פסחים מח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - א

"מן המאתים" - ממותר שתי מאות יין שנשתיירו בבור.

וכונת הפסוק ליין הנסכים, וכגון שנתערב יין של ערלה ביין של היתר. שאף שההיתר מרובה מן האיסור, אין האיסור בטל ברוב עד שיהיה ביין ההיתר פי מאתיים מיין הערלה.

וכל זמן שלא בטל במאתיים, אין מביאין ממנו לנסכים.

והכי קאמר: הביאו יין זה לנסכים, רק אם לאחר שיפרישו מן היין את כמות יין הערלה, עדיין ישתייר יין בבור בשיעור מאתיים חלקים של היתר כנגדו.

מכאן לערלה, שהיא בטלה רק ברוב של מאתים חלקי היתר כנגדה.

"ממשקה ישראל" - אין מביאין למזבח אלא מן הדבר המותר לישראל באכילה.

מכאן אמרו, אין מביאין נסכין מן הטבל. לפי שהוא אסור באכילה לישראל.

יכול לא יביא למזבח בשבת ויום טוב מן המוקצה?

אמרת: מה איסור טבל מיוחד בכך שאיסור גופו גרם לו להאסר [שסיבת איסורו היא בגופו, ולא מחמת גורם חיצוני כלשהו] - אף כל דבר שאיסור גופו גרם לו, אינו קרב למזבח.

יצא איסור מוקצה, שאין איסור גופו גרם לו להאסר, אלא שאיסור דבר אחר גרם לו להאסר, דהיינו איסור שבת.

ואסיק אביי לקושייתו: ואי אמרת שאיסור מוקצה איסור דאורייתא הוא - אמאי קרב למזבח? מה לי אם איסור גופו הוא, ומה לי אם איסור מחמת דבר אחר הוא? והרי בכל ענין הוא אינו מן המותר לישראל.

ועוד אקשיה:

הא את [רבה] הוא דאמרת, יש חילוק מלאכות לשבת, שאם עשה בשבת כמה מלאכות בהעלם אחד, חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה, על אף שכולן נכללו באזהרה אחת. וילפינן כן מקראי.

אבל אין חילוק מלאכות ליום טוב, שאם עשה ביום טוב כמה מלאכות במזיד, אינו לוקה אלא אחת. שהרי לא עבר אלא על לאו אחד של "לא תעשו כל מלאכה".

אם כן, איך קתני שהמבשל ביום טוב חייב שניים, גם משום בישול וגם משום מוקצה? והרי אם עשה שתי מלאכות יחד, אינו לוקה אלא מלקות אחת.

אמר ליה רבה: אלא אפיק איסור הבערה ביום טוב, ועייל תחתיו איסור השתמשות בעצי אשירה. שמבשל בעצי אשירה [עץ שעבדוהו לשם עבודה זרה], האסורים בהנאה.

ואזהרה להנאת עבודה זרה היא מהכא: דכתיב "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם".

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לאביי: אם במבעיר עצי אשירה איירי - נלקי נמי משום "ולא תביא תועבה אל ביתך", ואמאי לוקה חמש בלבד? והלא עבר על ששה לאוין.

אלא, אפיק איסור הבערה ביום טוב, ועייל איסור הבערת עצי הקדש. ואזהרה לשורף עצי הקדש היא מהכא: דכתיב "ואשיריהם תשרפון באש, לא תעשון כן לה' אלהיכם", שאסור לאבד עצים המוקדשים לה' אלהיכם.

אמר רמי בר חמא: הא פלוגתא דרב חסדא ורבה בענין "הואיל" - מחלוקת דרבי אליעזר ורבי יהושע היא.

דרבי אליעזר, שאמר בהפרשת חלה טמאה ביום טוב "לא תקרא לה שם עד שתאפה", סבר: כל זמן שעדיין לא הפריש חלה מהעיסה, מותר לאפות את כולה לחמים לחמים.

ואף שבהכרח לא יאכלו את כל הלחמים שיאפה ממנה, שהרי אחד מהם יופרש לחלה וייאסר באכילה. ולכאורה נמצא שהוא טורח ביום טוב באותו הלחם שיופרש לחלה שלא לצורך אוכל נפש.

מכל מקום מותר לאפות את כל הלחמים. משום דאמרינן: הואיל ואם הוא רוצה, הוא לא יפריש לחם אחד שלם לחלה, אלא יבצע מעט מכל לחם ולחם, ויפרישו לחלה.

הילכך, נחשב כל לחם בפני עצמו ראוי לאכילה, ומותר לאפותו.

ורבי יהושע סבר, לא אמרינן "הואיל". וכיון שבסופו של דבר הוא עתיד להפריש לחם אחד שלם לחלה, והוא לא יהיה ראוי לאכילה, נמצא שחלק מאפייתו היא שלא לצורך אוכל נפש, ולכן אסור לו לאפות כלום.

אמר רב פפא: לא בהכרח בהכי פליגי.

כי דלמא לדברי הכל, בעלמא לא אמרינן "הואיל".

עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם דאמרינן "הואיל", אלא משום דבעידנא דקא עיילי את העיסה לתנורא, כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה. ואף אם לבסוף יפריש לחם אחד שלם לחלה, עתה יש לדון על כל אחד ואחד בפני עצמו, שהוא יהיה ראוי לאכילה. שלא אותו הוא יפריש לחלה, אלא את חבירו.

אבל הכא, באופה מיום טוב לשבת לאחר שכבר גמר סעודתו, דרק לאורחין הוא דחזי פת זו, אבל לדידיה לא חזי, שהרי הוא ודאי לא יזדקק לאוכלה, ועתה בשעה שאופה אין לו אורחים מזומנים לאוכלה - אימא, הכי נמי דלא אמרינן "הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה".

וכן אמר רב שישא בריה דרב אידי: לא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע בפלוגתא דרב חסדא ורבה. ומטעם אחר אמר כן:

דלמא לא זו היא מחלוקתן. אלא לכולי עלמא, אמרינן "הואיל ומקלעי אורחים חזי ליה".

עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם דלא אמרינן "הואיל", ואסר לאפות את כל העיסה, אלא משום דאיכא לחם חדא, שסופו להיות מופרש לחלה. וכיון שהוא טמא, לא חזיא לא לדידיה ולא לאורחין. ואין אומרים שמא יבצע מעט מכל אחד ואחד ויפריש, לפי שאין דרך לעשות כן, אלא להפריש לחם אחד שלם לחלה.

אבל הכא, באופה מיום טוב לשבת, דחזי מיהת אפייתו לאורחין לכשיזדמנו לו - אימא הכי נמי דאמרינן "הואיל ואי מיקלעי לה אורחים חזי ליה". שהרי דבר שכיח הוא שיזדמנו לו אורחין.

אמרוה רבנן למימרא דרמי בר חמא [שתלה מחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר במחלוקת רבה ורב חסדא], קמיה דרבי ירמיה ורבי זירא.

רבי ירמיה קיבלה, והסכים דפליגי רבי יהושע ורבי אליעזר בפלוגתא דרבה ורב חסדא ב"הואיל".

ורבי זירא לא קיבלה, וסבר דלאו בהכי פליגי.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: דבר זה הוא מילתא דקשיא לן ואתיא, התקשינו וחזרנו והתקשינו בדבר זה כבר כמה שני [שנים] - במאי פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע?

השתא, דאמרוה רבנן משמיה דגברא רבה כרמי בר חמא דפליגי ב"הואיל", וכי לא ניקבלה מיניה שאכן בהכי פליגי?!

אמר ליה רבי זירא: וכי היכי אקבלה?

דהא תנינא: אמר ליה רבי יהושע לרבי אליעזר: לדבריך, שתאפה כל העיסה קודם הפרשת החלה, הרי הוא עובר בכך משום "לא תעשה כל מלאכה"!

לפי שאחד מהם ודאי יופרש לבסוף לחלה, ולא יהא ראויה לאכילה. נמצא שאפה דבר שאין בו משום "אוכל נפש".

ושתיק ליה רבי אליעזר, ולא השיבו דבר.

ואי איתא דטעמא דרבי אליעזר הוא משום הואיל, לימא ליה: טעמא דידי, משום הואיל ואי בצע מכל חדא וחדא, נמצא דכל אחד מהם ראוי לאכילה.

אמר ליה רבי ירמיה: וליטעמיך, אכתי תיקשה הא דתנינא בברייתא:

אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: לדבריך - שאתה אומר שיניח החלה בלא לאפותה עד הערב - הרי הוא עובר עליה משום "בל יראה" ו"בל ימצא"!

ושתיק ליה רבי יהושע.

והרי היה לו לרבי יהושע להשיבו, "לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו". ובכל זאת לא השיבו.

אם כן, הכי נמי לא קשיא אמאי דלא אהדר ליה רבי אליעזר לרבי יהושע, דטעמיה משום "הואיל".

ותמהינן: הא מהתם ליכא ראיה. שהרי לא שתק ליה רבי יהושע, אלא קמהדר ליה רבי יהושע במתניתין כן.

דתנן: לא זהו חמץ שמוזהרין עליו משום "בל יראה" ו"בל ימצא".

ומשנינן: אלא הכי קאמר רבי ירמיה לרבי זירא:

כמו דשתיק ליה רבי יהושע בברייתא, ואהדר ליה במתניתין, הכי נמי אימור, שתיק ליה רבי אליעזר במתניתין, ואהדר ליה במכילתא אחריתי, דטעמו משום "הואיל".

ומלבד זאת פליגי, אם עוברים על חלת החמץ ב"בל יראה", או לא.

לרבי אליעזר עוברין עליה משום ש"טובת הנאה ממון". ולרבי יהושע אין עוברים עליה, משום ש"טובת הנאה אין ממון", כמבואר בריש סוגיין.

תניא: רבי אומר: הלכה כרבי אליעזר, ולא תקרא לה שם עד שתאפה.

ורבי יצחק אמר: הלכה כבן בתירא, ותטיל את החלה לצונן עד הערב, כדי שלא תחמיץ.

קיימא לן שאסור בפסח ללוש בפעם אחת עיסה גדולה, לפי שאי אפשר לשומרה מחימוץ.

ועד כמה הוא שיעור העיסה שאפשר לשומרה מחימוץ, ומותר לעשותה?

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: בקמח חיטין עד שני קבין. ובקמח שעורין עד שלשת קבין. שקמח החטין ממהר להחמיץ יותר מן קמח השעורין, ויותר קשה לשומרם מחימוץ.

רבי נתן אומר משום רבי אליעזר: חילוף הדברים: בשעורין שני קבים, ובחיטין שלשה קבין. לפי שהשעורים ממהרים להחמיץ.

ומקשינן: והתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מותר לשים קמח חיטין עד שלשת קבין בפעם אחת. ובשעורין, ארבעה קבין!

וזה סותר למאי דקאמר בברייתא לעיל "בחיטין שני קבין, בשעורין שלשה קבין".

ומשנינן: לא קשיא.

הא דקתני "שלשה בחיטין וארבעה בשעורין", איירי בתבואה חסיכתא [שבלים דקות וגרועות].

הא דקתני "בחיטין שנים ובשעורין שלשה", איירי בתבואה מעלייתא [משובחת]. שהקמח היוצא משני קבין חיטין יפים, שקול כנגד היוצא משלשה קבין חיטין גרועים.

אמר רב פפא: שמע מינה, גריעין חיטין חסיכתא מחיטי מעלייתא, טפי מדגריען שערי חסיכתא משערי מעלייתא! הפער בין חיטין גרועין ליפין, גדול מהפער שבין שעורים גרועין ליפין.

דאילו התם בחיטין, ההפרש ביניהם הוא תילתא. שהקמח היוצא מהחיטים הגרועין קטן בשליש מהכמות היוצאת מהחיטים הגרועין.

ואילו הכא בשעורים, ההפרש הוא רק בריבעא. שהקמח היוצא מהשעורים הגרועין קטן רק ברביע מהכמות היוצאת מהשעורים הגרועין.

ונפקא מינה, לענין מקח וממכר.

אמר רב: קבא של מלוגנאה [שם מקום] הוא שיעור העיסה המותרת בלישה לפיסחא! אבל ביותר מכך, אי אפשר לשומרה מחימוץ.

וכן הוא שיעור העיסה לחיוב חלה.

"מן המאתים" — נדרש לענין הבאת יין לנסכים: ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור, שרק אם נשארו בבור שתי מאות כנגד אותה מידה שניטלה — אפשר לקחת ממנו לצורך הנסכים. ומתוך שהצריך מאתים ודאי הוא משום איסור ערלה שנתערב ביין זה והריהו בטל במאתים, מכאן לערלה שבטילה במאתים, כגון שענבי ערלה נתערבו ועשו מהם יין, והיו בבור היין מאתים שיעורים של היתר כנגדם — מתבטלת הערלה ברוב.

"ממשקה ישראל" — משמעו: מן המותר לישראל, שאין מעלים למזבח דבר שיש בו איסור לישראל. מכאן אמרו: אין מביאין נסכין מן הטבל, שכן הטבל אסור לישראל.

יכול לא יביא קרבן מן המוקצה בשבת או ביום טוב. אמרת: מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו — אף כל שאיסור גופו גרם לו הוא נאסר משום שאסור לישראל. יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו, אלא איסור דבר אחר גרם לו, הוא איסור שבת. ואי אמרת [ואם אומר אתה] איסור מוקצה דאורייתא [שמן התורה] הוא, מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר? ומה טעם לחלק ביניהם? שאם הדבר אסור, אסור הוא מכל מקום. אלא ודאי איסור מוקצה הוא רק מדברי סופרים, ולכן אינו נאסר במקדש, משום שלא גזרו בו חכמים דיני שבות.

ועוד אפשר להקשות על אותה ברייתא מצד אחר: הא את [הרי אתה] הוא שאמרת במסכת מכות חילוק מלאכות לשבת, שאדם חייב להביא שני קרבנות אם עושה שתי מלאכות איסור בהעלם אחד, או מלאכה אחת בשתי העלמות. ואולם אין חילוק מלאכות ליום טוב, שאין מתחייבים פעמיים במלקות אם עושה שתי מלאכות שונות בהעלם אחד ביום טוב, כי ביום טוב יש איסור מלאכה כללי שאינו מתחלק לאיסורי מלאכה נפרדים שיהא איסור על כל סוג מלאכה לעצמו. ואם כן, איך אתה מחייבו על איסור מוקצה ועל בישול גיד ביום טוב בנפרד.

אלא כדי לתקן את הברייתא לשיטת רבה אפיק [הוצא] איסור הבערה, ועייל [והכנס] איסור עצי אשירה, שמשתמש כאן בעצי אשירה. ואזהרה כלומר, מקור האיסור בלשון "לאו" שיש בכך, נלמד מהכא [מכאן] מכתוב זה, שנאמר בעיר הנשרפת בשל עבודה זרה שבה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח).

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לאביי: אם כן, ונלקי נמי [ושילקה גם כן] אם משתמש בעצי אשירה משום איסור נוסף המפורש בעבודה זרה: "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו). ואי אפשר לומר כן, שהרי הוא מוסיף לאו יתר על המנוי בברייתא.

אלא יש לומר: אפיק [הוצא] איסור הבערה, ועייל [והכנס] במקומו איסור אחר, וכגון שמשתמש בעצי הקדש. ואזהרה, מקור לאיסור זה בלשון לאו הוא מהכא [מכאן] מכתוב זה שנאמר "ואשריהם תשרפון באש... לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג-ד), שהשורף דבר של קודש בדרך השחתה — לוקה. ובסיכומם של דברים לא הצליחו להביא הוכחה לסתור לטענה של "הואיל".

א אמר רמי בר חמא: הא [המחלוקת הזו] בין רב חסדא ורבה ביחס ל"הואיל" מחלוקת של ר' אליעזר ור' יהושע במשנתנו היא. שר' אליעזר האומר שלא תפריש חלתה אלא לאחר אפייה סבר: אמרינן [אומרים אנו] "הואיל", ולכן מותר לאפות את העיסה כולה בלא להפריש ממנה חלה מלכתחילה, הואיל וכל חלק שבה ראוי לאכילה כשלעצמו, שמא לא ממנו יפרישו חלה. ור' יהושע סבר: לא אמרינן [אומרים אנו] "הואיל".

אמר רב פפא: אפשר לדחות באופן זה, ודילמא [ושמא] עד כאן לא שמענו קאמר [שאמר] ר' אליעזר התם [שם] לגבי הפרשת חלה דאמרינן [שאומרים אנו] "הואיל", אלא דבעידנא דקא עיילי לתנורא, כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה [שבזמן שנכנסות לתנור, כל אחת ואחת ראויה לו עצמו] ואין ראיה שמעיסה זו דוקא יפריש לחלה, אבל הכא [כאן] בענין האופה ביום טוב שההיתר הוא משום שלאורחין הוא דחזי [שראוי], לדידיה [לעצמו] לא חזי [ראוי] אימא הכי נמי דלא אמרינן [אמור כך גם כן שאין אנו אומרים] "הואיל".

ובאופן אחר דוחה את ההשוואה, אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: ודילמא [ושמא] לא היא ההשוואה; כי עד כאן לא שמענו קאמר [שאמר] ר' יהושע התם דלא אמרינן [שם שאין אנו אומרים] "הואיל", אלא דאיכא חדא דלא חזיא [שיש חתיכה אחת שאינה ראויה] לא לדידיה [לו] ולא לאורחין, שהרי החלה הזו שבסופו של דבר תופרש אינה ראויה לשום אדם. אבל הכא [כאן] באופה מיום טוב לחול, דחזי מיהת [שראויה היא על כל פנים] לאורחין, אימא הכי נמי אמרינן [אמור שכך גם כן אומרים אנו] "הואיל".

במקרה זה מסופר: אמרוה רבנן [אמרו חכמים] את דברי רמי בר חמא קמיה [לפני] ר' ירמיה ור' זירא, ר' ירמיה קיבלה את הסברו של רמי בר חמא, ר' זירא לא קיבלה. אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: מילתא דקשיא לן ואתיא כמה שני במאי פליגי [דבר שקשה לנו במשך כמה שנים במה חלוקים] ר' אליעזר ור' יהושע, השתא אמרוה משמיה דגברא רבה, ולא ניקבלה [עכשיו אמרו את הסברה משמו של אדם גדול, ולא נקבל אותה]?

אמר ליה [לו]: היכי [כיצד] אקבלה את ההסבר הזה, דתנינא [ששנינו בברייתא] שנמשך הויכוח, אמר ליה [לו] ר' יהושע לר' אליעזר: לדבריך, הרי הוא עובר משום "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י), ושתיק ליה [ושותק לו] ולא השיב לו ר' אליעזר. ואי איתא [ואם יש] מקום לומר כדברי רמי בר חמא, לימא ליה [שיאמר לו]: טעמא דידי [הטעם שלי] משום "הואיל", ולכן אין בו משום חילול יום טוב.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה: וליטעמיך, הא דתנינא [ולשיטתך, זו ששנינו] בברייתא באותו ענין שאמר לו ר' אליעזר: לדבריך, הרי הוא עובר משום "בל יראה ובל ימצא", ושתיק ליה [ושתק לו] ולא נתפרש שם שענה לו ר' יהושע. הכי נמי דלא אהדר ליה? הא קא מהדר ליה במתניתין [האם כך גם כן תאמר שלא השיב לו? הרי השיב לו במשנתנו] דתנן [שהרי שנינו במשנה] שאמר ר' יהושע: לא זהו חמץ שמוזהרין עליו משום "בל יראה ובל ימצא", אלא בעל כרחך אתה מפרש: שתיק ליה [שתק לו] בברייתא, כלומר לא הביא תשובתו בברייתא, ומהדר ליה במתניתין [והחזיר השיב לו במשנה]. הכי נמי, אימור שתיק ליה במתניתין, ואהדר ליה במכילתא אחריתי [כך גם כן, אמור שתק לו במשנתנו, והחזיר לו דברים במסכת אחרת].

תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: הלכה בענין הפרשת חלה מעיסה טמאה בפסח כר' אליעזר, ור' יצחק אמר: הלכה כבן בתירא.

ב שאלו: וכמה שיעור עיסה, מהו השיעור שראוי ללוש ללא חשש חימוץ בפסח? ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: בחיטין — כמות קמח הנעשית משני קבין, ובשעורין — שלשת קבין. ר' נתן אומר משום (בשם) ר' אליעזר: חילוף הדברים, בחיטים — שלוש, ובשעורים — שניים.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] שר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: בחטין — שלשת קבין, ובשעורין — ארבעה קבין! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זה] — בחסיכתא [בגרועות], הא [זה] — במעלייתא [בטובות], כי מן הגרועות אין מוציאים אלא כמות קטנה של קמח, ומן הטובות אפשר להוציא יותר קמח.

אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] גריעין חיטי חסיכתא מחיטי מעלייתא, טפי מדגריען שערי חסיכתא משערי מעלייתא [גרועות חיטים פחותות מחיטים טובות, יותר משגרועות שעורים פחותות משעורים טובות]. שאילו התם תילתא [שם בחיטים שליש] יורד, שזהו ההבדל בין קביים ושלושה קבין, והכא ריבעא [וכאן בשעורים רבע] בלבד יורד, שזהו ההבדל בין שלושה לארבעה קבין.

אמר רב: קבא מלוגנאה לפיסחא [קב של המקום מלוגנא הוא שיעור הראוי ללוש עיסה לפסח], וכן לחלה, כלומר: והוא שיעור שממנו יש חובת הפרשת חלה. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The phrase: Out of two hundred, is expounded with regard to wine brought as a libation: From the remaining two hundred portions that remain in the vat. This is referring to a case where wine prohibited as produce grown during a tree or vine’s first three years [orla] is mixed with permitted wine. The halakha is that this wine mixture may be brought as a libation only if there is two hundred times more permitted wine than prohibited wine. From here it is derived that orla is nullified in a mixture of two hundred.

The phrase: From the well-watered pastures of Israel, means that sacrifices may be offered only from that which is permitted to Israel. From here, the Sages stated: One may not offer libations from untithed produce [tevel], since Jews are prohibited from eating tevel.

I might have thought that one may not offer an animal that is set-aside on Shabbat or during a Festival; therefore, you have said: Just as tevel is unique in that its inherent prohibition caused it to be prohibited for Jews to eat, so too, anything whose inherent prohibition caused it to be prohibited for Jews to eat is invalid as an offering. This excludes an animal that has been set aside, which does not have an inherent prohibition that caused it to be prohibited for eating; rather, a different prohibition, i.e., the prohibition of utilizing set-aside objects on Shabbat, caused it to be prohibited for eating. And if you say the prohibition of utilizing set-aside material is by Torah law, what difference is there to me if a food is inherently prohibited; and what difference is there to me if it is prohibited due to a different prohibition? If there is a distinction between these prohibitions, it must be that the prohibition of utilizing set-aside material is by rabbinic law, and therefore, like many other rabbinic decrees, it does not apply in the Temple.

And furthermore, Abaye said to Rabba: It is possible to challenge your interpretation of the baraita from a different angle. Wasn’t it you who said, as cited in tractate Makkot, that there is division of labors with regard to Shabbat, and therefore one is required to bring two sin-offerings if he performed two prohibited labors of different primary categories in one lapse of awareness, or if he performed a prohibited labor twice, during separate lapses of awareness; however, there is no division of labors with regard to a Festival, and therefore one is not punished with multiple floggings for performing multiple prohibited labors? Consequently, how could one be liable for multiple floggings for the prohibition of utilizing set-aside materials and for cooking the sciatic nerve on a Festival?

Rather, in order to make this baraita consistent with Rabba’s opinion, remove the prohibition of kindling a fire and add in its place the prohibition of using the wood of a tree designated for idolatry [asheira]. And the warning, i.e., the source of the negative commandment associated with using this wood, is derived from here, a verse that relates to an idolatrous city that is burned: “Nothing from the spoil shall cling to your hand” (Deuteronomy 13:18).

Rav Aḥa, son of Rava, said to Abaye: If this case is referring to using wood from an asheira, one should also be flogged due to having transgressed the prohibition of: “You shall not bring an abominable thing into your home” (Deuteronomy 7:26). However, this would add an extra negative commandment to the list enumerated in the baraita.

Rather, remove the prohibition of kindling a fire and add in its place the prohibition of burning consecrated wood. And the warning, i.e., the source of this negative command, is from here: “And you shall burn their asheira trees with fire...you shall not do this to the Lord your God” (Deuteronomy 12:3–4). Therefore, one who burns a consecrated item in a destructive manner is punished with lashes. In conclusion, no adequate proof can be adduced from the baraita to reject Rabba’s opinion.

Rami bar Ḥama said: This dispute between Rav Ḥisda and Rabba with regard to the principle: Since, etc., is a matter of dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua in the mishna. As, Rabbi Eliezer, who says that ḥalla should be separated only after the bread has been baked, holds that we say the principle: Since, etc. Since any portion of the dough could potentially be eaten if another part of the dough is designated as ḥalla, therefore, one is permitted to bake bread without separating ḥalla from it ab initio. And Rabbi Yehoshua holds: We do not say the principle: Since, etc.

Rav Pappa said that this claim can be rejected in the following manner: Perhaps Rabbi Eliezer only stated that we say the principle: Since, etc., there, in the case of the separation of ḥalla, because at the time that it was placed into the oven, each and every loaf was fit for him, and there was no indication as to which loaf he would designate as ḥalla. However, here, in a case where the bread one is baking on the Festival is fit for guests but is not fit for him, say that so too, even according to the opinion of Rabbi Eliezer we do not say the principle: Since, etc.

Rav Sheisha, son of Rav Idi, rejected Rami bar Ḥama’s statement for a different reason and said: Perhaps that is not so. Rabbi Yehoshua only stated that we do not say the principle: Since, etc., there, where there is one portion of the bread that is not fit for him or for guests, because the piece that is designated as ḥalla cannot be eaten by anyone due to the fact that it is ritually impure. However, here, in the case of one who is baking bread during the Festival so that it can be eaten on a weekday, when it is at least fit for guests, say that so too, even according to the opinion of Rabbi Yehoshua, we say the principle: Since, etc.

The Gemara recounts: The Sages said Rami bar Ḥama’s statement before Rabbi Yirmeya and Rabbi Zeira. Rabbi Yirmeya accepted it and Rabbi Zeira did not accept it. Rabbi Yirmeya said to Rabbi Zeira: The following matter has been difficult for us to explain for several years: With regard to what principle did Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree? Now an explanation has been stated in the name of a great man. Shall we not accept it?

He said to him: How can I accept it? We already learned in a baraita with regard to their dispute: Rabbi Yehoshua said to Rabbi Eliezer: According to your statement, one violates the prohibition: “You shall not perform any labor” (Exodus 20:9). Rabbi Eliezer could not respond to this claim and was silent. But if it is as Rami bar Ḥama explained, Rabbi Eliezer should have said to him: The reason for my opinion is due to the principle: Since, etc., on the basis of which no prohibited labor has been performed.

Rabbi Yirmeya said to him: According to your reasoning, with regard to that which we already learned in a baraita, that Rabbi Eliezer said to him: According to your statement, he transgresses the prohibitions: It shall not be seen, and: It shall not be found, and in response to this challenge Rabbi Yehoshua was silent, did he too not respond to Rabbi Eliezer? He responded to him in the mishna, as we learned in the mishna that Rabbi Yehoshua said: This is not the leavened bread about which we are warned with the prohibitions: It shall not be seen, and: It shall not be found. Rather, it must be explained in the following manner: He appeared to be silent in the baraita simply because his response was not recorded, but he responded in the mishna. So too, here it is possible to say that he appeared silent in the mishna, but he responded in a different tractate.

It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: The halakha with regard to the separation of ḥalla from impure dough during Passover is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. And Rabbi Yitzḥak said: The halakha is in accordance with the opinion of ben Beteira.

The Gemara asks: How much dough may be kneaded at once on Passover without concern that the dough will become leavened in the process? Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: With regard to wheat, one may use the amount of flour that comes from two kav of grain; and with regard to barley, one may use the amount of flour that comes from three kav. Rabbi Natan says in the name of Rabbi Eliezer: The matters are reversed. One may knead the flour produced from three kav of wheat or two kav of barley without concern that it will become leavened.

The Gemara asks: Wasn’t it taught in a different baraita that Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: With regard to wheat, one may use the amount of flour that comes from three kav of grain, and with regard to barley, one may use the amount of flour that comes from four kav? The Gemara answers: This is not difficult, as this latter baraita is referring to low-quality grain, and that baraita is referring to high-quality grain. One can obtain a higher proportion of flour from high-quality grain than from low-quality grain, which contains a greater amount of chaff.

Rav Pappa said: Learn from this that the extent to which low-quality wheat is worse than high-quality wheat is greater than the extent to which low-quality barley is worse than high-quality barley, i.e., the discrepancy between the different levels of quality is more significant with regard to wheat, as there, in the case of wheat, they differ by one-third; and here, in the case of barley, they differ by only one-fourth.

Rav said: A kav from the place Melogna is the amount that can be used to prepare dough for Passover. And similarly, with regard to ḥalla, that is the minimum amount of dough from which ḥalla must be separated. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מן המאה ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור כלומר אפי' ערלה שהיא חמורה מן הכלאים עלתה (ונשתיירו) [ואם נשתיירו] מאתים מותרין הן מכאן לערלה שבטלה (במאה) [במאתים] ממשקה ישראל מן היין המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת לא (יביא) ומה ראית להתירו גמרי' מטבל מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שגופו תמים וכשר הוא ואיסור הכנה בא להרחיקו ואי ס"ד מוקצה אסור מן התורה איך מתירו ואיפריכא ומשני אפיק הבערה ועייל עצי אשרה ואזהרתיה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כו' ונדחת גם זו וכו' ואוקימנא אלא עייל עצי הקדש כו':

אמר רמי בר חמא מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע במתני' בהואיל ופליגי בדרבה ורב חסדא ר' אליעזר סבר הואיל ואי בעי הא מפריש ואיבעי הא מפריש כל חדא וחדא חזיא ליה ושרי ליה למכליה לפיכך לא תקרא לה שם עד שתאפה ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל וכיון דאיכא חדא דלא חזיא ליה אסור ודחי רב פפא דלמא לא היא עד כאן לא קא שרי ר' אליעזר למפייה אלא הואיל ובעידנא דקא אפי לה כל חדא וחדא חזיא ליה אבל האופה מיום טוב לחול דבעידנא דקא אפי לא חזי ליה לבו ביום דהא אית ליה אחרים אימא לך אסור ר' אליעזר ודחי רב מיאשא נמי הא דרמי דלמא עד כאן לא אסר ר' יהושע באפיית הפת שלא הופרשה חלה ממנה אלא משום דאית ביה פת אחת שאינה ראויה לא לו ולא לאחרים מכחו מפני שהיא חלה (לכהן) [טמאה] אבל הכא לענין האופה מיום טוב לחול דאי מקלעי ליה אורחים חזי להאכיל להו שרי ר' יהושע:
אמרוה הא דרמי קמי ר' זירא ולא קבלה אמר ליה ר' ירמיה אמאי לא קבלת אמר ליה ואמאי נקבלה דתניא בברייתא אמר (להם) [לו] ר' יהושע הרי (תנא) [הוא] עובר משום לא תעשה כל מלאכה כי אופה דבר שאינו ראוי לו ושתק ואי ס"ד בהואיל פליגי נימא ליה אינו עובר הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה אמאי שתיק ואלא מדאישתק לית ליה הואיל א"ל ר' ירמיה אי הכי הא דתנינא בברייתא אמר לו ר' אליעזר הרי הוא עובר משום לא יראה ולא ימצא ואשתיק ר' יהושע בברייתא הכי נמי (דהדר ביה) [דלא אהדר ליה] והא אהדר ליה במתני' לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא אלא שתיק בברייתא ואהדר לי' במתני' ר' אליעזר נמי אימור אהדר ליה במכילתא אחריתא ואע"ג דמסתבר טעמא דר' יהושע ואמר אני אכריע כשאני אופה נמצאתי עובר על הוא לבדו יעשה לכם ועושה מעשה בידי וכשאני מניחה נמצאתי עובר ואיני עושה מעשה בידי.

תניא אמר ר' הלכה כר' אליעזר דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ואע"ג דאין למדין ממשנה דהיא תלמוד סמכינן אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר שהרודה ונותן לסל הסל מצרפן דכלהו חדא טעמא היא:
ור' יצחק אמר הלכה כבן בתירא דאמר תטיל לצונן:
ואע"ג דפליגי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ור' נתן בשיעור אפיית עיסה והוא אמר בחטין קביין דעבדי קביין חטין פת טפי מדעבדי תלתא קבי שערי וטירחא דהני טפי מהני ור' נתן אמר בחטין שלשת קבין דשרירן כלומר חזקין ויש בהן שמנונית ועיסתן לא מחמעא הייא פי' מהרה לפיכך אפילו שלשת קבין מותר אבל שעורים שאינן חזקים אלא כחושין מתחמצת עיסתן מהרה לפיכך אין אופין שעורים אלא קביין קביין ומקשי' ואמרינן ר' ישמעאל אומר קבין חטין והא תניא שלשת קבין חטין והוא דאמר שלשת קבין שעורין והא תניא ארבעת קבין שעורין ושנינ' הא דאמר קבין חטין חיטי מעלייתא והא דאמר שלשת קבין חטין בחיטי חסיכתא רעים דקים כדמתרגמינן חסירתא ובישתא וכן בשעורים השעורים היפות שלשה קבין והרעות ארבעת קבין שנמצא עושות פת קבים חטים יפות כמו שלשת קבין רעות וכן בשעורים נמצא בין חטים יפות לחטים רעות שליש פחיתות ובשעורים רביע מכלל שהחטים הרעות כו' ודברים פשוטין הן:

אמר רב קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה וזה וזה שיעורן אחד הוא כי קבא מלוגנאה הוא חמשת רבעים ועוד והן שיעור הקמח להוציא מהן חלה:

אמר רב קבא מלוגנאה לפסחא. פי' קב של מקום פלוני. ואסי' וכן לחלה והיינו שיעורא דתנן חמשת רבעים קמח. ורש"י לא גריס ועוד לפי שהם חמשה לוגים צפוריים בצימצום וכמו שכתב רש"י. ור"ת ז"ל גריס ועוד וכן כתב הראב"ד ז"ל בהלכות פסח וטעם היתר הזה לפי מאי שאמרו במתניתא בעירובין כל האוכל כשיעור הזה הרי הוא ברוך ומבורך פי' כשיעור עיסת מדבר והוצרך ועוד לשיעור חלה דבעל הבית שהוא חלק א' פי' שישאר לבעל הבית הרבעים לבד החלה כדאמרו במס' חלה ואף כי אין לה שיעור מן התורה כל שהוא מיהא בעי כ"כ רת"ם ז"ל: וכתב הרי"ט ז"ל ושיעור הכלי הראוי לזה כך הוא כי שיעור חלה מ"ג בצים וחומש ביצה במנין ורביעית הלוג הוא ביצה ומחצה נמצא שהביצים הללו הם נ"ט (צ"ל כ"ט המעתיק) רבעיות פחות חומש רביעי והרביעית שהוא אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע בתרית' הוא י"א אצבעות חסר חומש ויעלו כל הרבעיות שי"א אצבעות וחומש חומשא וכלי של ששה אצבעות על ששה אצבעות ברום שמנה אצבעות ושלשה חומשים וחומש חומשא יעלו בה בה"ת (נ"ל דצ"ל שי"א, המעתיק) בי"א אצבעות וחומש חומשא נמצא כי שיעור מ"ג בצים וחומש ביצה הוא כלי של ששה אצבעות על ששה אצבעות ובהם אצבעות: וכתב עוד ז"ל ואם תוסיף אועידות כדברי רת"ם ז"ל והם עולים קרוב ל"ג ביצים יהיו י' רביעיות שהם שכ"ד אצבעות וכלי שהיא שש על שש אצבעות ברום תשע אצבעיות בתריתא שכ"ד אצבעות לא פחות ולא יותר. ולענין פסח אית לן למנקט לחומרא כדברי רש"י ז"ל וחשבון ביצה בכל מקום יש אומרים שהוא ליתן אותה בכלי מים ומה שיפול מן הכלי הוא שיעור ביצה וכמו שאמרו לענין נזיר וחשבון זה אינו מחוור לנו שיש הפרש גדול כפי גודל הכלי וקנטרו והפי' המחוור הוא מה שמחזיק חלל ביצה בינונית ולפי שאין לנו שיעור מכוון בבצים שיש בצים גדולות וקטנות ובינונות במנהגים רבים השיעור הראוי הוא מה שאמרנו ע"כ: ולזה הסכים השיעור שכתב הרי"ט זצ"ל לדברי רש"י ז"ל והר"י קר"ה קושא ז"ל שכתב ואמרו רבוותא ז"ל הני חמשת רבעים קמח שהם מ"ג ביצים משקל שבע מאות ועשרים זוז ואנן שיעור מתקל לא נהירא לן דאיכא דקליל ואיכא דלא קליל ושיעור בצים איכא גדולים ואיכא קטנים אלא לפי חשבון רביעית של תורה ע"כ:

חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב וביאור דבר זה הוא שאם עשה מלאכות הרבה בהעלם אחד חייב חטאת על כל אחת ואחת אבל יום טוב שאין חטאת בשגגתו אם עשה מלאכות הרבה במזיד בהתראה אחת ר"ל שזרע וחרש וארג בהתראת איסור מלאכה אינו חייב אלא אחת כמו שביארנו במקומו:

בפירש"י בד"ה מלתא דקשיא לן כו' דנהי נמי דטובת הנאה ממון הוא לר"א א"ה כו' ומוטב לעבור על בל יראה כו' עכ"ל וק"ק לפ"ז מאי פריך ר"א לר"י לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה כו' הא איכא למימר כיון דלית ליה לר"י הואיל מוטב לו לעבור על בל יראה מאליו כו' מלעבור על לא תעשה כל מלאכה ועושה כו' כפירש"י ולולי פירושו היה נראה לפרש דע"כ אית ליה לר"א הואיל דאי לאו הכי כיון דעובר על לא תעשה כל מלאכה מוטב לו שתטיל לצונן דהא היכא דא"א בע"א מודה ר"א לבן בתירא כמ"ש התוס' לעיל בהיכא דקרא לה שם ודו"ק:

בגמ' אמרוה רבנן קמיה דרבי ירמיה כצ"ל וכו':

רש"י בד"ה דלא חזי כו' שאין דרך לבצוע מכל אחת. נ"ב ותימה יבצע מאחת ויצרף על ידי סל ויפריש על ידי כולן ואין צריך לשום הואיל וצ"ל מאחר דמצוה להפריש חלה שלימה שחלה לשון עוגה הוא וכן כתב במהרי"ל וא"כ כשאינו רוצה לעשות המצוה כהלכתה ולהפריש מכל אחת בלא צירוף סל אזי מפרישין עוגה שלימה ודו"ק:

גמרא ועייל עצי הקדש. עי' (מכות כב) תד"ה אלא:

גמ' אמר רמב"ח הא דר"ח ורבה מחלוקת ר"א ור"י כו'. עד סוף הסוגיא ופירוש רש"י. תמה אנכי על התוי"ט שכתב על הרע"ב שפי' דרבי אליעזר סבירא ליה הואיל דאי בעי מיתשל דתו לא הוי צריך לפרש בו טעמא דאכתי כ"ח וחדא כו'. ובסוף כ"ע דטעה בזה דהרי גם רמב"ח סבירא ליה דפליגי בהאי הואיל (כפירוש רש"י ומוכרח הוא מדחויי דר"פ ורב שישא וכבר הקשו על הרי"ף דמפרש דרמב"ח כוון להואיל דאי בעי מיתשיל) וכן רי"ר קבל ליה וגם ר"ז שתיק ליה ומש"כ דעל פירש"י דאכתי כ"ח כו'. הקשו התוספות ב' קושיות. קושיותם אינם רק על פי' דההואיל הוא דאי בעי בצע כו'. אבל עיקר ההואיל הוא מוכרח מהסוגיא ועי' מהר"ם וכן הר"ן פי' בדר"א ב' ההואילים. גם מש"כ מקודם ועוד דאין ענין הקדש בטעות כו'. אלא מכי אמרינן הואיל כו'. מגומגם:

גמ' משום ל"ת כל מלאכה. ע' הגהת הגרי"פ ועמש"כ לעיל (מו ב) ברש"י אולם בתוספתא משמע כהגרי"פ דמייתא קרא דאך אשר יאכל לכ"נ:

רש"י ד"ה מן המאתים. ובעלמא בספרי נ"ל כו'. הוא בס"פ קרח:

רש"י ד"ה אבל הכא. דא"כ הקדש כו'. הא אי בעי פריק ליה כו'. הא דשביק הא דאי בעי איתשל עליה דביה איירי כבר הרגיש בזה התוי"ט וכתב משום דא"ל דר"א לטעמיה דאין שאלה בהקדש. ול"נ משום דא"ל דמיירי דכבר בא ליד הגזבר וכמש"כ התוספות לעיל (מו ב) בד"ה הואיל הב':

רש"י ד"ה מלתא דק"ל. עי' מהרש"א ונעלם מכ"ת התוספתא וז"ל א"ל ר"א עדיין הדבר שקול כו' א"ל ר"י כו' כשאני עושה בידי נמצאתי עובר על ל"ת והרי הוא בידי כשאני מניחה כמות שהיא כו'. ואינה בידי והוא כמו שהשיב בפ"ח דזבחים מ"י והובאה בר"ה כ"ט ב' (ובעירובין ק):

גמרא ואי מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר [אלא ע"כ דלאו דאורייתא ותקשי על מה דאמר אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה].
קשה לי, הא מ"מ הכנה מיו"ט לשבת דאורייתא, ולוקמי בבישל ביו"ט שלאחר שבת בעצים שנשרו מן הדקל בשבת שלפני יו"ט בסמוך לו, דהוי הכנה משבת ליו"ט, כמ"ש תוס' פ"ק דביצה והוי הכנה דאורייתא:

ואי אמרת מוקצה דאורי' מה לי איסור גופו כו'. צל"ע למה לא נחלק ויה"כ יוכיח שאסור באכילה ומותר להקריב כיון שאין איסור גופו גרם לו ויש לחלק שעיקר מצותו בכך משא"כ מוקצה וכן אמרי' במנחות ה' ב' אך בלאה"נ פשיטא שיש לחלק בכך דאכילת איסור מגונה ומאיס לגבו' משא"כ מוקצה שהוא אכילת היתר בשעת איסור אינו מגונה כמ"ש תו' גיטין ז' א' ובחולין ה' ב' ולקמן ק"ו ב' וי"ל אה"נ אי הוה כתיב טבל בהדיא בקרא הומ"ל דליכא למילף מוקצה מני' מטעם הנ"ל אך בקרא אינו מפורש אלא ממשקה ישראל הראוי לישראל א"כ נימא דממעט אפי' מוקצה אע"כ דלאו דאורי' וליכא למעוטי מני' אלא טבל שהוא דאורי' וה"ק יכול אפי' מוקצה דכל דתיקון דרבנן כעין דאורי' תיקון אמרת שאינו דומה לטבל שאיסור גופו גרמה לו וא"ש:

לדבריך הרי הוא עובר על ל"ת מלאכה. נ"ל דר"י מקשה לר"א שהוא מתלמידי שמאי לדבריך דלי"ל מתוך הרי הוא עובר על ל"ת מלאכה וא"נ מוזהר על בל יראה מ"מ ל"ת מלאכה חמיר שהוא קום ועשה ושני ליה טעמא דידי משום הואיל דאפי' מאן דלי"ל מתוך הואיל אית ליה כמ"ש תו' בשמעתין ור"א אמר ליה לר"י לדידך דאית לך מתוך הרי הוא עובר על בל יראה ועדיף לעשות מלאכה דשרי' במתוך ותי' לו לא זהו חמץ שמוזהר עליו וא"כ אסור לאפות שאין בו צורך קצת וכבר כתבתי לעיל דמאן דלי"ל הואיל בעי צורך קצת לכ"ע כנ"ל לפר' ומיושב' ק' מהרש"א אפרש"י וק"ל:

תניא ר' אומר הלכה כר"א. עמ"ש הרי"ף דהך דר"א מישך שייך באידך דר"א דהסל מצרפן ועי' ברא"ש ולע"ד דהנה מבואר ברי"ף דלר"א מוזהר על בל יראה משום הואיל ובעי מיתשל. ולכאורה צ"ע איך יעבור משום הא על ב"י הלא כ' הפוסקים מש"ה מהני ביטול כל שהוא משום שאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ובגילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה סגי וא"כ השתא חמץ שלו מהני גילוי דעת בעלמא מכ"ש בשאינו שלו איך יעבור משום הואיל ואי בעי יהיה שלו ע"י שאלה וי"ל דהכא כיון שהיה יכול לכול להנצל מזה לעשות עיסה פחות משיעור חלה ופשע ולש כשיעור באופן שיצטרך להפריש וא"א לו לאפות כיון שהוא טמא וע"כ יתחמץ הרי הוא כהקונה חמץ בפסח או מחמיץ בידים שודאי בכה"ג בדין הוא שיעבור על בל יראה ולא שייך אינו ברשותו ועשאו כאלו ברשותו וא"ש וא"כ תינח אי ס"ל הסל מצרף ולא התנור דאי ס"ל אין צירוף אלא כשהוא עיסה א"כ אין פשע במה שלש כשיעור חלה דלא ליעבד טצדקי למפטר מחלה כדלקמן האי חומרא דאתי לידי קולא הוא כו' ואי התנור מצטרף א"כ לא יועיל כלום כשילוש פחות משיעור שהתנור יצטרף ואופה חלקו של כהן שלא לצורך אבל כיון דס"ל סל מצטרף ולא תנור א"כ שפיר ה"ל למילש פחות פחות מכשיעור ולאפותו ואפ"ה הו"מ לחייבו בחלה ע"י הסל והוא לא עשה כן נמצא שפשע ושפיר עובר הואיל ומתשיל עלה דומי' דקונה חמץ בפסח והאש"נ מ"ש המג"א סי' תק"ו סק"י אמה שכ' המרדכי לאסור לאפות בי"ט עיסה שנילושה מעי"ט ולא הפריש ממנו חלה דקי"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש אחר י"ט ופסק המרדכי דאסור לאפותו בי"ט משום חלקו של כהן שא"א ליתנו לו בי"ט וכ' הב"ח ועט"ז דאע"ג דא"א למפלגה בלישה מ"מ כיון דאיסורא בעלמא רכיב עלה אסור וכ' מג"א ע"ז דממשנתינו ראיה להתיר דה"נ אפשר למפלגה בלישה רק איסור בל יראה רכיב עלה ע"ש ובאמת יש לתמוה שהרי הט"ז שם כ' דשאני חלה שע"י פשיעתו בא לו שלא הפריש מעי"ט וא"כ אין ראיה ממשנתינו והא"ש דמשנתינו נמי ע"י פשיעתו באה לו שה"ל ללוש פחות מכשיעור והסל היה מצרפן כנ"ל:

קבא מלוגנאה לפסחא. כ' הרא"ש אי עבר ולש יותר שרי ומייתי ראיה מלחה"פ ע"ש ומג"א דחי אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינו זריזין ועפר"ח דמייתי ראיה מוכרחת דסברת אינו זריזין אוסר אפי' בדיעבד ע"ש ובגבול אשר עשה עצמו כאלו לא ראהו גם לא עמד על כוונת מג"א סי' ת"ס סק"ד שכ' דאם אפה פת עבה טפח שרי בדיעבד כיון דרוב הפוסקים מפרשי' פת עבה פת מרובה ואין בו איסור כלל כדאי הם לסמוך עליהם בדיעבד אבל אה"נ להפוסקים דיש בזה חשש איסור אפי' בדיעבד אע"ג דעושים לחה"פ עבה אפי' לכתחלה דאם אמרו בזריזין אוסר אפי' בדיעבד ודבריו שבסי' ת"ס עם דבריו שבסי' תנ"ו עולים בקנה א' ואין כאן סתירה ופשוט והנראה ביישוב ק' מג"א דודאי מה שנוגע בזריזות ועצים יבשים וכדומה אין ללמוד ממקדש אבל הכא רצו לאסור מיד ולאלתר ולא נתנו לו שיעור מיל כמ"ש ר' יונה ותמה עליהם א"כ ע"ז הביא ראיה נכונה מלחה"פ שבודאי שהו בו בלי עסק שעה מועטת שהרי הניחוהו לדפוס טרם שנתנו לתנור לאפות כמבואר שם במתניתין ואפ"ה לא החמיץ ובמה שהשהי' גורם אין ענין לזריזות והא"ש דלא מייתי מלחמי תודה שעשאן ד' חלות דמייתי פר"ח משום דהתם לא מצינו ששהו בו כמו לחה"פ שהניחוהו בדפוס וק"ל:

בגמ' ועוד הא את הוא דאמרת חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט ופרש"י דאפילו אם עשה במזיד שתי מלאכו' אינו חייב שתים והכא אמאי מחייב שתים משום מוקצה ומשום בישול. ויש לתמוה טובא דהך קושיא גופא הוה ליה לאביי לאותובי לרבה מעיקרא אמאי מחייב אהבערה הא אין חילוק מלאכות בי"ט כמו שהקשו לעיל בתוס'. ועוד דלכאורה לא אשכחן מאן דפליג אדרבה בהא דאין חלוק מלאכות בי"ט כדפי' בקונט' (והוא ריב"ן חתנו של רש"י) שם מילתא בטעמא אליבא דכ"ע. והנלע"ד בזה לפי משמעות פי הקונט' דהתם דהא דמילתא דפשיטא דאין חילוק מלאכות בי"ט אלא במזיד לענין מלקות היינו דוקא בעושה מלאכה אחת שחייבין עליה משום שני שמות וכן בעושה מלאכה אחת ממש כגון קצר וקצר בלי הפסק בינתיים בהתראה אחת משא"כ בעושה שני מלאכות גמורות כגון הבערה ובישול שהן על ידי שני התראות התראת הבערה והתראת בישול שכל אחת מעשה בפני עצמה היא וכ"ש אם שהה בינתיים נראה מסברא דחייב שתים דכה"ג לאו חילוק מלאכות מיקרי דשני התראות דמזיד הו"ל כשני העלמות דשוגג וכדאיתא שם במשנה דמכות נזיר שאמרו לו אל תשתה אל תשתה ושתה חייב על כל אחת ואחת אם כן כ"ש בהבערה ובישול משום הכי הוי משמע ליה לאביי מעיקרא דלמאן דלית ליה הואיל שפיר חייב משום הבערה משא"כ הכא לענין עצי מוקצה ובישול מקשה אביי שפיר דהנך תרתי מעשה אחד הוא דודאי אף למאי דאית ליה לרבה דעצי מוקצה דאורייתא ואזהרתו מל"ת כל מלאכה היינו דוקא לענין מוקצה דאכילה שאסור לאכול ממנה ביו"ט או ליהנות ממנה הנאת הגוף דהני נמי אוכל נפש מיקרו כגון הסקה ומדורה להתחמם כנגדה ועצים לבשל בהם לצורך י"ט דאסור. וא"כ לפ"ז עיקר מלקות דעצי מוקצה היינו במאי שמבשל בהן ובהא ודאי פשיטא ליה לאביי דאין לחייבו שתים על מעשה א' כדפי' הקונט' דהתם ונהי דהתם במילתא דרבה גופא משמע קצת דאפי' בשני מלאכות אמר רבה דאין חילוק מלאכות דהא אהך קושיא דאינו חייב נמי משום זורע דהיינו זריעה וחרישה קאי התם מ"מ יש ליישב דאפשר דאיירי התם ששניהם נעשין בבת אחת ע"ש בסוגיא. ואם כן לפ"ז עכ"פ מקשה אביי שפיר בשמעתין לרבה דקאמר והא את הוא דאמרת דאין חילוק מלאכות והיינו מכח כ"ש לענין עצי מוקצה וכדפרישית כן נראה לי ועדיין צ"ע בסוגיא דהתם ודוק היטב:

שם אמר רמי בר חמא הא דר"ח ורבה מחלוקת דר"א ור"י היא ופרש"י דלא קאי רמי ב"ח אהואיל דאי בעי מיתשיל עלה דלעיל אלא אהואיל דמלאכת י"ט. ולכאורה אליבא דרמי ב"ח לא היה צריך לפ' כן אלא דשפיר מצינן למימר דלר"א בכל ענין אמרינן הואיל בין לענין איסור חמץ ובין לענין מלאכת י"ט ולרבי יהושע לית ליה הואיל כלל אלא כיון דבמילתא דר"פ דקאי עלה דרמי ב"ח לא דחה אלא האי הואיל דמלאכת י"ט ובהאי הואיל דאי בעי מיתשיל לא דחה מידי א"כ ממילא משמע דרמי ב"ח נמי לא קאי אלא אהואיל דמלאכת י"ט דלענין איסור חמץ אפשר דטעמא דר"א לאו משום הואיל אי בעי מיתשיל אלא משום דטובת הנאה ממון וכן נראה מל' רש"י בסמוך בד"ה מילתא דקשיא לן ודוק:

בפירש"י בד"ה אלא דבעידנא דעיילי' לה איכא למימר כל חדא וחדא חזיא ליה בלא הואיל דבכל חדא איכא למימר זו לא תהא לחלה עכ"ל. הא דלא קאמר בפשיטות דלר"א אה"נ דלאחר שתאפה בוצע מכל חדא וחדא היינו משום דלקושטא דמילתא אין דרך לבצוע מכל אחד כמו שפרש"י בסמוך בד"ה דלא חזיא וכן מוכח מפירושו בכל הסוגיא ובמשנתינו וכמ"ש מהרש"ל ז"ל בתשובה נ"ח באריכות:

בד"ה אבל הכא כו' ונראה בעיני דאין הואיל בזה כו' דאם כן הקדש דקי"ל כו' הא אי בעי פריק ליה. עמ"ש בעל תי"ט בזה באריכות בהא דלא קאמר נמי בהקדש אי בעי מיתשיל עליה והיינו משום דאליבא דר"א קיימינן הכא ור"א ס"ל דאין שאלה בהקדש כדאמרינן בערכין דף כ"ג אלא דלע"ד משום הא לא איריא דבשביל כך לא הו"ל לרש"י למחוק הגרסא כיון דבערכין איכא נמי אוקימתא אחרינא ואדרבה לפ"ז א"ש טפי דסתמא דתלמודא דאמר לעיל דטעמא דר"א משום הואיל אי בעי מיתשיל עליה היינו משום דסבר כהאי אוקימתא דערכין דלר"א נשאלין על הקדש משו"ה יש לחלק בין הקדש לחלה משא"כ הנך אמוראי דסוגיא דהכא לית להו הך אוקימתא א"כ ע"כ דר"א נמי לית ליה האי הואיל דאי בעי מיתשיל דאי ס"ד דאית ליה אמאי לא פליג בשל אחרים דהקדש משו"ה הוצרך רש"י לפרש דבהקדש נמי אליבא דכ"ע אי בעי פריק ליה וא"כ ע"כ דאפ"ה לא שייך הואיל בכה"ג דאין הואיל בדבר שאינו שלו ואם כן ה"ה לחלה ומה"ט כתב רש"י שדומה בעיניו דלא גרסינן האי הואיל ואי בעי מיתשיל. ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בל' רש"י במשנתינו באריכות:

מן המאתים. על כרחיך אנסכים קאי וקאמר הביאו הנסכים עליו מן המאתים שישתיירו מאתים בבור היין: מכאן לערלה שבטלה במאתים. דאי לאו בשאיסור מעורב בו קאי אמאי מצריך מאתים ובעלמא בסיפרי נפקא לן שפיר דערלה וכלאי הכרם בטילין במאתים והאי מכאן לאו דוקא אלא אף כאן אתה יכול לסמוך קצת: איסור דבר אחר. שבת: הא את הוא דאמרת. באלו הן הלוקין (מכות דף כא:): חילוק מלאכות לשבת. שאם עשה שתים בהעלם אחד או [אחת] בשתי העלמות חייב שתים: ואין חילוק מלאכות ליום טוב. שאם עשה שתי מלאכות במזיד אינו לוקה שתים והכא ביום טוב קיימינן ומחייבת ליה משום י''ט תרתי משום מוקצה ומשום מבשל גיד ביום טוב: אמר רמי בר חמא הא דרבה ורב חסדא. דאיפליגו גבי יום טוב אי שרינן ליה משום הואיל או לא: מחלוקת רבי אליעזר ור' יהושע היא דרבי אליעזר סבר אמרינן הואיל. אע''ג דסופו להפריש אחת מהן לחלה ונמצא שטרח בדבר שאינו ראוי לאכילה אפי' הכי אמרינן הואיל ואי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע מכל חדא וחדא ואיכא למימר בכל חדא חזיא ליה ומותר לאפותה: ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל. כדי להתיר מלאכות יום טוב ואהואיל ואי בעי מיתשיל עלה דלעיל לא קאי רמי בר חמא אלא אהואיל דאיסור מלאכת יום טוב: אלא דבעידנא דעיילי לה. איכא למימר בכל חדא וחדא חזיא ליה בלאו הואיל דבכל חדא איכא למימר זו לא תהא לחלה: אבל הכא דלאורחין הוא דחזיא. והרי עדיין לא זימן לית ליה הואיל למישרייה לר' אליעזר: דלא חזיא לא לדידיה ולא לאורחים. והרי סופו ליטול אחת לחלה שאין דרך לבצוע מכל אחת: אבל הכא. דכולהו חזו לאורחין ואורחין שכיחי אמרינן הואיל למישרייה ואי קשיא הא דאמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין כו' אלמא לית ליה הואיל ואי בעי מיתשל עלה אפילו לחומרא וכל שכן הואיל דהכא לקולא לא דמי דהשתא מיהא לאו דידיה הוא וכך שמעתי ומגמגם לבי עלה ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל ואי בעי מייתי ליה ברשותיה דאם כן הקדש דקיימא לן אבל אתה רואה של גבוה ולא פליג ר''א הא אי בעי פריק ליה והוי דידיה ואף סוגיא דשמעתא לא מייתבא שפיר וכמדומה דפירוש הכתוב ברישא דשמעתא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה לא גר' אלא הכי גר' ר' אליעזר סבר אמרינן הואיל ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל והכי פירושא ר' אליעזר סבר שרי לאפותה ואע''ג דסוף סוף איכא חדא דלא חזיא ליה אין כאן איסור מלאכה הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה דמצי למשקל מכל חדא פורתא ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל דהא סופו ליטול אחת מהן לחלה הלכך כיון דטובת הנאה אינה ממון ולא עבר עלה מנחתה עד הערב וישרפנה: אמרוה. להא דרמי בר חמא: מילתא דקשיא לן כו'. דבטובת הנאה ממון ליכא לאוקמי פלוגתייהו לחוד דנהי נמי דטובת הנאה ממון לר' אליעזר אפילו הכי השתא נמי עובר משום לא תעשה כל מלאכה ומוטב לעבור על בל יראה מאליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על לא תעשה כל מלאכה ועושה מעשה בידים: טעמא דידי משום הואיל. ואין כאן חילול: אהדר ליה במכילתא אחריתא. ואיכא למימר דבתרוייהו פליגי ר' אליעזר סבר טובת הנאה ממון הלכך אי מחמצה גביה עבר עלה ולאפותה קודם לכן אין כאן איסור דאמרי' הואיל ואיכא למימר בכל חדא חזיא ליה ור' יהושע סבר אינה ממון הלכך לא זהו חמץ שמוזהרין עליו וכי אפי לה עבר עלה דלא אמרינן הואיל והא דתריצנא לעיל דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דאהדר ליה ר' אליעזר לר' יהושע הרי הוא עובר בבל יראה: הלכה כבן בתירא. תטיל לצונן: שיעור עיסה. ללוש בפסח ולא יותר שיכול לשומרה מידי חימוץ: חילוף הדברים. שהשעורין קרובין להחמיץ יותר מן החיטים: הא בחסיכתא הא במעלייתא. קמייתא במעלייתא בתרייתא בחסיכתא ששלש שלהן אינן אלא קביים טובות: שמע מינה. לענין מקח וממכר: גריען חיטי חסיכתא ממעלייתא טפי ממאי דגריען שערי חסיכתא ממעלייתא. דאילו בחיטי קתני בטובות קביים וברעות שלשת קבים אלמא גרעי תילתא ואילו בשעורין הטובות שלשת קבין והרעות ארבעה ליכא גריעותא אלא ריבעא: קבא מלוגנאה. קב של אותו מקום: לפיסחא. שלא ללוש יותר כדי שיוכל לשומרו מן החימוץ: וכן לחלה. בהך שיעור עיסה נמי כל ימות השנה להתחייב בחלה:

רבי אומר הלכה כר' אליעזר. ה''ר יוסף פסק כרבי משום דקיימא לן כוותיה מחבירו וכן מנהג ור''י דוחה דשמא לא קאמר הכא כרבי מחבירו דהא איפליגו רבה ורב חסדא בהכי והא דהלכה כרבי מחבירו היינו היכא דליכא פלוגתא דאמוראי:

דף מח - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד