פסחים נו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - ב

והוינן בה: מאן שמעת ליה דאמר שכל ששת הדברים היו שלא ברצון חכמים, אלא שבג' מיחו בידם ובג' לא מיחו?

הלא רבי יהודה הוא דאמר כן.

וההיא מתניתין אזלא כוותיה, וקתני בה "קוצרין ברצון חכמים". ואיך מנה רבי יהודה בברייתא אף "קוצרין" בתוך ששת הדברים שנעשו שלא ברצון חכמים?

ומשנינן: וליטעמיך, הרי אף אם תאמר דהא דקתני בדברי רבי יהודה "אלו ואלו שלא ברצון חכמים" שיבוש הוא, הא נמי קשיא:

איך קאמר רבי יהודה דעל שלשה לא מיחו?

הא הני ארבעה הוי. א. מרכיבין דקלים כל היום. ב. כורכין את שמע. ג. קוצרין לפני העומר. ד. גודשין לפני העומר.

אלא בהכרח, סמי [מחק] מיכן "קצירה", ולא תגרסנה. ואינה מכלל ששת הדברים האמורים לפי שברצון חכמים היא.

שנינו לעיל והיו מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה.

ומפרשינן: עשו כן, משום שאמרו: אבותינו לא הקדישו אלא קורות. שבזמן שהוקדשו העצים, לא היה בהם אלא את הגזע בלבד, בלא הגמזיות.

לפיכך, אנו נתיר את הגמזיות של הקדש של עצי החרוב ושל עצי השקמה, שהרי הגמזיות לא היו בכלל ההקדש.

ובגידולין הבאים לאחר מכאן [לאחר ההקדשה] עסקינן. וסברי לה אנשי יריחו, כמאן דאמר "אין מעילה בגידולין של הקדש", לפי שאין הגידולים נעשים ממון הקדש. [רשב"ם, בבא בתרא עט א].

ורבנן, שמיחו בהם סברי, נהי דמעילה ליכא בגידולין, אבל איסורא ליהנות מהם מיהא איכא.

שנינו לעיל: והיו פורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסיהן להאכיל נשר לעניים בשבתות וימים טובים, בשני בצורת!

אמר עולא, אמר רבי שמעון בן לקיש: המחלוקת שבין חכמים לאנשי יריחו היתה בנשר של מכבדות התמרים. שכפות התמרים שבראש הדקל כפופות זו אצל זו, ונוצר מהן כעין כלי. והתמרים הנושרים נופלים לתוכן.

דרבנן סברי, כיון שהם גבוהים, וצריך לעלות על הדקל כדי ליטלם, הרי הם אסורים בשבת ויום טוב. דגזרינן שמא יעלה בדקל ואז יתלוש ממנו פירות מחוברים, ויעבור על מלאכת קוצר, שהיא מלאכה מן התורה.

ואנשי יריחו סברי, לא גזרינן שמא יעלה ויתלוש.

אבל בנשר של בין הכיפין [בתחתיתו של הדקל], לדברי הכל הוא מותר בשבת ויום טוב.

שהרי אינו צריך לעלות על האילן כדי ליטלם. ובמקום שהם מצויים, אין פירות מחוברים. ולא חיישינן בהו שמא יעלה ויתלוש.

אמר ליה רבה: אף שלא שייכת בהם גזירה זו, מכל מקום הם אסורים. דהא מוקצות נינהו! שהרי בערב שבת בין השמשות עדיין היו מחוברים, והיו מוקצים מחמת איסור תלישה שבהם. ומיגו דאיתקצאי בין השמשות, איתקצאי לכל השבת.

וכי תימא, אין הפירות הנושרים בשבת מוקצים מערב שבת בין השמשות, הואיל דחזי לאכילת עורבין אף כשהיו מחוברים.

הא ליכא למימר הכי.

דהשתא, דבר אשר הוא "מוכן לאדם" - לא הוי מוכן לכלבים.

שאי המוכנות שלו לכלבים אוסרת אותו מדין מוקצה של "הכנה".

כדתנן: רבי יהודה אומר: בהמה שבחייה היא נחשבת "מוכנה" לאכילת אדם, שלכך היא מיועדת, ולא לאכילת כלבים, שנתנבלה.

אם לא היתה נבילה כבר מערב שבת - אסורה להאכילה לכלבים בשבת לפי שאינה מן המוכן!

כי מאחר ולא הוכנה מבין השמשות לכלבים, אלא היתה עומדת לאדם, מוקצה היא לגבי כלבים.

הרי שאפילו דבר שהיה מוכן לאדם, מוקצה הוא עקב אי מוכנתו לכלבים.

ואם כן, וכי ניתן לומר שדבר המוכן לעורבים - הוי כמוכן אף לגבי אדם?!

אמר ליה עולא: אין.

אכן, דבר שהוא "מוכן לאדם" לא הוי "מוכן לכלבים", משום דכל מידי דחזי לאיניש, לא מקצה מייעד ליה מדעתיה לצורך כלבים, אלא רק לצורך עצמו הוא מקצה מייעד אותו.

אבל מוכן לעורבים הוי מוכן אף לאדם. משום דכל מידי דחזי לאיניש - דעתיה עלויה! ולכן, אף על גב שמערב שבת היה ראוי רק לעורבים, מכל מקום, דעתו היא שאם לבסוף יהיה ראוי הדבר אף לו, יאכלנו הוא.

ושפיר חשיב בכך אף מוכן לאדם.

כי אתא רבין, אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: מחלוקת חכמים ואנשי יריחו היתה בנשר של בין הכיפין.

דרבנן סברי, אסור הוא משום מוקצה. משום דמוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם.

ואנשי יריחו סברי, מוכן לעורבין, הוי מוכן אף לאדם, ואינו מוקצה.

אבל בנשר של המכבדות, לדברי הכל הוא אסור. משום דגזרינן שמא יעלה ויתלוש.

שנינו במתניתין: והיו נותנין פיאה לירק! והוינן בה: וכי לית להו לאנשי יריחו הא דתנן: כלל אמרו בפיאה. כל דבר שהוא אוכל [דבר הראוי לאכילה], ואינו מופקר אלא נשמר על ידי בעליו, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת [שכל פירותיו נלקטים בזמן אחד], והבעלים מכניסו לקיום - הרי הוא חייב בפיאה!

ומפרשינן: כל שהוא אוכל - פרט לספיחי סטיס וקוצה, שהם קשים לאכילה. ולפיכך הם פטורים מן הפיאה.

ונשמר - פרט להפקר שפטור מן הפיאה.

וגידולו מן הארץ - פרט לכמהין ופטריות! שאין להם שורש בארץ, וגידוליהם מן האויר ולא מן הקרקע.

ולקיטתן כאחת - פרט לתאנים, שאינן נלקטות בפעם אחת, אלא אחת אחת. כל תאנה בגמר בישולה.

ומכניסו לקיום - פרט לירק שאינו מתקיים לאורך זמן, אלא מתעפש מיד. ואין אוגרים אותו לקיימו לזמן מרובה.

הרי תנן להדיא, דהירק פטור מן הפיאה. ומה סברו אנשי יריחו שנתנו ממנו פיאה?

אמר רב יהודה אמר רב: הכא במעשה אנשי יריחו - בראשי [עלי] לפתות עסקינן.

שהם בפני עצמם אינם מתקיימים. אבל אמהות הלפת מתקיימות זמן מרובה. וכשמכניסים את העלים יחד עם האמהות, הרי הם מתקיימים.

ובדבר שמכניסו לקיום על ידי דבר אחר, קמיפלגי. מר [אנשי יריחו] סבר, מכניסו לקיום על ידי דבר אחר, שמיה קיום. ואף ראשי הלפתות מתקיימים על ידי האמהות. ולכך נתנו מהם פיאה.

ומר [חכמים] סבר, הכנסה לקיום על ידי דבר אחר, לא שמיה קיום. ולכך פטרו את ראשי הלפתות מפיאה.

תנו רבנן: בראשונה היו נותנין פיאה ללפת [לעלי הלפת] ולכרוב.

רבי יוסי אומר: אף לקפלוט היו נותנין פיאה.

ותניא אידך: בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט.

רבי שמעון אומר: אף לכרוב היו נותנים.

מאן [מי] שמעת ליה [אותו] שאמר, משתמש בענין זה בביטויים "מיחו, ולא מיחו" — ר' יהודה הוא, שהרי ר' מאיר אומר "ברצון, ושלא ברצון". וקתני [ושנינו] קוצרין ברצון חכמים! ודוחים: וליטעמיך, הני [ולשיטתך, אלה] שלא מיחו ארבעה הוה [הם]: מרכיבים, כורכים, קוצרים וגודשים, ולא שלושה כאמור, אלא: סמי מיכן [מחוק מכאן] קצירה, שקצירה כלל אינה נכנסת בתוך רשימת דברים אלה, וממילא אין ללמוד ממנה לשאר דברים שמיחו חכמים בידי אנשי יריחו.

א שנינו במשנתנו ובברייתא: "ומתירין גמזיות (ענפים רכים) של הקדש של חרוב ושל שקמה". ומסבירים מה טעמם, אמרו: אבותינו לא הקדישו אלא קורות (גזע העצים) בלבד, ואנו נתיר גמזיות של הקדש של עצי חרוב ושל שקמה שמתוך ענפיהם הן צמחו. ומסבירים כי בגידולין הבאים לאחר מכאן עסקינן [עוסקים אנו] פה, וסברי לה [וסוברים הם] שזה כמאן [כמי] שאמר: אין מעילה בגידולין. שהמקדיש דבר, לא חלה הקדושה על מה שיגדל או יוולד ממנו. ורבנן סברי [וחכמים סוברים]: נהי [אם כי] שמעילה ליכא [אין כאן], אבל איסורא מיהא איכא [איסור מכל מקום יש כאן].

ב שנינו בברייתא שהיו אנשי יריחו פורצין פרצות, שיוכלו עניים לקחת מן הפירות הנושרים בשבתות וימים טובים בשני בצורת. אמר עולא אמר ר' שמעון בן לקיש: מחלוקת זו שבין אנשי יריחו וחכמים היא בשל מכבדות (כפות תמרים שבראש הדקל המשמשות ככלי קיבול לתמרים אלו), כלומר, שנשרו ואינם מחוברים עוד לעץ, אבל נשארו בתוך המכבדות, דרבנן סברי [שחכמים סוברים]: גזרינן [גוזרים אנו] שמא יעלה על הדקל ויתלוש מאלה שהן מחוברות עוד, ואנשי יריחו סברי [סוברים]: לא גזרינן [גוזרים אנו] שמא יעלה ויתלוש. אבל בשל בין הכיפין שנפלו בין ענפי הדקל למטה ששוב אין בכך חשש תלישה — דברי הכל מותר.

אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] מוקצות נינהו [הן] שאינן מוכנות מבעוד יום למאכל, שלא נשרו לפני השבת, ודבר שאסור בין השמשות, נאסר לכל השבת אף שהשתנה מצבו בשבת. וכי תימא [ואם תאמר]: הואיל דחזי [שראוי] לעורבין, שהעורבים שמגדלים בבית יכולים לעוף ללקט את התמרים הללו אפילו כשהן עדיין מחוברות, ונמצא שהתמרים מוכנים עבורם. הרי השתא [עכשיו] יודעים אנו כי מוכן לאדם לא הוי [אינו] נחשב מוכן לכלבים. דתנן [שהרי שנינו במשנה]: ר' יהודה אומר: אם לא היתה מתה הבהמה ונעשית נבילה מערב שבת — אסורה להיאכל בשבת לכלבים לפי שאינה מן המוכן, הרי בהמה זו בעוד שהיא חיה היתה מוכנה לאכילת אדם, בכל זאת אומרים כי הכנה זו אינה מספקת כדי להחשיבה מוכנה גם לאכילת הכלבים לכשתתנבל. מוכן לעורבים הוי [הינו] מוכן לאדם?!

אמר ליה [לו]: אין [כן] הוא, מוכן לאדם — אכן לא הוי [אינו] מוכן לכלבים, שכן כל מידי דחזי לאיניש [דבר שראוי לו לאדם] לשימושו, הוא לא מקצה ליה מדעתיה [אותו מדעתו] ונשאר רק בגדר זה, ואילו מוכן לעורבים — הוי [הריהו] מוכן לאדם, שכל מידי דחזי לאיניש [דבר שראוי לו לאדם], דעתיה עלויה [דעתו עליו], וגם אם מוכן מתחילה לעורבים מוכן אדם לאכול ממה שאפשר לו לאכול. עד כאן דברי עולא בשם ר' שמעון בן לקיש.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר גירסה אחרת בשם ר' שמעון בן לקיש: מחלוקת בשל בין כיפין, דרבנן סברי [שחכמים סוברים] כי מוכן לעורבים לא הוי [אינו] מוכן לאדם, ואנשי יריחו סברי [סוברים] כי מוכן לעורבים הוי [הריהו] מוכן לאדם, אבל בשל מכבדות — דברי הכל אסור, גזרינן [גוזרים אנו] שמא יעלה ויתלוש.

ג שנינו במשנה כי אנשי יריחו היו נותנין פיאה לירק. ושואלים: וכי לית להו [ואין להם] לאנשי יריחו, אין הם מקבלים הא דתנן [דבר זה ששנינו במשנה], כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל (דבר מאכל), ונשמר בידי הבריות, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו בשעת הבשלתו כאחת (בפעם אחת), ומכניסו לקיום שמאחסנו להשתמש בו במשך תקופה ארוכה — חייב בפיאה.

ומפרטים: "כל שהוא אוכל" — פרט לספיחי הצמחים סטיס וקוצה הנועדים בעיקר לייצור צבע ולא לאכילה. "ונשמר" — פרט לצמח הפקר. "וגידולו מן הארץ" — פרט לכמהין ופטריות שאינם יונקים מן האדמה כשאר צמחים אלא מן הרקבובית. ולקיטתן כאחת — פרט לתאנים שאינן מתבשלות בבת אחת, ונלקטות מעט מעט בכל פעם. "ומכניסו לקיום" — פרט לירק שאי אפשר להשאירו זמן מרובה וצריכים לאכול אותו מיד.

אמר רב יהודה אמר רב: הכא [כאן] בראשי (פקעות) של לפתות עסקינן [עוסקים אנו] שאותן אפשר להשהות זמן ממושך, ובענין מכניסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי [נחלקו], שהרי את הלפת אין שומרים כמות שהיא אלא כובשים אותה בחומץ וכיוצא בו (ר"ח). מר סבר [חכם זה, אנשי יריחו, סברו]: מכניסו לקיום על ידי דבר אחר (חומץ וכדומה) — שמיה [שמו, נקרא] קיום, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סברו]: לא נקרא שמיה [שמו] קיום, ולכן אין להפריש ממנו פיאה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה היו נותנים פיאה ללפת ולכרוב, ר' יוסי אומר: אף לקפלוט (כרתי, מין בצל). ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט, ר' שמעון אומר: אף לכרוב היו נותנים פאה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Whom did you hear that said: Reprimanded and did not reprimand? It is Rabbi Yehuda, as Rabbi Meir uses the terminology: In keeping with the will and against the will. And yet, Rabbi Yehuda is teaching in the baraita that they would harvest in keeping with the will of the Sages. The Gemara answers with a question: And according to your reasoning, these three activities listed in the mishna, for which the Sages did not reprimand them, are actually four: Grafting palms, bundling Shema, harvesting, and piling. They are not three activities, as stated. Rather, delete harvest from the mishna here. Harvesting should not be listed with the activities for which the Sages did not reprimand them.

It was taught in the baraita: They would permit the use of consecrated branches of carob and of sycamore trees. The Gemara explains the reason: They said: Our fathers consecrated only the tree trunks, and therefore we can permit the consecrated branches that have grown from the branches of carob and of sycamore trees. The Gemara explains that we are dealing with the growth that came afterward, and they hold in accordance with the one who said: There is no misuse of consecrated property with regard to subsequent growth. And the Rabbis hold: Although there is no misuse of consecrated property, in any case, there is a prohibition.

It was taught in the baraita that the residents of Jericho created breaches so that during years of famine the poor could take fruit that fell on Shabbat and Festivals. Ulla said that Rabbi Shimon ben Lakish said: This dispute between the residents of Jericho and the Sages is with regard to dates no longer attached to the tree that fell onto the upper palm branches [makhebedot]. The Sages hold: We issue a decree to prohibit taking these dates, lest one climb the tree and pick dates still attached to the tree. And the people of Jericho hold: We do not issue a decree lest one climb the tree and pick dates. However, with regard to dates that fell onto lower palm branches [keifin], everyone agrees that taking fruit from these branches is permitted.

Rava said to Ulla: But aren’t they set-aside, as they are not prepared as food before Shabbat, since they fell from the tree on Shabbat itself? Any item prohibited during twilight on Shabbat eve remains prohibited throughout day, even if circumstances change. And if you say: These dates are not set-aside, since they are fit for consumption by domestic ravens, which can fly and gather the dates still attached to the tree, now, an item that is prepared for use for a person is not considered prepared for use for dogs, as we learned in a mishna that Rabbi Yehuda says: If the animal was alive and not a carcass on Shabbat eve, it may not be fed to dogs on Shabbat because it was not expressly prepared for that purpose. Is food prepared for ravens considered prepared for a person? While it was alive, the animal was prepared for human consumption during twilight; nevertheless, it is prohibited to feed its carcass to the dogs.

Ulla said to Rava: Yes, an item that is prepared for consumption for a person is not prepared for dogs, as any item that is fit for a person, one does not remove it from his thoughts; it remains exclusively for the use of a person. However, an item that is prepared for ravens is also prepared for the use of a person. Any item that is fit for the use of a person, his thoughts are upon it. Although initially it is available only to ravens, a person is prepared to eat any food that becomes available to him. That is Ulla’s version of the statement of Rabbi Shimon ben Lakish.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said a different version of that which Rabbi Shimon ben Lakish said: This dispute is with regard to dates that fell onto the lower palm branches, as the Sages hold: An item that is prepared for ravens is not prepared for a person. And the people of Jericho hold: An item that is prepared for ravens is prepared for a person. However, with regard to the dates on upper branches, everyone agrees that they are prohibited, as we issue a decree lest one climb the tree and pick dates.

We learned in the mishna: And the residents of Jericho would designate for the poor the produce in the corner [pe’a] in a field of vegetables. The Gemara asks: And aren’t the people of Jericho of the opinion of that which we learned in a mishna: A principle was stated with regard to the produce of the corner of the field: Anything that is food, and is protected, and grows from the ground, and is gathered as one, and one brings it in to store for preservation is obligated in the halakhot of the produce in the corner of the field?

The Gemara elaborates on each criterion in the mishna. Anything that is food; this comes to exclude the after-growths of woad and safflower. These plants are used as dyes and not for food. Therefore, one need not designate the produce in the corners from them. And is protected; this comes to exclude ownerless crops. And grows from the ground; this comes to exclude truffles and mushrooms, which, unlike other plants, do not draw sustenance from the ground. And is gathered as one; this comes to exclude the fig tree, whose fruit is gathered throughout an extended period, as the figs do not ripen together. And one brings it in to storage for preservation; this comes to exclude vegetables, which cannot be stored for lengthy periods.

Rav Yehuda said that Rav said: Here we are dealing with turnip heads, which can be stored for an extended period of time, and they disagree with regard to bringing it in to storage for preservation by means of another substance. Turnips are not stored alone. In order to store them, one preserves them in vinegar or a similar substance (Rabbeinu Ḥananel). One Sage, the residents of Jericho, holds: Storage by means of another substance such as vinegar is considered storage. And one Sage, i.e., the Sages, holds: It is not considered storage, and therefore one need not designate produce from the corner of the field from turnips.

The Sages taught: Initially, they would designate the produce in the corner of the field from turnips and cabbages. Rabbi Yosei says: They would do so even from leeks [kaflot]. And it was taught in another baraita: They would designate the produce in the corner of the field from turnips and leeks. Rabbi Shimon says: They would do so even from cabbages.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתירין גואזיות של הקדש פי' הן נצרים הפרים משרשי אילנות והן קשקושי אילנות והיו אנשי יריחו אומרים אבותינו לא הקדישו אלא הקורות מפני שהיו בעלי בתים נוטלין אותן בזרוע קורות הקדישו גדולין לא הקדישו והיו מתירין הגזיאות ומיחו בידם חכמים ואמרו נהי דמעילה בגידולין ליכא איסורא מיהא איכא רבנן לטעמיהו דפליגי עליה דר' יוסי במעילה פ"ד ואמרי הקדיש אילן ואח"כ נשא פירות שדה ואח"כ נתמלאת עשבים מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן:
ואוכלין מתחת הנשרי' פי' מן הפירות הנובלות מן האילן ומיחו בידם חכמים ואסיקנא בלישנא בתרא מחלוקת בשל בין הכיפים ואנשי יריחו סברי מוכן לעורבים הוה מוכן לאדם ורבנן סברי מוכן לעורבים לא הוה מוכן לאדם אבל התמרים של מכבדות שהן מחוברין אם נשרו דברי הכל אסורין מאי טעמא הרואה כי מחוברין היו ונפלו בשבת ואמרו מותרין הן יעלה ויתלוש:

ואקשינן ונותנין פיאה לירק והתנן כלל אמרו בפיאה כל שהוא אוכל ונשמר וכו' ואמרינן בסיפא ומכניסו לקיום חייב בפיאה ותאני עלה הירק אע"פ שלקיטתו כאחת אין מכניסו לקיום ושני רב יהודה משמא דרב האי ירק דקתני במתני' ראשי לפתות הן דמכניסן לקיום ע"י ד"א בכבישה כדרך כל הכבושין. אנשי יריחו סברי כי האי גונא מכנסו לקיום [מיקרי] ורבנן סברי לא:

הלפת כבר בארנו שהוא חייב בפאה ואף הקפליט ר"ל כרתי יראה שאף בכלל מכניסו לקיום הוא אבל הכרוב הרי הוא כשאר ירק ופטור:

הכא בראשי לפתות עסקי' דמיכנסי לקיום ע"י דבר אחר פי' בכבשין אבל בלא כבשים אינן מתקיימין כל השנה וזהו מכניסו לקיום ע"י דבר אחר ופתרון המורה לא נ"ל:

בד"ה מחלוקת כו' ובין הכיפין נמי אמאי ד"ה מותרין הא קמשתמש כו' עכ"ל ממתני' דאין עולין באילן כו' לא קשיא להו אבין הכיפין דלמטה הוא ולא שייך ביה עלייה באילן אבל מהא דקמשתמש במחובר מיהא קשיא להו ודו"ק:

בא"ד בעירובין ובכמה דוכתי וליכא לאוקמא בפחות מג' טפחים כו' בין פחות מג' ליותר ועוד דלא גרע בין כו' פירות הנושרין ונראה לר"י כו' כצ"ל:

בא"ד וקצת תימה היאך יכירו בין אותם שנשרו כו' עכ"ל דהא בנמצאו נפלו לארץ בי"ט איירי כולה דאל"כ הוה משתמש באילן אבל לפרש"י דאיירי בנמצאת במכבדות או בין הכיפין ניחא וק"ל:

בא"ד במה אנן קיימין בסתם פי' דבסתם לא שייך למגזר שמא יעלה כו' עכ"ל ר"ל לאנשי יריחו אפילו במכבדות וק"ל:

בד"ה דתנן ר"י כו' אלא אפילו היה מוכן שאין מוקצה מחמת איסור לא הוי מוכן לכלבים כו' עכ"ל ר"ל כגון ביו"ט דלא היה מוקצה מחמת איסור שחיטה ועיין בתוס' פ"ק דביצה וק"ל:

בד"ה מוכן לעורבים כו' א"כ איסור מוקצה לא שייך בה למיגזר כו' עכ"ל איסור תלישה נמי ודאי דלית בה בביצה מיהו שייך למגזר בה דהוי נמי פירות הנושרין ועיין פירש"י שם וק"ל:

רש"י בד"ה קיצה וויישר"א. נ"ב עיין בריש פרק כלל גדול:

תוס' בד"ה מחלוקת בשל כו' וליכא לאוקמי בפחות מג' טפחים כו' נ"ב פירש כדי לתרץ קושיא דמחובר על כיפין דשרי לדברי הכל ודו"ק בד"ה דתנן כו' היינו שעומד לאכילת אדם כו' כצ"ל:

בד"ה מוכן לעורבים כו' משום גזירה שמא יעלה ויתלוש. נ"ב פי' שמפרש טעמא לביצה שנולדה ביו"ט דאסירא משום פירות שנשרו ואי הוי פירות שנשרו משום מוקצה אז לא הוי ראוי לגזור גבי ביצה דלא שייך איסור מוקצה אבל מאחר שיש איסור דאורייתא בפירות שנשרו משום גזירה שמא יעלה ויתלוש אע"ג דלא שייך האי טעמא גבי ביצה מ"מ גזרינן הכל משום פירות הנושרים שלא יעלה ויתלוש שהוא דאורייתא והוי הכל כחדא גזירה כדאיתא התם ודו"ק:

תוס' ד"ה מחלוקת כו' ובירושלמי כו', לא שייך למגזר שמא יעלה ויתלוש, אלא דוקא בנשרו ודאי ביו"ט.
קשה לי, דעדיין יקשה מביצה דספיקו אסור מגזירה דפירות הנושרין, והוא מוטל בקרקע דעדיף משל בין הכיפין.
ולומר דהירושלמי דספק דרבנן מותר כפרכת הש"ס בריש ביצה, הא מ"מ משמע מהתוס' דס"ל דיש לתרץ בזה הסוגיא והא לדינו בביצה ספיקו לחומרא, משום דבר שיל"מ:

תד"ה מחלוקת וכו' ופריך והא מוקצה נינהו כיון דהי' בה"ש על האילן וכו'. זהו סותר לדבריהם בביצה (דף לא ע"ב) ד"ה ונפחת דבמוקצה מחמת איסור דרבנן ונסתלק המוקצה שאינו בעולם ל"א מגו דאתקצאי. וה"נ כן כיון דנפלה לארץ נסתלק המוקצה ממנו כלל וכלל:

בא"ד ובירושלמי דס"פ פריך וכו' פי' דבסתם ל"ש למגזור וכו'. תמוה לי דא"כ עדיין תקשה מ"ש מביצה דספיקו אסור הרי אף דביצה אסור משום פירות הנושרי' והוא מוטל בקרקע דעדיף מבין הכיפי'. מ"מ סתמא אסור' ק"ו בפירות גופא, ודוק:

והא מוקצות נינהו. להתו' שפי' דהמוקצה הוא שהיה בה"ש על המכבדות שאסור לטלו משם צ"ע דמשמע בביצה ל"א ב' בית שהי' מלא פירות ונפחת כו' מבוא' שם דמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרי' מיהו התו' פליגו שם עש"ה וברז"ה ורמב"ן. ע"כ נראה פרש"י בשמעתין וק' תו' מאין עולין באילן ומשתמש במחובר וביצה נ"ל הרי מבואר בתו' בסוגיא דיעלה ויתלוש דלא גזרו יעלה ויתלוש אלא בפירות דבעודו בכפו ובלענו אבל היכי דצריך מרא וחצינא לא וה"נ לגבי עניים דלי"ל רשות ליטול מה שאינה שלהם ולא הפקירו להם אלא הנשר ולא לתלוש ממחובר א"כ לא חיישי' שיעלו על אילן שאינו שלהם אבל בשל מכבדות שהם עומדים סמוכים למחובר גזרי' דלמא משתלי ואנשי יריחו לא גזרו וממילא לא שייך גזירה דאין עולין באילן והשתמש במחובר דטעמא משום יעלה ויתלוש:

בראשי לפתות עסקי'. הכא משמע להדיא דראשי לפתות הם העלין שבראש הלפת ואלו בסנהדרין י"ט ב' ויחרד האיש וילפת אמר רב שנעשה בשרו כראשי לפתות משמע להדיא דהיינו השרש הטמון בארץ שהוא קשה שוב מצאתי מ"ש בזה תו' בחולין צ"ט ב' ד"ה בראשי לפתות ותמהתי איך נעלם מהם ש"ס דשמעתין:

(נו רע"ב) אבותינו לא הקדישו אלא קורות וכו'.—בתוספתא סוף פרק ג' מבואר דהקדש זה היה מפני הזרוע, והוא מה שאמר אבא שאול (להלן נז א).

(נו סע"ב רש"י) ד"ה ראשי לפתות עלי הלפת וכו'.—עי' חולין צט ב תוס' ד"ה "בראשי", שהשיגו על פי' רש"י מסנה' (יט ב), דמוכח דראשי לפתות הן האימהות הגדלות בתוך הקרקע ולא עלין. וכן מוכח בשבת (קיח ב) וביצה (כה ב)^*עי' מ"ש בכלאים פ"ג מ"א.. לפיכך העיקר כפי' ר"ח כאן, דמכניסן לקיום ע"י דבר אחר היינו שכובשים אותם כדרך הירקות הכבושים, ולפי זה אין הפרש בין עלים לאמהות, ובשניהם המחלוקת, ואפשר שבעלין לכ"ע פטורין. ונראה שכ"ה דעת הרמב"ם בפ"ב ה"ב ממתנות עניים, שהשמיט ולא כתב דאימהות של לפת חייבות בפיאה.

מאן שמעת ליה. דנקט לישנא דמיחו ולא מיחו ר' יהודה היא דשמעת ליה לעיל: וליטעמיך. דסבירא לך הא דלעיל דקתני אלו ואלו שלא ברצון חכמים כו' מתרצתא היא דקא רמית אחריתי עליה ליפרכיה מינה ובה דקתני על שלשה לא מיחו וקא חשיב ארבעה מרכיבין וכורכין וקוצרין וגודשין: ובגידולין. גרסינן: כמאן דאמר אין מעילה בגידולין. במסכת מעילה (דף יג.): מחלוקת. דאנשי יריחו ורבנן: בשל מכבדות. כפות תמרים הן בראש הדקל וכפופות זו אצל זו כעין כלי וכשהתמרים נושרין מקבלות אותן וכיון דגבוה וצריך לעלות על הדקל לנוטלן חיישינן שמא יתלוש מן המחוברות דהוי אב מלאכה: בשל בין הכיפים. למטה מנופיהן נופות התחתונים וליכא למיחש לתלישה דאין כאן מחוברות: והא מוקצות נינהו. שמערב שבת בין השמשות היו מחוברות ונמצאו מוקצות מחמת איסור תלישה ומוקצה בין השמשות מוקצה לכל היום: וכי תימא הואיל וחזו. במחובר לעורבים שיש לו הגדילות בתוך ביתו לגדולה ומותר להעמידם עליהן לאוכלם: נבילה שנתנבלה בשבת היתה עומדת בין השמשות לאדם ולא חשיב לה מוכן לגבי כלבים: ונשמר. שאינו מופקר ומקפידין עליו לשומרו: ומכניסו לקיום. שמתקיים ימים רבים: ספיחי סטיס וקוצה. קשין לאכילה אבל סטיס וקוצה שאינם ספיחים חזו לאכילה סטיס מוריק"א קרו''ג: קוצה וויישר''א: תאינה אינה מתבשלת כאחת אלא זו גמורה היום ואחרת יוצאה בצידה כל ימות הקיץ: ראשי לפתות. עלי הלפת מכניסין אותן לקיום על ידי האימהות: ללפת. לעלין דבאימהות כולי עלמא מודו דהא מתקיימין:

מחלוקת בשל מכבדות. פ''ה כולה שמעתא בנתלשו ביו''ט ודווקא בשל מכבדות דאיכא נמי מחוברות גזרו רבנן שמא יעלה ויתלוש וקשה נהי דלא גזרו בני יריחו בשל מכבדות שמא יעלה ויתלוש תיפוק ליה שמשתמש במחובר דאטו לית להו הא דתנן (ביצה דף לו:) אין עולין באילן וכו' ובין הכיפין נמי אמאי ד''ה מותר הא קמשתמש באילן כדאמר בכירה (שבת דף מה.) אין מניחין נר על גבי דקל שמא ישתמש באילן בשעת נטילתה וכן משמע בעירובין (דף ק.) ובכמה דוכתי ועוד דלא גרע בין הכיפין מביצה שנולדה שהיא על הקרקע דאסרינן בביצה (דף ג.) משום פירות הנושרין וליכא לאוקמא בפחות מג' טפחים דמותר להשתמש דמ''מ ה''ל לפלוגי בבין הכיפין בין פחות מג' טפחים ליותר ונראה לר''י דשמעתא איירי בתלושין מעי''ט במכבדות ובכיפים ומונחים שם בין השמשות וקאמר מחלוקת בשל מכבדות דרבנן אסרי אפילו נפלו לארץ בי''ט כיון דמכבדות איכא נמי מחוברים גזרינן שמא יעלה ויתלוש כיון דבין השמשות היו על האילן אע''פ שהן תלוש ובני יריחו לא גזרו כיון דתלוש מעי''ט אבל בשל בין הכיפין הואיל ולא היו שם מחוברים ליכא למיגזר אטו שמא יעלה ויתלוש ממקום שלא נשרו והשתא א''ש דלא דמי לביצה דהתם שנולד בי''ט גזרינן והכא בנתלשו מעי''ט וקצת תימה איך יכירו בין אותם שנשרו אתמול לאותם שנשרו היום ונשר מן הכיפין לנשר מן המכבדות ופריך והא מוקצה נינהו כיון דהיו בין השמשות על האילן ולא היו ראויות לינטל שלא ישתמש באילן ובירושלמי דס''פ פריך במה אנן קיימין אי בנשרו מעי''ט ד''ה מותרים ואי בי''ט ד''ה אסורים אלא במה קיימין בסתם פי' דבסתם לא שייך למיגזר שמא יעלה ויתלוש אלא דוקא בנשרו ודאי בי''ט והיכא דנשרו ודאי בי''ט אפילו בשל בין הכיפין אסור ופריך והא מוקצות נינהו פי' ספק מוקצות נינהו אבל מ''מ קשה דתיפוק ליה שמשתמש במחובר: דתנן רבי יהודה אומר אם לא היתה נבילה מע''ש. תימה הא התם לא הוי מוכן לאדם דאסור לשוחטה בשבת ומפרש ה''ר יוסף דממשנה יתירא דייק דלא ה''ל למיתני לפי שאינה מן המוכן כיון דכבר תנא איסורא אלא אפילו היה מוכן שאין מוקצה מחמת איסור לא הוי מוכן לכלבים ור''י מפרש מוכן לאדם היינו שעומדת לאכילת אדם ואע''ג דאין ראויה לאדם לאותה שבת היינו מחמת איסור ולא מחמת הקצאה שלא היה רוצה שיהנה בה אדם ולא אמרינן עמידתה לאדם כעמידתה לכלבים שאלו היתה עומדת לכלבים כמו שעומדת לאדם היתה מותרת כשנתנבלה בשבת דלגבי כלבים ליכא מוקצה מחמת איסור כי יש דברים שראוים לינתן לכלבים חיים כגון עופות וכיוצא בהן ולא אמר דהוי מוכן לכלבים אע''ג דלבסוף הוי מוכן לכלבים אלא אדרבה לפי שסתמא עומד לאדם מקצי ליה מכלבים ה''נ מוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם אע''ג דלבסוף הוי מוכן לאדם: מוכן לעורבים. אפילו אי לא שרי הכא אלא למי שיש לו עורבים איצטריך בריש ביצה (דף ג.) למיסר פירות הנושרין מטעם גזירה שמא יעלה ויתלוש דלא מצי למימר התם איסורא משום מוקצה שהרי מעמיד שם המשנה בתרנגולת העומדת לאכילה א''כ איסור מוקצה לא שייך בה למיגזר אי לאו משום גזירה שמא יעלה ויתלוש: כלל אמרו בפיאה כו'. נראה לרבינו תם דמדאורייתא לא מיחייב בפאה אלא זית וכרם ושדה דכתיבי בהדיא בקרא ואחריני תקנתא דרבנן נינהו ושאין מכניסו לקיום לא רצו לתקן פיאה דאינו דבר חשוב ותאינה וכל דדמי לה אף על גב דחשיב איכא בטול עניים לפי שאין לקיטתן כאחד והפסד יתר על הריוח וכמיהין ופטריות הואיל ואין במינו חיובא שאין גדל בקרקע לא תקנו והא דדריש בתורת כהנים יכול שאני מרבה קישואין ודלועין שיהיו חייבין בפיאה תלמוד לומר ובקוצרכם את קציר ארצכם מה קציר שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ אף כל כו' יצאו ירקות כו' אסמכתא בעלמא היא כמו שדורש שם מקרא מעשר ירק אף על גב דהוי דרבנן:

דף נו - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד