פסחים נח ע"א

דף נח - א

מתניתין:

קרבן תמיד של בין הערביים נשחט ביום רגיל מימות השנה - בשעה שמונה ומחצה [לפי מנין שעות המתחיל בבוקר].

חצות היום היא סוף השעה השישית. והשעה "שמונה ומחצה" היא שעתיים וחצי אחרי חצות היום.

וקרב [כלומר - גמר הקרבתו של התמיד היא] בתשעה ומחצה. כי צריך לעסוק בו במשך שעה בהפשט עורו, בניתוח איבריו, בהדחת הקרב והכרעיים, ובהקטרת אימוריו על המזבח.

אך ביום י"ד בניסן, שבו מקריבים את קרבן הפסח, היו מקדימים את זמן שחיטת התמיד.

לפי שזמנו של קרבן פסח הוא דוקא לאחר תמיד של בין הערביים, כמו שיתבאר בגמרא. וכיון שהפסחים של כל העם היו מרובים, והיו צריכים להספיק לשחוט ולזרוק את דם הפסחים כולם עד השקיעה, היו צריכים לכך זמן מרובה. ולכן, הקדימו את שחיטת התמיד, כדי שישאר די זמן לאחריו לעשות את קרבן פסח.

ולפיכך בערבי פסחים - נשחט התמיד בשבע ומחצה, וקרב בשמונה ומחצה, בין כאשר חל ערב פסח בחול, ובין כאשר חל ערב פסח בשבת. ומשעה שמונה ומחצה, שגמרו בה את הקרבת התמיד, התחיל זמן שחיטת הפסח.

ואם חל ערב פסח להיות בערב שבת, צריכים היו להקדים את זמן שחיטת התמיד עוד יותר. כי צריכים היו להספיק גם לצלות את בשרו לפני השקיעה, היות וצליית בשר הפסח אינה דוחה שבת.

לפיכך, התמיד נשחט אז בשש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה. והפסח אחריו.

גמרא:

והוינן בה: מנא הני מילי שזמן שחיטת התמיד בכל יום הוא בשמונה ומחצה?

אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא לגבי קרבן התמיד [במדבר כח] "את הכבש אחד תעשה בבקר. ואת הכבש השני תעשה בין הערבים".

"ערב" הינו פרק הזמן של המחצית השניה של היום [מחצות היום עד הלילה].

ואם היתה כונת הפסוק "בין הערביים" לומר שזמן הקרבת התמיד הוא במשך כל הזמן הזה, היה לו לכתוב "בערב".

ומכך ששינה הכתוב לשונו וכתב "בין הערביים", דרשינן:

חלקהו לערב, בין שני חלקי ערבים -

תן שתי שעות ומחצה לכאן, לחלק הערב האחד, לפני זמן קרבן התמיד.

ותן שתי שעות ומחצה לכאן, לחלק הערב השני, לאחר זמן קרבן התמיד.

ותן שעה אחת לעשייתו של קרבן התמיד ביניהם.

ונמצא שזמנו של התמיד מתחיל שעתיים ומחצה אחרי חצות - דהיינו, בשמונה ומחצה. וזמן זה הוא מן התורה!22

מתיב רבא על מה שאמר רבי יהושע בן לוי שזמנו של התמיד בשמונה וחצי הוא מן התורה, ממשנתנו, ששנינו בה:

בערבי פסחים היה התמיד נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמונה ומחצה, בין בחול בין בשבת.

ואי סלקא דעתך שזמן התמיד בשעה שמונה ומחצה הוא דין דאורייתא - היכי מקדמינן ליה בערבי פסחים לשבע ומחצה?!

אלא, אמר רבא: גם הזמן של שמונה ומחצה וגם הזמן של שש ומחצה הם רק תקנה מדרבנן.

כי מדאורייתא מתחילה מצותו דתמיד משעה שינטו צללי ערב [משעה שמתחיל הצל לנטות למזרח מחמת נטית השמש למערב], דהיינו משעה שש ומחצה. ^[1]

מאי טעמא?

דאמר קרא "בין הערבים" - מעידנא דמתחיל שמשא למערב, מזמן שמתחילה השמש לנטות למערב הוא זמנו של התמיד.

הלכך - בשאר ימות השנה, דאיכא נדרים ונדבות, וצריכים להקריב אותם קודם תמיד של בן הערביים, היות דרחמנא אמר [ויקרא ו] בעולת התמיד של שחר "והקטיר עליה חלבי השלמים".

ואמר מר [לקמן בעמוד ב] שמכתוב זה דרשינן: עליה [על עולת התמיד של שחר] - השלם הקרבת כל הקרבנות כולם!

דהיינו: מצוה להשלים את עבודת כל הקרבנות דוקא על [אחר] עולת התמיד של שחר, ולא להשלים את עבודת הקרבת הקרבנות על [לאחר] תמיד של ערב. אלא, בזמן שבאים להקריב את התמיד של בין הערביים צריך שתושלם כבר עבודת הקרבנות כולם!

ומשמעות הלימוד הזה הוא שאסור להקריב קרבנות אחרי תמיד של ערב.

הילכך, אף על פי שהיה ראוי לשחוט את תמיד הערב מיד בתחילת זמנו משום "זריזין מקדימין למצוות", בכל זאת תקנו חכמים שלא לעשות כן. אלא, מאחרינן ליה [לתמיד של ערב] תרתי שעי בשעתיים, כדי שיספיקו להקריב את כל הנדרים והנדבות קודם התמיד.

ועבדינן ליה לתמיד בשמונה ומחצה. ^[2]

ולא רצו לאחרו יותר, כדי שלא יהיה קרוב כל כך לשקיעת החמה [תוספות].

ולכן, בערבי פסחים, דאיכא נמי הקרבת קרבן פסח, שזמנו אחריו של תמיד של בין הערביים [וכמו שיבואר להלן], והפסחים של כל העם הם רבים, וצריך להספיק לגמור את עבודות הפסח לפני שקיעת החמה, - מקדמינן ליה לתמיד שעה אחת. ועבדינן ליה בשבע ומחצה.

ואם חל ערב פסח להיות ערב שבת, דאיכא נמי צלייתו של בשר הפסח, דלא דחי שבת [משום שאינה צורך גבוה אלא צורך הדיוט, ואפשר לצלותו מבעוד יום ^[3]], וצריך להספיק לגמור גם את עבודות הפסח וגם את צלייתו אחרי התמיד לפני שקיעת החמה - מוקמינן מעמידים ליה לתמיד אדיניה על דינו מן התורה, שתחילת זמנו היא להשחט בשש ומחצה. ^[4]

תנו רבנן: כסידורו של קרבן התמיד בחול כך סידורו בשבת, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: כסידורו בערב פסח.

והוינן בה: מאי קאמר?

אמר אביי: הכי קאמר: כסידורו של קרבן התמיד ביום חול בערב הפסח, שנשחט בשבע ומחצה - כך גם סידורו של קרבן התמיד בשבת בערב הפסח. שגם אז התמיד נשחט בשבע ומחצה, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: כסידורו של קרבן התמיד בערב הפסח שחל להיות בערב שבת, שנשחט מוקדם ככל האפשר, בשש ומחצה, כדי שיספיקו להקריב את הפסח וגם לצלות את בשרו מבעוד יום - כך סידורו בערב פסח שחל בשבת. שגם אז התמיד נשחט בשש ומחצה.

שהיות ואין מקריבים נדרים ונדבות בשבת, אין צורך לאחר את התמיד כבחול. וכיון שיש פסח אחריו, מקדימים אותו לתחילת זמנו, בשש ומחצה. ^[5]

ולפי זה, מתניתין דקתני שהתמיד נשחט בערבי פסחים בשבע ומחצה בין בערב פסח שחל בחול ובין בערב פסח שחל בשבת - רבי ישמעאל היא.

והוינן בה: במאי קא מיפלגי, מדוע רבי ישמעאל חולק על רבי עקיבא? הרי צודק רבי עקיבא, שכאשר חל בשבת יש להקדים את התמיד ככל האפשר מחמת הפסחים הרבים שצריכים להקריב אחריו, הואיל ואין צורך לאחרו כלל משום נדרים ונדבות?

ומבארינן: בקרבן מוספין של שבת, האם הם קודמין לעבודת הבזיכין של לחם הפנים - קמיפלגי.

על השלחן היו מונחות שתי מערכות של לחם הפנים, ועל כל מערכת היה בזך ובו לבונה. כל שבת היו מסלקים מהשלחן את שני הבזיכים ואת הלחם שהיו מונחים עליו במשך השבוע, ומסדרים עליו לחמים ובזיכי לבונה חדשים.

את הלבונה שבבזיכים הקטירו על המזבח, וההקטרה של הלבונה התירה את הלחם לכהנים באכילה, כדכתיב "והיתה ללחם - לאזכרה". ומיד לאחר ההקטרה חילקו את הלחם לכהנים לאכול. והיו צריכים שעה להתעסק בהקטרת הלבונה שבבזיכים ובחילוק הלחם לכהנים.

רבי ישמעאל סבר - מוספין קודמין לסילוק הבזיכין ולהקטרתן!

כל מקום שנאמר "בוקר" הוא לשון הקדמה, ויש להקדים ולעשותו בתחילת היום.

ואילו כל מקום שנאמר "יום" משמעותו לאחר תחילת היום, בשעה יותר מאוחרת.

ולכן נהגו להקריב את קרבנות המוספים בשעה שישית, היות ונאמר בהם "יום".

בקרבנות המוספים כתוב פעם אחת "ביום", ואילו בבזיכים כתוב פעמיים - "ביום השבת ביום השבת". ומשמע שיש לאחרם אחרי הקרבנות שכתוב בהם יום אחד בלבד.

לפיכך, מאחרים את הקטרת לבונת הבזיכים שכתוב בהם פעמיים "ביום" למוספין שכתוב בהם פעם אחת "ביום".

ולכן, עבד להו למוספין בשש, שנאמר בהם "ביום" - ולא "בבקר" ומשמע שיש לאחרם. לפיכך מתחילים עבודת המוספין בתחילת השעה הששית, והעבודה נמשכת במשך השעה הששית.

ובזיכין, שנאמר בהם פעמיים "ביום", זמנם לאחר המוספין, ומתחילים עבודתם - סילוק הבזיכין, הקטרתם וחילוק הלחם - בתחילת שבע, ונמשכת העבודה במשך השעה השביעית.

ועביד ליה לתמיד בשבע ומחצה, חצי שעה אחרי תחילת השעה השמינית.

ולא עשו את התמיד מיד בתחילת השעה השמינית, כי חילוק לחם הפנים לכהנים נגמר רק אחרי כן. ועוד, שלא רצו לקבוע זמנים שונים לתמיד, אלא או בתחילת זמנו בשש ומחצה או בשבע ומחצה כמו בחול. ^[6]

רבי עקיבא סבר בזיכין קודמין למוספין.

והוא לומד זאת מגזירה שוה "חוקה" "חוקה" ממנחת חביתין של כהן גדול. שזמנה קודם למוספין מדכתיב "עולה ומנחה" - שתהא המנחה סמוכה לעולת התמיד של שחר.

לפיכך עבודת הבזיכין - סילוק הבזיכין והקטרתן וחילוק הלחם לכהנים - בחמש, מתחילת השעה החמישית. ונמשכת עבודתם במשך שעה זו.

ומוספין בשש, מתחילת השעה הששית, ובמשך שעה זו.

ועביד ליה לתמיד בשש ומחצה.

מתקיף לה רבא: מידי [וכי] רבי עקיבא "כסידרו בערב הפסח שחל להיות בערב שבת" קתני?

הרי "כסידרו בערב הפסח" סתמא, קתני! ^[7]

אלא, אמר רבא: הכי קאמר:

כסידרו של תמיד בחול דעלמא, ביום חול של כל ימות השנה, שהתמיד נשחט בשמונה ומחצה - כך סידרו של תמיד בשבת בערב הפסח, בערב פסח שחל בשבת, שגם אז התמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, דברי רבי ישמעאל.

כי הוא סובר שהואיל וצליית בשר הפסח אינה דוחה שבת, ואי אפשר לצלותו עד הלילה, אין להקדים שחיטתו לפני תשע ומחצה, שמא הבשר יתחמם ויסריח. ומאחר ולא מקדימים את הפסח, ממילא אין צורך להקדים את התמיד מזמנו הרגיל.

רבי עקיבא אומר: כסידרו בערב הפסח שחל בחול - שמקדימים את התמיד מחמת הפסחים המרובים שהיו אחריו, ונשחט בשבע ומחצה - כך בערב פסח שחל בשבת הקדימו את התמיד לשבע ומחצה.

כי גם כאשר ארבעה עשר חל בשבת הקדימו את תחילת זמן שחיטת הפסח כמו בחול, כדי שיספיק הזמן להקריב את הפסחים הרבים.

ולפי זה, מתניתין דקתני: בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה, בין בערב פסח שחל בחול ובין בערב פסח שחל בשבת - רבי עקיבא היא.

והוינן בה: במאי קא מיפלגי רבי שמעאל ורבי עקיבא?

ומבארינן: בחשש למכמר בשרא, חימום הבשר - קמיפלגי.

רבי ישמעאל סבר, חיישינן למכמר בשרא.

שמא יתחמם הבשר ויתקלקל אם לא יצלו אותו עד הלילה. לפיכך לא רצו להתחיל את זמן שחיטת הפסחים לפני תשע ומחצה כשחל בשבת, כיון שאי אפשר לצלותו עד הלילה. ולכן גם לא הקדימו את זמן התמיד.

ורבי עקיבא סבר, לא חיישינן למכמר בשרא.

לפיכך הקדימו את תחילת זמן שחיטת הפסח גם כאשר חל בשבת, כדי להספיק להקריב את הפסחים הרבים שהיו שם. ולכן הקדימו גם את התמיד.

תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשעה ומחצה כו' מה"מ ובא ר' יהושע לפרש כי מן התורה הוא זה השיעור ונדחו דבריו ופשיט רבא מצותה בתמיד של בין הערבים מכי ינטו צללי ערב מאי טעמא בין הערבים משעה שמתחיל היום להעריב משמע דתחלת שעה שביעית הוא בין שני הערבים בין ערב דאתמול לערב דהאידנא שכל הלילה נקרא ערב שנאמר (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר ונמצאת מצות התמיד מתחלת שביעית הלכך כל השנה דבעי' להשלי' כל קרבן ואח"כ תמיד של בין הערבים דאמר מר והקטיר עליה חלבי השלמים למה לי וכי אין מקטירין אלא חלבי השלמים והלא חלבי החטאות והאשמות כיוצא בהן אלא לומר לך עליה השלם כל הקרבנות וכיון דאיכא בכל השנה נדרים ונדבות עבדינן להו קודם התמיד של בין הערבים מאחרינן לה לתמיד שתי שעות ומחצה ועבדינן ליה בשמנה ומחצה [בערבי פסחים מקדמינן ליה שעה אחת לעבדינן ליה בשבע ומחצה] כדי שתהא שהות ביום לשחיטת הפסח חל ערב פסחים להיות בערב שבת דאיכא נמי צליית הפסח דבעינן מבעוד יום עבדינן התמיד כדין התורה בשש שעות ומחצה:

ת"ר כסדרו בחול כך סדרו בשבת דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר כסדרו בערב הפסח ופריש ליה אביי הכי כסדרו בחול בערב הפסח בשבע שעות ומחצה כך סדרו בשבת בערב הפסח דברי ר' ישמעאל נמצאו דברי ר' ישמעאל כמשנתנו דקתני בשבע שעות ומחצה בערב הפסח נשחט התמיד בין בחול בין בשבת ר' עקיבא אומר התמיד של בין הערבים של שבת בערב הפסח היה נשחט בשש שעות ומחצה כסדרו בערב הפסח שחל להיות בערב שבת ובהא פליגי ר' ישמעאל סבר מוספין קודמין לבזיכי לחם הפנים הלכך מוספין בשש כו' ור' עקיבא סבר בזיכין קודמים הלכך בזיכים בחמש ומוספים בשש והתמיד בשש ומחצה ודחי לה רבא להא דאביי הכי [מידי] כסדרו בחול בערב הפסח קתני כסדרו בחול סתמא קתני ופריש רבא הכי כסדרו בחול דעלמא בשמונה ומחצה כך סדרו בשבת בערב הפסח ר' עקיבא כסדרו בכל ערב הפסח בשבע ומחצה כך סדרו בשבת בערב הפסח כמתניתין דקתני בין בחול בין בשבת בשבע ומחצה ובמכמר בשרא פליגי ר' ישמעאל סבר כיון דלא צלינן ליה עד לערב אי שחטת ליה לפסח משעה תשיעית אתי בשרא למכמר אלא מאחרינן ליה ושחטינן ליה [לפסח] משעה עשירית ולמעלה ור"ע לא חייש למכמר בישרא.

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר תמיד נשחט בשמנה ומחצה וקרב בתשע ומחצה בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמנה ומחצה בין בחול בין בשבת חל ערבי פסחי' להיות ערב שבת נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו אמר הר"ם העיקר אצלנו כי תמיד של שחר לא יקדים אותו שום קרבן ותמיד של בין הערבים לא תאחר אחריו קרבן בשום פנים אלא קרבן פסח ותחלת שעת הקרבת תמיד של בין הערבים מחצי השעה השביעית עד סוף היום והוא השעה שיתחיל הצל שיארך בו ויראה לכולם ארכו ובכל הימים שהיו שם קרבנות רבות יתאחרו שתי שעות אחר תחלת השעה לפי שלא נוכל להקריב אחריו דבר כאשר נתננו העיקר וערבי פסחים שמותר להקריב פסח אחר התמיד נשחט שעה אחת אחר העת בלבד וכשיחול ערב פסח יום ששי נישחט בו בתחלת שעתו כדי להרחיב העת לצלותו לפי שאי אפשר לצלותו בלילי שבת:

אמר המאירי תמיד נשחט בשמונה ומחצה פי' כבר ידעת ששני תמידין היו קריבין עולה בכל יום אחד של שחר ואחד של בין הערבים ותמיד של שחר כבר ביארנו במסכת יומא פרק ממונה שזמן שחיטתו משהאיר פני מזרח אבל אם שחטו קודם לכן פסול אבל תמיד הערב מן התורה זמנו משהתחיל השמש לנטות למערב נטייה הניכרת והוא משנטה חצי שעה משעה שביעית וזהו שש ומחצה שחצי האחרון של שעה ששית וחצי ראשון של שעה שביעית צל כל דבר עומד תחתיו ואינו נוטה לכאן ולכאן אבל מחצי שעה שביעית ואילך נטייתו ניכרת עד שכל שאדם עומד בפני החמה צלו נוטה למזרח אבל מתקנת חכמים היו מאחרין אותו יותר והוא שכבר ביארנו בכמה מקומות שאין שום קרבן קרב קודם תמיד של שחר וכן אין שום קרבן מתאחר לתמיד של ערב אלא קרבן פסח בלבד ומתוך כך כל השנה היו מאחרין אותו שתי שעות כדי שיהיו בני אדם מקריבין באותם שתי שעות נדריהם ונדבותיהם והיו שוחטין אותו בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה ששעה אחת היו שוהין בעשייתו ונשארו להם שתי שעות ומחצה כלומר שהקרבתו נגמרת בתשע ומחצה לקצת דברים שהיו עושין אחריו כגון קטורת ומנחת התמיד וחביתי כהן גדול ונסכים והדלקת נרות שהיתה עבודה אחרונה שבמקדש ובערבי פסחים היו מקדימין אותו שעה אחת כדי שיהא שהות יותר לעשיית הפסחים והיו שוחטין אותו בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה ר"ל שהקרבתו נגמרת בשמונה ומחצה בין בחול בין בשבת כלומר בין שהיה ארבעה עשר בחול בין שהיה בשבת והוא הדין שאף בכל השנה אף בשבת נעשה בזמן שהוא בחול לפי מה שיתבאר בגמ' שאע"פ שאין נדרים ונדבות בשבת מכל מקום מאחרין אותו משום נדרים ונדבות של חול ונמצא שאין הפרש בזמן שחיטת התמיד והקרבתו בין חול לשבת לא בכל השנה לשמונה ומחצה ולא בערב הפסח לשבע ומחצה אבל אם חל ארבעה עשר בערב שבת שנמצא שצריכים לצלות פסחיהם מבעוד יום שהרי צליית הפסח לא תדחה שבת הואיל ואינה אלא צורך הדיוט היו מקדימין עוד והיו מחזירין אותו לדין תורה לשחוט בשש ומחצה והיתה הקרבתו נגמרת בשבע ומחצה והפסח אחריו:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אע"פ ששחיטת התמיד בכל השנה כשהיא בשמונה ומחצה תקנת חכמים היא כמו שביארנו מ"מ יש בה סמך מן המקרא והוא שנאמר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים והיה לו לומר בערב על הדרך שאמר בבקר אלא בא ללמד שנחלק את הערב לשני ערבים ושש שעות אחרונות כלן בכלל ערב הן וחלקהו לשני חלקים שתי שעות ומחצה לכאן ושתי שעות ומחצה לכאן ושעה אחת אמצעית לעשייתו ומ"מ אינו אלא אסמכתא בעלמא שאלו היה מן התורה לגמרי לא היינו משנים את הזמן בערב הפסח מפני הפסחים אלא קרא אסמכתא בעלמא ומן הדין כל שמחצי שעה שביעית ולמעלה ערב הוא וחכמים תקנו באיחורו מן הטעם שהזכרנו וסמכוה מן המקרא ועל אותו סמך קבעו זמן תפלת מנחה קטנה לתשע שעות ומחצה:

כבר ידעת ששני בזיכי לבונה היו ניתנים על מערכות לחם הפנים שבשלחן ובכל שבת ושבת היו מסלקין את הלחם הישן ומקטירין את הבזיכין ואותה הקטרה מכשרת את הלחם ליאכל והתבאר ביומא שכבשי המוספין היו קודמין להקטרת בזיכין והמוסף היה קרב בשש ואע"פ שזמנו אחר תמיד ותמיד אין זמנו אלא עד סוף ארבע שעות מסתמא שוהין היו עד שעה ששית ונמצאו מוספין בשש ובזיכין בשבע ואע"פ שאמרו מוספין כל היום פירושו שאם לא נעשו בשש עושהו כל היום ובלבד קודם לתמיד הערב וי"א אף לאחר התמיד כדין מחוסר כפורים ששכח בערב הפסח ולא הביא כפרתו קודם התמיד על הדרך שיתבאר למטה אבל מן הסתם קרב הוא בשעה ששית:

זה שנאמר בסוגיא זו לדעת רבא שר' ישמעאל ור' עקיבא נחלקו אם חוששין למכמר בשרא ר"ל חימומו והפסדו אם לאו עיקר הדברים בפירושו שמחלקתם סובבת במה שנחלקו במס' שבת פרק כתבי בהפשט קרבן הפסח כשחל יום שחיטתו בשבת שלדעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אינו מותר להפשיט אלא עד החזה כדי ליטול אימוריו בדרך שלא יתדבקו שערות הצמר באימורין שאלו לא יפשיט כלל אלא שיהא נוקב ונוטל שערות הצמר מתדבקים באימורין ומתוך כך מותר להפשיט עד החזה הא משם ואילך אסור שצורך הדיוט הוא ואף ר' ישמעאל בסוגיא זו לדעת רבה סובר כן ומתוך כך הוא חושש למכמר בשרא אחר שהוא עומד בעזרה ור' עקיבא סובר כחכמים שאמרו שם שמותר להפשיט את כולה ומתוך כך אין לחוש למכמר בשרא:

ולענין פסק הלכה שמפשיט את כלו שאין בראוי להטיל קדשי שמים כנבלה כמו שביארנו שם:

ומתני' דק תני בין בחול בין בשבת ר' ישמעאל היא. פי' והשתא יש לומר דקאי האי בין בחול בין בשבת בין אסיפא בין ארישא:

ומתני' דקתני בין בחול בין בשבת ר"ע היא פי' השתא נמי יש לומר דקאי בין אביפא בין ארישא:

בפירש"י בד"ה בין הערבים כו' וכתב בין הערבים לדרשה חלוק הערב כו' עכ"ל ק"ק הא בפסח נמי בין הערבים כתיב וא"א לפרש כן דהא הפסח אחריו וק"ל:

תוס' בד"ה ר' ישמעאל כו' אבל בשבת דעלמא קרב כסדר החול גזירה כו' עכ"ל לאביי לכ"ע אית להו גזירה שבת דעלמא אטו חול דעלמא דאם לא כן דפליגי בגזירה לוקמי פלוגתייהו בפשיטות וכדמוקי בשבת דעלמא או פליגי בבזיכין קודמין למוספין ועוד לוקמי פלוגתייהו בפשיטות טפי כרבה בר עולא וכצ"ל לרבא דמוקי פלוגתייהו בע"פ ובמכמר בשרא דבשבת דעלמא לא פליגי דכ"ע אית להו גזירה כיון דליכא היכרא ובזה יתיישב מה שהקשה בעל המאור לרבא לר' ישמעאל משום מכמר בשרא יאוחר הפסח ולא יאוחר התמיד משש ומחצה שהוא זמנו די"ל כיון דליכא היכרא להקדים התמיד בשביל הפסח אית ביה שפיר גזירה שבת אטו חול דעלמא ודו"ק:

בד"ה וקעבדינן כו' בזיכין בחמש ומוספין בשש משמע לר"ע ליכא שהייה כו' עכ"ל דלא הוזכר שום שהייה אחר חמש דבזיכין לר"ע ומשמע דכלה בסוף ה' ומוספין בתחלת שש אבל בזיכין בשבע דקאמר ר"י בתחלת ז' ע"כ איכא אחריו שהייה חצי שעה דהתמיד אחריו בז' ומחצה ואיכא למימר דלא כלה בזיכין סוף ז' ודו"ק:

בגמ' ואמר מר עליה השלם כל הקרבנות כו' כצ"ל ועיין לקמן מעבר לדף:

ברש"י ד"ה רבי ישמעאל סבר וכו' דשמא אין חילוק לחם הפנים כלה בסוף שבעה וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה במאי קאי כו' כשהוא חל בחול כו' כצ"ל:

במשנה בין בחול בין בשבת. הן בין לאביי בין לרבא בפי' פלוגתת רי"ש ור"ע לקמן בגמרא הרבותא היא בבין השני וכי"ב הרבה במשנה וגמרא. וזה דלא כמו שהבאתי (בברכות נ) בשם הסמ"ע ובריש הוריות בגמרא על הא דתנן בין שעשו ועשה עמהן כו'. מוכח דיותר מסתבר לינקוט הרבותא בהשני (ובשבת קח ב) במשנה אר"י וה"ה הלמי בין מרובה ובין מועט ובגמרא אבע"ל ר"י לאסור או להתיר ועמש"כ עוד בזה (שם קנה):

גמרא חלקהו לבין שני ערבים כו'. פרש"י אינו מכוון יפה בלשון הגמרא ולנ"פ ע"ד שאמרו (בברכות כז) חלקהו לשני בקרים דר"ל לזמן הבוקר שהוא ו' שעות חלקהו לשני חלקים שוים וכל חלק איקרי בוקר ה"נ לזמן הערב שהוא שש שעות מחצות היום עד הלילה (כדכתיב תזבח אה"פ בערב דר"ל במשך זמן הנזכר) חלקהו לשני ערבים בחלקים שוים ותעשה התמיד ביניהם היינו חציו בערב הראשון וחציו בהשני וכינוי דחלקהו קאי על התמיד ולישנא דלבין מתפרש ע"ד דאמרינן בעלמא יחלקו ביניהן דפי' שזה נוטל החצי וכן השני (וביומא לג ב) דאמרינן נמי בבקר בבקר חלקהו לשני בקרים והוא על כוונה אחרת ע"ש הוא כמו שמצינו הרבה שהלשון אחד ופירושו מתחלף עיין (בב"ב סד יא) בתוספות (ולקמן צו ב) בתד"ה ושלמים:

גמ' ואס"ד בח' ומחצה דאורייתא היכי מקדמינן. כה"ג (ביומא כב):

גמ' עביד להו למוספין בשש. עפירש"י ואנכי לענ"ד לא נתיישבתי בטעמו דבכ"מ דכתיב יום כולו יומא משמע מילה כתיב בה גם כן וביום השמיני ומצותה מצפרא (כדלעיל ד) וכן לולב ושופר ועיין בתוספות ר"פ תה"ש וכן לא מצאתי להרמב"ם בחבורו ד"ז דמצותו בשש:

גמ' ובזיכין בז' ועביד ליה לתמיד בז' ומחצה. עיין רש"י ותוספות שנדחקו וראיתי להרמב"ם בפ"ו מה' תומ"ס הי"א שכתב דבזיכין אחר המוספים וקודם ניסוך היין והכ"מ והלח"מ לא מצאו מקור לדבריו ואולי למד זה מכאן ומפרש דהחצי שעה היתה לניסוך היין עם השיר ולר"ע היה גם כן עוד שהות ח"ש לנסכים ואף דהתמיד משמע שלא נשתהה רק שעה א' עם נסכו י"ל משום דמוספין היה ב' כבשים אך ק"ק איך מפסיקין בבזיכין בין מוספין לנסכיהם הלא כתיב זבח ונסכים עיין (יומא לד) ופרש"י שם למדנו שלא יפסיק קרבן אחר ביניהם:

רש"י ד"ה מי קתני. ולהכי לא פריך כו' דאיהו נמי כו'. והוא דוחק ול"נ משום דאיכא למימר דתנא בפסח קאי וכדתרצינן (לעיל לז) והוא כעין תירוץ התוספות:

תד"ה וקעבדינן. וא"נ לר"י כו'. ול"נ ליישב דלר"ע היה החלוק בהח"ש שבין המוספין להתמיד שהיתה פנויה מעבודה:

רש"י ד"ה אלא אמר רבא. דהיינו מחצי שבע וכ"כ רש"י ד"ט ע"ב ד"ה מנחה גדולה וצ"ע מסוגיא דיומא דף כח ע"ב ורש"י לקמן דף צג ע"ב ד"ה ט"ו מילין:

במשנה תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בט' ומחצה ופי' רש"י דקרב בט' ומחצה היינו בגמר הקרבתו שהיו שוהין שעה א' בעשייתו כו' עכ"ל. כוונתו מבואר דהאי גמר הקרבתו אהקטרה קאי לכך היו צריכין לשהות שעה אחת בהפשט וניתוח והדחת קרבין והולכת איברים לכבש ומכבש למזבח להקטירן ולפ"ז משמע דהאי דקתני בע"פ נשחט בו' ומחצה וקרב בח' ומחצה וכן אינן בבי דחל ע"פ בע"ש דקתני נשחט כו' ומחצה וקרב בז' ומחצה והפסח אחריו ע"כ היינו שלא היו שוחטין הפסח אלא לאחרהקטרת התמיד של בין הערבים אלא דלפ"ז יש לדקדק אהך מילתא גופא מנא ליה למדחיא עשה דהשלמה והא כתיב עליה השלם ודרשינן לקמן ולא על חבירתה דקרא וערך עליה אהקטרה קאי כמ"ש התוספו' לקמן בד"ה העולה ואי משום דפסח גזירת הכתוב הוא כדקתני לקמן בברייתא יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים כו' אלמא דפסח אחר תמיד של בין הערבים מקרבינן ליה אכתי קשה דלמא האי יאוחר לענין שחיטה קאי דשחיטת התמיד קודם שחיטת הפסח ואף שיש ליישב ע"פ מ"ש התוס' בדף הסמוך בד"ה יאוחר דבר דלא איצטריך האי יאוחר אלא כי היכי דלא נימא דעשה דעליה השלם דוחה האי דתדיר דא"כ ע"כ אהקטרה קאי מ"מ אין זה מוכרח כמו שאבאר שם בלשון התוספו' והנלע"ד בזה דמסברא משמע דאין להפסיק בהקרבת הפסח בין סדר היום דתמיד מכ"ש בין שחיטתו וזריקתו להקטרתו ואע"ג דכל יום ג"כ היו מפסיקין בקטורת ונירות בין איברים לנסכים דהנסכים ג"כ היה מסדר קרבן התמיד עצמו כדכתיב עולת התמיד ומנחתו ונסכו והיו צריכין ג"כ להיות עיקר מצותן ביום דאין שירה אלא ביום דאתקין לשירות אפ"ה שאני כל הני דמסדר היום דקרבנו' ציבור נינהו משא"כ פסח דמקרי קרבן יחיד לגבי הנך א"כ אין סברא להפסיק בפסח בין סדר היום דילפינן מסדר הכתובים בפרשת תמיד כדאיתא ביומא כן נ"ל אלא דלפ"ז משמע דאפילו מנחת התמיד ונסכה והשיר הכל היה קודמין לפסח לפי שיטת הרמב"ם שפוסק כברייתא דלקמן דקטורת ונירות נמי קודמין לפסח ולע"ד צ"ע דמלשון הרמב"ם בה' פסח אין הכרע לענין מנחה ונסכים דתמיד אי קודמין לפסח ע"ש ועיין מה שכתבתי בזה בר"פ תפלת השחר בפלוגתא דר"י ורבנן דלר"י תמיד קרב והולך עד ט' שעות ולרבנן עד ערב ומשמע התם נמי דמנחה ונסכים נמי בכלל תמיד נינהו וממילא דקודמין לפסח ולפ"ז י"ל דריב"ל ורבא דשמעתין נמי בהא פליגי ועיין ג"כ בתוס' בר"ה גבי ונתקלקלו הלוים בשיר ובחידושינו שם ודו"ק:

בגמרא מנה"מ אריב"ל דאמר קרא כו' חלקהו בין שני ערביים ומתיב רבא בע"פ כו' ואי ס"ד דח' ומחצה דאורייתא היכי מקדמינן ליה אלא אמר רבא כו'. ולכאורה יש לתמוה טובא דאכתי קשיא אדריב"ל גופא כאן דעיקר מילתיה אמתניתין קאי דקאמר מנה"מ וא"כ מתניתין גופא היאך מפרש לה דא ס"ד דאורייתא היכי מקדמינן ליה וליכא למימר דלריב"ל נמי אסמכתא בעלמא היא דא"כ מאי מותיב עליה רבא ומאי לשון אלא אמר רבא דקאמר משמע דהדר ביה לגמרי והנלע"ד בזה דודאי ריב"ל גופא לאו משום דפשטא דקרא דבין הערבים דפסח ונרות וקטורת מאי עביד ליה ריב"ל דהא וודאי אי איפשר להקריב כולן בפעם אחת בין שני הערבים ממש ומסתמא לא פליג נמי ריב"ל אמתניתין דהכא ודיומא דאיירי בסדר תמיד אע"כ ריב"ל לאו מפשטא דקרא יליף לה דאיהו נמי מודה דפשטא דקרא דבין הערבים היינו שכל בין הערבים מו' ומחצה עד הערב הוכשרו לקרבן תמיד ומש"ה אפילו לכתחילה אין להקדים משום זריזין מקדימין דכל כמה דאפשר מאחרינן לה משום נדרים ונדבות דכתיב עליה השלם אלא דהוא גופא קשיא ליה לריב"ל הא דקתני בח' ומחצה מה"מ דמסברא אית לן לאחורי טפי ובהא מפרש ריב"ל טעמיה מהאי קרא שנאמר בפ' תצוה ונשנית בפר' פנחס והיינו בשביל דבר שנתחדש בה דהאי בין הערבים יתירא היינו לענין שעיקר מצותה שלא יאוחר מבין שני הערבים ממש שלא יחלקהו א"כ לפ"ז תו לא שייך לאקשויי היכי מקדמינן ומש"ה נמי מייתי האי קרא דאת הכבש אחד דפר' פנחס ושביק האי קרא דאת הכבש האחד דפר' תצוה כנ"ל נכון אליבא דריב"ל מיהו לרבא לא משמע ליה כלל האי סברא לומר דמדאורייתא מאחרינן לה משום נדרים ונדבות מש"ה מוקי לה במילי אוחרי והך דרשה דבין הערבים יתירה מוקי לה נמי לדרשא אחריתא וטעם פלוגתייהו יבואר לקמן בהנך תרי ברייתות דיאוחר דבר ע"ש ודוק:

שם במאי קמיפלגי במכמר בשרא קמיפלגי ר"י סבר חיישינן למכמר בישרא כו'. והקשה בעל המאור דאטו משום מכמר בשרא מאחרינן התמיד טפי ה"ל להקריב התמיד בזמנו כו' ומחצה ויאחרו הפסח עד ט' ומחצה ותירץ דמאחר שיקריבו התמיד של בין הערבים אי איפשר למנוע כל ישראל להקריב הפסח כו' ע"ש ומהרש"א ז"ל תירץ בע"א דר"י חייש נמי לגזירות נדרים ונדבות היכא דליכא הכירא כו' ע"ש וקרוב לזה כתב בעל המאור בשם רבינו משה ז"ל ע"ש ולכאורה כ"ז דוחק למאי דפרישית במשנתינו יש ליישב יותר בפשיטות דלאחר שקרב התמיד היו צריכין להקריב מנחה ונסכים כדכתיב על עולת התמיד ומנחתה ונסכה וא"כ אין להפסיק ביניהם אלא בהנך עבודות דילפינן מקרא כגון בקטורת ונרות של כל השנה וכן בקרבן פסח בע"פ לברייתא קמייתא דלקמן וזולת זה היה צריך להקריבן תכופים וסמוכין זל"ז בלי הפסק כלל וכדמשמע נמי בסדר יומא דף ל"ג ע"ש:

מתני' תמיד של בין הערבים: וקרב בתשעה ומחצה. גמר הקרבתו . שהיו שוהין שעה אחת בעשייתו ובגמ' מפרש טעמא: ערבי פסחים. מקדמינן ליה משום דבעי למיעבד פסח אחריו בברייתא מפרש בגמ' מנא לן דפסח אחר תמיד: חל ערב פסח בערב שבת. בעינן לאקדומי טפי משום דבעי לשחוט פסח אחריו ולצלותו מבעוד יום: גמ' בין הערבים. משש שעות ולמעלה שהצל נוטה קרינן בין הערבים והוה ליה למכתב בערב ושני בדבוריה וכתב בין הערבים לדרשה חלוק הערב לשני חלקים שתי שעות ומחצה לכאן קודם לעשייתו וב' שעות ומחצה לכאן לאחר עשייתו: אלא אמר רבא. כולה תקנתא דרבנן היא דמדאורייתא כל שש שעות אחרונות כשירות דהיינו מכי ינטו צללי ערב דהיינו מחצי שבע ואילך שהחמה נוטה למערב והצל למזרח כשאדם עומד כנגד החמה צלו נוטה למזרח חצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו: ואמר מר. לקמן בהאי פירקא: עליה חלבי השלמים. על תמיד של שחר השלם כל הקרבנות ולא תשלימם על תמיד הערב דלאחר תמיד הערב לא תקריב קרבן לפיכך אף על פי שזריזים מקדימין למצות התקינו לאחרה כדי שיביאו נדריהם ונדבותיהן ויהא כשר להקריבן ובשבת נמי אף על גב דליכא נדרים ונדבות מאחרינן ליה משום סדר גזירת נדרים ונדבות דחול כדמפרש לקמן: צליית פסח אינו דוחה שבת. מפני שצורך הדיוט היא ויכול לצלות מבעוד יום: ומוקמינן ליה אדיניה. מכי ינטו הצללים דהיינו בשש ומחצה: כסידרו. של תמיד: כסידרו בערב פסח. גרסי' ברבי עקיבא: כסידרו בחול בערב הפסח. דהיינו בשבע ומחצה כן סידרו בשבת בערב הפסח: ר' עקיבא אומר. בשבת של ערב הפסח הוא בשש ומחצה כסידרו בערב הפסח שחל להיות בערב שבת דכיון דבעי למיעבד פסח אחריו ובשבת לא קרבי נדרים ונדבות דניצטריך לאיחוריה מוקמינן ליה אדינה בשש ומחצה: ומתני' דקתני. ערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה בין בחול בין בשבת רבי ישמעאל היא: במאי קא מיפלגי. אמאי קא מאחר ליה רבי ישמעאל הא מסתבר טעמא דרבי עקיבא מפני שהפסחים מרובין לשחוט וליקרב אחריו דבשלמא כשהוא חל בחול מאחרינן ליה חדא שעתא משום נדרים ונדבות אבל בשבת למה לי לאחרינהו בשלמא בשאר שבתות לא חיישינן לאקדומי ולשנויי מחול דידיה משום נדרים ונדבות דחול אבל השתא משום פסחים בעינן לאקדומיה: בזיכין. היא לבונה הנתונה בשני בזיכים על שתי מערכות של לחם הפנים ובשבת היו מסלקין הישנה ומסדרין את החדשה כדכתיב ביום השבת יערכנו ומקטיר הבזיכין והן מתירין הלחם לאכילת כהנים והיתה ללחם לאזכרה וחולקין הלחם מיד וצריך שעה אחת להתעסק בכך: ר' ישמעאל סבר מוספין קודמין. לסילוק בזיכין והקטרתן וזמן מוספין אורחייהו בשש דכתיב בהו יום ולא כתיב בהו בקר דכתיב דבר יום ביומו וקיימא לן בסדר יומא בפרק אמר להן הממונה (דף לד.) בקר הוי הקדמה ויום משמע איחור: ובזיכין בשבע. דבעי לאחרינהו דבמוספין כתיב יום ובבזיכין כתיב ביום ביום תרי זימני ומהכא ילפינן טעמא דאמר מוספין קודמין לבזיכין במסכת יומא (שם) מדכתב בה ביום השבת ביום השבת תרי זימני לאחר ועבדינן ליה בשבע ומחצה והוא הדין דמצי למיעבדיה בתחלת ח' אלא חדא דשמא אין חילוק לחם הפנים כלה בסוף שבעה ועוד כל הני זימני לא משנינן ליה אלא בשש ומחצה כדיניה או בשבע ומחצה כשאר ערבי פסחים: בזיכין קודמין. וטעמא נמי מפרש התם גמר חוקה חוקה מחביתין: מי קתני כו'. במילתי' דרבי עקיבא ולהכי לא פריך ליה אמילתיה דר' ישמעאל דאיהו נמי אמר כוותיה דאביי במקצת ובההוא מקצת פריך ליה רבה בר עולא לקמן: כסידרו. של תמיד: בחול דעלמא. כל ימות השנה דהיינו בשמונה ומחצה כך סידרו בשבת בערב הפסח דלא מקדמינן לי' למהר שחיטת הפסחים אחריו דהואיל ואינו יכול לצלותו עד שתחשך חיישינן שמא יתחמם בשר הפסח ויסריח: ר' עקיבא אומר כסידרו. שאר ערב הפסח מפני שהפסחים מרובים וצריך להקדימם: לא חיישינן למכמר בישרא. חימום הבשר ודומה לו באיזהו נשך (דף עד.) על הכומר של זיתים שמניחין יחד בכלי כדי שיתחממו:

מתני' תמיד נשחט. מאחרינן ליה תרתי שעי. אבל טפי לא שלא היו ריצין לעשות כל כך בצמצום סמוך לחשיכה ורבא דמפרש לקמן מילתיה דר' ישמעאל כסדרו בחול בעלמא כן סדרו בשבת ערב הפסח וקרב הפסח (בשמונה) ומחצה היינו בדוחק משום מכמר בישרא: מוקמינן ליה אדיניה בו' שעות ומחצה. בריש אמר להן הממונה (יומא דף כח:) פריך ונשחטיה מכי משחרי כתלי פי' מתחלת שבע ומשני משום דלא מכווני: רבי ישמעאל סבר מוספין קודמים לבזיכין. דוקא בשבת דערב הפסח פליגי דאיכא היתירא שמקדמים אותו מפני עשיית הפסח שאחריו ולא שייך למיגזר אטו חול אבל בשבת דעלמא קרב כסדר החול גזירה שבת אטו חול: וקעבדינן ליה בז' ומחצה. וא''ת וליעבדיה בתחלת שמונה ופי' בקונטרס לפי שאין חלוק הלחם כלה בסוף שבע ואין נראה לר''י דהא לר''ע קאמר בזיכין בחמש ומוספין בשש משמע לר''ע ליכא שהייה בהקטרה וחילוק לחם אלא שעה ונראה לר''י כלשון אחר שפי' בקונטרס: מידי ר''ע כסדר הפסח שחל להיות ערב שבת קתני. אע''ג דלרבא נמי איכא למיפרך כדפריך בסמוך רבה בר עולא מידי כסדרו בחול בעלמא כן סדרו בשבת בערב הפסח קתני רבא לא חשיב ליה פירכא דהא ר' ישמעאל אמתני' קאי דקתני דערב הפסח שוה בין בחול בין בשבת ועליה פליג רבי ישמעאל ולכך לא היה צריך להזכיר בדבריו ערב הפסח: חיישינן למיכמר בישרא. הואיל ואין הדחת קרביו דוחה שבת כדאמר בפרק [אלו דברים] (לקמן דף סה:):