פסחים נג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - ב

אלא אימא: כך שלחו לו: קרוב אתה להאכיל את ישראל קדשים בחוץ! שאתה מאכילם דבר הדומה לקדשים בחוץ.

ועתה מקשה הגמרא: משמע מכאן, שדוקא גדי מקולס, אין, אכן אסור באכילה, משום שהוא דומה לבשר קרבן פסח, ומתחלף בו.

אבל בשר צלי שאין מקולס, לא מיחזי כאכילת קדשים בחוץ. וקשיא לרב, דאסר לומר "בשר זה לפסח" אף על גדי שאין מקולס, וקסבר שכל בשר מיתחלף בפסח.

אמרי לתרץ בבית המדרש: מקולס, הדומה לפסח, לא שנא אם אמר עליו "הרי זה לפסח", ולא שנא אם לא אמר עליו, אסור לאוכלו.

והא דאמר רב שאף בשר שאינו מקולס מיחלף בפסח, דוקא אם פירש ואמר "הרי זה לפסח" אין, מיחלף. ולכן אסור לומר כן.

אבל אם לא פירש עליו כלום - לא מיחלף בפסח.

רב אחא מתני לה להא מתניתא - כרבי שמעון! והיינו, שלא רבי יוסי הביא את מעשה תודוס איש רומי, אלא רבי שמעון.

מתקיף לה רב ששת: בשלמא למאן דתני לה כרבי יוסי, ניחא.

אלא למאן דמתני האי ברייתא כרבי שמעון, מי ניחא?!

והתנן: אין מנחת נדבה באה אלא מן החיטין. ואם אמר הרי עלי מנחה מן השעורין, יביא מן החיטים!

שהיות ואמר "הרי עלי מנחה", נתחייב במנחה הראויה. ואף שהמשיך דיבורו ואומר "מן השעורים", עיקר דעתו היא על תחלת דבריו. דקיימא לן "תפוס לשון ראשון".

ורבי שמעון פוטר אותו לגמרי מהבאת מנחה, משום שלא התנדב כדרך המתנדבים!

שסובר רבי שמעון כי אף בגמר דבריו אדם נתפס, היות ודעתו היא גם לדבר שסיים ואמר "מן השעורין". לפי שהיה סבור שאפשר להביא מנחה אף מן השעורים, ולכך נתכוין. לפיכך אין בדבריו כלום.

אם כן קשיא, איך קאמר רבי שמעון בגדי מקולס שהוא "קרוב לאכילת קדשים בחוץ"?

והלא אף אם היה מקדיש להדיא את הגדי המקולס לשם פסח, הוא לא היה מוקדש. שהרי ודאי בשעת צלייתו כבר אי אפשר להקדישו לקרבן. וכל שלא התנדב כדרך המתנדבים, אין בדבריו כלום.

אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי מאן דמתני לה למעשה דתודוס איש רומי כרבי יוסי [בשם רבי יוסי], מי הוה ניחא?

והאמר רבא: רבי שמעון, שפטר את האומר "הרי עלי מנחה מן השעורים" - בשיטת רבי יוסי אמרה.

דאמר רבי יוסי: אף בגמר דבריו אדם נתפס! ואף רבי שמעון אית ליה הכי. ולכך סבר, דודאי דעתו להתנדב מן השעורים.

וכדתנן: האומר "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים", הרי זו תמורת עולה! משום דתפוס לשון ראשון - דברי רבי מאיר.

ר' יוסי אומר אם לכך נתכוין תחלה הואיל ולא הוה אפשר ליה להוציא שני שמות כאחת וע"כ הוציא זה אחר זה (רש"י) ואם בשעה שאמר עולה נתכוין כבר לומר גם שלמים, דבריו קיימים. ונתפסות בה שתי הקדושות כאחת. ולכן, תרעה עד שיפול בה מום, ותמכר. ויביא בדמי חציה עולה, ובדמי חציה שלמים.

מאי לאו, מדרבי שמעון סבר לה כרבי יוסי, אף רבי יוסי סבר לה כרבי שמעון, ואית ליה דכל שלא התנדב כדרך המתנדבין אין בדבריו כלום!

ואם כן תיקשי, איך קאמר רבי יוסי בגדי מקולס, שהוא קרוב לאכילת קדשים בחוץ? והרי אין דרך המתנדבים להקדישו לאחר שחיטה.

ומשנינן: לא כן הוא.

אלא אמנם רבי שמעון סבר לה כרבי יוסי ש"בגמר דבריו אדם נתפס", אבל ולא הכרח הוא לומר שרבי יוסי סבר לה כרבי שמעון לגבי המתנדב מנחת שעורים. ולעולם סבר רבי יוסי, שחייב הוא במנחת חיטים. ואף שבעלמא סבר בגמר דבריו אדם נתפס, הכא תלינן שודאי נתכוין למנחת חיטין, לפי שאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ולכך אף אסר גדי מקולס בליל פסח, משום שדומה הוא לאכילת קדשים בחוץ.

שהרי אם היה מקדיש להדיא את הגדי המקולס ואומר "הרי זה פסח", לא היינו אומרים כי היות שלא הקדישו מחיים כדרך המקדישין, אין בדבריו כלום. אלא היינו מפרשים דבריו, שהקדישו לדמי פסח, בכונה למוכרו ולהביא בדמיו קרבן פסח. לפי שאין אדם מוציא דבריו לבטלה.

איבעיא להו: אמאי נמנעו מלנדותו על שהנהיג להם אכילת גדיים מקולסים?

האם תודוס איש רומי גברא רבה הוה, ומפני כבודו לא נידוהו.

או משום שבעל אגרופין הוה ויראו מכוחו.

ופשטינן: תא שמע: עוד זו דרש תודוס איש רומי:

ומשמע מזה שהיה דורש שהוא היה גברא רבה, ולכן לא נידוהו. וכך היה דורש:

מה ראו חנניה מישאל ועזריה, שמסרו עצמן על קדושת ה', ולא השתחוו לפסלו של נבוכדנצר.

והלא קיימא לן בכל המצות "יעבור ולא יהרג" דדרשינן מ"אלו המצות אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם" - וחי בהם, ולא שימות בהם. ^[1]

אלא שנשאו קל וחומר מצפרדעים שבמצרים:

ומה צפרדעים שאין הם מצווין על קדושת ה', בכל זאת כתיב בהו "ובאו ועלו בביתך, ובתנוריך ובמשארותיך".

והרי אימתי משארות [בצקות] מצויות אצל תנור? הוי אומר, בשעה שהתנור חם. נמצא, שמסרו צפרדעים את נפשם ונכנסו לתנור החם כדי לקיים את ציווי ה'.

ואם כן, אנו [חנניה מישאל ועזריה], שמצווין אנו על קדושת ה' - על אחת כמה וכמה שיש לנו למסור את נפשנו על כך!

רבי יוסי בר אבין אמר: תודוס איש רומי, מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה, שנתן להם סחורה כדי שישתכרו בה.

וגם מכאן למדנו שהיה גברא רבה.

דאמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה. שנאמר "כי בצל החכמה - בצל הכסף"!

כיון שההנה בכספו תלמידי חכמים, הרי הוא נכנס במחיצת החכמה.

מתניתין:

מקום שנהגו להדליק את הנר בערב יום כיפור כדי שידלק בלילי יום הכפורים, מדליקין.

ובמקום שנהגו שלא להדליק אז את הנר, אין מדליקין.

ובכל מקום מדליקין את הנר שידלק בליל יום הכיפורים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובמבואות האפלים, ועל גבי החולים.

גמרא:

תנא: בין אלו שאמרו להדליק את הנר בערב יום הכיפורים, ובין אלו שאמרו שלא להדליקו - שניהם לדבר אחד נתכוונו! שמטרת כולם היא להמנע מתשמיש המטה האסור ביום הכיפורים.

אלו שנהגו להדליק, עשו כן כדי שהנר יפרישם מהתשמיש, לפי שאין אדם משמש מטתו לאור הנר.

ואלו שנהגו שלא להדליק, סוברים שבלא נר ימנע יותר מכך, לפי שכשהנר דולק הוא רואה את אשתו ומתאוה לה.

אמר רב יהושע: דרש רבא על זה את הכתוב "ועמך כלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".

בין אלו שאמרו להדליק, ובין אלו שאמרו שלא להדליק, שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד - להימנע מדבר האסור.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מברכין על האור ברכת "מאורי האש" אלא במוצאי שבת, הואיל ואז - זמן תחלת ברייתו של האש הוא.

אמר ליה ההוא סבא, ואיתימא אמר ליה רבה בר בר חנה לרבי יהודה: ישר! שפיר קאמרת. וכן נמי אמר רבי יוחנן, דאין מברכים ברכת "מאורי האש" אלא במוצאי שבת.

עולא הוה רכיב על חמרא ואזיל. והוה שקיל ואזיל רבי אבא מימיניה של עולא. ורבה בר בר חנה הלך משמאליה.

אמר ליה רבי אבא לעולא: האם ודאי נכון הוא מה ששמעתי, דאמריתו משמיה דרבי יוחנן: אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, הואיל וזמן תחלת ברייתו הוא?!

הדר עולא, וחזא ביה ברבה בר בר חנה בישות [הסתובב עולא והסתכל ברבה בר בר חנה בפנים זועפות] משום שסבר שהוא אמר כן בשם רבי יוחנן. ולא הסכים עולא שזהו טעמו של רבי יוחנן.

אלא סבר, שמברכים עליו אז משום שהיא שעה שהתחדש עתה היתר להדליק אש, אחר שהיה אסור להדליק אש במשך כל יום השבת, ועתה נהנה מהאפשרות להדליקה ולהשתמש בה.

ולפי הטעם הזה אף במוצאי יום כיפור מברכים על האש.

אמר ליה רבה בר בר חנה: אנא, לאו אהא על ענין ברכת מאורי האש אמרי אמרתי דבר בשם רבי יוחנן.

אלא אהא, בענין אחר אמרי אמרתי בשם רבי יוחנן, ובטעות הוציאו מכלל דברי כאילו אמרתי בשמו של רבי יוחנן טעם לברכת מאורי האש במוצאי שבת.

דתני תנא קמיה דרבי יוחנן: רבי שמעון בן אלעזר אומר: יום הכפורים שחל להיות בשבת - אף במקום שאמרו שלא להדליק את הנר ביום כיפור שחל באמצע השבוע, מדליקין אם חל להיות בשבת, מפני כבוד השבת.

ועל כך אמרתי: ועני, ענה והוסיף רבי יוחנן אבתריה, על דברי התנא ששנה את דברי רבי שמעון בן אלעזר לפניו: וחכמים אוסרין להדליק את הנר אף לכבוד שבת שחל בו יום הכיפורים, במקום שלא נהגו להדליק.

אמר ליה עולא: עדא תהא! כלומר בזו אני מודה, שכן אמר רבי יוחנן.

הערות

^[1] רש"י. אך התוס' ביארו שלא היה זה ע"ז, אלא פסל של אנדרטת המלך, העשוי לכבודו של המלך, שלא נאמר בהשתחויה זו "יהרג ואל יעבור", ולכן שאלה הגמרא מה ראו למסור את נפשם.

קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ שנראה צלי זה כפסח ממש ושמא יבואו אנשים לטעות. ונדייק: גדי מקולס — אין [כן] הוא שנאמר בו איסור זה, גדי שאין מקולס — לא! וקשה לרב האוסר אף בבשר סתם. אמרי [אומרים] כך יש להבין: גדי מקולס, לא שנא [שונה] אם אמר שהוא לפסח, לא שנא [שונה] אם לא אמר שהוא לפסח, כיון שנראה כעשוי לשם קרבן — אסור. גדי שאינו מקולס, אם פירש שהוא לפסח — אין [כן], יש לחשוש שמא נראה כמקדישו לקרבן, לא פירש — לא.

רב אחא מתני לה להא מתניתא [היה שונה את הברייתא הזו של תודוס] כר' שמעון. מתקיף לה [מקשה עליה] רב ששת: בשלמא למאן דתני לה [נניח למי ששונה אותה] כר' יוסי — ניחא [נוח הדבר] אלא למאן דמתני [למי ששונה אותה] כר' שמעון מי ניחא [האם נוח]?

והתנן [והרי שנינו במשנה] שנחלקו חכמים באדם המקדיש דבר שאינו ראוי להקדש ידוע, כגון מי שרצה להביא מנחה מן השעורים (ואין מנחה אלא משל חיטים), שחכמים אומרים שהוא חייב להביא מנחה, שהרי בכל אופן בתחילת דבריו נדר להביא מנחה — אבל אינו מביא אלא מנחת חיטים. ור' שמעון פוטר משום שלדעתו אותו אדם לא התנדב כדרך המתנדבים, שהוא סבור שיש לראות את המשפט בשלמותו: "מנחה מן השעורים", ומנחת שעורים אינה קיימת כלל. ואף כאן לענין הפסח, כיון שאין אדם מקדיש לקרבן הפסח אלא בהמה חיה ואינו מקדיש בשר, וכיון שאומר "בשר זה לפסח" שוב אינו דומה להקדש, ואין שם הקדש חל עליו.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ומאן דמתני לה [ומי ששונה אותה] כר' יוסי מי ניחא [האם נוח]? והא [והרי] אמר רבא: ר' שמעון בענין מנחת שעורין בשיטת ר' יוסי אמרה, שאמר: אף בגמר דבריו אדם נתפס. שנחלקו חכמים בדיני הקדשות, כאשר מקדיש אדם בהמה לשתי מטרות כאחת, כגון שאומר עליה שהיא עולה ושלמים, שלדעת ר' מאיר "אדם נתפס בתחילת דבריו", וכיון שהוציא מפיו בתחילה שם עולה — ממילא הוקדשה הבהמה לעולה. ואילו ר' יוסי אומר שאדם נתפס בכל דבריו, ובמקרה זה יש לדון באותה בהמה כמוקדשת לשני דברים, ולאחר שיפול בה מום יפדוה ויקנו בדמיה עולה ושלמים. ור' שמעון סבור כר' יוסי בענין מנחה מן השעורים, שלדעתו אין לקבל רק את המלה הראשונה "מנחה" שהזכיר אלא גם מה שהוסיף "מן השעורים" ועל ידי כך ביטל למעשה את דבריו הראשונים.

מאי לאו [האם לא] מדר' שמעון סבר לה [כיון שר' שמעון סבור] כשיטת ר' יוסי, אף ר' יוסי נמי סבר לה [גם כן סבור] כר' שמעון שמי שמתנדב שלא כדרך המתנדבים לא אמר כלום, ואם כן הקשה לר' שמעון — קשה אף לר' יוסי! ודוחים: לא, אמנם ר' שמעון סבר לה כר' יוסי, אבל לא ר' יוסי סבר לה כר' שמעון ולא קיבל את שיטתו שמי שהתנדב שלא כדרך המתנדבים אין בדבריו ממש.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] בעיה בסיפור זה שהזכרנו, אותו תודוס איש רומי, גברא רבה הוה [אדם גדול היה] בתורה, ומפני חשש לכבוד התורה לא נידוהו, או בעל אגרופים הוה איש תקיף במקומו שקשה להטיל עליו עונש.

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע], ששנינו: עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם על קדושת השם לכבשן האש בימי נבוכדנצר ולא עבדו עבודה זרה מפני היראה?

נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים במכות מצרים. ומה צפרדעים שאין מצווים על קדושת השם, כתיב בהו [נאמר בהם] "ושרץ היאר צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך" (שמות ז, כח), אימתי משארות מצויות אצל תנור — הוי אומר בשעה שהתנור חם, ובכלל זאת כיון שנצטוו מה' להציק למצרים באו ונכנסו לתוך התנורים הלוהטים. אנו שמצווים על קדושת השם — על אחת כמה וכמה שצריכים למסור נפשנו על כך ולהכנס לשם כך אף לכבשן האש. ולפי דרכנו למדנו שתודוס דרש בדברי תורה ברבים ומכאן שאדם גדול היה.

ר' יוסי בר' אבין אמר: חשיבותו של תודוס היתה שמטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה שהיה מלוה כסף לתלמידי חכמים ומשתתף עמם כדי שיוכלו לפתוח עסקים ובזה כחו. שאמר ר' יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר "כי בצל החכמה בצל הכסף" (קהלת ז, יב), שמתפרש שנותן הכסף לחכמים זוכה להיות עמם בשל כך "בצל החכמה".

ב משנה ועוד ממשיכים להביא דברים על הבדלי מנהגים בין מקומות שונים. מקום שנהגו להדליק את הנר בבית בלילי יום הכפורים — מדליקין אותו. מקום שנהגו שלא להדליק — אין מדליקין, ומדליקין במקום שלא נהגו להדליק בבית בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מפני כבוד המקום. ובמבואות האפלים שלא ינזקו הבריות שם, ועל גבי (ליד) החולים.

ג גמרא תנא [שנינו בתוספתא] בין במקום שאמרו להדליק ובין במקום שאמרו שלא להדליק — שניהן לדבר אחד נתכוונו — להרחיק את האדם מן העבירה. שכן יום הכיפורים אסור בתשמיש, ואלה שאמרו להדליק סברו כי בודאי לא ישמש אדם מיטתו לאור הנר ונמצא האור מסייע להפרישם. והאחרים סברו להיפך שאם איננו רואה את אשתו לא יבוא לחשוב על עניני תשמיש עמה ולכן לא ידליק ביום הכיפורים. ומכל מקום — לאותה מטרה עצמה נתכוונו. אמר רב יהושע דרש רבא: "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" (ישעיה ס, כא), בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק — שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד ולשם מצוה. נמצא שכל ישראל מתכוונים אף בשעת שינוי המנהגים לאותן כוונות שבקדושה.

ד מענין לענין בדיני הדלקת הנר, וכפי שלהלן יבואר שהענין קשור בדיני יום הכיפורים, מביאים מה ש אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מברכין על הנר (ברכת "בורא מאורי האש") אלא במוצאי שבת, הואיל ותחלת ברייתו הוא שהאש הראשונה נבראה ונוצרה במוצאי שבת. אמר ליה ההוא סבא [אמר לו זקן אחד] ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבה בר בר חנה: ישר (נכון), וכן אמר ר' יוחנן. מסופר: עולא הוה רכיב חמרא ואזיל והוה שקיל ואזיל [היה רוכב על החמור והולך והיה מהלך] ר' אבא מימיניה [מימינו] ורבה בר בר חנה משמאליה [משמאלו], אמר ליה [לו] ר' אבא לעולא: האם ודאי (נכון ומדוייק) הוא מה דאמריתו [שאמרתם, מה שמוסרים בשמך] משמיה [משמו] של ר' יוחנן: אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, הואיל ותחלת ברייתו הוא למעט מוצאי יום הכיפורים, שאין לברך על הנר במוצאי יום הכיפורים.

וכיון שעולא מעולם לא מסר שמועה זו, הבין עולא שמן הסתם נתגלגלה שמועה זו על ידי רבה בר בר חנה שהביא מארץ ישראל דבר זה, מסופר: הדר [החזיר] עולא פניו, חזא ביה [וראה את] רבה בר בר חנה בישות [בעין זעומה] שכעס עליו על שאמר דבר שלא אמרו ר' יוחנן, אבל לא אמר דבר. אבל רבה בר בר חנה הבין מה כוונתו, אמר ליה [לו]: אנא לאו אהא אמרי אלא אהא אמרי [אני לא על דבר זה אמרתי אלא על זה דבר אחר אמרתי] שהיה מעשה כי תני תנא קמיה [שנה התנא חוזר המשניות לפני] ר' יוחנן ברייתא זו, ר' שמעון בן אלעזר אומר: יום הכפורים שחל להיות בשבת אף במקום שאמרו שלא להדליק ביום הכיפורים מדליקין בו נר מפני כבוד השבת. ועני [וענה] ר' יוחנן בתריה [אחריו] להשלים דבריו: וחכמים אוסרים אפילו כשחל בשבת. אמר לו: עדא תהא [זו תהא] כך מתקבל ומסתבר שזה היה הדבר שאמר ר' יוחנן.

קרי עליה [קרא עליו] רב יוסף על מאורע זה את הפסוק "מים עמקים עצה בלב איש

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Doing so is akin to feeding Jews consecrated meat outside the permitted area, as due to its resemblance to the Paschal lamb it could be misleading. The Gemara analyzes this statement: A goat roasted whole, yes, it is prohibited; a goat not roasted whole, no, it is not prohibited. This contradicts Rav, who prohibited roasting even ordinary meat. The Sages say that this is the distinction: With regard to a goat roasted whole, there is no difference if one said it is for Passover, and there is no difference if one did not say it is for Passover. In either case, it looks like a sacrifice and it is prohibited. With regard to a goat not roasted whole, if one specified that it is for Passover, yes, it is prohibited because it appears that he is consecrating it as a sacrifice. However, if one did not specify that it is for Passover, no, it is not prohibited, as there is no need for concern.

Rav Aḥa teaches this baraita about Theodosius in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. Rav Sheshet strongly objected to this: Granted, according to the one who learns it in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, it works out well. However, according to the one who teaches it in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, does it work out well? Didn’t we learn in a mishna about a dispute with regard to one who consecrated an item for a purpose for which it was unsuited, e.g., a case where one sought to bring a meal-offering of barley, although meal-offerings may be brought only from wheat? In that case, the Rabbis say he is required to bring a meal-offering of wheat because in the first part of his statement he vowed to bring a meal-offering.

Rabbi Shimon exempts him from any obligation, as in his opinion, he did not donate in the manner typical of donors. In other words, Rabbi Shimon relates to the statement: A meal-offering of barley, as a single entity. Since no meal-offering of that kind exists, one is not required to bring an offering at all. Similarly, with regard to Passover, since one can consecrate only a living animal as a sacrifice and cannot consecrate meat as a sacrifice, if one declares: This meat is for Passover, it is in no way similar to consecrating an animal, and the meat has no sanctity.

Ravina said to Rav Ashi: And according to the one who teaches it in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, does it work out well? Didn’t Rava say: With regard to a meal-offering of barley, Rabbi Shimon stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said: A person is also held accountable for the conclusion of his statement. The Sages disagreed with regard to the halakhot of consecration in a case where one consecrates an animal for two objectives in the same statement, e.g., as both a burnt-offering and a peace-offering. According to Rabbi Meir, one is held accountable for the beginning of his statement. Since he mentioned the burnt-offering first, the animal assumes the status of a burnt-offering. However, Rabbi Yosei says that one’s entire statement is significant, and that the animal is consecrated for two sacrifices. The owner must wait until the animal becomes blemished, redeem it, and use the money to purchase a burnt-offering and a peace-offering. Rabbi Shimon holds in accordance with Rabbi Yosei’s opinion concerning a barley meal-offering. He maintains that one is held accountable not only for his first expression, i.e., that it is a meal-offering, but also for his second expression, i.e., that it is of barley. In that case, the second part of his statement negates the first part.

What, is it not concluded from the fact that Rabbi Shimon holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, Rabbi Yosei also holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, that if one did not donate in the manner typical of donors, his act is meaningless? If that is the case, then any difficulty for the opinion of Rabbi Shimon would be similarly difficult for the opinion of Rabbi Yosei. The Gemara rejects this: No, although Rabbi Shimon holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, Rabbi Yosei does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

A dilemma was raised before the Sages with regard to the above incident. Was Theodosius of Rome a great man in terms of his Torah scholarship, and the Sages refrained from ostracizing him in deference to the Torah that he studied? Or, was he a violent man who could not be punished due to his local influence?

Come and hear: This was also taught by Theodosius of Rome: What did Hananiah, Mishael, and Azariah see that led them to deliver themselves to the fiery furnace for sanctification of the name of God during the rule of Nebuchadnezzar rather than worship idols under duress?

They drew an a fortiori inference on their own from the plague of frogs in Egypt. With regard to frogs, which are not commanded concerning the sanctification of the name of God, it is written: “And the river shall swarm with frogs, which shall go up and come into your house, and into your bedchamber, and onto your bed, and into the houses of your servants, and upon your people, and into their ovens and kneading bowls” (Exodus 7:28). When are kneading bowls found near the oven? You must say that it is when the oven is hot. If in fulfilling the command to harass the Egyptians, the frogs entered burning ovens, all the more so, we, who are commanded concerning the sanctification of the name of God, should deliver ourselves to be killed in the fiery furnace for that purpose. Apparently, Theodosius taught Torah in public, which indicates that he was a great man.

Rabbi Yosei bar Avin said: Theodosius was one who cast the profits from merchandise into the purse of Torah scholars. He would lend them money and enter into partnership with them so they could open businesses, and that is praiseworthy, as Rabbi Yoḥanan said: Anyone who casts merchandise into the purse of Torah scholars is rewarded and sits in the heavenly academy, as it is stated: “For in the shadow of wisdom, is the shadow of money” (Ecclesiastes 7:12). One who provides Torah scholars with money will merit being with them in the shadow of wisdom.

MISHNA: The mishna discusses additional differences between local customs. In a place where people were accustomed to kindle a lamp in the house on Yom Kippur evenings, one kindles it. In a place where people were accustomed not to kindle a lamp, one does not kindle it. However, even in a place where the custom is not to kindle lamps in houses, one kindles in synagogues and study halls, in deference to these places. Similarly, lamps should be kindled in dark alleyways, so people will not be hurt, and next to the sick.

GEMARA: It was taught in the Tosefta: Both in a place where the Sages said to kindle and in a place where they said not to kindle, they both intended to achieve the same objective, i.e., to distance people from sin, as conjugal relations are prohibited on Yom Kippur. Those who said that one kindles a lamp believe that because people do not engage in relations while a lamp is lit, the lamp will discourage intimacy. Those who maintain the opposite believe that spouses who are unable to see each other will not be tempted to engage in conjugal relations, and therefore it is preferable not to have a lamp lit on Yom Kippur. Rav Yehoshua said that Rava taught: “Your people are all righteous, they shall inherit the land forever; the branch of My planting, the work of My hands, in which I glory” (Isaiah 60:21). Both in a place where the Sages said to kindle and in a place where they said not to kindle, they intended only to achieve the same objective, fulfilling a mitzva. Even though different places have different customs, the Jewish people all aspire to sanctity.

On the topic of kindling a lamp for Yom Kippur, the Gemara discusses a related point. Rav Yehuda said that Shmuel said: One should recite the blessing over fire: Who creates the lights of fire, only at the conclusion of Shabbat, since the conclusion of Shabbat is the time of its original creation. A certain Elder said to him, and some say it was Rabba bar bar Ḥana who said: That is correct; and so said Rabbi Yoḥanan. The Gemara relates: Ulla was riding on a donkey and going along, and Rabbi Abba was going along on his right and Rabba bar bar Ḥana on his left. Rabbi Abba said to Ulla: Is it true that you said in the name of Rabbi Yoḥanan that one recites the blessing over fire only at the conclusion of Shabbat, not at the conclusion of Yom Kippur, since the time of its original creation is the conclusion of Shabbat?

Since Ulla never transmitted that statement, he understood that it must have been Rabba bar bar Ḥana who heard it from Rabbi Yoḥanan and transmitted it when he came from Eretz Yisrael. Ulla turned around and looked angrily at Rabba bar bar Ḥana for misquoting Rabbi Yoḥanan. Still, Ulla said nothing. However, Rabba bar bar Ḥana understood what had happened and said to him: I did not say anything about that matter; rather, what I said was about that which the reciter of the tannaitic literature taught in a baraita before Rabbi Yoḥanan in which Rabbi Shimon ben Elazar says: With regard to Yom Kippur that occurs on Shabbat, even in a place where they said not to kindle a lamp on Yom Kippur, one kindles in deference to Shabbat. Rabbi Yoḥanan answered after him and completed the statement: And the Rabbis prohibit kindling a lamp even when Yom Kippur occurs on Shabbat. Ulla said to Rabbi Abba: Let it be that Rabbi Yoḥanan indeed made this statement.

Rav Yosef read the following verse about this event: “Counsel in the heart of man is like deep water;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב פפא דוקא בשר כי האי גונא אסור אבל חטים ואפי' אומר חטים הללו מותרין [לפסח] מ"ט חטים דמנטרן לפסח קאמר.

איכא דמתני להא (דרבי יוסי) [מתניתא] הכי קאמר הנהיג תודוס איש רומי לאכול כו' ואתקפי' בשלמא למאן דמתני לה כרבי יוסי [ניחא דחייש] בכל כה"ג אלא למאן דמתני לה כר' שמעון מי חייש ר' שמעון כי האי גונא והתנן בסוף מנחות הרי עלי מנחה מן שעורים יביא מן החטים קמח יביא מן הסלת כו' עד רבי שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין הנה מי שיאמר כגון זה בשר זה לפסח לא חייש ליה דאין אדם מתנדב בשר לקרבן. ולר' יוסי מי ניחא והאמר רבא רבי שמעון בשיטת רבי יוסי אמרה דסבר בגמר דבריו אדם מתפיס דתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי רבי מאיר אמר רבי יוסי לכך נתכוון מתחלה אע"פ שאפשר לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין ואוקי' לרבי יוסי דאמר בגמר דבריו אדם מתפיס לאו מדרבי שמעון סבר לה כר' יוסי ר' יוסי נמי וכו' ואסיקנא תודוס איש רומי חכם היה ומטיל מלאי בכיס תלמידי חכמים היה:

מתני' מקום שנהגו להדליק ביום הכפורים מי שאמר להדליק סבר שאם יהיה הבית אפל ישמש מטתו לפיכך ידליק יתרחק מן העבירה ומי שאמר לא ידליק סבר אין היצר מתאוה אלא מה העין רואה לפיכך לא ידליק שכיון שלא יראה לא יתאוה ושניהם לטובה נתכוונו פי' דבר אחר תשמיש המטה אכל מדליקין בפונדקאות ובבתי המים.

אמר רב יהודה אמר שמואל אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות הואיל ותחלת ברייתו הוא אמר ליה [ההוא סבא] יישר וכן אמר רבי יוחנן:
אמר ליה רבי אבא לעולא ודאי דאמריתו משמא דרבי יוחנן אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות אהדר ביה (רבי אבא) [עולא ברבה] בר בר חנה בישות והרגיש רבה בר בר חנה אמר ליה לא אמרי הכי אלא הכי אמרי תאני חדא קמיה דרבי יוחנן רבי שמעון בן אלעזר אומר יום הכפורים שחל להיות בשבת אפילו במקום שאמרו שלא להדליק מדליקין מפני כבוד השבת עאני רבי יוחנן בתריה וחכמים אוסרין ודיקי' מינה מאחר שאין מדליקין ביום הכפורים לא ימצא אור ששבת ממלאכת עבודה שמעי' מינה כי אין מברכין על האור במוצאי יום הכפורים אמר ליה עדה תהא כלומר זאת הוא ופי' עדה כדגרסינן בענין בנתיה דרב נחמן [גיטין מה] עדי גוברין ותוב עדה סוראה כלן ענין אחד הן וכיון שדחו שמועה זו כלומר אינה הלכה כמאן סבירא כי הא דאמר' משום ר' אלעזר מברכין על האור במוצאי שבתו' ובמוצאי יום הכפורים וכן עמא דבר:

מתני' מקום שנהגו להדליק את הנר בליל יום הכפורים ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. כתב הרי"ט ז"ל דבהא אין חוששין למנהג כלל דהא משום תשמיש והא אטו הא לא גזרינן וכיון דכן חיובא נמי איכא להדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מפני קדושתן ובמבואות האפילות ועל גבי החולין מפני חשש סכנה:

ונראה דכן הדין לענין ט' באב האסור בתשמיש המטה אבל עכשיו נהגו מפני האבל שלא להדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ונראה שמנהגם קיים בזה דלא דמי כהא דיום הכפורים דבודאי הוא בית אלהינו למנוע עליו הדלקת נרות מבית הכנסת ומבית המדרש יותר ויותר מן הבתים ומ"ה במקום שנהגו להדליק מדליקין ע"כ:

כל המנחות באות מן החטים ומן הסולת חוץ ממנחת סוטה ומנחת העומר ואין במנחות פחותה מעשרון אלא יש בהם בעשרון לא פחות ולא יתר כגון מנחת חוטא ר"ל מנחת מי שחייב חטאת ואין ידו מגעת ומנחת סוטה ומנחת חנוך והוא מנחה שהכהן מביא כשנכנס לעבודה ומנחת חביתי כהן גדול שבכל יום ומנחת העומר ויש מהם שיכול להתנדב מהם כמה שירצה מעשרון ולמעלה אפי' כמה עשרונים ובלבד בעשרונים שלמים והם חמש מנחות הבאות בנדר ונדבה שמהם מנחת הסולת ומנחת מחבת ומנחת מרחשת ומנחת מאפה תנור הבאה מן החלות או הבאה מן הרקיקין וכל המנחות טעונות שמן לוג לכל עשרון ולבונה חוץ ממנחת סוטה ומנחת חוטא מעתה מי שאמר הרי עלי מנחה מן השעורים או מן הקמח ר"ל שלא מן הסולת או חצי עשרון או עשרון ומחצה או בלא שמן ולבונה פטור שלא התנדב כדרך המתנדבים ר"ל דבר שכמוהו מקריבין ומ"מ דוקא בשבדקנוהו ואמר שאילו היה יודע שדרך המתנדבים בחטים וסולת ועשרון ושמן ולבונה לא היה מתנדב אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי מתנדב כדרך המקריבים הרי זה חייב להקריב כדרך הראוי מן השעורים יביא חטים מן הקמח יביא סולת חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון וחצי יביא שנים ואין בזה חילוק בין שאמר מנחת שעורים לבין שאמר מנחה מן השעורים ואע"פ שגדולי המחברים מפרשים בה וכתבו שמנחת שעורים פטור לגמרי אבל מנחה מן השעורים הוא שתלוי בבדיקה ומפני שמכיון שאמר הרי עלי מנחה נתחייב בשל חטים ותפוס לשון ראשון ומפני שזעירי אמרה כן בפרק המנחות והנסכים ק"ג א' בשלא אמר מנחה כלל אלא שאמר הרי עלי להביא מן השעורים ולדעתם הוא הדין במנחת שעורים מ"מ נראין הדברים שלא נאמר כן אלא לדעת ר' מאיר או לדעת בית שמאי שסוברים תפוס לשון ראשון אבל לדעת רבנן הכל תלוי בבדיקה וכן נראה עיקר וכן מצאנוה לגדולי המפרשים:

האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים דבריו קיימים ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בחצי דמיה עולה ובחצי דמיה שלמים ואם אמר תמורת עולה ובתוך כדי דבור אמר תמורת שלמים אם לא נתכוין תחילה אלא לאחד מהם תופסין לשון ראשון והרי זו תמורת עולה ואם נתכוין מתחילה לשניהם אין אומרין בזו תפוס לשון ראשון ודבריו קיימים ותרעה עד שתסתאב ויביא בחצי דמיה עולה ובחצי דמיה שלמים שאף בגמר דבריו אדם מתפיס ר"ל שדעתו מתחילה אף בדבור אחרון:

מה ששאלו בסוגיא זו בחנניה מישאל ועזריה מה ראו להפיל עצמן לתוך כבשן האש ופרשו גדולי הרבנים שהיה להם להשתחוות מטעם וחי בהם וכבר התבאר שבעבודה זרה יהרג ואל יעבור כבר ביארנו כל הענין בארוכה במסכת סנהדרין פרק סורר:

כל המטיל מלאי לכיסן של תלמידי חכמים ר"ל שמתעסק בסחורה על ידם להיות הם משתכרים בה וכן כל המהנה תלמיד חכם מנכסיו על איזה צד זוכה ויושב בישיבה של מעלה שהרי אף הוא מסייע בחכמתו וגורם להעמידה ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה:

המשנה החמישית והכונה בה ככונת שלפניה והוא שאמר מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים מדליקין מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים אמר הר"ם פי' מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורי' עוד יתבאר במסכת כפורים כי יום הכפורים אסור בתשמיש המטה ויש אומרים שהדלקת הנר יביא אותו להסתכל באישתו ותשא חן בעיניו ויבא לידי תשמיש ויש אומרים כי האורה יפריש אותו מאשתו ואם לא תהיה שם אורה יבוא לידי הרהור ויבעול:

אמר המאירי מקום שנהגו להדליק את הנר ביום הכיפורים מדליק מקום שנהגו שלא להדליק אינו מדליק ופי' בגמ' שכלם לדבר אחד מתכונים והוא למניעת תשמיש המטה שאסורה שהמדליקים מתכונים למניעת זה מצד מה שאמרו ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהם לאור הנר וכן את שאין מדליקין אף הם מתכונים שלא היו עניו רואות ויצרו מתגבר על ידם ובכל מקום מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי חולים ובכל מקום שאין דרך בעל הבית לשכב שם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

יום הכפורים שחל להיות בשבת אין הדלקתו תלויה במנהג אלא בכל מקום מדליקין מפני כבוד השבת:

והתנן ר"ש פוטר שלא התנדר כדרך המתנדבין פי' אין דרך להקדיש צלי ולפיכך אפי' הקדיש יהיו דבריו בטלין אבל לרבנן דסברי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ודאי איכ' דמיחש דאע"ג דלא חזי לפסח חזי לדמי פסח ונראה כאלו הקדישו לדמיו וקשיא לי אמאי לא תריץ לי' ואע"ג דאין מקדישין צלי הרואה סובר שהקדישו בחייו והשתא אכיל קדשים בחוץ והנכון בעיני לומר דכל החששא אינ ה אלא שמא יאמרו מחיים הקדישה ואוכל קדשים בחוץ ובבשר אינו אסור עד שיאמר לפסח שהשומע סבור מדקאמר לפסח מחיים הקדישה אבל אם אוכלו בסתמא ליכ' למיחש למידי אבל גדי מקולס אפי' בסתמ' הרואה סבור מדעבדי' מקולס מחיים אקדשי' ובחיטי ליכא למגזר מידי ואל אמרי' אקדשינהו מיהא לדמי פסח ואסירי לאכילה בלא פדיון ומאי דמקשה לר"ש משום דהוי חוצה לארץ ושלא בזמן הבית שאין דרך אדם בזמן הזה להקדיש והילכך אפי' אקדיש דבריו בטלין כאדם האומר הרי עלי מנחה מן השעורים ואל אתיא אלא כרבנן דאמרי התם דחייב להביא מן החטים שאין דבריו בטלין והם ה"נ השתא אע"ג דלא חזי להקרבה חיילא קדושה עילוי' שיהא אסור לשוחטו בחוץ ואסור באכילה:

מה ראו חנניא כו' פירש המורה שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהם וקשיא לי והכתיב בכך נפשך ועוד בפרהסיא אפי' על מצוה קלה אמרה תורה ונתקדשתי בתוך בני ישראל מסור עצמך וקדש את שמו ונראה לי דעל שסמכו על הנס קאמר מה ראו שסמכו על הנס ואמרו לנבוכדנצר הא איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבותנא מן אתון נוראה יקידתא ומן ידך מלכא ישיזיב ואע"פ שלא סמכו על הנס שחזרו ואמרו והן לא וגו' מ"מ בוטחים היו שהקב"ה יעשה להם נס שאמרו לו הדברים הללו וזה למדו מן הצפרדעים שהיו נכנסים בתנור ולא היו ניזוקים:

בפרש"י בד"ה ה"ג לא ר"ש סבר כו' ולאו משום תפוס לשון ראשון אלא כו' עכ"ל קושטא הוא דר"י סבר תפוס גם לשון ראשון והיינו כההיא דתמורת עולה תמורת שלמים דאיכא לקיומיה תרוייהו משא"כ הכא כיון דבגמר דבריו נמי אדם נתפס א"א לקיומיה תרווייהו ומבטל דבריו הראשונים כמ"ש התוספות וק"ל:

מה ראו חנניה כו' עיין פירש"י. והתוס' והר"ן דחו פירושו ע"ש ופירשו התוס' מה ראו שלא ברחו כו' ויש לגמגם בדבריהם דמדניאל ליכא ראיה דדניאל שבקו לו לברוח כדקאמר התם ונבוכדנצר אמר ייזיל דניאל מהכא דלא לימא קלי לאלהא בנורא כו' ודניאל נמי ברח מטעם דקאמר התם דלא לקיים ביה פסילי אלהיהם תשרפון וגו' והנראה לקיים פירש"י ולא תקשי הא אמרינן בע"ג אל יעבור ויהרג דאפי' נוטלין את נפשך איכא למימר דתודוס לא ס"ל הכי אלא ס"ל כרבי ישמעאל דפליג דקאמר בפרק בן סורר (סנהדרין עד.) מנין שאם אומרים לו לאדם עבודת כוכבים שיעבור ואל יהרג ת"ל וחי בהם וגו' ומה שהקשו עוד דהא פרהסיא כ"ע מודו יהרג ואל יעבור כדאיתא פרק בן סורר (שם:) י"ל דלאו קושיא היא דלא פרהסיא הוה דלא הוו שם עשרה מישראל בצלם שהעמיד בבקעת דורא וכדאמרי' גבי נעמן שלא היו עשרה מישראל בבית רמון דליכא פרהסיא אלא בעשרה מישראל כדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וההיא אלמלא נגדוה כו' אתיא כפשטיה כיון דלא היה פרהסיא לא נצטוו לקדש השם ולא היו סובלין יסורין ונגדא דקשין ממיתה אבל שמסרו עצמן למיתה אע"פ שלא היו מצווין לקדש השם קאמר הכא דנשאו ק"ו מצפרדעים כו' ומיהו האי ק"ו פריכא הוא דהצפרדעים גם שלא היו מצווין על קידוש השם מ"מ קדשו השם כיון דלא נצטוו על וחי בהם וגו' אבל חנניה וחביריו גם שהיו מצווין על קדוש השם בפרהסיא מכל מקום הכא בצנעא דלא היו מצווין על קידוש השם לא הוה להן למסור עצמן כיון דנצטוו על וחי בהן וכה"ג מצינו דילפינן ק"ו אע"ג דפריכא הוא דמכניסין הפירכא בק"ו:

אצל תנור כו' דלא הזכיר ופרט מכל שאר כלי בית וצרכיו אלא התנור ומשארות לדרשה זו אימתי משארות כו' כמו שסמוכות בקרא והענין מבואר שדבר זה הוא יותר פליאה וקידוש השם בצפרדעים מכל שאר מינים לפי שהצפרדעים טבען במים ולהרחיק עצמן מן ההיפוך שהוא האש ואעפ"כ בשליחות השי"ת קדשו עצמן בשליחותן שלא להרחיק עצמן מן התנור גם שהיה אש בתוכו וק"ל:

מטיל מלאי כו' יושבי בישיבה של מעלה בעולם הבא מדמה לה לסוכה כמ"ש וסוכה תהיה לצל וגו' וקאמר דבאותו צל סוכה יהיו החכמים והמהנה אותם מכספו וק"ל:

במתני' ועל גבי החולים פירוש מותר להדליק נר לחולה אע"פ שאין בו סכנה אפי' במקום שלא נהגו להדליק דבמקום חולה לא גזרו:

בגמ' חזא ביה ברבה בר בר חנה בישות פי' עולא כעס על רבה בר בר חנה משום שהבין עולא שרבה בר בר חנה אמר זה בשם ר' יוחנן דאל"כ מנא ידע ר' אבא זה שאמרו בן משום רבי יוחנן אם לא ששמע מרבה שהיה תלמידו של ר' יוחנן אבל לא רצה לומר לו לרבה בפי' והיינו מים עמוקים עצה וגו' כדלקמן כן משמע מפרש"י:

גמרא אמר ליה ההוא סבא ואיתימא כו'. נ"ב לפי מסקנת הסוגיא צריך לומר דהאי ואיתימא כו' הכי קאמר ומקצת בני אדם אמרו בשם רבה בר בר חנה כלומר טעו וסברו שרבה בר בר חנה אמר ישר וכן אמר רבי יוחנן משום שרבה בר בר חנה אמר דבר בשם רבי יוחנן דקצת שייך לזה וטעו כו' וק"ל:

רש"י בד"ה ר"ש דפוטר כו' ולא חייבי' משום כו' כצ"ל:

בד"ה זה עולא כו'. נ"ב בס"א אינו כל זה אלא עיקר מעלתו במה שהיה חושד לרבה בר בר חנה ואפילו הכי לא רצה לגלות לו בפני רבים וחזא בי' בישות וזהו מים עמוקים ונ"ל להגיה קצת לפי פי' שלנו והכי הוה שהבין מדבריו של רבי אבא ברבה בב"ח טעות וחזא ביה בישות כו' ודו"ק. תוס' בד"ה רבי שמעון כו' כדאמרי' במנחות והנסכים. נ"ב פי' אפי' הכי אמרי' לרבי שמעון דבטליה לדבריו הראשונים מאחר שאף בגמר דבריו הוא נתפס וק"ל:

גמרא רשבא"א יוה"כ שח"ל בשבת כו'. מדליקין כו'. וחכ"א. הרמב"ם והשו"ע פסקו כרשב"א דבירושלמי פסקו כוותיה. וק"ל דבר"פ מי שמתו גבי פלוגתת ר"ג וחכמים באונן בשבת לענין תה"מ לא פסקו כר"ג אף דבירוש' פסקו כוותיה וכתב הרא"ש שם דאם איתא דגמרא דידן כו'. הוה פסיק כוותיה ועיין רא"ש ע"ז פ"א סימן כ"ג ובהגר"א ליו"ד ש"מ סקמ"ב (וט"ס במש"כ שם וזהו הטעם גם כן לס"ז וצ"ל לסי"א) שוב מצאתי להמלחמות סוף מו"ק על הא דפסק הרי"ף כרשב"א מפני הירו' וז"ל אלא שאנו תמהין שלא סמכו על הירוש' בפסק הלכה ועיין בסמוך:

גמ' וחכמים אוסרין. עיין (לקמן נה) וברש"י שם ד"ה ולבסוף ובמהרש"א ולעיל בריש מכילתין בתוד"ה מאימתי וצ"ל דחכמים פליגי גם כן בזה וסבירא ליה דלא תלי במנהגא אלא דאסור בכ"מ והשתא א"ש דל"פ הרמב"ם והשו"ע כוותייהו משום דהם נגד סתם מתני':

תד"ה מה. ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו. כן איתא להדיא בחזית בפסוק זאת קומתך דמתה לתמר דיחזקאל אמר להם חבי כמעט רגע פי' שיחביאו א"ע ויברחו והם השיבוהו אנן בעינן כו'. דנהוי תמן ולא נסגיד ליה כו':

גמ' ולא ר' יוסי סבר לה כר' שמעון. נ"ב נ"ל דה"ג ר"י לא סבר לה כר״ש וכך יש לתקן גם בפירש"י:

שם אמר רב יהושע. נ"ב בריה דר״ה:

שם מברכין על האור. נ״ב במלאפום:

שם א"ל אנא לאו אהא אמרי. נ"ב רבב"ח לעולא:

שם א"ל עדא תהא. נ"ב עולא לרבב"ח:

אִיבָּעְיָא לְהוּ: תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי, גַּבְרָא רַבָּה הֲוָה, אוֹ בַּעַל אֶגְרוֹפִין הֲוָה?. ונפקא מינה ללמוד מזה דין דמי שהוא בעל אגרופין אף על פי שראוי לנדותו יכולין להמנע מלנדותו וליכא בזה איסור משום חנופה וכאשר מצינו דהפוסקים למדו מכאן דין זה וכמו שהובא בפ"ע בשם חק יעקב סי' תע"ו יעוין שם.

תָּא שְׁמַע: עוֹד זוֹ דָּרַשׁ תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי וְכוּ'. נראה לי לאו משום דמצינו דאמר מלתא דרך דרש דייקינן דהוה גברא רבה אלא משום כי מן דרשה זו יצא לימוד לענין דינאי וכמו שכתבו התוספות בשם ר"י ומצינו דהוזכרה דרשה זו בברייתא ודאי הברייתא נקטה דרשה מפני ההלכה היוצאה ממנה.

וּמַה צְּפַרְדְּעִים שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. מקשים וכי הם יש להם דעת לעשות זה בכוונה? והלא הקב"ה הטביע בהם זאת בדרך נס שיכנסו לתוך האש!
ונראה לי דהכי קאמר 'מָה רָאוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן לְכִּבְשַׁן' ולא הרגו עצמן בידם כמו שעשה שאול המלך ע"ה? והשיב דסמכו שיעשה להם הקב"ה נס בעבור מצות קדוש השם, כי 'וּמַה צְּפַרְדְּעִים שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם' עשה להם נס ולא מתו בחום התנור אנחנו לא כל שכן שתגין עלינו מצוה זו ולא נשרף! ולכך לא הרגו עצמן
ושוב ראיתי דהרי"ף ז"ל פירש קרוב לזה, ועיין להרב פ"מ מה שכתב על דבריו, ומה שהביא מליקוטי רבינו בצלאל ז"ל יעוין שם.
ויש לפרש כך דלעולם אחר שאמר להם יחזקאל הנביא ע"ה שלא יצילם הקב"ה מסרו עצמן לשריפה ממש, אמנם שאלה זו של 'מָה רָאוּ' קאי אעיקרא דמילתא קודם שבאו לשאול מיחזקאל הנביא ע"ה שהיו בטוחים בלבבם שיעשה להם נס דהא אמרי לְנְבוּכַדְנֶצַּר (דניאל ג, יז) 'הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב' והשתא לא קשה קושיית הגאון חיד"א בפני עצמו מדברי רבותינו ז"ל ומדברי זוהר הקדוש.

מַטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֲוָה. ולכן אף על גב דלא הוה גברא רבא בתורה יש לו דין תלמיד חכם מחמת כן. ונראה טעם נכון שיספיק דבר זה לבדו שראוי להיות נמנעים מלנדותו דאיתא בבבא קמא בפרק החובל (בבא קמא צב:) 'בירא דשתית מיניה מיא לא תרמי ביה קלא' וכתב בש"ע בשם מהר"י ן' מיגש ז"ל שכתב על רבו הרי"ף ז"ל שחלה ונכנס אצל אדם אחד במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מאותו מרחץ ואחר כך זימן אותו בביתו שישב בביתו עד שיבריא וכיבדו הרבה ואחרי זה ירד אותו האיש מנכסיו עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובות ואמר הרי"ף ז"ל לא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתיחד לו לפי שנהניתי ממנו ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כל שכן וקל וחומר בני אדם המרגישים וכו' יעיין שם.
ולכן כאן כיון שהיה תודוס מהנה תלמיד חכם לא יאות לדונו לנדותו, משום 'בירא דשתית מיניה מיא לא תרמי ביה קלא' ואף על פי דאפשר שאותם החכמים עצמן ששלחו לו כן לא היו נהנים ממנו עם כל זה כל החכמים נחשבים גוף אחד, וכמו שאמר ר"פ 'כל תלמידי חכמים חשיב עלי כגופאי, והאדם קרוב אצל עצמו' (שבת דף קיט.) ולכך פסילנא ליה לדינא וכן נמי כאן.
ונראה לי בס"ד בתיבת 'מְלַאי' ענין נשגב והוא על פי מ"ש בפסוק (שיר השירים ח, ח) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, אלו תלמידי חכמים שאינם רבים במספר ועם כל זה שָׁדַיִם אלו העשירים המחזיקים בידם אֵין לָהּ דכל הזן את העניים נקרא בשם 'שָׁדַיִם'.
וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד הפסוק (במדבר יא, כו) 'שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד' כי דד ימין הוא מן אותיות 'א"ל' דשם אלקים ודד שמאל הוא מן אותיות מ"י דשם אלקים וזהו סוד 'אל דד מי דד' יעיין שם.
ולכן הכסף של העשיר שהתלמיד חכם נהנה מן הריוח שלו, הוא נחשב 'שָׁדַיִם' ששרשם של השדים הם מן א"ל מ"י אותיות 'מְלַאי' ולכן אמרו 'מַטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים'.

כָּל הַמַּטִּיל מְלַאי לְכִיס שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה. יש להקשות מה חידוש יש בזה? כל מצוה זוכה בעבורה לגן עדן התחתון וגן עדן העליון!
ונראה לי בס"ד ידוע דכל מצות עשה תיקון שלהם בעשיה והיא נקראת ישיבה של מטה שאין עוד בעולמות העליונים עולם שפל ממנה ועסק התורה הוא עושה תיקון ביצירה שנקראת ישיבה של מעלה בערך העשיה 'וְהַמַּטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים' אף על פי שזה צדקה וחסד אשר תיקון שלהם מגיע בישיבה של מטה שהיא העשיה בלבד, עם כל זה כיון דהנאה זו היא לתלמידי חכמים שהם תיקון שלהם בעסק התורה הוא ביצירה, לכך גם הוא זוכה בעבור זאת לישב בישיבה של מעלה שהיא היצירה.
ובאופן אחר, נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הכתוב 'כִּי צַדִּיק הֳ' צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ' (תהלים יא, ז) שזוכה לקבל פני שכינה, וגם נרמז בתיבת פָנֵימוֹ 'פני מ"ו' מלוי שם ע"ב שעולה מ"ו. ואיך שיהיה כתיב 'יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ' והנה זה המראה של 'פָנֵימוֹ' נרמז אחר אותיות מעלה. כי אחר אותיות מעלה יש אותיות פנמו ואין צורך רמז ליו"ד של פָנֵימוֹ כי החיר"ק תחת הנו"ן יספיק בעד היו"ד כנודע. וידוע שכל אות הוא מושב לאות שקדם אליו אם כן ישיבה של אותיות 'מעלה' המה אותיות 'פנמו' הבאים אחריהם. לזה אמר 'זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה' רוצה לומר בהארה של פָנֵימוֹ ככתוב 'יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ'.
או יובן בס"ד שלשה ראשונות חב"ד [חכמה, בינה, דעת] נקראים 'יְשִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה' ושלשה חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] הם ישיבה אמצעית ושלשה נה"י 'יְשִׁיבָה שֶׁל מַטָּה' ולכן הַמַּטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים העוסק בתורה שהיא כהשפעת ג' ראשונות שהם חב"ד זוֹכֶה ל'יְשִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה' שהיא חב"ד שיהיה נשפע ומקבל הארתו משם.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל 'זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן' (בראשית מט, יג), הרי הקדים זבולון ליששכר ומצד יחוסן יששכר קודם זבולון ולמה כן? אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו עליו, דכתיב 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ' (משלי ג, יח) וכן משה רבינו אמר 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ' (דברים לג, יח) שהקדים זבולון עד כאן. ולכן אמר כאן זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה שיהיה לו קדימה בכמה דברים על התלמיד חכם עצמו. ובזה יובן הכתוב 'מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ'.
ועדיין צריכים להבין תיבת 'כָּל' דנקיט כאן מאי מרבה? ונראה לי דמרבה בין נותן סחורה לתלמיד חכם בתורת עסקא דפליג הוא עמו בריוח בין נותן כל הריוח לתלמידי חכמים. אי נמי יש שנותן הסחורה לתלמיד חכם שהתלמיד חכם יתעסק בה ויש שהוא מתעסק בשבילו.

עוּלָא הֲוָה רָכִיב חַמְרָא וְאָזִיל. יש להקשות למה הוצרך להודיענו דהוה רָכִיב? לימא עוּלָא הֲוָה אָזִיל וַהֲווּ שַׁקְלֵי וכו'
ונראה לי ללמדנו שבח רבי אבא ורבה בר בר חנה דעולא הוה רכיב והם היו הולכים רגלי ושוקלים הליכתם עמו כדי לדבר בדברי תורה ולכן אמר הֲוָה רָכִיב חַמְרָא ולא אמר רכיב סתם ללמדך רבותא דהרוכב חמרתא נקבה אפשר לו שיוליך הבהמה בנחת כדי שלא יצטרכו ההולכים ברגליהם לרוץ וכאן הוה רכיב חמור זכר אשר מסתמא עסקיו רעים רץ ומדלג וקשה להולך רגלי שילך עמו ביחד.

וַהֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי רַבִּי אַבָּא מִימִינֵיהּ וְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה מִשְּׂמָאלֵיהּ. יש להקשות למה הוצרך לפרש דבר זה של הילוך ימין ושמאל?
ונראה לי ללמדנו דבר אחר דאמרו בעירובין פרק ה' (עירובין נד:) שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול בימינו וקטן בשמאלו עיין שם. ובא ללמד כאן דרכוב כמהלך ולכן רבי אבא דהיה גדול טפי הלך מימין ורבה בר בר חנה משמאל ללמדנו שדין זה נוהג גם היכא דהרב רוכב.

הָדַר עוּלָא חָזָא בֵּיהּ בְּרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה בְּבִישׁוּת. פירוש החזיר פניו על רבה בר בר חנה שהיה מהלך לשמאלו, וראהו בפנים זועפות. ופירש רש"י 'כלומר אתה אמרת בשם רבי יוחנן והוא לא אמר כן'. וקשה אמאי כעס עליו דודאי הוא שמע כן מן רבי יוחנן עצמו או מן חכם מוחזק ששמע מן רבי יוחנן, ואפילו אם עולא שמע מן רבי יוחנן להפך מה חטא רבה בר בר חנה בזה? וכל שכן אם עולא לא שמע כלום מן רבי יוחנן בדבר זה דאין לו לכעוס על רבה בר בר חנה! ועוד קשה מה דבר עמוק היה כאן שהרגיש בו עולא כדי שקרא עליו רב יוסף (משלי כ, ה) 'מַיִם עֲמֻקִּים, עֵצָה בְלֶב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה'?
ונראה לי בס"ד כיון דרבי אבא אמר לעולא אמריתו לשון רבים והיה רבה בר בר חנה לבדו דוקא שם עמהם הבין עולא מזה דרבה בר בר חנה אמר זה משמו שהוא אמר כן משמיה דרבי יוחנן כיון דאמר 'אַמְרִיתוּ' ולא היה שם אלא עולא ורבה בר בר חנה, והוא יודע בעצמו שלא אמר לכן 'חָזָא אֶת רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה בְּבִישׁוּת' לראות מה יענה על זה?
ורבה בר בר חנה הבין כונת עולא והשיב לו אני לא אמרתי בשמך שאמרת כן בשם רבי יוחנן בדבר זה, אלא כך וכך אמרתי ולכן קרי רב יוסף על עולא 'מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב' שברוב חכמתו הבין מדקדוק 'אַמְרִיתוּ' לשון רבים שהיה הדבר באופן דרבה בר בר חנה אמר משמו שהוא אמר כן בשם רבי יוחנן 'וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה' זה רבה בר בר חנה שהבין מה היה בלב עולא והשיב לו דבר כראוי. ונראה לי 'מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב' זה עולא כי 'אִישׁ' [311] הוא מספר 'בְּרַב עוּלָא' [311] 'וְאִישׁ תְּבוּנוֹת' זה רבה בר בר חנה כי 'תְּבוּנָה' עם האותיות תס"ח [468] כמנין 'רבא בר חנה'.[468]

מקולס אין שאין מקולס לא. פי' דא"כ הל"ל סתמא תודוס הנהיג לאכול צלי ושלחו לו כו' כדי שנדע מזה שהקפידא הי' על הנהגתו לאכול צלי אפי' אינו מקולס דהרי בעובדא דתודוס לא אכפת לן מידי לאשמועי' כח דהתירא דאפי' מקולס התיר והא"ש דלא מייתי מש"ס דביצה דשל בית ר"ג הי' אוכלי' גדי' מקולסים וחכמים אוסרים דהשתא י"ל ה"ה צלי בעלמא אסרו אלא להודיעך כחו דר"ג אמר מקולס וק"ל. ואמר א' מהתלמידים דלכן לא שלחו לנדות לר"ג שהוא לבדו אכל ואולי ס"ל כר"ש דלא התנדב כדרך המתנדבים ואעפ"י שחכמי דורו פליגי עליו יכול הוא לעשות מעשה לעצמו כר"ש שאכל ספיחי כרוב לעיל אבל תודוס הנהיג בני רומי שהי' בהם ע"ה וזה אסור כיון שלא נקבע הלכה כמותו כמ"ש תו' בשם ירושלמי לעיל נ"א ב' ד"ה אני כו' ויפה כיוון:

איבעיא להו תודוס גברא רבה הוה או בעל אגרופ' הוה. נראה דנ"מ אי גברא רבה הוה ש"מ דגברא רבה לא מנדינן ולא מלקי' לי' ג"כ ודלא כדלעיל נ"א א' דמימני אנגידא אבל אי בעל אגרופין הוה לא מוכח מידי ובזה א"ש דכ' הרי"ף שהי' גברא רבה ומטיל מלאי והרכיב ב' לשונות אהדדי והא"ש דס"ל דריב"א לא יחלוק אבריתא מפורשת דגברא רבה הוה אע"כ שרצה לתרץ למה לא נגדוהו עכ"פ כדלעיל לכן הוסיף לומר מלבד שהי' גברא רבה עוד הי' מטיל מלאי ואהני לי' להעלותו חד דרגא דלא עבדינן לי מידי לא שמתא ולא נגדא וק"ל:

ת"ש עוד זו דרש כו'. מקשי' מדוע לא מייתי ראי' ממה שדרש בראשונה דדוחק לומר דועוד זה מוסב אמה שהנהיג לאכול מקולסים שאין זה דרשה ולא יוצדק ועוד דרש אע"כ שמוזכר בבריתא שום דרשה ולמה לא הביא אותה דרשה ואמרתי מאז שבא לתרץ בזה מדוע הנהיג לאכול מקולס משום דהוה ס"ל כיון שכל העיר עושין כן ה"ל רבים וברבים ליכא חשדא שיאכלו קדשים בחוץ וכמ"ש בי"ד סי' קמ"א וגם במג"א סי' רמ"ד סק"ח דברבים ליכא חשדא ע"ש וזה מוכח מדרשתו מה ראו חנני' מישאל ועזרי' והיינו כפי' התוס' דאנדרטא הוה וק' מ"מ מחזי כע"ז ועל דבר זה נהרגו פפוס ולוליינס שלא רצו לשתות מים צבועי' כיין שלא יאמרו ששתו יין נסך וא"כ ה"נ וע"כ משום דכל ישראל פלחו לאנדרטא וברבים ליכא חשדא א"כ מדרשא זו מתורץ עובדא דלעיל ועי' עוד בסמוך אי"ה:

מה ראו חנני' מישאל ועזרי'. עמרש"א ח"א שרוצה ליישב שי' רש"י דחמש"ע בצינעא הוה דבעי' י' מישראל והכא לא הוה י' מישראל ולכאורה יפלא מאוד הלא כל ישראל היו שם והשתחוו לצלם ואולי יאמר באשר מפורסם שישראל טענו אז המודעא רבה לאורי' ונידונו כב"נ ולא הוה עשרה מישראל שם והיותר נראה לפי דרך זה כי תודוס תמה מה ראו שהרי היו יכולים לטעון מודעא רבה ולא יצטרכו למסור נפשם דב"נ אינו מצווה על ק"ה כמבואר סו"פ בן סורר ומורה ומה ראו על ככה להחמיר על עצמם אע"ג דב"נ אינו מצווה נמי על וחי בהם הא משמע שם מהתו' דמסברא חצונה הוא ובישראל נמי לא נכתב אלא משום דנצטוו בג' עבירות על ק"ה הוצרך למכתב שלא נילף כל התורה מנייהו וא"כ בב"נ אמרינן מסברא חצונה שלא ימסור נפשו והוא בכלל אך דמכם לנפשותיכם אדרוש דיליף מניה ממית עצמו ובהדיא אמרינן במדרש אך דמכם יכול אפי' כחנני' מו"ע ת"ל אך הרי ממש כמ"ש ומסיק דיליף ק"ו מצפרדעי' שלא נצטוו מעולם מכ"ש הם שנצטוו איך יעשו טצדקי לטעון מודעא להיות כלא נצטוו:

ובזה י"ל דרך דרוש מאי דמייתי הך ועוד דרש עמ"ש בזה לעיל בסמוך וי"ל כך דהנה יש לנו תי' מרווח על תודוס שהאכיל גדי מקולס ולא חשש לקדשים בחוץ דס"ל קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל ויכול להקריב בזה"ז וס"ל כמ"ש תו' במגילה הנ"ל דלא גזרו טומאה על ארץ העמים בענין הקרבה ואין כאן עון אשר חטא אך האמרי' סוף מס' זבחים דדוקא נו"נ מקריבי' בבמה ולא פסחים ויליף ליה מדכתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה איש כל הישר בעיניו וה"פ כשתעברו הירדן ויותרו הבמות לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום אלא כל הישר בעיניו היינו נו"נ לא פסחים עי' לעיל בתו' ל"ח ב' והתם אפי' בבמת ציבור אוסר שארי חובות חוץ פסחים ע"ש בסוגיא דזבחים וצ"ל דתודוס ס"ל דגם בבמת יחיד שרי' אפי' פסחים ודכתיב לא תוכל לזבוח הפסח באחד שעריך היינו בשעת אי' הבמות כשכל ישראל נכנסים בשער א' ע"ש בזבחים אבל בשעת היתר הבמות מותר אפי' בבמת יחיד וקרא דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו מפרש כפשוטו דהראב"ע פי' דבמדבר לא יראו ה' ואמר שלא יעשו עוד כן בא"י והרמב"ן הקשה איך כלל משה עצמו בזה ואמר אנחנו עושי' הישר בעיניו ע"ש וגם ק' מה ענין זה למדבר או לא"י אבל לענינינו יובן דבמדבר היו כולם עובדים ה' מפני הישר בעיניהם שכן בחרו אבל אם ירצו יטענו מודעא בכל יום וכן אחר החורבן עד שקבלוה בימי אחשורוש ואמר שבעברם הירדן לא יעשו כן כמ"ש הרמב"ן שאין מודעא בא"י ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו ולכן גלו ע"י עונותיהם כי בא"י לא מהני להו טענה הנ"ל וכן דרש תודוס להאי קרא וא"כ י"ל שמותר להקריב פסח בזה"ז ולכן מייתי הך ברייתא לראיה לו שכן דרש מה ראו פי' ולא טענו מודעא ש"מ דס"ל דהיו יכולים לטעון מודעא וק"ל:

ק"ו מצפרדעים המרש"א בח"א הק' דאיכא למפרך מה לצפרדעים שכן אינן מצווים על וחי בהם ותי' כ"ז אני מכניס בק"ו ע"ש ולפמ"ש בסמוך דהיה להם לטעון מודעא וא"כ לא יהיו גם הם מצווים על וחי בהם ואי משום סברא חצונה שכתבתי לעיל א"כ גם זה שייך בצפרדעים אבל ק' לי פירכא אחריתי מה לצפרדעים שכן דמן מותר לצורך בני אדם דכתיב כירק עשב נתתי לכם את כל ואיך לא ימסור נפשו לקדושת ה' משא"כ בני אדם שאין דמו מותר לחבירו ואפי' להקריב לשמי' לא ירצה מה"ת שימסור נפשו ולא שייך גם תי' המרש"א כ"ז אכניס דחומרא הכתובה בקרא אין מכניסים בק"ו כמבואר בתו' ריש מס' קדושין גם בעיני יפלא עוד הך ק"ו מה להם לצפרדעים בק"ה והשי"ת נתן בטבעם שלא ברצונם שיכנסו לתנור הלא יותר טוב היה ללמוד מראש צורים אאע"ה שלא נצטוה ומסר נפשו לכבשן ממש וגם הוא הי' יכול להמלט כמ"ש כל המפרשים ויש מהם אמרו שלכן לא נתפרסם מעשה זה בתורה משום שאין ללמוד ממנו למק"א דלאו שפיר דמי לממסר נפשו בשיכול להמלט ועברמב"ן ס"פ נח וי"ל ק' מתורצת בחברתה דמאברהם לא מצי ללמוד דלמא באמת לא שפיר עביד גם הוא אבל הצפרדעים ע"כ לא לחנם עשה הקב"ה זה הנס שהצפרדעים שטבען ממים ילכו אל תנור אש ע"כ לרמז לפרעה שהוא רוצה לעקור אומה שאביהם הושלך לאש דומי' דאתון של בלעם שנטתה ג' פעמים לרמז שרוצה לעקור אומה שמקיימת מצות ג' רגלים ה"נ דכוותי' וא"כ מזה מוכח ששפיר עביד אברהם אע"ה ויש ללמוד ק"ו ממנו שעדיין לא נצטוה ומנפשו ולבו עשה כל המעשי' והוכשרו בעיני השי"ת ק"ו לדידן ואע"ג דהש"ס קאמר ק"ו מצפרדעים הוא מדרך חכמים לדבר בקיצור רמז וחדה ובשגם שיש בצפרדעים ענין עמוק עמ"ש בחי' תורה של' בפ' בא בעזה"י פי' על מאמר נפלא בפ' שירה על הצפרדע כי לא דבר רק הוא:

כל המטיל מלאי כו'. פירשתי פסוקי תהלים לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע וגו' ויהי עתם לעולם ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך כי קל הוא להיות העם ניזונין בזכות שמטילים מלאי דה"ל מדה במדה ושורת הדין כן הוא וכן קל הוא שיפתחו מעיינות החכמה ויתעורר לבות הת"ח לעבודת ה' בזכות עוסקם בתורה יום ולילה כי כן היא המדה אבל שיזון הת"ח בזכות עסק התורה זהו חלף עובר בעומד וקשה לעשות זה וכן לפתוח לב הע"ה בעבודת ה' בזכות מטיל מלאי הוא מן ההפכים ג"כ ולכן קשה מאד להדוך שונאינו תחתם כי יקופחו הרבה הרבה מזכיותינו ע"י פועלים ההפכים האלו אמנם אי היו הת"ח ג"כ מטילי מלאי והע"ה עתה הי' לומדי תורה ג"כ עם עסקם במו"מ הי' כל א' יונק משלו בקלות והיינו בונים עולמינו ומחריבין עולמי שונאינו ולזה אמר לו עמי שומע לי הם המכוני' רק עמי העוסקים במו"מ היו שומעי' לי ג"כ היינו עסק התורה וישראל הת"ח המכונים ישראל בדרכו יהלכו הוא עסק מו"מ באמונה ע"ד שפירשתי במק"א אם בחוקותי תלכו ופסוק חשבתי דרכו אזי כמעט אויביהם אכניע כנ"ל ויהי עתם לעולם עת הגאולה הי' לעולם כי שמעו בקולי ואמר ע"ד הרמז ויאכילהו מחלב חטה פי' שהי' מאכילם חטה פרנסתם מחלב בזכות הטלת מלאי כל חלב לה' חלב ר"ת חיים למחזיקים בה בזכות אותו החלב הי' אוכלי' חטה ומצור דבש אשביעך בזכות עסק התורה שהיא לנו לצור מעוז עי' תו' ריש מגילה ישביענו דבש ר"ת דעה בינה שכל:

כי בצל החכמה בצל הכסף. חוץ לכוונת חז"ל יש לפרש הפסוק כך כי העוסק לשמה זוכה לאורך ימים בימינה והעוסקי' שלא לשמה זוכים לעושר וכבוד בשמאלה וענין העוסק לשמה הוא לכונן מחשבותיו וליישר דעותיו לה' וזהו בצל החכמה בצל הכסף פי' ע"י צל החכמה זוכה לכסף וקורא אותו צל כי עסק שלא לשמה הוא בערך עסק לשמה כערך הצל מן הנר אמנם ויתרון הכשר דעת החכמה תחי' בעליה פי' שיש יתרון בעסק לשמה שהוא להכשיר דעתו וליישר דעותיו כי החכמה בעצמה ולא הצל היא המחי' בעליה אורך ימים בימינה. ובזה ישבנו מסרה אמלא ד' ג' אמלא וא' ואמלא את מספר ימיך אמלא ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת אמלא פי תוכחו' באיוב ואוצרותיהם אמלא והכונה כנ"ל בהקדים כי השבים ע"י מוכיחים הם על הרוב שבים בתחלה שלא לשמה כ"א מיראת עונשים אשר המוכיח מפחידו או מייחלו לשכר הרבה ומ"מ זוכה עי"ז לעושר וכבוד ואח"כ מתוך שלא לשמה בא לשמה ליישר דעותיו ועי"ז זוכה לאורך ימים ג"כ וזהו פי' אמלא פי תוכחות עי"ז אוצרותיהם אמלא בעושר וכבוד ועי"ז בא לשמה והיינו ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת וממנו זוכה את מספר ימיך אמלא היינו אורך ימים בימינה וק"ל:

בגמרא מקולס אין שאין מקולס לא והקשה הב"ח בהלכות פסח סי' תס"ט מאי קושיא דלמא במקולס אסור לאכול אפי' בדיעבד משא"כ באינו מקולס אע"ג דלכתחלה אסור אפ"ה בדיעבד שרי ורוצה להוכיח מזה דלקושטא דמלתא אפילו שאר בשר נמי לרב אסור אפילו בדיעבד וכ"כ בעל מג"א שהיא ראיה שאין עליה תשובה ומשו"ה יש לאסור אף בדיעבד. ולע"ד לא יתכן לומר כן דאכתי הקושיא במ"ע מנ"ל להמקשה לאקשויי בפשיטות כיון דלשון אסור דקאמר רב לא משמע אלא לענין לכתחלה משא"כ לענין דיעבד ודאי טעמא רבה איכא לחלק בין מקולס לשאינו מקולס דבמקולס איכא חששא טפי. ובעיקר קושי' הב"ח נ"ל דלק"מ דמה"ט גופא דלא אסיק המקשה אדעתיה דבמקולס ל"ש אמר ל"ש לא אמר ובשאינו מקולס פי' אין כו' והיינו ע"כ משום דס"ד השתא דעיקר איסורא דמקולס היינו נמי כיון דאורחא דמילתא לומר בשעת עשייה שהוא לצורך פסח א"כ כשאוכל אח"כ במקולס נראה כאוכל קדשים בחוץ א"כ אי ס"ד דלעולם איכא איסורא לומר בשר זה לפסח א"כ אפילו במקולס לא שייך להחמיר ולאסור בדיעבד כיון דלא אמר בשר זה לפסח ועל זה משני הש"ס דבמקולס אע"ג דלא אמר אפ"ה אסור בדיעבד כן נ"ל:

איבעיא להו תודוס איש רומי גברא רבא הוא או בעל אגרופין הוא וכו' משמע דמי שהוא בעל אגרופין הגם שראוי לנדותו יכולין לימנע מלנדותו וכ"כ הרב חק יעקב סי' תע"ו. ואפשר דדוקא בכי האי גוונא שלא היה איסור גמור רק דנראה כאוכל קדשים בחוץ אבל אם היה איסור גמור אף דרבנן אין חוששין משום דבעל אגרופין הוא. וכתב הרב חק יעקב שם דכל זה כששב מחטאו כשהתרו בו ועמ"ש הרב עצמו בעיון יעקב. והיה אפשר לומר דר' יוסי בר אבין דאמר מטיל מלאי לכיס ת"ח הוה סובר דלא סגי לפוטרו מנדוי בהיותו גברא רבא או בעל אגרופין ומשו"ה אמר דמטיל מלאי דודאי לא יכחיש דהוה גברא רבא דהא תניא עוד זו דרש ומוכח דדרש דרשא אחרת וקאמר עלה עוד זו דרש וגם בהאי דרשא לחודה הודיע דגברא רבא הוא דבאומרו מה ראו רמז גופי הלכות כמו שפירשו ר"ת ור"י אלא דר' יוסי בר אבין מוסיף דהיה מטיל מלאי וסובר דמשום דהיה עוסק בתורה וגמילות חסדים פטרוהו מנדוי. אמנם כד דייקת ליתא דאי תורה וג"ח מצילין מנדוי גם בתורה לחוד מסתברא דתורה אצולי מצלא. ותו דכיון דכל עצמו להכי הוא דאתא הול"ל מטיל מלאי נמי הוה. אלא מוכרח שכונתו דמלבד היותו גברא רבא עוד אחרת היתה דמטיל מלאי ואף גם זאת לחודא תצילהו דדינו כת"ח וכמו שביאר הרב פרשת דרכים סוף דרוש כ"ד ע"ש באורך ועיין בספר מקראי קדש למהרח"א במאמרים:

מה ראו חמ"ו וכו' כתבו התוס' בשם ר"י דהכונה מה ראו שלא לברוח וכו' והקשה הרב שבות יעקב ח"ב סי' ק"ו דהי"ל לברוח כיון דמקיים שניהם שלא לעבור וגם וחי בהם ותירץ דבלא"ה קשה מה ק"ו מצפרדעים שאני צפרדעים שנצטוו על זה אלא דגם חמ"ו נצטוו על כך כדאמרו בסוטה דף יו"ד שיצאת ב"ק אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור חייך שאני מציל ג' בניך מן האור מאן נינהו חמ"ו לכך לא ברחו להמלט על נפשם עכ"ל ולי הדל אינו מחוור דא"כ ידעו שניצולים ומהכתוב ורז"ל נראה דמסרו עצמן ממש כמש"ה יכול לשזבותנא וכו' והן לא ידיע ליהוי וכו' ואמרו רז"ל בילקוט מציל או לא מציל ידיע ליהוי ובפירוש אמרו במדרש חזית ע"פ זאת קומתך דאמרו ליחזקאל מה אמר הקב"ה אמר להם אינו מתקיים עליכם א"ל בין מתקיים בין אינו מתקיים אנו נותנין נפשותנו על קדושת שמו תדע לך וכו' לאחר שבאו אל יחזקאל ושמעו התשובה אמרו לנ"נ והן לא ידיע להוי בין מציל בין אינו מציל וכו' ע"ש וכן מבואר נגלה בזהר הקדוש ח"א דף קמ"ב שמסרו עצמן על קדושת ה' לישרף ממש. ומכאן תשובה למה שישב ודרש מהר"י פינטו שכונת חמ"ו שהובטחו שיצילם מק"ו מצפרדעים שלא מתו אשר היו בתנור כמשז"ל והאריך בזה ע"ש דמלבד דפשט המאמר הפך דרכו של הרב ז"ל עוד בה דמדברי רז"ל למדנו כי מסרו עצמם על קדוש ה' כי יחזקאל אמר להם שלא יצילם ה'. ותו שהב"ק ליהודה אמר סתם שאני מציל ג' בניך מן האור. אלא דלמפרע נודע ביהודה דחמ"ו הן הנה בדבר ה' ליהודה. והש"ס קאמר מאן נינהו המ"ו כי אחר הצלתם נגלה לנו מי הם וכן אמרינן פ' ע"פ דף קי"ח שאמר הקב"ה לגבריאל שהיה רוצה להציל לאברהם אע"ה תזכה להציל ג' מבני בניו סתם וכונתו היתה על חמ"ו וא"כ מאחר שהב"ק אמר ליהודה סתם חייך שאני מציל ג' בניך ולא פורש מי אלה הא ודאי לא מיקרי שחמ"ו נצטוו על כך וק' על הרב שבות יעקב:
והיותר נראה בזה הוא מ"ש הרב פר"ח בנימוקיו לס' המדע דבין לפי' ר"ת שהיה אנדרטי בין לפירוש ר"י דמצו לברוח מסרו עצמן דלגדולי הדור כמותם דאיכא קדוש ה' הרבה לכ"ע שרי לממסר נפשיהו ע"ש ובשיטה מקובצת כתובות דף ל"ג ריש ע"ב מהש"ס באורך. ולפ"ז הא דנשאו בעצמן ק"ו מצפרדעים דרשא בעלמא והעיקר היה משום דהיו גדולי הדור ואיכא קדוש ה' ביותר. ואחר זמן ראיתי בלקוטי רב בצלאל כ"י שהביא משם גיליון דמפרש רבינו מאיר מה ראו למסור עצמן והיו בוטחים שינצלו נשאו ק"ו מצפרדעים שלא מתו אשר בתנורים וק' לרבי דהול"ל שמסרו עצמן להנצל ועוד ח"ו שמסרו עצמן על כך וכו' תוס' כ"י עין רואה שדברי הר"י פינטו ומ"ש בעניותי הם דברי הראשונים:

קרוב להאכיל. דומה לקדשים: שאינו מקולס לא. וקשיא לרב דאמר בשר גרידא מיחלף בפסח: ומשני מקולס אע''ג דלא אמר בשר זה לפסח ולא מזכיר עליו את השם אסור אבל שאינו מקולס אמר הרי בשר זה לפסח אסור משום דנראה כקורא שם: רב אחא מתני לה להא מתני'. דתודוס: כר' שמעון. אמר רבי שמעון תודוס איש רומי כו': רבי שמעון פוטר. באומר הרי עלי מנחה מן השעורים דתנן במנחות מביא מן החיטין דכיון דאמר הרי עלי מנחה תפוס לשון ראשון ומנחה אינה באה מן השעורין נדבה הלכך יביא מן החיטין ורבי שמעון פוטר דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס ונדבק ודעתו לכל מה שמוציא בפיו ולמנחת שעורין נתכוין וסבור שאדם יכול להתנדב ולהביא כן ולפיכך אין בדבריו כלום והאי מאכיל גדי מקולס נמי מאי קרוב לקדשים בחוץ איכא הלא מחיים לא קרא עליו שם פסח ואפילו היה קורא לו שם בשעת צלייה שלא כדרך המקדישין הוא ואין השם חל עליו: ר' שמעון. דפטר באומר מנחה מן השעורים ולא חייביה משום תפוס לשון ראשון בשטת ר' יוסי אמרה דאמר במסכת תמורה (דף כה:) אף בגמר דבריו אדם נדבק ונתפס כלומר תופס הוא את גמר דבריו דתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר''מ דאמר תפוס לשון ראשון רבי יוסי אומר אם לכך נתכוין תחלה הואיל ולא הוה אפשר ליה להוציא שני שמות כאחד ועל כרחו הוציא זה אחר זה דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים: מאי לאו מדרבי שמעון סבר לה כרבי יוסי. בתפישת גמר דברים: ר' יוסי סבר לה כר' שמעון. במתנדב שלא כדרך המתנדבים דלא אמר כלום וההיא דתודוס לא מתוקמא כר' יוסי: ה''ג לא ר''ש סבר לה כר' יוסי ולא רבי יוסי סבר לה כרבי שמעון. והכי פירושא לא היא כדאמרת אלא רבי שמעון סבר לה כרבי יוסי דאף בגמר דבריו נתפש דעת האדם והוה ליה מתנדב שלא כדרך מתנדבין ורבי שמעון סבר הואיל ושלא כהוגן התנדב אין בדבריו כלום אבל רבי יוסי לא סבר כרבי שמעון במתנדב שלא כדרך המתנדבין דלא אמר כלום אלא חיובי מחייב ליה להביא מנחת חיטין ולאו משום תפוש לשון ראשון אלא משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וגבי גדי מקולס נמי אע''ג דשלא כדרך המקדישין הוא הוה ליה קרוב להאכיל קדשים בחוץ דאי הוה אמר עליה הרי זה לפסח אמרי לדמי פסח קאמר: גברא רבה הוה. ומפני כבודו לא גזרו עליו נדוי: או בעל אגרופין. ומפני היראה: ועוד זו דרש. אלמא גברא רבה הוה: מה ראו. שלא דרשו וחי בהן ולא שימות בהן: מטיל מלאי. נותן סחורה לתלמידי חכמים להשתכר בה: בצל החכמה. במחיצת החכמה יכנס זה שהנההו מנכסיו: מתני' מקום שנהגו להדליק את הנר. בגמרא מפרש טעמא: גמ' בין שאמרו להדליק. אותן שנהגו להדליק והנוהגין שלא להדליק לא נתכוונו אלא לדבר אחד להפריש עצמו ממשכבי אשה האומרים להדליק משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר והאומרים שלא להדליק סוברים כשהנר דולק רואה את אשתו ומתאווה לה: יישר. שפיר קאמרת וכן א''ר יוחנן ולא גרסינן יישר: ודאי דאמריתו כו'. אמת הדבר ששמעתי עליכם שאתם אומרים משמיה דר' יוחנן הכי: הדר עולא חזא ביה ברבה בר בר חנה בישות. נסתכל בו בפנים זועפות כלומר אתה אמרת בשם רבי יוחנן והוא לא אמר כן אלא אף במוצאי יוה''כ מברכין עליו הואיל ודבר חדש הוא שנאסר בו כל היום ועכשיו נהנה ממנו: אנא אהא אמרי להו. משמיה דרבי יוחנן דענה אחר התנא וחכמים אוסרין להדליק את הנר אף ביום הכפורים שחל להיות בשבת עד מוצאי שבת ולא הזכרתי שמו של ר' יוחנן על אור במוצאי שבת אלא בזו והם סבורים שעל דבר ברכת האור הזכרתי שמו: עדא תהא. זאת תהיה בזו אני מודה שאמרה ר' יוחנן: זה עולא. שהבין מדבריו של רבה בר בר חנה טעות וחזא ביה בישות וסתם דבריו שלא אמר לו כלום והיינו עצה בלב איש דנקיט ליה בלביה ולא אמר לו למה אמרת כך:

רבי שמעון בשיטת רבי יוסי אמרה דאמר אף בגמר דבריו וכו'. אע''ג דלר' יוסי חיילי תרוייהו היינו משום דתרי מילי קאמר ואינם פירוש זה לזה אבל הכא מן השעורים הוא פי' מה שאמר הרי עלי מנחה וכיון דאף בגמר דבריו אדם נתפס מבטלים להא דאמר בתחלה הרי עלי מנחה ואפי' אם אמר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך דהיינו טעמא דרבנן דאלים להו לשון ראשון ולא הוי נדר ופתחו עמו כי אמר אילו הייתי יודע כו' כדאמרינן בהמנחות והנסכים (מנחות קג.): מה ראו חנניה מישאל ועזריה. פ''ה מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהן וקשה דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין (דף עד.) דלכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה ומפר''ת דצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו ע''ז הוה אלא אינדרטא שעשה לכבוד עצמו ולכך קאמר מה ראו וכן משמע מדכתיב לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דדהבא לא נסגוד משמע דאלהא דידיה וצלמא תרי מילי נינהו ואתי נמי שפיר הא דאמרינן באלו נערות (כתובות לג:) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ואי ע''ז הוה ח''ו שהיו משתחוים לו ומיהו לשון פלחו לא אתי שפיר ור''י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל כדאמר בחלק ( סנהדרין צג.) ג' היו באותה עצה: אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת. הקשה ה''ר יוסף למה אין מברכין בכל שעה שנהנה ממנו דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ותירץ דה''מ כשגופו נהנה אבל שאר הנאה לא ואף על גב דמברכין על אור השמש בכל יום היינו משום שמתחדש בכל יום:

דף נג - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד