פסחים נה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - א

אמר רב פפא: תנא, קולי קולי קתני.

כל מה דקאמר "אין בין" תנא אחד אמרם, ונקט את כל הדינים שהם לקולא, הן ביחס לספק, והן ביחס למלאכה, וכן הא דקאמר "אין בין תשעה באב לתענית ציבור", נמי בא לפרש את קולתו ביחס לתענית ציבור.

אך את החומרות לא נקט כאן.

ולכן ביחס לרחצה, שהוא דין לחומרא, חלוק הוא מתענית ציבור וחמור ממנה.

שנינו במתניתין: ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. רבי שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם!

והוינן בה: למימרא, דרבי שמעון בן גמליאל סבר דלא חיישינן ליוהרא, ולכך הוא מתיר לכל אדם להחמיר על עצמו כתלמיד חכם. ואילו רבנן, שאמרו דוקא תלמידי חכמים יהיו בטלים, סברי דחיישינן ליוהרא, ולפיכך אין לכל אדם להחזיק עצמו כתלמיד חכם.

והא איפכא שמעינן להו לרבי שמעון בן גמליאל ורבנן בחשש יוהרא.

דקיימא לן: חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון לחופתו. משום שהוא טרוד בבעילת מצוה.

ותנן: חתן, אם ירצה לקרות קרית שמע בלילההראשון, הרי הוא קורא. שאם אינורוצה לבטל את עצמו אפילו שעה אחת ממלכות שמים, הרשות בידו. ולא חיישינן לכך דמיחזי כיוהרא.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הרוצה להראות שאינו יכול לבטל עול מלכות שמים, וליטול את השם [כתר פרישות ויראת שמים], יטול! ואין מניחין אותו בכך. משום דמיחזי כיוהרא.

נמצאה שיטתם שם הפוכה משיטתם כאן לגבי מלאכה בתשעה באב. שרבי שמעון בן גמליאל התיר לכל אדם לעשות עצמו כתלמיד חכם, וחכמים לא התירו.

אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה! והתנא שסידר את מחלוקתם של רבנן ורבי שמעון בן גמליאל כאן ושם, החליף באחד מהמקומות את שיטת רבי שמעון בן גמליאל בשיטת חכמים.

רב שישא בריה דרב אידי אמר: לעולם לא תיפוך את שיטתם. ואפילו הכי אין סתירה מהכא להתם. וקא מפרש ואזיל.

דרבנן אדרבנן לא קשיא. דסברי רבנן, הכא בתשעה באב, לא יתבטל סתם אדם שאינו תלמיד חכם ממלאכה, כיון דכולי עלמא עבדי מלאכה. ואם איהו לא עביד, מיחזי כיוהרא.

אבל התם גבי קריאת שמע, כיון דכולי עלמא שאינם חתנים קרי קריאת שמע, ואיהו [החתן] נמי קרי - לא מיחזי כיוהרא! שהרי אינו משנה ממנהג כל העולם.

דרבי שמעון בן גמליאל אדרבי שמעון בן גמליאל נמי לא קשיא.

כי דוקא התם גבי קריאת שמע, הוא אמר דלא יקרא כיון דבעינן כונה לקריאת שמע. ואנן סהדי דכיון דטריד במצותו, לא מצי לכווני דעתיה. ואם הוא קורא, הרי הוא מראה בעצמו שיכול לכוון, ומיחזי כיוהרא.

אבל הכא, בכך שאינו עושה מלאכה, לא מיחזי כיוהרא. שכל הרואים אותו בטל ממלאכה, אמרי: מלאכה היא דלית ליה! ולא יתלו את בטלתו ביוהרא. אלא יאמרו, פוק חזי [צא וראה] כמה בטלני איכא בשוקא.

מתניתין:

שנינו בריש פירקין, שאיסור עשיית מלאכה בערבי פסחים עד חצות תלוי במנהג.

וחכמים אומרים: ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות. אבל בגליל לא היו עושין אז מלאכה כל עיקר.

הלילה של אור י"ד - בית שמאי אוסרים אף בו את המלאכה.

ובית הלל מתירין עד הנץ החמה, שלא מתחיל האיסור אלא ביום טו.

גמרא:

שנינו במתניתין: הלילה - בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירין! והוינן בה: מעיקרא בריש פירקין, תנא לדין עשיית מלאכה בלשון מנהגא. דתנן "מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין".

ואילו לבסוף [במשנתנו] תנא לדין זה בלשון איסורא. דתנן "בית שמאי אוסרים".

אמר רבי יוחנן: לא קשיא.

הא [מתניתין דריש פירקין], רבי מאיר היא. דסבר, אינו אלא מנהג.

הא [משנתנו], רבי יהודה היא. דסבר, דין איסור הוא.

דתניא: אמר רבי יהודה: ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות. ובגליל אינן עושין מלאכה בזמן ההוא כל עיקר.

אמר לו רבי מאיר: מה ראיה [מה ענין] יהודה וגליל לכאן?! הרי אין דין זה תלוי בגליל ויהודה בדוקא.

אלא כל מקום שנהגו לעשות בו אז מלאכה, עושין. וכל מקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה, אין עושין. והכל תלוי במנהג.

ומדקאמר רבי מאיר מנהגא הוא, מכלל דרבי יהודה דין איסורא קאמר!

כי אם נאמר שגם לרבי יהודה מנהג הוא, ואף רבי יהודה לא קאמר אלא שבגליל נהגו שלא לעשות, במאי פליג רבי מאיר עליו.

אלא, בהכרח, שלרבי יהודה איסור הוא. ומשום כן חילק בין יהודה לגליל. שבני יהודה היו מתירין עשיית מלאכה עד חצות, ובני גליל אסרו זאת. ואף מתניתין אזלא כוותיה. ומשום כן נשנתה בלשון איסור.

ומקשינן: וכי סבר רבי יהודה שארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה [לבני יהודה]?

והתניא: כל תבואה שהשרישה לאחר יום ט"ז בניסן [שהוא יום הקרבת העומר], הרי היא אסורה באיסור "חדש", עד ליום ט"ז בניסן הבא. ואז העומר יתירה.

רבי יהודה אומר: המנכש עשבים מבין התבואה בשלשה עשר בניסן, ונעקרה בידו עם העשבים שיבולת, והוא רוצה לחזור ולשותלה - שותלה במקום הטיט כדי שתמהר להקלט קודם יום ט"ז בניסן שהוא יום הקרבת העומר.

אבל אין שותלה במקום הגריד [עפר יבש] לפי שאין התבואה ממהרת להשריש שם. ואם לא תשריש עד ט"ז ניסן, לא יתירה העומר. ויצטרך להמתין עליה עד העומר הבא.

ודייקינן: דוקא בשלשה עשר בניסן שנינו "המנכש", אין, [אז יכול לנכש]. אבל בארבעה עשר לא יכול לנכש.

ובהכרח שהטעם הוא משום איסור עשיית מלאכה. שאין לעשות מלאכת ניכוש בערבי פסחים.

ואין לומר שהטעם שנקט המנכש בשלשה עשר הוא משום שאז אין תועלת בשתילתה בי"ד משום שלא תספיק להשריש קודם ט"ז.

דהא מכדי, הרי שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר: כל הרכבה שאינה קולטת עד לשלשה ימים, שוב אינה קולטת! אלמא, סגי בשלשה ימים כדי שתשריש השיבולת שוב. ואם כן, כששותלה בי"ד, הרי יש שלשה ימים עד שעת הקרבת העומר.

ומסקינן לקושיין: ואי סלקא דעתך דארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה, למה לי לשותלה דוקא שלשה עשר בניסן?

והרי יכול לשותלה אף בארבעה עשר. דהאיכא עד שעת העומר, מקצת יום ארביסר [י"ד], ויום חמיסר [ט"ו], ומקצת יום שיתסר [ט"ז].

אמר רבא: זה שלא התיר רבי יהודה לנכש בארבעה עשר, בגליל שנו כן! ובני גליל אוסרים אז עשיית מלאכה, כאמור במתניתין.

ושוב מקשינן: והאיכא ליליא די"ד, שבית הלל מתירים בו. ולמה נקט דוקא "המנכש בשלשה עשר"?

אמר רב ששת: ההיא ברייתא כבית שמאי היא, שאוסרים אף את ליל י"ד במלאכה.

רב אשי אמר: לעולם אמר רבי יהודה דין זה אף כבית הלל. ודקתני "מנכש בשלשה עשר", לפי שאין דרכן של בני אדם לנכש בלילה.

רבינא אמר: לעולם, אף ביהודה אמר רבי יהודה כן [שדוקא בשלשה עשר שותלה, ולא בארבעה עשר].

ולאו משום איסור עשיית מלאכה, אלא משום איסור "חדש".

ודקא קשיא לך, האיכא שלשה ימים עד העומר שבהם תספיק השיבולת להשריש, יש לומר שאין לנו שלשה ימים שלמים מיום י"ד עד שעת הקרבת העומר.

שהרי כששותל ביום י"ד, איכא רק מקצת יום זה. ואף מיום ט"ז אין לנו אלא מקצתו. שהרי באמצעו קרב העומר.

ובהשרשה - רק חד "מקצת היום ככולו" אמרינן. וכגון ששותל בסוף יום י"ג, דשפיר חשיב כשלשה ימים עד העומר: כל יום י"ד וכל יום ט"ו ומקצת יום ט"ז.

אבל תרי "מקצת היום ככולו" לא אמרינן. לפיכך, אם שתלה לאחר כניסת יום י"ד, אין היא משרישה עד העומר.

מתניתין:

רבי מאיר אומר: כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר בניסן, גומרה בארבעה עשר. ואף במקום שאין עושים בו מלאכה בי"ד, אם התחיל בזמן ההיתר, מותר לו לגומרה.

אבל לא יתחיל בה במלאכה בתחלה בארבעה עשר, ואף על פי שיכול לגומרה קודם חצות.

וחכמים אומרים: ג' בעלי אומניות עושין את המלאכה שלהם בערבי פסחים עד חצות. ואלו הן: החייטים, והספרים, והכובסין! והטעם יבואר בגמרא.

רבי יוסי בר יהודה אומר: אף הרצענין [עושי מנעלים] עושים אז מלאכה.

גמרא:

שנינו במתניתין: כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר, גומרה בארבעה עשר.

איבעיא להו: האם דוקא מלאכה שהיא לצורך המועד תנן שמותר לגומרה אם התחיל בהיתר. אבל אם היא שלא לצורך המועד, אפילו למיגמר נמי לא התירו.

או דלמא, אף כשהיא לא לצורך המועד, תנן שמותר לגומרה.

אבל מלאכה שהיא לצורך המועד, אף לאתחולי מלאכה בארבעה עשר נמי מתחלינן, כי אף במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אין זה אלא במלאכות שלא לצורך המועד.

או דלמא, בין מלאכה שהיא לצורך המועד, ובין שהיא לא לצורך, דוקא אם התחיל קודם זמן האיסור, מיגמר, אין [גומר]. אבל לאתחולי בארבעה עשר, לא מתחילים בשום גוונא.

ופשטינן: תא שמע: אבל לא יתחיל בתחילה לעשות מלאכה בארבעה עשר. ולא יעשה אז אפילו צלצול [חגור] קטן, ואפילו שבכה [מטפחת לכיסוי הראש] קטנה.

והוינן בה: מאי "אפילו צלצול קטן"? מה בא להשמיענו בזה?

מאי לאו, אפילו הני [צלצול ושבכה] דלצורך המועד הם, דוקא למיגמר, אין [התירו לגומרם, אם התחיל במלאכתם קודם י"ד]. אבל לאתחולי בעשייתם בי"ד לא התירו.

ומכלל זה שמעינן, שדוקא אלו שהם לצורך המועד, התירו לגומרם. אבל מלאכה שהיא לא לצורך המועד, מיגמר נמי לא גמרינן. ואף אם התחיל בה קודם י"ד.

ודחינן: לא ראיה היא מהתם.

לעולם איכא למימר, דאפילו שלא לצורך מיגמר נמי גמרינן. ואף צלצול ושבכה, שלא לצורך המועד הם.

ומאי רבותא איכא בצלצול ושבכה דקתני בהם "אפילו"?

להשמיענו דאפילו הני נמי אין מתחילים, ואף דזוטרי [קטנים] נינהו.

דסלקא דעתך אמינא, כיון שנעשים הם בזמן מועט, התחלתן זו היא גמר מלאכתן, נתחיל בהו נמי לעשותן. ואין בהם חילוק בין התחלה לגמר. קא משמע לן, שאף בהם לא התירו אלא לגמור בלבד.

תנא קולי קולי קתני [קולות קולות הוא שונה] כלומר, התנא שנה רק אותם דברים שבהם תשעה באב קל מתענית ציבור, אבל לא שנה דברים שבהם חמור הוא יותר, ולא מיצה את כל ההבדלים.

א שנינו במשנה: ובכל מקום תלמידי חכמים אינם עושים מלאכה בתשעה באב, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל הכל צריכין לעשות עצמם לענין זה כתלמידי חכמים. ושואלים: למימרא [האם לומר] שרבן שמעון בן גמליאל סבר כי לא חיישינן ליוהרא [חוששים אנו לגאוה] שנוהג אדם מנהג גדולים כשאינו ראוי לכך. ורבנן סברי: חיישינן ליוהרא [וחכמים סבורים: חוששים אנו לגאוה]. והא איפכא שמעינן להו [והרי ההיפך שמענו אותם אומרים] דתנן [שהרי שנינו במשנה]: חתן פטור מלקרות קריאת שמע בלילה הראשון של חתונתו מפני שטרוד במחשבה על ביאת מצוה. ואם ירצה להחמיר על עצמו לקרות קריאת שמע לילה הראשון — קורא. רבן שמעון בן גמליאל אמר: לא כל הרוצה ליטול את השם שהוא ירא שמים מופלג יטול. הפך שיטותיהם כאן!

אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה, כלומר, יש להחליף את הדעות באחד המקורות. רב שישא בריה [בנו] של רב אידי אמר: לא תיפוך [אל תהפוך], ויש דרך ליישב את הסתירה: דרבנן אדרבנן [שיטת חכמים על שיטת חכמים] לא קשיא [קשה], הכא [כאן] כיון דכולי עלמא עבדי [שכל העולם עושים] מלאכה, ואיהו [והוא] לא עביד [עושה] — מיחזי כיוהרא [נראה הדבר כגאוה] שהינו יוצא דופן במקומו, אבל התם [שם] בחתונה, כיון דכולי עלמא קרי ואיהו נמי קרי [שכל העולם קוראים קריאת שמע והוא גם כן קורא עמם] — לא מיחזי כיוהרא [נראה כגאוה] שאינו יוצא דופן בציבור שלו.

שרבן שמעון בן גמליאל על שיטת רבן שמעון בן גמליאל גם כן לא קשיא [אינו קשה], התם [שם] הוא בקריאת שמע דבעינן [שצריכים] כוונה, ואנן סהדי [ואנו עדים] כלומר, הכל יודעים שלא מצי כווני דעתיה [יכול לכוון דעתו], מיחזי כיוהרא [נראה כגאוה] שהרי הוא כמכריז: אני אוכל לכוון דעתי שלא כאחרים, אבל הכא [כאן] בבטלה ממלאכה בתשעה באב לא מיחזי כיוהרא [אינו נראה כיוהרה], אמרי [אומרים הבריות]: מלאכה הוא דלית ליה [שאין לו], פוק חזי [צא ראה] כמה בטלני איכא בשוקא [בטלנים יש בשוק] בכל יום שאינם עושים מלאכה.

ב משנה בפרק זה הובאו אגב חילוקי המנהגים בענין עשיית מלאכה בערב הפסח כמה חילוקי מנהגים אחרים, ומעתה שבים לענין ראשון, כהמשך ישיר לאמור שם. וחכמים אומרים: ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ובגליל לא היו עושין מלאכה בערב פסח כל עיקר. הלילה כלומר, אור לארבעה עשר בניסן, בית שמאי אוסרים במלאכה, ובית הלל מתירין עד הנץ החמה.

ג גמרא על גוף המשנה תוהים: מעיקרא תנא מנהגא [מתחילה בתחילת הפרק שנה מנהג] לומר שיש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, ולבסוף במשנה שלפנינו תנא איסורא [שנה איסור] שבית שמאי אוסרים — משמע שאין הדבר תלוי במנהג אלא אסור מן הדין!

אמר ר' יוחנן: לא קשיא [קשה], הא [זו] המשנה הראשונה בפרק — כשיטת ר' מאיר, הא [זו] משנתנו — כשיטת ר' יהודה. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: אמר ר' יהודה: ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ובגליל אינן עושין כל עיקר. אמר לו ר' מאיר: מה ראייה יהודה וגליל לכאן כלומר, מה מקום יש לדבר על חילוקי דין בין יהודה וגליל? אלא, מקום שנהגו לעשות מלאכה — עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות — אין עושין. ומדייקים: מדקאמר [ממה שאמר] ר' מאיר שהדבר הוא מנהגא [מנהג] מכלל [מכאן] שר' יהודה התכוון לומר שאיסורא קאמר [איסור יש] בעשיית מלאכה בגליל.

ומקשים: וסבר ר' יהודה ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה בכל מקום פרט לגליל? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: המנכש את השדה ביום שלשה עשר בניסן ונעקרה השבולת בידו — שותלה במקום הטיט שתיקלט ותשריש עוד לפני הבאת העומר בששה עשר בניסן, ועל ידי כך תותר באכילה בשנה זו, ואין שותלה במקום הגריד (היבש) שמן הסתם לא תיקלט שם מיד, ואם תיקלט אותה נטיעה ותחל לצמוח לאחר העומר, אסור יהיה לאכול פירותיה עד הבאת העומר בשנה הבאה.

ומלשונו של ר' יהודה נדייק: אם אותו אדם היה מנכש בשלשה עשר — אין [כן] הדין, אבל בארבעה עשר — לא, אין אפשרות לעשות זאת, מכדי שמעינן ליה [הלוא שמענו אותו] את ר' יהודה שאמר: כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים — שוב אינה קולטת, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה — למה לי לשנות שהיה מעשה ביום שלשה עשר? הרי אפשר לחדש יותר ולומר שהיה הדבר בארבעה עשר, ועדיין יש שלושה ימים לקליטה! כיצד, האיכא ארביסר, וחמיסר ומקצת שיתסר [הרי יש יום ארבעה עשר וחמשה עשר בניסן, ומקצת ששה עשר] ואלה שלושה ימים של קליטה! אמר רבא: בגליל שנו הלכה זו, וכבר אמר ר' יהודה שבגליל אין עושים מלאכה כל היום.

ושואלים: אף שם והאיכא ליליא [והרי יש לילה] אור לארבעה עשר שגם בגליל (לדעת בית הלל שהלכה כמותם) מותר לעשות מלאכה ויכול איפוא לשנות שניכש בליל ארבעה עשר! אמר רב ששת: כבית שמאי אמר ר' יהודה דברים אלה. רב אשי אמר: אין צורך להידחק בתירוץ זה אלא לעולם סבר כבית הלל, ומדוע לא שנה ליל ארבעה עשר — לפי שאין דרכן של בני אדם לנכש בלילה, שהרי הניכוש נועד להוציא עשבים רעים ואין עושים זאת בחשיכה.

רבינא אמר: לעולם יכול אתה לפרש שמדובר אפילו ביהודה, אולם לענין השרשה חד [פעם אחת] "מקצת היום ככולו" אמרינן [אומרים אנו], לענין יום ששה עשר תרי [שתי פעמים] "מקצת היום ככולו" — לא אמרינן [אומרים אנו] גם מקצת יום ארבעה עשר וגם מקצת יום ששה עשר, שלצורך ההשרשה דרוש זמן קצוב ואין ללכת כאן על פי העקרון הפורמאלי הקבוע בהלכה שמקצת היום נידון כיום שלם.

ד משנה ר' מאיר אומר: כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר בניסן — גומרה בארבעה עשר, אבל לא יתחיל בה בתחלה (מלכתחילה) בארבעה עשר, אף על פי שיכול לגומרה. וחכמים אומרים: רק שלש אומניות עושין מלאכה, ומתחילים בה בכל מקום אף בערבי פסחים עד חצות, ואלו הן: החייטין, והספרים, והכובסין, שמלאכתם נחוצה לצורך המועד. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף רצענין (סנדלרים) מותרים במלאכתם.

ה גמרא איבעיא להו [נשאלה להם השאלה] האם מה שהתיר ר' מאיר לגמור בארבעה עשר לצורך המועד תנן [שנינו], אבל שלא לצורך המועד אפילו מיגמר נמי [לגמור גם כן] לא, או דילמא [שמא] שלא לצורך המועד תנן [שנינו], אבל לצורך המועד — אתחולי מתחלינן [אפילו להתחיל מתחילין], או דילמא [שמא] כך נאמר: בין לצורך המועד בין שלא לצורך, מיגמר [לגמור] — אין [כן], אתחולי [להתחיל] — לא.

כדי לפתור את הבעיה מביאים ראיה ממקום אחר, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: אבל לא יתחיל בתחלה בארבעה עשר אפילו צלצול (שרוך) קטן וכן אפילו שבכה (רשת על הראש) קטנה. מאי [מה לשון] "אפילו" האמורה כאן? לאו [האם לא] אפילו הני [אלה] שלצורך המועד הם מיגמר [לגמור] — אין [כן], אתחולי [להתחיל] — לא, מכלל [מכאן] שאם עושה הוא מלאכה שלא לצורך המועד — מיגמר נמי לא גמרינן [לגמור גם כן איננו גומרים]!

ודוחים: לא, לעולם הכוונה היא שדבר שהוא שלא לצורך המועד — מיגמר נמי גמרינן [לגמור גם כן גומרים], ומאי [ומהו] אפילו — אפילו הני נמי, דזוטרי נינהו [אלו גם כן, שקטנים הם], דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר] שמפני שהם קטנים התחלתן זו היא גמר מלאכתם, אם כן נתחיל בהו נמי [שיתחיל בהם גם כן] לכתחילה. קמשמע לן [השמיע לנו] שאסור להתחיל אף במלאכה כזו, ואם כן אין למצוא בברייתא זו פתרון חד משמעי לשאלתנו.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לכך ממקום אחר, שנינו: ר' מאיר אומר: כל מלאכה שהיא לצורך המועד —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The tanna is teaching a series of leniencies. He taught only those aspects in which the Ninth of Av is more lenient than a communal fast. He did not teach those aspects in which it is more stringent. There was no attempt made to enumerate all the differences.

It was stated in the mishna: And in all places Torah scholars are idle and do not perform labor on the Ninth of Av, and according to Rabban Shimon ben Gamliel one should always conduct himself like a Torah scholar in this regard and refrain from performing labor. The Gemara asks: Is that to say that Rabban Shimon ben Gamliel holds that we are not concerned about presumptuousness when a person conducts himself like a Torah scholar? And conversely, do the Rabbis hold that we are concerned about presumptuousness? Didn’t we hear them say the opposite? As we learned in a mishna: With regard to the recitation of Shema on one’s wedding night, the Rabbis said that if a groom wishes to recite Shema on the first night despite his exemption, he may do so. Rabban Shimon ben Gamliel says: Not everyone who wishes to assume the reputation of a God-fearing person may assume it, and consequently not everyone who wishes to recite Shema on his wedding night may do so. Their opinions in that mishna appear contrary to their opinions in the current mishna.

Rabbi Yoḥanan said: The attribution of the opinions is reversed in one of the sources. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: Do not reverse either text, as it is possible to resolve the difficulty in another manner. The contradiction between the statement of the Rabbis here and the statement of the Rabbis there is not difficult. Here, on the Ninth of Av, since everyone is performing labor and he is not performing labor, his idleness is conspicuous and appears like presumptuousness. However, there, in the case of reciting Shema on one’s wedding night, it does not appear like presumptuousness, as everyone is reciting Shema and he is also reciting it with them.

Similarly, the contradiction between the statement of Rabban Shimon ben Gamliel here and the statement of Rabban Shimon ben Gamliel there is not difficult. There, in the case of reciting Shema on one’s wedding night, it is that we require concentration, and it is clear to all that he is unable to concentrate because of his preoccupation with the mitzva that he must perform. Therefore, if he recites Shema it appears like presumptuousness. It is as though he is announcing: I am able to concentrate although others in my situation are not. However, here, by not performing labor on the Ninth of Av it does not appear like presumptuousness, as people say: It is because he has no labor to perform. Go out and see how many idle people there are in the marketplace, even on days when it is permitted to perform labor.

MISHNA: Apropos the discussion of performing labor on Passover eve, differences in other customs were cited. And the Rabbis say: In Judea, people would perform labor on Passover eves until midday, and in the Galilee people would not perform labor on Passover eve at all. With regard to performing labor on the night before Passover eve, the night between the thirteenth and fourteenth of Nisan, Beit Shammai prohibit performing labor, and Beit Hillel permit doing so until sunrise.

GEMARA: The Gemara asks with regard to the mishna: Initially, at the beginning of the chapter, the tanna taught that in certain places there is merely a custom not to perform labor, and yet ultimately, in this latest mishna, he taught that according to the opinion of Beit Shammai, it is prohibited to perform labor. Apparently, performance of labor is not dependent on custom but is actually prohibited.

Rabbi Yoḥanan said: This is not difficult, since that first mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and this current mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: In Judea they would perform labor on Passover eves until midday, and in the Galilee they would not perform labor at all. Rabbi Meir said to him: What proof do you cite from Judea and the Galilee to the discussion here? Rather, in a place where people were accustomed to perform labor, one performs labor, and in a place where people were accustomed not to perform labor, one does not perform labor. The Gemara analyzes this baraita: From the fact that Rabbi Meir is speaking about custom, by inference, Rabbi Yehuda is speaking about a prohibition against performing labor in the Galilee.

The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda hold that performance of labor on the fourteenth is permitted everywhere other than the Galilee? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: With regard to one who is weeding a field on the thirteenth of Nisan and a stalk of grain was uprooted in his hand, he plants it in a muddy place so that it will take root before the omer offering is brought on the sixteenth of Nisan? It will then be permitted to eat the grain after the omer offering is brought. However, one should not plant it in a dry place, as it will not take root there immediately. If it begins to sprout only after the omer offering is brought, that grain will remain prohibited until after the following year’s omer offering is brought.

From Rabbi Yehuda’s statement it can be inferred that if a person was weeding on the thirteenth of Nisan, yes, this is the halakha; however, on the fourteenth of Nisan, no, one may not replant the stalk of grain. Now, we learned that Rabbi Yehuda said: Any graft that does not take hold within three days will no longer take hold. If it could enter your mind that performing labor on the fourteenth is permitted, why do I need this halakha to be taught specifically with regard to the thirteenth? It would have been a greater novelty had he taught the halakha with regard to a case that occurs on the fourteenth. Aren’t there three days remaining for grain planted on the fourteenth to take root before the omer offering, i.e., the fourteenth of Nisan, the fifteenth of Nisan, and part of the sixteenth of Nisan? Rava said: They taught this halakha of replanting a stalk of wheat with regard to the Galilee; as mentioned in the baraita, Rabbi Yehuda says that in the Galilee they do not perform labor at all.

The Gemara further asks: Isn’t there the night between the thirteenth and the fourteenth of Nisan, during which according to the opinion of Beit Hillel, labor is permitted even in the Galilee, which is the halakha? Rabbi Yehuda could have taught the halakha with regard to weeding on the night before the fourteenth. Rav Sheshet said: Rabbi Yehuda said this in accordance with the opinion of Beit Shammai, who prohibit performing labor that night. Rav Ashi said: There is no reason to suggest implausibly that Rabbi Yehuda holds in accordance with the opinion of Beit Shammai, contrary to the accepted halakha. Actually, Rabbi Yehuda holds in accordance with the opinion of Beit Hillel. However, he did not teach the case about the night before the fourteenth of Nisan because it is not the typical manner of people to weed at night. It is virtually impossible to identify weeds in the dark.

Ravina said: Actually, it can be explained that Rabbi Yehuda is referring to Judea. With regard to a plant taking root, we state only once the principle: The legal status of part of the day is like that of the entire day, but we do not state twice the principle: The legal status of part of the day is like that of the entire day. When discussing a plant that was replanted on the fourteenth, in the tally of three days, the legal status of part of both the fourteenth and the sixteenth cannot be like that of entire days. A plant takes root after a fixed amount of time, and this is not affected by formalistic halakhic principles like: The legal status of part of the day is like that of the entire day.

MISHNA: Rabbi Meir says: With regard to any labor that one began before the fourteenth of Nisan, he may complete it on the fourteenth before midday. However, one may not begin to perform that labor from the outset on the fourteenth, even if he is able to complete it before midday. And the Rabbis say: The practitioners of only three crafts are permitted to perform labor until midday on Passover eve, and they are: Tailors, barbers, and launderers, whose work is needed for the Festival. Rabbi Yosei bar Yehuda says: Even shoemakers are permitted to work on the fourteenth.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: Was it with regard to labor for the purpose of the Festival that we learned in the mishna that Rabbi Meir permits completing labor on the fourteenth, but labor that is not for the purpose of the Festival may not even be completed? Or perhaps it was with regard to labor that is not for the purpose of the Festival that we learned that Rabbi Meir permits completing labor on the fourteenth, but with regard to labor that is for the purpose of the Festival, we may even initiate it. Or perhaps, with regard to both labor that is for the purpose of the Festival and labor that is not for the purpose of the Festival, completing, yes, it is permitted, but initiating, no, it is prohibited.

Come and hear a resolution to the dilemma from that which we learned: However, one may not begin work from the outset on the fourteenth, even if it is a small belt, or even a small hairnet. What is the meaning of the term even in this context? Isn’t it that even with regard to those items that are for the purpose of the Festival, completing, yes, it is permitted, but initiating, no, it is prohibited? And by inference, with regard to labor that is not for the purpose of the Festival, we may not even complete labor that was begun previously. This supports the first possibility cited above.

The Gemara rejects this answer: No; actually this means that even labor that is not for the purpose of the Festival we may also complete, in accordance with the third possibility above. And what is the meaning of the term even? It is that this halakha applies even to these items, a belt and a hairnet, which are small; as it could enter your mind to say: Since they are small and their initiation is their completion, let us even initiate their manufacture on the fourteenth ab initio. Therefore, it teaches us that even with regard to this type of labor, initiating is prohibited. This baraita does not provide an unequivocal resolution to the dilemma.

Come and hear the resolution to the dilemma from another source from another source. Rabbi Meir says: With regard to any labor that is for the purpose of the Festival,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והנה הקיש ט' באב לתענית צבור מה תענית צבור פניו ידיו ורגליו מותר אף ט' באב מותר ואיך אמר אסור להושיט אצבעו במים ופרקי' תנא חומרי חומרי קתני פי' תנא אין בין ט' באב ליום הכפורים אלא חמור יום הכפורים מט' באב שיום הכפורים ספקו אסור וט' באב ספקו מותר כדאמרן וכן עוד שנה חמור תענית צבור מט' באב שתענית צבור אסור במלאכה וט' באב מותר במקום שנהגו ויש עוד חומר לט' באב מתענית צבור בט' באב אסור אפי' ברחיצת פניו [ידיו] ורגליו ובתענית צבור אין אסור אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר:

ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים רשב"ג אומר כל אדם יעשה עצמו תלמיד חכם ורמינן אי משום דחיישי' ליוהרא הא מדתנן לענין החתן איפכ' משמע ואמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה כלומר הפך דברי ת"ק לרשב"ג ורב שישא אמר לא תפוך ודברים פשוטין הן:

וחכמים אומרים ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל לא היו עושין מלאכה כל עיקר ופי' כל היום הלילה בגליל ב"ש אוסרין וב"ה מתירין עד הנץ החמה ואקשי' בתחלת פרקין קתני מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים מכלל דבמנהגא תליא מילתא והכא קתני ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ואפי' לב"ה לאחר הנץ החמה אוסרין מכלל דאיסור איכא ליחזי היכא נהוג ופרקי' לא קשיא מתני' דרישא דתני מנהגא לר' מאיר והאי דתני איסורא לר' יהודה. במאי אוקימתה להא מתני' כר' יהודה וסבר ר' יהודה ארבעה עשר מותר במלאכה כו' דקתני וחכמים אומרים ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות והתניא ר' יהודה אומר המנכש בשלשה עשר ונעקרה שבולת בידו שותלה במקום הטינא ואין שותלה במקום (הגדר) [הגרד] ואי ס"ד לר' יהודה ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה מכדי על מאי קא מהדר ר' יהודה למפטריה להאי שבולת העומר הקרב בששה עשר בניסן (אסור באכילה עד שיבוא עומר אחר ויתירנה) ואם ישתלנה במקום (הגדר) [הגרד] שהוא מקום יבש כדגרסי' במשקין בית השלחין אם היתה שדה מטוננת מותרת ואין משקין שדה גריד במועד כלומר זו השבולת אינה קולטת קודם ששה עשר בניסן ונמצאת כאלו נזרעה אחר העומר והיא אסורה עד ששה עשר בניסן הבא אחר זה ואם היא נשתלת במקום הטינא ביום שלשה עשר בניסן קלטה קודם העומר והעומר מתירה ככל תבואה שבעולם. ואקשי' אמאי פסיק [המנכש בי"ג] ותני בי"ג מכלל די"ד לא אפשר הא שמעי' ליה לר' יהודה דאמר כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת אפילו השותל בי"ד הא איכא ג' ימים ארביסר וחמיסר ומקצת שיתסר וקיימא לן מקצת שיתסר היום ככולו ש"מ דלית ליה לר' יהודה עשיית מלאכה בארביסר כלל לפיכך תני היה מנכש בי"ג ופריק רב יוסף [זו] הברייתא אליבא דבני גליל היא שנויה שאין עושין מלאכה ביום י"ד כלל. ואמרי' אפילו לבני גליל אין אוסרין אלא יום י"ד ממש אבל הלילה ב"ה מתירין ולדבריך היה לו לומר המנכש לילי י"ד ופריק רב ששת הא מתניתא אליבא דב"ש שנאה שאוסרין אפי' הלילה:

רב אשי אמר אפלו תימא אליבא דב"ה ולא שנא אלא דרך שהוא בני אדם ואין דרך בני אדם לנכש בלילות לפיכך לא תנא המנכש בלילה.

רבינא אמר חד מקצת היום ככולו אמרי' תרי לא אמרינן פי' המנכש לילי י"ד או יום י"ד צריכין אנו לומר מקצת היום ככולו ולחשוב יום י"ד כולו ויום ט"ו כולו ומקצת ט"ז עד שעת הקרבת העומר לחשבו ככולו נמצא תרי מקצתו ככולו באלו הג' יום י"ד ויום ט"ז ותרי מקצת לא אמרינן דכי האי גונא לא משתכח אלא שני מקצת ויום אחד בלבד. ויש שמחליפין דברי ר' יהודה לר' מאיר דמעמידין תחלת הפרק כר' יהודה והא דתני מנהג ור' מאיר סבר איסור והפי' במקומו עומד בין לר' יהודה בין לר' מאיר הפי' שפרשנו אליבא דר' יהודה החזירהו אליבא דר' מאיר. גירסא דמתיבתא דתניא אמר ר' מאיר ביהודה בראשונה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל לא היו עושין כל עיקר פי' ר' מאיר סבר אין דבר זה תלוי במנהג אלא אם הלכה כבני (גליל) [יהודה] בני גליל טועים הם ואם הלכה כבני גליל בני יהודה עוברים על האיסור אמר לו ר' יהודה דבר זה במנהג תלוי וכן אמר לו וכי מאי ראיה ליהודה וגליל מעתה אלא מקום שנהגו לעשות עושין שלא לעשות אין עושין ש"מ מדקמר ר"י מנהג מכלל דר' מאיר אסורה קאמר ומתני' דקתני מנהגא ר' יהודה הוא ור' מאיר פליג ואמר אסורא:

מתני' ר"מ אומר כל מלאכה שהתחיל בה כו' פשוטה היא ובעינן למפשט טעמא דר' מעיר ופשטי' דאתחולי לא מתחלינן בארבעה עשר כלל ואפילו מצי למגמרינהו ומה שהתחיל קודם י"ד אם הוא לצורך המועד יגמור ואי לא לא.

אע"פ שהחתן פטור מקריאת שמע אם מכיר עצמו שיכול לכוין ורוצה לקרות קורא אף בלילה הראשון ואין כאן משום יוהרא שהדבר מסור לכל אדם לומר יכול אני לכוין דעתי ואין מונעין אותו בכך וכבר ביארנוה במקומה בשני של ברכות:

המשנה השביעית חכמים אומרים ביהודה עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל אינן עושין ובלילה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין עד הנץ החמה אמר הר"ם פי' וחכמים אומרים ביהודה עושין לפי מה שקדם להם דבר כללי מקום שנהגו ומקום שלא נהגו הודיענו בשני מקומות ידועים באחד נהגו ובאחד לא נהגו:

אמר המאירי המשנה השביעית והוא מענין החלק הראשון וחוזרת למה שאמר שמלאכה בערבי פסחים עד חצות תלויה במנהג ואמר בכאן שביהודה היו נוהגין בה עד חצות אבל בגליל לא היו עושין בה כל עיקר ופי' בגמ' שלא מתורת מנהג היו עושין כן אלא מתורת עיקר איסור ונפקא מינה שאם מתורת מנהג אם היו הולכים למקום שעושים ואין דעתם לחזור עושים ואם מתורת עיקר אסורין אחר שאף הוא מודה באיסור ונחלקו אח"כ באיסורם מה היה ענינם בלילה שמחרתה היה ארבעה עשר ואמר שבית שמאי אוסרין להם שכל יום שהמלאכה אסורה לילו עמו שהלילה הולך אחר היום ובית הלל מתירין להם עד הנץ החמה שהרי מצינו בתענית שהלילה חלוק בו מן היום ובמקום שאין עיקר גדול לאיסורו די להם קביעות איסור משעת הנץ החמה שהוא תחילת יום גמור וכן הדין במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערבי פסחים כלל שאין הלילה בכלל המנהג ואפילו נהגו בה מחזיקין אותו בטעות אא"כ מקבלים עליהם על זה מנהג בפירוש שכל שדינו מחצות כשאדם נוהג בו כל היום הוא מתורת גדר וסייג ולהרחיק מן העבירה ולילה לענין זה הרי הוא כיום אחר:

זהו ביאור המשנה ואין לה מקום לענין פסק כלל שהרי אף עד חצות תלוי במנהג כמו שבארנו ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כל תבואה שהשרישה קודם העומר העומר מתירה ושלא נשרשה קודם העומר אין העומר מתירה וצריכה להמתין עד עומר הבא מעתה היה מנכש קרוב לזמן העומר ונעקרו בידו שבלים ורוצה לשותלן יהא שותלן במקום הלח כדי שיהיו נקלטות מהר בכדי שיעבור עליהם העומר והם נקלטות שאם לא נקלטו בשעת הקרבת העומר צריכות להמתין עד שיעבור עליהם העומר הבא וכבר ביארנו במסכת ראש השנה ששיעור קליטה שתי שבתות ומעתה זו ששנו כאן במנכש בשלשה עשר בניסן לדעת ר' יהודה נאמרה שסובר שדיה לקליטה בשלשה ימים ואין הלכה כן:

המשנה השמינית והיא חוזרת גם כן לענין החלק הראשון בדין מלאכת ארבעה עשר והוא שאמר ר' מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר גומרה בארבעה עשר אבל לא יתחיל בה בתחלה בארבעה עשר אע"פ שיכול לגמרה וחכמים אומרים שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים החייטים והספרים והכובסין ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אף הרצענים אמר הר"ם עוד יתבאר לך במסכת מועד קטן כי ההדיוט תופר וכמו כן היוצא מבית האסורין מספר וכובס ולפיכך התירו חכמים אלו השלש אומניות שיתחיל לעשותן בארבעה עשר אבל במקום שנהגו ור' מאיר אומר ואפי' במקום שנהגו אין עושין מלאכה לכתחלה בשום פנים ור' יוסי אומר אף הרצענין לפי שהוא אומר שכן עולי רגלים מתקנים מנעליהם וסנדליהם לעלות לרגל בחולו של מועד והלכה כחכמים:

אמר המאירי ר' מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד גומרה בי"ד וכו' לפי מה שהתבאר בסוגיית הגמ' משנתנו במקום שנהגו שלא לעשות אם התחיל במלאכה של צורך המועד גומרה אבל אינו מתחילה אע"פ שהיא מלאכה קלה שאפשר לגמרה קודם חצות אסור וחכמים באו להקל עוד ולומר ששלש אומניות מתחילין הואיל ויכול לגמרן קודם חצות ושהם לצורך המועד ופי' הטעם בגמ' מפני ששלש אלו מצינו להם היתר אף בחולו של מועד והם החייטים שהותרה מלאכתם במועד על ידי הדיוט ואם כן בארבעה עשר מותר להם אף על ידי אומן והספרים והכובסים הותרה מלאכתם במועד למי שבא ממדינת הים או שיצא מבית האסורין והילכך בארבעה עשר מותר ור' יוסי בר' יהודה אומר אף הרצענים ר"ל אושכפים שבמועד מותר לעולי רגלים לתקן סנדליהם בחולו של מועד אם נקרעו או שנפרם התפר ומאחר שסוף מלאכה הותרה בהם במועד נתיר תחילת מלאכתם בארבעה עשר והוא עשיית מנעלים חדשים ומ"מ לרבנן אין למדין תחילת מלאכה מסוף מלאכה ואין הלכה כר' יוסי בר יהודה ונמצא דין רצענין כדין שאר אומניות ולפי דרכם למדו קצת מפרשים ממשנה זו ששאר בני אדם אסורים לתקן מנעליהם בחול המועד שלא הותרה אלא לעולי רגלים ואף גדולי המפרשים כתבוה כן אלא שנראה לי שבאותם הזמנים לא היו ההמון רגילים להביא בתי שוקים תחת מנעליהם אבל עכשיו שהכל רגילים בכך יש כאן אבד מצד הבתי שוקים ומותר:

ונשוב לעניננו והוא שמשנה זו כלה הלכה היא בין של ר' מאיר בין של חכמים שלא באו חכמים לחלוק ולהחמיר אלא להוסיף ולהקל והילכך כל מחצות ולמעלה אסור בכל ענין אף לצורך המועד ואף לגמור ואף בשלש אומניות ועד חצות במקום שנהגו לעשות מותר בכל ענין אף להתחיל ואף שלא לצורך המועד ובכל אומניות אבל במקום שנהגו שלא לעשות כל שהותחלה והיא לצורך המועד גומרין וכל שאינו לצורך המועד אפילו הותחלה אין גומרין וכל שלא הותחלה אפילו לצורך המועד אין מתחילין אלא בשלש אומניות וגדולי המחברים נראה שפרשו משנתנו במקום שנהגו לעשות ולדעתם במקום שנהגו שלא לעשות אסור אף לגמור ולצורך המועד אבל במקום שנהגו [לעשות] מותר לגמור לצורך המועד אבל שלא לצורך המועד אף לגמור אסור וכן להתחיל אף לצורך המועד חוץ משלש אומניות ואין סוגיית ההלכה מוכחת כן אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון וכבר הרגישו בה גדולי המגיהים:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

תנא חומרי חומרי קתני כ"כ בכל המפרשים ויש לפרש כך האי דקתני אין בין תשעה באב ליוה"כ ואין בין תשעה באב לתענית ציבור לא תני אלא חומרי חומרי דאין חומר בן יוה"כ ובין תענית ציבור לט' באב אלא שאלה חמורים מט' באב באלה הענינים. אבל קולא יש ביניהן שהן קלים ת"ל יותר מט' באב לענין להושיט אצבעו במים:

וחכ"א גרסי' בוי"ו כדמסיק דאתי לאיפלוגי אסתם מתני' דלעיל דהוא ר"מ דתני מנהגא ואתי אינהו ואמרי איסורי ובר שמותי הוא:

ר"מ אומר כל מלאכה שהתחיל בו קודם י"ד גומרה בי"ד פי' אפי' במקום שנהגו שאל לעשות הרי הוא כחול גמור וכן נמי שלש אומניות דחכמים:

בפירש"י בדבור המתחיל מעיקרא תנא כו' ולבסוף תנא איסורא דקתני ב"ש אוסרין דמשמע בכ"מ עכ"ל. לא ידענא משמעו בכל מקום אלא הלילה בגליל קאמרי ב"ש דאסור וכן משמע לקמן ומדתנא לשון אוסרין משמע שפיר דאיסורא תני מיהו מדברי התוס' נראה דמלשון דתני אוסרין לא מוכח מידי דשפיר יפול לשון אסור במקום שנהגו שאין עושין אלא דמוכח לה דלא שייך פלוגתא במנהגא דליחזי היכי נהוג ודו"ק:

תוס' בד"ה מדקאמר ר"מ כו' אמתני' ליכא למידק הכי מדקאמר ת"ק מנהגא כו' עכ"ל דלא ניחא להו לפרושי דקושטא הוא הא דקאמר תלמודא מעיקרא תני מנהגא ולבסוף כו' דמדקדק ליה הכי מדקאמר ת"ק מנהגא מכלל דחכמים איסורא קאמרי דא"כ הוא מאי קושיא דאימא דבהכי פליגי ת"ק וחכמים דלשון חכמים אומרים פלוגתא משמע אלא דהמקשה היה סובר דלא פליגי בהכי אלא דתרווייהו סברי מנהגא וה"ק כו' ולא מדקדק דלבסוף תני איסורא אלא מדנחלקו ב"ש וב"ה כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בגמ' לא קשיא הא רבי מאיר הא ר' יהודה פי' לפי מסקנא דגמ' חכמים דמתני' היינו ר' יהורה ופי' בגליל לא היו עושין מכח איסור ופלוגתא דב"ש וב"ה בלילה הוא בגליל אליבא דר' יהודה ומתני' דריש פרקין מקום שנהגו וכו' אתי כרבי מאיר כן הוא באשר"י:

אמר לו ר' מאיר מאי ראיה יהודה וגליל כאן אלא מקום שנהגו וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה מדקאמר וכו' אמתניתין ליכא למידק הכי מדקאמר ת"ק מנהגא וכו' פי' שהתוס' הוקשה להם ל"ל לגמרא למימר הא ר"י הא ר"מ ופלוגתא דר"י ור"מ בעצמה אינה בפי' אלא דדייק לה מכח מדקאמר א"כ בלא ברייתא הוה מצי לשנויי הכי דמאי דפריך מעיקרא תנא מנהגא ולבסוף תנא איסורא ה"ל לשנויי דע"כ אתה צ"ל דחכמים פליגי את"ק דריש פירקין דמדקאמר ת"ק מנהגא מכלל דחכמים איסורא קאמרי ופליגי ותירץ דאמתני' איכא למימר וכו' וא"כ אינו מוכרח לומר במתני' דפליגי חכמים את"ק במנהגא ובלא הכרח ודיוקא לא ניחא ליה לגמ' דפליגי במנהגא לכך הוצרך לדייק מהברייתא דפליגי ביה ר"י ור"מ והשתא מוקמינן נמי הכי חכמים דמתניתי' ות"ק דריש פירקא כנ"ל ודו"ק:

תוס' בד"ה כל הרכבה כו' יותר מג' ימים. נ"ב פירוש והא דקאמר שוב אינו קולטת היינו במקום הטיט וק"ל:

במשנה וב"ה מתירין עד הנה"ח. ופי' הרע"ב מידי דהוה אתענית כו'. במחכ"ת נראה דאשתמיטתיה גמרא דלעיל בריש מכילתין דלטעם זה היה אסור מע"ה וע"כ טעמייהו כמ"ש התוספות שם לר"י וגם מהתוי"ט נראה דאשתמיט ליה גמרא הלזו:

גמרא מכלל דשלא לצורך מיגמר נמי ל"ג. האי דיוקא לכאורה תמוה דאדרבה מדקתני אפילו כו'. מכלל דבל"ז ה"א דדווקא שלל"צ אסור מכלל דלגמור אפילו שלל"צ מותר ונ"ל דדיוקא הוא מדאשמעינן רבותא לאיסורא ולא להתירא דלגמור שרי אף בשלל"צ (דבעלמא אמרינן כח דהתירא עדיף) וכדקתני לקמן במתניתין מוליכין כלים כו'. אעפ"י שאינן לצוה"מ מכלל דבאמת אינו מותר רק לצורך ודחי דלא נחית תנא להכי לאשמעינן רבותא בלצורך או בלל"צ רק דאשמעינן אפילו דזוטרי כו'. ובזה לא נצטרך שוב לדוחק שבתוס':

תנא קולי קולי קתני. עיין נזיר מז ע"ב תד"ה ת"ש דתניא ועיין מגילה ה ע"ב תד"ה ממעטי':

ובגליל לא הי' עושין כל עיקר. צ"ע מאי כל עיקר הא חכמים דמתני' היינו חכמים דר"מ והן הנה חכמים דבמתני' דלקמן דס"ל דעושין ג' אומניות ומקילי טפי מר"מ וא"כ מאי כל עיקר אדרבא במתני' דר"פ ה"ל למתני מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין כל עיקר לא גמר שאר מלאכות ולא ג' אומניות ויש לדחוק בזה. אמנם נראה בזה ראי' ברורה לשי' הרמב"ם פ"ח מהל' י"ט דבמקום שנהגו שלא לעשות כ"ע לא פליגי דאין עושין כלל וכלל. וע"כ לא פליגי אלא במקום שנהגו והא"ש דבמתני' דלעיל אמר מקום שנהגו לעשות עושין פי' גומרין מה שהתחילו קודם י"ד ובמקום שלא נהגו אין עושין פי' אפי' אין גומרין אמנם משנתינו חכמים היא ואמרו ביהודה הי' עושין פי' גומרין שאר אומניות ומתחילין נמי ג' אומניות ולכך צ"ל בגליל אין עושין כל עיקר פי' לא גמר שאר אומניות ולא התחלת ג' אומניות ועי' בצל"ח שכ' בהיפך מזה ולא ידעתי מה עלה על דעתו:

מעיקרא תנא מנהגא ולבסוף תנא איסורא. פרש"י דלשון אוסרין משמע בכל מקום כוונתו דאנשי גליל האוסרין הם אוסרין בכ"מ שלפי דעתם גם ביהודה אסור אלא שבני יהודה פליגי עלייהו אבל לפי דעת אנשי גליל אסור הוא בכ"מ משא"כ אי הוה מנהגא גם אנשי גליל מודים שבני יהודה מותרים דבאתרי' לא נהוג ועמרש"א דלא נחית לזה ועפר"ח במנהגי איסור תמצא חלוק בין מנהגא שיודעים ומודים שמותר לאנשי יהודה או איסורא כנ"ל ודע דלשי' רש"י לק"מ ק' תו' דר"מ וחלוק אב"ש וב"ה דלר"מ לא גרסי' בדב"ש אוסרין אלא ב"ש אומרים מנהגא וב"ה אומרים לאו מנהגא וק"ל:

ת"ש אבל לא יתחיל בתחלה בי"ד כו'. יל"ד לשי' הסוברי' דפלוגתי' באתרא דנהגו שלא לעשות א"כ מה פשיט דלמא הך בריתא איירי במקום שנהגו לעשות וכן ק' לשיטת הרמב"ם בהיפך וק"ל:

במשנה וחכ"א ביהודה היו עושין כו' הך מילתא דחכמים ארישא דמתניתין דריש פירקין קאי דמיירי בענין מלאכה בע"פ ומה שהפסיק רבינו הקדוש בכל הנך משניות טובא דלעיל דאיירי במילי אחרינא בין מילתא דת"ק ובין מילתא דחכמים דהכא ע"כ נראה דהיינו משום דאיידי דת"ק איירי במנהגא דמלאכה בע"פ וקתני עלה ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין וכו'. ואל ישנה מפני המחלוקת משו"ה קתני נמי כל הנך מתניתין דתליא נמי במנהגא ושייך בהו הך מילתא גופא דאל ישנה ומשום הכי במתניתין דהכא חוזר לענין ראשון ומסיק מילתא דחכמים דאיירי בענין איסור מלאכה בע"פ כדמסקינן בסמוך. אלא דלפ"ז יש לפרש בפשיטות דהא דמקשה הש"ס בסמוך מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא דאהך מילתא דחכמים גופא קאי דע"כ לענין איסורא איירי דאי ס"ד דאינהו נמי לענין מנהגא איירו אם כן הוה ליה לאתויי הך מילתא לעיל בריש פירקין אבבא דרישא גופא ואפ"ה שפיר הוי מצי למיתני בתר הכי הך מילתא דההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין אליבא דכ"ע בין לת"ק ובין לחכמים ובתר הכי הו"ל למיתני כל הנך מתני' דאיירו במקום שנהגו במילי אחרינא אע"כ דחכמים איסורא קאמרי ואפילו הכי מקשה שפיר מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא דכיון דלא אשכחן פלוגתא דתנאי בעלמא בהך מילתא וברישא דמתניתין נמי קתני לה בל' סתמא א"כ לא שייך שפיר לישנא דחכמים אומרים בל' פלוגתא כך היה נ"ל לפרש לולי דרש"י בסמוך מפרש בע"א דהאי לבסוף אמילתא דב"ש קאי שנראה דוחק כמו שאבאר אבל למאי דפרישית א"ש טובא לישנא דמעיקרא תני ולבסוף תני וע"ז משני נמי הש"ס שפיר דאשכחן תנאי בעלמא דפליגי ר"מ ור"י ואם כן רישא ר"מ וחכמים דהכא היינו ר"י כנ"ל נכון ובזה נתיישב ג"כ מה שדקדקו התוס' בד"ה מדקאמר ר"מ ודוק היטב:

שם וב"ה מתירין עד הנץ החמה. עיין מ"ש התוס' בזה בריש מכילתין דהאי שיעורא דהנץ החמה היינו משעה שהפועלים יוצאין למלאכה וע"ש בחידושינו שכתבתי סמך לזה מברייתא דתוספתא דקתני דאיסור מלאכה בע"פ קודם חצות היינו במחובר לקרקע אלא דבל' משנתינו בהנן משניות דבסמוך משמע דאין לחלק בין מחובר לתלוש (ואפשר בתוספתא נמי משום רבותא דמקום שעושין נקיט מחובר) ולפי זה לא שייך שפיר הך טעמא שכתבו התוספות לעיל בריש מכילתין אלא דאפשר דלא החמירו חכמים לאסור מעלות השחר כיון דלפרש"י בריש פירקין עיקר הטעם במלאכה בע"פ היינו שלא ישכח ביעור חמצו כו' ואין דרך להקדים מעלות השחר דבלא"ה צריך להפסיק ממלאכתו כשהגיע זמן ק"ש שעיקר מצותה מהנץ החמה ואילך ולפ"ז א"ש הך פלוגתא דתנאי בריש מכילתין אי אסור מעלות השחר או מהנץ החמה וק"ל:

בגמרא מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא ופרש"י דקתני ב"ש אוסרין דמשמע בכל מקום עכ"ל. ולכאורה פירושו תמוה חדא דהא בריש מכילתין בברייתא דקתני מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה פרש"י גופא דהאי אסור היינו מנהגא וע"ש בלשון התוס' ובחידושינו ועוד דמ"ש רש"י דמשמע בכל מקום ג"כ תמוה כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא ידע מהיכן משמע הכי לכן נראה דעיקר כוונת רש"י ג"כ למ"ש התוס' דע"כ עיקר פלוגתא דב"ש וב"ה לענין איסורא איירי דאי לענין מנהגא לא שייך פלוגתא דניחזי היכי נהוג וכיון דלענין איסורא איירי לא משמע ליה לרש"י לחלק בין מקום למקום ובין יהודה לגליל והיינו לפי סברת המקשה כנ"ל ודו"ק:

במשנה ר"מ אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד כו' ולכאורה מלישנא דגמרא ומפרש"י ורוב הפוסקים משמע דכולה מתניתין דהכא בפלוגתא דר"מ וחכמים במקום שנהגו שלא לעשות איירי ואפ"ה מתיר ר"מ לגמור וחכמים אפי' להתחיל בג' מלאכות כיון שהן לצורך המועד כדמסקינן בסמוך ולמאי דס"ד מעיקרא נמי אפילו שלא לצורך המועד אפ"ה שרי ר"מ כיון שהתחיל בה קודם המועד אלא שהרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ובחיבורו בפ"ח מהלכות י"ט כתב דכולה מתניתין במקום שנהגו לעשות איירי דאפ"ה להתחיל איכא איסורא ולכאורה פירושו תמוה טובא ואף שהרב המגיד כתב שם דהרמב"ם מדייק הכי דע"כ מתניתין דהכא לענין איסורא איירי וא"כ היינו אפילו במקום שנהגו לעשות אפ"ה להתחיל אסור דאי ס"ד דמתניתין דהכא לענין מנהגא איירי לא שייך פלוגתא דר"מ וחכמים דניחזי היכי נהוג כמ"ש התוספות לעיל בד"ה מדקאמר ר"מ אלא דלע"ד אין זה מוכרח דדוקא לעיל דאיירי לענין כל מיני מלאכות שפיר שייך לומר ניחזי היכי נהוג משא"כ הכא דלא איירי אלא לענין התחלת מלאכות מיוחדות לא שייך לומר ניחזי היכי נהוג כיון דמילתא דלא שכיחא היא לצמצם התחלת מלאכה עד ע"פ ואפילו בהנך ג' מלאכות דחכמים והנלע"ד דמה שהכריחו להרמב"ם ז"ל לפרש כן היינו משום דקשיא ליה לישנא דמתניתין דבמילתא דר"מ קתני סתמא בארבעה עשר ולא קתני קודם חצות כי היכי דקתני במילתא דחכמים אע"כ דר"מ איסורא קאמר והיינו דאפילו במקום שנהגו אסור להתחיל וא"כ לפ"ז ממילא דלא שני ליה לר"מ בין קודם חצות ובין לאחר חצות דכל היכא דאיכא איסורא אין לחלק כדאשכחן במילתא דרבי יהודה אליבא דב"ה ומדר"י נשמע לר"מ וא"כ לפ"ז דר"מ במקום שנהגו לעשות איירי ממילא שמעינן מדר"מ לחכמים דאיירי נמי במקום שנהגו לעשות ואפ"ה לא התירו אלא בהנך ג' מלאכות קודם חצות כן נ"ל נכון וכן נראה מבואר מלשון הרמב"ם ז"ל עצמו בחיבורו ע"ש ודוק ועיין עוד בסמוך:

תנא קולי קולי נקט. כל הני אין בין חד תנא אמרינהו וקולי קולי נקט ברישא תנא אין בין תשעה באב קל מיוה''כ לכתחלה אלא שזה ספיקו כו' וסיפא תנא אין תשעה באב קל מתענית ציבור אלא לענין מלאכה ובחומרי דחמיר תשעה באב מתענית ציבור לא איירי הכא דתידוק מינה זה וזה שוין ולעולם לענין רחיצה ט''ב חמיר: ליטול לו את השם. כתר פרישות ויראת חטא שאינו יכול לבטל הימנו מלכות שמים אפילו לילה אחת לא כל הרוצה ליטלו יטלנו דמיחזי כיוהרא ומחינן בידיה: מוחלפת השיטה. התנא שסידרן טעה באחת מהן והחליף שיטתו: אמרי מלאכה לית ליה. הרואה אותו בטל אומרים אין לו מה לעשות ולא מיחזי כנוהג בו איסור: מתני' הלילה. אור לארבעה עשר: גמ' מעיקרא תנא מנהגא. תלה במנהג: ולבסוף תנא איסורא. דקתני בית שמאי אוסרין דמשמע בכל מקום: מה ראיה יהודה וגליל לכאן. אף כל מקום שנהגו היתר היתר נהגו איסור איסור: מכלל דר' יהודה איסורא קאמר. דבני יהודה מתירין ובני גליל אוסרין דאי מנהגא קאמר מאי פלוגתיה דר''מ הא ר' יהודה נמי הכי הוה אמר בגליל היו נוהגין בו איסור שהחמירו על עצמן וביהודה נוהגין בו היתר: וסבר רבי יהודה מותר. דקאמר בני יהודה מתירין: המנכש. מבין תבואת דגן: בשלשה עשר בניסן. מפרש ואזיל שלשה עשר אמאי נקט: ונעקרה בידו. השיבולת עצמה נעקרה בידו שורשה מן הארץ ובא לחזור ולשותלה: שותלה במקום הטיט. שתמהר ליקלט קודם העומר שהעומר מתיר את הנשרשין אבל הנשרשין אחר העומר אסורין משום חדש עד שיבא עומר הבא: הגריד. יבש שאינו ממהר לקלוט: מנכש בשלשה עשר. קתני מנכש בארבעה עשר לא קתני ומ''ט נקט שלשה עשר ולא קתני ארבעה עשר אי משום דלא מיקלטה לפני העומר הקרב בששה עשר מכדי שמעינן לרבי יהודה כו' בפ''ק דראש השנה (דף י:) ואי ארבעה עשר מותר במלאכה נינקוט ארביסר נמי דהא איכא מקצת ארביסר וחמיסר כוליה ומקצת שיתסר עד שעת הקרבתו: בגליל שנו. שלא היו עושין מלאכה כל עיקר בארבעה עשר ובהן נשנית משנה זו: והא איכא לילה. ומצי למיתני המנכש לילי ארבעה עשר: כב''ש. דמתניתין דתנן הלילה ב''ש אוסרין: ה''ג רבינא אמר לעולם ביהודה. ודקשיא לך ליתני בארבעה עשר ובהשרשה חד מקצת אמרינן תרי מקצת לא אמרינן לענין השרשה חד מקצת היום ככולו אמרינן אם היה מנכש בין השמשות של כניסת ארבעה עשר הוה אמרינן דקלטה בי''ד שלם ובחמשה עשר שלם ומקצת ששה עשר אבל תרי מקצת כגון מנכש בי''ד דמיבעי לן למימר תרי מקצת לא אמרינן: מתני' שלש אומניות עושין מלאכה. בכל מקום וטעמא מפרש בגמרא: רצענין. אושכפין: גמ' לצורך המועד תנן. הא דר''מ: או דילמא שלא לצורך המועד תנן. ומשום הכי אין מתחילין אבל לצורך המועד אפילו אתחולי נמי שרי כו': צילצול. בנדי''ל לחגור: שבכה. על הראש:

קולי קולי קתני. בלא דר' אלעזר דאסר להושיט אצבעו במים צ''ל קולי קולי קתני דהא בתשעה באב לכל הפחות כל גופו אסור אפילו בצונן ובתענית ציבור מותר בצונן כדמוכח בפ''ק דתענית (דף יג.): אמר ר' מאיר מה ראייה יהודה וגליל לכאן. לרבי מאיר דאית ליה דהוי מנהגא קסבר דלא נחלקו ב''ש וב''ה בדבר זה דבמנהג לא שייך פלוגתא דליחזי היכי נהוג: מדקאמר ר''מ מנהגא מכלל דרבי יהודה איסורא קאמר. אמתניתין ליכא למידק הכי מדקאמר ת''ק מנהגא מכלל דחכמים איסורא קאמרי דאמתני' איכא למימר דתרוייהו סברי מנהגא וה''ק חכמים לת''ק למה אתה סותם דבריך והלא אתה יכול לפרש דבריך ולבאר דבגליל אין עושין וביהודה עושין ובברייתא לא שייך לפרש כן: כל הרכבה שאינה קולטת. וא''ת א''כ למה אינו שותלה במקום הגריד אי קלטה עד שלשה ימים שרי לה עומר ואי לא קלטה שוב לא תקלוט ואינו צריך היתר כמו חיטי דכדא וי''ל דבמקום הגריד מאחרת לקלוט יותר מג' ימים א''נ יש לחוש כשיראה שלא תקלוט שישתול אותה במקום הטיט אחר העומר: ומאי אפילו אפי' הני נמי דזוטרי. ה''מ לשנויי כדבסמוך אפי' הני נמי דלצורך המועד מיגמר אין אתחולי לא אלא ניחא ליה למידחי שלא יפשוט מינה כלל דהשתא מצי למימר דלצורך המועד אתחולי נמי מתחלינן:

דף נה - א

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד