פסחים ס ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - א

או דילמא במי שחשב את שתי המחשבות בשתי עבודות תנן במתניתין.

וכגון, ששחט לשמו וקבל את הדם שלא לשמו.

ואם מדובר באוקימתא זו, משנתנו היא אפילו לרבי מאיר, דאמר תפוס לשון ראשון.

כי מה שאמר רבי מאיר תפוס לשון ראשון, הני מילי במחשב את שתי המחשבות בעבודה אחת.

כי כאשר חושב מחשבה כשרה ומחשבה פסולה בעבודה אחת, שתי המחשבות סותרות זו את זו, וכשיש סתירה בין תחילת דבריו לסוף דבריו, סובר רבי מאיר שדעתו של אדם נתפסת בתחילת דבריו.

אבל כאשר מחשב בשתי עבודות - מודה רבי מאיר דמיפסיל. היות ושתי המחשבות אינן סותרות זו את זו כלל. כי יתכן שיעשה עבודה אחת לשמה, ועבודה אחרת שלא לשמה.

וכשאין סתירה בין שתי המחשבות, דעתו נתפסת בשתיהן. וממילא נפסל, כי כל עבודה חשובה בפני עצמה, ובכוחה לפסול את הקרבן אם נעשית במחשבה שלא לשמה.

והוינן בה לבאר את הבעיא של רב פפא ביתר ביאור:

הרי במשנה יש שני דינים

א. לשמו ושלא לשמו - כאשר המחשבה הראשונה היא המחשבה הכשרה.

ב. שלא לשמו ולשמו - כאשר המחשבה הראשונה היא המחשבה הפוסלת.

ולפי זה הוינן בה: אמרי, שאלו בבית המדרש: אהייא, על איזה משני הדינים הוא הספק?

אי נימא אשלא לשמו ולשמו - שהמחשבה הפוסלת קדמה למחשבה הכשרה - קשה, שאין כל נפקא מינה בספק הזה.

שהרי בכהאי גוונא, בין בעבודה אחת ובין בשתי עבודות, בין לרבי מאיר בין לרבי יוסי - איפסיל ליה מקמייתא [מהמחשבה הראשונה - שהיא מחשבה הפוסלת].

דהא אפילו לרבי יוסי נמי שסובר שדעתו של אדם נתפסת במחשבה השניה, הרי הוא לא אמר שדעתו נתפסת רק במחשבה השניה ולא בראשונה. אלא אף בגמר דבריו אדם נתפס אית ליה [שדעתו נתפסת גם במחשבה הראשונה וגם בשניה, ושתיהן מתקיימות].

ומאחר ואחת המחשבות היא שלא לשמה, הקרבן נפסל. ^[1]

וכל שכן שפסול לפי רבי מאיר, הסובר תפוס לשון ראשון, שהרי כאן המחשבה הראשונה היתה פסולה.

וכל שכן אם חישב בשתי עבודות שפסול לכולי עלמא, שאין סתירה בין שתי המחשבות כלל, אלא כל מחשבה היא בעבודה אחרת.

ומסקינן: אלא, בהכרח שהספק הוא אלשמו ושלא לשמו - שהמחשבה הראשונה היתה כשרה - ובזה יש נפקא מינה לדינא בספק.

כי אם מיירי בעבודה אחת לא אתי כרבי מאיר, שהרי לפי רבי מאיר הולכים אחר תחילת דבריו ויהיה כשר. אך אם נעמיד בשתי עבודות אתי אפילו כרבי מאיר, כי העבודה השניה נעשית כולה במחשבת פסול, ומודה בה רבי מאיר שפסול.

מאי?

תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: הפסח ששחטו שלא לשמו, וקבל והלך וזרק שלא לשמו פסול.

והוינן בה: מלשון התנא שנקט "וקבל והלך וזרק עם "ו" החיבור, ולא אמר "או" קבל "או" הלך, משמע שהוא מדבר באופן שעשה את כל העבודות שלא לשמן.

ויש לשאול - היכי דמי?

אי נימא כדקתני - עם "ו" החיבור - והמדובר שעשה את כל העבודות שלא לשמו - למה לי להגיע לפוסלו עד דמחשב לכולהו עבודות שלא לשמו?

והרי כבר מעבודה קמייתא שעשאה שלא לשמה איפסיל ליה!

שכך שנינו בפרק קמא דזבחים, שמחשבת שלא לשמה פוסלת בכל אחת מארבע העבודות.

ומוכח מזה: אלא, לאו - הכי קתני:

הפסח ששחטו שלא לשמו [ושאר העבודות עשאן לשמו].

אי נמי - שחטו לשמו, וקבל והלך וזרק שלא לשמו.

אי נמי - שחטו וקבל והלך לשמו, וזרק שלא לשמו.

דבכהאי גוונא הויא לה שתי עבודות חלוקות, שבאחת מהן חשב מחשבה אחת, ובאחרת חשב מחשבה אחרת.

ועתה מביאה הגמרא את הראיה לפשוט את הספק:

אימא סיפא: או לשמו ושלא לשמו.

היכי דמי?

אי נימא בשתי עבודות שבאחת חשב לשמו ובאחת חשב שלא לשמו, קשה - הרי היינו הדין ששנינו כבר ברישא!

ומוכח מזה: אלא לאו, בעל כרחך מדובר במחשב לשמו ושלא לשמו בעבודה אחת, ופסול בגלל שאמר בסוף שלא לשמו, למרות שבתחילה אמר לשמו.

ורבי יוסי היא, דאמר: אף בגמר דבריו אדם נתפס.

ונפשט הספק - שמדובר בעבודה אחת, ואליבא דרבי יוסי.

ודחינן: לא! לעולם גם הסיפא מדברת בשתי עבודות, שבאחת חשב לשמו ובשניה חשב שלא לשמו.

אלא שהתחדש בסיפא דין חדש.

כי יש שני דרכים לחשוב שתי מחשבות בשתי עבודות:

א. שעשה את שתי העבודות, ובזמן שעשה כל אחת מהן חשב מחשבה אחרת.

ובכך מדברת הרישא.

ב. שחושב על שתי העבודות בזמן שעוסק בעבודה הראשונה.

דהיינו - שבשעת העבודה הראשונה הוא חושב שתי מחשבות.

האחת, שהעבודה הזאת, שהוא עושה אותה עתה, הוא עושה אותה במחשבה אחת.

והשנית, שחושב עתה שהעבודה השניה תהיה במחשבה אחרת.

ובכך מדברת הסיפא.

ועתה מבארת הגמרא את שתי האוקימתות, של הרישא ושל הסיפא, ואת הלכותיהן:

ורישא, המדובר בה, הוא שחשב בכל עבודה בפני עצמה, בזמן שעסק באותה עבודה.

והא דקתני ששחטו שלא לשמו, מדובר דקאי בשחיטה, וקא מחשב בשחיטה. שבשעה ששחט, חשב על השחיטה עצמה שעושה אותה שלא לשמו של הקרבן, ואחר כך בשעה שעשה את שאר העבודות חישב בהן שעושה אותן לשמו של הקרבן.

והא דקתני "וזרק שלא לשמו" [שמבואר לעיל שרצה לומר "או זרק שלא לשמו" - אבל השחיטה, הקבלה וההולכה נעשו לשמו], כונת התנא לומר: אי נמי, קאי בזריקה וקא מחשב בזריקא.

שבשעה שזרק, חשב על הזריקה עצמה שהיא נעשית שלא לשמו. אבל כאשר שחט וקבל והלך חשב בכל אחת מהן לשמו.

וכאמור, כל אלה הם מקרים שחשב מחשבות שונות בזמן שעבד עבודות שונות.

ואילו בסיפא מדובר, שבזמן שעסק בעבודה אחת, חשב בה על שתי עבודות. וכגון דקאי בשחיטה, וקחשיב בזריקה.

דאמר: "הריני שוחט את הפסח לשמו, על מנת לזרוק דמו שלא לשמו". ופסול אפילו למאן דאמר אדם נתפס בתחילת דבריו. כי כאן אין סתירה בין שתי המחשבות, אלא מחשבה אחת היא על השחיטה, ומחשבה אחרת על הזריקה.

וכאשר אין סתירה בין שתי המחשבות, שתיהן מתקיימות לכולי עלמא, ונפסל מכח אותה עבודה שנעשתה במחשבת פסול.

וקא משמע לן מתניתין ד"מחשבין מעבודה לעבודה ".

כלומר, שהעוסק בעבודה אחת וחושב בה לעשות עבודה אחרת במחשבת פסול - נפסל הקרבן מיד. ואפילו אם עשה לבסוף את העבודה השניה במחשבה כשרה!

והיינו בעיא דרב פפא, שאמר במסכת זבחים י א שמחשבין מעבודה לעבודה. ^[2]

ומביאה הגמרא ראיה אחרת:

תא שמע ממה ששנינו בסיפא דסיפא של משנתנו:

או שלא לשמו ולשמו - פסול.

והוינן בה: היכי דמי? אי נימא בשתי עבודות שחשב בראשונה שלא לשמו ובשניה חשב לשמו, קשה, שדין זה הוא מיותר, ואין צורך לשנותו.

שהרי השתא "לשמו ושלא לשמו" כבר אמרת ברישא דסיפא שפסול. כי אף על פי שבתחילה חשב מחשבה כשירה, בכל זאת מועילה מחשבה פסולה בעבודה השניה לפסול.

"שלא לשמו ולשמו" שנפסל כבר בעבודה הראשונה - מיבעיא לאשמועינן?!

והרי מאחר וכבר נפסל בתחילה, איך יחזור להיות כשר?!

ומסקינן לראיה: אלא, לאו, בהכרח שמדובר במחשב שלא לשמו ולשמו בעבודה אחת.

ואם כן, יש להוכיח: מדסיפא [שלא לשמו ולשמו] בעבודה אחת - רישא נמי [לשמו ושלא לשמו] בעבודה אחת, ונפשט הספק.

כי אם מדובר בעבודה אחת אתי שפיר מדוע הוצרך את שני הדינים.

שהדין הראשון "לשמו ושלא לשמו" מלמד שאדם נתפס בסוף דבריו, ודלא כרבי מאיר.

והדין השני "שלא לשמו ולשמו" מלמד שאף בתחילת דבריו אדם נתפס.

ולולא זאת היינו חושבים שאדם נתפס רק בסוף דבריו, ויהיה כשר בשלא לשמו ולשמו. ^[3] ולכן, קא משמע לן שגם שלא לשמו ולשמו פסול, משום שאף בגמר דבריו אדם נתפס, כרבי יוסי.

ודחינן: לא! לעולם המדובר הוא בשתי עבודות.

ומה שהקשינו שאם כן הסיפא מיותרת, יש לתרץ שאין הכי נמי.

ובדין הוא דלא איצטריך ליה לשנות את הדין שלא לשמו ולשמו.

רק ואיידי [ואגב] דתנא "לשמו ושלא לשמו" כדי לאשמעינן שמחשבין מעבודה לעבודה - תנא נמי "שלא לשמו ולשמו".

תא שמע: ממה ששנינו במתניתין לקמן סא א:

שחטו במחשבה שלא לאוכליו [לשם מי שאינו יכול לאכול כזית מבשר הפסח, כגון זקן או חולה, ופסול משום דכתיב [שמות יב] "איש לפי אכלו" - הראוי לאכול ^[4]].

ושלא למנויו [שנמנו עליו חבורה אחת, ושחטו לשם חבורה אחרת].

לשם ערלים [אף על פי שהם אנוסים שלא למול, כגון מי שמתו אחיו מחמת מילה. ואסור להם לאכול בפסח כדכתיב "כל ערל לא יאכל בו"].

ולשם טמאין [שאסורים לאכול בקדשים, וחייבים כרת על אכילתם].

אם חשב אחת מהמחשבות האלו - פסול.

ומסקינן לראיה: והרי הכא פשיטא שמדובר רק בעבודה אחת.

שהרי מדובר במי שחשב רק מחשבה אחת שלא לאוכליו או שלא למנויו, ולא חשב מחשבה כשרה כלל. ופשיטא שמחשבה אחת היינו בעבודה אחת.

ומדסיפא [מתניתין דלקמן] בעבודה אחת - רישא [מתניתין שלנו דקתני לשמו ושלא לשמו] נמי אפילו בעבודה אחת. ואפילו הכי פסול, דלא כרבי מאיר!

ודחינן: מידי איריא [וכי זו ראיה]?!

הרי יש להעמיד כל בבא - הא כדאיתא והא כדאיתא [כל אחת כפי מה ששייך בה] -

סיפא [מתניתין דלקמן], שמיירי במחשב מחשבה אחת, מוכרחים להעמיד בעבודה אחת.

אבל רישא [מתניתין שלנו] שמיירי במחשב שתי מחשבות, אפשר להעמידה אי [או] בעבודה אחת, ופסול בלשמו ושלא לשמו בעבודה אחת משום תפוס לשון אחרון, ודלא כרבי מאיר. ^[5]

אי [או] דוקא בשתי עבודות ודוקא בכהאי גוונא פסול בלשמו ושלא לשמו אבל בעבודה אחת כשר, ואתי כרבי מאיר שאומר תפוס לשון ראשון.

תא שמע ממה ששנינו בסיפא דמתניתין דלקמן: שחטו בשתי מחשבות - לאוכליו ושלא לאוכליו [שמקצת מהמנויים עליו היו ראוים לאכילה, ומקצת לא היו ראוים לאכילה, ושחט לשם אלו ולשם אלו], כשר.

והוינן בה: היכי דמי? אי נימא שבשעת שחיטה חשב את שתי המחשבות בשתי עבודות, ששחטו לאוכליו על מנת לזרוק דמו שלא לאוכליו, ^[6] ובזה אשמועינן שכשר,

אם זו האוקימתא בברייתא, יהיה קשה, שמאוקימתא זו נדייק:

וטעמא שכשר הוא רק משום דחשיב בזריקה [שמחשב שיזרוק את הדם שלא לאוכליו], ומשום דאין מחשבת אוכלין [דהיינו מחשבה לשם מי שאינו ראוי לאכול] פוסלת בזריקה, משום שפסול שלא לאוכליו לומדים מדכתיב "איש לפי אכלו תכוסו", ו"תכוסו" היינו תשחטו, [שכן מתרגם התרגום "ושחט" "ויכוס"].

הא אם חשב את שתי המחשבות בעבודה אחת - כגון בשחיטה דמהניא ביה מחשבת אוכלין [שאמר הריני שוחט לשם כל המנוים, בין לראוים לאכול ובין לשאינם ראוים לאכול], פסול.

והרי דין זה אינו נכון. כי -

והא קיימא לן [לקמן סא א] כי מחשבת מקצת אוכלין [השוחט לשם חבורה שמקצתם ראוים לאכול ומקצתם אינם ראוים לאכול] - לא פסלא! ^[7]

הערות

^[1] וכבר הובאה בעמוד הקודם בהערה 6 מחלוקת האחרונים מדוע הצירוף של לשמו ושלא לשמו פוסל, ומדוע לא מועיל מה שחושב גם לשמו כדי להכשיר. שלפי הגר"ח והגרי"ז הטעם הוא שמחשבת שלא לשמו עושה חלות פסול, ולפיכך לא מועיל מה שחושב גם לשמו. ולפי רבינו אלחנן וסרמן הטעם הוא משום שחסר בלשמו כל זמן שאינו לגמרי לשמו, וכדי להכשיר צריך שלא יהיה שום חסרון בלשמו.

^[2] רש"י. ותוספות כתבו שפירושו דחוק, שהרי רב פפא לא אמר להדיא בזבחים שמחשבין מעבודה לעבודה, אלא אמר "דלמא הא קא משמע לן דמחשבין מעבודה לעבודה". והיה לגמרא להביא את רבי יוחנן שאמר שם להדיא שמחשבין מעבודה לעבודה. וכתבו בשם ריב"א, שקאי על הבעיא של סוגיין, דבעי רב פפא בעבודה אחת תנן או בשתי עבודות תנן, וכונת הגמרא היא שאחרי שדחינו שאי אפשר להוכיח מהמשנה, היינו הטעם שבעי רב פפא ולא פשט ממתניתין. ואמנם יש ספרים שגורסים בלשון הבעיא לעיל "בעי רבא" [כפי שצוין שם במסורת הש"ס בשם מהרש"ל], ולפי זה אי אפשר לפרש כתוס' שהגמרא כאן קאי על הבעיא דסוגיין, שהרי כאן אמרו והיינו בעיא דרב פפא, והבעיא של סוגיין היא מדברי רבא. אבל התוס' כתבו דגרסינן בעי רב פפא, ועל פי זה תירצו שהגמרא כאן קאי על בעיה דרב פפא דסוגיין. וגם ר"ח גורס בעי רב פפא. ועי"ש פירוש אחר בשם רשב"א לפי גירסא זו. ולכאורה הטעם שרש"י לא רצה לפרש שקאי על הבעיא דלעיל, משום שהוא גרס לעיל בעי רבא, כמו שהגיה מהרש"ל.

^[3] ויש סברא שסלקא אדעתין כן - שהיות והוא אמר שני דברים סותרים, תולים שחזר בו, והעבודה נעשית רק על דעת מחשבתו שבסוף. רש"י. [וכן סובר בן ננס בבבא בתרא דף קה א עיין תוספות ד"ה שלא לשמו].

^[4] ורק אלו היו מנוים עליו. רש"י. והתוספות כתבו שמדובר שמנוים עליו גם ראוים אבל שחט על מנת להאכיל לשאינם ראוים. והקשו על רש"י, שאם אין מנוים אחרים פסול אפילו אם שחט סתם ולא חשב להדיא לשם הפסולים, כיון שאין לו אוכלים.

^[5] וכל שכן שפסול במחשב בשתי עבודות, שזה פסול לכולי עלמא, כדאיתא לעיל. ולפי זה, מה שאמרו רישא מיירי בעבודה אחת, רצה לומר אף בעבודה אחת, וכל שכן בשתי עבודות. רש"י.

^[6] רש"י. ופירש כן משום דאי אפשר לפרש שמיירי שמחשב בשעה שעוסק בשתי עבודות, שהרי מחשבת אוכלין פוסלת רק בזריקה, ומדוע התנא נקט שחשב גם לאוכליו, הרי אפילו אם שחט סתם ושאר עבודות עשה להדיא שלא לאוכליו אינו פוסל.

^[7] והטעם לכך הוא, כי צריך שחיטה שלימה אפילו לצורך אדם אחד שיאכל כזית אחד בלבד. רש"י [וסיים שלקמן בגמרא מפרש מדוע לשמו ושלא לשמו פסול, ואילו לאוכליו ולשא לאוכליו כשר].

או דילמא [שמא] בשתי עבודות תנן [שנינו במשנה] שבעבודה אחת חשב מחשבה אחת, ובשניה מחשבה אחרת, ונאמר כי אפילו לשיטת ר' מאיר שאמר בכלל "תפוס לשון ראשון" — הני מילי [דברים אלה] שאמר, אמורים בעבודה אחת, אבל בשתי עבודות מודה דמיפסיל [שנפסל], שכיון שאמר דיבור שני בזמן עבודה אחרת הרי גם הוא נחשב.

אמרי [אומרים, שואלים]: אהייא [על איזה] קטע מן המשנה בעצם דנים אנו? אי נימא [אם נאמר] על מה שאמרנו שלא לשמו ולשמו, הרי בין שהיה הדבר בעבודה אחת בין בשתי עבודות, בין לשיטת ר' מאיר בין לשיטת ר' יוסי — איפסיל ליה מקמייתא [נפסל לו מן האמירה הראשונה], דהא [שהרי] לר' יוסי נמי [גם כן] "אף בגמר דבריו אדם נתפס" אית ליה [יש לו], אבל אין דעתו שהדיבור האחרון דווקא הוא העיקרי, אלא שמוסיף, שגם דיבור אחרון יש לו ערך מסויים. ולכן כיון שחשב על הפסח בתחילה שלא לשמו — מיד נפסל. אלא הבעיה היתה בענין לשמו ושלא לשמו מאי [מה בדיוק ענינו]?

כדי לפתור בעיה זו מביאים מקורות שונים. תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו: הפסח ששחטו שלא לשמו, וקבל והלך וזרק שלא לשמו — פסול. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי נימא כדקתני [אם תאמר שהיה בדיוק כפי ששנינו] שכל ארבע עבודות אלו היו שלא לשמו, אם כן למה לי לומר עד דמחשב לכולהו [שחשב בעבודות כולן] בשחיטה, בקבלה, בהולכה ובזריקה? הלוא כבר מקמייתא איפסיל ליה [מן הראשונה נפסל לו] במחשבה ראשונה של פסול, בשעת שחיטה!

אלא לאו הכי קתני [האם לא כך שנה], וכך צריך להבין: הפסח ששחטו שלא לשמו, אי נמי [או גם כן] שחטו לשמו וקבל והלך וזרק שלא לשמו. אי נמי [או גם כן] שחטו וקבל והלך לשמו, וזרק שלא לשמו — נפסל. ואם כן הויא לה [הרי הוא] מחשבה בשתי עבודות, ונפתרה בעייתנו, שלפי זה המשנה היא אף כשיטת ר' מאיר.

ומקשים: אם כן אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: לשמו ושלא לשמו, ונברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי נימא [אם תאמר] בשתי עבודות — היינו רישא [הרי זו בדיוק התחלת המשנה] ואין טעם לחזור על כך, אלא לאו [האם לא] על כורחנו נאמר שבפיסקה זו הכוונה שחשב בעבודה אחת, ואם כן המשנה כשיטת ר' יוסי היא שאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס, ולא נפתרה איפוא השאלה ששאלנו.

ודוחים: לא, לעולם אפשר להסביר שמדובר גם בסוף המשנה שחשב בשתי עבודות, ומהו ההבדל בין תחילת המשנה לסופה: רישא [בתחילה] מדובר דקאי [שעומד] בזמן עבודת שחיטה וקא מחשב [ומחשב] בה שתהא שחיטה שלא לשמה, אי נמי [או גם כן] קאי [עומד] בזמן זריקה וקא מחשב [ומחשב] בזמן עבודת הזריקה שתהא שלא לשמה.

ואילו בסיפא [סופה] של המשנה מדובר דקאי [שעומד] בזמן עבודת השחיטה וקחשיב [ומחשב] על הזריקה שתהא שלא לשמה, כגון שאמר הריני שוחט את הפסח מתוך כוונה שיהיה לשמו, אבל כוונתי לזרוק את דמו שלא לשמו. וקמשמע לן [והשמיע לנו] בכך חידוש בהלכה שמחשבין מעבודה לעבודה כלומר, שאפשר לפסול קרבן אף על ידי מחשבה כזו, שבשעת עבודה אחת חושב לפסול עבודה אחרת, והיינו בעיא [וזוהי השאלה] ששאל רב פפא בזמנו: האם מחשבים מעבודה לעבודה.

כיון שלא נפתרה השאלה שלנו עדיין, יש צורך להביא ראיה אחרת; תא שמע [בוא ושמע] שנינו במשנתנו: או שלא לשמו ולשמו — פסול, ונדקדק: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] אי נימא [אם נאמר] שמדובר בשתי עבודות, השתא [הרי, עכשיו] לשמו ושלא לשמו אמרת כבר שפסול הוא, שלא לשמו ולשמו מיבעיא [נצרכה לומר] שנפסל?! הרי ברור שנפסל מיד במחשבה ראשונה!

אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שחשב את שתי המחשבות בעבודה אחת, ומדסיפא [ומכיון שסופה של המשנה] מדברת בעבודה אחת רישא נמי [תחילתה של המשנה גם כן] בעבודה אחת ומשנתנו כר' יוסי!

ודוחים: לא, לעולם אפשר לפרש שמדובר בשתי עבודות, ובדין הוא דלא איצטריך [שלא היה צריך לו] לפרש דבר זה, ואפשר היה ללמדו מקל וחומר מן ההתחלה, אולם דבר זה הוא דבר שבסגנון ולא לצורך, ונשנה בגלל גרר הלשון ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] לשמו ושלא לשמו, תנא נמי [שנה גם כן] שלא לשמו ולשמו.

ושוב מנסים להביא ראיה תא שמע [בוא ושמע] מה ששנינו במשנה אחרת: שחטו את הפסח שלא לאוכליו לצורך אנשים שאינם מסוגלים מבחינה גופנית לאכול אותו, או שלא למנוייו לאלה שלא נמנו מתחילה על קרבן מסוים זה, או לערלים ולטמאין שנאמר בתורה שאסור להם לאכול מקרבן הפסח — פסול. הכא פשיטא [כאן פשוט] שמדובר שחשב מחשבה זו בעבודה אחת והיא עבודת השחיטה כמפורש, ומדסיפא [ומכיון שהסוף] שהיא המשנה הבאה, מדברת בעבודה אחת — רישא נמי [ההתחלה, משנתנו, גם כן] מדברת אפילו בעבודה אחת שלא כר' מאיר!

ודוחים: מידי איריא [וכי שייך] וכי בהכרח הדברים צמודים וזהים?! הא כדאיתא והא כדאיתא [זו כפי שהיא וזו כפי שהיא] סיפא [הסוף] המשנה הבאה — מדברת בעבודה אחת, ורישא [ההתחלה] משנתנו אי [או] מדברת בעבודה אחת ושלא כר' מאיר, אי [או] מדברת בשתי עבודות, וכר' מאיר.

ושוב מציעים; תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה ששנינו באותה משנה: שאם שחט לאוכליו ושלא לאוכליו — כשר. ויש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי נימא [אם תאמר] שחישב בשתי עבודות ששחטו לאוכליו על מנת לזרוק שלא לאוכליו, וטעמא [והטעם] שכשר, דווקא מפני דחשיב [שחשב] מחשבת פסול בשעת עבודה אחרת כגון בזריקה, ומדוע — לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה שהמחשבה להאכיל את הפסח למי שאינו ראוי אינה פוסלת בשעת זריקה אלא בשעת שחיטה בלבד.

הא [הרי] מכאן נסיק כי בעבודה אחת כגון בשחיטה דמהניא ביה [שמועילה בה] מחשבת אוכלין יהא פסול, והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שמקצת אוכלין לא פסלא, שאם רק מקצת מאוכלי הפסח פסולים מלאוכלו כמו במקרה זה אינו נפסל על ידי כך!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Or perhaps the mishna meant to teach a case of two rites. During the first rite, one had a particular intent, and during the second rite he had a different intent. Then, even according to Rabbi Meir, who said that in general we hold one accountable for the first expression, this rule applies only in one rite, but in two rites even he concedes that it disqualifies. Since the second statement was made during a different rite, it too is significant.

They said: To which part of the mishna does this discussion refer? If we say that the discussion pertains to the case in the mishna of slaughtering an offering first for a different purpose and then for its own purpose, then whether these intentions are verbalized during one rite or during two rites, whether according to the opinion of Rabbi Meir or according to the opinion of Rabbi Yosei, the offering is disqualified from the first statement, as also Rabbi Yosei holds that a person is held accountable even for the conclusion of his statement. That does not mean that the final statement is primary but that it too has value and complements the previous one. Therefore, since one initially intended to offer the Paschal lamb for a different purpose, it was immediately disqualified. Rather, the question is concerning the case of slaughtering an animal first for its own purpose and then for a different purpose; what exactly are the parameters of that case?

The Gemara cites a series of sources in order to resolve this question. Come and hear a resolution to the question from what is taught in the mishna: A Paschal lamb that one sacrificed for a different purpose, and he received the blood, and carried it to the altar, and sprinkled it for a different purpose, is disqualified. This needs clarification: What exactly are the circumstances? If we say that the case is exactly as it was taught, that these four rites are all performed for a different purpose, why do I need to say that he intended to perform all of them, i.e., the slaughter, receiving of the blood, carrying the blood to the altar, and sprinkling it upon the altar, for a different purpose? The offering has been disqualified from the first improper intention during slaughter.

Rather, is this not what the mishna is teaching: A Paschal lamb that one slaughtered for a different purpose, or alternatively, he slaughtered it for its own purpose, but received the blood, and carried the blood, and sprinkled the blood for a different purpose, or alternatively, he slaughtered it, and received the blood, and carried the blood for its own purpose, but sprinkled the blood for a different purpose, in all these situations the offering is disqualified? If so, it is a case of different intentions in two rites, and the mishna can also be in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

The Gemara asks: If so, say the latter clause of the mishna: For its own purpose and for a different purpose. The Gemara clarifies: What are the circumstances? If we say that one had these two intentions during two different rites, that is precisely the meaning of the first clause and there is no need to repeat it. Rather, must we not say that in this part of the mishna, one had both intentions during one rite, and the mishna is according to the opinion of Rabbi Yosei, who said that a person is held accountable even for the conclusion of his statement?

This proof is refuted: No, actually it is possible to explain that even the latter clause of the mishna is referring to a case in which one has conflicting intentions during two different rites, and the difference between the first clause and the latter clause of the mishna is as follows: The first clause is referring to a case in which one is standing at the time of the slaughter and thinking about slaughtering the animal as a different offering; alternatively, he is standing at the time of the sprinkling of the blood and thinking about sprinkling for a different purpose.

The latter clause of the mishna, on the other hand, is referring to a case in which one is standing at the time of the slaughter and thinking about sprinkling for a different purpose. For example, where he said: I am hereby slaughtering the Paschal lamb for its own purpose, but my intent is to sprinkle its blood for a different purpose. And the mishna teaches us a new halakha, that one can intend from one rite to another rite, meaning that one can disqualify an offering through an improper intention about an upcoming rite while performing an earlier rite. And this was the question raised by Rav Pappa on a different occasion. He asked if intent during one rite concerning the performance of a different rite can disqualify an offering.

Since our question has not been resolved, it is necessary to bring another proof: Come and hear that which is taught in the last clause of the mishna: Or for a different purpose and for its own purpose, the offering is disqualified. The Gemara analyzes this statement: What exactly are the circumstances? If we say that it speaks about two rites, there is a difficulty: Now that you have already said that if the priest first performed a rite while intending that the offering be for its own purpose, and then performed a rite with the intention that it be for a different purpose, the Paschal lamb is disqualified, is it necessary to say that it is disqualified when the priest first performed a rite while intending that the offering be for a different purpose, and then performed a rite with the intention that it be for its own purpose? It is obvious that the offering is disqualified immediately with the first expression of intent.

Rather, isn’t the mishna addressing a case in which the priest has two intentions during one rite? And since the last clause of the mishna talks about one rite, the earlier clause of the mishna must also speak about one rite, and the mishna is according to Rabbi Yosei.

The Gemara refutes this proof: No, actually it is possible to explain that the last clause speaks about two rites, and by right it was not necessary to include this case, as it could have been inferred from the previous case. It was included for stylistic considerations: Since the mishna taught the case in which the rites are performed for its own purpose and for a different purpose, it also taught the case in which the rites are performed for a different purpose and for its own purpose.

The Gemara again attempts to bring a proof: Come and hear that which is taught in a different mishna: If one slaughtered the Paschal lamb with the intent that it be for those who cannot eat it, i.e., for people who physically cannot consume it; or for those who were not registered for it, i.e., for people who did not register in advance for this particular offering; or for uncircumcised or ritually impure people, whom the Torah forbids from consuming the Paschal lamb, it is disqualified. Here, in the mishna cited, it is obvious that one had this intent during one rite, as the mishna explicitly states that he had this intent during the slaughtering. And since the latter clause, which is the next mishna, speaks about one rite, the first clause, which is the current mishna, must also speak about one rite, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

The Gemara refutes this proof. Are the two cases comparable? Need they be exactly parallel? Perhaps this case is as it is, and that case is as it is. The latter clause, the next mishna, speaks about one rite, whereas the first clause, the current mishna, speaks either about one rite and is not according to Rabbi Meir or about two rites and is even according to Rabbi Meir.

The Gemara further proposes: Come and hear a solution based on what was taught later in that other mishna: If one slaughtered the Paschal lamb with the intent that it be for those who can eat it and for those who cannot eat it, it is valid. This ruling must be clarified: What exactly are the circumstances? If we say that one had two intentions during two different rites, e.g., he slaughtered it for those who can eat it and sprinkled the blood for those who cannot eat it, then the reason that the sacrifice is valid is that he had the disqualifying intention at the time of the sprinkling, which does not invalidate the offering because there is no intent concerning those who can eat it during the sprinkling. That is, intent to feed the Paschal lamb to those who are unable to eat it invalidates the offering only during the slaughter but not during the sprinkling.

But if one had both intentions during one rite, such as the slaughter, during which intent with regard to those who will eat the offering is effective, the sacrifice is disqualified. However, this conclusion is difficult, for we maintain that if only some of those who are to eat the Paschal lamb are unable to do so, such as in this case, the offering is not disqualified.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' הפסח ששחטו שלא לשמו כו' בעי רב פפא בעבודה אחת מאלו העבודות אמר לשם פסח ולשם שלמים או דלמא בשתי עבודות בשחיטה אמר לשם פסח ובקבלה אמר לשם שלמים. ודברי ר' מאיר דאמר בתחלת דבריו אדם מתפיס ור' יוסי הוא דאמר אף בגמר דבריו אדם מתפיס מפורשין הן במשנתנו בתמורה פ' חמישי האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אם לכך נתכוון בתחלה אע"פ שאי אפשר לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימין אם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה ומפרשא דגמרי' אליבא דרבי מאיר דאמר בתחלת דבריו אדם מתפיס לר' יוסי בדקי' ליה [אי] מהדר הוא דקא הדר ביה תפוס לשון ראשון ואי אמר לתמורת שניהם נתכוונתי דבריו קיימין מאי.

ת"ש הפסח ששחטו שלא לשמו קבל והלך וזרק שלא לשמו או לשמו ושלא לשמו כו' היכי דמי אי נימא בעבודה אחת כדקתני למה לי עד דמחשב שלא לשמו בכולהו מקמייתא איפסל ליה לדברי הכל אלא לאו הכי קתני הפסח ששחטו שלא לשמו [או ששחטו לשמו] וקבל שלא לשמו כו' דהוה ליה שתי עבודות אחת לשמו ואחת שלא לשמו אי הכי אימא סיפא או לשמו ושלא לשמו ה"ד אי נימא בשתי עבודות היינו רישא למה לי למתני ליה תרי זימני אלא לאו בעבודה אחת שחטו לשם פסח ולשם שלמים ומתני' רבי יוסי היא דאמר אף בגמר דבריו אדם מתפיס לפיכך תני פסול אבל לר' מאיר בתחלת דבריו מתפיס וכשר ודחי' לא לעולם כולה מתני' בשתי עבודות רישא כגון דשחיט ומחשב בשחיטה לשמו ומחשב שלא לשמו בקבלה וכן בהולכה וכן בזריקה סיפא כגון דאמר בשחיטה הריני שוחטו לשם פסח לזרק דמו שתים שהן ארבע לשם שלמים שמעינן מינה דמחשבין מעבודה לעבודה והיינו בעיא דרב פפא הא איפשטא:

ת"ש או שלא לשמו ולשמו פסול האי מאי אי אמרת דמתני' בשתי עבודות ומחייבי' באחת שלא לשמו ובאחרת לשמו היינו רישא דרישא והיא תחלת משנתנו דאמרי' דברי הכל פסול אי דקאי בעבודה ומחשב בעבודה אחרת היינו רישא אלא לעולם בעבודה אחת רישא נמי לשמו ושלא לשמו בעבודה אחת ובעיא דרב פפא קיימא ודחי' לא לעולם בשתי עבודות ומדין הוא וכו'.

ת"ש שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלים וכו' ת"ש שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' כשר היכי דמי אי נימא בשתי עבודות כגון שחטו לאוכליו וזרק לשמו שלא לאוכליו טעמא דחשיב בזריקה ולפיכך הוא כשר דאין מחשבת אוכלין בזריקה דתנן נמנין ומושכין את ידיהן עד שישחט כו' ואוקימנא מחלוקת לימשך אבל לימנות דברי הכל עד שישחוט שנא' במכסת נפשות תכוסו הזהיר לשחוט על שנמנין בו הא אלו שוחטו לאוכליו ושלא לאוכליו [פסול] והא קיי"ל כל היכא דפתיכא פסולין לכשרין כשר אלא ודאי לעבודה כו' ומדסיפא כו' ובעיא דרב פפא לא איפשטא פי' פתיכי מעורבין כדגרסי' בתחלת [שבועות] בענין מראות נגעים. אימור דשמעת לה לר"ע בפתוך ובחלוק מי שמעת ליה ובמשנה בתחלת נגעים הפתוך בשלג ביין המזוג בשלג והפתוך שבסיד כו':

זה שביארנו במשנתנו שמחשבות שבשתי עבודות אחת של הכשר ואחת של פסול אין לומר תפוס לשון ראשון בתוספות הקשו בה ממה שאמרו בשני של זבחים השוחט את הזבח על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו ועל מנת לאכול כזית חוץ למקומו פסול ואין בו כרת כלומר אחר שנתערבה מחשבת מקום שאין בה כרת במחשבת זמן שיש בה כרת ור' יהודה אומר אם מחשבת זמן קדמה פגול וחייב כרת ואם מחשבת מקום קדמה פסול ואין בו כרת וודאי טעמו של ר' יהודה משום תפוס לשון ראשון וחכמים אין סוברים כן ואמרו עליה בגמ' מחלוקת בשתי עבודות כגון ששחט על מנת לאכול חוץ לזמנו וקבל על מנת לאכול חוץ למקומו שלדעת ר' יהודה תפוס לשון ראשון ולרבנן אף בגמר דבריו אדם מתפיס ונתערבו המחשבות אבל בעבודה אחת כגון ששחט על מנה לאכול כזית חוץ למקומו וכזית חוץ לזמנו למקומו דברי הכל נתערבו המחשבות ואין בו כרת ור' יוחנן אמר אף בעבודה אחת מחלוקת אלמא שלדעת האומר תפוס לשון ראשון אף בשתי עבודות הוא נאמר ועיקר הדברים שבזו לא נגעו בה מדין תפוס לשון ראשון אלא מצד עירוב מחשבות שלדעת ר' יהודה כל שמחשבת זמן קדמה כבר נתחייב כרת ואין מחשבת מקום שאחריה מפקיעתו אבל כשקדמה מחשבת מקום שלא נתחייב כרת כשבאה אחריה מחשבת זמן לא מצאה מקום לחול שכבר נתערבה עמה מחשבת מקום ולרבנן הואיל וקרבן אחד הוא עירוב מחשבות הוא והלכה כחכמים בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות אבל כל שעיקרו מדין תפוס לשון ראשון אין לה מקום בשתי עבודות:

והא קמ"ל מחשבין מעבודה לעבודה ירושלמי שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו אמר ר' יוחנן צד שלא לשמו מעבודה לעבודה והוא פסול ר"ש בן לקיש אמר אין שלא לשמו מעבודה לעבודה והוא כשר:

והא קמ"ל דמחשבין מעבודה לעבודה אי קשיא אמאי לא פריק הכי לעולם סיפא בשבת עבודות ורישא בעבודה אחת ואו או קתני אלא מיהו לאו דחשיב בקמייתא לשמו אלא בסתמא כגון דשחט בסתם וקיבל שלא לשמו שהשחיטה כשרה בסתר כדתנן בזבחים בשלהי פ' ב"ש והקבלה פוסלתו וסיפא אשמעי' דאע"ג דשחט בפי' לשמו קבלה שלא לשמו פוסלתו יש להשיב כיון דבריש' או או קתני תו לא איצטריך סיפ' דהא סתם קתני דאחת מד' עבודות פוסלות שלא לשמו בין אם עשה הראשונות סתם בין אם עשאם בפי' לשמו הלכך בע"כ איצטריך לאוקמי סיפ' במחשבין מעבודה לעבודה:

אלא הכא סתמי' לאוכליו קאי כו' קשיא לי אמאי לא אקשי לי' מפסח בזמנו אליב' דר"מ דהא סתמי' לשמו קאי וכי שחיט לי' שלא לשמו מפיק לי' מסתמי ופסול אבל אם שחטו לשמו ושלא לשמו כשר לר"מ ואל אתי שלא לשמו ומפיק לי' מידי לשמו אלמא שאני היכא דאמר להיכא דלא אמר ונ"ל לתרץ דודאי מר"מ איכ' למיפשט אבל כל הך בעי' אל אתי' לר"מ דכיון דאמר תפוס לשון ראשון פשיט' דאין לשון אחרון מועיל כלום ולא קמבעי' לן אלא לר' יוסי וכי אתאן למיפשט משלא לאוכליו אליב' דר' יוסי אתאן למיפשט וליכ' למיפשט מר' יוסי משלא לשמו המוצי' מיד לשמו לפסול בזמנו שכן יוצי' להכשיר שלא בזמנו דהא אמרן דפסול שלא לשמו אלים ונוהג בכל הזבחים:

בפרש"י בד"ה לעולם סיפא כו' רישא מיירי דכי שחיט חישב בה לשמו וכשזרק חישב כו' עכ"ל נקט במלתיה סיפא דרישא דהיינו שחט לשמו וקבל והלך וזרק שלא לשמו משום דמההיא הוא פריך ליה וה"ה רישא דרישא דקתני הפסח ששחט שלא לשמו היינו שקבל והלך וזרק לשמו איירי נמי בכה"ג בב' עבודות ממש דהיינו דכי שחיט חישב בה שלא לשמו וכשזורק חישב לשמו ותלמודא דקאמר ורישא דקאי בשחיטה קא מחשב בשחיטה א"נ קאי בזריקה כו' ר"ל דבין רישא דרישא ובין סיפא דרישא איירי בב' עבודות ממש דבשחיטה קא מחשב על השחיטה ובזריקה קא מחשב בזריקה אבל הסיפא דקאי בשחיטה וקמחשב בזריקה ונקט התלמוד במלתיה רישא דסיפא לשמו ושלא לשמו משום דמההיא הוי פריך ליה וה"ה דסיפא דסיפא שלא לשמו ולשמו בכה"ג איירי כדמסיק לקמן ומהרש"ל הבין בזה דרך אחרת ואינו מבורר לי וק"ל:

גמ' ומדסיפא בעבודה א' רישא נמי כו' ר"ל רישא דסיפא דהיינו המציעתא ואע"ג דרישא דכולה מתניתין ע"כ בשתי עבודות קמיירי מ"מ כיון דהמציעתא לא מצי איירי בב' עבודות ממש דומיא דרישא (דכולה) אלא בחישב מעבודה לעבודה טפי ניחא לן למימר דהמציעתא איירי בעבודה א' ממש דומיא דסיפא דלאוכליו כו' וק"ל:

תוספות בד"ה אבל בשתי כו' הא קתני סיפא טמאים וטהורים כשר כו' ובעבודה א' מיירי דאין מחשבת כו' עכ"ל ר"ל לרבי יוסי ניחא טמאים וטהורים בעבודה א' דתרווייהו חיילי דאף בגמר דבריו אדם נתפס וה"ל מקצת טומאה דפסיקא ליה דכשר כדלקמן וק"ל:

בא"ד דבע"א לא משכחת מקצת ערלה דלא פסלה לר"מ כו' עכ"ל נראה דלאו היינו ברייתא דלקמן דמייתי להכשיר מקצת ערלה מקרא דבהך ברייתא גופא פסיקא ליה טפי להכשיר מקצת טומאה ומיניה וביה ה"ל לאוכחי הכי אלא דאיכא למימר דאתיא כר' יוסי אבל ר"ל בהך ברייתא דלקמן דקתני אחרים אומרים הקדים מולין לערלים כשר ערלים למולין פסול ומדקדק תלמודא מ"ש מולין לערלים דכשר דכולה ערלה בעינן וליכא משמע דס"ל לאחרים דמקצת ערלה כשר ואחרים היינו ר"מ וליכא לאשכוחי לר"מ אלא בכה"ג דקיימי קמיה ערלים ומולין ודקאמר לקמן בשמעתין הא בעבודה א' כו' והא קי"ל דמקצת אוכלין לא פסלא כו' לרבא צ"ל דהיינו נמי באומר לאלו דבאינו אומר לאלו לרבא כשר משום תפוס לשון קמא דהיינו לאוכליו ובלאו האי דיוקא ה"מ לדיוקא לקמן בפשיטות מלמנויו ושלא למנויו דפסול בב' עבודות דה"ל שינוי בעלים בזריקה דפסול וע"כ איירי בעבודה א' ודו"ק:

בד"ה אי בב' עבודות כו' וי"ל דסברא הוא דבב' עבודות אינו מועיל מפרש כו' עכ"ל היינו בב' עבודות אבל בעבודה אחת ודאי דמועיל מפרש יותר מסתם לר"מ דשלא לשמו גרידא מפיק ליה מסתמא דלשמו קאי ולא מפיק ליה מידי לשמו כמ"ש התוס' לקמן:

בד"ה והיינו בעיא כו' ורשב"א מפרש והיינו בעיא דרב פפא כו' הנך ב' עבודות היינו כגון כו' עכ"ל דלא ניחא ליה לפרש לגירסת ר"ח וריב"א כמ"ש התוס' לעיל והיינו בעיא דרב פפא שאינו יכול לפושטה כו' דא"כ בכה"ג בכולי תלמודא דמייתי למפשט בעיא ודחי לה הל"ל הכי אלא לפי גירסתם מפרש לה דלהכי קאמר הכא והיינו בעיא דרב פפא דלעיל דלאו כדס"ד מעיקרא אי מתני' איירי בב' עבודות ממש אי בעבודה אחת אלא דהרישא ודאי איירי בב' עבודות ולא מבעיא אלא במציעתא אי בעבודה א' איירי ואתיא כר"י אי בב' עבודות במחשב מעבודה לעבודה איירי ואתיא אפילו כר"מ ומהרש"ל הבין דקמבעיא ליה אי אמרינן דר"מ מודה בב' עבודות כה"ג דהוו כעבודה אחת עכ"ל ואין זה מבורר לי דהיינו אבעיא דזבחים ודו"ק:

בד"ה אי לימא בב' עבודות כו' דלרב חסדא דאמר פסול לא מצי איירי בב' עבודות כו' עכ"ל לפי מה שפי' ר"י גופיה לקמן דרב חסדא לא פסל אלא בשחט ע"מ שיתכפרו בו ערלים דהיינו ע"מ לזרוק אבל בזרק לשם ערלים אפילו רב חסדא מודה דכשר דאין מחשבת אוכלין בזריקה איכא לאוקמא נמי ב' עבודות דקאמר הכא היינו ב' עבודות ממש בשחט לאוכליו וזרק שלא לאוכליו דרב חסדא נמי מודה ביה דכשר וכדקאמר משום דאין מחשבת אוכלין בזריקה [א] ויש ליישב דשחטו לאוכליו ושלא לאוכליו לא משמע בב' עבודות ממש מדלא נקט רק שחטו שלא לאוכליו כו' משמע דכולה אשחיטה דמחשבת השחיטה לאוכליו והזריקה שלא לאוכליו בשעת שחיטה מדלא נקט נמי וזרק שלא לאוכליו ודו"ק:

גמ' ורישא דקאי בשחיטה וקא מחשב כו' כצ"ל. ונ"ב זהו רישא דכולה הפסח ששחטו שלא לשמו ומה ששנה אח"כ או קבל והלך כו' איירי ששחט לשמו אלא שעומד בזריקה וחשיב בזריקה דהיינו ב' עבודות ואותם ב' עבודות מפרש רש"י אבל מרישא דכולה דאיירי בעבודה א' לא הזכיר רש"י ודו"ק (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה והא קי ל לקמן הס"ד:

תוס' בד"ה אבל בשתי כו' לא משכחת מקצת ערלה נ"ב פי' לקמן ממעטינן מקצת ערלה לכ"ע מקרא דמשמע לכ"ע מקצת ערלה אינה פוסלת דאי איירי שהקדים מולין לערלים ומשום תפוס לשון ראשון א"כ לא הוי מקצת ערלה אלא [ה"ל כולה] מולין וא"כ באיזה ענין משכחת מקצת ערלה ממש דכשר אף לר"מ אלא בכה"ג ודו"ק:

בד"ה והיינו בעיא כו' היינו כגון שוחט לשמו. נ"ב אין לפרש אבל בב' עבודות ממש אינו נפסל דודאי בכל אחד נפסל אפילו הוו אינך כולהו לשמו אלא אף בהכי קמנעי ליה אי אמרינן דר"מ מודה בב' עבודות כה"ג דהוי כעבודה אחת ודו"ק (עי' במהרש"א):

בד"ה אילימא כו' שיתכפרו בו ערלים כשר. נ"ב פירוש בזריקה ומשום דס"ל דאין מחשבת אוכלין בזריקה מש"ה קיל נמי שאפילו חשב הזריקה לכולה ערלים שאינו פסול ע"ש:

גמרא מקמייתא איפסיל לה. מפרש"י משמע דגריס בחדא איפסיל ליה והוא יותר נכון:

גמ' ת"ש או של"ש ולשמו פסול ה"ד א"נ בב"ע כו'. לכאורה נראה דהיינו דומיא דלשמו ושל"ש והוא דאמר הריני שוחטו ע"מ לזרוק דמו של"ש והשחיטה גופא תהיה לשם פסח. וזה הוי גם כן כש"כ מלשמו ושל"ש עתוי"ט וכ"נ שהבין המהרש"א. אבל בפרש"י ויותר בפי' ר"י שבתוספות למ"כ:

רש"י ד"ה מידי איריא. וכי ראיה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מקצת אוכלין. ראויין לאכול ושחטו לשם כולן. כצ"ל:

או דילמא בשתי עבודות תנן. אחת חישב לשמו ובשניה שלא לשמו והכא ליכא למימר תפוס לשון ראשון שהרי ארבעתן העבודות חשובות זו כזו ליפסול את הזבח באחת מהן ואפילו לרבי מאיר מיפסיל: ומהדר גמרא אהייא מהני לישני דסיפא דמתניתין קיימא הך בעיא: אי נימא אשלא לשמו. ברישא והדר לשמו הא בין לר' מאיר בין לר' יוסי אפילו בעבודה אחת מיפסיל לר' מאיר דהא אמר תפוס לשון ראשון לרבי יוסי נמי מיפסיל דהא ר' יוסי אף בגמר אית ליה כלומר תחלת דבריו של אדם וסופן בכולן דעתו נתפסת וכולן מתקיימין: אלשמו ושלא לשמו. דאי בעבודה אחת נמי פסיל ליה מתני' תו לא מיתוקמא כרבי מאיר דאמר תפוס לשון ראשון ולשון אחרון לא חייל: אי נימא כדקתני. שחט וקיבל והלך וזרק כולן שלא לשמו ולאו או קאמר למה לי בכולהו הא בחדא קי''ל בזבחי' בשמעתא קמייתא דהזבח נפסל: לעולם. סיפא נמי דקתני לשמו ושלא לשמו בשתי עבודות ודקשיא לך היינו רישא לא תיקשי רישא מיירי דכי שחט חישב בה לשמו וכשזרק חישב בה שלא לשמו וסיפא מיירי דבשעת שחיטה חישב תרתי מחשבות חדא על השחיטה לשמו וחדא על הזריקה שלא לשמו: דאמר הריני שוחט לשמו. על מנת לזרוק שלא לשמו והכא ליכא למימר תפוס לשון ראשון דהא אעבודה אחריתי קאי לשון שני וקא משמע לן מתני' דמחשבין מעבודה לעבודה כלומר דמחשב בשעת עבודה זו על חברתה לעשותה במחשבת פסול נפסל מיד ואפילו לא עשה השניה במחשבת פסול כמו שחיטה: והיינו בעיא דרב פפא. דאמר מחשבים מעבודה לעבודה בשחיטת קדשים בפ''ק (ד' י) דאמרינן התם מתקיף לה רב פפא דילמא הא קמ''ל דמחשבין מעבודה לעבודה: השתא לשמו ושלא לשמו. דעבודה ראשונה בכשרות אמרת פסול במחשבת עבודה שניה: שלא לשמו ולשמו מיבעיא. דכיון דנפסל בעבודה ראשונה מהיכן יחזור ויוכשר: אלא לאו בעבודה אחת. ותנא לשמו ושלא לשמו לאפוקי מדרבי מאיר דאמר תפוס לשון ראשון ותנא שלא לשמו ולשמו דלא תימא תפוס לשון אחרון דהא הדר ביה מקמא וכי שחיט אהאי בתרא קא שחיט קמ''ל דר' יוסי הוא דאמר בכל דבריו אדם נתפס ולא הדר ביה אלא אתרוייהו איכוין: ומדסיפא. שלא לשמו ולשמו בעבודה אחת קאמר דבשתי עבודות לא איצטריך: רישא. דלשמו ושלא לשמו נמי אף בעבודה אחת ור' יוסי היא: לעולם בשתי עבודות. ודקשיא לך פשיטא הא איפסיל ליה מעבודה קמייתא: איידי דתנא לשמו ושלא לשמו. לאשמעינן דמחשבין מעבודה לעבודה כדלעיל תנא נמי שלא לשמו ולשמו: שלא לאוכליו. לחולה ולזקן שאין יכולין לאכול כזית ואין בו מנויין אחרים אלא הן: פסול. דאיש לפי אכלו כתיב (שמות יב) הראוי לאכול: שלא למנוייו. נימנו עליו חבורה זו ושחטה לשם חבורה אחרת: לערלים. ישראל שמתו אחיו מחמת מילה והן פסולין מלאכול פסח דכתיב כל ערל לא יאכל בו (שם): טמאים. נמי אסורים בקדשים ובכרת הן על אכילתן: הכא פשיטא בעבודה אחת קאי. דהא חדא מחשבה הוא דאיכא: רישא נמי בעבודה אחת. כלומר אפילו בעבודה אחת ודלא כר' מאיר: מידי איריא. וכי ראיה היא זו: סיפא. דבמחשבה אחת מיירי ליכא לאוקומה אלא בעבודה אחת: רישא. דמיירי בשתי מחשבות איכא לאוקומא אי אף בעבודה אחת ודלא כר' מאיר: אי בשתי עבודות. ולא בעבודה אחת ור' מאיר: לאוכליו ושלא לאוכליו. כדמפרש ואזיל: היכי דמי אי נימא בשתי עבודות. שחטו לאוכליו ע''מ לזרוק שלא לאוכליו ואשמעי' דכשר: וטעמא מאי משום דאין מחשבת אוכלין. אין מחשבת פסול האוכלין כגון חולה וזקן פוסלת בזריקה דבשחיטה הוא דכתיבי אוכלין לפי אכלו תכוסו והיינו תשחוט כדמתרגמי' ושחט ויכוס: ה''ג בעבודה אחת כגון בשחיטה דמהני' בה מחשבת אוכלין פסול. ואפי' כה''ג דאמר לאוכליו ושלא לאוכליו: והא קיימא לן. לקמן (דף סא.): מקצת אוכלין. כגון הכא דנימנו בו ראויין לאכול ושחטו לשם כולן כשר דהא כולה שחיטה נמי משום אוכלין צריכה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולקמן מפרש מאי שנא דלשמו ושלא לשמו פסול ולאוכליו ושלא לאוכליו כשר:

אבל בשתי עבודות אפי' ר' מאיר מודה. וא''ת והיכי מיתוקמא מתני' כר' מאיר הא קתני סיפא לטמאים ולטהורים כשר ואמאי נימא תפוס לשון ראשון ובעבודה אחת מיירי דאין מחשבת טמאים אלא בשחיטה וי''ל דמתני' מיירי כגון דקיימי קמיה טמאים וטהורים ואמר הריני שוחט לאלו דבענין אחר לא משכחת מקצת ערלה דלא פסלה לר' מאיר אליבא דרבא דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף: אי בשתי עבודות היינו רישא. וא''ת ולימא דרישא איירי כששחט סתמא ולכך כשזרק שלא לשמו אמר הוכיח סופו על תחלתו אבל אם אמר בהדיא הריני שוחט לשמו ה''א דלא עקר שלא לשמו אפי' בשתי עבודות להכי איצטריך סיפא וי''ל דסברא הוא דבשתי עבודות אינו מועיל מפרש יותר מסתם: והיינו בעיא דרב פפא. פי' הקונט' דחוק דנקט רב פפא ולא נקט ר' יוחנן דאמר התם בהדיא מחשבין מעבודה לעבודה ונראה לריב''א דגר' לעיל בעי רב פפא בעבודה אחת תנן ומסיק היינו בעיא דרב פפא פי' שפיר מתוקמא בעיא דרב פפא שאינו יכול לפושט' מן המשנה וכן מצא רבי בספר ישן וכן גר''ח ורשב''א מפרש והיינו בעיא דרב פפא מה ששאל בעבודה אחת תנן או בשתי עבודות הנך שתי עבודו' היינו כגון שוחט לשמו על מנת לזרוק שלא לשמו: שלא לשמו ולשמו מיבעיא. וא''ת כי נמי אמרי' בעבודה אחת תיקשי ליה הכי השתא לשמו ושלא לשמו פסול שלא לשמו ולשמו מבעיא דאפי' ר' מאיר דפליג בלשמו ושלא לשמו בשלא לשמו ולשמו מודה דלכ''ע תפוס לשון ראשון וי''ל דאי בעבודה אחת מיירי קא משמע לן כמו שפירש בקונ' דלא אזלינן בתר לשון אחרון [דוקא] לאפוקי מבן ננס דאית ליה בפרק בית כור (ד' קה.) תפוס לשון אחרון לגמרי לבטל הראשון ור''י מפרש דבעבודה אחת אתי שפיר דתני שלא לשמו ולשמו אגב לשמו ושלא לשמו כיון דשניהם בעבודה אחת אבל בשתי עבודות דרישא הפסול בזריקה וסיפא הפסול בשחיטה לא דמו אהדדי ולית ליה למתניי' אגב רישא: שחטו שלא לאוכליו. פי' רש''י לחולה ולזקן ואין מנויין עליו אלא הן וקשה אם כן מאי איריא שלא לאוכליו אפי' סתם נמי פסול כיון שאין לו אוכלין ונראה דמיירי דיש נמי מנויים אחרים: אילימא בב' עבודות טעמא דחשיב בזריקה. נראה לר''י דהכא איירי אליבא דרבה דאמר לקמן (ד' סא:) שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים כשר דלרב חסדא דאמר פסול לא מצי מיירי בשתי עבודות מיהו לקמן משמע במסקנא דאף לרבה פסול:

דף ס - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד