פסחים מט ע"א

דף מט - א

מתניתין:

ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, שאי אפשר לבער בו את החמץ כמצותו - מבערין את הכל חולין ותרומה מלפני השבת, חוץ ממה שהוא צריך לסעודות השבת, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: יבערנו בשבת בזמנו, שהוא בשעה שישית של ערב פסח, ואין צריך לבערו קודם השבת, שהרי אפשר שימצאו לו אוכלין עד זמן איסורו.

רבי אליעזר בר צדוק אומר: חמץ של תרומה יבער מלפני השבת, לפי שאין אוכליה מרובים. שהרי אינה מותרת אלא לכהנים. ואף אסור להאכילה לבהמת זרים, אלא לבהמת כהנים בלבד.

אבל חולין מבערן בשבת בזמנן, שיכול למצוא להם הרבה אנשים שיאכלום.

גמרא:

ומביאה הגמרא ראיה ממעשה, שהלכה למעשה כחכמים שאין צורך לבער לפני השבת אלא אפשר לבער בשבת עצמה על ידי אכילת החמץ. ^[1]

תניא: רבי אליעזר בר צדוק אומר: פעם אחת שבת אבא ביבנה. וחל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת. ובא זונין, שהיה ממונה של רבן גמליאל, ואמר: הגיע עת לבער את החמץ!

והלכתי אחר אבא, וביערנו את החמץ. ומשמע שרק בשבת הגיע עת ביעור החמץ, ולא בערב שבת. כי אם צריך לבער את הכל מערב שבת, חוץ מסעודות השבת, וכבר אכלו סעודת שבת, לא היה לו לממונה של רבן גמליאל להכריז ש"הגיע עת לבער את החמץ".

מתניתין:

ההולך בי"ד בניסן לשחוט את פסחו, או למול את בנו, או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו. ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו שעדיין לא ביערו.

אם הוא יכול לחזור לביתו ולבערו ואחר כך לחזור למצותו - יחזור ויבער, ואחר כך יחזור לקיים את מצותו.

ואם לאו, אלא אם יחזור ויבער יפסיד את מצותו, לא יחזור לביתו לבער את החמץ, אלא הוא מבטלו בלבו.

שהרי מן התורה די בביטול ואינו חייב בביעור אלא מדרבנן. ובמקום מצוה עוברת לא חייבו אותו, אלא העמידוהו על דינו מדאורייתא.

ההולך בי"ד ניסן להציל את ישראל הנרדפין מן הנכרים, או להצילם מן הנהר, או מן הלסטין, או מן הדליקה, או מן המפולת, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו - לא יחזור כדי לבערו. ואפילו אם יש לו שהות לאחר מכן לחזור ולהציל. אלא יבטל את החמץ בלבו, ודיו!

ואם הלך בערב פסח כדי להגיע למקום מסוים קודם כניסת החג, ולשבות בו [כדי שיוכל בחג לילך מאותו מקום אלפיים אמה לכל צד, כדין תחום שבת] - אם עושה כן לצורך שביתת הרשות [כלומר, אם מטרתו היא כדי שיוכל ללכת בחג לדבר הרשות], יחזור מיד לביתו, ויבער. ואפילו אם לא יספיק אחר כך לחזור למקום ההוא.

אבל אם הוא רוצה לקנות שם שביתה כדי שיוכל ללכת בחג לדבר מצוה, כגון לבית האבל או לבית המשתה, דינו כהולך לשחוט את פסחו. שאם לא יספיק לחזור לביתו ולבער וגם לחזור ולקנות שביתה במקום ההוא, לא יחזור לביתו, אלא יבטל בלבו.

וכן דינו של מי שיצא מירושלים, ונזכר שיש בידו בשר קדש עמו בדרך. שמשיצא מחוץ לחומת העיר, נפסל הבשר בפסול יוצא [לפי שמחיצות קדשים קלים הן חומות ירושלים, וקדשים שיצאו חוץ למחיצתן נפסלו].

וקדשים פסולים נשרפים בתוך מחיצתם. כדדרשינן לעיל מ"בקודש באש תשרף", שבמקום אכילתו שם תהיה שריפתו. קדשי קדשים שנאכלים בעזרה, שריפתם בעזרה. וקדשים קלים שנאכלים בכל ירושלים, נשרפים אף בירושלים.

והיוצא מירושלים ובשר קודש פסול עמו - אם כבר עבר את צופים [כפר שממנו נראה בית המקדש], שורפו במקומו, שלא הטריחוהו לחזור ממרחק כזה.

ואם לאו, אלא עדיין לא הגיע לצופים - חוזר לירושלים ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה, ששם היה מקום שריפת הקדשים.

ועד כמה יהיה שיעור בשר הקודש ושיעור החמץ שבגללם הן חוזרין לירושלים או לבתיהם, כדי לשורפם? -

רבי מאיר אומר: זה וזה [בשר קודש וחמץ] - שיעורו בכביצה. אבל בפחות מכך אינו חוזר לירושלים. אלא שורפו במקומו. וכן בחמץ, אין צריך לחזור בשביל פחות מכביצה, אלא מבטלו בלבו.

רבי יהודה אומר: זה וזה [בשר קודש וחמץ] - אף בכזית מהם הוא חוזר כדי לשורפם.

וחכמים אומרים: בשר קודש, חוזר לירושלים כדי לשורפו אף בכזית ממנו. אבל על החמץ אינו חוזר לביתו לשורפו, אלא אם כן יש בו בכביצה.

גמרא:

שנינו במשנתנו: ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער. ואם לאו, מבטלו בלבו.

ורמינהו מהא דתניא: ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, או לשבות שביתת הרשות, ונזכר שיש לו חמץ בביתו - יחזור לביתו מיד כדי לבער. ואפילו אם לא יספיק לחזור לסעודה.

ואילו במתניתין תנן שההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו אינו חוזר אם אין לו שהות לעשות את שניהם, אלא "מבטלו בלבו".

אמר רבי יוחנן: לא קשיא.

הא דתניא "יחזור מיד" - רבי יהודה היא, הסובר שסעודת אירוסין אינה מצוה. הילכך, אינה דוחה תקנת חכמים דביעור.

והא דתנן "מבטלו בלבו" - רבי יוסי היא. הסובר שסעודת מצוה היא. ובמקום מצוה די בביטול דאוריתא.

וכדתניא: סעודת אירוסין - הרי היא סעודת רשות. דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: סעודת מצוה היא.

ומוסיפה הגמרא: והשתא, דאמר רב חסדא: מחלוקת זו אינה אלא בסעודה שניה. שכן דרך החתנים, שלאחר סעודת האירוסין הראשונה, הם חוזרים ומשגרים סבלונות [מתנות] לכלה, וסועדים שם שוב. ועל סעודה זו אמר רבי יהודה שהיא רשות.

אבל בסעודה הראשונה של האירוסין, לדברי הכל היא סעודת מצוה. אפילו תימא הא והא רבי יהודה ולא קשיא אם כן, לא קשיא כלל ממתניתין על הברייתא.

משום דהא דתנן "מבטלו בלבו" איירי בהולך לסעודה ראשונה.

והא דתניא "יחזור מיד", איירי בהולך לסעודה שניה.

תניא: אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי שתהא חשובה סעודת מצוה, אלא סעודת אירוסין. אבל לא סעודת סבלונות, שהיא סעודה שניה.

אמר לו רבי יוסי: אני שמעתי, כי בין סעודת אירוסין, ובין סעודת סבלונות - סעודות מצוה הן!

תניא: רבי שמעון אומר: כל סעודה שאינה סעודה של מצוה, אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה.

והוינן בה: כגון מאי היא סעודה שאינה של מצוה?

אמר רבי יוחנן: כגון סעודת אירוסין של בת כהן לישראל, שאין בה מצוה. לפי שהיא צריכה לינשא לכהן, ולא לפגום את ייחוסה.

וכן סעודת אירוסין של בת תלמיד חכם לעם הארץ, שאין בה מצוה, לפי שאין לו להשיא את בתו לעם הארץ.

דאמר רבי יוחנן: בת כהן שנישאת לישראל, אין זיווגן עולה יפה.

והוינן בה: מאי היא? כלומר, מה יהיה סופם שלא יעלה זיווגם יפה?

אמר רב חסדא: או שהוא מת קודם זמנו והיא נעשית אלמנה. או שנעשית גרושה. או שלא יהיה לא זרע. כדכתיב "ובת כהן כי תהיה לאיש זר". וסמיך ליה "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, וזרע אין לה".

במתניתא תנא: בת כהן שנישאת לישראל - או שהיא תמות קודם זמנה והוא קוברה, או שהוא ימות והיא קוברתו, או שהיא מביאתו לידי עניות.

ומקשינן: איני, והא אמר רבי יוחנן איפכא: הרוצה שיתעשר, ידבק בזרעו של אהרן, וישא כהנת.

ואם הוא תלמיד חכם - כל שכן, שתורה שלו וכהונה שלה מעשרתן [מעשירה אותם].

ומשנינן: לא קשיא.

הא דקאמר שהוא מתעשר, איירי בתלמיד חכם שנשא כהנת.

והא דתניא "מביאתו לידי עניות", איירי בעם הארץ שנשא כהנת, שגנאי הוא לאהרון בכך, ומשום כן הוא נענש. ^[2]

רבי יהושע נסיב [נשא] כהנתא, וחלש [חלה].

אמר: לא ניחא ליה לאהרן דאני אדבק בזרעיה. ולא ניחא ליה דהוה ליה חתנא כי אנא [חתן כמוני].

רבי אידי בר אבין נסיב כהנתא. נפקו מיניה תרי בני סמיכי [מוסמכים להוראה]. והם: רב ששת בריה דרב אידי, ורב יהושע בריה דרב אידי.

אמר רב פפא: אי לא נסיבנא כהנתא - לא איעתרי [לא הייתי מתעשר]. שהרי תלמיד חכם שדבק בזרעו של אהרן מתעשר, כאמור לעיל.

אמר רב כהנא: משום שנשאתי כהנת, גליתי מבבל לארץ ישראל. דאי לא נסיבתא כהנתא, לא גלאי. אמרו ליה: והא למקום תורה גלית, ואין בזה עונש כלל.

אמר להו: לא גלאי כדגלי אינשי, כשאר התלמידים הגולים מביתם לתלמוד תורה. שהם גולים מרצונם. ואילו אני, משום שנשאתי כהנת, גליתי בעל כרחי, מפני אימת המלכות. ^[3]

אמר רבי יצחק: כל הנהנה מסעודת הרשות [שאינה סעודת מצוה], לבסוף הוא גולה. שנאמר "ואוכלים כרים מצאן, ועגלים מתוך מרבק".

וכתיב בתריה "לכן יגלו עתה בראש גולים".

תנו רבנן: כל תלמיד חכם המרבה בסעודתו בכל מקום, לבסוף הוא מחריב את ביתו, ומאלמן את אשתו, ומייתם את גוזליו [ילדיו]. ^[4]

ולפי שצרכיו מרובים, ואינם מצויים בידו, הרי הוא גולה מביתו לבקש אחר פרנסתו, ואשתו כאלמנה חיה, ובניו כיתומים חיים.

וכן תלמודו משתכח ממנו. שמתוך שמרבה בסעודה, אין לו פנאי לחזור על תלמודו.

ומחלוקות רבות באות עליו משום ששכח את תלמודו. וכן משום שנוטל מהמוכרים בהקפה את צרכי סעודותיו, וחובותיו מרובים.

ודבריו אינם נשמעים.

ומחלל שם שמים, ושם רבו, ושם אביו.

וגורם שם רע לו ולבניו ולבני בניו, עד סוף כל הדורות.

והוינן בה: מאי היא "שם רע" שגורם לבניו?

אמר אביי: משום דקרו ליה לבנו "בר מחים תנורי"! כלומר, בנו של זה שמחמם את התנור תמיד כדי לבשל את סעודותיו.

רבא אמר: קרו ליה לבנו "בר מרקיד בי כובי"! כלומר, בנו של ליצן הרוקד בחנויות היין. שבשכר ריקודו משקים אותו יין בחנם.

רב פפא אמר: קרו ליה לבנו "בר מלחיך פינכי" [מלקק קערות].

רב שמעיה אמר: קרו ליה לבנו "בר מך רבע" [מקפל ורובץ]. שכן דרך השיכורים, שאינם מספיקים ללכת לביתם ולשכב על מטתם. אלא מקפלים את לבושם וישנים עליו.

תנו רבנן: לעולם ימכור אדם את כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם. משום שאף אם לבסוף הוא מת או גולה מביתו, מובטח לו שיהיו בניו תלמידי חכמים, שהרי יגדלו על ברכי אבי אמם התלמיד חכם.

ואל ישא בת עם הארץ. משום שאם לבסוף הוא מת או גולה מביתו, יהיו בניו עמי הארץ, שהרי יגדלו אצל סבם העם הארץ.

תנו רבנן: לעולם ימכור אדם את כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם. וכן ימכור מה שיש לו כדי שישיא את בתו לתלמיד חכם. לפי שנישואי בת תלמיד חכם לתלמיד חכם, הם משל להרכבת ענבי הגפן בענבי הגפן, שהוא דבר נאה ומתקבל. ^[5]

ולא ישא תלמיד חכם בת עם הארץ. משום שנשואי תלמיד חכם ובת עם הארץ, הם משל להרכבת ענבי הגפן בענבי הסנה, שהם דבר כעור  ואינו מתקבל.

תניא ר' אלעזר ברבי צדוק אומר פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל ארבעה עשר להיות בשבת כו' מתני' ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר כו' ורמינהי ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד והכא קתני במתני' יבטל בלבו מכלל שאין מחייבין אותו לחזור ושנינ' מתני' ר' יוסי היא דסבר סעודת אירוסין מצוה וביעור חמץ נמי מצוה מיהו ביעור חמץ אפשר לקיימה בביטול חמץ וישלים סעודת אירוסין שנמצא מקיים שתיהן. וברייתא ר' יהודה דסבר סעודת אירוסין רשות כגון שביתת הרשות ולדברי הכל חייב לחזור מיד דתניא סעודת אירוסין רשות דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר מצוה והשתא דאמר רב חסדא מחלוקת בסעודה שניה אבל בסעודה ראשונה אפי' ר' יהודה מודה דמצוה אפי' תימא מתני' ר' יהודה ובסעודה ראשונה שהיא מצוה ברייתא בסעודה שניה שהיא רשות:

תניא אמר ר' יהודה אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין בלבד אמר ר' יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות:
ירושלמי לשבות שביתת הרשות לשבות אצל ר' או מי שהוא גדול ממנו אמר ר' יוסי בר בון גדול השלום שהוקש לשני דברים שחייבין עליהן כרת מילה ושחיטת פסח:
תניא א"ר אלעזר כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה כגון מאי א"ר יוחנן כגון בת כהן [לישראל] או בת תלמיד חכם אצל עם הארץ לפי שאין זיווגן עולה יפה כדכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע.

אמר רב כהנא אי לא נסיבנא כהנתא לא גלאי ומעשה דרב כהנא מפורש בהגוזל בתרא כי שמטיה לקועיה לההוא גברא וערק לארץ ישראל:
אמר ר' יצחק כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה שנא' אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק וכתיב בתריה לכן עתה יגלו בראש גולים:

ת"ר תלמיד חכם המרבה סעודתו בכ"מ לסוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומייתם גוזליו ותלמודו משתכח ומחלוקות רבות [באות] עליו ודבריו אין נשמעין ומחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות וקרו לו בר מיחם תנורא ובר מרקיד בי כובא ובר מלחך פנכי ובר מך רבעי:

מתני' ארבעה עשר שחל להיות בשבת וכו'. כבר כתבתי פ"ק דהלכה כר' אליעזר בר' צדוק (נ"ל דצ"ל ר' אליעזר איש ברתותא, המעתיק) שאמר תרומה על פני (נ"ל דצ"ל מלפני, המעתיק) השבת וחולין בזמנן:

המשנה הששית ויתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערים את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בזמנן ר' אליעזר בר' צדוק אומר התרומה מלפני השבת וחולין בזמנן אמר הר"ם והלכה כר' אליעזר ב"ר צדוק:

אמר המאירי ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בזמנם ר' אלעזר בר' צדוק אומר חולין בזמנן והלכה כר' אלעזר בר' צדוק וכבר ביארנוה בכדי צרכה בפרק ראשון ואף היא לא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה השביעית והכונה בה גם כן בענין החלק השלישי והוא שאמר ההולך לשחוט את הפסח ולמול את בנו ולאכול סעודת ארוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו להציל מן הנהר מיד הדליקה מיד המפלת יבטל בלבו לשבות שביתת הרשות יחזור מיד וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה עד כמה הן חוזרין ר' מאיר אומר זה וזה בכביצה ור' יהודה אומ' זה וזה בכזית וחכמים אומרים בשר קדש בכזית וחמץ בכביצה אמר הר"ם ר' מאיר אומר כמו שטומאת אוכלין בכביצה ר"ל שאינה מטמאה עד שיהיה בה כביצה כאשר נבאר בפירוש רחב בראש מסכת טהרות כך לא יחזור אלא על כביצה ור' יהודה כמו שהאוכל מבשר קדש ומן החמץ כזית לוקה כך יחזור אפי' על כזית ונתנו חכמים מדרגה בין בשר קדש ובין החמץ לפי שהוא חולין והלכה כחכמים:

אמר המאירי ההולך בארבעה עשר לשחוט את פסחו ולמול את בנו יש מפרשים ולמול דוקא ר"ל שהולך לעשות מילה ופסח ואין יכול לאחר זמן המילה מפני שמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו מלאכול פסחו ולמדנו מדבריהם שאם היה הולך למול את בנו לבד אין הדין כן הואיל ואפשר לו לאחרה ומ"מ אנו מפרשים בה לשחוט את פסחו או למול את בנו שמ"מ הולך הוא לדבר מצוה וכל שהמצוה מוטלת עליו אין אומרין לו לאחרה שהרי אף סעודת אירוסין יכול היה לאחרה וכן עיקר ובשאלתות שאלו אי משום מילה לחוד תיפוק לי' משום פסח שהרי מילת זכריו ועבדיו מעכבתו ופירשוה בזמן הזה או אף בזמן הפסח וכגון שהיו עיניו של תינוק כואבות שלא היה ראוי למולו ושחט את פסחו ונתרפא והוא בא למולו כדי לקיים מצות מילה בזמנה וזה שתפשה בכאב העינים ולא בחולי אחר מפני שכאב העינים כל שעבר הכאב אין צריך עוד להשהותו:

ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו שהיה מנהגם בשעה שהחתן הולך לקדש את הארוסה עושין לו סעודה בבית חמיו ואח"כ לזמן אחר חוזר לו שם עם סבלונות ועושין לו סעודה אחרת ופי' בגמ' שאף סעודה זו השניה בכלל אלו השנויות במשנתנו שכל שהוא נעשה לחיבת אירוסין מצוה היא והוא שאמרו בתלמוד המערב בא וראה כמה גדול כח השלום שהוקש לשני דברים שיש בהם כרת פסח ומילה:

ואמר שאם היה עושה אחת מכל אלו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו יעשה שכל שיכול לקיים את שתיהן יש לו להשתדל בכך [ואם לאו] הואיל וביעור חמץ דרבנן אע"פ שקצת מצות אלו דרבנן יבטל בלבו וילך למצותו ואינו מעביר עליהם וקודם איסורו הוא שאם לאחר איסורו הרי אינו ברשותו לבטלו ואינו יכול לשחוט את הפסח וחמץ קיים ועל כל פנים צריך לחזור וממה שאמר ונזכר שיש לו חמץ ולא אמר ונזכר שלא בדק משמע שאין מחמירין עליו כל כך אלא כשיודע כן בודאי הא כל שבספק אף במקום שהות אין מחייבין אותו לחזור:

היה הולך להציל מן הגויים שהיו רודפים אחר אחד או אחר רבים אם על עסקי ממון אם על עסקי נפשות או מן הנהר או מן הדליקה אפילו היה לו שהות לחזור לביתו ולילך שם לא יחזור אלא יבטל בלבו וילך להציל שאין משהין על הסכנות ואפילו עברה שעת ביטול יעבור בבל יראה ולא יחזור שכל אלו חשש נפשות יש ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש:

לשבות שביתת הרשות ר"ל שהיה הולך לערב עירובי תחומין כדי לילך למחר ארבעת אלפים אמה לאותו צד ולא היה מכוין בהליכה זו לשום מצוה יחזור מיד ויבער הא אם כונתו למצוה כגון לילך לבית המדרש או לבית האבל או לבית חתנים או להקביל פני רבו או פני חכם הרי זה כדין שאר המצות הנזכרות למעלה ואם אין לו שהות יבטל בלבו וזו לא נשנית כהלכה שהרי לענין פסק לא הוצרכה שהרי אין מערבין עירובין תחומין אלא לדבר מצוה ואם עירב לדבר הרשות אינו עירוב ואע"פ שבקצת ספרי גדולי המחברים נמצא שאם עירב הוי עירוב כבר נתברר שטעות סופר היה ומ"מ בתוספות פירשוה בשיש שם סרך מצוה כגון לשמוח בפסח בבית אוהביו וקרוביו ודברים רחוקים הם:

כך הוא ענין ביאור משנה זו וכולה הלכה היא:

ונתגלגל מזה לדבר אחר הדומה במי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש ר"ל מאותה שאוכלה בירושלים והם שלמים וכיוצא בהם ונפסלו ביוצא בחוץ למחיצת החומה שהרי נאכלים הם בכל העיר וכל שנפסל ביוצא טעון שריפה וכל שטעון שריפה בקדשים נשרף במקום קדוש דכתיב בקדש באש תשרף כל שנפסל תהא שריפתו בקדש וכן היו שורפין אותו בעצי המערכה ואפי' רצה אחד לשרוף בעצמו אין שומעין לו שלא לבייש את מי שאין לו ואמר שאם עבר צופים והוא כפר קטן שממנו רואין את ירושלים אין מטריחין אותו לחזור ולשרפו לפני הבירה ר"ל בעזרה מעצי המערכה ויתבאר במקום אחר שזה נאמר על אורח שאין לו שם בית אבל אם הוא בביתו בירושלים שורפו בביתו:

ועד כמה הם חוזרים ר' מאיר אומר זה וזה ר"ל בין בחמץ בין בבשר קדש בכביצה חזרתו כטומאתו וטומאת אוכלין בכביצה ר' יהודה אומר בכזית חזרתו כאיסור אכילתו וחכמים מכריעים ואומרים בשר קדש בכזית משום מעלת קדשים אבל חמץ בכביצה וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה ויש סעודת אירוסין שאינה של מצוה כגון בת תלמיד חכם לעם הארץ או בת כהן אע"פ שאינו תלמיד חכם לישראל עם הארץ ודרך הערה נבאו בהם שאין זיווגם עולה יפה או קוברה או קוברתו קודם זמן או גרושה או זרע אין לה ומ"מ בת כהן לישראל תלמיד חכם הדבר נאה ומתקבל שהכהנים סתמם משתדלים בעסקי שמים ובעניני הוראה ובנותיהם יודעות בטיב תלמידי חכמים ועל זה אמרו הרוצה להתעשר ידבק בזרעו של אהרן שהרי נאמר עליהם יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכבר אמר החכם היושר הכנת העושר:

תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום לסוף מחריב את ביתו מפני שמרגיל עצמו באותם התענוגים ואין לו פנאי להתעסק ולהתעשר עד שיהא בידו להרגילם בביתו והולך לו לכאן ולכאן על משענת כבוד תורה וכדכתיב אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק וגו' לכן עתה יגלו בראש גולים ונמצא מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו בחייו ומייתם את גוזליו בחיי האב ותלמודו משתכח ומחלוקות רבות עליו ודבריו אינם נשמעים ונמצא מחלל שם שמים ושם אביו שגדלו ושם רבו שלמדו תורה וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות שמתוך מעלתו רוע הנהגתו מפורסמת ביותר ואינה משתכחת ובפרק ארבע מיתות נ"ב ב' אמרו למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ בתחלה דומה לו לקיתון של זהב ספר עמו דומה לו לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לו לקיתון של חרס שכיון שנשבר שוב אין לו תקנה:

לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם אפילו הוצרך למכור לדבר זה כל מה שיש לו יעשה שאם מת או גולה מובטח לו שבניו ת"ח ואל ישא בת ע"ה שאם מת או גולה בניו עמי הארץ וכן ישתדל כמה שיוכל וישיא בתו לתלמיד חכם משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל ואל ישיא בתו לעם הארץ ולא ישא בת עם הארץ משל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור ואין מתקבל ואם לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור המפורסמים במעלה ומוכתרים במדות לא מצא מהם או שאי אפשר לו ישא בת ראשי כנסיות שאף הם על כל פנים בעלי מדות הם ומוכתרים בקצת מעלות לא מצא מהם או שאי אפשר לו ישא בת גבאי צדקה לא מצא מהם ישא בת מלמדי תינוקות ובשום פנים לא ישא בת עם הארץ שהם שקץ ונשותיהם שרץ ועל בנותיהם הוא אומר ארור שוכב עם בהמה:

בזרעו של אהרן כו' משום דעבודת כהן שהיא הקטרת מעשרת כדאמרי' פרק בראשונה (יומא כו) ויליף לה מדכתי' ישימו קטורה באפך וגו' ברך ה' חילו וגו' ואמר כ"ש שתורה כו' דכתיב בתורה בשמאלה עושר וכבוד והמקשה ידע ודאי דהך דר"י בח"ח קמיירי כדקאמר כ"ש שתורה כו' אלא דהוה ס"ד דבעם הארץ נמי מעשרת וכ"ש בת"ח דיותר מעשרת משום תורה ובמסקנא דבעם הארץ מביאתו לידי עניות כ"ש דקאמר הכי פירושו אם בכהן לחוד הכהונה מעשרת כ"ש כשתנשא הכהנת לת"ת דמשום תורה מעשרת טפי ודו"ק:

הא בת"ח ת"ח לא מקרי זר לגבי כהנת (דת"ח) שנאמר ובני דוד כהנים:

תרי בני סמיכי [דכן מצינו בזרעו דאהרן] שנאמר יורו משפטיך ליעקב וגו' גם שנאמר כן בכל שבט לוי עיקר קרא בכהן איירי כדכתיב ובאת אל הכהנים הלוים וגו וק"ל:

לא גלאי כו' מוכח מזה שלא היה כהן כמ"ש התוספות וקאמר על שהוא ישראל ונשא כהנת לא עלה זיווגו יפה שהוצרך לגלות ממקומו ומיהו רב כהנא ת"ח הוה ואמרינן לעיל דשבח הוא לו לישא כהנת גם אם הוא ישראל וי"ל דמשום ענותנותיה לא החזיק עצמו בח"ח ומיהו הם שא"ל והא למקום תורה גלית הוי מצו למימר לא תלמיד חכם אתה ודו"ק:

שנאמר ואוכלים כרים כו' דבמתענגים בריבוי תאוות מסעודת רשות משתעי קרא ואמר דלכן יגלו וגו' היינו עשרת שבטים שגלו בראשונה משום שהלכו ביותר בתענוגים ובמותרות ע"כ יגלו בראש קודם זמן שגלו שבט יהודה והיא מדה כנגד מדה כי הגולה א"א לו להשיג תענוגיו וכל תאוותיו וק"ל:

כל ת"ח המרבה כו' ר"ל דמתוך שמרבה סעודותיו בבית אחר בריבוי תענוגותיו מבקש למודו גם בביתו כן ועל ידי זה מכלה ממונו ומחריב ביתו למכור את כליו שבביתו ואמר ומאלמן את אשתו כו' כפרש"י ועי"ל דמדתו שיהיה גולה שלא יהיה לו בגלותו להשיג כל תאותו כמ"ש לעיל גבי כל הנהנה לסוף גולה כו' ואמר ומחלוקות רבות באות כו' עיין פירש"י ועי"ל דבמשתאות שמרבה בכ"מ מביאו לידי מחלוקת כמ"ש למי אוי וגו' למי מדנים וגו' למאחרים על היין וגו' ואמר ומחלל שם שמים ושם רבו כו' כההיא דאמרי' פי"ה בחילול השם מה הבריות אומרות עליו או לו לזה שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה כו' כמה מכוערין מעשיו של זה שלמד תורה כו' עיין שם:

קרי ליה בר מיחם כו'. עי' פרש"י והלשון קרי ליה לא משמע כי אלא קרי לי' לאותו ת"ח גופיה בר מיחם כו' ר"ל דבר הכי שמיחם תנורו הוא (כהאי לישנא איתא בכמה מקומות) וק"ל:

בניו ע"ה כו'. והא דאמרינן בנדרים הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה היינו נמי עניים ת"ח שאינן ע"ה זוכין לבנים ת"ח ומיהו הא דאמרינן התם ומפני מה אין מצויין ת"ח מבניהם כו' ופי' הר"ן שעל הרוב אינן בני תורה עכ"ל קשה קצת דהכא אדרבה משמע דע"כ ישיא בתו לח"ח כדי שיהיו בניו ת"ח (פרק חלק וע"ש):

בענבי הגפן כו' מדמה להו לגפן עש"ה אשתך כגפן פוריה וגו' והוא מפורש במדרשות בדמיונו במעלות הגפן ואמר שהוא דבר נאה ומתקבל כו' ר"ל שהוא דבר נאה שישא בת תלמיד חכם ולא בת עם הארץ כדלקמן גם הוא מתקבל להיות לו זרע כשר ממנה כדאמרי' בירושלמי דכלאים אשתך כגפן וגו' מה זיתים אין בהם הרכבה אף בניך לא יהיה בהן פסולת וההיפך בבת ע"ה:

בתוס' ד"ה לשבות שביתת ונ"ל דה"פ לשבות שביתת הרשות שהולך לשמוח בפסח ר"ל שיש בו מצוה קצת אבל נקרא רשות כנגד שחיטת פסח וכיוצא בו ועיין באשר"י ובהר"ן:

מקום שנהגו פרק רביעי :

גמ' וכ"ש שתורה וכהונה מעשרתן כצ"ל. ונ"ב פירש אם נושא בתו של תלמיד חכם והוא כהן וק"ל:

רש"י בד"ה ומאלמן את אשתו ומבקש לימודו וא"א כו' כן הוא בס"ח מדויקים:

גמרא תרי בני סמיכי סמיכי ס"ד אלא אימא דחזי לסמיכא. כ"ה בע"י:

גמ' רב ששת בריה דרב אידי. בכ"ד בש"ס איתא רב שישא בריה דרב אידי (ובתענית יג) א"ר אידי בר אבין כו'. א"ר שישא בריה דר"א אבא כו'. ועיין בסה"ד:

תד"ה ושורפו. וקשה לר"י אי דאורייתא כו'. ולעד"נ דעת רש"י דע"כ ל"א דבמקום אכילתו שריפתו אלא שאירע בו הפסול במקום אכילתו. אבל ביצא חוצה לו מדאורייתא שריפתו במקומו רק דרבנן החמירו בלא עבר צופים. וזהו (דלעיל כד) ד"ה פסולי חשיב טומאה ושפיכת הדם וכו' ול"ח פסול יוצא. ונראה לי ראיה לזה מזבחים (קד ב) דתני לוי ביה"ד היה בעזרה ששורפין כו'. ופרים הנשרפין כו'. ובהר הבית ששורפין פה"נ כו'. שאירע בהן פסול ביציאתן ע"ש ועמש"כ (בשקלים פ"ח מ"ו בס"ד):

[תוס' ד"ה תניא. תימה כו'. עמש"כ בס"ד בברכות ספ"ג וכן לקמן בע"ב לא מייתא הש"ס לסייע למימרא דר"א דע"ה אסור להתלוות כו'. מהברייתא דששה דברים כו'. דאיתא שם] :

גמ' אמר ר' יוחנן כגון בת כהן לישראל וכו'. נ"ב אפי' ע"ה:

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אוֹ קוֹבְרָהּ, אוֹ קוֹבַרְתּוֹ, אוֹ מְבִיאַתּוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת. דע כי דברים קשים אלה דנקיט במתניתא ורב חסדא לא נאמרו אלא על זמן התנאים ואמוראים שהיה להם כהנים מיוחסים ועמי ארצות שהיו בזמנם היו רעים וחטאים כאשר דברו עליהם לקמן, אך בזמן הזה אין כהני יחוס אלא כולם כהני חזקה דאין להם מעלה ככהני יחוס וגם לא ימצא בזמן הזה עמי ארצות כאותם עמי ארצות שהיו בזמנם, ולכך כאשר יזדווגו בת כהן לישראל או בת תלמיד חכם לעם הארץ לא יתקיימו בהם דברים קשים אלו דאמר רב חסדא וגם מה שאמרו במתניתא, ועם כל זה טוב להזהר בזה.

כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתּוֹרָה וּכְהֻנָּה מְעַשַּׁרְתּוֹ. נראה לי בס"ד התורה נקנית במ"ח מעלות וכהונה בכ"ד כדאיתא בברייתא דאבות (משנה אבות פרק ו) וסך הכל ע"ב [48+48=72] כמנין 'חֶסֶד' [72] וכמנין 'כָּל הַטּוֹב' [72] ולכן בצירוף זכות שניהם מתעשר ואז יתקיים בו (דברים כו, יא) 'וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב'.

רַב אִידִי בַּר אַבִּין נָסִיב כָּהַנְתָּא, וַהֲווּ לֵיהּ תְּרֵי בְּנֵי סְמִיכֵי, רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, וְרַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי. יש להקשות למאי הוצרך לומר בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי כיון דביה משתעי ואמר דהוו ליה?
ונראה לי בס"ד ללמדך שיצאו חכמים גדולים שדומין לאביהם רב אידי שהיה גדול בחכמה ויראה! וזכה לשנים, אחד מצד זכות התורה של הבעל ואחד מצד זכות הכהונה של האשה.

כָּל תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָתוֹ בְּכָל מָקוֹם, לְסוֹף מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ. פירוש כיון שלמד להיות זולל וסובא בבשר ויין מרובה שצריך לו הוצאות הרבה לפעמים אין לו מעות ויהיה מוכרח להחריב ביתו לסתור דלתות וחלונות למכרם כדי למצוא מעות לקנות בהם וגם מכירה של מטלטלין וכלים של הבית נקרא חורבן הבית.
ומה שאמרו 'וּמְאַלְמֵן אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמְיַתֵּם אֶת גּוֹזָלָיו' פירוש מאחר שצריך לו מעות הרבה בעבור המותרות מוציא המעות בעבורם ואינו מביא פרנסה לאשתו ובניו ונמצאת אשתו כאלו היא אלמנה שאין לה בעל החייב במזונותיה, וכן גוזליו שהם הקטנים דחייב בפרנסתם כאילו הם יתומים שאין להם אב לפרנסם. וקרי להן גּוֹזָלָיו לשון גזל שהוא גוזל אותם בזה שהוא מוציא המעות למותרות ולהם לא יביא אפילו חתיכת לחם!
וגם ממילא שׁוֹכֵחַ תַּלְמוּדוֹ כי לבו טרוד בענין ההוצאה שרבה על צוארו ומוכרח לעזוב תלמודו, וגם מַחֲלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו שאם יהיה ריב בין שני אנשים עשירים זה יחשוד אותו שהוא מלמד טענות לבעל דין שכנגדו ומחרחר ריב ואותו שכנגדו גם כן חושדו בכך מאחר שהוא נכנס אצל זה ואצל זה לאכול ולשתות יבא לידי חשדות כאלה ואז מַחֲלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו מבעלי הריב.

אָמַר אַבַּיֵּי: קָרוּ לֵיהּ: "בַּר מֵיחַם תַּנּוּרֵי". נראה לי כל אחד מן החכמים נקיט לשון בני אדם הרגיל ומצוי בעירו ובזמנו, והביא הש"ס דברי כולם. והא דאמר מַּרְבֶּה סְעוּדָתוֹ בְּכָל מָקוֹם הכוונה שהולך ביום אחד לכמה סעודות שנכנס לבית אחד וכאשר גמרו הולך לבית שני ושותה שם וגם אלו כשגומרין הולך לבית אחר.

לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם. כלומר אף על פי דסתם תלמיד חכם אין לו מעות להוציא נדוניא חשובה לבתו ולכן מוכרח שהבעל יעשה לה תכשיטין ולבושין יִמְכֹּר כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ ויקחנה ויעשה לה מכיסו.
וכן בהשאת בתו לתלמיד חכם דמסתמא אין לו מעות וצריך אביה להרבות לו בנדונייא כדי שיהיו המעות אחר כך עזר לפרנסתם. ואומרו 'לְעוֹלָם' כלומר אפילו בזווג שני שהוא לפי מעשיו ישתדל בכך. או הכוונה אפילו אם נמצא לו אשה מקרוביו דראוי ליקחנה כפי נימוס העולם עם כל זה ישתדל לישא בַּת תַּלְמִיד חָכָם.

מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן, דָּבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל. פירוש יש ענבים עושים יין שמראהו אדום הרבה ויש עושים יין שמראהו נוטה ללובן וכשמתערבים זה עם זה יהיה המראה נאה. ויש ענבים שעושין יין מתוק הרבה ואינו מתקבל כל כך מחמת רוב המתיקות ויש ענבים עושין יין מר הרבה וכאשר יתערבו זה עם זה יהיה מתקבל על האדם. אך תערובת עִנְבֵי הַגֶּפֶן עם עִנְבֵי הַסְּנֶה אינו מתקבל כי עִנְבֵי הַסְּנֶה עושין משקה חמוץ הרבה והרי זה מקלקל גם יין של עִנְבֵי הַגֶּפֶן בתערובתם עמו וגם המראה יהיה מכוער.

בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה יָפֶה. כך הגרסא בעין יעקב. ונראה לי בס"ד אם תזווג אותיות כֹּהֵן עם אותיות יִשְׂרָאֵל יהיה מזה צירוף נשאר כְּלָיָה.
ומה שאמר 'אוֹ קוֹבְרָהּ, אוֹ קוֹבַרְתּוֹ, אוֹ מְבִיאַתּוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת' הטעם כי הכהונה שיש בה עבודת הקטרת קטורת יש בה סגולה לעושר, דכתיב (דברים לג, י) 'יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ' וסמיך ליה 'בָּרֵךְ הֳ' חֵילוֹ' וכנזכר בגמרא (פסחים עב:) וכן כתב מהרש"א ז"ל. גם ידוע שיש בה סגולה לחיים, ולכן סַמִּים בא"ת ב"ש חַיִּים [68], וכיון שזה לקח כהנת שהיא גדולה ממנו ביחוס אפשר לומר שנשאה בשביל סגולת העושר הנמצאת בכהנים מקריבי הקטורת או בשביל החיים, ולכן 'אוֹ קוֹבְרָהּ, אוֹ קוֹבַרְתּוֹ' אם נשאה בשבל להשיג חיים, 'אוֹ מְבִיאַתּוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת' אם נשאה בשביל להשיג העושר, מיהו כל זה הוא אם הנושא עם הארץ של זמן הראשונים, אך אם אינו עם הארץ אף על פי שאינו תלמידי חכמים לאו אתמר עליה הני מילי וכדמסיק תלמודא.

לָא קַשְׁיָא, הָא בְּתַלְמִיד חָכָם, הָא בְּעַם הָאָרֶץ. קשא והלא דבר זה מפורש דברי רבי יוחנן עצמו, דקאמר כל שכן שתורה וכהונה מעשרתו, אם כן מוכח דאיירי בתלמידי חכמים, ומאי קשיא לתלמודא שבא לתרץ בהכי? ועוד דאמר כאן בתלמידי חכמים כאלו אומר דבר חדש, ובאמת הכי אמר רבי יוחנן בפירוש? ומהרש"א ז"ל נרגש בזה ונדחק.
ונראה לי בס"ד דתלמודא דקדק מדברי רבי יוחנן דאיירי בנושא בת תלמידי חכמים וכהן, ועל זה קאמר זכות תורה וכהונה מעשרתו לזה הנושא אותה, ולא איירי בהיכא דהנושא הוא תלמידי חכמים, ודייק לה מדקאמר 'הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יִדְבַּק בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן' וקשה הוה ליה למימר 'הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יִשָּׂא כֹּהֶנֶת' ולמה האריך לפרש 'בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן'? על כן ודאי כונת רבי יוחנן לומר ישא בת כהן חבר דהיינו תלמידי חכמים, דהכי איתא בגמרא דסנהדרין דף ך' גבי תרומה דאין נותנים אותה לכהן עם הארץ, דכתיב (במדבר יח, כח) וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת הֳ' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וכי אהרן לעולם קיים והלא לא נכנס לארץ אלא הכי קאמר כאהרן, מה אהרן חבר אף בניו חברים עיין שם, ולזה אמר כאן 'בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן' דהיינו בת כהן חבר שהוא כאהרן וכיון דהבין כונת רבי יוחנן שישא כהנת בת תלמידי חכמים.
להכי פריך מהא על מה שאמר רבי יוחנן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל מְבִיאַתּוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת, דנקיט 'בַּת כֹּהֵן' בסתם דמשמע אפילו כהן חבר, ותירץ לו הָא בְּתַלְמִיד חָכָם, הָא בְּעַם הָאָרֶץ פירוש הא דאמר רבי יוחנן 'הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יִדְבַּק בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן' איירי בהנושא הוא תלמידי חכמים, דאז תורה דיליה וכהונה של אשתו מעשרתו ואין קפידה מצד האשה דאפילו אם היא בת כהן שאינו חבר מתעשר בעבור שהוא עצמו תלמיד חכם, והא דקאמר 'בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה יָפֶה' היינו בנשאת לישראל עם הארץ, ולהכי נקיט 'בַּת כֹּהֵן' בסתם, דאפילו אם היא בת כהן חבר לא יועיל זה, כי מצד זכות התורה בתר הבעל אזלינן, והתרצן לית ליה האי דיוקא דדייק מדנקיט זרע של אהרן ולא אמר כהנת.

אָמַר: לָא נִיחָא לֵיהּ לְאַהֲרֹן דְּאֶדְבַּק בְּזַרְעֵיהּ, דַּהֲוָה לֵיהּ חַתְנָא כִּי אֲנָא וְאִתְּסִי. יש להקשות הלא בודאי לא חלש בשביל שנשא כהנת, דהא היה חכם וצדיק ובודאי ניחא ליה לאהרן בחתן כזה, וכבר אמר רבי יוחנן דאם הוא תלמידי חכמים זווגן עולה יפה! אלא מוכרח לומר דחלש מצד המזל שכך היה גזור עליו, ואם כן איך כשאמר דברים אלו אִתְּסִי מאחר דבאמת לא חלש משום דנשא כהנת?
ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דשבת (שבת לג.) 'תָּנוּ רַבָּנָן שְׁלֹשָׁה מִינֵי הִדְרוֹקָן הֵן: שֶׁל עֲבֵרָה עָבֶה. וְשֶׁל רָעָב תָּפוּחַ. וְשֶׁל כְּשָׁפִים דַּק, שְׁמוּאֵל הַקָּטָן חָשׁ בֵּיהּ, אָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מֵפִיס? אִתְּסִי' ופירש רש"י ז"ל הוא היה לו מחמת רעב, אך טען מי מבחין לידע שאין זה של עבירה, עכשיו יאמרו שעבר עבירה, שאין הכל יודעים בשלשה סימנים הנזכר ופעמים שמשתנין, ולכן בטענה זו אִתְּסִי מן השמים עיין שם, וכן כאן רב כהנא ודאי לא חלש בשביל שנשא כהנת, אלא כך היה גזור עליו מצד המזל או בא קיצו, אך טען כיון דידעי אינשי דאין כל אדם ראוי לישא כהנת, שאם אינו ראוי קוֹבְרָהּ, אוֹ קוֹבַרְתּוֹ, עכשיו יאמרו דלא ניחא ליה לאהרן להיות אני דבק בזרעו דלהוו ליה חתנא כאנא מפני שאין אני הגון, ונמצא מליזים עליו בחנם, ולכן ראוי שאתרפא ואאריך ימים כדי להנצל מן החשד, ובכח טענה זו אִתְּסִי, וכאשר טען שמואל הקטן כזאת וְאִתְּסִי!

רַב אִידִי בַּר אַבִּין נָסִיב כָּהַנְתָּא, וַהֲווּ לֵיהּ תְּרֵי בְּנֵי סְמִיכֵי. קשא מהיכא מוכח דהוה ליה תרי בני סמיכי משום דנסיב כהנתא, והלא רוב החכמים יהיו כל בניהם תלמידי חכמים או חציים לפחות, ופוק חזי בסיום המסכתות כמה בנים חכמים מונה לרב פפא?
ונראה לי בס"ד דאפשר היה ידוע למארי תלמודא דרב אדי בר אבין נשא תחלה אשה והוליד ממנה בנים ולא היה בהם בן חכם, ואחר שנשא הכהנת הוליד ממנה תרי בני סמכי, ומזה יודע דהא גרמא ליה.

אִי לָא דִּנְסִיבְנָא כָּהַנְתָּא לָא גַּלָּאִי. יש להקשות מה שיכות יש לגלות בדבר זה? ונראה לי רוצה לומר לָא גַּלָּאִי אותו הגלות הידוע המפורש בפרק הגוזל והמאכיל (בבא קמא קיז:), דנעשה לו סיבה שמת ואחר כך החייהו רבי יוחנן, וכיון דגרם לו מיתה מזה דן שהוא מסיבת נשואי הכהנת, דאתמר בה 'אוֹ קוֹבְרָהּ, אוֹ קוֹבַרְתּוֹ' בר מינן.

בַּר מֵיחַם תַּנּוּרֵי. נראה דרכם היה שאחד הולך ומסבב אצל בעלי בתים לחמם תנורים שלהם שיעור הראוי, והם יבשלו או יצלו בתנורים, ונותנים לו שכר טרחו בהסקה מכל בית פת או תבשיל, ולכן זה המרבה סעודתו בכל מקום שאוכל אצל זה ואצל זה מדמים אותו להמחמם תנורים, והנה הוא בעבור תורתו ראוי שיהיה נקרא בשם 'חָכָם' ועתה שמבזה עצמו להרבות סעודתו אצל בעלי בתים ישבר אות כ' של חָכָם לשתים ויהיה ב' יו"ד ואז אותיות חָכָם יהיו אותיות יחמי רוצה לומר דומה להמתחמם בתנורים.
ומה שאמר אותו 'בַּר מְלַחֵךְ פִּנְכֵּי' הנה הוא לפי תורתו ראוי לקראו תלמיד חכם, ועתה בשביל מעשיו נהפכים לו אותיות תלמיד חכם לבזיונו והיינו אותיות 'מל' של תלמיד עם אותיות 'חכ' דחכם יהיה צירוף מְלַחֵךְ ואותיות מ"ם תי"ו של תלמיד חכם ראשי תיבות מֵיחַם תַּנּוּרֵי, ואותיות 'מכ' של חכם הוא מָךְ רָבַע.

מבערין את הכל. הרי"ף כ' דמשיירין ב' סעודות לשבת שאסור לאכול בו מצה דה"ל כבועל ארוסתו והרז"ה סובר דאירוסי המצה מתחיל משעת שריפת חמץ והרמב"ן מייתי מירושלמי דבעי למימר דרבי דציים בע"פ משום דס"ל כר"י בן בתירא דפסח מצפרא זמני' ואסור מיד בחמץ וגם מצה אסור משום בועל ארוסתו א"כ ש"מ דכל היום אסור במצה ומסיק דמשעת בדיקה בלילה ה"ל מצה כארוסה וכ' הר"ן שאין ראיה זו מכרעת דהתם לבן בתירא מתחיל איסור חמץ מצפרא לכן אסור במצה ג"כ משא"כ לדידן ע"ש ולע"ד אפי' לבן בתירא אין סברא שיחלוק על זמן שריפת חמץ מחצות וכ"כ תו' להדיא לקמן ק"ח א' ד"ה נימא כו' ע"ש רק אסור באכילה מצפרא וס"ל לרמב"ן דאין סברא שיתחילו אירוסי מצה אלא או אחר גמר הביעור מחצות ואילך או מתחלת בדיקתו ולא בין הזמנים ודברים של טעם הם וק"ל:

שביתת הרשות. עפרש"י ומה שפי' מג"א ומ"ש תוספ' לשמוח בבית אוהבו לע"ד כוונתם דלא מיירי כלל בעירוב אלא שהולך לשמוח בי"ט בבית אוהבו וזה נקרא לשבות כמו דאמרינן ששבת ביבנה ובמס' סוכה מעשה בר"א ששבת בגליל העליון והיינו שהיה שם י"ט של סוכות וה"נ דכוותיה ודלא כמהר"ם לובלין:

בשר קודש פרש"י דנפקא מקרא ולע"ד גם רש"י מודה שהוא מדרבנן אלא דמייתי קרא דקדשי קדשים ואימורי קדשים קלים דמשום הא גזרו דאלת"ה יהיה סתירה למ"ש רש"י לקמן גבי חזרתו כטומאתו וק"ל. אמנם שי' זו צ"ע מ"ש תו' בשם ירושלמי דרבנן מחמרי בבשר קדש מפני שאין לו תקנה בביטול ותימה הרי יש לו תקנה מן התורה לשורפו במקומו מה תאמר מ"מ מדרבנן צריך לשורפו לפני הבירה א"כ חמץ נמי לא מהני ביטול מדרבנן וצ"ע:

תניא אמר ר"י אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין. הק' תו' דה"ל לאתויי תנ"ה ולע"ד אין זה מוכרח דסעודה שני' היינו סבלונות ובזה יש לעמוד על כוונת הרב"י סי' תמ"ד עי' ודוק:

בת כהן לישראל ובת ת"ח לע"ה. מכאן ראיה למ"ש הכ"מ רפ"ה מה' דעות דבת ע"ה לע"ה כיון ששוים הם סעודת מצוה היא דאלת"ה האי בת כהן לישראל ה"ד אי בישראל ת"ח הא מותר בבת כהן כדמסיק בשמעתין ע"כ בישראל ע"ה קאמר א"כ האי כהן ה"ד אי בת"ח מאי ארי' שהוא כהן תיפוק דה"ל בת ת"ח לע"ה אע"כ בכהן ע"ה וטעמא משום שהוא כהן לישראל הא לא"ה ה"ל סעודה שת"ח רשאי להנות אע"ג שהיא בת ע"ה לע"ה ודברי הרמב"ם שם שכ' בת ת"ח לת"ח ה"ל סעודה שת"ח רשאי להנות צריכין יישוב קצת. במתניתא תנא או קוברה כו' או מביאתו לידי עניות. אולי משום דאחז"ל נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית ביסורים כו' לכן כל הנזהר במתנת כהונה שנאמר בהם ברית מלח עולם היא ניצול מיסורים ומעוני וכן העוסק בתורה שנאמרה ברית בתורה כמבואר פ"ק דברכות וכן כתיב עושר וכבוד בשמאלה אבל ע"ה שנושא כהנת טצדקי למפטר נפשיה ממתנות כהונה כמ"ש תו' בשמעתין ברב כהנא שאכל בשביל אשתו וגם תורה אין לו א"כ בא לידי עניות או שארי יסורי' וק"ל:

לא גלאי כדגלאי אינשי. עפרש"י שגלה ע"י מעשה שהרג את המסור ונראה דלא ניחא ליה לאהרן בהא אע"ג שכדין הרגו שהרי רוצח בשוגג גולה עד מות הכהן הגדול מפני שהיה לו להתפלל שלא יארע כזה בימיו אע"ג ששניהם היו חייבים זה מיתה וזה גלות והאלקים אנה לידו כתיב מ"מ לא נאה לכה"ג שיעלה כך בימיו א"כ ה"נ לא הוה ניחא ליה לאהרן שיארע ע"י זרעו דבר כזה וק"ל:

סוף מחריב את ביתו. כל אדם נמי כדלקמן קי"ד א' דאכל אליתא טשי בעליתא כו' אלא בת"ח שכיחא הזיקא יותר שאין לו מו"מ להתפרנס בריוח ואחז"ל צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם מפני שאין פושטין ידיהם בגזל ואולי אמר בכאן ד' דברים וכנגדן אמרו דקרי לי' בד' שמות מגונים מה שמחריב ביתו והיינו בתחלה כשיש לו משלו אוכל מדילי' עד שמחריב ביתו ונגד זה קרי' לי' בר מיחס תנורא והוא אבק לה"ר נורא בי' פלניא שמחממין תמיד לאפות ולבשל ואחר שכבר החריב ביתו דרכן של אותן אנשים לכתת רגליהם על פת לחם יפשע ויאמר דברי תורה כדי שיתנו לו וימלאו גרונו לחם ויין והיינו מאלמן אשתו ומייתם גוזליו כפרש"י שגולה למזונות וקרי לי' מרקד בי כובי וגרע מהמרקדים בי כובי על כוס יין מלא שהם מחליפים עולם עובר בעובר והוא עושה תורת אלקינו כשיר בבית המשתאות ולבסוף כשנהנה מע"ה דומה לקיתון של חרס וזהו מחלוקות רבות באי' עליו ודבריו אינם נשמעי' וקרי לי' מלחיך פינכא שבתחלה כבדוהו והושיבוהו בראש הקרואים ועתה נתבזה בעיניהם עד שמלחיך פינכא ומה שעי"ז משכח תלמודו קרי' לי' בר מך רבנו שזהו גורם לשכח תלמודו כמבואר סוף הוריות דהמניח כליו תחת ראשו קשה לשכחה וק"ל:

שאם מת או גולה. פי' אי הי' חי הי' מגדלו לתורה לעולם אעפ"י שנשא בת ע"ה אבל אי ימות ויגלה ע"כ צריך זכות אבותיו לסייע שיהי' ת"ח או יאמר בהפך דאמרו בנדרים ת"ח אין בניהם ת"ח מפני שמבזים לע"ה לכן אמר שעכ"פ אם מת או גולה שמיתה וגלות מכפרת מה שקרא להם ע"ה וביזה אותם אז יהי' בניו ת"ח משא"כ כשישא בת ע"ה אפי' מת או גולה יהיו בניו ע"ה:

במשנה י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני שבת דברי ר"א וחכמים אומרים בזמנו וכתב בעל המאור דר"מ לטעמיה דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכיון דאי אפשר לשורפו בשבת משו"ה מבערין מלפני שבת ושורפו כמצותו וחכמים לטעמייהו דהשבתתו בכל דבר משו"ה מבערין בזמנו בשבת עכ"ל ע"ש ולע"ד לשיטת הפוסקים והמפרשים לא משמע כן לא מבעיא לשיטת התוס' דלעיל בכמה דוכתי דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן היינו דוקא לאחר זמן איסורא א"כ לא שייך לומר כן אלא אפילו לשיטת רש"י שמפרש לעיל בכמה דוכתי להיפך אפ"ה נראה דר"י גופא לא קאמר אלא כשמבער בע"פ ממש שחל בחול משא"כ כשחל בשבת דאי אפשר לשורפו ר"י גופא מודה דמשביתו בכל דבר שיכול לבער כדאשכחן במוצא חמץ בי"ט עצמו שכופה עליו כלי אם אין יכול לבערו בע"א כמ"ש כל הפוסקים אפילו אותן שסוברים כר"י. וא"כ לפ"ז לא שייך פלוגתא דמתניתין דר"מ וחכמים בהאי טעמא שכתב בעל המאור ז"ל. ונקטינן מיהו דשיטת בעל המאור בפלוגתא דר"י וחכמים בשעת ביעורו או שלא בשעת ביעורו היינו כפרש"י וכמ"ש לעיל בחידושינו בכמה דוכתי ודו"ק:

שם ר"א ב"ר צדוק אומר תרומה מלפני השבת. וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דקי"ל כר"א ב"ר צדוק דקאי כר"א איש ברתותא דלעיל בפ"ק דף י"ד שכן הלכה כמותו וכבר האריך הר"ן ז"ל בפ"ק בישוב שיטת הרי"ף והב"י בא"ח סימן תמ"ד תמה על לשון הר"ן שכתב דעיקר כוונת הרי"ף היינו לענין תרומה ואין דרך הרי"ף להביא בפסקיו דבר שאין נוהג בזמן הזה ע"ש באריכות ולע"ד לא ידענא מאי קשיא ליה להב"י דודאי נפקא מיניה בזמן הזה לענין חלה שכתב הרי"ף ז"ל לעיל אמתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה דבחלת ח"ל האידנא יהבינן לכהן קטן וא"כ שפיר איצטריך לאשמעינן דבע"פ שחל להיות בשבת ואשתייר חלה מע"ש דליכא כהן קטן צריך לבער בע"ש ולא אמרינן שימתין מלבערו שמא ימצא כהן קטן או גדול שטבל לקריו ואם לא ימצא יוכל לבערו למחר להשליכו לאיבוד משו"ה כתב הרי"ף דאפ"ה צריך לבער מע"ש והיינו כר"א ב"ר צדוק דקאי כר"א איש ברתותא כנ"ל ועיין בק"א:

הא בתלמיד חכם הא בעם הארץ. מדלא אמר הא בתלמיד חכם הא באינו תלמיד חכם נראה דאם אינו עם הארץ וקורא ושונה אף דאינו תלמיד חכם אינו בסוג קוברה או קוברתו וכיוצא ואינו נענש אלא דלזכות לעושר צריך שיהיה תלמיד חכם:
אמנם ראיתי למהרש"א בחידושי אגדות שכתב על מאי דאמר רב כהנא בסמוך אי לא נסבי כהנתא לא גלאי דרב כהנא לא היה מחשיב עצמו ת"ח ע"ש ומזה מוכח דרב כהנא סבר דגם שאינו עם הארץ איזה עונש יבא לו. ברם כבר מהרש"א עצמו גמגם על זה דמאן דאמר ליה למקום תורה גלית הול"ל חכם אתה. ולכן נראה דרב כהנא פליג על ר' יוחנן וסבר דגם לת"ח יבא לו איזה עונש ומשום הכי לפי שיטתו השיבוהו למקום תורה גלית. ואנן קי"ל כר' יוחנן ואינך אמוראי דסוגיין וכן הרי"ף והרא"ש מייתו לדר' יוחנן והשמיטו לדרב כהנא וגם הרמב"ם פ' כ"א דאסורי ביאה והטור והש"ע א"ה סי' ב' פסקו דעם הארץ או קוברה וכו' אבל ת"ח שנשא כהנת נאה ומשובח ומהש"ס והפוסקים מוכח כדכתיבנא בעניותין דאם אינו עם הארץ אלא קורא ושונה ליתיה בעונש קוברה וכו' וכיוצא:

(מט א משנה) אם עבר צופים.—עי' פירש"י ותוספות. וראיתי בספר מלחמות היהודים ליוסף בן מתתיהו ספר שני פי"ד אות ד', שקיסטיוס שר צבא רומי תקע אהלו בהר צופים שבעה ריס לפני ירושלים.

(מט סע"א) משל לענבי הגפן בענבי הגפן וכו' לענבי הגפן בענבי הסנה וכו'.—עי' ר' בחיי פ' חיי (כד ג) שהעתיק בסיפא "לענבי הגפן בענפי הסנה" והיא גירסא נכונה. ומובן שגם ברישא צ"ל "לענבי הגפן בענפי הגפן".

מתני' מבערין את הכל. בין חולין בין תרומה חוץ מכדי אכילתו לשבת אבל כל מה שעתיד לבער יבער: תרומה מלפני השבת. שאינו יכול להאכילה לא לזרים ולא לבהמת זרים ולהשהותה אי אפשר אבל חולין אין צריך לבער אלא בזמנו שיכול למצוא להן אוכלים הרבה: גמ' שבת. נשתהה שם שבת אחת: מתני' ההולך. בארבעה עשר: אם יכול. שיש שהות ביום: להציל מן הנכרים. את ישראל הנרדפין: יבטל בלבו. ולא יחזור ואפי' יש שהות דמדאוריי' סגי ליה בביטול בעלמא: לשבות שביתת הרשות. שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם כדי שיהא לו משם ולהלן אלפים לילך למחר שם לדבר הרשות יחזור מיד אבל לקנות שביתת מצוה כגון שילך מחר חוץ לתחום לבית האבל או לבית המשתה היינו כהולך לשחוט את פסחו: שיש בידו בשר קודש. עמו בדרך ונפסל ביוצא שמחיצת קדשים קלים חומת ירושלים: אם עבר צופים. שם כפר שיכול לראות בית המקדש משם: שורפו במקומו. ולא הטריחוהו לחזור: ואם לאו חוזר ושורפו כו'. כדאמרן בכל שעה (לעיל כד.) בקודש באש תשרף דבמקום אכילתו שריפתו: זה וזה. חמץ דאמרן לעיל ונזכר שיש לו חמץ בביתו ובשר קודש שעמו: בכביצה. אבל בפחות גבי חמץ יבטל בלבו וגבי בשר קודש שורפו במקומו: גמ' סעודה שניה. כך הוא דרך החתנים לאחר סעודת אירוסין חוזר ומשגר סבלונות לארוסתו וסועד שם: אני לא שמעתי. שתהא מצוה אלא סעודת אירוסין לבדה אבל לא סעודת סבלונות: סבלונות. דורונות כלים נאים: בת כהן. צריכה להינשא לכהנים ולא לפגום משפחתה להינשא לישראל: אין זווגן עולה יפה. במזל טוב: מאי היא. מה עולה בידן: או אלמנה או גרושה או זרע אין לה. כדכתיב (ויקרא כב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו': או קוברה. בלא זמן: תלמיד חכם. הוא שבח לו אבל עם הארץ ואינו כהן גנאי הוא לו לאהרן ונענשים: לא גלאי. רב כהנא גלה מבבל לא''י כדאמר בהגוזל ומאכיל (ב''ק קיז.): לא גלאי כדגלו אינשי. שאר תלמידים יוצאים מדעתן ואני יצאתי על כרחי מחמת מרדין ואימת מלכות: ומאלמן את אשתו. שמבקש לימודו ואי אפשר לו וגולה למזונות והרי אשתו באלמנות חיות: גוזליו. יתומין: ותלמודו משתכח. שאינו עסוק לחזור עליו: ומחלוקות רבות באות עליו. מחמת ששכח תלמודו או הקפות שמקיף מחנונין לסעודותיו: קרו ליה. לבנו: מרקיד בי כובי. כדרך הליצנים שמשחקין ומרקדין בחנויות להשקותן בשכרן: מלחיך פינכי. קערות: מך רבע. מקפל לבושו ורובץ וישן דרך המשתכרין אינו מספיק לילך לביתו ולשכב על מטתו אלא מקפל לבושו תחתיו וישן: מך. כמו בר חמרא מוך שקיך וגני (תענית דף ו:):

לשבות שביתת הרשות. פ''ה שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם ולילך ד' אלפים לדבר הרשות וקשה א''כ תיקשי למ''ד בפ' בכל מערבין (ערובין לא.) אין מערבין אלא לדבר מצוה ונר' לר''י דה''פ לשבות שביתת הרשות שהולך לשמוח בפסח בבית אוהבו או קרובו: אם עבר צופים. פי' בקונט' שם כפר וקשה לר''י א''כ ה''ל למימר וכמדתו לכל רוח כדתניא בפ' מי שהיה טמא (לקמן צג:) איזהו דרך רחוקה מן המודיעין ולחוץ וכמדתה לכל רוח ואור''י דבתוספתא דמכילתין מפרש בהדיא איזהו צופים הרואה ואין מפסיק פי' כל מקום סביב ירושלים שיכול לראותו משם: ושורפו לפני הבירה. פ''ה כדאמר פ' כל שעה (דף כד.) בקודש באש ישרף במקום אכילתו שריפתו וקשה לר''י אי דאורייתא הוא מה לי עבר צופים ומ''ל לא עבר צופים וי''ל דמן התורה יכול לשורפה בכ''מ שירצה דבפרק כל שעה (ג''ז שם) לא מרבינן אלא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים אבל שאר קדשים שנאכלים לזרים לא מרבינן ומה שהצריכו חכמים לשרוף הני דהכא לפני הבירה היינו גזירה אטו קדשי קדשים: לפני הבירה. בזבחים בפ' טבול יום (דף קד:) פליגי מאי בירה אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן מקום יש בהר הבית ובירה שמו ר''ל אמר כל הבית כולו הוי בירה שנאמר אל הבירה אשר הכינותי: וחכמים אומרים בשר קודש בכזית וחמץ בכביצה. אומר ריב''א דמפרש בירושלמי משום דבשר קודש לית ליה תקנה בביטול החמירו בכזית אבל חמץ אית ליה תקנה בביטול לא החמירו עד כביצה: תניא א''ר יהודה. תימה אמאי לא מייתי תניא נמי הכי מהך דהכא לרב חסדא: