מופרך נמי מה שתי' תוספות דרבה מפיק לי' מקרא דכתי' זאת הא רבה קאמר ומאי קולא דזריקה דאין מחשבת אוכלין בזריקה והשתא דאמרי' היא גופי' נילף דיש מחשבת אוכלין בזריקה תו ליכא למדרש מזאת מיעוטא לשוחט ע"מ לזרוק וק' תוס' במ"ע ומה שתי' שכן פוסל בכל הקדשים אינו נכון דאינו פוסל כ"א בפסח וחטאת דבשארי קדשי' אינו אלא למצוה ולא לעכב ומסתמא שלא לאוכליו נמי איכא מצוה בכל הקדשים שלא להביאן לבית הפסול ונמצא ק' תו' במ"ע:

ליישב ק' תו' ניישב תחלה מדוע לא מקשה תו' בקיצור כי היכי דניקש אוכלין למנוי' לפסול בשוחט שלא לאוכליו ה"נ ניקש למנוי' לענין שוחט ע"מ לזרוק שלא למנויו דפסול משום שינוי בעלים ה"ה בשלא לאוכליו יפסול דהא אין היקש למחצה ועמ"ש תוד"ה ואיתקש כו' וי"ל דהא דפסול שלא לשם בעליו בפסח היינו מדאתקש לשלמים וכתיב נמי קרא ואמרתם זבח פסח היא ילפי' מיני' דפסול עי' בזבחים ז' ב' מסקנת ר"א שם וא"כ ה"ל דבר הלמד בהיקש ואינו חוזר ומלמד בהיקש ולק"מ וזהו כוונת תו' לעיל ד"ה ואתקש כו' אכל מק"ו מקשו תו' שפיר דקי"ל בפ' איזהו מקומן דלכ"ע דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק"ו ומקשו שפיר ולפ"ז מיושב ק' תו' דלכאורה ק' מ"ט דכתב רחמנא עיכובא במנוי' במכסת ותכסו וילפי' מיני' אוכלי' לא לכתוב מנוי' כלל ולכתוב עיכובא באוכלי' ונילף מנוי' מיני' בק"ו השתא אוכלי' דלא פסל בע"מ לזרוק פוסל בשוחט דהא כתיב עיכובא גבי' מינוי' דפוסל בע"מ לזרוק מזבח פסח הוא והקישא דשלמים כנ"ל מכיש דפוסל בשוחט שלא למנוי' אע"כ מדלא כתיב הכי ש"מ דחשש רחמנא דנילף נמי ק"ו איפכא אוכלי' ממנוי' לפסול בשוחט ע"מ לזרוק שלא לאוכליו אע"ג דסתרי אהדדי מ"מ קי"ל דאמרי' ק"ו וכה"ג כמבואר בחולין כ"ג ב' תוד"ה ותהא כו' וה"א דיהא שוחט ע"מ לזרוק שלא לאוכליו נמי פסול לכן כתיב עיכובא במנוי' וילפי' אוכלי' בהקישא ולא מצי למילף מני' שינוי' בעלים בהך הקישא דה"ל דבר הלמד בהיקש ואינו חוזר ומלמד בהיקש כנ"ל ומיושב ק' תו'. ובזה נבוא נמי ליישב מה שהקשינו לעיל ארב אשי דמקשה דלמא כל דהו משמע והאנן קי"ל כולה משמע גם ליישב ק' תו' לקמן ד"ה כתב רחמנא שהק' תימא לשתוק מכל י"ל דהנה מבואר בכמה דוכתי דהא דקי"ל כל כולה משמע היינו משום דאי לא הוה כתיב כל הוה מפרשי' אפי' מקצתו אתי כל עד דאיכא כולה עי' תו' בכורות ג' א' ובחולין פ' כיסוי הדם ובלח"מ כאן וא"כ אי הוה סברא חצונה הכא דערל יהי' פירושו כולו ערלות דוקא בודאי הוה לן לפרושי כל כל דהו משמט אלא דרבה היה ס"ל דסתם ערל נמי מקצת ערלות משמע ומפרשי' כל כולה ערלות והשתא שפיר מקשה ר"א דלמא כל דהו משמע דהא אי לא הוה כתיב כל נמי הוה ידעי' דמקצת ערלות לא פסלי מדכתיב במכסת תכסו ש"מ דלא נילף אוכלין משינוי בעלים לענין שוחט ע"מ לזרוק דלא פסיל מכ"ש שוחט לאוכליו ושלא לאוכלי' דכשר דפתיכי מולי' בשחיטה דעדיף טפי כמ"ש תוד"ה ר"ח כו' וא"כ מוכח מקצת אוכלי' לא פסל' וה"ה למקצת ערלים דמ"ש אוכלי' מערלים וא"כ אסברא חצונה ידעי' דערל כולה ערל משמע ואתא כל לאפוקי ממשמעותי' דאפי' כל דהו נמי פוסל וה"א דאפי' אי פתיכי בשחיטה נמי לפסול כתיב זאת עד דאיכא כולה ערל והשתא מוקמי' מיעוטא דזאת בשוחט למולי' וערלי' דפתיכי בי' מולי' בשחיטה ומוקמי' ריבוי דכל דהו אשוחט ע"מ לזרוק ומכ"ש לזורק דפסול מק"ו דשינוי בעלי' ואתא קרא וגלי לן אק"ו דלא נימא כי היכי דלא ילפי' ק"ו באוכלי' ה"ה במולי' קמ"ל ושפיר הק' ר"א ולפ"ז מיושב נמי מה שנתקשה תוד"ה כי לי"ל לקולא כו' שזהו נגד הסברה דלמנוי' גרע משלא למנוי' והשתא לא נצטרך לזה הדוחק בשנבין לפי הנ"ל עדיין קשה מה מקשה ר"א אדרבא אי לא הוה כתיב כל הוה ידעי' מקצת ערלות מק"ו דשינוי בעלים ואתי כל למימר עד דאיכא כולה ואין לומר הא גלי רחמנא במכסת תכסו דלא נילף הך ק"ו באוכלי' וה"ה לערלים ז"א דלמא ה"א אוכלי' הא דליכא למילף משינוי בעלים משום דעיקר דשינוי בעלים נפ"ל מונרצה לו לכפר עליו חברו דומי' דידי' דבר כפרה אף חברו דבר כפרה משא"כ שלא לאוכליו היינו חולה וזקן וקטן שאינם ראוי' לאכול כזית דלאו בר כפרה הוא כלל שאינו ראוי לעשות פסח לכן גלי רחמנא דלא נילף בק"ו משא"כ ערל דהואיל ואי בעי מתקן נפשי' ורבה אית לי' הואיל בכל דוכתא ה"א דשפיר נילף בק"ו דאפי' מקצת ערלות פוסל משום דהוה בר כפרה כ' רחמנא כל עד דאיכא כולה ערלות משום דלא אמרי' הואיל היכא דמחוסר מעשה וא"כ לא מקשה ר"א מידי וי"ל היינו דמשני ר"א דבהאי קרא פליגי ולא כפרש"י אלא כמ"ש ולעולם בכל פליגי אלא פלוגתתם תלי' בהך סברא כמ"ש לרבה כדאמרן ולר"ח אמרי' בהיפוך דמסברא חצונה נמי ידעי' דכולה ערלה בעי' דהרי גלי רחמנא באוכלי' דלא נילף משינוי בעלי' וה"ה לערלים דלי"ל לר"ח הואיל ובעי מתקן נפשי' גלי רחמנא כל אפי' כ"ד ערלה משום דלחומרא אמרי' הואיל ואתא זאת עד דאיכא כולה ערלה ואמרי' כנ"ל דאהני הך קרא והך קרא חד לשוחט וחד לזורק כנ"ל וא"ש פסק הרמב"ם ג"כ אפי' למסקנא דר"א ושפיר נמי דלא מייתי הך דונרצה לו לכפר עליו דלאו פלוגתא אחריתי היא כפרש"י אלא כמ"ש:

ובזה א"ש פי' המכלתא שהתחלנו בו דהאי מאן דפליג את"ק ס"ל כקושיין דלא כתיב שום קרא אמנויין דבמכסת נפשת קאתי לרבות נשים ותכסו הוא לשון סורסי לשון שחיטה אע"ג דכבר כתיב ושחטו אותו שנה עליו הכתוב לעכב באוכלי' אבל במנוי' לא כתיב שום קרא רק ילפי' מק"ו מאוכלי' וה"ה בהיפך ילפי' אוכלי' בק"ו ממנוי' לפסול בע"מ לזרוק ובדינא פליגי ת"ק ור' יאשי' וא"ש הכל:

והשתא נבוא ליישב המאמר שהתחלנו בו דר' שמלאי דשאל מ"ש לשמו ושל"ש מלאוכליו ושלא לאוכליו כוונתו לשמו ע"מ לזרוק שלא לשמו מלאוכליו ע"מ לזרוק שלא לאוכליו דמוכח ממתני' דכשר כמ"ש לעיל בתחלת דברינו וק' מ"ש דה"ל למילף בק"ו משינוי בעלים ואין לומר מדכתיב במכסת תכסו כנ"ל ז"א דלמא תכסו הוא לשון סורסי ומכסת נפשות לרבות נשים ולא כתיב שום קרא אמנוי' ואתי' בק"ו מאוכליו וה"ה בהיפך בשלמא בל"ז הומ"ל דלרבות נשים לא צריך קרא דלא גרע מעבד דכל מצות שהעבד חייב בו אשה נמי חייבת בו וכתיב בעבד ומלתה אותו אז יאכל בו אע"ג דדרשי' אאדון שמילת עבדיו מעכבתו מ"מ פשטי' אעבד נמי קאי וה"ה לנשים ולא צריך במכסת נפשת אלא למנוי' אבל השתא דאמר אין שונין ללודי' ולנהרדעא משום שאינם מיוחסים ומבואר בקידושין ע' ע"ב דמעורבי' מעבדי דבית חשמונאי ודפשחור ב"א ע"ש וס"ל לר"י דאין מוסרי' תורה כ"א למיוחסי' שבישראל (דאין לומר דוקא ס' יוחסין ז"א דהאי ס' יוחסין היינו בריתא דדברי הימים שאינו ענין לכאן) דכתי' תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ולא קהל עבדים א"כ לפ"ז הא דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל נמי ה"א למעוטי עבדי' וע"כ מוקמי' אז יאכל בו למילת עבדיו דוקא וא"כ ה"א דעבדי' ונשי' לא עבדי פסחא ואצטריך שפיר מכסת נפשת לנשי' ותכסו איכא לאוקמי ללשון סורסי ולעכב באוכלין וגילף אוכלין ממנוי' וה"ה בהיפך וא"כ מ"ש לשמו ושלא לשמו מלאוכליו ושלא לאוכליו והשיב פירכות טובא עי' ודוק: