פסחים נה ע"ב

דף נה - ב

ותו פשטינן: תא שמע: רבי מאיר אומר: כל מלאכה שהיא לצורך המועד,  גומרה בארבעה עשר.

ואימתי הוא גומרה? - בזמן שהתחיל בה קודם ארבעה עשר.

אבל לא התחיל בה קודם ארבעה עשר, לא יתחיל בה בארבעה עשר.

ואפילו צלצול קטן, ואפילו שבכה קטנה, לא יתחיל בהם בארבעה עשר.

ודייקינן: דוקא לצורך המועד, אין [התיר רבי מאיר לגומרה]. אבל שלא לצורך המועד, לא התיר אף לגמור.

ודחינן: לא ראיה היא. דאכתי איכא למימר, דהוא הדין דאפילו מלאכה שלא לצורך, נמי גמרינן. והא דקתני "לצורך", לרבותא נקיט הכי. והא קא משמע לן, דאפילו לצורך המועד, דוקא מיגמר, אין. אבל לאתחולי, לא מתחלינן.

ותו פשטינן: תא שמע: רבי מאיר אומר: כל מלאכה שהיא לצורך המועד, גומרה בארבעה עשר. ושאינה לצורך המועד, אסור אף לגומרה.

ועושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, במקום שנהגו לעשות.

ודייקינן: דוקא במקום שנהגו, אין [אכן עושין]. אבל במקום שלא נהגו לעשות, לא עושין אף את גמר המלאכה. שהרי בגמר מלאכה עסקינן.

ושמע מינה, דוקא לצורך המועד, אין [גמרינן]. אבל שלא לצורך המועד, אף לא גומרים את המלאכה. והיינו כצד הראשון באיבעיא דלעיל.

ומסקינן: שמע מינה!

שנינו במתניתין: וחכמים אומרים: שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות!

תנא: החייטין מותרים בעשיית מלאכה ערבי פסחים - שכן ההדיוט [מי שאינו אומן] תופר כדרכו בחולו של מועד.

ואף שהרבה מלאכות נאסרו בחול המועד, תפירת הדיוט לא נאסרה. וכיון שבהדיוט היא מותרת בחול המועד, בערבי פסחים התירו אף לאומן. משום שהם קלים יותר מאיסור מלאכה דחול המועד.

והספרין והכובסין מותרים בעשיית מלאכה בערבי פסחים - שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורים בחול המועד, מספרין ומכבסין בחולו של מועד.

ואף שהכיבוס והתספורת אסורים בחול המועד, אלו מותרים. מפני שלא היתה להם אפשרות לספר ולכבס קודם המועד.

וכיון שמצינו בכיבוס ותספורת צד היתר אף בחול המועד, הותרו לגמרי בערבי פסחים. משום דקילי טפי מחול המועד.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אף הרצענין - שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן בחולו של מועד. וכיון שמצינו במלאכה זו צד היתר בחול המועד, בערבי פסחים הותרה לגמרי.

והוינן בה: במאי קמיפלגי רבי יוסי ברבי יהודה וחכמים [שלא התירו ברצענין]?

ומפרשינן: מר [רבי יוסי ברבי יהודה] סבר, למידין היתר לתחילת מלאכה של עשיית מנעלים בערבי פסחים, מתיקון מנעלים שהוא סוף מלאכה, שהותר בחול המועד.

ומר [חכמים] סבר: אין למידין להתיר תחלת מלאכה בערבי פסחים, ממה שמצינו. בחול המועד שהותר בו סוף מלאכה.

לפיכך, הרצענים אסורים במלאכתם בערבי פסחים. שהרי לא מצינו היתר בתחלת מלאכת המנעלים בשום מקום.

מתניתין:

א. מושיבין שובכין לתרנגולים בי"ד בניסן. שמותר ליתן ביצים תחת התרנגולות לחממן כדי שיבקעו מהם האפרוחים. ואין זו מכלל המלאכות האסורות בערבי פסחים.

וכן תרנגולת הדוגרת על הביצים, שברחה מעליהן, מחזירין אותה בערבי פסחים למקומה שעל הביצים.

ואם התרנגולת הדוגרת מתה, מושיבים אחרת תחתיה.

ב. גורפין את הזבל מתחת רגלי הבהמה בי"ד בניסן. ואף מותר להשליכו מחוץ לרפת.

אבל במועד, שהוא חמור יותר מערבי פסחים, אסור להוציא את הזבל לחוץ. אלא גורפין אותו, ומסלקין אותו לצדדים.

ג. מוליכין כלים בערבי פסחים לבית האומן. וכן מביאין אותם אז חזרה מבית האומן. ואף על פי שאינם לצורך המועד.

גמרא:

שנינו במתניתין: ותרנגולת שברחה, מחזירין אותה למקומה.

ותמהינן: השתא, אף לכתחלה אותובי מותבינן את התרנגולת על הביצים - כדקתני רישא "מושיבין שובכין לתרנגולים"

- לאהדורי את התרנגולת למקומה לאחר שכבר התחילה לדגור עליה, מיבעיא ליה לתנא להתיר?! הא פשיטא הוא.

אמר אביי: סיפא דקתני "מחזירין", אתאן לחולו של מועד, שהוא חמור יותר מערבי פסחים ואסור בו לכתחלה להושיב את התרנגולת על הביצים. אלא רק אם כבר ישבה עליהם, וברחה, מותר להחזירה. ורישא דקתני דמושיבין לכתחלה, איירי דוקא בערבי פסחים.

אמר רב הונא: לא שנו דמחזירין אותה במועד, אלא בתוך שלשה ימים הראשונים למרדה [לבריחתה מהביצים] משום דאכתי לא פרח צימרא מינה [שעדיין לא פגה חמימותה לדגור], ועדיין נוחה היא להחזירה עליהם.

וכן אין מחזירין, אלא לאחר שעברו שלשה ימים לישיבתה על הביצים. דכיון שכבר דגרה עליהם שלשה ימים, כבר נשתנו הביצים. ואם לא יחזירוה פסדא לה ביעי [הביצים] לגמרי, ותו אין הם ראויים לכלום.

אבל לאחר שעברו שלשה ימים למרדה, שוב אין מחזירין אותה. משום דכבר פרח לה צימרא [פגה חמימותה לדגור] מינה, והיא מתנגדת בכוח לחזור לביצים. וכיון דטורח גדול הוא להחזירה, אסור הוא במועד.

וכן אם ברחה תוך שלשה ימים הראשונים לישיבתה על הביצים, דאכתי לא נשתנו הביצים, ולא פסדא לה ביעי לגמרי בכך שהפסיקה מלדגור עליהם, אלא ראויים הם עדיין לאכילה, לא מהדרינן לה למקומה. לפיכך לא התירו לטרוח בה במועד.

רבי אמי אמר: אפילו תוך שלשה ימים ראשונים לישיבתה, נמי מהדרינן את התרנגולת למקומה הואיל וכבר נשתנו הביצים קצת. וכבר אינם ראויים לאכילת כל אדם, אלא רק למי שאינו איסטניס. ולפיכך הם נמכרים בזול. ואם לא יחזירה יש בזה הפסד ממון.

והוינן בה: במאי קמיפלגי?

ומפרשינן: מר [רב הונא] סבר, להפסד מרובה חששו. אבל להפסד מועט לא חששו! וכיון דליכא אלא הפסד מועט בביצים תוך שלשה ימים לישיבתה, לא התירו מחמתו טירחה במועד.

ומר [רב אמי] סבר, להפסד מועט נמי חששו! ואף תוך ג' ימים לישיבתה, יגרם לביצים הפסד מועט אם תפסיק את דגירתה. ואף משום כן התירו לטרוח ביום טוב.

שנינו במתניתין: גורפין מתחת רגלי בהמה!

תנו רבנן: הזבל שבחצר, מסלקין אותו לצדדין.

והזבל שברפת ושבחצר, מוציאין אותו לאשפה.

ותמהינן: הא גופא דברייתא קשיא מינה ובה.

הא אמרת ברישא, "זבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין". ומשמע, דאין מוציאין אותו לאשפה.

והדר תני בסיפא, "שברפת ושבחצר, מוציאין אותו לאשפה".

אמר אביי: לא קשיא.

כאן [בסיפא], איירי בי"ד ניסן. שאף להוציא לאשפה התירו בו.

כאן [ברישא], איירי בחולו של מועד. שלא התירו בו אלא לסלק לצדדין, ולא לפנותו.

רבא אמר: הא והא בחולו של מועד. ולעולם לא התירו בו אלא לסלק לצדדין. וסיפא הכי קאמר: אם הזבל מרובה עד כדי כך שנעשה החצר כרפת, וכבר אין בה מקום לסלקו לצדדים, מוציאין אותו לאשפה אף בחול המועד.

שנינו במתניתין: מוליכין כלים ומביאין מבית האומן!

אמר רב פפא: בדיק לן [בחן אותנו] רבא. וכך שאלנו:

תנן: מוליכין ומביאין כלים מבית האומן, אף על פי שאינן לצורך המועד.

ורמינהו: והא תניא: אין מביאין כלים מבית האומן. ואם חושש להם שמא יגנבו מבית האומן, הרי הוא מפנן לחצר אחרת הסמוכה למקום האומן. אבל לא יביאם לביתו הרחוק מבית האומן, מפני הטורח.

נמצאו סותרות המשנה והברייתא זו את זו.

ומשנינן, ותרצנו לו את הסתירה: לא קשיא. כאן [במשנה], בארבעה עשר ניסן עסקינן. וכאן [בברייתא] בחולו של מועד עסקינן. דחמיר טפי מערבי פסחים. ואסרו בו את הטורח הזה.

ואיבעית אימא: הא והא בחולו של מועד. ולא קשיא. כאן [בברייתא] איירי במאמינו לאומן שלא ימכרם בינתיים לאיש אחר. ולכן לא התירו לו ליטול את כליו חזרה. וכאן [במשנה] איירי בשאינו מאמינו לאומן. וחושדו שמא ימכור את כליו לאחר. ולכן התירו לו ליטלם אף בחול המועד.

ומסייעינן: והתניא [בניחותא]: מביאין בחול המועד כלים מבית האומן, כגון את הכד מבית הכדר [עושה כדים], ואת הכוס מבית הזגג לפי שיש בהם צורך המועד.

אבל לא מביאין את הצמר מבית הצבע, ולא את הכלים מבית האומן לפי שאין בהם צורך המועד.

ואם אין לו לאומן מה שיאכל, והוא צריך את שכרו, נותן לו את שכרו, ומניחו לכלי אצלו עד אחר המועד.

ואם אינו מאמינו לאומן, וחושדו שמא ימכור את כליו, הרי הוא נוטלם הימנו, ומניחן בבית הסמוך לו. אבל לא יביאם לביתו המרוחק מבית האומן.

ואם הוא חושש שמא יגנבו משם, הרי הוא מביאן בצינעה בתוך [לתוך] ביתו.

אלמא, במקום שאינו מאמינו, התירו לו ליטול את כליו. כדי שלא יבוא לידי הפסד.

ושוב מקשינן: לא תרצת בכך אלא הא דקתני "מביאין כלים מבית האומן". אבל הא דקתני "מוליכין כלים לבית האומן", אכתי קשיא: דהא בברייתא קתני "אין מביאין" [במקום דליכא פסידא], וכל שכן דאין מוליכין כלים לבית האומן.

ומסקינן: אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא, דמתניתין איירי בערבי פסחים, וברייתא איירי בחול המועד.

מתניתין:

ששה דברים עשו אנשי יריחו. על שלשה דברים מהם, מיחו חכמים בידם. ועל שלשה מהם, לא מיחו בידם. ואלו הן שלשת הדברים שלא מיחו חכמים בידם:

א. היו מרכיבין דקלים כל היום בערבי פסחים, משום שסברו שאין זו מלאכה חשובה, ואין לאוסרה.

ב. והיו כורכין את שמע. ובגמרא מפרש לה.

ג. והיו קוצרין וגודשין [עורמים בגדיש] את התבואה החדשה, לפני הקרבת העומר, ולא חששו לכך שיבואו לאכול מהם, ויכשלו באיסור אכילת חדש.

[ורש"י לא גרס "קוצרין". דפשיטא שאין בה שום מקום לחשש איסור. ואף שאסור לקצור קודם העומר, כדכתיב ביה "ראשית קצירכם", אין איסור זה אלא במקום שמביאין ממנו חיטים לעומר. אבל תבואת יריחו, תבואת עמקים היא, שאינה כשירה למנחות].

ואלו הם שלשת הדברים שעשו אנשי יריחו, ומיחו חכמים בידם:

א. היו מתירין ליהנות מגמזיות [ענפים] של עצי הקדש.

דרך החרוב והשקמה לקוצצן אחת לשבע שנים. ואבותיהם הקדישו עצים אלו כשהם קצוצים מענפיהם. ואחר כך נתוספו עליהם ענפים. והיו אנשי יריחו קוצצים אותם ונהנים מהם.

ואסיקנא הכי ת"ש ר' מאיר אומר כל מלאכה שהיא לצורך המועד שהתחיל בה קודם י"ד גומרה בי"ד ושאינה לצורך המועד אסור ש"מ לצורך המועד תנן שגומרה בי"ד ש"מ וקיימא לן כותיה. ואין מתחיל בי"ד אפי' צלצול קטן ואפי' סבכה קטנה ואפי' הן לצורך המועד וחכמים אומרים שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים החייטין שכן הדיוט תופר כדרכו בחולו של מועד והספרין והכובסין שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מותרין לספר ולכבס בחולו של מועד ר' יוסי בר' יהודה אומר אף הרצענין שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן בחולו של מועד ואע"פ שתקנת המנעל סוף מלאכה היא קסבר ר' יוסי ילפינן תחלה מלאכה מסוף מלאכה מה סוף מלאכה מותר אף תחלת מלאכה מותר:

מתני' מושיבין שובכין לתרנגולין בי"ד כו' תריצנא הכי בחולו של מועד. תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה אמר רב הונא לא שנו שמחזירין אותה בחולו של מועד אלא תוך שלשה ימים למרדה דאכתי לא פרח צמרה עדיין החמימות שיש בה והיא תחמם הביצים ואחר שלשה ימים לישיבתה על הביצים כלומר כיון שעברו ג' ימים אחר שישבה על הביצים התחילו לרקם ואם תניחם נפסדין הביצים לגמרי אבל תוך ג' ימים לישיבתה שלא הופסדו הביצים לגמרי ואחר ג' ימים למרדה דפרח לה צמרה לא מהדרינן לה בחולו של מועד ר' אמי אמר אפילו תוך ג' ימים לישיבתה כו' ואסיקנא רב הונא סבר להפסד מרובה חששו כלומר במקום שיש הפסד מרובה כי הביצים נפסדין לגמרי חששו ואמרו מחזירין אבל תוך ג' לישיבתה דלא נפסדו אלא שאין מגדלין אפרוחין אבל ראוין הן לאכילה ואין בהן הפסד אבל דביני ביני הפסד מועט הוא ולהפסד מועט לא חששו ורב אמי סבר אפילו להפסד מועט [חששו] ומחזירין:
מתני' גורפין הרעי מתחת רגלי הבהמה בארבעה עשר ובמועד מסלקין אותו לצדדין וכו' ת"ר הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה הא גופה קשיא אמרת שבחצר מסלקין אותו לצדדין והדר תאני ושבחצר מוציאין אותו לאשפה ומשני אביי בארבעה עשר מוציאין אותו לאשפה ובחולו של מועד מסלקין אותו לצדדין רבא אמר לעולם בחולו של מועד והכי קתני אם נעשית החצר כרפת שנתמלאת רעי מוציאין אותו לאשפה:
ירושלמי זבל במבוי מסלקו לצד שברפת ושבחצר מוציאין לאשפה אמר [רבא] הדא דתימא בחצר קטנה אבל בחצר גדולה מסלקה לצדדין והרפת בין קטנה בין גדולה מוציאו לאשפה:

אמר רב פפא הוה בדיק לן רבא הכא תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן ואם חושש להם שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת ושנינן לה מתני' דהכא דקתני מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בארבעה עשר ומתנתא דקתני אין מביאין בחולו של מועד וכך סוגיין דשמעתא סלקא ואע"ג דאמרינן מתני' דהכא נמי בחוש"מ ומפני שאינו מאמין בעל הבית כליו לאומן קתני מביאין אפילו כלים שאינן לצורך המועד כדתניא מביאין כלים מבית האומן כגון כוס מבית הזגג וכו' ואסיקנא שנית מביאין כלומר התירו לו להביאן מפני שאינו מאמינו התינח מביאין מוליכין מאי איכא למימר למה מוליכין בחוש"מ ואסיקנא אלא מחוורתא מתני' דקתני מוליכין [ורמינהו אין מביאין כלים מבית אומן] ומביאין בארבעה עשר ומתני' דקתני אין מביאין בחולו של מועד:
ומסקנא מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עד חצות כו' קיימא לן הכי:

ששה דברים עשו אנשי יריחו וכו' אלו שלא מיהו מרכיבין דקלים כל היום קיימא לן כי הא דאמר מייתו גופרא.

המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר מושיבין שובכים לתרנגולי' בארבעה עשר תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה וגורפין מתחת רגלי בהמה בארבעה עשר ובמועד מסלקין לצדדין מוליכין ומביאים כלים מבית האומן אע"פ שאינם לצרך המועד אמר הר"ם אמרו תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ר"ל בחולו של מועד אבל ביום ארבעה עשר אין צריך לדבר בו מאחר שאמר מושיבין כל שכן מחזירין וענין מושיבין הוא שתהיה תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים שכבר התחלו הביצים להפסד ואם מתה מביאים אחרת ומרביצין אותה על הביצים:

אמר המאירי מושיבין שובכין לתרנגולין בארבעה עשר ר"ל הושבת התרנגולת על הביצים לחממם להוציא מהם אפרוחים ומוציאה בלשון שובכים מפני שהאדם צריך לסדר את הביצים על גבי תבן וקש כאדם המסדר קן לעופות וכן מוציאה בלשון תרנגולין על שם סופם ודבר זה יש מפרשים אף מחצות ולמעלה מפני שאינה מלאכה גמורה וי"מ בה דוקא עד חצות ומ"מ אף הם מפרשים אותה במקום שנהגו שלא לעשות:

ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה וכו' שאלו בגמ' השתא אותובי לכתחילה מותבינן אהדורי מבעיא ותירץ סיפא אתאן לחולו של מועד שאין מושיבין לכתחילה אלא שאם הושיבוה מערב יום טוב וברחה במועד מחזירין אותה ונחלקו בה בגמ' שלדעת רב הונא דוקא תוך שלשה ימים למרידה ר"ל לזמן בריחתה שעדיין לא פרח חמימותה ותהא נוחה להחזיר וכן אחר שלשה לישיבתה שכבר ישבה עליהם שלשה ימים קודם שברחה ואין הביצים ראויים עוד לאכילה אבל אחר שלשה למרדה שכבר פרח חמימותה ונמצאת חזרתה בקושי ובטורח יתר אע"פ שהיא במקום פסידא כגון שהוא לאחר שלשה לישיבתה אסור במועד וכן כל שהוא במקום פסידה מועטת כגון תוך שלשה לישיבה שאע"פ שאין הביצים ראויים לרוב בני אדם מ"מ ראויים הם למי שדעתו יפה וכמו שאמרו ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם אע"פ שהיא תוך שלשה ימים למרדה שהיא נוחה להחזיר אסור במועד הואיל ואין כאן פסידא מרובה שהרי יכול למכרם בזול למי שדעתו יפה ולדעת ר' אמי אפילו תוך שלשה לישיבתה ואחר שלשה למרדה מחזירין במועד ונראה לפסוק כר' אמי ולהקל בשל סופרים וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שכתבו משנתנו בסתם ואף גדולי הדורות פסקוה כן להדיא אלא שקצת המחברים פסקוה דוקא באחר שלשה לישיבה ולא הזכירו בה ימי מרדה כלל ויש שפסקו כרב הונא לגמרי:

ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה אף זו בחולו של מועד היא שאם בארבעה עשר מה הוצרכה השתא אותובי מותבינן וכו' אלא בחולו של מועד וברחה ומתה דינן אחד וכשאמרו בגמ' סיפא אתאן לחולו של מועד פירושו על ברחה ועל מתה ואף בזו נראה לנו לפסוק אף תוך שלשה לישיבתה:

וגדולי המחברים פירשו מתה מושיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר וכן פירשו דין אחר שלשה לישיבה במתה ולא הזכירו דין תוך שלשה למרדה כלל ויש לתמוה בדבריהם אלא שראיתי לחכמי נרבונאה שפירשו בדבריהם שהושבת שובכים שבראש המשנה פירושו אחר לידת התרנגולים לתקן להם את הקן אבל הושבה לכתחילה אף בארבעה עשר לא ומה שאמר אחר כן ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה פירושו על הביצים וכן אם מתה מושיבין אחרת תחתיה פירושה על הביצים ומה שהקשו השתא אותובי מותבינן מסיפא דסיפא הקשה כלומר אם מתה מושיבין אחרת תחתיה שהוא כעין התחלה לא כל שכן שבברחה מחזירה ותירץ סיפא אתאן לחולו של מועד ר"ל סיפא דרישא והוא תרנגולת שברחה אבל סיפא דסיפא ר"ל אם מתה בארבעה עשר היא שנויה ונמצא לדעתם שהושבת תרנגולת על הביצים אף בארבעה עשר אסור וכל שכן במועד ואם הושיבוה קודם ארבעה עשר ומתה מושיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר ודוקא אחר שלשה לישיבה אבל לא במועד ואם ברחה מחזירין אותה אף במועד והדברים מבולבלים ויוצאים משיטת הסוגיא ועיקר הדברים כמו שכתבנו למעלה ולי נראה לפרש לדעתם הושבת שובכין כמו שפירשנו תחילה ומה שאמרו סיפא אתאן לחול המועד פירושו בברחה וקושית אותובי מותבינן וכו' מרישא קא מקשי אבל הא דמתה מושיבין אחרת דוקא בארבעה עשר ואחר שלשה לישיבתה ואין להקשות בה השתא אותובי מותבינן וכו' מפני שטורח הושבת תרנגולת על ביצים שכבר דגרה תרנגולת אחרת עליהם טורח יתר הוא מהושבה בתחילה ואף בארבעה עשר אין מושיבין תחתיה אלא במקום פסידא אבל הושבה בתחילה מותרת בארבעה עשר שאין זה טורח יתר אחר שלא דגרו הביצים באחרת אבל במועד לא מושיבין לכתחילה ולא מושיבין אחרת במתה אבל ברחה מחזירין במועד וכל שכן בארבעה עשר ומ"מ הדברים נראין כשיטתנו:

וגורפין זבל מתחת רגלי הבהמה בארבעה עשר וכו' וזו ודאי פירושה אף לאחר חצות וכן כתבוה רוב מפרשים ופירושו אף להוציאה לאשפה אבל בחולו של מועד אין מוציאין אותו לאשפה אלא מסלקו לצדדין ר"ל בקרן זוית של בית הרפת ומ"מ פי' בגמ' בבית הרפת אבל של חצר אם אפשר לסלקו לצדדין ושתהא החצר נשארת בנקיות מסלקו לצדדין אבל אם נעשית חצר כרפת בקר אף במועד מוציאו לאשפה אחר שאין דרך בסלוק צדדין להיות מקום עיקר החצר פנוי:

מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אע"פ שאינן לצורך המועד ר"ל שבארבעה עשר אף לאחר חצות מוליכן לכתחילה מביתו לאומן לתקנם לו אף לאחר המועד וכל שכן בשחרית לתקנם לו קודם חצות ואע"פ שאינם לצורך המועד וכל שכן שאם היו שם בבית האומן עשויים ומתוקנים שמביאם משם לביתו אף לאחר חצות אע"פ שאין צריכים לו במועד ואין כאן שום חשד עשייה לאחר חצות ובמועד אינו כן אלא כל שהוא לצורך המועד כגון כד מבית הקדר וכוס מבית הזגג וכיוצא באלו מביאין אבל שלא לצורך המועד כגון צמר מבית הצבע ומחרישה מבית הלוטש אין מביאין ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ומניח הכלים אצלו [ואם אינו מאמינו] או שחושש להם שמא יגנבו בביתו של אומן מחמת שרואה ביתו פרוץ ואינו רוצה ליזקק לדין עליהם עם האומן אע"פ שהוא שומר שכר מפנם לחצר אחרת הסמוכה לאומן אבל לא יביאם לביתו אף בצנעה אם מפני הטורח אם מפני החשד שיאמרו שבמועד נתקנו ומ"מ אם אינו מוצא מקום בטוח מוליכן לביתן בצנעה והולכה אף לצורך המועד אסורה כמו שהתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

המשנה העשירית והיא באה ע"י גלגול משניות שלפניה שבענין מלאכת י"ד והוא שאמר ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם אלו שלא מיחו בידם מרכיבין דקלים כל היום וכורכין את שמע וקוצרין וגודשין מלפני העומר ולא מיחו בידם ואלו שמיחו בידם מתירין בגמזיות של הקדש ואוכלים מתחת הנשרים ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים אמר הר"ם אלו הששה דברים כלם לא שבחו אותם חכמים אלא השלשה מהם והם הראשונות לא מיחו בידם והשלשה הנזכרים באחרונה מיחו בידם והראשונה הם שמרביעים האילנות יום ארבעה שטר והוא שתולין יחור של דקל זכר על דקל נקבה וזה מפורסם אצל בעלי העבודה וזהו ענין אמרם מרכיבין דקלים וכורכין את שמע הוא שהם לא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בשעת קריאת שמע וקוצרין וגודשין מלפני העומר ענינו שמותר לקצור ולגדוש ולא נחוש דילמא אתי למיכל מיניה והשלשה האחרונות שמיחו הן מתירין גמזיות של הקדש הוא שהם מתירין לאכול גדולי הקדש ואומרין כי לא נאסר אלא הפרי שנקדש בעצמו אבל מה שצומח לאח"כ בשדה הקדש שהוא מותר ואוכלין מתחת הנשרים שהיו אוכלין מה שהיה נופל מן הפירות תחת האילן בשבת וביום טוב אע"פ שהיה ספק אצלם ולא היו יודעים אם מערב נפלו והם מותרין או נפלו בשבת והם אסורין כאשר יתבאר במסכת יום טוב ונותנין פאה לירק כבר קדם לך במסכת פאה כי מתנאי הדברים שהם חייבים בפאה שיהיה מכניסו לקיום והירקות אינם כן ששה דברים עשה חזקיהו המלך על שלשה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו אלו שהודו לו גנז ספר רפואות והודו לו כתת נחש נחשת והודו לו גרר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו ואלו שלא הודו לו סתם מי גיחון ולא הודו לו קצץ דלתות ההיכל ולא הודו לו עבר ניסן בניסן ולא הודו לו זאת ההלכה היא תוספתא אבל ראיתי לפרשה לפי שיש בה תועלת ספר רפואות היה ספר שהיה ענינו להתרפאות בדברים שאסרה תורה להתרפאות בהן כמו הדברים שחשבו בעלי הצורות והוא כי יש אנשים חכמים בחכמת הכוכבים ועל פיהם יעשו צורות לעתים ידועים ויועילו או יזיקו לדברים ידועים וזו הצורה נקראת בלשון יון טלס"ס ואומרי' כי הצורה הנעשית בזאת התכונה היא טובה לחולי פלוני וכיוצא בו מן הדברים המטעים ומחבר זה הספר לא חברו אלא על דרך החכמה בטבע המציאות לא על דרך שיעשה אדם פעולה ממה שנכתב באותו הספר וזה מותר ועוד יתבאר לך כי יש דברים שמנע השם לעשותם והם מותרים ללמדם ולהבינם כי השם ית' אמר לא תלמד לעשות ולמדנו בקבלה אבל אתה למד להבין ולהורות וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו מתרפאים מהם באותם הדברים הסירם וגנזם ואולי שהיה ספר והיה שם רפואה לסם המות והיה אומר סם המות פלוני מרקחין אותו כך ומשקין אותו כך כי ארע ממנו מן המקרים כך וכך ורפואתו בדבר פלוני וכשיהיה רואה הרופא אותן המקרים היה יודע כי אותו הסם ישקוהו יהיה ניתן לו אותה הרפואה להיות כנגד הסם ולהציל ממות וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו ממיתים באותם הסמים הסיר הספרים וגנזן ואני הרביתי לך דברי בזה הענין לפי ששמעתי וכן פרשו לי הענין כי שלמה חבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולים היה מתכוין לאותו הספר והיה עושה כמ"ש בספר והיה מתרפא וכאשר ראה חזקיהו כי בני אדם לא היו סומכין על הש"י הסיר אותו וגנזו ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגיונות ואיך יחסו לחזקיהו מן האולת מה שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון וכמו כן לסיעתו שהודו לו ולפי דעתם הקל והמשובש האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק והוא חולי הרעב א"כ כבר נואש ולא ישען באלהיו נאמר להם הוי השוטים כאשר נודה לאלוקים בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנה ולא הייתי צריך להקשות על זה הענין הידוע לולא שהיה מפורסם ועוד יתבאר כי מותר לעבר השנה בכל אדר ולעשות אותה השנה שני אדרים ומהעקרים אצלנו אדר הסמוך לניסן לעולם חסר כיון שנסמך על החשבון ואם הם שני אדרים יהיה הראשון שלשים יום ובא חזקיהו ביום שלשים ועבר את השנה ועשה את החודש הנכנס אדר השני ואילו לא היה מעבר אותה השנה היה יום שלשים של אדר יום ראשון של ניסן כאשר בארנו והוא עבר את השנה ביום שהיה ראוי להיות ראשון של ניסן וזה אינו מותר כי העקר אצלנו אין מעברין את השנה בשלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן והוא לא ראה בזה הדיוק רצה לומר הואיל וראוי לקובעו בניסן:

אמר המאירי ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם אלא שמ"מ לא היתה רוח חכמים נוחה מהם בעשייתם ואלו שלא מיחו בידם הראשונה שהיו מרכיבים דקלים כל היום ר"ל כל יום ארבעה עשר אף מחצות ולמעלה עד המנחה וענין המלאכה הוא שהיו מרכיבים ייחור של דקל זכר העושה פירות בדקל נקבה שאינו עושה פירות וכן הרבה עד שהיה כל האילן עושה פירות ובני יריחו נראה שהיו סוברים שעיקר דין מלאכת ארבעה עשר משום קרבן היא וכל שאינו בירושלים אין בו איסור מלאכה עד המנחה כשאר ערבי ימים טובים ואף חכמים לא מיחו בידם אלא שמ"מ מכוער היה הדבר אצלם אף שלא בירושלים הוא ואף בזמן [הזה] כמו שביארנו במשנה:

השניה שהיו כורכין את שמע והוא שלא היו מפסיקים בין פסוק של שמע לפסוק של ואהבת בברוך שם כבוד מלכותו אלא שהיו מפסיקים ביניהם בשהייה מועטת שלא לכרוך קבלת עול מלכות שמים בקבלת עול מצות ולא מיחו חכמים בידם הואיל ולא אמרה משה רבינו אלא שמ"מ הדבר נאה לאמרו ובחשאי מצד מה שאמרו בגמ' שכשקבץ יעקב את בניו בקש לגלות להם את הקץ ונסתלקה ממנו רוח הקודש אמר שמא חס ושלום יש פסול בזרעי כאבא שיצא ממנו עשו וכאבי אבא שיצא ממנו ישמעאל אמרו לו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אנו אין בלבנו אלא אחד פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והרגיש שלא בסבת פסול זרעו נסתלקה ממנו אלא שלא היה הקב"ה רוצה לגלות לו ונמנע מלגלותו וברכם אמרו רבנן היכא ניעביד נימריה לא אמריה משה לא נימריה הא אמריה יעקב התקינו שיהו אומרי' אותו בחשאי:

השלישית שהיו קוצרין וגודשין לפני העומר והוא שהדבר ידוע שאסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת המינין של תבואה קודם לקצירת העומר שהרי נאמר בעומר ראשית קצירכם אל הכהן ומ"מ דוקא במקום שראוי לקצור ממנו להבאת עומר אבל מקום שאין ראוי לקצור ממנו להבאת עומר מותר שנאמר והבאתם וקצרתם ממקום שאתה מביא אתה אסור לקצור ממקום שאי אתה מביא אתה מותר לקצור ומ"מ לגדוש אף לאלו אסור שהרי נראה כמכוין לתקון אכילה ויריחו אינה ראויה לעומר מפני שכולה עמקים וכמו שאמרו עמקים שביריחו ולא היו מביאים ממנו למנחות והיו מותרין בקצירה אבל לא בגדישה והם היו גודשים ולא מיחו בידם אחר שאין איסור הגדישה אלא מחשש אכילה:

ואלו שמיחו עליהם בידם הראשונה שהיו מתירין לאכול גמזיות של הקדש ר"ל ענפים רכים שגדלו בחירובין ושקמים שהקדישו אבותיהם מצד שהיו שם בעלי זרועות שהיו נוטלין אותם בזרוע ועמדו והקדישום כמו שהתבאר בגמ' והיו נהנין מאותן ענפים הרכים הגדלים לאחר ההקדש מפני שהיו סוברים שאין מעילה בגידולין ומיחו חכמים בידם אע"פ שאף הם היו סוברים כן מפני שמ"מ מעילה הוא דליכא איסורא מיהא איכא ומ"מ הלכה שיש מעילה בגידולין כמו שביארנו במסכת עבודה זרה אלא שגדולי הדורות פסקו שאין מעילה בגידולין וסוגיא זו מסייעת להם שאף חכמים הודו להם ואמרו מעילה הוא דלית בהו הא איסורא איכא:

עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות מקום שנהגו. נהגו אין לא נהגו לא. פי' עושין מלאכה אפי' שלא לצורך המועד בי"ד מקום שנהגו אבל מקום שלא נהגו אין עושין אלא לצורך המועד:

בד"ה עולי רגלים כו' ואין לומר דדבר האבוד הוא כו' עכ"ל הל' קצת מגומגם דודאי אין לומר דדבר האבוד הוא דא"כ בלאו עולי רגלים נמי שרי אבל הל"ל ואין להקשות דדבר האבד הוא כו' וק"ל:

בד"ה ואם מתירא שמא יגנבו כו' לא הזקיקוהו להניח בבית שלישי והתירו כו' עכ"ל ושמא יגנבו דקתני בהך ברייתא היינו לו ושמא יגנבו דקתני בהך מתני' דמ"ק דמייתי לעיל היינו מבית האומן אבל בפ' מי שהפך גרסינן בהך ברייתא ואם חושש להם שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת ואם אינו מאמינו מביאן בצינעא כו' מהך נראה דהזקיקוהו להניח גם בבית שלישי ע"ש ודו"ק:

בתוס' ר"ה עולי רגלים וכו' דהא יכול לקנות חדשים מקשין העולם והא כל דבר האבוד יכול לקנות אחר במקום זה אלא נראה דה"פ דגבי מנעלים ליכא דבר האבוד דיכול להניחם עתה מלהשתמש בקרועים עד אחר המועד ואחר המועד יתקנם ובתוך כך יכול לקנות חדשים ללכת בהם עד אחר המועד משא"כ בשאר דבר האבוד דאם יניחם כך יפסיד ודו"ק וק"ל:

תמיד נשחט פרק חמישי:

גמרא מקום שנהגו אין לא נהגו כו'. נ"ב לכאורה יראה דבמקום שלא נהגו לעשות מלאכה הכל אסור ואף במקום שנהגו אינו שרי אלא לצורך המועד ולגמור אבל הרא"ש סבר דדוקא במקום שנהגו הוא דבעינן לצורך המועד אבל במקום שלא נהגו הכל שרי וכן פסק הר"ן ופי' הר"ן מקום שנהגו אין כלומר שנהגו שלא לעשות מלאכה כו' והלשון מגומגם וצ"ע:

רש"י בד"ה גומרה כו' שלא נהגו לעשות מלאכה. נ"ב פירוש לעשות מלאכה לכתחלה וק"ל:

גמרא מקום שנהגו אין ל"נ לא. עיין מהרש"ל ובהגר"א תס"ח סקי"א. ולעד"נ דהא חזינן בברייתא הקודמת קתני כ"מ כו'. גומרה בי"ד והדר מפרש אימתי בזמן שהתחיל כו'. ש"מ דבלא אימתי הוה ס"ד לפרש גומרה היינו להתחיל ולגמור ולאפוקי אם לא יוכל לגומרה בי"ד (ועמש"כ בברכות ל"ט) ואם כן גם בברייתא זו נוכל לפרש כ"מ שהיא לצה"מ גומרה דר"ל מתחיל לגמור לכן מסיים ועושין כו'. (פי' להתחיל כמו במתניתין ג' אומניות עושין) במקום שנהגו ודייק הגמרא שפיר לא נהגו לא (פירוש אינו מתחיל) ואם כן ע"כ הא דקתני רישא גומרה גמר ממש וקתני בה לצוה"מ וש"מ לצה"מ אין כו'. ולזה נראה שכוון גם כן הר"ן ע"ש. וחוץ לדרכנו יל"פ הא דאימתי כו'. דבא לומר דאימתי גומרה בזמן שהתחיל בה קודם י"ד ר"ל סמוך לי"ד ולא הספיק לגומרה עד שפגע בו י"ד אבל כו'. ר"ל שהתחיל בה כמה ימים קודם י"ד והניחה ולא גמרה אסור לגמרה בי"ד דזה הוה כמו התחלה כיון שהפסיק בה וזהו שאמר לא יתחיל כו'. וכן נ"ל לדינא דהסברא ישרה:

גמ' סיפא אתאן לחוש"מ כו'. עתוי"ט ד"ה מחזירין שכתב ואע"ג דהשתא כו'. זו ואצל"ז קתני כו'. במחכ"ת ל"ד כי כפי שרוצה להעמיס שיטה זו בהרע"ב ורוצה להגיה בי"ד וס"ל דדוקא אם מתה אחר ג"י ומשום הפסד דבצים. ע"כ צ"ל דלהושיב אחרת גרע מלהושיב בתחלה וכועי"ל שבב"י לדעת הרמב"ם (ועיין בהה"מ) אם כן אין זה זו ואצל"ז:

[ד"ה וקוצרין] . דתנן אין מביאין כו'. ולא מבית העמק. עיין (מנחות סח) בתד"ה קוצרים:

גמ' כגון ככר מבית הכרר וכצ"ל. נ"ב עושה כריס וכסתות קרוי כרר:

ת"ש ר"מ אומר כל מלאכה שהיא לצורך המועד גומרה בי"ד ושאינה לצורך המועד אסור צע"ק לשי' רש"י דלעיל דבמנהגא לא שייך לשון אסור איך נקט הכא איסורא והי' נ"ל דרישא דבריתא לאחר חצות איירי וכשי' הסוברים דגם אחר חצות מותר לגמור לצורך המועד דלא כרא"ש וע"ז קאמר דשאינו לצורך המועד אסור מדינא אחר חצות ואח"כ קאמר דקודם חצות מותר כ"ז במקום שנהגו היתר ומדייק הש"ס במקום שנהגו הא דשרי לגמור שלא לצורך המועד הא לא נהגו לא יגמור שלא לצורך המועד כמו אחר חצות ויובנו היטב דברי רש"י לא נהגו לא אפי' גמר דהא בגמר קיימי' עכ"ל דלפי הנראה משטחיות לשונו משמע דבמקום שלא נהגו אסור בכל גווני ופלגתא במקום שנהגו כדעת הרמב"ם ובאמת שיטת רש"י בשמעתין אינו כן כמ"ש בדבור שלפני זה גומרה בי"ד במקום שלא נהגו עכ"ל אע"כ כנ"ל דרישא אחר חצות אוסר לגמור שלא לצורך וסיפא מתיר במקום שנהגו היתר ומדויק דבשלא נהגו אסור והיינו לגמור שלא לצורך וזה ברור למעיין ועמרש"ל בשממתין. אבל ראיתי להר"ן שאוסר להדי' אחר חצות בכל גווני ולדידי רישא ע"כ קודם חצות ובמקום שלא נהגו לעשות וס"ל דשייך שפיר במנהג לשון איסורא וכהתו' דלעיל דמאי דמקשה הש"ס תנא תני מנהגא ואת אמרת איסורא ה"פ לחזי היכי נהיג כן צ"ל לדעת הר"ן וקשה לפ"ז איך כ' דפלוגתא במקום שלא נהגו לעשות דלר"מ אוסר בג' אומניות לחזי היכי נהוג וכמ"ש ה"ה ע"ז פ"ח מה' י"ט וצל"ע ועפר"ח סי' חס"ח:

שכן עולי רגלים מתקני' מנעלי' בחש"מ. כ' תו' בפ' מי שהפך מייתי הך בריתא ופריך עלה לבלר לשתרי נראה שרצו בזה דלא נימא עולי רגלים לאו דוקא ואורחא דמלתא נקט א"נ דוקא עולי רגלים ולא אחר שלא יכנס למועד במנעלים קרועים ויתקנם קודם המועד וא"כ מי שלא היה אפשר לו לתקנם שרי מיהת כמו ספור וכבוס לכן כ' דשם פריך לבלר תשתרי ומאי פרי' דלמא דוקא מה דשרי במועד להדיא כגון תפירה שההדיוט תופר כדרכו א"כ מקלינן בע"פ אפי' לאומן וכן ספור וכבוס דאפי' בחש"מ שרי מדינא לכל אדם רק שלא יכנס למועד כשהוא מנוול ובע"פ דליכא למגזר שרי משא"כ לבלר גם בחש"מ לא התירו אלא למצוה דכל הני דחשיב במתני' דמ"ק מצוה איכא והמצוה דוחה לחש"מ מה"ת להתיר בע"פ ומאי מקשה ועכצ"ל מתיקון מנעלים פריך דאע"פ שלא התירו בחש"מ אלא משום מצוה ואפ"ה ילפי' מיני' ע"פ וה"ה היה לן למשרי לבלר ות"ק נמי לא פליג אתיקון מנעלים אלא משום דלא ילפי' תחלה מסוף אבל תיקון מנעלים מתיר בע"פ רק לא רצעני' א"כ לבלר נמי כן צריכין לפרש וא"כ שפיר מוכח דאסור לתקן מנעלי' בחש"מ ועולי רגלים דוקא משום מצוה לא זולת והאש"נ דלא מייתי תו' ק' הש"ס דהתם מכותל הגוהה ליפול ע"ש וק"ל:

במשנה מושיבין שובכין לתרנגולין בי"ד. נראה דהאי י"ד דקתני הכא היינו אפילו לאחר חצות וכן משמע מסתימת לשון הפוסקים וכדמוכח להדיא מל' הגמ' דבסמוך דמקשינן השתא אותובי מותבינן כו' ומשני אביי סיפא אתאן לחולו של מועד שנראה דוחק גדול דחש"מ מאן דכר שמיה וטפי הו"ל לאוקמי מתניתין רישא קודם חצות במקום שנהגו שלא לעשות וסיפא לאחר חצות וכה"ג איכא למידק נמי בסוגיא דבסמוך גבי גריפת זבל והבאת כלים מבית אומן דמשני כאן בי"ד כאן בחש"מ ואמאי לא משני בפשיטות כאן קודם חצות כאן לאחר חצות אע"כ דכל היכא דקתני י"ד סתמא לא שייך לחלק בין קודם חצות בין לאחר חצות וזה מסייע למה שכתבתי בסמוך בכוונת הרמב"ם וז"ל ודו"ק ובעיקר מילתא דמושיבין שובכין בסוגיא דשמעתין עיין באריכות בל' הרב המגיד ובכ"מ בסוף פ"ח מהלכות י"ט:

גומרה בארבעה עשר. אפילו במקום שלא נהגו לעשות מלאכה: לא נהגו לא. אפילו גמר דהא בגמר קיימי': החייטין. משום הכי שרו בארבעה עשר בכל מקום שכן מצינו בהן קולא משאר אומניות גבי חולו של מועד: שכן ההדיוט תופר כדרכו. משנה היא במועד קטן הדיוט שאינו אומן בכך הלכך בארבעה עשר דקיל מחולו של מועד אפילו אומן נמי שרי: שכן הבא ממדינת הים וכו'. וכיון דאשכחן בהן היתר קצת בחולו של מועד הלכך בארבעה עשר דקיל שרי לכולי עלמא: תחילת מלאכה. רצענין שעושין מנעלים חדשי': מסוף מלאכ'. תיקון מנעלים: מתני' מושיבין שובכין. כשנותנין ביצים תחת תרנגולת להתחמם לגדל אפרוחים קרי מושיבין שובכין: ותרנגולת. המחממת ביצים: שברחה. מעליהם מחזירין אותה ובגמ' פריך השתא אותובי מותבינן אהדורי מבעיא ל''א הכי כתיב בסדר המשנה מושיבים שובכין ותרנגולת כלומר שובכין ליונים ותרנגולת היו מושיבין להתחמם לגדל אפרוח' והכי מסתבר' דשובך לא שייך אלא ביונים: גורפין. ומשליכין לחוץ ובמועד שחמור יותר אין משליכין לחוץ אלא מסלקין לצדדים: גמ' סיפא. דקתני מחזירין בחולו של מועד קאמר והכי קאמר מושיבין שובכין בי''ד ותרנגול' שברח' בחולו של מועד מחזירין אותה משום הפסד ביצים דדבר האבד מותר: לא שנו. דאף במועד מחזירין אלא תוך שלשה למורדה שעדיין לא עברו שלשה ימים שברחה מעליהן: דאכתי לא פרח צימרא. לא עבר חמימותה ממנה והיא נוחה להחזיר: צימרא. כמו אשתא צמירתא (ע''ז דף כח.): ולאחר שלשה לישיבתה. שכבר ישבה עליהן שלשה ימים קודם שעמדה מעליהן וכבר נשתנו הביצים ואם לא תחזור הרי הן אובדין דאין ראויין לאכילה: אבל לאחר שלשה למרדה. שהיא קשה וטורח גדול להחזיר או אפילו תוך שלשה למרדה אם תוך שלשה עמדה מעליהן דאכתי לא פסדי ביעי שהרי ראויין לאכילה לא מהדרינן: אפילו תוך שלשה לישיבתה. הואיל ונשתנו קצת ואין ראויין לכל אדם אלא למי שדעתו יפה ואינו איסטניס מהדרינן: להפסד מועט. שמוכרים בזול למי שדעתו יפה: לצדדין. ולא לאשפה חוץ לחצר: אם נעשית חצר כרפת. שנתקלקלה כולה ואין מקום לסלק לצדדין מוציאין אותן לאשפה: בדיק לן. מנסה אותנו: לחצר אחרת. אצל האומן אבל לא יביאם לביתו שרחוק מבית האומן מפני הטורח: במאמינו. לאומן שלא ימכרם אין מביאין ל''א מאמינו שלא יתבע שכרו פעם אחרת והוא צריך לשכרו עכשיו: והתניא. בניחותא: כגון כד מבית הכדר וכוס מבית הזגג. שצריכין למועד: זגג. עושה כלי זכוכית: אבל לא צמר. שאין צורך המועד: ואם אינו מאמינו וכו'. אלמא שאני לן בין מאמינו לשאין מאמינו: תרצת מביאין. דמתני' ואין מביאין דמועד קטן תרוייהו בחולו של מועד ומתניתין דהכא בשלא מאמינו אבל מוליכין קשיא דקתני מתניתין מוליכין והתם מאי אין מאמינו איכא ובההיא קתני אין מביאין וכ''ש דאין מוליכין: מעיקרא. מתניתין בי''ד וההיא בחולו של מועד: מתני' ששה דברים עשו אנשי יריחו. היו נוהגין ישראל הדרים ביריחו: מרכיבין דקלים כל היום. של י''ד בלעז אינטי''ר : וכורכין את שמע. מפרש בגמרא: וקוצרין לא גרסינן דהא היתר גמור הוא דקיימא לן במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף עא.) ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ותבואת יריחו של עמקים היא ואינה כשירה למנחות דתנן (שם פה.) אין מביאין סולת למנחה לא מבית השלחין ולא מבית העמק וכו' ולהכי אינה כשירה לעומר דאין מנחות באה ממנו דבעינן משבח ארץ ישראל דילפינן התם ג''ש ארץ ארץ: מתירין גמזיות. גידולין ענפים שגדלו בחרובין ושיקמין שהקדישו אבותיהן הן היו מתירין ליהנות מן הגידולים דרך חרוב ושקמה לקוצצו לשבע שנים והן חוזרין וגדילין ומיתוספין וקודם קציצתן קרי ליה בתולת שיקמה ומשנקצץ קרי ליה סדן שיקמה והקדישו מתחילה כשהן מקוצצין וניתוסף לאחר מיכן גמזיות:

עולי רגלים מתקנים מנעליהן. מהכא משמע בהדיא דאסור לתקן מנעלים בחוה''מ דלא התירו אלא לעולי רגלים דווקא ואין לומר דדבר האבד הוא שמא יקרעו יותר דהא יכול לקנות חדשים ובפרק מי שהפך (מ''ק יג.) מייתי הך ברייתא ופריך אלא מעתה לבלר לישתרי שכן כותב גיטי נשים ושוברים כדתנן בפרק אלו מגלחים (שם יח:) ומשני שפיר: ואם מתיירא שמא יגנבו. וכיון שאין יכול להניחם בביתו ולא בבית הסמוך לו לא הזקיקוהו להניח בבית שלישי והתירו להביאם בצינעא בביתו: