פסחים נד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - ב

ויש אומרים: אף בגדו של אדם הראשון נברא בערב שבת בין השמשות. והם כתנות העור שעשה ה' לאדם וחוה.

תנו רבנן: שבעה דברים מכוסים מבני אדם. ואלו הן: א. יום המיתה. ב. ויום הנחמה, לדעת מתי יתנחם כל אדם מדאגתו. ג. ועומק הדין. שרוב בני האדם אינם יורדים לעומקו, וטועים בו. ד. ואין אדם יודע מה שבלבו של חבירו. ה. ואין אדם יודע במה הוא משתכר [מרויח]. ו. ואינו יודע על מלכות בית דוד, מתי תחזור. ז. ומלכות חייבת [רשעה, מלכות רומי] מתי תכלה.

תנו רבנן: ג' דברים עלו במחשבה ליבראות, ונבראו. ואף אם לא עלו במחשבה, בדין הוא שיעלו ויבראו. לפי שמבלעדיהם, אי אפשר לאדם להתקיים בעולם.

ואלו הן: על המת שיסריח, שאם לא כן, היו קרוביו מצניעים אותו ולא יביאוהו לקבורה. ויראו את צערם לפניהם תמיד.

ועל התבואה שתרקב. שאם לא כן, היו בעליה אוצרים אותה, ומביאים רעב לעולם.

ויש אומרים: אף עלה במחשבה, על המטבע שיצא. כלומר, שיהיה מטבע עובר לסוחר, ואפשר לקנות בו כל דבר. שאם לא כן, עניים שאין להם שדה או כרם, לא יהיה להם מה לאכול.

מתניתין:

מקום שנהגו בו לעשות מלאכה בתשעה באב, הרי הם עושין.

ומקום שנהגו בו שלא לעשות אז מלאכה, אין עושין, לפי שאסור לעבור על מנהג המקום.

ובכל מקום, תלמידי חכמים בטלים ממלאכה באותו היום, אף במקום ששאר העם עושים בו מלאכה.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם את עצמו "תלמיד חכם" בדבר הזה, שאם רצה ליבטל בו ממלאכה, מותר לו. ולא אמרינן דמיחזי כיוהרא בכך שנוהג כתלמיד חכם.

גמרא:

אמר שמואל: אין חומר של תענית ציבור בבבל, אלא תשעה באב בלבד!

הואיל ואין בבבל צורך בגשמים, אין גוזרים שם תעניות על עצירת הגשמים. ומשום כן, אף כשגוזרים תענית מסיבה אחרת, אין בה חומר של תענית ציבור, לענין איסור מלאכה, ולענין התחלת התענית מהערב, ולשאר החומרות הנוהגות בתענית ציבור יתר על תענית יחיד.

ורק לתשעה באב בלבד יש חומר תענית ציבור, אף בבבל.

ומקשינן: למימרא, דסבר שמואל, שבתשעה באב, אף בין השמשות שלו אסור באכילה, כשם שמחמירים בתענית ציבור לאסור אף את בין השמשות. שכך משמע ממה שנתן בו שמואל דין תענית ציבור.

וקשיא, האמר שמואל: תשעה באב - בין השמשות שלו מותר באכילה!

וכי תימא, דקסבר שמואל, כי בכל תענית ציבור - בין השמשות שלו מותר באכילה, משום שספק הוא, ואזלינן בספיקו להקל.

הא ליכא למימר הכי. כי -

והאנן תנן: אוכלין ושותין בערב התענית מבעוד יום, כל זמן שעדיין יום.

מאי לאו, למעוטי את בין השמשות של ערב התענית מאכילה, משום שהוא ספק לילה, ושמא כבר נכנסה התענית. ואם כן למה התיר שמואל את בין השמשות של ערב תשעה באב. והרי אית ליה דתענית ציבור הוא.

ומשנינן: לעולם בין השמשות מותר באכילה בכל תעניות הציבור.

והא דתנן "אוכלין ושותין מבעוד יום", לא למעט בין השמשות אתא.

אלא למעוטי את ליל התענית. לומר, משחשיכה והוא כבר ודאי לילה, אסור באכילה ושתיה.

והוינן: נימא מסייע ליה לשמואל, שבין השמשות של תשעה באב מותר, מהא דתניא:

אין בין תשעה באב ליום הכיפורים, אלא שזה ספיקו אסור, וזה ספיקו מותר! [ולענין לכתחלה איירי. אבל לענין העונש ודאי חלוקים הם.

והוינן בה: מאי "ספיקו מותר" דקתני גבי תשעה באב?

לאו, בין השמשות הוא.

שבין השמשות הוא ספק מהיום הקודם, ספק לילה של היום הבא. ושמע מינה, דבין השמשות מותר.

ודחינן: לא בספק של בין השמשות איירי. אלא כדאמר רב שישא בריה דרב אידי לקמן, דאיתא לחלק בספק של קביעא דירחא בין תשעה באב ליום הכיפורים.

שאם אין אדם יודע אם עיברו בית דין את החודש שעבר וקידשו את החודש ביום ל"א או שקידשוהו בל', ומסופק אם היום חל יום כיפור או למחרתו, הרי הוא מתענה שני ימים מספק. מה שאין כן בתשעה אב, שכיון שאינו אלא דרבנן, ספיקא דרבנן לקולא.

והכא נמי, באה הברייתא לחלק בספק שנתעורר בקביעא דירחא.

דרש רבא: עוברות ומניקות מתענות בתשעה באב, ומשלימות בו את התענית עד סופה. כדרך שהן מתענות ומשלימות את תעניתן ביום הכיפורים.

ובין השמשות שלו אסור באכילה. ודלא כשמואל.

וכן אמרו משמיה דרבי יוחנן שבין השמשות של תשעה באב אסור.

ומקשינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי?

והאמר רבי יוחנן: תשעה באב אינו כתענית ציבור!

מאי לאו, לענין בין השמשות אמר כן. שבין השמשות של תענית ציבור, אסור ואילו בתשעה באב מותר. ונמצאו דבריו אלו סותרים למה שאמרו בשמו.

ומשנינן: לא לבין השמשות אמר כן. אלא לענין מלאכה. שאין דינו כתענית ציבור האסורה במלאכה, אלא מותר הוא במלאכה.

ותמהינן: וכי הוצרך רבי יוחנן לומר שמלאכה מותרת?

והלא תנינא כן להדיא במשנתנו: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושין. ובמקום שנהגו שלא לעשות אין עושין!

ואפילו רבי שמעון בן גמליאל לא אמר אלא שמותר לכל אדם לנהוג כתלמיד חכם, וליבטל ממלאכה אף במקום שנהגו לעשות מלאכה. והשמיענו, דכי יתיב ולא עביד, לא מיחזי כיוהרא. אבל מיסר לא אסר את המלאכה.

ומשנינן: אלא מאי דאמר רבי יוחנן "תשעה באב אינו כתענית ציבור" - לענין תפילת נעילה אמר כן. שבתענית ציבור מתפללים תפילת נעילה מלבד שלש התפלות של כל יום. אבל לא בתשעה באב.

ושוב מקשינן: והאמר רבי יוחנן: ולואי שיתפלל אדם והולך כל היום כולו. שמותר להוסיף על שלש התפלות שתקנו חכמים, ולהתפלל כמה שירצה. ואם כן, כל יום מותר להוסיף תפלת נעילה. ולאו דוקא בתענית ציבור.

ומשנינן: התם בתענית ציבור, תפלת נעילה היא חובה. אבל הכא בתשעה באב, וכן בשאר ימות השנה, אינה אלא רשות. ואי בעית אימא: מאי דאמר רבי יוחנן "תשעה באב אינו כתענית ציבור" לענין עשרים וארבעה ברכות אמר כן. שבתענית ציבור מוסיפים על י"ח ברכות עוד שש ברכות. אבל לא בתשעה באב.

רב פפא אמר: לעולם כמו שאמרנו תחילה, שמה שאמר רבי יוחנן שתשעה באב אינו כתענית ציבור - ביחס לבין השמשות הוא אמר זאת.

ובכל זאת לא יסתרו דבריו אלו את דבריו הקודמים.

כי מאי תשעה באב "אינו כתענית ציבור" דקאמר רבי יוחנן, לחומרא אמר זאת.

שאינו כתעניות הראשונות [וכפי שיבואר להלן], אלא כאחרונות, והאכילה בין השמשות אסורה בו.

דתנן: הגיע ראש חדש כסלו ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרין ג' תעניות על הציבור. ובאותן ג' תעניות ראשונות, אין מתענין מהלילה, אלא אוכלים ושותים עד הבוקר. ואם עברו תעניות אלו ועדיין לא נענו, בית דין גוזרים עוד שלש תעניות על הציבור. ובתעניות אלו אין אוכלין אלא מבעוד יום של ערב התענית.

והיינו דקאמר רבי יוחנן, שתשעה באב דינו כתעניות האחרונות, שאסורות באכילה מבין השמשות של ערב התענית.

מיתיבי מהא דשנינו: אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר!

מאי לאו, "ספיקו" היינו בין השמשות שלו. וקתני דמותר. וקשיא לרבא ולרבי יוחנן האוסרים את בין השמשות של תשעה באב.

אמר רב שישא בריה דרב אידי: לא מזה איירי.

אלא להתיר בתשעה באב את הספק שנתעורר בקביעא דירחא. שאם אין ידוע לו מתי קידשו בית דין את החודש, ומתי חל תשעה באב, אינו צריך להתענות שני ימים מספק.

ומדייקת הגמרא עתה דיוק מהברייתא לענין אחר:

מדקתני שאין חלוקים תשעה באב ויום הכיפורים זה מזה אלא לענין ספק, משמע - הא לכל דבריהם הם שוין.

ואם כן, מסייע הא ברייתא לרבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: אסור לו לאדם שיושיט את אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור להושיט אצבעו במים ביום הכיפורים, לפי שגם הוא אסור ברחיצה.

ומשמע מהברייתא כדבריו. דשוין הם לגמרי, מלבד לענין ספיקא דיומא.

מיתיבי: אין בין תשעה באב לתענית ציבור, אלא שזה, תענית ציבור, אסור בעשיית מלאכה, וזה, תשעה באב, מותר בעשיית מלאכה - במקום שנהגו לעשות בו מלאכה.

ודייקינן: משמע, דוקא במלאכה הם חלוקים.

הא לכל דבריהם, זה וזה שוין!

ואילו גבי תענית ציבור, תניא: כשאמרו שאסור אז ברחיצה, לא אמרו כן אלא ברחיצת כל גופו. אבל את רחיצת פניו ידיו ורגליו לא אסרו.

וא"כ ה"ה דבתשעה באב מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו וקשיא לר"א דאסר בת"ב אפילו רחיצת אצבע.

בגדו של אדם הראשון, שנאמר: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ג, כא).

א אגב עניינים שהבאנו קודם מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: שבעה דברים מכוסים (נעלמים) מבני אדם, אלו הן: יום המיתה מתי יהא, ויום הנחמה שבו יתנחם מצרותיו, ועומק הדין לדעת מהי האמת בסכסוך מסויים, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר כלומר, באיזה דבר ירויח ובאיזה יפסיד, ומלכות בית דוד מתי תחזור לישראל, ומלכות רומי חייבת (הרשעה) מתי תכלה.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בדומה לכך: שלושה דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו — דין (ראוי) הוא שיעלו, כי הם חלק מבניינו של עולם: על המת שיסריח שיצטרכו לקוברו, ולא יראוהו קרוביו תמיד ויצטערו. ועל המת שישתכח מן הלב. ועל התבואה שתרקב, ואי אפשר לאצור אותה לעולם, ולכן חייבים למוכרה לאחרים. ויש אומרים: על המטבע שיצא, כלומר, שיקבלו אנשים את הכסף כאמצעי תשלום.

ב משנה ועוד בחילוק מנהגים: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב — עושין, מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה — אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים ממלאכה בתשעה באב מפני אבל החורבן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם לענין זה, ויבטל ממלאכה ואין בכך משום גאוה יתירה.

ג גמרא אמר שמואל: אין תענית ציבור בבבל בכל החומרות הנוהגות בתענית ציבור יותר מבתענית יחיד אלא תשעה באב בלבד. ושואלים: למימרא [האם תאמר] שסבר שמואל משום השוואת תשעה באב לתענית ציבור, שתשעה באב בין השמשות שלו אסור בכל העינויים שנאמרו בו, משום שהחמירו בו חומרה יתירה? והרי אמר שמואל: תשעה באב בין השמשות שלו מותר שלא גזרו חכמים בו איסור. וכי תימא [ואם תאמר] קסבר שמואל: כל תענית ציבור בין השמשות שלו מותר, והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] בענין תענית צבור: "אוכלין ושותין מבעוד יום". ומדייקים: "מבעוד יום" למעוטי מאי [למעט מה נאמר הדבר], לאו למעוטי [האם לא למעט] בין השמשות של תענית ציבור, שאסור? ודוחים: לא, למעוטי [למעט] משחשיכה שאז ודאי אסור.

ומציעים: נימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: אין בין תשעה באב ליום הכפורים מלכתחילה, אלא שזה יום הכיפורים ספיקו אסור כיון שהוא מן התורה, וזה תשעה באב ספיקו מותר.

ונברר: מאי [מה פירוש] ספיקו מותר — לאו [האם לא] הכוונה לבין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה? ודוחים: לא הכוונה כפי שאמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: לענין קביעא דירחא [קביעות החודש], אם אנו חוששים שמא איננו יודעים מתי נקבע ראש החודש ונצטרך לעשות יומיים מספק. הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה שאין חוששים לספק בתשעה באב — הרי זה לענין קביעא דירחא.

דרש רבא: עוברות (נשים הרות) ומניקות — מתענות ומשלימות (צמות עד סוף היום) בו בתשעה באב, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים, ובין השמשות שלו אסור. וכן אמרו משמיה [משמו] של ר' יוחנן. ושואלים: ומי אמר [והאם אמר] ר' יוחנן הכי [כך]? והרי אמר ר' יוחנן: תשעה באב אינו כתענית ציבור. מאי לאו [האם לא] כוונתו לענין בין השמשות? ומשיבים לא, אלא לענין מלאכה בתשעה באב שונה דינו משאר תעניות ציבור.

ותוהים: מלאכה? הלוא תנינא [שנינו] כבר במפורש במשנה: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב — עושין, ובמקום שנהגו שלא לעשות — אין עושין, משמע שבתשעה באב אין איסור מלאכה אלא רק מנהג מקומות מסויימים שלא לעשות מלאכה. ואפילו רבן שמעון בן גמליאל לא אמר אלא כהמלצה שיעשה אדם עצמו כתלמיד חכם לענין זה, דכי יתיב [שאם יושב] ולא עביד [עושה] מלאכה, לא מיחזי כיוהרא [נראה כגאוה] שמתגאה ועושה עצמו כחכם, אבל מיסר [לאסור] את המלאכה — לא אסר.

אלא יש לחזור מפירוש זה ולומר: מאי [מה פירוש] אינו כתענית ציבור — לענין תפלת נעילה. שבתענית ציבור וביום הכיפורים מתפללים חמש תפילות (ערבית, שחרית, מוסף, מנחה, ונעילה), ואילו בתשעה באב אין מתפללין אלא שלוש, כביום חול אחר. ואולם האמר [הרי אמר] ר' יוחנן: ולואי שיתפלל אדם והולך כל היום כולו, משמע שאם מוסיף אדם תפילה, לדעת ר' יוחנן הרשות בידו!

ומשיבים: התם [שם] בתענית ציבור חובה היא להתפלל חמש תפילות, הכא [כאן] בתשעה באב אמר ר' יוחנן שרשות היא בלבד, ואם רצונו להוסיף — יוסיף. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מאי [מה פירוש] אינו כתענית ציבור לענין עשרים וארבע ברכות שהיו נאמרות בתענית ציבור, שהוסיפו שש ברכות על שמונה עשרה שבכל יום, ובתשעה באב אין אומרים אלא שמונה עשרה ברכות בלבד.

רב פפא אמר: מאי [מה פירוש] "אינו כתענית ציבור" הכוונה היא להחמיר, שתעניות הציבור שעל הגשם היו בהן הבדלים, שלוש תעניות ראשונות היו קלות יותר, שלוש נוספות חמורות מהן ושבע נוספות חמורות יותר, שתשעה באב אינו דינו כתעניות ציבור ראשונות בהן הקלו בכמה דברים כגון שאין מקפידים על שעת בין השמשות, אלא כאחרונות ובאחרונות אסורה אף בבין השמשות.

מיתיבי [מקשים]: הלוא כבר שנינו שאין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר, מאי [מה פירוש] ספיקו מותר — לאו [האם לא] הכוונה בין השמשות שלו שהוא מותר, ובניגוד לדברי רב פפא! אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: לא, הכוונה היא לקביעא דירחא [לקביעות החודש], שאין אנו עושים יום שני של תשעה באב בגלויות ואין חוששים לטעות. ומדייקים: הא [הרי] לכל שאר דברים זה וזה שוין.

ומעירים: מסייע הדבר לשיטת ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב, כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום הכיפורים.

מיתיבי [מקשים]: אין בין תשעה באב לתענית ציבור אלא שזה אסור בעשיית מלאכה וזה מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו לעשות. הא [הרי] לכל דבריהם האחרים — זה וזה שוין. ואילו גבי תענית ציבור תניא [שנינו בברייתא]: כשאמרו בתענית ציבור אסור ברחיצה — לא אמרו אלא כל גופו אסור ברחיצה, אבל פניו ידיו ורגליו — לא, ומותר לרחוץ אותם אף בתענית ציבור, הרי שהחמיר בתשעה באב יותר מבתענית ציבור!

אמר רב פפא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the garment of Adam, the first man, was created at this time, as it is stated: “And God made for Adam and his wife garments of skins and clothed them” (Genesis 3:21).

Apropos the list of items created during twilight, the Gemara cites that the Sages taught: Seven matters are concealed from people, and they are: The day of death; and the day of consolation from one’s concerns; the profundity of justice, ascertaining the truth in certain disputes; and a person also does not know what is in the heart of another; and a person does not know in what way he will earn a profit; and one does not know when the monarchy of the house of David will be restored to Israel; and when the wicked Roman monarchy will cease to exist.

The Sages taught on a similar note: The thoughts of three matters arose in God’s mind to be created, and if they did not arise in His thoughts, by right they should have arisen in His thoughts, as they are fundamental to the existence of the world. God created a world in which a corpse rots, so that it requires burial and the family does not continually suffer by seeing the corpse; that the deceased are forgotten from the heart, and the sense of pain and loss diminishes with time; and that grain will rot so that it cannot be hoarded forever, and therefore one must sell his produce. And some say: He instituted that currency will circulate so that people will accept money as a method of payment.

MISHNA: This mishna continues the previous discussion of customs. In a place where people were accustomed to perform labor on the Ninth of Av, one performs labor. In a place where people were accustomed not to perform labor, one does not perform labor. And in all places Torah scholars are idle and do not perform labor on the Ninth of Av, due to the mourning over the Temple’s destruction. Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to the Ninth of Av, a person should always conduct himself as a Torah scholar and refrain from performing labor.

GEMARA: Shmuel said: The only communal fast in Babylonia during which all the stringencies of a communal fast are observed is the Ninth of Av. The Gemara asks: Is that to say, based on the parallel he drew between them, that Shmuel holds that the Ninth of Av is as stringent as communal fast days, in that during twilight on the Ninth of Av all activities prohibited on the Ninth of Av are prohibited? But didn’t Shmuel say: During twilight of the Ninth of Av all activities prohibited on the Ninth of Av are permitted, and the Sages did not decree any prohibitions during this time? And if you say that Shmuel holds: With regard to every communal fast, during twilight those activities considered to be afflictions are permitted, didn’t we learn in a mishna with regard to a public fast day: One may eat and drink while it is still day? The Gemara analyzes this statement: What does the expression: While it is still day, come to exclude? What, isn’t it to exclude twilight of a communal fast day, when these activities are prohibited? The Gemara rejects this: No, it is to exclude the time after dark, when these afflictions are certainly in effect.

The Gemara suggests: Let us say that this baraita supports Shmuel’s opinion: The only difference between the Ninth of Av and Yom Kippur is that with regard to this, Yom Kippur, its uncertainty is prohibited, as eating and drinking on Yom Kippur is prohibited by Torah law, whereas with regard to that, the Ninth of Av, its uncertainty is permitted, as the afflictions of the Ninth of Av are rabbinic decrees.

The Gemara explains the support for Shmuel’s opinion: What is the meaning of the expression: With regard to that, the Ninth of Av, its uncertainty is permitted? Is it not referring to twilight, with regard to which there is uncertainty whether it is day or night? Apparently, it is permitted to eat during twilight on the Ninth of Av. The Gemara rejects this: No, it is as Rav Sheisha, son of Rav Idi, said in a different context: It is referring to uncertainty with regard to the determination of the first day of the new month, which would require observance of the Festival for two days. Here, too, the baraita is referring to uncertainty with regard to determination of the first day of the new month. Since the Ninth of Av is a fast of rabbinic origin, there is no requirement to observe two days.

Rava taught: Pregnant women and nursing women fast and complete the fast on the Ninth of Av in the manner that they fast and complete the fast on Yom Kippur, and during twilight on the Ninth of Av it is prohibited to eat or drink. And they likewise said so in the name of Rabbi Yoḥanan. The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say that? Didn’t Rabbi Yoḥanan say: The Ninth of Av is not like a communal fast decreed to pray for rain? What, isn’t it referring to the matter of twilight? Apparently, Rabbi Yoḥanan holds that it is permitted to eat and drink during twilight on the Ninth of Av. The Gemara answers: No, it is referring to performing labor, which is prohibited on the Ninth of Av, in contrast to other fasts.

The Gemara expresses surprise: It is referring to performing labor? We already learned explicitly in the mishna: In a place where people were accustomed to perform labor on the Ninth of Av, one performs labor; in a place where people were accustomed not to perform labor, one does not perform labor. Apparently, the prohibition against performing labor on the Ninth of Av depends on local custom and is not an outright prohibition. And even Rabban Shimon ben Gamliel only said that one may conduct himself as a Torah scholar and refrain from performing labor because when one sits and does not perform labor, it does not appear as presumptuousness on his part. It does not create the impression that he actually considers himself a Torah scholar because others may simply think that he has no work to do. However, in terms of prohibiting the performance of labor, he does not prohibit performing labor on the Ninth of Av.

Rather, what is the meaning of the expression: The Ninth of Av is not like a communal fast? It was stated with regard to the closing prayer. On a communal fast day there are four prayers, and on Yom Kippur there are five prayers, but on the Ninth of Av there are only three prayers, like an ordinary weekday. But didn’t Rabbi Yoḥanan say: If only a person would continue to pray throughout the entire day? This indicates that according to Rabbi Yoḥanan, a person may recite additional prayers if he so chooses.

The Gemara answers: There, on a communal fast day, it is a requirement to recite four prayers; here, on the Ninth of Av, reciting additional prayers is optional according to Rabbi Yoḥanan. And if you wish, say instead: What is the meaning of the expression: The Ninth of Av is not like a communal fast? It is with regard to the twenty-four blessings that are recited on a communal fast, as six blessings were added to the eighteen blessings of the daily Amida prayer. On the Ninth of Av one recites only the standard eighteen blessings.

Rav Pappa said: What is the meaning of the phrase: The Ninth of Av is not like a communal fast? It comes to teach a stringency. There are different types of communal fasts for rain. The first three fasts are the least stringent; the next three are more stringent; and the final seven fasts are the most stringent of all. The statement teaches that the Ninth of Av is not like the first fast days, which are more lenient in several respects; for example, they do not begin during twilight. Rather, it is like the final fast days, when eating and performing labor are prohibited during twilight.

The Gemara raises an objection: Didn’t we already learn that the only difference between the Ninth of Av and Yom Kippur is that with regard to this, Yom Kippur, its uncertainty is prohibited, because eating and drinking on Yom Kippur are prohibited by Torah law, whereas with regard to that, the Ninth of Av, its uncertainty is permitted? What is the meaning of the expression referring to the Ninth of Av: Its uncertainty is permitted? Is it not referring to its twilight, contrary to the statement of Rav Pappa? The Gemara rejects this. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said in a different context: No. It is uncertainty with regard to the determination of the first day of the new month. There is no requirement to observe a second day of the Ninth of Av. By inference, with regard to all other matters this and that are equal.

The Gemara comments: This statement supports the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: It is prohibited for a person to extend his finger into water on the Ninth of Av, just as it is prohibited for him to extend his finger into water on Yom Kippur.

The Gemara raises an objection: The only difference between the Ninth of Av and a communal fast is that on this day, a communal fast, performance of labor is prohibited, and on that day, the Ninth of Av, performance of labor is permitted in a place where people are accustomed to perform labor. By inference, with regard to all other matters this and that are equal. However, with regard to a communal fast, it was taught in a baraita: When the Sages said that bathing is prohibited, they said it only with regard to washing one’s entire body, but with regard to washing one’s face, one’s hands, and one’s feet in increments, the Sages did not say that it was prohibited. Apparently, with respect to washing, the Rabbis were stricter with regard to the Ninth of Av than they were with regard to a communal fast.

Rav Pappa said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר שבעה דברים מכוסין מבני אדם יום מיתה ויום נחמה ועומק הדין ואין אדם יודע מה בלבו של חברו [ואין אדם יודע במה משתכר] ומלכות בית דוד מתי תבוא ומלכו' חייבת מתי תכל':

ת"ר שלשה דברים עלו במחשב' ליבראות ואילו לא עלו דין הוא שיעלו המת שיסריח וישתכח מן הלב והתבואה שתרקב ויש אומר' אף על המטבע שיצא מתני' מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין כו'.

אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד ופירושה דסבר שמואל אחד תענית צבור ואחד תשעה באב ביה"ש שלו [מותר] ואינן אסורין אלא משחשכה.

נימא מסייעא ליה אין בין תשעה באב ליום הכפורים אלא שיום הכפורים ספיקו אסור ותשעה באב ספיקו מותר מאי לאו בין השמשות ודחי' לא לקביעא דירחא כלומר אם מסתפק לך מתי נקבע החדש אתה תופס מספק שני ימים יום כפור ולא שני ימים תשעה באב וכדאמר רב שישא:

דרש רבא עוברו' ומניקות מתענות ומשלימות [בו כדרך שמתענות ומשלימות] ביום הכפורים ובין השמשות שלו אסור וכן אמרו משמא דר' יוחנן. פי' האלהים לא אמרה הכי בשבועה נשבע רבא דלא אמרה ר' יוחנן ואקשי' ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן תשעה באב אינו כתענית צבור מאי לאו לבין השמשות מכלל שבין השמשות שלו מותר ודחי רבא לא למלאכה מותר ואקשי' למלאכ' הא תנינא מקום שנהגו לעשות מלאכה בת"ב עושין דאי ס"ד איסורא היכא דנהגו במקום איסורא שבקי' להו אלא מאי אין תשעה באב כתענית צבור לתפלת נעילה כלומר אין מתפללין נעילה בתשעה באב. ומאי איכפת לן והא [אמר] ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ופרקי' הכא דאמר ולואי רשות הוא ובתענית צבור תפלת נעילה חובה. ואיצטריך למימר [דת"ב] אינו כתענית צבור בתעניות הראשונות דקילי כדתנן אוכלין משחשכה כו' אלא באחרונות דחמירן ובין השמשות שלו אסור ומותבי' על רבא מהא אין בין ט' באב ליוה"כ אלא שיוה"כ ספקו אסור וט' באב ספקו מותר מאי לאו ספקו בין השמשות וקתני מותר ודחי רב שישא מאי ספקו קביעא דירחא שיוה"כ תופס שני ימים וט' באב יום אחד דייקי' מינה מדקתני אין ביניהם אלא כך וכך הא לכל דבריהם ט' באב ויוה"כ שוין מסייע ליה לר' אלעזר דאמר אסור לאדם להושיט אצבעו במים בט' באב כדרך שאסור להושיט אצבעו ביוה"כ:

מיתיבי אין בין תשעה באב לתענית צבור אלא שתענית צבור אסור בעשיית מלאכה ומפורש בתענית פ"ק וט' באב מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו בו לעשות מלאכה דייקי' מינה הא לכל דבריהם זה וזה שוין אלו גבי תענית צבור תניא כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר.

גרסינן בפ' מקום שנהגו אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. דרש רבא עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים. ובין השמשות שלו אסור. וכתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות (רי"ף תענית דף ג') ולענין תענית שפוסק בה מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכין אף על פי שפוסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש ואנן מסתברא לן דהני מילי היכא דלא קבליה אבל היכא דקבלי' עליה לתענית [עירובין מ' ע"ב] איתסר ליה למיכל ולמשתי. דהא בהדיא אמרינן לענין זמן על הכוס ביום הכפורים היכי ליעביד מברך עלייהו שתי ליה כיון דאמר זמן קבליה עליה. ולענין משתי מיא היכא דאית ליה למיכל אית ליה למישתי. והכין נמי כתב הגאון ז"ל. עד כאן לשון ההלכות.
וזה הלשון מסתפק עלי לפי שנראה ממשמעות הלשון הזה שהגאון סובר בזו ששנינו בתעניות אחרות אוכלין ושותין מבעו"י שהוא חייב להפסיק בסעודה קודם שקיעת החמה. ואף על פי כן חוזר ואוכל עראי עד שקיעת החמה. וכן הדין לדעתו בתשעה באב. והוא מה שהזכירו בגמרא סעודה המפסיק בה לומר שמצוה להפסיק בסעודה קודם שקיעת החמה. ורבינו ז"ל נסכם על ידו של גאון ז"ל ומוסיף לאיסור כל אכילה משעת קבלה כענין מה שאמרו בזמן דיום הכפורים.
והראב"ד ז"ל מסייע על דברי רבינו ז"ל שהקבלה אוסרת להפסקה מזו הברייתא. דקתני כל שהוא משום תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ והוא ז"ל מפרש כל שהוא משום תשעה באב כגון ערבו של תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין. ואסור לרחוץ משהפסיק. וכל שכן שאסור לאכול ולשתות כלום. אלא אפילו מן הרחיצה אסור אף על פי שלא פירש מרחיצה כלום. וכל שאינו משום תשעה באב כגון תענית צבור אעפ"י שמפסיק מבעוד יום מותר לאכול בשר ולשתות יין ומותר לרחוץ אף על פי שהפסיק מלאכול ואסור באכילה הואיל ואין בהפסקתו היכרא לתענית וגם לא פירש הפסקה לרחיצה. ורבי ישמעאל בר' יוסי פליג ארישא. דכל זמן שהיה מותר לאכול אם לא היה מפסיק מותר לרחוץ. שהרי לאכילה הפסיק לרחיצה לא הפסיק. זו היא שטתו של הרב ז"ל. והוא אומר בסעודה המפסיק בה שאין בדעתו לאכול עוד היום או שמא עד שיאמר בפיו (ומדלא קאמר) שאין בדעתו לאכול עוד היום. וכיון שהלכה כתנא קמא בתשעה באב כיון שהפסיק אסור לרחוץ אפי' פניו ידיו ורגליו. וכל שכן לאכול ולשתות ואפי' מים. ונראה שאם התנה תנאו מועיל לשתות מים ולרחיצה ואפילו לרחיצת כל גופו.
כל אלו דברי הרב ז"ל. והם דברים שאינן נכונים לענין פירוש הברייתא. דכל שאינו מחמת תשעה באב לא משמע תענית צבור. וכבר כתבתי לשון התוספתא דקתני כל שהוא מסעודת תשעה באב וכל שאינו מסעודת תשעה באב דהיינו סעודה המפסיק בה ושאינו מפסיק בה.
ולענין עיקר דבריו שהוא אומר דמשהפסיק אסור ברחיצה. וכל שכן באכילה ושתיה. לא משתמע ברייתא הכי. מדלא קתני כל מצות שנוהגות בתשעה באב ואדרבה כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ משמע דבתר הכי מותר לאכול בודאי. וכל שכן שאינו חולץ מנעל וסנדל.
ומכל מקום אין דברי הגאונים בכאן מחוורין להפסיק בסעודה ולחזור ולאכול. וכי מניין יוציאו הגאונים דבר זה. ומניין לנו בגמרא כיוצא בה. שאלו ביום הכפורים כשמפסיק לגמרי מפסיק שכן מוסיפין מחול על הקדש בין בכניסתו בין ביציאתו כדרך שמוסיפין בשבתות וימים טובים. ותוספת עינוי דיום הכפורים דאורייתא הוא. הא בתענית של בית דין יהוא הדין לשל דברי קבלה אין בהן תוספת. וסעודה המפסיק בה שהזכירו בתשעה באב סעודה שדעתו לסמוך בה לתעניתו ואין דעתו לאכול סעודה אחרת קאמר לא שיהא הדבר קבוע עליו חובה.
והתם גרסינן [פסחים נ"ד ע"ב] אמר שמואל אין ת"צ בבבל אלא בתשעה באב בלבד למימרא דסבר שמואל תשעה באב בין השמשות שלו אסור. והאמר שמואל בין השמשות שלו מותר. וכי תימא קסבר שמואל תענית צבור נמי בין השמשות שלו מותר. והא תנן אוכלין ושותין מבעוד יום למעוטי מאי. לאו למיעוטי בין השמשות שלו לא למיעוטי משחשיכה.
שמעינן מיהא דבתענית צבור אוכלין ושותין מבעוד יום דקתני עד שעה שאסור באכילה ושתיה לגמרי קאמר. ומשמע נמי דאע"ג דלית הלכתא כשמואל בבין השמשות של תשעה באב. מכל מקום לענין תענית צבור הלכה כמותו. דקא סבר תענית צבור בין השמשות שלו מותר. ולא אשכחן אמורא דפליג בהדיא אלא פירוקי ושינויי בעלמא. הילכך נקיטינן לקולא דהא בדרבנן הוא ומתניתין כפשטה נמי אתיא. לאפוקי משאר תעניות שאוכלין משחשיכה קתני מבעוד יום. ומיהו תוספת עינוי אין לנו אלא ביום הכפורים אלא הפסקה עם בין השמשות.
וכתבו הגאונים מעשה ששנוי במדרש קינות רבי יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומא רבא אכל ופסק. אתא ריש כנישתא לגביה אמר ליה אשגח עלי. אמר ליה כבר אכלית ופסקית. אמר ליה אשגח עלי דלא ליהוון אמרין לא אשגח ההוא ר' עלוי. אזל עמיה ואייתי קמוי תמניא ביסוון דחמר חמר מן חמר. ותמני אעיגולין ריפתא פיתא מן פיתא ותמניא תבשילין תבשיל מן תבשיל. שתה מן כל ביסי וביסי חד כס דחמר. אכל מן כל עיגול ועיגול חד פתית. ואכל מן כל תבשיל ותבשיל חד כס. אמר ליה לא כן אמרת אכלית ופסקית ולמה שמה נפשא דהיא נפישא. מכאן הביאו שהמפסיק ביום הכפורים חוזר ואוכל ולא שקבלוה עליו אלא שאכל סעודה המספקת מבעוד יום ודעתו שלא לאכול.
וזו ודאי ראיה למי שאכל והפסיק קודם זמנו שחוזר ואוכל עד זמן איסורו. והוא ענין ליום הכפורים בלבד מפני שיש לו תוספת יש לו קבלה ותוספת והפסק אבל שאר תעניות שאין להם תוספת אם הפסיק ונמלך דבר פשוט הוא שחוזר ואוכל. אלא אם אמרו הגאונים שמצוה להפסיק בסעודה אלא שרשאי לאכול עראי אחר כן כמו שיראה מדבריהם ז"ל הרי זו בתשובה עליהן. שהאי ר' יהודה בן בתירא אכל ופסק ואעפ"כ אכל אחר כן הרבה בסעודה גדולה.
וכן ראיתי להר' משה ז"ל שכתב בתענית צבור אוכלין ושותין מבעוד יום כמו שעושים בצום כפור. נתן להם תוספת כיום הכפורים ואינו נכון.
וקצרו של דבר לא אמרו הפסק אלא ביום הכפורים. אבל בט' באב אין לך בו אלא איסור בין השמשות. ויום הכפורים עצמו לא שיפסיק בסעודה ויחזור ויאכל. אלא אוכל והולך עד זמן תוספת עינוי הקבוע עליו חובה בין שהפסיק דעתו מאכילה בין שלא הפסיק ושוב אסור לטעום כלום. אין בין הזמן הזה ליום הכפורים אלא שזה בעשה וזה ענוש כרת.
ובכאן הביא הענין לפרש דבר נעלם מדעת רבים שהראשונים לא הרחיבו בפירושו. והוא זמן התוספת הזה שמוסיפין ביום הכפורים ובשבתות וימים טובים מחול על הקדש. דודאי קודם בין השמשות היא. דהא תוספת עשה ובין השמשות ספק לעונש כרת ומיתה וחייב ידי אשם תלוי. ובשני בין השמשות חייב חטאת שמינה. אלא קודם בין השמשות הוא. ושיעור בין השמשות איפליגו עליה אמוראי בפרק במה מדליקין (שבת ל"ד ע"ב) ומסקנא משתשקע החמה הוי בין השמשות עד צאת הכוכבים. ואם כן התוספת הזה קודם שקיעת החמה הוא.
וזה דבר גדול של חמה שתהא חמה זורחת כנגדו וחייב בעינוי ואסור במלאכ'. ותנן נמי וכולן בית הלל מתירין עם השמש. והתם אמרינן אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דיקלי איתלו שרגא. הא למאן דקים ליה אע"פ שנסתלקה מראש הדקלים כל זמן שלא שקעה מותרין באכילה. וסוגיין בכולה גמרא כל זמן שהחמה זורחת מותר בכל מלאכה. וכן ביציאתו לאחר צאת הכוכבים לילה גמור הוא ומותר בכל מלאכה, ועד הזמן הזה ספק של בין השמשות הוא. ומהו הזמן הזה שעשתה אותו תורה תוספת והזהירה עליו בעשה.
וראיתי לרבינו תם בספר הישר שלו פירוש נכון בסוגיא שהיא בפרק במה מדליקין. שהוא ז"ל פירש דמשתשקע החמה דאיתמר הכא שהוא בין השמשות היינו מסוף שקיעת החמה. כלומר משעה שנשקעה ברקיע והיא עדיין כנגד חלונה. לפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי כיפה פני הרקיע מאדימין כנגד מקומה של חמה וזהו כל זמן שפני חמה מאדימין דאיתמר בגמרא. אבל תחלת שקיעת החמה שהיא השעה שהתחילה ליכנס ברקיע ונסתלקה זריחתה מן הארץ קודם לזמן הזה הוא.
והוצרך רבינו תם ז"ל לפי' הזה מפני שאמרו שם בפ' במה מדליקין שיעור בין השמשות בכמה ג' חלקי מיל אי נמי ב' חלקי מיל. ואלו בשקיעת החמה תנינן בפסחים משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים אדם מהלך ארבעה מילין. ותניא התם ר' יהודה אומר עביה של רקיע אחד מעשרה ביום. תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות מעלות השחר ועד הנץ החמה ארבעה מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעה מילין נמצא עביה של רקיע אחד מעשרה ביום. נמצא שהוא עושה יום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים לפיכך עביה של רקיע משעת שקיעת החמה ועד זמן שהוא לילה מהלך ארבעה מילין. וכמה הרחק הגדול יש מזה השיעור לשלשה חלקי מיל שאמרו בפרק במה מדליקין והוא אמור שם לדעת ר' יהודה עצמו. אלת שמע מינה שקיעת החמה האמור בפסחים היינו תחלת השקיעה משעה שאינה זורחת בארץ והאמור בבמה מדליקין סוף השקיעה שנכנסה ברקיע אלא שפני רקיע מאדימין. ולשון הגמרא מראה פנים לפירושו של רבינו תם ז"ל כאן אמרו משתשקע החמה ששקעה כבר ובפסחים אמרו משקיעת החמה שקיעה עצמה בכלל.
ולפי דבריו (ופשוטו) [ופירושו] זה אני אומר דמשעה שהתחיל השמש להשתקע עד זמן ביאת השמשות והוא הזמן הנזכר בפרק במה מדליקין הוא בכלל תוספת מחול על הקדש. מהלך שלשת מילין ורביע מיל רצה להוסיף כל הזמן הזה מחול על הקדש מוסיף ואם רצה לעשות מקצתו חול ומקצתו תוספת עושה ובלבד שיוסיף ממנו. ולא נתנו חכמים שיעור לתוספת הזה למטה אלא שיוסיף שיעור הנראה לעינים שהוא תוספת. כלומר ברגע שהוא יום יהא בודל לשם תוספת ולא משום ספק לילה. וליכא למימר בכל שהוא ממש הוי דהא אי אפשר לצמצם ולאכל עד בין השמשות ממש ופשיטא דיוסיף אלא רגע שהוא ברור שהוא יום מוסיף ודאי.
והיינו דאמרינן במס' ברכות רבי יהודה אומר עד פלג המנחה והוא זמן קרוב לתחלת שקיעת החמה. אין ביניהם אלא מהלך של ארבע אמות בקרוב דקא סבר רבי יהודה לענין תפלה בתר שמשא אזלינן דבעינן לתפלת המנחה יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים לשל ערבית. והתם איתמר [ברכו' כ"ז ע"ב] אמר ליה רב לר' חנינא דצלי של שבת בערב שבת אמר מי בדלת אמר ליה אין בדילנא. כלומר דכיון דצלי קביל עליה כל פלג המנחה בתוספת. ובדיל קודם לשאר בני אדם שאין מוסיפין כל הזמן הזה מחול על הקדש אלא מקצתו וכולה שמעתא כדאיתא התם. הא כל זמן שהחמה זורחת בארץ יום גמור הוא אינו בכלל תוספות ולא בכלל ספק. ואע"ע שפלג המנחה מוסיף על מהלך ארבעה מילין האמור בפסחים כשיעור שאמרנו אין ביניהם אלא זמן מועט וכשמתפלל בו של שבת קודם גמר תפלה מתחיל שמש לשקוע והגיע שעת התוספת. והא דאמרינן התם אדאיכא שמשא אריש דיקלי איחלו שרגא. הרחקה יתירא היא לתוספת משום דלא קים להו בשיעורא דרבנן.
ומיהו תוספת מלאכה ועינוי דיום הכפורים ביציאתן אינה מתחוור' אצלי עדיין. דודאי משעת צאת הככבים לילה גמור הוא וקודם לכן בין השמשות. ובאיזה זמן הוא תוספת הזו ובשלמא אליבא דרבי יהודה לא קשיא לי דאמר השחיר העליון והשוה לתחתון לילה. וזו השעה ודאי אינה צאת הככבים דאם כן היכי אמר רבי יוחנן דלא אכלי כהני בתרומה עד דשלי' בה"ש דר"י הא כי שלים בה"ש בצה"כ שלים. אלא שמע מינה משעה שהשחי' העליון והשוה לתחתון מופלג מעט מזמן צאת הככבים. והוא בין השמשות דר' יוסי ואליבא דידיה תנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הככבים. והא דאמרי' דשלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי לאחר זמן בהפלגה קאמר שאם היה מתחיל (מיל) [מיד] אינו מוסיף לנו אלא כהרף עין דבר שאי אפשר לעמוד עליו. וכיון שכן משכחת לה לתוספת דר' יהודה משיכסוף העליון והשוה לתחתון עד צאת הככבים.
אלא לר' יוסי תוספת יציאת קדש מאי ניהו ויש לומר בהן שהן כוכבים גדולים אי נמי כעין שאמרו בירושלמי בברכות ובלבד דתחמון תלתא כוכבים כד מן חדא כוכבתא. כלומר רצופין במקום אחד הא מפוזרין אסור בעשיית מלאכה משום תוס' והא דתנן ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין את הנר לא שהחשיך אלא בין השמשות. ותוספות שלו בכלל דמשקיעת חמה ממש חשיכה הוא. וכן בכל מקום מזמן איסור קרי חשיכה. וכן הא דאתמר במס' ביצה [ל' ע"א] דהא תוספת עינוי דיום הכפורים דאורייתא הוא וקא אכלי ושתו עד שחשיכה ולא אמרי להו ולא מידי. הכי נמי קאמר שאוכלין עד שתבא עליהן רגע דמשום ספק חשיכה הן מפסיקין ואינן מפסיקין ברגע ברור דהוא יום. אי נמי התם עד שחשיכה ממש אכלי ועברי אספיקא דבין השמשות אלא משום דעברי מעיקרא אתוספת דהוא ודאי דאורייתא משום הכי נקט תוספת לומר דלא מחינן דהוא ודאי דאוריי' ובספק תשיכה נמי לא מחינן.
וכיון שהדברים מתוקנים לפי פירושו של רבינו תם ז"ל אכתוב מה שמצאתי בירושלמי שהוא סיוע וראיה לדבריו. וגרסינן התם בפרק מאימתי קורין תני כל זמן שפני חמה מאדימות זהו יום הכסיפו זה בין השמשות השחירו ונעשה עליון שוה לתחתון זהו לילה. ר' אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל החמה לשקוע ותחלת גלגל הלבנ' לעלות זהו בה"ש. אר"ח סוף גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל לבנה לעלו'. ותני שמואל כן אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת בשעה שהחמ' זורח' פירוש ר"ח מתרץ לה לברייתא דר' וקתני בה ר' אומר סוף גלגל חמה לשקוע. מכאן נלמוד שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף גלגל חמה שוקע ונמצא עביה של רקיע בשחר נידון כיום דהא משעת עמוד השחר יום הוא. ובערבית נמי מקצת עביו של רקיע נתון כיום שהרי אינו בין השמשות עד תחלת סוף שקיעת החמה.
ואמרו שם בירושלמי אמר רבי חונה נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק שרי עלל לא אמרינן דעל עד שעתא דיעול. ומשום הכי בתחלת יציאת גלגל חמה הוא יום ובתחלת כניסתו אינו עדיין לילה ולא בין השמשות. וזו ראיה גמורה למה שכתבנו ופירשנו.
אלא שיש לנו בגמרתנו דבר אחר שנתקשה לנו. והוא שאמר שם בפרק במה מדליקין הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזה שיעורו של ר' נחמיה ופי' רש"י ז"ל כרמל הר שעל שפת הים וחמה סמוך לשקיעתה נראית לראשי ההרים ובתוך כדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה ומשמע מיהא דמתחלת שקיעת חמה אנו משערין.
אלא שנרא' לפי הירושל' דהכי קאמר אם אדם מניח חמה בראש הר הכרמל יכול הוא לירד ולטבול בים דעדיין יום גמור הוא נמצא שטבל ביום ומאותו זמן ואילך הוא שיעור בין השמשות דר' נחמיה שאדם מהלך בו חצי מיל. וכך אמר בירושלמי ר' שמואל בר חייא ור' יודן בשם ר' חנינא התחיל גלגל חמה לשקוע אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל והנה אמת הנה נכון.
עד כאן פירשנו בשיעורי בין השמשות ותוספת חול על הקדש אף על פי שיצאנו קצת מענין דברינו אלא שהדברים צריכין ביאור ומכל מקום לא עלה בידינו תוספ' אפילו לתשעה באב אלא לאסור כל בין השמשות שלו. ואין צריך לומר לשאר תעניות ציבור שאינן בכלל.
וכן (הקבלה) [קבלת תענית] שהזכיר רבינו ז"ל אינה ענין אלא ליום הכפורים מפני שיש לו תוספת כמו שפירשנו. אבל יש לומר שהקבלה אוסרת עליו בזמן הזה שהוא משקיעת החמה והוא מפלג המנחה ולמעלה. הואיל והוא יכול לעשות תוספת בימים של תורה יכול לעשותו נמי ביום של דבריהם הואיל ורצה להוסיף אותו עליו ולעשותו כיום עצמו. וכן מצינו שמתפלל בשבת של מוצאי שבת ואומר הבדלה על הכוס ואף על פי שאינו מותר במלאכה. כיון שהבדיל בו כבר עשיתו כלילה. וכיון שכן אם קבל עליו תעניתו עשה אותו על עצמו כבין השמשות של תשעה באב וזו סברא תלויה.
ואע"ג דבין השמשות דתשעה באב אסור (דילמא) ספקו לחומרא לענין קבועה דירחא לא מחמרי' דתניא אין בין תשעה באב ליום הכפורי' אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר. ואמר רב שישא בריה דרב אידי לקבוע' דירחא לגבי תשעה באב לקולא:

פיסקא מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב אמר שמואל אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב. כתב הרי"ט ז"ל כל המפרשים הסכימו לדברי האמת דהא לאו כפשוטה שאין לציבור לעשות תעניות על הציבור בבבל דהא לא אפשר דודאי חובה לציבור בכל מקום להתענות ולשוב אל השם יתברך על כל צרה שלא תבוא על הציבור ונפקא לן מדכתיב כי תבאו מלחמה בארצכם (ו') ריבה הכתוב צרות הרבה וכדברי הרמב"ם ז"ל אלא שמואל הכי קאמר שאין חומר תענית ציבור בבבל ליאסר במלאכה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ולהפסיק מבעוד יום אלא תשעה באב. ואף רש"י ז"ל כך כתב ומאי דנקט למיסר במלאכה אעפ"י שאין ט' באב אסור במלאכה כבר פירשו בתוס' דהכי קאמר שאין תענית ציבור בבבל ליאסר במלאכה חוץ מט' באב במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה וטעמא דהאי מלתא דשמואל מפרש רש"י ז"ל לפי שהיא תבוענית ואינן צריכין גשמים כתב הרי"ט ז"ל נראה מדבריו דבבל ממש קאמר שמואל גם לפי טעם זה אין דברי שמואל אמורים אלא בתענית גשמים אבל על שאר צרות מתענין בכל חומרי תעניות והקשה על רש"י ז"ל דא"כ היכי קאמר שמואל חוץ מט' באב הא איכא תעניות שאר צריכות ואולי רבינו ז"ל היה סובר דלעולם אין חומר תעניות נוהג אלא בשל גשמים ואם כך הי' דעתו זו קשה מן הראשונה שהרי אמרו על הדבר ועל המפולת מתענים ומתריעים והתרעה לא היתה אלא בתעניות החסרונות שנוהגות בהם כל החומרות הללו ע"כ: והראב"ד ז"ל פי' דכל חוץ לארץ קרי בבל וכן אמרו בכמה דוכתי ואמר שטעם דברי שמואל מפני הסכנה כי הארץ קרה ולחה ואין לאוסרם בנעילת הסנדל והם חלושים ואין לאוסרם באכילה מבעוד יום וכן ברחיצה וסיכה אלא במלאכה מפני שהם עניים וכיון שלא נאסרו בכל אלה לא נאסרו בתשמיש המטה וכתב הרי"ט ז"ל והטעם הזה חלוש מאד בטעמו וממשו ועוד דלכולהו פירושי למה תפס שמואל לשון זה אין תענית ציבור בבבל וכתב דהנכון כמו שפי' הרמב"ן ז"ל דשמואל בשם תענית ציבור איירי לומר שכל תענית שעושים צבור בחוצה לארץ אין שם תענית ציבור עליהם אלא תענית יחידים משום דאנן הדיוטות אנן ודעת ב"ד גוזרין על הציבור כדתנן התם להדיא ונפקא מינה טובא בהאי ענינא וכיון דלית לן ב"ד לגזור עלינו צריכין אנו שיקבל התעניות כל א' וא' מבעוד יום ע"כ דברי הרמב"ן ז"ל ואולי יצא לנו מדברי שמואל לענין ציבור שגזרו תעניות ופגעו בהן ראשי חדשי' וחנוכ' ופורי' שמפסיקי' בהם כיחידי' אעפ"י שהתחילו ועדיין צריכין אנו לברר בדבריו ז"ל מה שלא בירר לנו אם יצא מכלל דברי שמואל הסכמה לפי' של ראשונים דכיון שהוא תענית יחידים לא ינהוג בו חומר תענית ציבור או לא ותלמידי רבי' אומרים כן משמו ע"כ לרי"ט ז"ל והוא ז"ל הוכיח כן ממאי דאמרינן בגמ' דכיון דאינו תענית ציבור בין השמשות שלו מותר אלמא קליש עניניה וכתב דטעם דבר זה לפי שכבר נתבאר במקומו שאין קבלת תענית נברר מנדרי קונם אלא מנדרי מצוה כמי שמקבל עליו לעשות מצוה ולשוב אל השם ב"ה ולפיכך אין כח תענית לתפוס קדושה בכל יום כיום הכפורים מערב עד ערב ואעפ"י שתעניתו חל מבעוד יום לענין תפלה ותחנונים ואמיר' עננו בתפלתו ואעפ"י שסופו לאכול כדברי הירושלמי וכדפסק רבינו אלפסי ז"ל ואין אותה גזרה נתפסה אלא כשהיא בכח גזרת נשיא וב"ד סמוך שיש לו כח להתפיס בו קדושה מערב ועד ערב כיום הכיפורים ומעתה יש לומר שכך הדין לשאר חומרי תעניות שאינם נתפסים כיום הכפורים אלא בתעניות חמור וגזר ע"פ ב"ד שכחן יפה ואין דברינו אלא לומר שאעפ"י שקבלו עליהם אינן חייבים בהם מדין קבלתם ואם (נ"ל דחסר תיבות ביקשו, המעתיק) למנוע ממנו ומעתה אין ראוי לציבור לגזור אותם ולהתענות ולהמנות בהם דכיון שאינם חייבים באותה גזרה אעפ"י שקבל אותה כל יחיד מיחזי כי חובא אעפ"י כן אם רצו לעשות דבר פשוט הוא שאין למחות בידם: וכתב עוד הרי"ט ז"ל ונשאר לברר עוד שהרי אמרו כעס פקא שאין בתענית יחיד כ"ד ברכות ולא תפלת נעילה והוא הדין להתרעה בשופרות שלא מצינו התרעה בשופרות אלא על סדר ברכות כדמשמע בפרק סדר תעניות ומעתה על מה אנו נוהגים בתעניותינו בהתרעה ובכ"ד ברכות. ונראה שיש סמך גמור למנהגנו ממה שאמרו בפרק סדר תעניות ובגולה מתריעין על רוב הגשמים ואין התרעה בלא תענית וכ"ד ברכות ולפיכך יש לומר שלא אמר שמואל אין תענית ציבור בבבל אלא לענין חומרו ואיסורו של יום ליאסר במלאכתן ורחיצה וסיכה ולהפסיק מבעוד יום אבל להרבות תפלה ותחנונים אין זה מכח גזרת ב"ד שכל ציבור יכולין להתקבץ ולהרבות בזה כמו שירצו בלאו גזרת ב"ד ונשיא:

לא נמצא משיטת הריטב"א יותר:

המשנה הששית והוא מענין משניות שלפניה והוא שאמר מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים רבן שמעון בן גמליאל אומר כל אדם יעשו עצמם כתלמידי חכמים אמר הר"ם ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

אמר המאירי מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין פי' תשעה באב יום ענוי הוא ונאסרו בו רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ונעילת הסנדל שאף הם בכלל ענוי הם כמו שהתבאר בענין יום הכיפורים אבל מלאכה לא נאסרה בו ואע"פ שיום אבלות הוא ואבל אסור בעשיית מלאכה לא אסרוה אלא באבלות חדשה אבל באבלות ישנה לא אלא שבמקומות נהגו באסורה מתורת אבלות ומעתה מקום שנהגו לעשות עושין ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים אסורים בה שהם ראוים להכיר בחסרון המקדש יותר מן האחרים רבן שמעון בן גמליאל אומר יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים ר"ל שכל אדם רשאי ליטול את השם בדבר זה שלא לעשות מלאכה אף במקום שנהגו ואין כאן משום יוהרא וכן הלכה ולא עוד אלא שדרך כלל אמרו כל העושה [מלאכה בת"ב] אינו רואה סימן ברכה לעולם:

זה ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

תענית ציבור הוא שמפסיקין אכילה ושתיה מבעוד יום ושאר דינים האמורים בו במסכת תענית ולא היו גוזרין אותם אלא בארץ ישראל ובשביל מטר בתעניות אמצעיות ואחרונות הא לשאר צרות אף בארץ ישראל לא ובבבל אף למטר לא מפני שטבענית היתה ואע"פ שדין זה בכל הגולה הוא ואין בכל הגולה טבעני מ"מ כל הגולה נגררת אחר בבל והוא שאמרו אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד שהוא יסוד נביאים ואין צריך לומר יום הכפורים שהוא תורה ומ"מ דוקא כשקבלו עליהם תענית סתם אבל אם קבלו עליהם בפירוש תענית צבור נוהגים בו כל דינין שבתענית צבור אפילו יחיד שקבלו עליו ויש חולקים לומר שאף בארץ ישראל גוזרין תענית צבור לשאר צרות וזו של בבל טעם אחר הוא וכבר ביארנו כל הדיעות והסברות שבו במקומה בראשון של תענית בסוגיית המשנה החמישית:

לפי דרכך למדת שזה שאמרו כאן שתשעה באב ספקו מותר ויום הכפורים אסור לא על בין השמשות נאמר שאף תשעה באב בין השמשות שלו אסור וא"כ לא נאמר אלא על קבועא דירחא ופירשו בו גדולי הרבנים שהוא נאמר לזמן שמקדשין על פי הראיה שעושין שני ימים מיום הכפורים ולא מתשעה באב אלא יום אחד והקשו בתוספות שהרי במסכת ראש השנה אמרו שאין עושין שני ימים מיום הכפורים וכמו שאמרו שם לוי איקלע לבבל בחד סר בתשרי אמר בסים תבשילא דבבלאי ביומא דכפורי דמערבא אלמא שמן הספק לא היו עושים אלא יום אחד ומ"מ גדולי הדורות פירשוה שאם מנה מיום שלשים על סמך שמימות עזרא לא מצינו אלול מעובר והתענה בעשירי ונתברר לו בלילה שנתעבר אלול ושלמחר יהא עשירי צריך להתענות וכמו שאמרו שם ברב נחמן כל יומא יתיב בתעניתא ולאורתא אתא איניש אמר ליה למחר יומא רבה וכו' וכיוצא בזה בתשעה באב פטור וי"מ שזו שנראה במסכת ראש השנה שאין מתקינין שני הימים מספק פירושו כשיצאו שלוחים על אלול והיו מונים ליום שלשים ממנו על סמך שלא מצאו אלול מעובר אבל אם לא יצאו שלוחים מאלול עושין שני ימים מיום הכפורים ובתשעה באב אפילו לא יצאו עליו שלוחים אין מתענין אלא יום אחד ומונים מיום שלשים ודברים אלו כלם אין להם מקום אלא בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה אבל בזמן הזה הואיל ואין שני הימים בכל יום טוב אלא מנהג הקלו בו שלא להתענות שני ימים רצופים:

עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים וכבר ביארנוה במקומה בראשון של תענית:

אע"פ שתענית ציבור יש בו נעילה כמו שביארנו במקומו תשעה באב אין בו נעילה הואיל ואינו אלא לזכר אבלות ולא צורך שעה ומ"מ אם רצו להתפלל מתורת נדבה רשאים ויראה לי בכאן שאף הציבור מתפלל נדבה אע"פ שגדולי הפוסקים כתבוה בהפך כמו שפירשנו במסכת ברכות פרק מי שמתו אלא שלדבריהם אפשר לדחקה כאן בתפלת יחיד וכן תשעה באב ושאר צומות שבארבעת הצומות אין מוסיפין בתפלה שבהם אותן שש ברכות שהזכרנו וביארנו ענינם במסכת תענית:

ואסור לאדם להושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור ביום הכיפורים ותענית צבור לא נאסר אלא בכל גופו ובחמין אבל פניו ידיו ורגליו אף בחמין או בצונן אף כל גופו מותר ולענין מלאכה תענית צבור אסור בעשיית מלאכה ונמצא תשעה באב קל הימנו שהמלאכה תלויה בו במנהג כמו שביארנו:

אלא מאי אינו כתענית ציבור לתפלת נעילה. פי' וקס"ד השתא דמאי דתנן בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן ד' פעמים ביום שחרית ומוסף מנחה ונעילה ואלו הן ג' פרקים תעניות ומעמדיות ויוה"כ דוקא קתני דאיכ' נעילה בתעניות אבל כי הדר ומתרץ לעשרים וארבעה אית לן למימר דהאי דקתני נעילה לא קאי אלא איוה"כ כדקתני מוסף ואל קאי אלא איוה"כ כדמתרץ התם עיין מ"ש לקמן בפ' שלשה פרקים בשנה דאיכא תפלת נעילה בתעניות ומעמדיות:

בד"ה אין תענית צבור כו' וי"ל דה"ק אין תענית צבור כו' אפילו במקום שלא נהגו כו' עכ"ל. הכא ליכא לאקשויי דבמקום שנהגו שלא לעשות תנינא במתני' כדפרכינן לר"י מלאכה תנינא כו' דהכא עיקר מילתיה לאו אתשעה באב אלא עיקר מילתיה אשאר תענית ציבור דאינן בבבל וק"ל:

גמ' ומי אר"י הכי כו' מאי לאו לבין השמשות כו' ולא ניחא ליה למימר דס"ל כשמואל דלעיל דתענית צבור בין השמשות שרי דא"כ הוה תלי ליה בדלא תניא דהא תנן בתענית צבור אוכלין ושותין מבע"י דמשמע הא בין השמשות אסור כדפרכינן לעיל לשמואל ודו"ק:

שבעה דברים מכוסין מבני אדם יום המיתה ע"ד משאז"ל שוב יום אחד לפנו מיתתך ונמצא כל ימיו בתשובה:

ויום נחמה פירש"י של כל אדם כו' ע"ש ויותר נראה לפרש יום נחמה שיתנחמו ישראל על גלותן והיינו טעמא שיהיו כל ישראל תמיד בכל יום בתשובה דאין נגאלין אלא בתשובה כדאמר פרק חלק היום אם בקולו תשמעו:

ועומק הדין לומר לך שיהו מתון בדין לפו שהוא עמוק מי ימצאנו ועד"ז אמרו הדין יקוב ההר כאלו הדון בעומקו של ההר:

ואמר ואין אדם יודע מה בלבו כו' דאם הוה יודע הוה כ"א יורד לחיי חברו גם לבטל מחשבתו ואמר ואין אדם יודע במה משתכר כו' משום מפקיעי שערים לאותו דבר שיהוו הכל להוטים אחריו כדי להשתכר בו וע"י זה יתייקר אותו דבר:

ואמר ומלכות בית דוד כו' ומלכות פרס כו' זהו מן הדברים המכוסים כמפורש בספר דניאל סתום הדברים וחתום הספר וגו' עד עת קץ ופירש"י שם היינו נבואתו יקידת חיותא ויקבלו מלכותא קדישי עליונין וגו' ונראה דלאו היינו יום נחמה דקאמר לעיל ואפשר דיום נחמה יהיה מקודם בבוא משוח בן יוסף וק"ל.

ג' דברים עלו במחשבה לבראות כו' אור ופרד נמי עלו במחשבה לבראות בע"ש דקאמר לעיל ולא שייך להנך דהכא דר"ל שעלו בתחלה במחשבה לבראות דהיינו בכח שיצאו לפועל לאחר זמן כשיהיה מת ותבואה אבל אור ופרד היו ראווין לבראות בע"ש כשאר בריות אלא שהניח הקב"ה בריאותן במוצ"ש שיצאו לפועל בדעת אדם:

על המת שיסריח כו' ועל התבואה כו' הם שינוי וחידוש בריאה אבל על המטבע שוצא מה שונוי בריאה וחידוש יש בה שוצא דגזירת מלכים הוא שיצאו מטבעותיהם ויש לפרש דהוא גופה חידוש שיגזרו על הוצאות מטבעותוהם במשא ומתן ודו"ק.

וי"א אף על המטבע שיצא כו' יש לעיין בזה דכל הני בריאות דחשיב הכא הוא שינוי וחידוש בריאה ככל הנך עשרה דברים דלעיל וכן הנך ג' שעלו במחשבה כו':

גמ' על המטבע שיצא. נ"ב ס"א שאל"כ במה היו ענים מתפרנסין שאין להם עבודת שדה וכרם ע"כ:

רש"י אחר ד"ה מלכות חייבת צ"ל ד"ה ברייתא זו מצאתיה בבראשית רבה ולא כתיב בה ומלכות בית דוד מתי תחזור אלא במקום זה כתוב שם ואין יודע מה בעבורה של אשה והכי מסתבר וכולהו מפרש שם מקראי יום המיתה דכתיב כי לא ידע האדם את עתו יום הנחמה לעתיד שבן דוד בא דכתיב אני ה' בעתה אחישנה עומק הדין דכתיב כי המשפט לאלהים הוא שהרוב טועים בעומק הדין ואין לעמוד על בוריו ואין אדם יודע במה משתכר דכתיב זו מתת אלהים היא ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו דכתיב אני ה' חוקר לב בוחן כליות ואין אדם יודע מה בעיבורה של אשה דכתיב כעצמים בבטן המלאה כן הוא בס"א:

בד"ה לא למלאכה של יום עצמו משתחשך ואשמעינן ת"צ אסור ובט' באב שרי כצ"ל. ונ"ב משתחשך ותימה הא ת"צ גופיה אינו אסור במלאכה אלא ביום ולא בלילה ואולי ט"ס הוא משתחשך ואם אינו טעות יש ליישב דלענין ט"ב אם היה אסור במלאכה אף בלילה היה אסור דדוקא לענין תענית צבור הוא דדרשינן קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים דדוקא מזמן אסיפה הוא דאסור והיינו ביום אבל ט"ב שהוא מנביאים ואינו בכלל קדשו צום ואספו זקנים לא ודו"ק:

בד"ה רב פפא אמר לעולם כו' קאמר וה"ק כו' משחשיכה אלא כאחרונות כו' כצ"ל והד"א:

רש"י ד"ה בגדו. כתנות אור שה"ל. כוונתו למאי דאיתא בב"ר פ"כ בתורתו של ר"מ מ"כ כתנות אור ובס"א הגי' ברש"י עור בע':

גמרא והאריו"ח ת"ב אינו כת"צ מ"ל לבה"ש. עיין מהרש"א ול"נ דאף דלענין רחיצה ט"ב חמיר כדלקמן מ"מ לא היה סברא להגמרא דיהא חמור מת"צ לענין בה"ש:

גמ' כדאר"ש בדר"א כו'. ה"נ לקביעא דירחא לכאורה אינו מדוייק לישנא דה"נ כו'. כיון דגם הוא אמר על הך ברייתא גופה. אמנם מצינו כי"ב (בב"ק סח) ב' פעמים:

רש"י ד"ה אין ת"צ בבבל. הואיל כו' אם גוזרין על ד"א כו'. עיין בר"ן (בתענית פ"ק קע"ג ד"ו) דמשמע דה"ל גי' אחרת בלשון רש"י וע"ש בשם הרמב"ן טעם אחר נאות ושכ"ה בירוש' וכ"כ שם הרא"ש בשם ראבי"ה:

גמ' ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו. נ"ב בעניניו. אבל בענינו עם חבירו כמים הפנים לפנים:

שם במשנה בתשעה באב. נ"ב נ"ל שנקרא אב ע"ש שנגמרים בו הפירות והוא מלשון תאבה:

תוס' ד"ה לקביעא. לעשות יום הכפורים שני ימים. נ"ב לא ידענא היכא אדרבה איפכא איתא דרבא הוה רגיל דהוה יתיב תרי יומי. אברא מכללא איכא למימר דכ"ע לא רגילי בהכי מ"מ לא בהדיא ובפירוש איתמר ואיכא למדרש וק"ל. גם לא הבינותי החילוק שבין בני א"י לבני חו"ל בספק דאורייתא כה"ג. ושמא כוונת התוס' דהכי איתא בירושלמי. וגם משם אין ראיה דבירושלמי לאחר שפסקו מלקדש ע"פ הראיה מיירי שאין עושין בי"ט ש"ג אלא משום גזירה דהאידנא בקיאין בקביעא דירחא כדאיתא פ"ק דביצה (ד' ד:) אבל בי"כ לא החמירו בו כולי האי משום סכנה. אבל בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה בכל מקום שהיו מסופקין מתי קדשו ב"ד את החודש ודאי היו צריכין לעשות שני ימים יו"כ משום ספיקא דאורייתא מה גם באיסור כרת והיינו דאר"ש הכא לקביעא דירחא בספק דקביעות ב"ד בק"ה. והא דאמר התם בר"ה רבא הוה רגיל לאו למעוטי. אלא היה נוהג כך והנהיג את בני מקומו עמו:

שִׁבְעָה דְּבָרִים מְכֻסִּין מִבְּנֵי אָדָם: יוֹם הַמִּיתָה, וְיוֹם הַנֶּחָמָה. פירש רש"י ז"ל 'הוא יום הישועה של האדם העומד בצרה' יע"ש. ונראה לי בס"ד הטעם שאם יוכל להשכיל ולהבין לידע יום ישועתו, הן היחיד הן הציבור אז יהיה לבו שמח בישועתו קודם שיגיע זמנה וממילא יקל כובד הצער שיש לו מן הצרה שגזר עליו הקב"ה בשביל כפרה, ובאמת הקב"ה קצב לו שיעור צער שיספיק לו לכפרה ואם יקל מעליו הצער מחמת הידיעה שלו נמצא נחסר שיעור המוגבל ומדוד מאת השם יתברך בעבור כפרתו.
ועוד נמי נפקא מינה לאידך גיסא כי שמא יום ישועתו רחוק ואז בראותו רחוק יכבד עליו הצער עשר ידות מה שאין כן עתה שאינו יודע מתי יהיה הנה הוא מצפה בכל יום ועל ידי זה יתקיים בעולם.
ומה שהקדים 'יוֹם הַמִּיתָה' מפני דהוא שייך בכל, אבל 'יוֹם הַנֶּחָמָה' יש אדם שלא ראה צרה בעולם כדי שיהיה לו יוֹם הַנֶּחָמָה. אמנם מהרש"א ז"ל פירש 'יום הנחמה הוא יום הגאולה' ולפי פירושו מובן הטעם מה שהקדים 'יוֹם הַמִּיתָה'. אך צריך להבין למה קראו 'יוֹם הַנֶּחָמָה' ולא קראו 'יוֹם הַגְּאֻלָּה'?
ונראה לי בס"ד דבגלות אין כבוד ה' נגלה לעיני הכל אבל בזמן הגאולה כתיב 'וְנִגְלָה כְּבוֹד הֳ' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי הֳ' דִּבֵּר' כנזכר בישעיה (ישעיה מ, ה) וכן הוא אומר (ישעיהו ס, א) 'קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד הֳ' עָלַיִךְ זָרָח'. והנה 'כְבוֹד הֳ'' [58] הוא מספר נ"ח שהוא אותיות 'חן' ולכך כתיב על התורה (משלי ה, יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' כי בה נִגְלָה כְבוֹד הֳ' שהוא מספר חֵן ולזה אמר (זכריה ד, ז) 'וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ'.
גם ידוע דשם הוי"ה במלוי אלפין עולה מספר מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א=45] והוא מספר גְּאוּלָּה [45] ובגלות אות א' דמלוי וא"ו אינו מתגלה בשלימות וישאר השם מספר מ"ד שהוא מספר גולה [44] וכאשר כתבתי הקדמה זו במקום אחר בשם רבינו האר"י ז"ל.
נמצא בגאולה נזכה לשתים הא' גילוי 'כְּבוֹד הֳ'' שהוא מספר 'נח' ועוד שלימות שם הוי"ה דאלפין שהוא מספר 'מה' וזהו צירוף 'נֶחָמָה' שהוא 'נח מה' ולכן קרי ליום הגאולה בשם 'יוֹם הַנֶּחָמָה'.

עֹמֶק הַדִּין. פירש רש"י ז"ל 'הרוב טועין בו' ונראה לי בס"ד כונתו בזה כי הרוב דנין על פי הטענות של בעל דין ועדות העדים ואינם מעמיקים בדבר להיות להם לב משכיל לידע שמא עדות העדים היא שקר ושמא התובע רמאי וטוען טענות במרמה וכיון דאין מעמיקים בדבר אין נקרא זה דין אמת לאמיתו.
ולפירוש שני של רש"י דקאי על דין של מעלה, נראה לי כונתו דיש עשרה עשו עון בשוה ואין יתרון זה על זה במעשה כלל, אך באמת אין דינם ועונשם שוה למעלה וזהו עֹמֶק הַדִּין!
וכל זה לפי פירוש רש"י ז"ל, אך נראה לי בס"ד עֹמֶק הַדִּין על היסורין הבאים מן השמים על האדם בעולם הזה שצריך כל אדם לחשוב אותם לטובה אף על פי שהוא רואה הרעה שלהם בעין והוא שישכיל לצייר בדעתו התולדות שאפשר להיות מהם כי אפשר שיהיה נולד מן הרעה טובה גדולה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (תמיד לב.) אֵיזֶהוּ חָכָם? הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד! וכאשר תמצא בגמרא דברכות (ברכות ס:) דאמר רבי עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעבדי משמיא לטב, ומביא על זה מעשה אשר קרה לרבי עקיבא דבת במדברא והוה עמיה שרגא ותרנגולא וחמרא ואתא זיקא וכבא לשרגא ואתא שונרא ואכלה לתרנגולא ואתא אריה ואכליה לחמרא ועל כל הרעות האלה שבאו עליו החליט ואמר שהיו לטובה כי הביט בנולד שלהם וכן היה דבאותה הלילה באו חילות ושללו את העיר והוא ניצול עיין שם.
ולכן תמצא כי אותיות דִּין שהם היסורין אם תמלאם כזה דל"ת יו"ד נו"ן תמצא במילואם אותיות נולדות לרמוז אם באו יסורין עליך שהם 'דִּין' תביט ב'נולדות' שלהם ואז תחליט שהם לטובה והנה הסתכלות זו שהיא בנולדות שרמוזים במלוי דין קורא אותם עֹמֶק הַדִּין כי המלוי הוא בעומק של הפשוט ואלו הנולדות נעלמו מן האדם שלא יוכל לצייר בדעתו איך הם הנולדות ומה עניינם ואיך יהיו ומתי יהיו.

וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. אין הכוונה על המחשבה כי זה גם המלאכים אין יודעין אלא דוקא השם יתברך לבדו יודע! אך הכוונה יש מוכר חפץ מפני דוחקו או מפני רעתו ואם יוכל הלוקח להבין מתנועות המוכר שהוא מוכר מחמת כן אז יפסיד המוכר הרבה בזה שיתן ערך לשליש ולרביע, וכן נמי יזדמן שהלוקח צריך לו אותו חפץ מאד שאם לא יקנה אותו יפסיד הרבה ואם המוכר ירגיש מתנועות הלוקח ודבריו שהוא צריך הרבה יהיה נזק ללוקח כי אז יבקש בעדו ממון הרבה וזה מוכרח לקנות.
ומה שאמרו וּמַלְכוּת פָּרַס מָתַי תִּפּוֹל מדבר על אומה אחרת והמדפיס שינה מחמת הפחד. ומצאתי כתוב דקאי על אומה שקליפתה חזיר דכתיב ביה (ויקרא יא, ז) 'כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא'.

שִׁבְעָה דְּבָרִים מְכֻסִּין מִבְּנֵי אָדָם... וְיוֹם הַנֶּחָמָה. עיין רש"י ז"ל, ועוד נראה לי בס"ד, יוֹם הַנֶּחָמָה של ירושלים שהוא זמן הבטחת הכתוב (ישעיה מ, א) 'נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍ִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ וכו' וכן הוא אומר (ישעיה סו ,יג) 'וּבִירוּשָׁלַ‍ִם תְּנֻחָמוּ' ואין זה הידיעה של מלכות בית דין מתי תחזור למקומה כי זו בזמן בפני עצמו, וזמן בנין ירושלים בפני עצמו, ובתפלת י"ח גם כן חלוקים בשתי ברכות א' תשכון וכו' וא' את צמח דוד וכו'.
ואומרו עֹמֶק הַדִּין נראה לי בס"ד אם עושים מן השמים יסורין שנראין שהם דין, אי אפשר לאדם לצייר העומק שלהם לידע בשכלו אם הם דין ופרענות, או אם הם סיבה לטובה גדולה, וכמו ענין מכירת יוסף המלך ע"ה שנמכר למצרים אשר המזל מחייב אותו זמן עבד לא ירים ראש ואיך אפשר לאדם להבין ולצייר בדעתו שזו היא בשביל טובה גדולה, וכמו שנאמר (בראשית נ, כ) 'וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב'.
ומה שאמר אֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה מִשְׂתַּכֵּר היינו כדי שכל מיני עסקים וכל מיני מסחר וכל מיני מלאכה ימצא להם בני אדם לעסוק בהם ולא יתעסקו הכל בדבר אחד או שתים או שלש, דנמצא כמה מיני עסקים בטלים לגמרי, וממילא הנאה של שכר לא יהיה להעוסקים כיון דהכל עוסקים בארבע וחמש עסקים, נמצא בטל ואבד שכרן מן הכל.
ומה שאמר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ גם זה נעשה לתיקון העולם, דאם כן אין המוכר יוכל למכור ואין הלוקח יוכל לקנות וכאלה רבות.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש עֹמֶק הַדִּין שנעלם מהם אם היסורין הבאין על האדם הם בעבור מעשים של זה הגוף עצמו, או אם בשביל גלגול שעבר כמו שהיה באיוב, או אם בשביל להגין על הדור. ועוד פירש עֹמֶק הַדִּין של הגלות האחרון, עד כאן דבריו נר"ו.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף עַל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁיֵּצֵא. נראה הכונה כל מלך עושה במדינות מלכותו מטבעות, אך דרכן להניח בהם סיגים, דהיינו מטבע כסף שהולך בערך עשרים גרוש אם תשברנו לא יהיה בו כסף ששוה עשרה גרוש, והעולם יודעים זאת ועם כל זה הם מקבלים את המטבע בערך עשרים גרוש בשביל שהוא מטבע של המלך. ועוד יש לפרש זאת על המטבע של ניירות שנותן המלך חתיכת נייר במקום דנרי זהב, ומאת ה' הוא שבני אדם מקבלים אותם.

גמ' בה"ש שלו מותר. עיין עירובין מא ע"א תד"ה אי אתם מודים:

אין בין ט"ב ליה"כ כו'. בתו' הק' האיכא ביני' מלאכה ולא ידעתי מה ענין מלאכה לכאן דמלאכת יה"כ לאו משום תענית נאסרה רק משום שבת שבתון תדע דאפי' בתענית ציבור לא נאסרו כל המלאכות כביה"כ הדלקת נר וכדומה וע"כ כנ"ל ולק"מ ק' תו':

לקביעא דירחא. פי' הכא אקילו רבנן שלא להטריחו מספיקא להתענות ב' ימים וגם עכ"פ יתענה יום א' משא"כ כשאוכל בין השמשות אי הוא לילה לא התענה כלל ואכל ביום התענית ונ"ל דיתענה ביום שני שהוא ספק ט' ספק י' דא"נ יהיה יום עשירי האר"י אי הוינא התם קבענא לי' בעשירי משא"כ כשיתענה ביום שהוא ספק ח' ספק ט' אולי הוא יום ח' ולא הועיל כלום. ואין להקשות למ"ל דתני הך בבא הא מדיוקא דסיפא שמעי' דשוה ט"ב לת"צ בכל מילי ומסתמא מקלינן בסיפא דת"צ מ"מ ניחא ליה למנקט ברישא בהדיא ואין להאריך:

מלאכה תניינא. יש להקשות לפי מה שהעלה מג"א לאסור מלאכה בליל ט"ב במקום שנהגו שלא לעשות משא"כ בת"צ דלילה שלו מותר דאין אסיפה אלא ביום כמבואר שם בש"ס ועמרש"ל בשמעתין אפרש"י וא"כ נימא ט"ב אינו כת"צ למלאכה דט"ב לילו אסור במקום שנהגו משא"כ ת"צ וצ"ע:

במשנה מקום שנהגו לעשות מלאכה בט"ב עושין. וקשיא לי אטעמא דמילתא דאמאי תלה לה במנהגא דנהי דלא מיתסר במלאכה מטעם ת"צ דמשמע בתלמודא בסמוך דתליא בפלוגתא דשמואל ורבי יוחנן בסמוך אי ט"ב הוי כת"צ לכל מילי או לא. אלא דאכתי אפילו לרבי יוחנן דלענין מלאכה אין ט"ב כת"צ אכתי מיהא ליתסר מטעם אבילות כדאיתא להדיא בברייתא בשילהי תענית דכל מצות הנוהגין באבל נוהגין בתשעה באב אפילו לקרות בתורה ע"ש דמשמע התם דליכא מאן דפליג אהך מלתא. ויותר יש לתמוה בסוגיא דהתם דלבתר הך ברייתא גופא מייתי הש"ס הך מתני' דהכא דמקום שנהגו. ולכאורה הוי כתרתי דסתרן אהדדי. והנלע"ד בזה דהיינו משום דגרסינן בפ"ק דר"ה דף י"ח דרמינהו קראי אהדדי דהנך ד' צומות קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה ומשני דברצו תליא מלתא בזמן שאין שלום ואין גזירת המלכות ומקשינן א"ה ט"ב נמי ומשני שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו צרות. א"כ לפ"ז עיקר מילתא דט' באב בזמן הזה בין לענין אבילות ובין לענין תענית לא מיתסר מקראי דדברי קבלה אלא מדרבנן וכיון דהך מילתא גופא דאבל אסור בעשיית מלאכה לא הוי אלא דברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה כו' מש"ה לא רצו חכמים להחמיר בט"ב לענין מלאכה כדאשכחן בכמה דוכתי שחששו חכמים הרבה בביטול מלאכה והשתא לפ"ז א"ש נמי דמפלגינן לענין מלאכה בין תלמידי חכמים לשאר כל אדם ואמרינן נמי בסמוך דלשאר בני אדם הוי כיוהרא כדאשכחן נמי בב"ק גבי אלעזר זעירא דהוי סיים מסאני אוכמי ואמרו לו וכי כדי את להתאבל אירושלים אלמא דלענין אבילות ירושלים שייך ה"ט דיוהרא טפי משא"כ אי הוי טעם איסור מלאכה בט"ב משום תענית לא שייך לומר דהוי כיוהרא בשאר בני אדם טפי מבתלמידי חכמים כדמשמע בפ"ק דתענית דף יו"ד ע"ב כנ"ל ועיין בסמוך:

בגמ' אמר שמואל אין ת"צ בבבל אלא ת"ב בלבד ופרש"י הואיל ואין צריכין לגשמים אם גוזרין על ד"א אין חומר ת"צ נוהג בה לאסור במלאכה כו' עכ"ל. ואע"ג דאיסור מלאכה בת"צ ילפינן לה בפ"ק דתענית מדכתיב ביואל קדשו צום קראו עצרה והתם לאו לענין גשמים איירי אלא בתענית של ארבה וחגב דמתענין ומתריעין עליהם כדאיתא בפ"ג דתענית מ"מ איכא למימר דהיינו נמי דוקא בא"י ולא בבבל אלא דלפ"ז לא הוי צריך רש"י לפרש הך טעמא דהואיל ואין צריכין לגשמים אלא אפילו אי הוו צריכין להכי נמי לא הוי שייך אלא בא"י. והנראה בזה דאפ"ה מדייק רש"י שפיר מדקאמר אין ת"צ בבבל ולא קאמר אין ת"צ בח"ל אלא תשעה באב בלבד אע"כ דלענין גשמים אין לחלק בין א"י לח"ל לענין ת"צ כדמשמע מסתמא דמשניות דתענית כן נ"ל ועדיין צ"ע. מיהו לולי פרש"י היה אפשר לפרש בדרך אחר דהא דנקיט שמואל בבל טפי משאר ח"ל היינו משום דבבבל הוי ט"ב כת"צ דכולה בבל הוי קים ליה לשמואל שנהגו שלא לעשות מלאכה משא"כ בשאר ח"ל לאו מילתא דפסיקא הוא ודוק ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה אין ת"צ בבבל פ"ה כו' וא"ת ט"ב מי הוי כת"צ לאסור במלאכה וי"ל דה"ק אין ת"צ בבבל אפילו במקום שלא נהגו כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך אפילו במקום שנהגו שלא לעשות לאו משום חומרא דת"צ הוא אלא משום אבילות אם כן אין תירוצם זה מספיק ליישב שיטת רש"י ועיין בזה בסמוך:

בפירש"י בד"ה בין השמשות שלו אסור באכילה ובמלאכה דמחמירין על ספיקו כו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה טובא דהא התם בפ"ק דתענית דף י"ב ע"ב משמע להדיא דת"צ הלילה מותר בעשיית מלאכה וילפינן לה מקרא דאספו זקנים מה אסיפת זקנים ביום כו' וליכא למימר דהאי בה"ש לאו בלפני ט"ב איירי אלא לאחר ט"ב דבסמוך לא משמע הכי דקאמר וכ"ת קסבר שמואל כו' והאנן תנן אוכלין ושותין מבעוד יום לאו למעוטי בה"ש משמע להדיא דלענין בה"ש דלפני ט"ב איירי ועוד דהב"י בריש הלכות תענית כתב בשם התוס' דיש לחלק בבין השמשות דעיולי יומא לבה"ש דאפוקי יומא ע"ש והנלע"ד בזה דאפ"ה פריך שפיר משום דהשתא משמע ליה להמקשה דעיקר מימרא דשמואל לא אתי אלא לאשמעינן הך מלתא דט"ב כת"צ גמור אף בזמן הזה שכבר בטלו הנך שלשה צומות דאין להם דין ת"צ לשום דבר כדמשמע בפ"ק דר"ה דברצו תליא מילתא אפי' הכי בט"ב כיון דהוכפלו בו צרות אף בזמן הזה דינו כדמעיקרא דקרי ליה קרא דדברי קבלה צום ומשו"ה כל דין חומר ת"צ עליו ולפ"ז ע"כ עיקר מימרא דשמואל היינו לענין דבה"ש שלו אסור כיון דמעיקרא ודאי הוי אסור דדברי קבלה כדברי תורה נינהו וספיקא דאורייתא לחומרא וע"כ דהכי הוא דאי לאשמעינן דט"ב בזמן הזה מיקרי ת"צ לענין שאר חומרות וכגון רחיצה וסיכה כו' האי לאו משום ת"צ לחוד מיתסר אלא משום אבילות דנוהג בט"ב ולאשמעינן דליל ט"ב כיומא נמי לא איצטריך דמילתא דפשיטא הוא בשילהי תענית שמפסיקין בו הרבה מבע"י כדתנן התם דערב ט"ב אסור לאכול ב' תבשילין ומוקמינן לה התם בסעודה מפסקת ומייתי התם נמי כמה ברייתות ומימרא דאמוראי דאיירי בסעודה מפסקת ואם כן מלתא דפשיטא היא דליליא כיומא ומעשים בכל יום נמי הכי הוא ואם כן בכה"ג לא קס"ד דלא איצטריך שמואל לאשמעינן וליכא למימר נמי דשמואל איצטריך לאשמעינן לאפוקי הנך ג' צומות דתמוז וטבת וג' בתשרי דאין עליהם דין ת"צ דקס"ד השתא דממתניתין דר"ה שמעינן לה שפיר דקתני על אב מפני התענית לאפוקי אינך כדאיתא התם אע"כ קסבר המקשה דלענין בה"ש לחוד אתי לאשמעינן דכיון דשם ת"צ עליהן כמו שארי תעניות דכולהו דברי קבלה נינהו וממילא דספיקא שלהן אסור כדמסיק בסמוך דהכי משמע ליה הא דתנן אוכלין ושותין מבע"י למעוטי בה"ש וא"כ לפ"ז ממילא דלא שייך לחלק בין עיולי יומא לאפוקי יומא כיון דעשאוהו לט"ב לגמרי כשל תורה ממילא דכל ספיקו לחומרא וא"כ לפ"ז יפה כתב רש"י נמי דלמאי דס"ד השתא דבה"ש אסור נמי בעשיית מלאכה מה"ט גופא לא מיבעיא בבה"ש דלאחריו אלא אפילו בבה"ש דלפניו דנהי דלא מיתסר משום חומר ת"צ אף בלילה מ"מ אסור מיהא משום אבילות דאבילות דאסור בעשיית מלאכה נמי מקרא דדברי קבלה ילפינן לה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור במלאכה כו' כן נראה לי נכון ומוכרח ליישב פרש"י לפי סברת המקשה. מיהו לפי המסקנא דסבר שמואל בה"ש מותר ע"כ מפרשינן מימרא דשמואל לאשמעינן היא גופא דאין ת"צ בבבל כלל אפילו בשאר תעניות שגוזרין כגון חגב וארבה וכדפרישית לעיל בסמוך דכולהו חומרי דתעניות אינן אלא בא"י או שנאמר דשמואל אתי לאשמעינן נמי דט"ב לילו כיומו מעיקר הדין דאינך תעניתים תמוז וטבת דאפילו לענין אכילה אינו אסור אלא ביום וה"ה לענין שאר חומרות כגון רחיצה וסיכה ומלאכה דאפשר דאי לאו מימרא דשמואל לא הוי שמעינן לה שפיר ממתניתין דפ"ק דר"ה כן נ"ל ודוק היטב:

בתוס' בד"ה אין בין ת"ב ליה"כ הא דלא חשיב מלאכה כו' עס"ה. לולי פירושם היה נראה לי דהא דקתני אין בין ת"ב ליה"כ היינו לענין דברים שאסורין משום צום משא"כ איסור מלאכה דביה"כ גופא לאו משום צום אסור אלא משום דמיקרי שבת שבתון ואם כן מה ענין ט"ב ליה"כ כנ"ל:

בגדו של אדם הראשון. שהיו חקוקות בו כל מין חיה ובהמה והוא נמסר לנמרוד על כן יאמר כנמרוד גבור ציד (בראשית י) ועשו הרגו ונטלו לפיכך היה איש ציד והן שכתוב בהן החמודות אשר אתה בבית (שם כז) ואני שמעתי בגדיו של אדם הראשון היינו כתנות עור שהיו לו: ויום הנחמה. של כל אדם מתי יתנחם מדאגתו: ועומק הדין. הרוב טועים בו אי נמי עומק הדין העתיד: מלכות חייבת. רומי שכתוב בה גבול רשעה ורשעה היינו חייבת: עלו במחשבה. ונתקיימו: ואם לא עלו דין הוא שיעלו. דאל''כ לא היה אדם מתקיים: שיסריח. שאל''כ הקרובים היו מצניעין אותו ורואין את צערן תמיד לפניהם: ועל התבואה שתרקב. שאל''כ היו בעלי בתים מאצרין אותה ומביאין רעבון לעולם: מתני' ובכל מקום. בין נהגו בין לא נהגו: תלמידי חכמים בטלין. ממלאכה אותו היום: רבן שמעון כו'. ולא אמרינן מיחזי כיוהרא ואם רצה ליבטל רשאי: גמ' אין תענית ציבור בבבל. הואיל ואין צריכין לגשמים אם גוזרין על דבר אחר אין חומר תענית ציבור נוהג בו לאכול מבעוד יום וליאסר במלאכה ושאר חומרי האמורים שם: בין השמשות שלו אסור. באכילה ובמלאכה דמחמירין על ספיקו כדאמרינן בתענית ציבור ושמואל קא משוי ט' באב כתענית ציבור: מבעוד יום למעוטי מאי לאו למעוטי בין השמשות. ספק: לא למעוטי משחשכה. ודאי אבל על ספיקו לא מחמרינן: אין בין ט' באב ליוה''כ. לכתחילה קאמר אבל דאי עבד טובא איכא זה כרת וזה איסור בעלמא: דרב שישא. לקמן: לקביעא דירחא. לעשות שני ימים כי מספקא לן אם עברו ב''ד חדש שעבר אי לא: מאי לאו. לאכילת בין השמשות: לא למלאכה. של יום עצמו משתחשך ואשמעי' דבתענית ציבור אסור ובט' באב שרי: ואפילו לר' שמעון. לאו למיסר אתא אלא אם ירצה מי שאינו תלמיד חכם לעשות עצמו כתלמיד חכם וליבטל במקום העושין רשאי ולא חיישינן דילמא מיחזי כיוהרא: לתפלת נעילה. שבתענית ציבור היו מתפללין תפלת נעילה כדתנן בפ' בתרא דתענית (דף כו.) בג' פרקים בשנה כהנים נושאים כפיהן ד' פעמים ביום שחרית ומוסף ומנחה ונעילה ואלו הן ג' פרקים תענית ומעמדות ויוה''כ: והאמר ר' יוחנן. במסכת ברכות דאין בתפלה יתירה משום ברכה לבטלה: התם דחובה. בתענית צבור חובה מדרבנן ובתשעה באב אשמועינן דלאו חובה הוא ומ''מ אם בא להתפלל כל ימות השנה מותר ולואי: לעשרים וארבעה. דתנן במסכת תענית (דף טו.) שמוסיפין בתענית ציבור שש ברכות על שמונה עשרה: רב פפא אמר. לעולם כדסלקא דעתין מעיקרא דאינו כתענית ציבור דאמר לבין השמשות קאמר ולא תקשי לרבי יוחנן קמייתא דהאי דקאמר אינו כתענית ציבור לחומרא קאמר והכי קאמר אינו כשלש ראשונות שמותר בין השמשות שלהן כדתנן בהו בתענית אוכלין ושותין משחשיכה אלא כאחרונות דתנן בהו אוכלין ושותין מבעוד יום: לאו בין השמשות. וקשיא לרבא ולרבי יוחנן דאמרי בין השמשות שלו אסור: הא לכל דבריהן זה וזה שוין. מילתא באנפי נפשה היא ודייק לה ממתניתין דלעיל דקתני אין בין תשעה באב ליום הכפורים שיהא מותר לכתחלה בזה מה שאסור בזה אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר: אין בין תענית ציבור לתשעה באב. קס''ד בין להקל בין להחמיר אלמא לא חמיר תשעה באב מתענית ציבור ובתענית ציבור תניא דפניו ידיו ורגליו מותר:

אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב. פ''ה לאכול מבעוד יום ולאסור במלאכה ושאר חומרי האמורים שם וא''ת תשעה באב מי הוי כתענית ציבור לאסור במלאכה וי''ל דה''ק אין תענית ציבור בבבל אפילו במקום שלא נהגו לעשות מלאכה: אין בין תשעה באב ליום הכפורים. הא דלא חשיב מלאכה שמותר בתשעה באב במקום שנהגו נראה לר''י משום דבסיפא מסיק לה לשריותא דמלאכה גבי אין בין ט' באב לתענית ציבור והא דלא חשיב תפילת נעילה דליתא בט' באב כדלקמן משום דבברייתא לא איירי אלא במידי דאיסור והיתר: לאו דשרי בין השמשות דידיה. תימה לר''י אמאי קתני גבי יוה''כ ספיקו הא אפילו ודאי יום אסור דתוספת יוה''כ דאורייתא ותירץ דנקט ספיקו לאשמועינן דבט' באב אפילו ספיקו מותר: לקביעא דירחא. אין לפרש כגון בני בבל שאין יודעים מתי הוקבע החודש בא''י שהיו צריכים לעשות יוה''כ שני ימים דבהדיא אמר בסוף פ''ק דר''ה (דף כא.) שאין עושין אלא יום אחד אלא ה''פ ספיקו אסור אם מסתפק אפילו בא''י מתי הוקבע החודש כגון שמהלך במדבר עושה ב' ימים כדין כל ספיקות דאורייתא דאזלינן לחומרא הקשה רשב''א דמשמע לקביעא דירחא הן חלוקין הא לכל דבריהן שוין והא יום הכפורים תוספתו אסור וט' באב תוספתו מותר ותירץ ר''י דלא מיירי אלא בדברים דשייכי בתענית עצמו: והאמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל כל היום. אע''ג דר' יוחנן איירי דוקא בספק לא התפלל אבל ודאי התפלל אסור להתפלל כדמוכח במי שמתו (ברכות כא.) דקאמר ספק התפלל ספק לא התפלל אל יתפלל ור' יוחנן אמר ולואי שיתפלל כל היום וקאמר אם התפלל ומצא ציבור מתפללין אם יכול לחדש דבר בתפלתו יחזור ויתפלל ואם לאו אל יתפלל מ''מ פריך שפיר כיון דר' יוחנן על הספק מחייב להתפלל א''כ בתשעה באב דדמי לתענית ציבור בכמה דברים ובתענית ציבור איכא תפלת נעילה בט' באב נמי יתפלל ומשני התם חובה והכא רשות פי' לא לגמרי רשות אלא לאו חובה הוי אלא מצוה מיהא איכא:

דף נד - ב

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד