פסחים נו ע"א

דף נו - א

ב. והיו אוכלין מתחת הנשרים [עצים נשירים, כגון דקל המשיר את פירותיו] בשבת, את הפירות הנושרים מהעצים. ובגמרא יבואר איזה איסור יש בדבר.

ג. והיו נותנין פיאה לעניים אף לירק. ולעולם אין הירק חייב בפיאה. ונמצא מכשיל את העניים בכך. שהרי פיאה פטורה מן המעשר. ויבואו העניים לאכול אף את פיאת הירק בלא מעשר. ונמצאו אוכלים טבל.

ועל כל שלשה דברים אלו, מיחו בידם חכמים.

גמרא:

תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיה המלך. על שלשה הודו לו חכמים. ועל שלשה לא הודו לו.

ואלו הם: א. גירר את עצמות אחז אביו על מטה של חבלים, ולא קברו בכבוד שלא הוליכו בדרגש ומטה נאה. ועשה כן כדי שתהיה לו לכפרה. וכן מפני קידוש השם, שיתגנה על רשעותו, ויווסרו הרשעים מכך.

ב. כיתת את נחש הנחשת שעשה משה, לפי שהיו טועים ישראל אחריו, ועובדים לו.

ג. גנז ספר רפואות, לפי שהיו ישראל מתרפאים מיד מחמתו. ולא היה נכנע לבם לה' על חוליים.

ועל שלשה דברים אלו הודו לו.

ועל שלשה דברים לא הודו לו. ואלו הם:

א. קיצץ את הדלתות של ההיכל, ושיגרן למלך אשור. ולא הודו לו על כך.

ב. סתם את מי מעין הגיחון העליון, כדי שלא יבואו מלכי אשור על ירושלים, וימצאו מים לשתות. ולא הודו לו על כך, לפי שהיה לו לבטוח בקדוש ברוך הוא, שהבטיחו "וגנותי על העיר הזאת להושיעה".

ג. עיבר את חודש ניסן וקבעו לאדר שני, בזמן שכבר נכנס ניסן, היות ורבים מהעם עדיין לא נטהרו מטומאות עבודה זרה שהחזיקו בהם מימות אביו, אחז הרשע. ולא יכלו להקריב את הפסח במועדו. ולכך עיבר את השנה, כדי שידחה הפסח בחודש ימים, ויספיקו עד אז להקריבו בטהרה.

ולא הודו לו על כך. היות שאין מעברין את השנה לאחר תחלת ניסן. דכתיב "החודש הזה לכם ראש חדשים". ודרשינן: "זה" החודש לבדו יהיה ראש חדשים, ניסן, ואין ניסן אחר ניסן.

שנינו במתניתין: מרכיבין דקלים כל היום וכו'!

והוינן בה: היכי עבדי?

אמר רב יהודה: מייתי אסא דרא [הביאו הדס לח], ושיכרא דפנא [שכר העשוי מפרי עץ מסוים], וקימחא דשערי, דרמי במנא דלא חלפי עליה ארבעין יומין [קמח שעורים המונח בכלי, ושעדיין לא חלפו ארבעים יום מטחינתו], ומרתחי להו [ומרתיחים את כולם יחד], ושדו להו לאותו משקה לדיקלא בליביה [ומטילים אותו בלבו של הדקל]. ומשקה זה מועיל לדקל להתקיים.

וכל אילן דקאי בארבע אמות דידיה [של הדקל שניתן בו משקה זה], אי לא עבדי ליה נמי הכי ונותנים אף בו את המשקה הזה, הרי הוא צאוי [מתייבש] לאלתר.

רב אחא בריה דרבא אמר: לא זו היא ההרכבה השנויה במתניתין. אלא הוו מנחי כופרא דיכרא לנוקבתא. היו מרכיבים ענף של דקל זכר העושה פירות, בעץ דקל נקבה שאינו עושה פירות.

שנינו במתניתין: וכורכין את שמע.

והוינן בה: היכי עבדי?

אמר רב יהודה: היו אומרים "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ולא היו מפסיקין אלא המשיכו מיד לומר "ואהבת".

ומן הראוי להאריך ב"אחד", ולהפסיק בין קבלת עול מלכות שמים שבפסוק הראשון של "שמע", לבין הפסוק השני שנאמר בלשון ציווי.

רבא אמר: מפסיקין היו בין "שמע" ל"וא הבת".

אלא שהיו אומרים, "היום על לבבך", בלא הפסק בין "היום" לבין "על לבבך". דהיה משמע מכך, שרק היום יהיה על לבבך. ולא יהיה גם מחר על לבבך.

תנו רבנן: כיצד היו אנשי יריחו כורכין את שמע? - היו אומרים "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ולא היו מפסיקין לאחריו. אלא התחילו מיד לומר "ואהבת" - דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: מפסיקין היו בין "שמע" ל"ואהבת". אלא שלא היו אומרים לאחריו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

והוינן בה: ואנן, מאי טעמא אמרינן ליה?

ומשנינן: טעם אמירתו הוא, כדדריש רבי שמעון בן לקיש. דאמר רבי שמעון בן לקיש: כתיב "ויקרא יעקב אל בניו, ויאמר, האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים".

ביקש יעקב לגלות לבניו את קץ הימין, את מה שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר את ימינו לפניו, לאחר שהשיבה לאחוריו מפני האויב.

ונסתלקה ממנו שכינה.

אמר: שמא חס ושלום יש במטתי [בבני] פסול, כאברהם שיצא ממנו בן רשע כישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו בן רשע כעשו?! ומשום כך נסתלקה ממני שכינה.

אמרו לו בניו: שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד!

שפנו אל אביהם ואמרו לו: שמע ישראל אבינו: כשם שאין בלבך אלא אל אחד, כן אין בלבנו אלא אל אחד, ואין בנו שום פסול.

באותה שעה פתח יעקב אבינו, והודה ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!

אמרי רבנן: היכי נעביד?

אם נאמרוהו ל"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקריאת שמע, אין ראוי הדבר. שהרי לא אמרו משה רבינו בפרשת "שמע".

ואם לא נאמרוהו, אף אין ראוי שלא לאומרו. שהרי אמרו יעקב אבינו.

לפיכך התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי [בלחש].

אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי: משל למה הדבר דומה? - לבת מלך שהריחה ציקי קדירה [שירי בשר צלוי בקדירה], ונתאוותה לו. אם תאמר שהיא תאבה, הרי יש לה גנאי במאכל של שירי קדירה. ואם לא תאמר, יש לה צער הגוף מחמת תאותה. התחילו עבדיה להביא לה בחשאי לאכול מציקי הקדירה, כדי שלא תתגנה.

אמר רבי אבהו: ועכשיו התקינו שיהו אומרים אותו [את "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"] בקול רם, מפני תרעומת המינין! שלא יהיו אומרים עלינו, שאנו מוסיפין בקריאת שמע דבר שאינו הגון, ולכן אנו אומרים אותו בלחש.

ובנהרדעא דליכא שם מינין, עד השתא נמי אמרי לה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", בחשאי.

תנו רבנן: ששה דברים עשו אנשי יריחו. שלשה דברים ברצון חכמים. ושלשה דברים שלא ברצון חכמים.

וג' אלו עשו ברצון חכמים: א. מרכיבין דקלים כל היום של ארבעה עשר בניסן. ב. וכורכין את שמע. ג. וקוצרין תבואה לפני העומר, שהרי אין בה איסור דאורייתא לקצור קודם העומר ממקום שאין מביאין ממנו את העומר. ותבואת יריחו לא היתה כשירה למנחות, לפי שהיא תבואת העמקים. ואף לא חששו שמא יבואו לאכול מהתבואה האסורה באיסור "חדש", משום שמיבדל בדילי אינשי מאיסור "חדש" כל ימות השנה, ואין נכשלים בו.

וג' אלו עשו שלא ברצון חכמים: א. גודשין את התבואה לפני הקרבת העומר! ואין לעשות כן, שמא יבואו לאכול ממנו, ויכשלו באכילת איסור חדש. ואף שבקצירה לא חששו לכך חכמים, התם הוא משום דאיכא הפסד התבואה, אם ימתינו מלקוצרה עד לאחר העומר. אבל בגדיש שאין בו הפסד אם ימתינו בו עד לאחר העומר, חששו חכמים לתקלה.

ב. ופורצין פרצות בגדרות גנותיהם ובפרדסותיהן, כדי להאכיל את הנשר [הפירות הנושרים] לעניים בשני בצורת, בשבתות ובימים טובים. ואסור לאכול בשבת את הנשר, כמבואר לקמן.

ג. ומתירין ליהנות מגמזיות [ענפים] של עצי הקדש של חרוב ושל שקמה, שנוספו עליהם לאחר שהקדישום - דברי רבי מאיר.

אמר לו רבי יהודה: אם ברצון חכמים היו עושין את שלשת הדברים הראשונים, יהו כל אדם עושין כן! והרי קיימא לן, שאין לעשות את כל הדברים האמורים.

אלא, אלו ואלו שלא ברצון חכמים היו עושין. על שלשה מהם מיחו בידם. ועל שלשה מהם לא מיחו בידם.

ואלו הדברים שלא מיחו בידם: א. מרכיבין דקלים כל היום. ב. וכורכין את שמע. ג. וקוצרין וגודשין לפני העומר.

ואלו הדברים שמיחו חכמים בידם: א. מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה.

ב. ופורצין פרצות בגנותיהן ופרדסיהן, להאכיל נשר לענים בשבתות וימים טובים, בשני בצורת. ג. ונותנין פיאה בשדה לעניים אף לירק.

ובאלו מיחו בידם חכמים. אבל אף הג' הראשונים היו שלא ברצון חכמים.

ומקשינן: וכי סבר רבי יהודה, דקצירה קודם העומר, שלא ברצון חכמים היא?

והתנן: אנשי יריחו היו קוצרין את תבואתם לפני הקרבת העומר, ברצון חכמים. והיו גודשין את התבואה לפני העומר, שלא ברצון חכמים. אבל לא מיחו בידם חכמים, אף על הגדיש.

פי' צאוי יבש. מייתו גופרא דיכרא ומעייל ליה בי' דנקיבתא:

וכורכין את שמע קיימא לן כרבי יהודה דאמר לא שהיו כורכין שמע ישראל עם ואהבת את ה' אלא לעולם מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ומאי כורכין דקתני דלא היו מפסקי בדבר אחר בין שמע לואהבת את ה':

ואנן מאי טעמא אמרי' ליה כי הא דדרש ר"ש בן פזי ויקרא יעקב אל בניו מלמד שבקש לגלות הקץ לבניו נסתלקה שכינה ממנו אמר דלמא חס ושלום פסול יש במטתי פתחו כלן ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כיון ששמע להם כך פתח הוא ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד התקינו במקום שאין בו מינין לאמרו בחשאי ובמקום שיש בו מינין אומרין אותו בקול [רם] באושא הוו שכיחי מינין:

השניה הוא שהיו אוכלין מתחת הנשר בשבת ר"ל מפירות שהיו מוצאין בדקל שנשרו בשבת מאליהן ונחלקו בענין זה בגמ' עולא ורבין שלדעת עולא מחלוקת בשל מכבדות ופירשו גדולי הרבנים באותם הנמצאים בענפים הגבוהים העליונים וקורא להם מכבדות על שם שעושין מהם מכבדות והם עבות ותכופות זו לזו וכשהתמרים נושרין מתלקטות שם ביניהם וחכמים היו אוסרים שמתוך שהיו גבוהות וצריך לעלות על הדקל לנטלן שמא בעלייתו יתלוש מן התמרים המחוברים עדיין או מן הענפים המחוברות ותלישה אב מלאכה ולאנשי יריחו אין גוזרין אבל של בין הכיפין והם הנופין התחתונים שאדם יכול ליטלן בלא עלייה דברי הכל מותר שאין כאן חשש תלישה ומה שקורא להם כיפין מפני שהן נמוכות ומשתטחות על האבנים הגסות כעין סלע שהן סביבות האילן והקשה והא אף של כיפין מוקצין נינהו כלומר שהרי מחוברות היו בין השמשות ואע"פ שאפשר שהיה דעתו עליהם וכמו שאמרו בסוגיא זו שהיו פורצין פרצות בגנותיהם להאכיל לעניים מ"מ הרי הוקצו בין השמשות מחמת איסור תלישה ומוקצה לבין השמשות מוקצה לכל היום ואם מפני שאף במחובר היו ראויות לעורבים ולשאר עופות הגדלים בביתו שיכול להעמידם עליו במחובר ומאחר שכן כל שנשרו מאליהן אין מוקצה שמחמת החבור אוסרן והלא אף מוכן לאדם אינו מוכן לבהמה שהרי בחתוך נבלה לפני הכלבים אוסר ר' יהודה אא"כ היתה נבלה מבעוד יום וכל שכן שמוכן לבהמה לא הוי מוכן לאדם [ומשני מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה מדחזי לי' לא מקצה מדעתו] וכן הדין שאין אדם נותן לב במה שראוי לו ליתנו לבהמתו אבל מוכן לבהמה הוי מוכן לאדם שדעתו של אדם מתרחבת על מה שראוי לבהמתו להיות מוכן לו כך פירשו גדולי הרבנים וקשה מפירושם שהרי אין טעם מוכן לאדם ומוכן לבהמה נאמר אלא במה שאינו מוקצה אלא מחמת הכנה אבל אלו שהן מוקצות מחמת איסור תלישה לא אמרו שהרי מודה ר' שמעון בנר וקערה ועששית שבזו ודאי אין דעתו למה שהוא אסור ושמא הואיל ומ"מ אף מוקצה מחמת איסור עיקרו מחמת שאין דעתו עליו מצד האיסור נאמר עליו גם כן מוכן לבהמה מוכן לאדם לדברי הכל ולדעת רבין מחלוקת בשל כיפין שלדעת חכמים מוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם ולאנשי יריחו מוכן לבהמה מוכן לאדם אבל בשל מכבדות דברי הכל אסור מגזרה שמא יעלה ויתלוש:

ולענין פסק יראה לפסוק כחכמים ולדעת רבין וא"כ גזרת תלישה במקומה עומדת וכל שיש לחוש שמא יעלה ויתלוש אסור ואף במקום שאין לחוש לתלישה אסור משום מוקצה שהמוכן לבהמה אינו מוכן לאדם ואע"פ שבעגל שנולד מן הטרפה פסקנו שמוכן לבהמה מוכן לאדם בזו בבהמה שאדם נותן לה לזונה ככלבו ושאר בהמותיו אבל עורבים וכיוצא בהם אף הגדלים בביתו אין אדם נותן לב לזונם עד שתהא דעתו מתרחבת מהם לעצמו או שמא במוקצה מחמת איסור כזה שבכאן אומרין כן וזו של עגל אין שם אלא מוקצה מחמת הכנה או שמא בכאן עורבים סתמא אמרו ולא בגדלים בביתו אלא שסתם עורבים מצויים בחצר וכך שכן במקום שאילנות לשם ונמצא שאף של הכיפין או אף שבקרקע אסורין הואיל ונתלשו בשבת ושמא תאמר והלא במסכת יום טוב אמרו באיסור ביצה גזרה משום פירות הנושרים והקשו פירות הנושרים מאי טעמא גזרה שמא יעלה ויתלוש היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה היה לו לתרץ שאין צורך לאיסורן משום שמא יעלה ויתלוש אלא שהם מוקצים מחמת איסור שהרי מוכן לבהמה אינו מוכן לאדם אפשר שמאחר שלדעת עולא אין איסורן משום מוקצה תפש בה איסור שהכל מודים בו והוא גזרת תלישה ובשל מכבדות שהרי בשל כיפין אין שם גזרת תלישה ולענין חתוך נבלה כל שלא נתנבלה מבעוד יום בשבת מותר לחתכה לפני הבהמה שאין מוקצה מחמת הכנה בשבת ומוקצה מחמת איסור שחיטה אין כאן שהרי אף כשהיא חיה ראויה לכלבים הא ביום טוב כל שלא נתנבלה מבערב אינה מן המוכן כמו שביארנו במקומו:

ולענין ביאור מיהא יש מי שנמשך בשמועה זו לדעת מה שפרשנו שמחוברות היו בין השמשות אלא שפרשו השמועה שלדעת עולא מחלוקת בשל מכבדות והוא שהיה מנהגם לכבד תחת הדקלים מערב שבת שלא יטנפו התמרים הנושרים לשם או להטיל לשם משוכי הדקלים הנקראים מכבדות ומאחר שדעתם עליהם מאתמול הרי הם מוכנים אלא שחכמים גוזרים בהם שמא יעלה ויתלוש אבל בשל כיפים והם הנופלים בחול בשעת גרידה ונטמנים בין הסלעים הואיל ונפלו מערב יום טוב דברי הכל מותר ואע"פ שאין אדם נותן דעתו עליהם ונמצאו מוקצים מחמת הכנה הואיל ומוכנים הם לעורבים שלו הגדלים בביתו דעתו מתרחבת עליהם ומוכן הוא לאדם ולרבין בשל כיפין מחלוקת שלדעת חכמים מוכן לעורבים אינו מוכן לאדם אע"פ שבטלטול מטלטלין עצמות הראויים לכלבים ובשר תפוח הראוי לחיה אבל בשל מכבדות שנשרו בשבת דברי הכל אסור ולדעת זה ראוי לפסוק כעולא לאסור במכבדות שנתלשו בשבת ולהתיר בשל כיפין הואיל ואין שם מוקצה מחמת איסור ואף הם פסקוה כן אלא שאף בזו יש פוסקים שמוכן לעורבים אינו מוכן לאדם ומחלקים בין מוכן לעורבים למוכן לבהמה כמו שביארנו למעלה ובמסכת יום טוב:

וגדולי המפרשים כתבו בשמועה זו שכולה בנתלשו מערב שבת היא שנויה אלא שנשארו בין המכבדות או בין הכיפין ונשרו בשבת מהם בקרקע ולעולא נשרו מבין המכבדות אסורות שמא יעלה ליטול מהם עוד ויתלוש נופים או עלים בעלייתו אבל מבין הכיפין שיכול ליטלם אף בלא עלייה מותר ושאל בה והלא מוקצים הם ר"ל אף של בין הכיפין שהרי מכיון שלא נשרו בארץ לא היה דעתו עליהם ותירץ בה שמ"מ ראויים הם לעורבים ואף בפי' זה ראוי לפסוק כעולא או שמא אף מוקצה שבהם מחמת שאע"פ שהם בין הכיפים אי אפשר ליטלם אלא אם משתמש באילן ואף שמועת פירות הנושרים שבמסכת יום טוב שנזכר בה איסור משום שמא יעלה ויתלוש הם פרשוה בנתלשו מערב יום טוב ונשארו בין הנופים ולפיכך לא הוזכר בה איסור מוקצה מחמת איסור אבל אם לא נתלשו מערב יום טוב אסורות משום מוקצה מחמת איסור ואף בשבת כן שהרי מוקצה של מחובר אף ר' שמעון מודה בו ושמא תאמר ומפני מה לא גזרו שם משום פירות הנושרים בשבת שאסורות משום מוקצה גמור פרשו גדולי הדורות מפני שהתלושים הטמונים בין הענפים דומים לביצה יותר מן המחוברים לגמרי:

והשלישית היא שהיו מניחים פיאה מן הירק ומיחו בידם לפי שהירק פטור מן הפיאה וחייב במעשר וכשמניחין אותה פיאה נמצאו מפקיעין אותה מן המעשר וכן שהיא טבל ביד עניים שאע"פ שפאה הפקר היא והפקר פטור מן המעשר מ"מ הפקר בטעות הוא שמתוך שהם סבורים שהיא חייבת בפיאה הם מניחים אותה ובגמ' פי' שלא ירק ממש היה שאף הם לא היו טועים בכך שכלל ידוע בפיאה שאינו חייב בה אלא בחמשה דרכים והם שיהא אוכל ולמעוטי סטים וקוצה והם ממיני הצבעים ולא ממיני האוכלים ושיהא גדולו מן הארץ ולמעט כמהין ופטריות ושיהא נשמר ולמעוטי הפקר ושתהא לקיטתו כאחת ולמעט תאנים שקצתם נגמרות היום וקצתם למחר וקצתם לאחר כמה ימים ושיהיו מכניסין אותו לקיום לעשות ממנו אוצר ולמעט ירק אלא לא היה המחלוקת אלא בראשי לפתות ר"ל העלים שבראשיהם שמכניסין אותם לקיום אגב לפתות עצמן ואעפ"כ מיחו בידם שכל שמכניסו לקיום על ידי דבר אחר לא שמיה קיום וכן הלכה:

ואחר ששה דברים אלו נתגלגלו לששה דברים שעשה חזקיהו מלך יהודה שעל שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו ואלו הם גירר עצמות אביו במטה של חבלים כלומר שהוליכו לקבור כאחד העם ולא רצה לקברו בכבוד כדרך שאר מלכים מפני קדוש השם שיתגנה על רשעו ויוסרו הרשעי' וכתת נחש הנחשת שעשה משה מפני שהיו כל ישראל טועים אחריו וגנז ספר רפואות והוא ספר חברוהו חכמי התכונה בעשיית צורות בשעות ידועות על פי מערכת הכוכבי' ומבטי המזלות וכל צורה מהם מועילה לחולי ידוע והוא דבר אסור מן התורה כמו שביארנו בשביעי של סנהדרין ולזה הודו לו בכך וי"מ בספר רפואות שחברו שלמה בטבעי כל הדברים סתם מי גיחון כדי שלא יהיו מים נמצאים למלך אשור ולא הודו לו שהיה לו לבטוח בהקב"ה וכל שכן שהיה מזיק בכך לבני עמו וקצץ דלתות ההיכל ושלחם דורון למלך אשור ולא הודו לו בשני אלו שהיה לו לבטוח בהקב"ה וכן עיבר ניסן בניסן ר"ל כשהושלם אדר ונכנסה שעה הראויה לקדש בו ניסן והוא תחלת יום שלשים נמלך לעברו ועשאו אדר שני ואע"פ שבדיעבד הואיל ולא קדשוהו בית דין עדיין לשם ניסן כל שעושין אותו אדר שני מה שעשה עשוי מ"מ לכתחלה אין לעשות כן כמו שביארנו במסכת סנהדרין בפרק ראשון ולפיכך לא הודו לו חכמים באלו:

זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שלה במה שיש בו מקום לענין פסק מתוך דברינו ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

קץ הימין פי' האמור בדניאל ותנוח לגורלך לקץ הימין והוא מתפרש כמו ימים כמו חטין ושעורין:

ונותנין פיאה לירק ומיחו בידם חכמים פי' דמפקעי לה ממעשר ונמצא עניים אוכלין אותה בטיבלא ואי קשיא תיפוק לי דהא מפקרי לה והפקר פטור מן המעשר כמו הפיאה דתנן לעולם האו נותן משום פיאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח. תשובה הפקר לא יקרא עד שיופקר לעניים ולעשירים כדתנן בפ"ק דפיאה בש"א הפקר לעניים הפקר ובה"א אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה ואלה לא היו מפקירים אלא לעניים:

עיבר ניסן בניסן. בפ"ק דסנהדרין מפרש דעיברה ביום שלשים של אדר שהי' ראוי לקובעו ניסן:

ולא היו מפסיקין כו'. עפרש"י מפירושו נראה לר"מ דאין אומרים כלל בשכמל"ו ודרשה דלקמן ואנן מ"ט אמרי' לי' כו' היינו אליבא דר"י ומיהו לפי גירסא שניה שבפרש"י שהיו אומרים בשכמל"ו ק"ק דא"כ הא דאנן אמרי' ליה לא אתיא נמי לר' יהודה שהרי מיחו חכמים באנשי יריחו דהיינו שלא לאומרו ומלשון המרדכי שכתב מפסיקין ולא היו שותקין אלא שהיו אומרים בשכמל"ו עכ"ל ור"ל שלא היו שותקין והיו אומרים בשכמל"ו בקול רם כמו פסוק ראשון והיינו שלא היו שותקין לאומרו בלחש וק"ל:

רבא אמר כו' כפירש"י בחומש כי מלת היום אינו דבוק עם לבבך אלא עם אשר אנכי מצוך היום וכה"ג פרש"י גבי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה ובטור א"ח כתוב ג"כ יש להפסיק בין היום ובין לאהבה ומיהו ק"ק אמילתיה דרבא שהוא מפרש לה דלא כמאן מהנך תנאי דלקמן וכי פליג אהני תנאי דלא מפרשין כורכין שמע הכי וק"ל:

בקש יעקב לגלות כו'. מלשונות הכפולים בהאי קרא האספו ואגידה לכם וגו' הקבצו ושמעו וגו' דהיינו האספו ואגידה לכם באחרית הימים היינו ממש קץ הימין שנאמר בסוף דניאל ומשמע לפי הדרש הימין מלשון ימים דהכי פרש"י שם ולא כפירש"י בשמעתין ימין שיחזיר ימינו לפניו כו' ע"ש ואמר הקבצו ושמעו וגו' ע"ש קיבוץ גליות כדמפרש בב"ר ומפני שלא הוזכר בקרא בתר הכי שהודיע להם זמן קץ הימין וקיבוץ גליות אמרו שנסתלקה ממנו שכינה כדי שלא יבא לגלות קץ הימין כמ"ש גם בדניאל סתום הדברים וחתום וגו' אבל הוא חשב מטעם אחר שנסתלקה ממנו השכינה דשמא יש פסול במטתו ופי' הסמ"ג שמא יש בכם פסול שאינו מאמין בה' אחד כו' ע"ש וז"ש להו ושמעו אל ישראל אביכם דהיינו שתקבלו מלכות שמים עליכם כמו שקבל ישראל אביכם ועיין בב"ר. ובזה הלשון השיבו שמע ישראל וגו' כפרש"י לאביהם היו אומרים כן שמע ישראל ה' וגו' כשם שאתה קבלת עליך ה' שהוא שם האחדות גם אלהינו ה' אחד ומלשון אלהינו לשון רבים ולא כתיב אלהיך וגו' מלשון יחיד כדכתיב בתר הכי ואהבת את ה' אלהיך וגו' אמרו דלא משה אמרו בתחלה רק בני יעקב ואח"כ גם משה אמרו ע"ש זה בהאי לישנא ועל כוונה זו אמר הכתוב אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם ר"ל אני ה' שהוא שם המיוחד לא שניתי רק אחדות גמור ובני יעקב ממש לא כליתם דבר זה אבל הודו לדברי אביהם לומר ה' אחד:

פתח הנראה לפי סוגיא דשמעתין כי יעקב אמרו כששמע שהיו בניו מזכירים שם שמים כשאמרו שמע ישראל ה' וגו' וכמ"ש ביומא כשהזכיר כה"ג השם ביוה"כ היו עונין אחריו בשכמל"ו ותניא ר' אומר כי שם ה' אקרא וגו' אבל משה לא אמרו דהיינו בפ' שמע ישראל ה' וגו' שנכתבה בתורה מפני שלא אמרו כדרך הקורא ק"ש כמקבל עליו מלכות שמים אלא בדרך לימוד לישראל כתבה וע"כ לא שייך ביה לענות אחריו בשכמל"ו ולזה אמר אנן נמי בקורא ק"ש לקבל עליו עול מלכות שמים היה לנו לומר ג"כ בשכמל"ו כמ"ש יעקב בקבלת בניו עול מלכות שמים עליהם וכדכתיב כי שם ה' אקרא וגו' כמ"ש ביומא אבל משום דלא אמריה משה בתורה היה גנאי להוסיף על דברי משה ולהפסיק בקול רם בשכמל"ו בין ה' אחד לואהבת ומשום דאמרו יעקב בקבלת מלכות שמים נימריה מיהת בחשאי ומסיק דהיכא דאיכא למיחש לתרעומת המינין התקינו שלא ניחוש אל מה שלא אמרו ונמריה בקול רם כמו שאמרוהו בני יעקב. זהו הנראה לפי סוגיין דשמעתין ולפי המדרשות פירשו בו המפרשים דרכים אחרים:

גמ' דברי ר"מ ר' יהודה כו'. נ"ב ותימה א"כ רבא אתי דלא כמאן ודו"ק:

רש"י בד"ה עיבר ניסן בניסן כו'. נ"ב בס"א של פירש"י עיבר ניסן בניסן לאחר שנכנס ניסן עשה אותו ניסן עיבור לשנה וקראו אדר השני ולאייר קראו ניסן והאי ניסן לא משמע שהניסן עיבורו עיבור מל' יום כמו עיברוה לאלול אלא הכי משמע מניסן עשה עיבור לשנה כמו אין מעברין את השנה אלא אחר כו' דהיינו נמי כי האי לישנא וכ"כ למה שהרי בשנה ראשונה למלכותו שלח בכל גבול ישראל שיעשו תשובה ויבאו לעשות פסח והלא הכהנים טמאין היו שעד ימיו לא נטהרו ישראל מטומאה שהוחזקו בה בימי אחז אביו הרשע ועיבר השנה כדי שיהא להם פנאי לכהנים זורקי הדם לטהר ושהות לרחוקים להגיע לירושלים כדכתיב ויועץ המלך ושריו בירושלים לעשות הפסח בחודש השני שלא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא נטהרו למדי והעם לא נאספו לירושלים ומתוך שהפסח היה בטל באותן הימים היה נוח לו לקדש הכהנים לכך ולאסוף כל ישראל לשמחן ואחר כך ביקש רחמים על שהיה מדחהו לפסח ממקומו שלא לצורך דמשום טומאת רבים אין נדחה דאמרינן במועדו ואפילו בטומאה דאיש נדחה ואין ציבור נדחים ואפילו בכהנים טהורין אלא שכלי שרת טמאין יעשה בטומאה כדאמרי' בפסחים גם לאסיפת העם אין לחוש דדרך רחוקה אמר רחמנא והיינו דכתיב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כי התפלל חזקיה עליהם ויאמר ה' הטוב יכפר בעד והוא מדעת עשה משום חבובי מצוה לזרז ישראל ולא הודו לו על מה שקרא את החדש אדר אחר שנכנס ניסן דהא אמרי' בברכות ובסנהדרין החודש הזה לכם זה ניסן ואין אחר ניסן:

בד"ה רבי יהודה כו' מוסיפין ואית דגרסי שהיו אומרים בשכמל"ו כצ"ל והד"א. ונ"ב פי' שהיו אומרים אותו בקול רם כדלקמן:

בד"ה ציקי קדירה כו'. נ"ב מין מאכל ששמו ציקי קדירה ארשדור"א בלע"ז רש"י פרק השוכר את הפועלים. ורבי' יונה פירש בברכות כלומר הדברים שמתקנין ומבשמין את הקדירה:

גמרא היכי עבדי כו'. ומרתחי להו ושדו להו לדיקלא כו'. כצ"ל:

גמ' ובנהרדעי דליכא מינין כו'. לכאורה קשה (דבברכות יב) איתא אמימר סבר למקבעינהו בנהרדעי א"ל ר"א כבר בטלום מפני תרעומת המינין אח"ז מצאתי להצל"ח שם שעמד בזה וע"ש ישובו ול"נ משום דתרעומתם דהתם חזקה שיאמרו דאין שאר התורה אמת להכי בטלום בכל מקום אבל הכא תרעומתם קטנה וקלושה שיאמרו שאנו מוסיפין כו'. לכן לא תיקנו במקום דליתנייהו:

רש"י ד"ה ולא הודו. שאמר וגנותי כו'. הן מסדר הכתובים במלכים ובד"ה משמע דהבטחת השם היתה אחר השתדלותו:

רש"י ד"ה אסא דרא. הדס לח. וכ"פ (בגיטין סח ב) אנכי ל"מ בש"ס דוגמא דדרא פירוש לח ולולי פירושו הנל"פ מלשון דרי דרי (מגילה יב) דפי' שורות והכא הכוונה דהעלין שלו קיימי בחדא שורה עיין (סוכה ס"ד לב) ובתד"ה תלתא:

רש"י ד"ה רי"א מפסיקין וד"ה וכורכין. צ"ל בד"א:

רש"י ד"ה קוצרין. כלומר לא הקפידו כו'. משמע קצת דאורוייה לא מורינן והתני שם ברישא קוצרין בה"ש כו'. וכן במתני' פירש דהתיר גמור הוא:

שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ. נראה לי בס"ד עשה ששה דברים כנגד ששה אותיות חִזְקִיָּהוּ ושלשה שהודו לו חכמים בהם המה כנגד שלשה אותיות חזק דחזקו דבריו ואמרו לו חזק ושלשה שלא הודו לו המה כנגד ג' אותיות היו כלומר היו ונעשו במעשה בפועל אך לא אמרו לו עליהם חזק דלכתחילה היו מוחין בידו.

גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָה שֶׁל חֲבָלִים. נראה לי בס"ד הטעם על דרך מה שאמר הכתוב (ישעיה ה, יח) 'הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה' ודרשו בסוכה (סוכה נב.) בפסוק זה, א"ר אסי יצר הרע בתחלה דומה לחוט של כוכיא פירוש עכביש, ולבסוף דומה כעבות העגלה עיין שם, לכן עשה לאביו בזיון זה על פי מדותיו שהרשיע הרבה ועשה את היצר הרע כעבות העגלה ולכך המשיכו במטה של חבלים שהם עבות העגלה.
או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קד.) מפני מה לא מנו את אחז עם אלה שאין להם חלק לעולם הבא מפני שעומד בין שני צדיקים גמורים שהם יותם אביו וחזקיהו בנו עיין שם. ונמצא נמעט מכח השילוש הזה ולכן גֵּרַר עַצְמוֹתָיו בְּמִטָּה שֶׁל חֲבָלִים שהם משולשים דאין נקרא חבל אלא אם כן משולש בשלש חוטין שהם נגדלים זה עם זה כי חבל לשון חבילה ואין חבילה פחות משלשה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לזה שֶׁגֵּרַר עַל מִטָה שֶׁל חֲבָלִים על פי מ"ש בס"ד במקום אחר דחבל רמז לתורה כי תורה שבעל פה יש בה ח' דרגין שהם כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור, ותורה שבכתב ראשה ב' וסופה למ"ד הרי אותיות חֶבֶל.
ובזה פרשתי בס"ד 'כִּי חֵלֶק הֳ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ' (דברים לב, ט) פירוש מאחר דְחֵלֶק הֳ' עַמּוֹ לכך זכו לתורה והיינו כי יַעֲקֹב נעשית חֶבֶל היא התורה נַחֲלָתוֹ. ובזה יובן בס"ד (תהלים קה, יא) 'לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם' והיינו דכתיב (תהלים קה, מד-מה) 'וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ' שזכו לארץ בשביל קבלת התורה ולכן גלו עַל 'עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' (ירמיה ט, יב) וזהו 'לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן' בשביל כי 'חֶבֶל' התורה היא 'נַחֲלַתְכֶם' (תהלים קה, יא).
וידוע כי אחז רשעתו הקשה היתה על אשר אחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וביטל תלמוד תורה ואמרו רבותינו ז"ל על רשעתו הקשה הזאת נקרא בשם אחז וכנזכר בגמרא (תלמוד ירושלמי סנהדרין נא.) אבל חזקיהו המלך ע"ה בנו עשה להפך מצד לצד שאפילו בלילות פתח בתי מדרשות ואמר 'כל שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב' (סנהדרין צד:) ולכן עשה בזיון לאביו בְּמִטָּה שֶׁל חֶבֶל לכפר עליו במה שחטא בתורה שנקראת בשם חֶבֶל שהיא רמוזה באותיות 'חֶבֶל'

גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת. נראה לי הספר הזה הי' בו חכמה נפלאה של עשבים שאין שום חולי בעולם שאין לו רפואה גמורה על ידי מין עשב אחד ובכלל זה יש בו סגולות עשבים שיש עשב חותך ברזל ויש מושך דבר שאי אפשר למשכו בידים מרוב קוטנו ויש עושה אהבה ויש עושה שנאה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו ועוד ועוד כמה דברים עד אין מספר וכנזכר במדרש רבותינו ז"ל ובזוהר הקדוש ועיין הרמב"ם ז"ל בפירושו.

סָתַם מֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן. ראיתי להגאון חיד"א ז"ל (בשם הגדולים ח"ב מע' ח' אות ט"ז) שכתב וזה לשונו קבלתי מרבני זקני ירושלם תוב"ב ידוע דחזקיהו המלך ע"ה מפני סנחריב סתם את מי גיחון, ועד היום יום השישי בחצות שנסגרים פתח שערי ירושלם כי כל הישמעלים הולכים לבית המקדש, נשארה העיר כמעט רקנית ומשום הכי סוגרים השערים, וההולך שם אצל שער אחד אשר הוא סמוך למגדל שומע קול מים רבים שהולכים מתחת לארץ.
ובזמן שהרב מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל היה בעה"ק ירושלם בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפ'ין וידע שמלך ישראל סתם מי גיחון ושאל אם נמצא היום מי שיוכל לפתחו והגידו על מהרח"ו ז"ל ושלח אחריו יום השישי ואמר לו גוזרני עליך שבעוד שאלך לבית המקדש פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם והוא נצרך הרבה לעיר ועליך מוטל לפתחו ואם אין, דמך בראשך!
ומהרח"ו ז"ל עשה קפיצת הדרך והלך לדמשק ובא אליו רבינו האר"י זצ"ל ובחלום ידבר בו הסכלת עשה שזה השר היה גלגול סנחריב וכן נקרא אבו סיפ'ין שבערבי פירושו אבי החרבות ואתה יש בך ניצוץ חזקיהו המלך והיתה שעת הכושר לתקן ולפתוח מי גיחון כי שלא ברצון חכמים עשה חזקיהו המלך ע"ה שהוא מהדברים שלא הודו לו ובזה היתה התחלה דגאולה!
והשיבו מהרח"ו ז"ל לא רציתי להשתמש בשמות הקודש ואמר לו רבינו האר"י זצ"ל אלו לא נשתמשת לבא לדמשק החרשתי אבל מאחר שנשתמשת לזה היית יכול להשתמש לפתחו והיה קדוש השם ותיקון גדול! אמר לו מהרח"ו ז"ל אם כן אחזור לירושלם לפתחו! אמר לו חליף שעתא ולאו זמניה הוא עד כאן שמעתי.
ודע דגיחון שסתם חזקיהו המלך ע"ה אינו גיחון מארבע נהרות ואף על גב דפירש רש"י ז"ל שהוא מעין קטן כתב הרב 'גט פשוט' (סי' קכ"ח סקל"ז) דהיה נחל שוטף בימי חזקיהו וכשעלה סנחריב עמד חזקיהו המלך ע"ה וסתם מי גיחון ככתוב (דברי הימים ב' לב, ל) 'וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד' והנראה דשורש זה הנחל היה בתוך ירושלם וכו' וחזקיהו סתם את מוצא המים והנהיגם דרך ישר מתחת לארץ וכו' עד כאן לשונו יעוין שם.
ודע כי אותו השר הנקרא אבו סיפ'ין הוא היה מן אנשי אמונת הישמעלים ונקבר פה עיר בגדאד ומקום קברו הוא ידוע עתה והוא בסוף מבואות היהודים ומקדמת דנא היה בנוי עליו כיפה גדולה והיה חצר גדול סביבו בבנין מכובד והיה שם קליפה דהיו מאמינים בו הרבה ומתפללים על קברו ואותם שיש להם חולי הקדחת היו הולכים לשם ומאמינים שעל ידו תסתלק הקדחת וכיוצא ואז על ידי כך גם נשים של היהודים היו נמשכים להאמין בו באופן שהיה לו שם גדול והיתה מתחזקת אמונתם בו יום על יום יותר, עד שבא הרב המקובל מהר"ר ששון מרדכי ז"ל הוא הרב המחבר ספרי קול ששון ודבר בעתו ומזמור לאסף, ושכר חצר אחד כנגד מקום קבורתו של אבו סיפ'ין הנזכר ויתבודד שם ועשה יחודים וכונות עד שבטל כח הקליפה שלו ולא נשאר להם אמונה בו אפילו הגוים ולא היה שום אדם נכנס אליו וחרב החצר שלו ונפלה הכיפה וכל אותו הבנין ונשאר מקומו חרב ושמם ומלא אשפה ונתבטל לגמרי שנעשה כאחד הריקים.
והנה מזה המעשה שכתב הגאון רבינו חיד"א ז"ל נראה שהיה למעין ההוא הנקרא בשם מֵי גִיחוֹן שורש גדול למעלה ואפשר דלהכי קוראו בדברי הימים 'גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן' ולכן צוה דוד המלך ע"ה למשוח את שלמה למלך על ישראל בגיחון מפני כי המעין הזה שרשו פתוח למעלה ויהיה לסימנא טבא, וגם כי מספר גִיחוֹן עולה מספר מַזָּל [77] רמז למזל העליון שעליו אמרו רבותינו ז"ל (זהר חלק ג קלד א) 'הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל'. נמצא לפי דברי רבינו האר"י ז"ל במעשה הנזכר שפתיחת גיחון הוא אתחלתא דגאולה בזה יובן (שמואל א' ב, י) 'וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ' עֹז גימטריא גִיחוֹן [77] יתן פתיחתו תחלה ובו ירום קרן משיחו כי בו יהיה אתחלתא דגאולה.

עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. קשה והלא ענין זה היה בתחילת מלכותו ממש וקדים טפי להנך תרתי ואמאי נקיט ליה באחרונה?
ונראה לי בס"ד דהנך תרתי אף על פי שהם לא הודו לו מכל מקום הוא וסייעתו עמדו בדבריהם ולא הודו לחכמים על דבר ערעור שערערו בזה יען כי הוא היה לו תשובה נצחת בזה לומר דודאי אני בטוח בהשם יתברך שיעזור אותנו ויצילנו מידי סנחריב אך האדם אין לו לסמוך על הנס לגמרי אלא כל מה שיוכל לעשות דבר הצלה בטבע יעשה! וכן מצינו גבי יעקב אבינו ע"ה אף על פי שהבטיחו השם יתברך לשומרו ובודאי הוא בטוח בהשם יתברך עם כל זה (בראשית לב, יד) 'וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו' וגם שלח לו דברים של פיוסים, על כן חזקיהו המלך ע"ה נשאר עומד בדעתו בשתי דברים אלו אף על פי שהחכמים 'לֹא הוֹדוּ לוֹ' והראיה, דאחר שבטל סנחריב לא חזר ופתח את גיחון כי חשש פן יבא אויב אחר מה שאין כן הא דעיבר ניסן בניסן הוא הודה דלא יפה עשה וכמו שאמרו בכתובים.
והדבר הזה מפורש גם כן בדברי הרמב"ם ז"ל (בסוף פ"ד דביאת מקדש) וז"ל ומפני דברים אלו שעשה שלא כהלכה נאמר (דברי הימים ב' ל, יח) 'כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב' ובקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו על מעשיו שנאמר (דברי הימים ב' ל, יט) 'כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר הֳ' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד' ונאמר (שם) 'וַיִּשְׁמַע הֳ' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם' שנרצה קרבנם עד כאן לשונו.
נמצא הרגיש בטעותו והתפלל על עצמו ועל אותם שהסכימו עמו ולכך נקיט להא באחרונה דלא דמי להנך תרתי שעשה מדעתו ונשאר עומד בדעתו גם אחר מעשה. ועוד נראה לי בס"ד דשניא הא מהנך תרתי דהנך גם מן השמים אפשר דלא הודו לו אבל בהא כתיב 'וַיִּשְׁמַע הֳ' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם' והיינו שנרצה קרבנם.
ועוד נראה לי בס"ד לתרץ דקדוק הנזכר דכל החמשה דברים עשאם מדעתו לגמרי שלא נתייעץ בהם עם חכמים ושרים דהא לא כתיב 'וְיוֹעֵץ' אבל בהא דְּעִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן לא עשה מדעתו דוקא אלא נועץ בהם עם חכמים דכתיב (דברי הימים ב' ל, ב) 'וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלָ‍ִם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי' משמע שעשה זאת בהסכמת חכמים ועצת רבים. וכן מפורש בדברי הרמב"ם הנזכר לעיל שכתב 'ובקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו למעשיו' עיין שם. אבל רובן של חכמים לֹא הוֹדוּ לוֹ ולהכי נקיט להא באחרונה ולא ערבינהו עם אידך חמש.
או יובן בס"ד נקיט להנך תרתי קודם כדי לסמכם עם ההיא דְּגָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, והוא דאל יחשוב אדם מה ששלח למלך אשור וְסָתַם מֵי גִיחוֹן היינו מפני שסר בטחונו מהשם יתברך ח"ו זה אינו! דהא מצינו שֶׁגָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת כדי שיהיו בני אדם בוטחים בהשם יתברך ואם כן ודאי הוא היה לו בטחון בה' ומה שעשה הני תרתי היה לו טעם בדבר ללמד שלא יסמוך האדם על הנס לגמרי אלא יעשה מה שיוכל לעשות על פי הטבע, אך ודאי הוא עיקר בטחונו היה בהשם יתברך!

בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת קֵץ הַיָּמִין לְבָנָיו. פירש רש"י ז"ל 'קץ הגאולה' ונראה לי בס"ד הטעם דקרי ליה קֵץ הַיָּמִין כי סוף אותיות 'יָּמִין' באלפא ביתא הוא אותיות נ"ס כ"ך, כלומר שיהיה הנס על ידי יחוד עליון ויחוד תחתון שהוא בסוד כ"ף כפופה וכ"ף פשוטה שהם של חו"ב [חכמה ובינה] ושל תפארת ומלכות כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בסוד מאמר שתוק כך עלה במחשבה) וזהו 'נס כך' רוצה לומר נס הנעשה על ידי יחודים שלמים של כ"ך כי כאשר יהיו שני יחודים אלו של כ"ך בתכלית השלימות מצד כל ישראל תהיה הגאולה בב"א [במהרה בימינו אמן].
או יובן בס"ד קרי ליה קֵץ הַיָּמִין כי יהיה על ידי אות צד"י דמנצפ"ך דאיתא בפרקי רבי אליעזר כי מכל חמשה דמנצפ"ך יש גאולה ידועה וגאולתינו היא מן הצד"י. וכתבתי במקום אחר דאות צד"י דמנצפ"ך משובח מן אותיות מכנ"ף כי כל ד' אותיות אלו נטפלים להיות מלוי של אות אחר כגון אל"ף זיי"ן כ"ף מ"ם נו"ן עי"ן קו"ף מה שאין כן אות צד"י דמנצפ"ך אינו טפל להיות הוא מלוי של האות. וידוע דאות הפשוט הוא סוד ימין והמלוי הוא סוד שמאל ולכן קץ הגאולה שיהיה באות צד"י נקרא קֵץ הַיָּמִין.
והנה מלבד פירוש רש"י ז"ל נראה לי בס"ד קֵץ הַיָּמִין על 'תחיית המתים' והטעם כי התחיה על ידי שם כוז"ו שהוא פותח הקברות, וזה השם עומד בימין של אותיות שם הוי"ה ולכן שם זה קוראו 'קֵץ הַיָּמִין'. ולזה אמר לדניאל (דניאל יב, יג) 'וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין' דקאי על זמן התחיה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד". נראה לי בס"ד הטעם דאמר פסוק זה אחר שידע שזרעו צדיקים, והוא דאיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל כי בפסוק זה הוא יחוד המלכות ויש בו רמז לעשר ספירות שבה. גם עוד נודע מכתבי רבינו האר"י ז"ל שכל השבטים נשרשים במלכות ורק יוסף הצדיק ע"ה הוא בתפארת שהוא דכורא, ולכן כיון שידע שבניו צדיקים קרא עתה פסוק זה שהוא יחוד המלכות אשר בניו הם שם.

הֵיכִי נַעָבִיד? נֵימְרֵיהּ? לָא אַמְרֵיהּ מֹשֶׁה!. קשה מה בכך? והלא שבח גדול הוא ואם משום הפסק, למה יגרע מעניית אמן יהא שמיה רבה וברכו וקדושה אם נזדמן לענות קודם 'וְאָהַבְתָּ'?
ונראה לי בס"ד כיון דפסוק זה הוא שבח גדול וגם שהוא שבח המלכות שהיא סופא דכל דרגין והקליפות נאחזין בסוף דרגין דקדושה יותר לכך כיון דלא אמרו משה רבינו ע"ה אם נאמר אותו אנחנו בקבע היו מתקנאין הקליפות ומתגרים בקטגורים מצד העונות.
והנה הרב יד יוסף צרפתי ז"ל בפרשת ויצא הקשה, דכאן משמע שאנחנו אומרים בחשאי משום דלא אמרו משה רבינו ע"ה, ואלו במדרש אמרו רבותינו ז"ל כשעלה משה רבינו ע"ה למרום שמע למלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה ואומרים 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' והורידו לישראל, משל למה הדבר דומה 'לאדם שגנב חפץ נאה מתוך פלטרין של מלך נתנו לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בו אלא בצינעה בתוך ביתיך' הרי נראה דאינו מטעם שלא אמרו משה אלא שבאמת משה רבינו ע"ה הוא אשר תיקן לאומרו בחשאי מטעם הנזכר. ולומר דפליג המדרש על הגמרא הוא דוחק עד כאן לשונו, עיין שם.
ונראה לי בס"ד לתרץ דלעולם משה רבינו ע"ה תיקן לאומרו בקול רם בתוך המשכן ובתוך המקדש ששם השראת שכינה ואין פחד מקטרוג המלאכים. ובזה יבא על נכון המשל שנתנו לאשתו, ואמר לו התקשטי בו בצינעה בתוך ביתך, ושם תיקן לאומרו בקול רם כי אין פחד, אבל חוץ למשכן או למקדש לא תיקן לאומרו כלל אפילו בחשאי! ואתו רבנן ותקנו לאומרו חוץ למקדש גם כן אך בחשאי, הואיל ולא אמרו משה רבינו ע"ה בתורה אבל ביום הכיפורים אפילו משה רבינו ע"ה תיקן שיאמרו אותו בכל מקום בקול רם מפני שאותו היום ישראל דומין למלאכי השרת.
ובזה המונח שכתבתי יתורץ קושיא אחרת דיש להקשות כיון דצריך לאומרו בחשאי משום דלא אמרו משה רבינו ע"ה אם כן איך אומרים אותו בקול רם ביום הכיפורים? וכפי האמור יבא נכון דביום הכיפורים גם בזמן משה רבינו ע"ה היו אומרים בקול רם דאותו היום אין פחד.

תֹּאמַר, יֵשׁ לָהּ גְּנַאי. בשלמא במשל שייך גנאי לפי הענין אך בנמשל הנה זה שבח להקב"ה ומה שייך גנאי בזה?
ונראה לי בס"ד דידוע מה שאמר האר"י ז"ל דיחוד זה הוא יחוד המלכות, וידוע דמשה רבינו ע"ה נקרא בעלה דמטרוניתא שהיא סוד המלכות ולכן מאחר דלא אמריה משה שהוא הבעל גנאי למטרוניתא לבקש דבר שלא רצה בעלה להביאו לה, ולכן הביאו לה עבדיה בחשאי שאומרים אותו בלחש.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו ז"ל בשער הכונות דפסוק 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' הוא יחוד התפארת ויש בו המשכת שלשה אורות המוחין דוקא שהם חב"ד [חכמה, בינה, דעת] אך פסוק 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' הוא יחוד המלכות ויש בו יחוד כל עשר וכתב שם אל תתמה איך אל התפארת לא יחדנו אלא שלשה מוחין דיליה שהם חב"ד דוקא, ואף גם זאת לא היה בפירוש ובגלוי אלא בדרך נסתר בשני אותיות אח ד'אֶחָד' ולמלכות יחדנו כל עשר ספירותיה. והתשובה היא כי 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' אינו כתוב בתורה ולכן אנחנו אומרים אותו בלחש אבל יחוד התפארת הוא בפסוק 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' שנכתב בתורה דלכן נאמר בקול רם ולכן אף אם אין בו יחוד אלא דרך רמז הנה הוא יותר נגלה מיחוד המלכות שלא נזכר בתורה וגם אין אנחנו אומרים אותו אלא בלחש עד כאן לשונו זלה"ה.
ובזה יובן בס"ד המאמר מָשָׁל לְבַת־מֶלֶךְ שֶׁהֵרִיחָה צִיקֵי קְדֵרָה רמז לפסוק 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' שהוא יחוד שלה שאמרו יעקב אבינו ע"ה והריחה אותו כאשר הוציאו מפיו. ואם תאמר רוח הקודש הנמשכת מן המלכות שיאמרו פסוק זה בשבילה יש לה גנאי כי נראה שהיא רוצה גדולה לעצמה יותר מן התפארת בעלה יען כי בפסוק 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' שהוא יחוד התפארת אין שם אלא שלשה מוחין דיליה שהם חב"ד בלבד ובפסוק זה שלה מייחדים כל עשר ספירותיה וכאשר העיר בזה רבינו ז"ל ואיך תבקש בפה גדולה יותר על התפארת שהוא גדול ממנה ואם לא תאמר, יש לה צער כי באמת היא מתאוה הרבה ליחוד זה של 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד'! ולכן הביאו לה עבדיה בחשאי שבזה נעשה רצונה ותאותה וגם בזה אין חסרון כבוד ח"ו כלפי התפארת על אשר לא יחדנו בפסוק שלו אלא רק שלושה מוחין שהם חב"ד בלבד יען כי מאחר דשלה אומרים בלחש ושלו אומרים בקול רם הרי יש יתרון גדול מצד זה אל התפארת וכאשר ישב רבינו ז"ל את הקושיא הנזכר ודוק.
והנה מה שאומרים 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' ביום הכיפורים בקול רם פירש רבינו האר"י זלה"ה בשער הכונות. טעם הא' הוא מפני כי 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' הוא תיקון המלכות וכיון שעתה ניזונת מן הקולות הפנימים לכן נאמר בקול רם. וטעם הב' הוא מפני שעתה ביום הכיפורים לוקחת החמשה גבורות שלה ממותקות לצורך פרצופה מבינה עילאה שלא על ידי התפארת. ולכן לפי הטעם הב' הנזכר לעתיד נאמר 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' בקול רם תמיד כמו ביום הכיפורים.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קכב, ח) 'לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ' דידוע דאמירה בלחישה ודבור בהכרזה כמו שאמרו באדרא רבא, ולכן אמר דוד המלך ע"ה שהוא בחינת המלכות 'לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי' הם הצדיקים המתקנים המלכות על ידי תורתם ומעשיהם להשלימה למעלה הגדולה שלה שהיא בסוד שני מלכים בכתר אחד אז אֲדַבְּרָה נָּא פירוש בקול רם כי דיבור הוא בהכרזה שָׁלוֹם בָּךְ אותיות בשכמל"ו [בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד].
ועל זאת בישר הנביא (ישעיה מ, ט) הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם 'בַכֹּחַ' עולה מספר 'ביחוד' [30] דהיחוד שאתם אומרים עתה בחשאי לעתיד תרימו קולכם בו. ולזה אמר (ישעיה נב, ח) 'קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ' יחדו אותיות יחוד.
ובזה יובן בס"ד (תהלים יד, ז) 'בְּשׁוּב הֳ' שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל' כי לעתיד אחר גמר התיקון יָגֵל יַעֲקֹב שאמר פסוק זה ד'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' על אשר אומרים פסוק זה שלו בקול רם מה שאין כן עתה דאומרים בחשאי ואף על פי כן יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל הוא התפארת הנקרא בשם 'יִשְׂרָאֵל' יִשְׂמַח אף על פי שיש בפסוק זה יתרון על פסוק שלו וכאמור לעיל.
ונראה לי לכן אמר במשל הִתְחִילוּ עֲבָדֶיהָ לְהָבִיא לָהּ בַּחֲשַׁאי ולא אמר 'הֵבִיאוּ לָהּ עֲבָדֶיהָ בַּחֲשַׁאי' לרמוז כי הובאה זו של בחשאי הוא רק בתחלה אבל לבסוף יביאו בקול רם!
ואפשר לפרש בס"ד מה שרמזו חז"ל פסוק 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' כְּ'צִיקֵי קְדֵרָה' על פי מ"ש לעיל בשם רבינו שבפסוק זה יש יחוד כל עשר ספירותיה של המלכות וידוע שכל ספירה היא הוי"ה אחת וידוע כי הויו"ת שיש במלכות יתמלאו במלוי ההי"ן ונמצא עשר ספירותיה הם עשרה הויו"ת דמלוי ב"ן. והנה עשרה פעמים ב"ן עולה תק"ך כמנין 'צִיקֵי קְדֵרָה' [519] עם הכולל.
ובספר הכונות איתא שם אלקים במלוי יודי"ן ומלוי השם והכללות עולה בגימטריא 'קְדֵרָה' ועיין מה שכתב רבינו מהרש"ו [מורנו הרב רבי שמואל ויטאל] ז"ל בזה. וכתב על זה עט"ר הרב מור אבי זלה"ה בספרו 'מדרש אליהו' (דף צז) וז"ל נדחק הר"ש ז"ל ואמר קדירה ביו"ד ונראה לפי עניות דעתי שכך חשבונו אלקים במילוי יודי"ן [אל״ף למ״ד ה״י יו״ד מ״ם = 300] גימטריא ש' ואותיות המלוי לבדם הם ח' ועם הכולל הם ט' הרי גימטריא 'קְדֵרָה' [309] עכ"ד זלה"ה וזה ברור.

שִׁשָּׁה דְּבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ. נראה לי בס"ד עיקר שמו חזקיה ונקרא חִזְקִיָּהוּ בתוספת וא"ו לרמוז על ששה דברים אלו שהם מספר וא"ו, אך כיון ד'עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ' לכן זה הוא"ו פעמים מתגלה פעמים מתעלם שנקרא בשם חִזְקִיָּה.

גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו בְּמִטָּה שֶׁל חֲבָלִים. נראה לי בס"ד רמז על חבלות שעשה בנפשו הם הביאוהו לידי בזיון זה כי חבלים לשון חבלה.
ועוד נראה לי בס"ד שרמז בזה שהוא ניצול מן הנמנים בפרק חלק (סנהדרין קד.), מפני שהיה עומד בין שני צדיקים אביו יותם ובנו חזקיהו, וכמו שאמרו בגמרא דסנהדרין וידוע החבל הוא שלשה חוטין שזורין זה בזה, רמז לדבר 'יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ' (דברים לב, ט) כי הוא היה שלישי שזור עם אברהם ויצחק וכן כאן אחז הוא חוט אחד שזור עם שני חוטין יותם וחזקיהו שבזה נעשה חבל שלם, ולכן הוא מוצל מן המנין.
והא דנקיט עַצְמוֹתָיו אף על גב דהיה כל בשרו קיים, כי גררו תכף כשנפטר, היינו דאמרו רז"ל (נידה לא.) עצמות הבן הם מן האב ובא המאמר לרמוז בעצמות רבותיה, דחזקיהו המלך ע"ה אף על גב דעצמות דידיה הם חלק מאביו, לא חש לכבודו וגררו על מטה של חבלים! ונראה דדרש (תהלים קיט, קכו) 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' כי נעשה בזה תיקון העולם, שחזרו כמה וכמה רשעים בתשובה.

כִּתֵּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת. הענין הוא שהיו טועין אחריו איזה בני אדם לחשבו כאלוה לעובדו, מפני שרואין כל הנושכו נחש רואהו ומתרפא, ואף על גב דמשה רבינו ע"ה עשאו לא חש כאשר חשו הראשונים דקמיה מיניה ונראה לכן אמר לו הקב"ה למשה רבינו ע"ה (במדבר כא, ח) עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, 'לְךָ' דוקא ולא לדורות אחרים כי יטעו בו, וכאשר הוה הכי.
ומה שאמר שֶׁגָנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת פרשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע במסכת ברכות (דַּף י: רַבִּי לֵוִי אָמַר שֶׁגָנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת), שהוא ספר שחיבר שלמה המלך בחכמת העשבים המועילים לרפואה, ועושה לעשבים ציורים בספר ההוא כדי שידעום וכותב זה מועיל לחולי זה וזה לחולי זה, והיו בני אדם מתעסקים בהם ומסירים בטחונם מהשי"ת.

גירר עצמות אביו על מטה ש"ח. פרש"י דלהוי ליה כפרה כו' ומפני ק"ה ויוסרו הרשעים עכ"ל נראה דרצה בזה דבזה לא ה"ל כפרה א"כ כל הרשעים יתגנו אחר מותם ויתכפרו ומה איכפת לעצמות היבשים במטה ש"ח אלא ע"י שנתקדש השם ויוסרו הרשעים ויהרהרו תשובה עי"ז ה"ל קצת כפרה שזכה הרבים ולא גרע מעובדא דר"ע שלמד קדיש לבן הרשע וזכה ע"י כמבואר. ולא ידעתי מה קמ"ל בזה שהודו לו חכמים ולמה לא יודו לו אי משום כבוד אביו הלא לא עשה מעשה עמך וממילא ליכא נמי משום כבוד המלך. אבל בנחש הנחשת קמ"ל טובא שכתת מה שהניחו אסא ויהושפט ולא רצו לנגוע במעשי ידי מרע"ה כמ"ש תו' בחולין ז' א' ד"ה אלא כו' וכן גניזת ס' רפואות חדוש הוא שעי"ז נסתכנו כמה חולי' בסכנת נפשות ופ"נ דוחה אפי' שבת ולמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה נמי היה בזה תועלת רב ללמוד ולהבין וקמ"ל אפ"ה הודו לו אבל בעצמות אביו לא ידענא מאי קמ"ל ואולי איכא בזה גנאי לצדיק יותם אבי אחז שהרי משום כבודו לא מנו אחז מכלל אותן שאין להם חלק עה"ב עי' בפ' חלק וא"כ הרי חזקי' חייב בכבוד אבי אביו יותם ובשגם שהרי יותם מלך היה וכל ישראל חייבים בכבודו ועוד שיש בזה גנאי לחזקי' עצמו כמבואר שם ג"כ ואע"פ שחזקי' מחל על כבודו הרי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואפ"ה הודו לו חכמים שיתקדש השם עי"ז עי' סנהדרין מ"ג א' ואולי לזה הרמז גררו במטה של חבלים דוקא לעשות בזה כבוד למלכי בית דוד לומר שיצא משלשל גדול של צדיקים ואך הוא אחז הרשיע ע"ד דכתיב יעקב חבל נחלתו ופירשו בו שהוא משלשל אבות הקדושים כחבל הזה עפרש"י בחומש ה"נ גררו במטה של חבלים דוקא וק"ל:

כיתת נחש הנחשת. בחולין ו' א' אמרי' ע"ז אפשר בא אסא ויהושפט ולא ביערו אלא מקום הניחו לו להתגדר ע"ש ונראה שהיה הנחש הלז לתועלת גדול להמאמיני' בה' ולא טעו אחריו לעשותו ע"ז ולהם היה בזה תועלת גדול לראות כי הוא ית' מחיה בהממית ומרפא בהארס ואם תרצה לעמוד על דברינו תעי' מ"ש רמב"ן בפ' נחש הנחשת כי ההסתכלות בו היתה סכנה עצומה להנשוכי' מהנחש שרף והקב"ה הראה שהוא הרופא נאמן חוץ לטבע המציאות ולכן שמרוהו לדורות שיהיה בזה רפואה להמתפתי' אחר ספר הרפואות להסיר בטחונו מהי"ת יביט בנחש הנחשת וחי חיי נצחי' ישום אל ה' בטחונו וישבחהו על טובתו שהזמין רפואות הללו עמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בשמעת' ואח"כ תעיין ברמב"ן פ' בחוקותי ותהי' רפואה למכתך ולכן לא כתתוהו הראשונים אעפ"י שהיה בזה מכשול לרשעים הטועים כל כה"ג אמרי' ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם אבל חזקי' יעץ לגנוז ספר רפואות ותו לא נצטרך לנחש הנחשת ונראה אע"ג דעי"ז איכא ס"נ וכבר רבים מתו ע"י שנגנז אותו הספר מ"מ כיון שעי"ז כתת נחש הנחשת שעבדוהו לע"ז ובמקום ע"ז כתיב בכל נפשכם:

קיצץ דלתות ההיכל כו'. פרש"י שהי' לו לבטוח בה' שאמר וגנותי אל העיר הזאת להושיעה רצה בזה דלא תקשי שהרי גם אבינו יעקב ע"ה עשה כן הכין עצמו לדורן ולתפילה ולמלחמה וה"נ דלתות ההיכל הרי דורן סתם מי גיחון הרי מלחמה ומסתמא הרבה והפציר בתפילה ג"כ לכן פרש"י כיון שהי' לו הבטחה מה' לא הי' לו לדאוג כלל כי לא ישיב דברו ריקם וצ"ל דאסיפא דקרא סמיך דמסיים להושיעה למפני ולמען דוד עבדי א"כ לא יגרום החטא בזה שהרי למענו ולמען דוד יעשה משא"כ יעקב נתירא שמא יגרום החטא עברמב"ן פ' וישלח. א"נ י"ל לפי מה שהשריש הרמב"ם שכל מה שנאמר עפ"י נביא לטובה אין הקב"ה חוזר בו אפי' על תנאי כמשחז"ל אבל מה שנאמר לעצמו שלא עפ"י נביא אפשר שיגרום החטא א"כ א"ש בלא"ה דיעקב היה לו לירא שמא יגרום החטא כיון שאמר לו ההבטחה משא"כ לחזקי' נאמרה עפ"י ישעיה ולא היה לו לירא כלל וק"ל. ונ"ל עוד דבמה שקצץ דלתות ההיכל וסתם מי גחון סתר עצמו במה שגנז ס' רפואות שהרי עי"ז יסירו בטחונם מה' ויאמרו כספינו וזהבינו הצילנו או סתמינו המים הסירו מלכי אשור מארצינו לכן לא הודו לו בזה:

מנחי כופרי דיכרא לנוקבתא. משמע דנוקבתא גרע מדוכרא ולעיל נ"ג א' פרש"י ד"ה בדניסחני קץ משמע של זכר גרע שאינו מתבשלת בו לעולם ואולי כן הוא וכשיורכב על נוקבתא מתבשלת בו אבל נוקבתא לחוד אינו טוענות כלל ושל דוכרא נמי אינה מתבשלת עד שיורכבו אהדדי ובזה יתיישב ק' הצל"ח מ"ט לא מיחו בהם בע"פ אחר חצות בדבר שאין בו אבוד והא"ש דה"ל אבוד שאין לו תקנה זולת זה:

ולא היו מפסיקין. פי' בתו' בין שמע ישראל להשם וכו' וצ"ל בין אחד לואהבת היו מפסיקים דאל"ה א"א למטעי שאומרי' כן להקב"ה שישמע תפלתם ואיך יאמר להקב"ה ואהבת אע"כ שלעצמו או לחברו אומר כל א' אתה הישראל שמע כי ה' אלקינו הוא אחד ואהבת אותו בכל לבבך אעכצ"ל שהיו מפסיקים בין אחד לואהבת והיה נראה בפסוק ראשון כמתפלל לה' שישמע תפלתו ופ' ואהבת הוא קורא בתורה דברי מרע"ה. והא"ש דלר"מ אמר לא היו מפסיקים וק' הרי איהו ס"ל ברצון חכמים היו עושין וק' נהי שלא מיחו בידם איך יצוייר שיהיה מעשה כזה ברצון חכמים ואולי י"ל דר"מ לטעמי' דס"ל פ"ב דברכות כוונת הלב הן הן הדברים ולא אכפת לן במשמעות הקריאה אלא בכוונה וכוונתם היתה טובה אמנם לפי הנ"ל י"ל דאין מפסיקין דאמר ר"מ היינו שלא הי' מפסיקין כלל לא בין שמע להשם ולא בין אחד לואהבת לכן הי' ברצון חכמים אכן לשיטת דאיכא קפידא נמי בהא שיאמרו שקורא כל הפרשה כקורא בתורה ולא כמקבל מ"ש צ"ל דר"מ לטעמי' דאחר כוונת הלב הן הן הדברים וק"ל. ועי' בתר"י פ"ב דברכות דמפרש לא היו מפסיקים בפסקי טעמי' שהו' קורא בלא טעמים:

היום על לבבך ולא למחר על לבבך. צ"ע הרי כתי' ס"פ ואתחנן היום לעשותם ודרשו חז"ל היום ולא למחר לעשותם אלא ליטול שכרם וכן פרש"י בחומש וכן ראיתי שנתעוררו בזה תו' ע"ז ג' א' וי"ל דהכא א"א לפרש כן בשום פנים דאם נאמר היום לעשותם ולא למחר במתים חפשי ועשה עד שאתה מוצא ומצוי לך זה לא שייך הכא דאמר בכל נפשך שיהרג על ק"ה ומזה הטעם היום ולא למחר אין ראוי שיהרג כי יאמר מוטב שיחלל שבת א' וכו' ובאמת בק"ה לא אמרי' כן ואם נאמר היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ויצפה לתשלום שכרו זה שייך בשארי פרשיות אעפ"י שהוא שלא לשמה מ"מ התורה מייחלו לשכר ומתוך כך יבוא לעבוד לשמה אבל הכא מיירי מואהבת את ה' אלקיך ולאהבה את ה' אלקיכם ואין העובד מאהבה מצפה לתשלום גמול העה"ב כלל ואע"ג דכתוב בפ' שני' ונתתי מטר ארצכם בעתו אין זה שכר כ"א הכנה לעבודה כמבואר בכל גמולי העה"ז הבאים בתורה וא"כ ע"כ א"א לפרש היום ולא למחר כ"א שלא תהי' נצחיות ח"ו ותתבטל חלילה אחר זמן מה כמאמר האפיקורסים לכן להשמר מזה צריך לחבר אשר אנכי מצוך היום שהציווי היא היום שיהי' בעיניך כאלו היום קבלה מסיני:

אמר שמא ח"ו יש במטתי פסול. נל"פ דבמה שהקב"ה סותם הקץ ומליבא לפומא לא מגלי' יש בזה א' מב' טעמים או כי אינו בטוח בנו שלא יבואו לכפור ח"ו אם ידעו אריכות הגלות ורב הצרות והשיעבוד לא יסבלו ח"ו ע"כ נעלם מהם שבכל יום יצפו על ישועתם וחלילה לחשוב כן על עם ה' אלו אבל הטעם בהפך כי ישראל קדושים ולא סרו מאחרי ה' מעולם ובכל יום ויום ידם נטוי למהר הקץ קודם זמן הקצוב ולכן לא יגלה קץ הקצוב כי בנו הדבר תלוי למהרו ולאחרו ואם יתמהמה חכה עכ"פ באחרית הימים וזה הי' דאגת יעקב אע"ה בהסתלקות השכינה אולי הוא זה מפני רוע לבבם ויש בהם פסול שרש פרה ראש ולענה אשר לא יסבלו תוקף אריכות הגלות לכן פתחו וענו ה' אחד ופרש"י בחומש ה' שהוא עתה אלקינו עתיד להיות א' והכונה כדלעיל ס"פ ג' שלע"ל יהיה הכל א' הטוב והמטיב שיבינו שכל הרעות לטוב היו וכן פי' בצל"ח בשם גדול א' ועל זה שחלילה להם לבעוט בה' כי יסבלו הכל בטוב וא"כ מעתה ע"כ הטעם השני אמת שבידינו למהר הגאולה בכל יום ויום וע"ז אמר יעקב בשכמל"ו פי' לא כמו שהייתי סבור שמלכותו יתגלה באחרית הימים ע"ד ה' ימלוך אבל ברוך מלכותו לעולם ועד מיד ולאלתר בכל יום ויום הדבר וכל שבידו לאו מחוסר מעשה וזהו שאנו בושי' לאומרו בקול רם לאמור שבידינו לקרב ביאת המשיח וקדוש שמו הגדול ית"ש ואנו מתעצלים ורב בזיון וקצף ולא נאמרנהי יש לנו צער באמרינו כי עתיד להיותו אחד ועד מתי ה' לכן אומרי' בחשאי ויוצדק המשל דאחז"ל בעוברה שהריחה ביוה"כ לוחשין לה באזנה יה"כ הוא ובפוסקים כ' שאין הלחש תועלת להריחה נבלה או שאר איסור דוקא ביה"כ מהני הלחש והטעם לזה כי ביה"כ לוחשין לה שתסבול הצער לשעה קלה עד עבור היום ועי"ז תנוח כח המתאוה משא"כ בנבלה מה מהני הלחש הלא לעולם לא תנחם וה"נ בת מלך שהריחה ציקי קדירה צוקי זמן הגלות לוחשין לה בשכמל"ו שבידה להושיעה לעצמה למען תתנחם מצערה ועי' בסמוך עוד יישובי' בזה:

פתח יעקב אבינו ואמר בשכמל"ו. כ' מרש"א בח"א דיעקב ששמע מבניו השם בק"ש עד קידוש השם הוצרך לענות בשכמל"ו כדרך שעונין על כל ברכה במקדש וביה"כ כשכה"ג הזכיר השם משא"כ מרע"ה שאמרו כעוסק בתורה לא אמר בשכמל"ו ולע"ד זה נאמרינהו יש גנאי כאלו אנו צריכים לומר ק"ש כדרך בני יעקב שנסתפק אביהם אם לא נתרועעו יסודות האמונה וכדי בזיון לנו לא נאמרינהו יש צער שאנו משתוקקים וגם שכינה כנגדינו משתוקקת לשמוע עדותינו בכל יום פעמים לכן אומרים בחשאי ואלו הם ציקי קדרה שהרי חז"ל כינו למקלקל דרכיו מקדיח תבשילו ברבים לכן שרשי האמונה שבלב נקראים ציקי קדירה ועי' עוד בסמוך יישוב אחר אי"ה:

התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי. ובספרים איתא שמלאכי השרת אומרים אותו לכן אומרים אותו ביה"כ בקול רם והענין בזה כי מלאה"ש שלהם נתנו מלכות וממשלה על כל העה"ז שהכל ניתן בכח ע' שרים של מעלה ותחת ידם הככבים והמזלות וגבוה עליהם ית"ש ע"כ יודו לו לאמר ברוך שכמל"ו ולו המלוכה ואליו תסוב ואון מצאתי לי ביפ"ת פ' ויחי אך לאדם לא יאות זה השבח ומי שמהו לאיש שר ושופט שימליך הבורא הכל ולאו כל כמיני' אך אנחנו עם ה' בהיותינו צדיקים גדולים ממלאכי השרת וכל יש לו ית' נתן בידינו והוא גוזר גזירה צדיק מבטלה צדיק מושל יראת אלקים ואם צדיק גוזר הוא ית' מקיימה מקים דבר עבדו ועצת מלאכי' ישלים לנו היה נאה לומר בשכמל"ו יותר ממלאה"ש אך באשר אנחנו בעה"ז בעו"ה נתוני' נתוני' תחת יד עבדים לעבדים או"ה עבדי הככבים והמלאכים האלו ואיך נתגאה אנחנו בכתר מלוכה ע"כ גנאי ויוהרא לנו לומר בשכמל"ו בקו"ר הלא ישחקו עלינו צעירי הצאן ומ"מ האמת אתנו כי כל הגדולה וכבוד הלז שלנו הוא לכן אומרים בחשאי להשקיט הצער משל לבת מלך שעתידה לישב בשולחן המלך בראש הקרואים ומ"מ כל עוד שהמאכל ביד העבדים הרקחות וטבחות היא מריחה ציקי קדרה ונפשה מתאוה ובושה לתבוע מעבדים כאלו ומביאים לה בחשאי וק"ל. כ"ז כתבתי ליישב קצת המאמר בנגלה אבל יש כאן דברים העומדים ברומו של עולם ואין אתנו יודע עד מה ודעת חז"ל נשגב ממנו:

ופורצין פרצות בגנותיהן כו' ומתירין גמזיות כו'. יל"ד מ"ט בדר"מ מקדים פורצין פרצות למתירין גמזיות ובדר"י מהפך הענין מקדים התרת גמזיות להאכלת נשר וי"ל מ"מ מבואר דשקלי וטרי' דהש"ס אדר"י קאי ולא אדר"מ שהרי הש"ס מפרש תחלה התרת גמזיות דפליגי במעילה בגדולין ואח"כ מפרש האכלת נשר ש"מ דאדר"י קאי וצריך טעם למה לא שקיל וטרי אדר"מ דנשנית ברישא וי"ל דבדר"מ פשיטא ליה דאנשי יריחו סברי אין מעילה וחכמים ס"ל יש מעילה בגדולין דהכי פסק הרמב"ם בפ"ה מה' מעילה כר' יוסי אבל בדר' יהודה שפיר צריך טעם בפלוגתתם דת"ק דר' יוסי במס' מעילה הוא ר' יהודה וס"ל אין מעילה בגדולין כדמשמע בב"ב פ' המוכר ע"ט א' ע"ש וא"כ מ"ט דרבנן והוצרך למימר נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא ובזה יובנו דברי הר"י קורקוס שהביא בכ"מ פ"ה מה' מעילה הנ"ל שכ' דלכן פסק הרמב"ם כר"י נגד ת"ק דבב"ב מבואר דהך ת"ק הוא ר' יהודה והלכתא כר' יוסי לגבי ר' יהודה וכ' עוד וז"ל גם בפ"ד דפסחים נתבאר שמועלי' בגדולי הקדש גבי ג' דברים שעשו אנשי יריחו עכ"ל ודבריו תמוהים דמשמעתין משמע דליכא מעילה אלא איסורא והא"ש דמשמעת' מוכח דלר"מ פשיטא ליה דאמרינן דרבנן ס"ל יש מעילה כהלכתא רק לר' יהודה א"כ ש"מ תרתי דהלכה כר' יוסי ודת"ק דר"י הוא ר' יהודה וק"ל וע"ש בחי' למס' ב"ב מ"ש בזה בעזה"י:

ע"ב בגמרא אמר עולא אמר ריש לקיש מחלוקת בשל מכבדות כו' אבל בשל בין הכיפין ד"ה מותר א"ל רבא והא מוקצות נינהו. נראה דהא דפשיטא ליה לרבא דמוקצה אסור אף ע"ג דבעלמא מספקא ליה לתלמודא אי סבר רבא כר"י או כר"ש מ"מ הכא שפיר מקשה ליה לעולא דפסק להדיא בשילהי שבת הלכה כר"י ועוד דהא ר"י גופא איירי הכא במעשה דאנשי יריחו אלא דאכתי במלתא דרבינו בסמוך דאמר משמיה דר"ל מחלוקת בשל בין הכיפין ובמוכן לעורבין פליגי ורבנן כר"י א"כ תיקשי התינח לר"י אבל לר"מ דשמעתין דקאמר נמי שמיחו חכמים באנשי יריחו א"כ צריך לומר דמשמע ליה לר"ל דר"מ נמי בהא כר"י ס"ל לענין מוקצה כמ"ש התוספות בפרק כירה דף מ"ד גבי פמוט ובפ"ק דחולין דף י"ד גבי השוחט בשבת ע"ש אלא דאכתי קשיא לי התינח לפרש"י דשמעתין דבמחוברין איירי משא"כ לפי התוספו' דבתלושין איירי ואפ"ה הוי מוקצה משום דמשתמש באילן ואם כן לא הוי אלא מוקצה מחמת איסור דרבנן ובפרק המביא דף ל"א ע"ב כתבו התוס' לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא למוקצה מחמת איסור דרבנן וע"ש בל' התוספות ובחידושינו באריכות ובס' המלחמות להרמב"ן ז"ל בשמעתין ומה שיש עוד בסוגי דשמעתין כתבתי באריכות ברפ"ק דביצה דף ג' גבי פירות הנושרין ע"ש:

כתת נחש הנחשת. פירש רש"י ז"ל שהיו טועין אחריו. ויתישב היטב במ"ש רז"ל באגדתא דבראשית שכל מי שהיה נשוך היה מביט בו ומתרפא ע"ש וא"ש דעד חזקיה לא הוה חולה דאתפח ורוב החולים היו ממכות או נשיכות ולזה גנז ספר רפואות דהיו למיני חולאים של בריאים כגון מכות ונשיכות וכיוצא:

באותה שעה פתח יעקב ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. דע כי בשכמל"ו לא אמר משה כי בשכמל"ו זיווג מ' וז"א ומשה נוקבא לאה בסוד למשה איש האלהים ר"ת לאה. אך יעקב נוקבא רחל לכן אמר בשכמל"ו. גורי האר"י ז"ל:

עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו נהירנא כד הוינא טליא בעלותו ההרה זו ירושלם עה"ק תו' החכם השלם החסיד כמהר"ר אליעזר סופינו זלה"ה שהקשה משם רבני ליוורנו הקדמונים דהא קי"ל אין מושיבין מלך בעבור שנה ואיך חזקיהו המלך החסיד עבר על גזרה דרבנן. ואיהו מפרק לה דהיה קודם שגזרו אין מושיבין מלך בעיבור שנה ואני הצעיר תירצתי לו על פי מ"ש הרב כנסת הגדולה בהגהות הרמב"ם פ"ב דסנהדרין לדעת הרמב"ם דמ"ש אין מושיבין מלך בסנהדרין היינו דהם אין מושיבין אבל אם ישב מעצמו מוטב ואינו ממנין הסנהדרין ע"ש וה"נ נימא דאין מושיבין מלך בעבור שנה אבל אם ישב מעצמו מוטב וחזקיה המלך אמר שהוא רוצה להיות בעבור שנה וכיון שהטעם משום אפסניא לכבודו וגם דליכא למיחש ביה כי קדוש הוא היה מהמזומנין זה תירצתי בעת ההיא:
ועתה רואה אני דהוא תירוץ דחוק מאד ומה גם דהרב כנה"ג זו כחו דקתני אין מושיבין מלך בסנהדרין ומשמע דיכול לישב מעצמו ונעלם מהרב ז"ל דבירושלמי ריש פ' כ"ג אמרו אין המלך יושב בסנהדרין ע"ש גם לשון הרמב"ם בפי' המשנה שכתב ודוד המלך היה מכלל הסנהדרין הוא דחוק לדבריו והגם שהוא ז"ל יישבו הוא דוחק:
ואחר זמן רב נדפס ספר שושנים לדוד וראיתי להרב נר"ו בפרקין עמד בזה ותירץ דלהפלגת חכמתו שאין בישראל גדול ממנו היו ממנים אותו בהוראת שעה ע"ש וגם זה דוחק. ושם ראיתי להרב הנז' שכתב עמ"ש ויועץ המלך עם שריו שאינם חכמים וכו' ע"ש ולא זכר שהרמב"ם כתב ספ"ד דה' ביאת מקדש ועל החכמים שהסכימו עמו ע"ש:

משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו' פי' הענין דבבה"מ היו אומ' השם בכתיבתו ועונים אחריו בשכמל"ו בקול רם ומדמה שם בן ד' למלך ושם אדני לבת מלך וכיון דבשכמל"ו נתיחד על שם המפורש גנאי לבת מלך שתטעום מה שמיוחד למלך והנמשל דשם אדנות נתאוה לשבח בשכמל"ו ומהראוי להגדיל גדולת שם בן ד' על שם אדני ואין להשוותם לענות בשכמל"ו אחר שם אדני שוה לשם בן ד' לכן אומרים בשכמל"ו בחשאי מפי מהר"י אורי מפי הרב מהר"ר יוסף אשכנזי ויישר ומתוק מדבש. לקוטי רב בצלאל כ"י ולפי הפשט כפתור ופרח:

ואוכלין מתחת הנשרין. תחת הדקל המשיר פירותיו היו אוכלין מן הנושרות וטעמא דכולהו מפרש בגמרא: ונותנין פיאה לירק. והוא פטור מן הפיאה כדמפרש בגמרא: ומיחו בידן. משום דקא מפקעי ליה ממעשר שהיו עניים אוכלים פיאה בטיבלה דסבורין שהיא פיאה גמורה ולקט שכחה ופיאה פטורין מן המעשר משום דהפקר נינהו: גמ' גירר עצמות אביו. משום כפרה ולא קברו בכבוד בדרגש ומטה נאה ומפני קידוש השם שיתגנה על רשעו ויוסרו הרשעים: כיתת נחש הנחשת. לפי שהיו טועים אחריו: וגנז ספר רפואות. כדכתיב והטוב (והישר) בעיניך עשיתי ואמרינן בברכות שגנז ספר רפואות לפי שלא היה לבם נכנע על חולים אלא מתרפאין מיד: סתם מי גיחון. כדכתיב (ד''ה ב לב) למען לא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות: ולא הודו לו. שהיה לו לבטוח בהקב''ה שאמר (מלכים ב יט) וגנותי על העיר הזאת להושיעה: עיבר ניסן בניסן. לאחר שנכנס ניסן נמלך ועשאו אדר השני כדכתיב (ד''ה ב ל) ויועץ המלך חזקיה לעשות פסח בחדש השני וגו' כי מרבית העם רבים אשר לא הוטהרו עדיין מטומאות שהחזיקו בהן בימי אביו אחז הרשע: ולא הודו לו. כדאמר בסנהדרין ובברכות החדש הזה וגו' זה ניסן ואין אחר ניסן: אסא דרא. הדס לח: ושיכרא דדפנא. שכר של עץ שקורין לו''ר וגדילין בו פרי שקורין ביי''ש: דלא מלו עליה ארבעין יומי. משנטחנה: ושדו ליה לדקלא בליביה. דקל יש לו לב מתוכו ויש לו מוח לאורכו כמו שיש לעץ שקורין שנבו''ג ולאגוז והמשקה הזה מועיל לדקל להתקיים: וכל. אילן דקאי בארבע אמות דידיה דלא עבדי ליה הכי: צאוי. מתייבש: רב אחא בריה דרבא אמר. לאו היינו מרכיבין דמתניתין אלא מנחי כופרא דוכרא לנוקבתא מניחין ותוחבין גמזיות רכה בת שנתה שניתוספה באילן בשנה שעברה וקרי ליה כופרא דיכרא על שם שמכניסין אותו בענף האילן שקוצץ ענף גדול וסודקו ומשים את זה בתוכו לשון אחר כופרא דיכרא ענף רך של דקל זכר ומרכיבו בסדק של דקל נקיבה מפני שדקל נקיבה אינה עושה פירות והזכרים עושין פירות: ולא היו מפסיקין. בין אחד לואהבת אע''פ דצריך להאריך באחד ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים שכל אחד מקבל עליו ואומר אחד הוא אלהינו בפסוק ראשון ופסוק שני לשון צוואה היא: ר' יהודה אומר. מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו: וכורכין. כלומר שהיו מדבקין כל הקרייה כמות שהיא ולא היו מוסיפין ואית דגרסי שהיו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו פי' שהיו אומרים אותו בקול רם: קץ הימין. שיחזיר ימינו לפניו שהשיב אחור ימינו מפני אויב: שמע ישראל. לאביהם היו אומרים: נימריה. להאי ברוך שם כבוד מלכותו בקריאת שמע: ציקי קדירה. ארשדור''א: יש לה צער. צער גופה מחמת התאווה: מפני תרעומת המינין. שלא יהו אומרים עלינו שאנו מוסיפין דבר שאינו הגון בחשאי ומאן דגרסי שהיו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מפרש שהיו אומרים אותו בקול רם כשאר הקרייה וביניהן לא היו מינין: נשר. פירות הנושרין: ה''ג מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה. כשהוקדשו הסדנין תחילה וניתוספו הגידולין: קוצרין לפני העומר ברצון חכמים. כלומר לא הקפידו חכמים דאיסורא דאורייתא ליכא דמקום שאי אתה מביא הוא ואיסורא דרבנן נמי ליתא דילמא אתי למיכל מיניה לא גזרו דהא חדש מיבדל בדילי מיניה כולי שתא שאינו נוהג אותו כל השנה: וגודשין שלא ברצון חכמים. כיון דלאו פסידא הוא גזרו רבנן שימתינו משום שמתוך שהוא מתעסק בו אתי למיכל מיניה:

לא היו מפסיקין. בין שמע ישראל לשם דמשמע דאומר לשם שישמע ישראל ויענם: