פסחים נג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - א

והגפנים אסורים בקציצה, משיגריעו [משיגדלו קצת ויהיו נקראים גירוע].

והזיתים אסורים בקציצה, משיניצו [משיגדיל הנץ שעליהם].

ושאר כל האילנות, משיוציאו את תחלת הפרי. ^[1]

ואמר עלה רב אסי: הא דקתני "והגפנים משיגריעו" הוא "בוסר", הוא "גירוע", הוא "פול הלבן"! שכולם שיעור אחד הם.

והוינן בה: וכי "פול הלבן" סלקא דעתיך דהיינו גירוע ובוסר - והלא בגפנים מיירי!?

ומשנינן: אלא אימא, "בוסר היינו "גירוע", ושיעורו של הענב בשלב זה של גידולו הוא כגודל פול הלבן.

ומסיק רב שימי לראייתו: ומאן הוא התנא דשמעת ליה דאמר בענבים, דדוקא בזמן שהם בוסר, אין [הרי הם חשובים פרי], אבל סמדר לא חשיב פרי?

הלא רבנן אמרו כן, ולא רבי יוסי [דסבר דאף סמדר קרוי פרי].

וההיא מתניתין כשיטתייהו אזלא. וקתני בה, "שאר כל האילנות, משיוציאו"! ומיד בתחלת היציאה כבר הוא קרוי פרי.

נמצא, דכפניות התמרים קרויות פרי אף לחכמים. ושוב הדרא קושיא לדוכתה, איך קצץ רב אילעאי את הדקלים, ולא חשש להפסד פירות שביעית?

ומשנינן: אלא, רבי אילעאי, בדיקלא דניסחני קץ!

שקצץ עצי דקל זכר, שפירותיו אינם מתבשלים לגמרי לעולם על העץ. אלא גודרים אותן בניסן, והן מתבשלות מאליהם בתוך כלי העשוי מכפות תמרים. ולעולם הם נשארים קטנות. נמצא דלא הפסידם כלום בקציצת הדקל.

תנו רבנן: אוכלין בשנת השביעית מן הענבים שבבית עד שיכלו לחיה בשדה דליות [גפנים המודלים על גבי כלונסאות] של אוכל [שם מקום הכרמים].

ואם יש גפנים שהן יותר מאוחרות מהן, וכלות לאחר דליות של אוכל, אוכלין עליהן עד שיכלו.

ואוכלים בזיתים שבבית עד שיכלה הזית מהמקום האחרון שבתקוע לחיה מן השדה, שבתקוע הזיתים מרובים בו, ושם הם כלים לאחר שאר המקומות.

רבי אליעזר אומר: אוכלים מהזיתים עד שיכלה מקום הזית האחרון של גוש חלב. שאף שם הזיתים מרובים, וכלים לאחר זיתי תקוע.

ואיזהו כילוי - עד כדי שיהא עני יוצא לבקש שם זיתים ואינו מוצא, לא בנופו [בענפיו] של הזית, ואף לא מוצא בעיקרו של הזית, זיתים שנשרו מענפיו בשיעור רובע הקב.

ואוכלים בגרוגרות תאנים שבבית, עד שיכלו פגי בית היני [שם מקום] מן השדה, ששם הם כלים לבסוף.

אמר רבי יהודה: לא הוזכרו פגי בית היני להחשב כפירות אלא לענין חיוב מעשר.

וכדאיתא: פגי בית היני, ואהיני [תמרים] דטובינא [שם מקום] - אף על פי שהם קטנים לעולם, הרי הם חשובים פירות, חייבין במעשר.

שנינו לעיל: אוכלין בתמרים עד שיכלה התמר האחרון שבצוער!

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אוכלין על סמך התמרים של בין הכיפין [המצויים בכפות הדקל] אבל אין אוכלין על סמך התמרים של בין השיצין [המצויים בקוצים שבתחתית הדקל], משום דלא חשיב כמצוי לחיה בשדה, לפי שאינה יכולה ליטול אותם משם.

ורמינהי: אוכלין בענבים של שביעית עד הפסח. ובזיתים עד העצרת. ובגרוגרות עד החנוכה. ובתמרים עד הפורים, שזהו זמן הכילוי מן השדה בכל המינים האמורים.

ואמר רב ביבי: רבי יוחנן, הני תרתי בתרייתא הוה מחליף. והיה שונה "בגרוגרות עד הפורים, ובתמרים עד החנוכה"!

קתני מיהת, דזמן ביעור התמרים הוא בחנוכה או בפורים ולא כדקתני באידך ברייתא "עד שיכלה האחרון שבצוער".

ומשנינן: אידי ואידי חד שיעורא הוא. שבחנוכה כלה התמר האחרון שבצוער.

ואי בעית אימא: בלאו הכי ליכא לאקשויי מידי מההיא ברייתא.

שהרי לא קבע התנא בהם זמן גמור. דהא קתני בהדיא "אם יש מאוחרות מהן, אוכלין עליהן".

תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: סימן להרים, עצי מילין [עפצין], שכל מקום שגדלים שם עצים אלו, סימן הוא לכך שהוא מקום הרים. שדוקא עצים אלו גדלים בהרים. אבל שאר אילנות אין ההרים יפים לגידולם. סימן לעמקים דקלים. (ג"מ)

סימן למקום נחלים, הם הקנים.

סימן למקום שפלה, היא השקמה.

ולאו ראיה גמורה היא. ואין הכרח שכל מקום שאין בו שקמים לא נקרא שפלה. אלא דרך השפלה לגדל שיקמים.

ואף על פי שאין ראיה לדבר, יש זכר לדבר. שנאמר "ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים, ואת הארזים נתן כשקמים אשר בשפלה לרוב". אלא השקמים מצויין בשפלה לרוב.

ומפרשינן: הא דקתני "סימן להרים מילין, וסימן לעמקים דקלים", נפקא מינה לבכורים.

דתנן: אין מביאין בכורים אלא משבעת המינין. וילפינן כן מגזירה שוה ד"ארץ - ארץ". כתיב בבכורים "מארצך", וכתיב בשבעת המינים "ארץ חטה ושעורה.

ולא מביאין בכורים לא מדקלים שבהרים לפי שאינם משובחים, אלא מדקלים שבעמקים. ולא מפירות, תבואות הדגן, שבעמקים, לפי שהמים מתאספים שם, והתבואה נרקבת ונכמשת מחמתם.

והא דקתני "סימן לנחלים קנים", נפקא מינה לענין נחל איתן, שעגלה ערופה נעשית על נחל איתן. וכל שאין קנים גדלים בו, לא מיקרי נחל.

והא דקתני "סימן לשפלה שקמה", נפקא מינה למקח וממכר! שמי שאמר לחבירו "שפלה אני מוכר לך", צריך שיהיו בה שקמים.

ומסקינן: והשתא דאתית לפרש הכי, בכולהו [בהרים ועמקים ונחל] נמי יש לומר דנפקא מינה למקח וממכר.

מתניתין:

אסור לישראל להשאיל או להשכיר בהמה גסה לנכרי, משום שהוא מצווה על שביתת בהמתו בשבת. וחיישינן שמא יעבוד עמה הנכרי בשבת, ונמצא הישראל עובר בלאו "דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך".

וגזרו חכמים אף על מכירת בהמה גסה לנכרי.

ושני טעמים הובאו [בעבודה זרה טו א]: האחד, משום גזירה אטו שאלה ושכירות. והשני, משום "נסיוני", דחיישינן שמא ימכרנה הישראל לנכרי בערב שבת סמוך לחשיכה, ויאמר לו "בא וננסנה אם היא הולכת היטב כשהיא טעונה". ותלך הבהמה מחמת קולו של הישראל, ונמצא שעובר על לאו דמחמר.

ואין גזירה זו נוהגת בבהמה דקה, משום דלאו בת מלאכה היא. אלא שיש מקומות שהחמירו בהם על עצמם שלא למכור אף בהמה דקה, כדי שלא יבואו לידי מכירת גסה. ואין מנהג זה מחייב אלא באותו מקום שנהגו בו כן, ולא בשאר מקומות.

א. מקום שנהגו בו למכור בהמה דקה לנכרים, הרי הם מוכרין. ומקום שלא נהגו בו למכור אותה, אין מוכרין.

ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, שאיסור זה אינו תלוי במנהג, אלא מגזירת חכמים הוא, כמבואר לעיל.

ולא ימכור אף עגלים קטנים, וסייחין קטנים, בין שלמין ובין שבורין.

ואף שהקטנים והשבורים אינם בני מלאכה, גזרו אף בהם. משום דמיחלפי בגדולים ובשלמים. ואם יראו אותם ברשות הנכרי, יבואו להתיר אף בהמה שהיא בת מלאכה.

רבי יהודה מתיר בבהמה שבורה למוכרה לנכרי. כי מאחר והיא שבורה, אין הגוי משהה אותה אצלו, אלא שוחטה מיד. הלכך ליכא למיחש שמא ישראל אחר יראנה אצלו, ויבוא להתיר כל מכירה.

בן בתירה מתיר בסוס, למוכרו לנכרי. לפי שאין מלאכתו אלא לרכיבה. ואין בה משום מלאכה דאורייתא, אלא היא אסורה משום שבות בעלמא. הלכך לא גזרו על מכירתו אטו שאלה ושכירות או נסיוני.

ב. יש מקומות שנהגו בהם שלא לאכול בשר צלי בליל פסח, משום דמיחזי כאוכל קרבן פסח מחוץ לעזרה.

מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, אוכלין.

ומקום שנהגו שלא לאכול צלי בלילי פסחים, אין אוכלין!

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיאמר "בשר זה לפסח", מפני שהוא נראה כמקדיש את בהמתו. ואחר כך כשאוכלו, הרי הוא נראה כאוכל קדשים בחוץ.

אמר רב פפא: דוקא בשר אסר רב לומר כן.

אבל בחיטי לא אסר. לפי שכשאומר "חיטים אלו לפסח", המובן הוא דיהיו החיטים מינטר [שמורים] לפיסחא מחימוץ, קאמר. ולא משמע כלל דכוונתו למוכרם ולקנות פסח בדמיה (רש"י).

אבל ובשר לא מתפרש ששומרו לפסח אלא משמע שמקדישו.

מיתיבי: תניא: אמר רבי יוסי: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין [צלויים בשלמותם, כצלית הפסח. שכרעיהם תלויים להם בצדם, כמי שנושאים את כלי זינם. שתרגום "כובע" "קולסא"] בלילי פסחים.

שלחו לו חכמים: אלמלא תודוס אתה, גזרנו עליך נידוי משום שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ!

ותמהינן: וכי אכילת קדשים סלקא דעתך דאית בזה? והלא לא היו הגדיים קדושים בקדושת פסח, אלא רק נראו כפסחים.

הערות

^[1] ולאו היינו כמו "יוציאו" דבית שמאי. תוספות אנשי שם.

משיגריעו שיגדלו מעט, והזיתים משיניצו ותיראה מקצת דמות הפרי מהם, ושאר כל האילנות משיוציאו תחילת פרי. ואמר רב אסי: הוא שיעור בוסר, הוא גירוע, הוא פול הלבן, ותחילה תוהים על הלשון: פול הלבן סלקא דעתך [עולה על דעתך] וכי מה לפול הלבן על הגפנים?! אלא אימא [אמור, ותקן]: שיעורו כפול הלבן.

ומאן שמעת ליה [ומי שמעת אותו] שאמר בוסר — אין [כן] נחשב כפרי, סמדר — לא, הלוא הם רבנן [חכמים] ולא ר' יוסי, וקתני [ושנו] אף הם שאר כל האילנות משיוציאו. משמע שבדקלים גם תמרי הבוסר דקלים הם! אלא חוזרים אנו מהתירוץ הקודם ואומרים כי ר' אילעאי בדניסחני קץ [בתמרים גרועים קצץ], שתמרים אלה לעולם אינם מתבשלים על העץ ואין להם תקנה אלא בהבחלה בקרקע בלבד, ומשום כך אינו עובר כשקוצצם.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אוכלין בענבים בשביעית עד שיכלו דליות (ענפי) הגפנים של המקום אוכל. ואם יש מאוחרות מהן — אוכלים עליהם, שלא נאמר שם מקום זה אלא מתוך ההנחה שהוא האחרון, אבל לא לקבוע הלכה באופן זה דוקא.

וכן אוכלים בזיתים עד שיכלה זית אחרון שבתקוע, ואילו ר' אליעזר אומר: עד שיכלה אחרון של גוש חלב. ומה משמעו שיכלה — כדי שיהא עני יוצא לחפש ואינו מוצא לא בנופו (בענפיו) ולא בעיקרו (בגזעו) מן הזיתים שנפלו כדי שיעור רובע הקב. אוכלין בגרוגרות (תאנים יבשות) עד שיכלו פגי בית היני.

אמר ר' יהודה: לא הוזכרו פגי בית היני לשם ענין זה אלא שכבר נחשבים הם כפירות לענין מעשר. דתנן [שהרי שנינו במשנה]: פגי בית היני ואהיני דטובינא (ותמרי טובינא) שאינם מגיעים לבישול גמור — בכל זאת טובים הם למדי, וחשובים עד שהם חייבים במעשר.

שנינו כי אוכלים בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אוכלין תמרים על של בין הכיפין שנמצאים עדיין בין ענפי הדקל ואין אוכלין על של בין השיצין (הקוצים).

ורמינהי [משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: אוכלין בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת (שבועות), בגרוגרות עד החנוכה, ובתמרים עד הפורים, ואמר רב ביבי: ר' יוחנן תרתי בתרייתא [שתים אחרונות] — מחליף. כלומר, שהיה גורס בגרוגרות עד הפורים, ובתמרים עד החנוכה, ושיעור זה נבדל ממה שאמרנו שמותר לאכול תמרים עד שיכלה האחרון בצוער. ומשיבים: אידי ואידי חד שיעורא [זה וזה שיעור אחד] הוא, אלא שהחכם הראשון קבע לפי המקומות בהם גדלים תמרים והאחר לפי סדר הזמנים. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הא קתני בהדיא [הרי שנינו במפורש] אם יש מאוחרות מהן — אוכלים עליהן, משמע שלא נקבעו המקומות אלא לסימן והכל נקבע למעשה לפי המציאות, וכן גם לענין קביעות הזמנים.

ב תניא [שנויה תוספתא] כהמשך לדברים שהובאו קודם משם רבן שמעון בן גמליאל אומר: סימן להרים שצומחים בהם עצי מילין (עפצים המשמשים להכנת דיו), סימן לעמקים — דקלים, סימן לנחלים — קנים, סימן לשפלה — שקמה. ואף על פי שאין ראיה לדבר שזהו הסימן, מכל מקום יש זכר לדבר ורמז לו בכתוב שנאמר: "ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים ואת הארזים נתן כשקמים אשר בשפלה לרב" (מלכים א י, כז).

ומבארים את פרטי תוספתא זו: "סימן להרים מילין סימן לעמקים דקלים". לשם מה זקוקים לסימנים אלה? נפקא מינה [יוצא מזה] שינוי הלכה למעשה לענין בכורים. דתנן [שהרי שנינו בברייתא]: אין מביאים בכורים אלא משבעת המינים ודווקא מן המשובחים שביניהם, ולכן לא מביאים מדקלים שבהרים שכיון שאינם המקום הראוי לדקלים אין פירותיהם משובחים, ואף לא מפירות שבעמקים שאין פירות ההר גדלים שם כראוי.

"סימן לנחלים קנים" נפקא מינה [יוצא מזה הבדל למעשה] לענין נחל איתן האמור בתורה, שיש לערוף בו את העגלה שמביאים על רצח שלא נודע רוצחו אל הנחל וסימנו של נחל — מקום גידול קנים. "סימן לשפלה שקמה" מסבירים נפקא מינה [יוצא מזה להלכה] לענין מקח וממכר, שאם היתנה אדם שהוא קונה אדמה בשפלה הגדרת הדבר היא למקום המגדל שיקמים. ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך] להסביר שהדבר נוגע להגדרת טיב הקרקעות ולמקח וממכר כולהו נמי [כולם גם כן] שאר הסימנים יפים למקח וממכר, לדעת מה נקרא איזור הרים ומה נקרא מקום עמקים.

ג משנה כיון שדובר במשנה הראשונה בדבר מקומות שנהגו בהם מנהגים שונים, מביאים עוד הלכות שונות הקשורות בחילוקי מנהגי המקומות. מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים — מוכרין, מקום שלא נהגו למכור מפני כמה חששות וגזרות שיש בדבר — אין מוכרין. אבל בכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה כפרות וגמלים וגם לא עגלים וסייחים, בין שהיו בעלי החיים שלמים בין שהיו שבורים (בעלי מומים). משום שאסרו חכמים מכירה זו שמא יקרה שלא תגמר המכירה או יתחרט אחד הצדדים, ונמצא למפרע שעבדו בבהמתו של ישראל בשבת בניגוד לאמור במפורש בתורה. ר' יהודה מתיר בשבורה שהרי אינה בת מלאכה. בן בתירא מתיר בסוס רכיבה, כי רכיבה על סוס אינה מלאכה שנאסרה מן התורה.

ועוד מנהג הקשור בדיני פסח. מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אף מחוץ למקדש ולאחר חורבנו — אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול שמא ייראה כאוכל קרבן פסח בחוץ — אין אוכלין.

ד גמרא אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם בזמן הזה שיאמר "בשר זה לפסח הוא" מפני שנראה כמקדיש בהמתו לקרבן פסח ולבסוף אוכל קדשים בחוץ. אמר רב פפא: האיסור לומר "דבר זה לפסח" — הכוונה היא דוקא למיני בשר, שהם דומים לקדשים, אבל חיטי [חיטים] — לא, כי כאן אין טועים, ויודעים כי דמינטר לפסחא קאמר [שנשמר הקמח לפסח אמר, התכוון].

ושואלים: ובשר לא? וכי באמת אסור לומר על בשר שהוא לצורך פסח? מיתיבי [מקשים] אמר ר' יוסי: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי, בני קהילתו, לאכול גדיים מקולסים (צלויים בשלמותם) בלילי פסחים כעין צליית הפסח במקדש. שלחו לו חכמי ישראל: אילמלא תודוס אתה שאתה אדם חשוב גזרנו עליך נדוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ. ותוהים על הלשון: "קדשים" סלקא דעתך [עולה על דעתך] הרי ודאי שלא היו אלה קדשים! אלא אימא [אמור תקן]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

from when the grapes form kernels and grow slightly; and olive trees, from when they blossom; and all other trees may not be chopped down from when they produce fruit. And Rav Asi said: It is an unripe grape, it is a grape kernel, it is a white bean, i.e., their legal status is the same. Before this is explained, the Gemara expresses astonishment: Does it enter your mind that the grape is at any stage a white bean? Rather, say: The size of an unripe grape is equivalent to the size of a white bean.

In any case, whom did you hear that said: An unripe grape, yes, is considered fruit, while a grape bud, no, it is not considered fruit? Wasn’t it the Rabbis, who disagree with Rabbi Yosei? And it is taught that, according to the Rabbis, it is prohibited to chop down all other trees from when they produce fruit. This indicates that unripe dates have the same status as ordinary dates. Rather, the Gemara retracts its previous answer and explains that Rabbi Elai chopped down a palm tree with stunted dates, which never ripen on the tree. It was permitted to chop down the tree because the dates can be ripened only after they are removed from the tree.

The Sages taught: One may eat grapes during the Sabbatical Year until the grapes on the vine branches in the place called Okhel have ceased. And if there are grapes elsewhere later than those, one may continue eating grapes on their basis, as the Sages’ statement is merely based on the assumption that the grapes in Okhel are the last to remain in the field, but the halakha is not specific to them.

Similarly, one may eat olives until the final olives have ceased on the trees in Tekoa. Rabbi Eliezer says: One may eat olives until the final olives have ceased on the trees in Gush Ḥalav. At what point is the fruit considered to have ceased? At the point that a poor person will go out to search for fruit and find, neither in the tree’s branches nor in the proximity of its trunk, a quarter-kav of olives that have fallen. One may eat dried figs until the unripe figs of Beit Hini have ceased.

Rabbi Yehuda said: The unripe figs of Beit Hini were mentioned only with regard to tithes, not with regard to the Sabbatical Year. As we learned in a mishna: The unripe figs of Beit Hini and the dates of Tovyana, both of which never completely ripen but are nonetheless edible, one is obligated to tithe them.

We learned in the mishna: One may eat dates in all of Judea until the last palm tree in Tzoar has ceased producing dates. Rabban Shimon ben Gamliel says: One may continue eating dates based on those between the palm branches; but one may not continue eating on the basis of those between the thorn branches.

And the Gemara raises a contradiction from that which was taught in a different baraita: One may eat from the grapes until Passover; from the olives, until the festival of Assembly, i.e., Shavuot; from the dried figs, until Hanukkah; and from the dates, until Purim. And Rav Beivai said: Rabbi Yoḥanan transposes the last two. According to his version of the baraita, one may eat dried figs until Purim and dates until Hanukkah. This is inconsistent with the previous statement that dates may be eaten until those in Tzoar have ceased. The Gemara resolves this contradiction: Both this time and that time are one period. The first Sage designated the deadline in terms of the place where dates grow, and Rabban Shimon ben Gamliel designated the deadline in terms of the dates. And if you wish, say instead that it is taught explicitly: And if there are fruits elsewhere later than those, one may continue eating on their basis. This indicates that the places and the times mentioned are merely indicators, but that the prohibition depends on actual conditions in the field.

The Gemara continues: It was taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: A good sign for mountains is that gallnut oaks, used in the preparation of ink, grow there. A good sign for valleys is palm trees. A good sign for streams is reeds. A good sign for the plain is a sycamore tree. And although there is no proof for these indicators, there is an allusion to the matter in the verse, as it is stated: “And the king made silver to be in Jerusalem like stones, and he made cedars to be as the sycamore trees in the plain” (I Kings 10:27).

The Gemara elaborates on this baraita: A good sign for mountains is gallnut oaks, a good sign for valleys is palm trees. What purpose is served by these signs? The practical difference of these signs pertains to the halakha of first fruits. As we learned in a mishna: One may bring first fruits only from the seven species and only from the highest quality fruit. Therefore, one may not bring first fruits from palm trees that grow in the mountains. Since the mountains are not a suitable location for palm trees, the dates grown there are inferior. Similarly, one does not bring first fruits from produce, i.e., from wheat and barley, that grow in the valleys, because mountain fruits do not grow there properly.

A good sign for streams is reeds. The case where this sign makes a practical halakhic difference is with regard to the rough dried-up stream mentioned in the Torah. When a corpse is found between two towns and the murderer cannot be identified, the Torah states that a calf’s neck is broken in a rough stream. The baraita teaches that growing reeds identify the spot as a stream. A good sign for the plain is a sycamore tree. The Gemara explains that the case where this sign makes a practical difference is with regard to buying and selling. If one stipulates that he is buying land in the plains, it is defined as an area where sycamore trees grow. The Gemara notes: Now that you have arrived at this practical halakhic difference with regard to assessing the quality of land for the purpose of transactions, all the signs can be understood as pertaining to buying and selling as well, to identify valleys and mountainous regions.

MISHNA: Apropos different local customs discussed in the first mishna in this chapter, this mishna discusses various halakhot with regard to which there are different customs. In a place where the people were accustomed to sell small livestock to gentiles, one may sell them. In a place where the people were not accustomed to sell them due to certain concerns and decrees, one may not sell them. However, in every place, one may sell to gentiles neither large livestock, e.g., cows and camels, nor calves or foals, whether these animals are whole or damaged. The Sages prohibited those sales due to the concern lest the transaction be voided or one side reconsider, creating retroactively a situation where a Jew’s animal performed labor for the gentile on Shabbat in violation of an explicit Torah prohibition. Rabbi Yehuda permits the sale of a damaged animal because it is incapable of performing labor. Ben Beteira permits the sale of a horse for riding, because riding a horse on Shabbat is not prohibited by Torah law.

The mishna cites another custom related to Passover. In a place where people were accustomed to eat roasted meat on Passover evenings, outside of Jerusalem or after the Temple was destroyed, one may eat it. In a place where people were accustomed not to eat outside Jerusalem, one may not eat it.

GEMARA: Rav Yehuda said that Rav said that it is prohibited for a person to say in modern times: This meat is for Passover, due to the fact that one appears to be consecrating his animal as his Paschal lamb, and he thereby eats consecrated items outside the permitted area. Rav Pappa said: This prohibition against saying: This is for Passover, applies specifically to meat, which is similar to consecrated meat; however, with regard to wheat, no, it does not apply. In that case, it is clear that one is saying that the flour be watched for Passover.

The Gemara asks: And with regard to meat is that not the case? Is it really prohibited to say that meat is for Passover? The Gemara raises an objection. Rabbi Yosei said: Theodosius [Todos] of Rome, leader of the Jewish community there, instituted the custom for the Roman Jews to eat kids roasted [mekulas] whole with their entrails over their heads on the evenings of Passover, as was the custom in the Temple. The Sages sent a message to him: If you were not Theodosius, an important person, we would have decreed ostracism upon you, as it appears as if you are feeding Israel consecrated food, which may be eaten only in and around the Temple itself, outside the permitted area. The Gemara asks about the terminology used here: Could it enter your mind that this meat was actually consecrated meat? That was certainly not the case. Rather, say instead:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבי אילא קץ כפניתא בשביעית פי' אל טלע של שביעית והיכי עביד הכי והא מפסיד פירי שביעית דלא מנח להו עד [שיהיו] נגמרין והתורה אמר לאכלה ולא להפסד הנה אסור להפסיד פירות שביעית וכי תימא הני מילי פירות הוא דאסור להפסיד אבל כפנייתא עדין אינן פרי והאמר רב נחמן מתחלי דערלה אסירי פי' קצבאן דערלה אסור הואיל ונעשו שומר לפירי והני מתחלי לא היו שומר לפרי אלא בכופרי דהן אל טלע דאלמא פרי הן דהא קרו להו פרי ושני' רב נחמן כרבי יוסי סבירא ליה דתניא רבי יוסי אומר סמדר אסור מפני שהוא פרי ופליגי רבנן עליה ואמרי כל כי האי גונא אינן פרי ואמרי' איני ומי פליגי רבנן עליה בכל האילנות והתנן בשביעית סוף פ"ג מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית ב"ש אומרים כל האילנות משיוציאו וב"ה אומרים החרובין משישרשו וגפנים משיגריעו והזיתים משיניצו ושאר כל האילנות משיוציאו ואמר רבי אסי הא דתנן הגפנים משיגריעו ופי' בעת שיהא בוסר כשיעור פול הלבן יש לו גרעינין ומאותה העת נקרא פרי ואסור לקצצו ולהפסידו דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסדה ש"מ דלהאי תנא בוסר נקרא פרי אבל סמדר אינו פרי מאן שמעת ליה האי סברא רבנן [וקתני] ושאר כל האילנות משיוציאו והנה לא נחלקו רבנן על ר' יוסי אלא על הגפנים בלבד ופרקי' לעולם כל אילן משיוציאו אסור לקצצן ורבי אילא כפנייתא שחנטו קצץ דלדברי הכל אין בהן פרי:
ירושלמי בשביעית סוף פ"ד תאני רב הונא חרובין שלשולן היא חנטן גפנים משיגרעו אמר רבי יונה משיזחילו מים דכתיב (איוב ל״ו:כ״ז) כי יגרע נטפי מים. [עוד שם בפ' חמישי] תאני רשב"ג מהוצאת עלין עד הפגים חמשים יום ומן הפגים עד השיתים שלשים יום ומן השיתים [עד התאנים] חמשים יום רבי אומר כולהו מארבעים יום לוקט תאנה ואינו יודע מאימתי חנטה אמר רבי יונה מונה מאה יום למפרע אם חל לתוכן חמשה עשר בשבט הוא יודע מתי חנטה אמרו לו והלא עמו בטבריא בנות שוח ועושות לשנה אחת אמר לו והלא עמכם בציפורי ועושות הן לשלש שנים:

תנו רבנן אוכלין בענבים עד שיכלו פגיות של אבל:

אמר רב יהודה לא הוזכרו פגי ביתוני אלא לענין מעשר פגי ביתוני ואהינא דטובניא פי' גיסואן חייבין במעשר אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער וכו' ורמינהי אוכלין בגרוגרות עד החנוכה בתמרים עד הפורים ואמר רב ביבי רבי יונה מחליף אוכלין בגרוגרות עד הפורים בתמרים עד החנוכה ושני' אידי ואידי חד שיעורא הוא כלומר התמרים כלים בצוער בפורים.

איבעית אימא הא תנינן בההיא ואם יש מאוחרת מהן אוכלין עליהן כיפין וציצין כבר פירשנום למעלה:

תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר סימן להרים מילין שהן עפץ גדילים בהרים סימן לעמקים דקלים כלומר אין אילן גדילים אלא בעמקים נפקא מינה דאין דקלים טובים אלא בעמקים ומהם ראוי להביא בכורים דתנן אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינין ולא מן הדקלים שבהרים ולא מן התמרים שבעמקים פי' ששת המינין הנותרים לא תביא מן העמקים שאינן גדילים כהוגן:

מתני' מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים כו' מקום שנהגו לאכול צלי בלילי הפסח אוכלין וכו' אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח מפני שנראה כמקדיש בהמתו ונראה אוכל קדשים בחוץ ומותבינן עליה מדרבי יוסי דאמר תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין בלילי פסחים כו' ופרקי' גדי מקולס אפי' בסתמא שלא יזכיר לפסח אסור אבל בשר שאינו מקולס ראשו על כרעיו ועל קרבו אם הזכיר עליו לפסח אסור סתמא מותר:

גמרא אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח. פי' אפי' בשר שחוטה אסור לומר בלשון הזה ואע"ג דכולי עלמא ידעי דלא שייך קדושת פסח בחתיכה מ"מ נראה להו כמקדיש בשר זה לדמיו שימכרנו ויקנה ממנו פסחו וסבורים שעושה כן ואוכל קדשים בחוץ. כך נראה מפרש"י ז"ל: ואסיק רב פפא דוקא בשר אבל חיטי ושערי לא דעבדי אינשי דמנטרא לפסחא ופרש"י ז"ל דחיטי לא דמי לקדשים וכי אמר חיטי אלו לפסח אצניעם לפסח לאוכלם קאמר ולא אמרי' מיחזי כמאן דאמר למכרן ולקנות בהן פסח ע"כ: ואפי' בגדי מקולס אע"ג דלא פריש ואמר בשר זה לפסח אסור וגדי מקולס הוא כל שצלאו כולו כאחד ולא נחתך ממנו אבר גם לא נשלך ממנו אבל אם נחתך ממנו אבר או נשלך ממנו אבר אין זה גדי מקולס. כך כתב רבינו אלפסי ז"ל:

סמדר הוא כשנפל הפרח מעליהם והוכרו הענבים אבל עדיין אין לחות יוצא מהם והבוסר הוא כשנעשו גסים מעט ומתחילים להזחיל מים והוא שאמרו הוא גירוע מלשון הגפנים משיגרעו שפירושו משיתחילו להזחיל מים מענין כי יגרע נטפי מים ושיעורם לענין גסות כפול הלבן והוא מין קטנית דק:

פגים של בית ואני היו דקים הרבה וכן תמרים של טובניא והם הנקראים אהיני דטובניא ואעפ"כ הואיל ומגיעים הם לבישול חייבים הם במעשר וכן כל כיוצא בזה:

אין מביאין בכורים אלא משבעת המינים ואם הביא לא נתקדשו ואין מביאים לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים שאין מביאים אלא ממקום משובח ותמרים שבהרים אינם מתבשלים יפה ופירות ותבואה שבעמקים המים לנים שם ומתרקבים אבל דקלים שבעמקים הם התמרים המשובחים והוא שאמרו סימן להרים מילין והם עפצים ר"ל שהעפצים נעשים יפים בהרים סימן לעמקים דקלים:

נחל איתן האמור לענין עגלה ערופה פירושו לפי סוגיא זו נהר שמימיו נשטפים בחוזק ולפי מה שהתבאר במקומו שהוא מקום קשה נראה שהיו עורפין סמוך [לשפתו] שמן הסתם הוא מקום קשה ושאינו ראוי לזריעה כל כך ועליו אמרו סימן לנחלים קנים ר"ל שמן הסתם קנים גדלים על שפתו ומה שאמרו סימן לשפלה שקמה פירוש ענינו למקח וממכר שאם מכר לו שפלה ונחלקו בה אם [זו] שפלה אם לאו כל שיש בה שקמים קרויה שפלה ואף כלם נאמרו לענין מקח וממכר ר"ל שאם מכר לו הר בסתם ונחלקו בו אם זה הוא הר אם לאו כל שעפצים צומחים בו הר הוא וכן קנים בנחל ותמרים בעמקים ודברים אלו כלם אין להם מקום אלא באותן הארצות לפי מה שהיה ידוע מטבע הארץ ומרגילות ענינה:

המשנה השלישית והכונה בה ג"כ כשלפניה והוא שאמר מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין ואל ישנה אדם מפני המחלוקת בכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורים ר' יהודה מתיר בשבורה ובן בתירא מתיר בסוס אמר הר"ם פי' אסור למכור בהמה גסה לגוי בין שיהי' עובד ע"ז או אינו עובד ע"ז וטעם זה האיסור שמא ישכירנה או ישאילנה ויעבוד בה בשבת ולשון התורה למען ינוח שורך וחמורך ושלישית שמא ימכרנה לו ערב שבת ולא תיטב בעיניו ומחמר אותה בעליה הישראלי כדי שתלך לפני הקונה והנה הבהמה תלך לפניו מחמת קולו של ישראל שהיא מכרת אותו נמצא הישראלי מחמר אחר בהמתו בשבת ולפיכך מותר לאדם שיתן בהמתו לסרסור וימכרנה לו לגוי והוא שלא יהיה שם מצוי כי אלו הטעמים כולם נסתלקו כשבעל הבהמה לא יהיה מצוי כי הסרסור לא ישאיל ולא ישכיר לפי שאינה שלו והבהמה לא תכיר קול הסרסור שתלך מחמתו כמו שזכרנו והתיר ר' יהודה למכור שבורת יד או רגל לפי שאינה ראויה למשוי וזה אינו אמת כי אפשר לקשרה ולמשוך כרחיים ובקרנות ולהניעם והתיר בן בתירא למכור הסוס הידוע לנשיאת הנץ והנשר ודומיהם מחיות הציד כי הוא סובר החי נושא את עצמו בין אדם בין בהמה וחיה ועוף ואלו העופות אינם משוי על הסוס וחכמים אומרים כי האדם החי בלבד הוא שאינו משאוי ונאמר בו החי נושא את עצמו ואין הלכה כבן בתירא:

אמר המאירי מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים ושלא לחוש למכירת בהמה גסה האסורה בכך כמו שמבאר בסמוך מוכרין ואע"פ שיש לחוש להם לרביעה שהיא אחת משבע מצות שנצטוו בני נח ויש בה משום לפני עור לא תתן מכשול וכמו שאמרו אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים באלו הואיל והבהמה שלהם אין לחוש לכך כמו שאמרו גוי חס על בהמתו שלא תעקר והיה ידוע להם שאח"כ אינה יולדת ואם זכר הוא הולך ומתנונה ומקום שנהגו שלא למכור מגזרת בהמה גסה אין מוכרין ובהמה גסה מיהא אינו תלוי במנהג אלא בכל מקום אסור מחמה מלאכת שבת ואע"פ שמאחר שקנאה אין לנו בה דין ודברים גזרו בה משום שאלה ושכירות שהשאלה אינם קונים לענין איסור כדי לדונה כבהמה של גוי לכל ימי השאלה או השכירות וכן גזרו בה משום נסיוני כמו שביארנו בראשון של עבודה זרה ופירוש נסיוני הוא שפעמים מוכרה לו ערב שבת סמוך לחשיכה ואומר לו הגוי שימסרנה לו לנסותה ונותן עליה משאוי וישראל גוערה והולכת מחמת קולו ונמצא מחמר ואף סייחים ועגלים אע"פ שאינם בני מלאכה עכשיו הואיל ולכשיגדלו ראוים בה ולא עוד אלא אפילו בשבורה שלא תהא ראייה למלאכה לעולם כגון שנשבר או נקטע אחד מאיבריה במקום שמלאכתה נמנעת בכך שמ"מ הרואה סבור ששלימה לקחה ור' יהודה מתיר בשבורה ואין הלכה כמותו בן בתירא מתיר בסוס שאינו עשוי אלא לרכיבת אדם ואין כאן מלאכה שחייבים עליה כרת אלא שבות שהרי חי נושא את עצמו ומתוך כך אין לגזור בה במכירה משום שאלה ושכירות וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נכנס תחת משנה זו בגמרא דבר אלא שכבר ביארנו הכל בארוכה במסכת עבודה זרה:

המשנה הרביעית ואף היא באה על ידי גלגול המנהגים אלא שמ"מ יש בה הוראה לענין הפסק והוא שאמר מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלים מקום שנהגו שלא לאכול אינן אוכלים אחד הר"ם פי' ואוסרין לאכול בשר צלי בלילי פסחים כדי שלא יחשוב הרואה שהוא כבש הפסח ויהי' כמו כל קדשים בחוץ:

אמר המאירי מקום שנהגו לאכול צלי בלילי הפסח ר"ל אחר שאינו מקולס עושין ואין חוששין שמא הרואה סבור שמקולס עשאו ונמצאו אוכלים פסחים בחוצה לארץ ומקום שנהגו לחוש בכך אין אוכלין ומ"מ מקולס בכל מקום אסור ואינו תלוי במנהג וכן הלכה ומ"מ י"מ משנתנו במקולס ואינה הלכה והדברים נראין לפרש כדעת ראשון וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אסור לאדם לפרש ולומר בשר זה לפסח מפני שנראה כמקדיש קדשים בחוצה לארץ ואפילו בחתיכת בשר שאינה ראויה לקרבן פסח מ"מ אילו היה מקדישה לפסח היה שם הקדש חל עליה למכרה וליקח בדמיה קרבן פסח ושמא השומע טועה בכך וגדי מקולס אף בסתם שלא פירש בו לפסח אסור מפני שהוא כעין קדשים והמנהיג את האחרים בכך חייב נדוי אלא שאם הוא אדם גדול אם מחמת חכמה אם מחמת חסידות מניחין לו אלא שגוערין בו דרך כבוד ואיזהו גדי מקולס כל שצלאו כלו כאחת ראשו על כרעיו ועל קרבו בלא שבירת עצם או חיסור אבר נחתך ממנו אבר או נשלק ממנו אבר אין זה מקולס ומותר במקום שנהגו ומיני התבואות הראויות למצה אף במפרש מותר כגון שיאמר חטים אלו לפסח ואין חוששין שמא השומע סבור שענינו הוא למכור וליקח בדמיו בקרבן פסח שכן דרך בני אדם לומר חטים אלו לפסח לצורך מצה וסעודות של כל הפסח כדי להפליג בשמירתם וכן כל כיוצא בזה ומעתה בזמנים הללו יראה שאף בכל דבר כן חוץ מן המקולס שאף בסתם אסור:

אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח פי' לא מבעי' אם אמר על הבהמה מחיים דהו"ל כדרך המקדישין אלא אפי' על בשר שחוט שאין דרך הקדש בכך להקדיש בהמה שחוטה לפסח אפ"ה אסור כדבעינן למימר לקמן דאמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואע"ג דלא חזיא לפסח לדמי פסח קאמר ונראה כמקדיש בהמתו לפסח ונראה כאוכל קדשים בחוץ ואע"ג דלא קדשה לגופה קדשה מיהת לדמים ואע"ג דלא אמר לדמים אמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואוכל קדשים בלא פדיון ודוקא בשר אבל חיטי לא דכולי האי לא גזרי' דילמא לימרו לדמי פסח אקדישינהו אלא דרך ב"א לומר נקנה החטים הללו ונאכלם בפסח ואותבי' מגדי מקולס דדוק' גדי מקולס מיחזי כמקדיש משום דדמי לפסח אבל בשר בעלמא לא ואהדר גדי מקולס אע"פ שלא פירש לפסח אסור אבל בשר בעלמא דוקא אמר לפסח אסור אבל בסתמא שרי:

בד"ה מפני שנראה כו' והלא גם בפנים אין לעשות כן דאינו קדוש אלא כו' עכ"ל ר"ל כיון דאינו מחיים קדושת הגוף לא שייך ביה אלא קדושת דמים ואם היה נראה כמקדש בקדושת דמים ואוכלו בלא פדייה א"כ גם בפנים אין לעשות כן משום מעילה וק"ל:

בא"ד וע"כ טעמא משום הכי הוא כו' ול"ש לא אמר כו' עכ"ל דבלא אמר ליכא למיחש אלא משום דמוכיח סופו שעשאו מקולס דאקדשיה מתחלתו מחיים וק"ל:

בד"ה תקוע כו' תקועה אלפא לשמן כו'. נ"ב פי' ראשונה להביא ממנה שמן למנחות כמו אלפא שהיא ראשונה לאותיות של יון ערוך:

בד"ה מקולסין כו' כלי זיינו בצדו. נ"ב ובריש פרק כיצד צולין פי' רש"י מבואר יפה:

גמרא דתנן פגי ב"ה כו'. מילת דתנן ליתא לא בעירובין ולא בתוספתא וכן צריך למחקה מכאן:

רש"י ד"ה אוכל. ואית דגרסי של אבל והיא אבל כרמים. ק"ל דהא ביהודה קמיירי הכא כדפי' לעיל (נב סע"א) ד"ה אוכלין בתמרים אשר הוא סוף הברייתא שלפנינו כמש"כ שם ואבל כרמים נראה בהדיא (בשופטים יא לג) שהיא בעה"י בארץ בני עמון. בשלמא הא דתני אוכלין בזיתים כו'. עד כו'. שבגוש חלב (אשר הוא בחלקו של אשר ותכונתו בארץ הגליל עיין שנ"א במשנת שלש ארצות) ל"ק דהא תנן שם וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים ומפרש"י דלעיל שכ' על אוכלין בתמרים שאין ב"י אוכלין על של גליל נראה דמפרש דלא אתיא ככ"ע אלא שהוא סיום דברי ר"ש דלעיל (עיין בתוי"ט) מ"מ צ"ע דהא הך ברייתא ע"כ אתיא כוותיה בזה כדמוכח מהא דזיתים כדאמרן:

רש"י ד"ה סימן להרים. אבל משאר אילנות כו'. דל"מ בכורים מינייהו. צ"ע דהא לא תנן שאין מביאים אלא מדקלים שבהרים אבל משאר אילנות שבהם משמע דמביאים. והכי ה"ל לפ' אם גדילין בו מילין סימן שהוא הר וא"מ בכורים מדקלין שבו:

במשנה מש"נ לאכול צלי בלילי פסחים כו'. לפי הא"נ שכתב התוספות לקמן בר"פ ע"פ ע"ש. הנ"ל דה"נ כולל התנא גם פסח שני והרי טעם דאין אוכלין הוא דמחזי כאוכל פסח בחוץ וזה שייך גם בפ"ש. ולפ"ז באלו הארצות שא"נ לאכול צלי (מ"א ר"ס תע"ו) אסור גם בליל ט"ו אייר ואף את"ל דכיון דבמנהגא תליא מלתא אמרינן דל"נ רק בט"ו ניסן. מ"מ גדי מקולס דאסור בכ"מ (דלא כרש"י לקמן רפ"ז עמש"כ שם) איסורו הוא אף בליל ט"ו אייר דגם בו אמרו ל"ר פסחים לקמן ובמשנה בפ"ב דביצה:

בתוס' [ד"ה מפני] כדמוכח בפ' בתרא דמנחות כו'. כצ"ל ותיבת בתוספתא צריך למוחקה:

גמ' סימן להרים מילים. נ"ב אם יפין הן לפירות כן נ״ל. אף דמפרש"י ל"מ הכי:

סִימָן לֶהָרִים מִילִין. נראה לי בס"ד דברי חכמים וחידותם בדרך רמז דידוע מה שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק 'יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ' (עמוס ד, יג) דהטעם שברא הקב"ה הרים גדולים עד מאד שאינם ראויים לדירה וישוב כלל מפני שיש רוחות חזקות מאד שיש בהם כח להחריב הישוב מרוב תוקפם. ולכן ברא הרים הגדולים מאד כדי שתוקף הרוח יפגע בהרים תחלה ויחלש כחו ותוקפו ואז חלק הנשמט ממנו ויוצא ובא לישוב אחרי פגעו בהרים יחלש ואין בו כח לעקור הישוב ולהחריבו.
ומקשים מעיקרא למה יבואו רוחות חזקות כאלה לעולם כדי שיהיה נצרך לתקן בהרים? ומתרצים כי רוח החזק והקשה מוכרח להתהות בעולם מצד חטא הדבור אשר בני אדם חוטאים בו, שהדיבור הוא רוחא ממללא ולכן בעון הדיבור הרע יתהווה רוח חזק וקשה שהוא רע לעולם, ולכן השם יתברך בחמלתו תיקן נזק רוחות הקשות על ידי ההרים הגדולים.
וזהו שנאמר 'יוֹצֵר הָרִים' בשביל שבורא רוח חזק, ואם תאמר ולמאי אצטריך לִבְרֹא רוּחַ חזק, לזה אמר 'וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ' שבזה יכיר האדם דעת הדיבור כמה פועלת ואל יהיה קל בעיניו דבר זה לומר מה עשיתי ומה נחשב זה הלא הוא דבר שאין בו ממש, עכ"ד ז"ל.
ובזה יובן בס"ד (ישעיה נד, י) 'כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט' כי קלקול הראשון שהיה בעולם בחטא חוה נמשך מן הדבור שהוא פתוי הנחש, ובית שני נחרב בעון הדיבור, ואפילו בית ראשון וחרבן ארץ ישראל גם כן היה מסיבת הדבור דכתיב (ירמיה ט, יב) 'עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' ולימוד התורה בדבור. ולכן לעתיד כאשר 'הֶהָרִים יָמוּשׁוּ' זה סימן שלא יש חטא בדיבור דעל ידי כך לא ימצא רוחות קשות ורעות ולא יצטרכו ההרים. ולכן מזה יתברר כי 'חַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ' שלא יהיה עוד חרבן וגלות כי מאחר שלא ישאר חטא בדיבור אז יצר הרע בטל וכל שאר חטאים אינם, וממילא אין עוד חרבן וגלות ד'אֵין הָעַרְוָד מֵמִית, אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית' (ברכות לג.) ולכן 'בְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט' עוד. ובזה יובן סִימָן לֶהָרִים שימושו הוא מִילִין לשון מלה ודבור, כלומר על ידי טהרת הלשון במילין ודיבורים.

סִימָן לָעֲמָקִים, דְּקָלִים. נראה לי בס"ד ידוע הרים כינוי לבעלי גאוה, ועמקים כינוי לבעלי ענוה שהם שפלים בעיני עצמן כעמקים, וידוע דהצדיק נמשל לדקל שנאמר (תהלים צב, יג) 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח' והטעם כי הדקל פירותיו גבוהים למעלה ואין יד האדם מגעת להם, כן הצדיק אוצר שכר מצותיו הוא למעלה ואינו רוצה להנות ממנו בעולם הזה התחתון. וכמו שאמר מונבז 'אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה' (בבא בתרא יא.). וידוע מה שאמרו חכמי המוסר מי שאינו רוצה בהנאת עולם הזה ואינו רודף אחריה הרי זה יוכל לקנות מדת הענוה והשפלות, מה שאין כן להפך לא יוכל להיות עניו ושפל בעולם הזה כי רבוי ההנאות של עולם הזה מושך לבו אל הגבהות ותאות לב.
וזהו שאמר סִימָן לָעֲמָקִים, כלומר הענוים והשפלים הם אותם שדומין לדקלים שאין רוצין בהנאות עולם הזה התחתון אלא אוצרים כל שכר מצות שלהם למעלה וכאן מסתפקים במועט הן במאכל ומשתה הן במלבושים הן בדירה.
או יובן בס"ד סִימָן לָעֲמָקִים רוצה לומר אותם המתפללים בכוונה מעומק הלב, דקלים שאוצרים מצותיהם למעלה ואין מבקשים בעולם הזה התחתון כלום, ולכן אלו ודאי יתפללו בכוונה שאין לבם טרוד בעניני עולם הזה והגשמיות המטרידים את הלב בתפלה.

סִימָן לַנְּחָלִים, קָנִים. נראה לי בס"ד נְּחָלִים רמז לצדיקים המשפיעים לעולם טובה על ידי תורה ומצות שלהם, כמו שנאמר 'כִּנְחָלִים נִטָּיוּ' (במדבר כד, ו) כמו נחלים שהם נמשכין והולכין להשקות השדות וכרמים הצמאים למים, הסימן שלהם שהגיעו למדרגה זו הוא בהיותם קָנִים כלומר רכים כקנים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כַּקָּנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כָּאֶרֶז' (תענית כ:), אז אלו הם יהיו בסוג 'נְּחָלִים'.
או יובן קָנִים רוצה לומר בעלי חכמה ובינה, כמו שנאמר (משלי ד, ז) 'קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה' לכך 'הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה' (ברכות נו:).

סִימָן לַשְּׁפֵלָה, שִׁקְמָה. נראה לי בס"ד סימן לנפש שפלה ורוח שפלה הוא ש"ק ומ"ה, פירוש בעניני הגשמיות יראה עצמו פחות ונבזה כמו השק שהוא מין גרוע ופחות, ובעניני הנפשיות יראה עצמו 'מָה' רוצה לומר דכל מצות ומעשים טובים ותורה שבידו הם מועט, כמו 'וְנַחְנוּ מָה' (שמות טז, ח).
או יובן הכוונה ילבש שק להכניע החומר, כי השק גורם הכנעה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'הֲ‍רָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב' (מלכים א' כא, כט) שהיה לובש שק על בשרו. וגם עוד שבזה נכנעים גונדא דעשו שהם ת' כמנין ש"ק, ועל ידי כך יזכה לרוח שפלה וגם יראה עצמו 'מָה' בכל דבר.

גמרא סימן להרים מילין. עי' ת' חכם צבי סי' ל"ב:

סימן להרים. הרשעים סי' להם מולין דברים מביא לחטא סי' לעמק הצדיק דקלים כתמר יפרח סי' לנחלים בה"מ [עפמ"ש בברכות ט"ז א' אהלים לנחלים כו' ועפרש"י] קנים חכמים הרבה עי' פ' הרואה [נ"ו ב' קנה בחלום יצפה לחכמה כו'] לשפלה העצלנים עי' ר"פ [יש שפל כו'] שקמים בלא פירות שאינו עושה פירות:

מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין. נראה פשוט דגם בזמן הבית נמי אין אוכלין צלי חוץ לירושלם אלא דלקמן ר"פ כ"צ תניא איזהו גדי מקולס שאין אוכלין בזה"ז משמע דוקא בזה"ז אסור ולא ידעתי לחלק בזה ואולי לזה כ' רש"י שם דמחזי כאוכל קדשים בחו"ל והתי"ט תמה ע"ז מה לי ח"ל או א"י חוץ לירושלם והנראה דהאי תנא ס"ל קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל ומותר להקריב בזה"ז מן התורה בכל מקום עמ"ש תו' בחולין י"ד א' ד"ה וכ"ש כו' ועי' מגילה י' א' וס"ל להאי תנא דבזמן הבית ליכא למחשדא שיעבור על איסור כרת קדשים בחוץ אך בזה"ז דמן התורה מותר להקריב ומ"מ בחו"ל אסור משום טומאת ארץ עממי' ויהי' נחשד שאוכל קדשים בחו"ל ואע"ג דתו' במגילה כ' שם דלא גזרו טומאה בהא היינו לר' יצחק התם אבל הך תנא ס"ל כמ"ש וא"ש פרש"י ועמ"ש עוד בסמוך מזה וק"ל:

אמר ר"פ דוקא בשר זה אבל חיטי לא דמנטרא לפסחא קאמר. פי' דבשר אין לו שייכות לפסח דוקא אלא לשמחת י"ט ומדהזכיר שם פסח ש"מ לדמי פסחא קאמר אבל חיטי אפשר לתרץ דמנטרא לפסחא דודאי י"ט פסח גורם לקנות חיטין מה שאין דרך שאר י"ט כן. אמנם קשי' דיוקא אהדדי דמשמע דוקא בשר ומטעם שכ' מג"א דאי הוי' מקדיש הבהמה מחיים לדמי פסח ממילא נחתא עלי' קדושת הגוף כמתפיס תמימים לדמי קדוש קדושת הגוף אבל שאר מילי לא דנהי נמי שהקדישן לדמי פסח הא אפשר שפדא' כ"כ מג"א ומדאמר חיטי' לא משמע דוקא חיטין דאיכא לתרוצי דבריו דמנטרא לפסחא אבל שאר מילי לא ועמג"א שנדחק מאד בהא דחיטי שהעולם יטעו דגם עלי' נחתי קדוה"ג דלא כהלכתא וזה דוחק והיותר נראה דבאומר בשר זה לפסח אסור אפי' בדיעבד ובעי קבורה כמ"ש הב"ח ומג"א ופר"ח משא"כ שאר מילי דמותר ומ"מ לכתחלה אסור לומר כן דיחשדוהו שהקדיש לדמי פסח ונהי שאפשר לפדותם מ"מ איסורא עבד דקי"ל אין מקדישי' בזמן הזה כמבואר בע"ז י"ב א' משא"כ חיטין דאפי' לכתחלה שרי' והשתא לק"מ דיוקא דר"פ דה"ק בשר אפי' דיעבד אסור וחיטי אפי' לכתחלה מותר ושארי מילי לכתחלה מיהת אסור (וצ"ל מ"ש מג"א שיאמרו שפדאו היינו שעבר ופדאו דלכתחלה המקדיש בזה"ז ירקבו ולא יפדנו כמבואר בע"ז שם) ובזה נ"ל דא"ש דלא מקשה הש"ס מיד ארב מבריתא דתודוס משום דהומ"ל דרב לכתחלה קאמר ומקולס אפי' בדיעבד אסור ומג"א מוכיח מזה דבשר נמי דיעבד אסור ע"ש ומנ"ל למקשן דרב אפי' דיעבד אוסר אבל השתא מרב פפא מוכח שפיר דבשר אסור אפי' דיעבד דאל"ה סתרי דיוקא אהדדי כנ"ל וק"ל:

הנהיג את בני רומי. לשון זה משמע שהנהיג וקבע זה למצוה זכר לפסח ואינו דומה למשנתינו מקום שנהגו לאכול צלי דהיינו שנהגו בו היתר ולא אסרוהו אבל תודוס הנהיג קבע זה למנהג שכל א' יאכל כן זכר לפסח והוה ס"ד דהש"ס דזה הוא כמו אמר כיון שהמנהג קבוע עפ"י גדול העיר לשם כך ובזה ניחא משפרש"י דהוה כאלו הקדישו סמוך לצלייתו ותו' תמהו עליו ולע"ד כיון דבלא אמר איירי ולית כאן אמירה לגבוה אלא מה שהנהיג מהני במקולס למסקנא כמו אמר באינו מקולס והך אמירה דהנהיג הי' בשעת קילוסו וצלייתו שהרי לא קבע המנהג לשחוט כעין פסח אלא לצלות כעין פסח ואותו מנהג קבוע במקולס מהני כאמירה בבשר ומ"מ לא הוי' אמירה עד שעת קילוסו ולא משום הוכיח סופו על תחלתו נגעו בי' כלל כנ"ל ובזה נראה נמי ליישב מה שפרש"י לקמן ר"פ כ"צ דמקולס נמי במנהגא תלי' והצל"ח שם תמה עליו והא"ש דדוקא הנהיג במקולם אוסר כאמירה בבשר אבל בלא הנהיג תלי' במנהגא כנלע"ד:

בתוס' בד"ה מפני שנראה כמקדיש כו' בכולה שמעתא פרש"י שעכשיו קורא שם כו' וקשה עד לכך נראה ע"י שאומר עכשיו בשר זה לפסח סבר אינשי דמחיים אקדשה כו' עס"ה. מל' הרא"ש והטור נראה דלדינא נמי יש חילוק בין פרש"י והתוס' דלפרש"י טעמא דאסור היינו משום שיהיו סבורין שהקדישה לדמי פסח א"כ בכל מיני בהמה אסור דשייך בהו נמי הך חששא משא"כ לפי' התוס' ליכא איסורא אלא בגדי וטלה דוקא דאיכא למיחש בהו שמא יאמרו מחיים אקדשה כיון שראויין לפסח. ולכאורה לישנא דגמרא משמע להדיא כפרש"י מדאמר ר"פ דוקא בשר אבל חיטי לא משמע דכל מיני בשר אסור מדלא ממעט אלא חיטין. מיהו יש ליישב שיטת התוספות דאפשר דעיקר מימרא דרב דאמר אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח אמתניתין קאי ואמקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים זכר לפסח וא"כ מסתמא היה דרכם לאכול גדיים וטלאים ומשו"ה קאמר דאסור שיאמר בשר זה לפסח דכשיאכלם אח"כ בצלי יסברו דמחיים אקדשו לכך משא"כ בשאר מיני בשר בלא"ה אין דרך לומר בשר זה לפסח כיון שאין בזה זכר לפסח יותר משאר ימים ובהא מסיים ר"פ דאע"ג דבחיטי אורחא דמלתא לומר שהם לצורך פסח כיון דבעו שמירה וקס"ד דאסור שמא יאמר לדמי פסח אקדשה כפרש"י קמ"ל ר"פ דלא דאע"ג דאמר בפי' חיטין הללו לפסח אפ"ה אמרינן משום דמנטרא לפסחא קאמר הכי כן נ"ל:

(נג רע"א רש"י) ד"ה בדניסחני וכו' של דקל זכר וכו'.—משמע דשל זכר גרוע מנקבה, ועי' להלן נו ב רש"י ד"ה ר' אחא שכתב לחד לישנא דשל נקיבה אינו עושה פירות.

משיגריעו. משגדלו הענבים קצת ונקראו גירוע ולקמן מפרש שיעורו כפול הלבן: משיניצו. משיגדיל הנץ עליהן והוא כעין מתחלי ודומה לו בברכות (דף לו:) הפטמה של רימון מצטרף והנץ שלו אינו מצטרף: הוא בוסר. דאמר כל היכא דתנן או בוסר או גירוע כולהו חדא נינהו בוסר תנן בגיטין (דף לא.) משעת כניסת המים לבוסר: פול הלבן ס''ד. הא בגפנים קיימא: ומאן. תנא דשמעת ליה דאמר בוסר הוא דהוי פירי כדקתני משיגריעו דהיינו בוסר אבל סמדר לא רבנן היא וקתני דמודו בשאר אילנות הא דרב אסי הוא בוסר הוא גירוע נקט הכא משום דלא תימא גירוע היינו סמדר ורבי יוסי היא: בדניסחני קץ. תמרים של דקל זכר ואינן מתבשלין בו עולמית וגודרין אותן בניסן והן מתבשלות מאליהן בכלי כפות תמרים ולעולם הן קטנות הלכך ר' אילעאי לא אפסיד מידי: אוכל. מקום כרמים ואית דגרסי של אבל והוא אבל כרמים: דליות. טריילי''ש: תקוע. מקום זיתים כדתנן במנחות (דף פה:) תקועה אלפא לשמן ומתוך שהשמן מצוי שם ורגילין בו מצויין חכמים בהן כדכתיב (שמואל ב יד) וישלח יואב תקועה וגו': גוש חלב. נמי איכא זיתים טובא והוא בחלקו של אשר דכתיב ביה וטובל בשמן רגלו במנחות (שם): כדי שיהא עני יוצא כו'. מותר לאכול מן הכנוסין עד שיכלו בשדה כל כך שיהא עני יוצא לבקש ואינו מוצא כו': גרוגרות. תאנים יבשים: פגי בית היני. תאנים של אותו מקום: לא הוזכרו. בבית המדרש להחשב פירי אלא למעשר: אהיני. תמרים: דטובינא. מקום ואותן פגים ואותן תמרים לעולם קטנים: ואמר רב ביבי גרסינן ולא תירוצא הוא: תרתי בתרייתא מחליף. בגרוגרות עד הפורים בתמרים עד חנוכה: סימן להרים מילין. עפצין גלי''ש אבל שאר אילנות שבהרים אין יפין ונפקא מינה דלא מייתינן בכורים מינייהו כדלקמן: דקלים. תמרים: שקמה. אינה עושה פירי: שפלה. ארץ מישור ולקמיה מפרש מאי נפקא מינה: כשקמים אשר בשפלה. שמע מינה דרך שפלה לשקמים ומיהו לאו ראיה גמורה היא לידע דאם אין בה שקמים לא תהא קרויה שפלה בבכורים כתיב אשר תביא מארצך ודרשינן במנחות (דף פד:) נאמר כאן ארצך ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו' מה להלן שבח ארץ דהא בשבחה הכתוב מדבר אף כאן שבח ארץ וילפינן מינה דאין מביאין אלא משבעת המינין האמורין שם ואין מביאין אלא ממקום משובח ותמרים משבעת המינין הם דכתיב ודבש דהיינו דבש תמרים: ולא מדקלין שבהרים. דאינן משובחין אלא דקלים של עמקים: ולא מפירות. תבואת דגן שבעמקים שהמים לנין שם ותבואתן כמושה ומרקבת: לנחל איתן. לעגלה ערופה צריך שיהו קנים גדילים בו ואי לא לא מיקרי נחל: למקח וממכר. שפלה אני מוכר לך צריך שיהו בה שקמים: מתני' מקום שנהגו שלא למכור. דהחמירו על עצמן דילמא אתי למכור גסה: ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה. דגזור ביה רבנן משום שאלה ומשום שכירות ומשום נסיוני במסכת ע''ז (דף טו.) וישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת: עגלים וסייחים. קטנים ואף על גב דלאו בני מלאכה נינהו מיחלפי במכירת גדולים ושבורים מיחלפי במכירת שלמים בשבורה. דלא משהי לה ושחטו לה הלכך לא חזי ליה ישראל גבי נכרי ולא אתי למישריה מכירה אחריתי: בן בתירא מתיר בסוס. לפי שמלאכתו לרכיבה ונסיוני דידיה ליכא למיגזר בהן דאין בה אלא משום שבות דאין רוכבין על גבי בהמה גבי שבות תנן לה במסכת ביצה (דף לו:): שלא לאכול. דמיחזי כאוכל פסח בחוץ: גמ' בשר זה. ואפילו שחוטה כבר: אבל חיטי. לא דמו מידי לקדשים וכי קאמר חיטין אלו לפסח. דמנטר לפסח קאמר אצניעו לפסח לאוכלם ולא אמרינן מיחזי כמאן דאמר למוכרן ולקנות פסח בדמיהן: ה''ג אמר רבי יוסי תודוס איש רומי. ישראל חשוב שהיה ברומי: מקולסין. צלויין ראשו על כרעיו ועל קרבו כצליית הפסח דתניא בכיצד צולין (לקמן עד.) רבי עקיבא קורהו מקולס לפי שתולה כרעיו חוצה לו בצדו כנושא כלי זיינו בצדו כובע נחושת בגלית (שמואל א יז) תרגומו קולסא דנחושא: אלמלא תודוס אתה. אדם חשוב:

מפני שנראה כמקדיש קדשים בחוץ. בכולי שמעתא פירש''י ... שעכשיו קורא שם ופירש נמי שלא התנדב כדרך המתנדבים היינו דמחיים לא קרא לו שם פסח ואי נמי קרא לו שם בשעת צלייה הוי שלא כדרך המקדישין וקשה דקאמר נראה כמאכיל קדשים בחוץ והלא גם בפנים אין לעשות כן דאינו קדוש אלא לדמיו והוה ליה למימר שהוא קרוב למעילת קדשים ועוד בגדי מקולס לר' שמעון נהי דליכא למיחש שמא הקדישו עכשיו שאין זה כדרך המתנדבים מכל מקום ליתסר למיעבד הכי שלא יאמר מחיים אקדשיה דסופו מוכיח על תחלתו שעשאו מקולס וע''כ טעמא משום הכי הוא דהא מוקמינן לא שנא אמר ולא שנא לא אמר לכך נראה דעל ידי שאומר עכשיו בשר זה לפסח סברי אינשי דמחיים אקדשה ורבי שמעון אפילו אקדשה מחיים [לשחוט] בחוץ לא הוי הקדש משום שלא התנדב כדרך המתנדבים כדמוכח בתוספתא בפרק בתרא דמנחות דקאמר הרי עלי עולה על מנת שאקריבנה בבית חוניו רבי שמעון אומר אין זה עולה וה''נ הוי כמקדיש על מנת להקריב בחוץ הוא דאינו קדוש והא דלא מייתי לה הכא אלא מייתי ההיא דמנחה משום דמפרש בה בהדיא שלא התנדב כדרך המתנדבים:

דף נג - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד