פסחים מז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - ב

ה. והיתה החרישה הזו בשנת השביעית. ובחרישתו לכסות את הזריעה, הוא עובר על איסור שהוא תולדה דזורע. ולוקה אף משום "שדך לא תזרע". הרי כאן חמשה לאוין.

ו. וחרש חרישה זו ביום טוב, והרי הוא לוקה אף משום "לא תעשה כל מלאכה". הרי כאן ששה לאוין.

ז. והאדם החורש הוא כהן. והוא גם נזיר. וחרש חרישה זו אבית אטומאה [בבית הקברות], והרי הוא לוקה משום לאו ד"לנפש לא יטמא", דכתיב בכהנים הרי כאן שבעה לאוין.

ח. וכן לוקה משום לאו ד"על נפש מת לא יבוא", דכתיב בנזיר. הרי כאן שמונה לאוין. נמצא דבחרישה אחת הוא מתחייב שמונה מלקיות.

ואסיק רב חסדא לקושייתו: ואי אמרינן כרבה שאפילו אם אין לו צורך עתה במלאכה, נמי חשיב צורך, הואיל ועלול להתעורר לו בה צורך לאחר זמן - אחרישה ביום טוב לא ליחייב!

שהרי אם יזדמנו לו הרבה צפורים, וירצה לשוחטן ביום טוב כדי לאוכלן, יצטרך לעפר הזה שנעקר על ידי החרישה, כדי לקיים בו מצות כיסוי הדם. ואם כן, לא יתחייב על החרישה הואיל וחזיא חרישה זו לכיסוי דם ציפור!? ^[1]

אמר רב פפא בר שמואל: הכא במאי עסקינן, בחורש בקרקע שעשויה אבנים מקורזלות, שאינן מתפוררות לעפר על ידי החרישה. ואינן ראויות לכיסוי הדם.

ומקשינן: והלא ראויות הן אבנים אלו לכיסוי. שהרי יכול לכותשן ולעשותן עפר.

ומשנינן: וכי כתישה ביום טוב מי שרי? והלא תולדת טוחן היא. ^[2]

ומקשינן: והרי ראויות הן לכותשן כלאחר יד, על ידי שינוי. שבאופן זה אין המלאכה אסורה מן התורה אלא משום שבות. ונמצא, שכאשר חורש באבנים מקורזלות אין לחייבו על החרישה מלקות, שהרי באבנים הללו שהוא חורש בהן אפשר לכסות מן התורה דם ציפור, כאשר יכתשו אותן בשינוי!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, בחורש בצונמא [סלע], בשדה מסולעת, שאי אפשר לכתוש את סלעיה, ואינם ראויים לכיסוי הדם.

ותמהינן: וכי שדה צונמא בר זריעה הוא, שיהיה שייך לחייב על חרישה בו משום זריעת כלאים?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, שיש בשדה זו צונמא סלעים מלמעלה, ועפר תיחוח מלמטה, מתחת הצונמא, ופיזר בשדה חרצנים וזרעונים, ובחרישתו הוא מהפך את הזרעים ואת החרצנים אל תוך הקרקע, וחייב משום זריעת כלאיים ומשום זורע ביום טוב.

ותמהה הגמרא: אם כן, הדרא קושיה לדוכתה, מדוע נחייבו על החרישה הזאת משום זורע ביום טוב?

והרי אם אומרים "הואיל" - תיפוק ליה, תוציא ותפטור אותו על החרישה, הואיל ואם יצטרך עפר לכיסוי הדם נמצאת שהיא חרישה הצריכה לענין אוכל נפש, משום שצריך את העפר התיחוח שחורשו לכיסוי הדם. ^[3]

אלא, אמר מר בר רב אשי: הכא במאי עסקינן בטינא [שהעפר הוא טיט לח ובלול] שאינו ראוי לכיסוי הדם.

ושוב מקשינן: וכי טינא בר זריעה הוא?

ומשנינן: אלא במתונתא עסקינן.

בקרקע לחה, הראויה לזריעה. אבל אי אפשר לעשות ממנה עפר. לפי שכאשר כותשים אותה, נדבקים גרגריה ומתגבלים זה עם זה. ולכן אינה ראויה לכיסוי. ^[4]

איתיביה אביי לרבה: תנן: המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב, ואחר כך אוכלו - לוקה חמש מלקיות.

א. לוקה משום שמבשל גיד ביום טוב, ועבר על "לא תעשה כל מלאכה", כי לא הותר משום "אוכל נפש". שהרי גיד הנשה אינו ראוי לאכילה מחמת איסורו.

ב. ולוקה משום שאוכל גיד הנשה.

ג. ולוקה משום מבשל בשר בחלב, דקא עבר על "לא תבשל גדי בחלב אמו".

ד. ולוקה משום אוכל בשר בחלב.

ה. ולוקה משום הבערה ביום טוב, על מה שהבעיר עצים לצורך הבישול.

ואסיק אביי לקושייתו: ואי אמרינן "הואיל"

- אהבערה לא ליחייב!? כי אף על פי שבשעה שהבעיר לא היה לו צורך אוכל נפש בהבערה הזאת, מיהו ליחשב צורך אוכל נפש הואיל דחזי ליה הבערה זו לצרכו, אם יצטרך לבשל בה בישול אחר של מאכל היתר.

אמר ליה רבה: אפיק [הוצא] מחמשת לאוין אלו הבערה, ואל תגרסנה במשנה. ועייל [והכנס] במקומה, איסור אכילת נבילה. שהמדובר הוא במבשל גיד הנשה של נבילה ביום טוב, ואכלה.

ושוב אקשיה אביי: והתני רבי חייא על ההיא משנה:

חמש מלקיות אלו שנשנו באכילה זו - לוקין שתים מהן על אכילתו. והן: אכילת גיד, ואכילת בשר בחלב.

ושלש מהן לוקין על בישולו. והן: בישול בשר בחלב, בישול ביום טוב, והבערה ביום טוב.

ואי איתא כדבריך, שמוציאים הבערה ובמקומה בא איסור אכילת נבילה, הא ליכא שלש מלקיות על בישולו.

אלא, לוקים שלש על אכילתו - מיבעי ליה לרבי חייא למימר.

אמר ליה רבה: אלא אפיק הוצא מהרשימה מלאכת הבערה, ועייל במקומה איסור שימוש בעצי מוקצה, שהבעיר את האש בעצים שלא הוכנו לכך מערב יום טוב, שהם אסורים בשימוש משום מוקצה.

והשימוש במוקצה אסור ביום טוב אף לצורך של אוכל נפש.

אמר ליה אביי: וכי איסור השימוש במוקצה - איסור דאורייתא הוא, שלוקין עליו?

אמר ליה רבה: אין! אכן איסור דאורייתא הוא.

משום דכתיב ביחס למן: "והיה ביום הששי - והכינו את אשר יביאו". שצריכים לזמן מבעוד יום את כל צורכי השבת, ולומר: דבר זה הוא לצורך השבת!

ופסוק זה לא בא לומר שלא יטרחו במלאכת האוכלין בשבת עצמה, שהרי כבר כתיב לפני כן "את אשר אפו אפו, ואת אשר בשלו בשלו".

ובהכרח, שהוא בא לומר כי כל דבר שאינו מזומן מבעוד יום, אסור להשתמש בו בשבת.

ולוקין על איסור השימוש במוקצה, משום שהוא נכלל אף באזהרת לאו.

ואזהרתיה מהכא: דכתיב "לא תעשו כל מלאכה"!

שהרי אם משתמש בו בשבת בלא שזימנו מערב שבת, הרי הוא מזמנו בשבת להשתמשות. והזימון חשוב כמלאכה, מדקריא רחמנא "הכנה".

אמר ליה אביי לרבה: והא את הוא דאמרת: בעאי [שאלתי] מיניה מרב חסדא. - ואמרי לה, בעאי מיניה מרב הונא:

מי שהביא שה מאפר [מהאחו, ממקום המרעה, שמוקצה הוא, לפי שאינו מזומן להשתמשות משום שאינו נכנס ליישוב ימים רבים], ושחטו תמיד ביו"ט מהו בעזרה לשם קרבן התמיד - מהו דינו? האם כשר הוא להקרבה, או לא?

ואת [רבה] אמרת לן עלה: כשר הוא, היות דכתיב גבי קרבן התמיד:

"שה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל, למנחה לעולה ולשלמים, לכפר עליהם, נאם ה' אלהים".

ודרשינן מהפסוק הזה:

"שה" - ולא בכור בהמה טהורה. שאין הבכור קרב אלא בתורת בכור, ולא לשם קרבן אחר. ד"שה" משמע, דבר הראוי להיות בין זכר ובין נקבה. ובכור אינו אלא זכר.

"אחת" - ולא מעשר בהמה. ואילו קרבן מעשר בהמה אינו ראוי שיקדישנו לקרבן אחר.

וכך היא משמעות הפסוק: אחת" בהמה שהיא באה לבדה כשלעצמה, היא הראויה להיות קרבן תמיד, להוציא קרבן מעשר, שאינו בא מחמתו כשלעצמו, אלא הוא בא בא מכלל עשרה בהמות.

"מן הצאן" - ולא כל הצאן. למעוטי "פלגס". שכל מין הצאן עד גיל שנה הוא קרוי "כבש". ו"איל" הוא בן שנתים. ולאחר שעבר חודש שלם משנתו השניה, כבר הוא קרוי "איל". שחודש אחד בשנה חשוב כשנה. והפלגס הוא עדיין בתוך החודש הי"ג. ויצא מכלל כבש, ועדיין לא בא לכלל איל. ולא הכשירה תורה לקרבן אלא כבש או איל.

הערות

^[1] ונמצא שלא נעשתה החרישה לתכלית תיקון הקרקע, אלא לתכלית השימוש בעפר. והרי היא "מלאכה שאין צריכה לגופה", שפטורים עליה. שלא חייבה התורה בשבת, אלא כשנעשית המלאכה לאותה תכלית שלשמה היא נעשתה במשכן. רשב"ם בתוס', ורבינו דוד בדעת רש"י.

^[2] והקשה הריב"א מדוע לא התירו כתישה כמו חרישה לצורך כיסוי הדם? ותירץ רשב"ם שהפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה, שמכוחה התירו את החרישה [עיין בהערה הקודמת] הוא רק במלאכת חרישה הנעשית בקרקע, שלגבי תיקון הקרקע נחשבת החרישה כמלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל כשכותש את האבן, הרי זהו תכלית המלאכה, לעשות את האבן לעפר כתוש.

^[3] ושוב מיקרי "מלאכה שאין צריכה לגופה".

^[4] ואין בה כי אם תכלית תיקון הקרקע, ואם כן, מלאכה הצריכה לגופה הויא, וחייב עליה משום זורע בכלאיים וביום טוב.

ואם היה הדבר בשנה השביעית (בשמיטה), שהוא עובר משום עבודת קרקע בשמיטה. והיה הדבר ביום טוב, ועבר משום עושה מלאכה ביום טוב. והיה החורש כהן, ונוסף לזה גם קיבל על עצמו גם להיות נזיר, ואותו מקום היה בית הטומאה מקום הטמא בטומאת המת שיש איסור מן התורה לכהן וכן לנזיר להיות בו ועובר בשני לאוים. ונמצא שעובר שמונה לאוין כאחד. ואי אמרינן [ואם אומרים אנו] "הואיל" להתיר ביום טוב, אם כן על חרישה ביום טוב שלא ליחייב [יתחייב], הואיל וחזי [וראויה] חרישה זאת לכיסוי דם ציפור. שהשוחט ציפור או חיה חייב מן התורה לכסות את הדם בעפר, ויתכן שיזדמנו לידו מספר רב של ציפורים או חיות ויחסר לו עפר לכסות את הדם, ואם כן נמצא שחרש כדי להשיג לעצמו עפר לכיסוי הדם, ואין בכך מלאכה אסורה!

אמר רב פפא בר שמואל: כאן מדובר שחרש באבנים מקורזלות, כלומר בגושי אדמה נוקשים שאינם ראויים לכיסוי.

ושואלים: והרי אבנים מקורזלות אף הן ראויות לכותשן לעפר! ודוחים: וכתישה ביום טוב מי שרי [האם מותרת]? ושואלים: והרי ראויות הן לכותשן כלאחר יד, שלא יעשה מלאכה כדרכו אלא בשינוי ובאופן שאינו אסור מן התורה. ודוחים: מדובר כאן כשחרש בצונמא (באדמת טרשים קשה).

ותוהים: וכי צונמא בר [בן, ראויה] לזריעה היא?! והרי אמרנו שאותו אדם עושה באותה שעה מלאכה בזרעים ובכרם! ומשיבים: היה כאן צונמא מלמעלה ועפר תיחוח מלמטה, ובו צומחים הזרעים. ודוחים: ואם כן, תיפוק ליה [תצא לו] משום עפר תיחוח, שהרי בעפר תיחוח זה יכול לכסות את דם הציפור!

אלא אמר מר בר רב אשי: מדובר כאן בטינא [בטיט], שאינו ראוי לכיסוי. ושואלים: וכי טינא בר [בן, ראוי] לזריעה הוא?! ומשיבים: במתונתא [באדמה לחה], שאינה טיט גמור וראויה לזריעה, אבל עכשיו אי אפשר לפורר את הרגבים שלה ולעשותם עפר לכיסוי הדם.

א איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה על שיטתו שהוא מתיר משום "הואיל" ממה ששנינו: המבשל את גיד הנשה בחלב ביום טוב ואוכלו — לוקה חמש. כיצד? לוקה משום מבשל גיד ביום טוב, שבישל דבר שאינו ראוי לאכילה. ולוקה משום אוכל גיד, בניגוד לאיסור המפורש בתורה. ולוקה משום מבשל בשר בחלב, ולוקה משום אוכל בשר בחלב. ולוקה משום הבערה, שהבעיר אש ביום טוב שלא לצורך. ואי אמרינן [ואם אומרים אנו] "הואיל" — אם כן, על ההבערה שלא ליחייב [יתחייב], הואיל דחזי ליה [שראוי לו] הבערה זו לצרכו, שהרי יכול להשתמש לבישול שלצורך החג!

אמר ליה [לו] רבה: אפיק [הוצא] מרשימה זו הבערה ועייל [והכנס] במקומה איסור אחר, כגון שהיה זה גיד הנשה של נבילה, שחייב אף משום אכילת נבילה.

הקשה לו אביי: והתני [והרי שנה] ר' חייא כהסבר למשנה זו: לוקין שתים על אכילתו של גיד זה (גיד, ובשר בחלב), ושלוש על בישולו (הבערה ובישול ביום טוב, בישול בשר בחלב). ואי איתא [ואם יש לומר] שמדובר בגיד הנשה של נבילה, הרי נמצא שלש על אכילתו מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]: משום גיד, משום בשר בחלב, ומשום נבילה!

אלא אמר רבה: אפיק [הוצא] מכאן מלאכת הבערה, ועייל [והכנס] איסור אחר, כגון שבישל בעצי מוקצה שמוקצים משימוש ביום טוב מפני שלא הוכנו לכך.

ותוהים: וכי איסור מוקצה דאורייתא [מן התורה] הוא שילקו עליו? אמר ליה [לו]: אין [כן], דכתיב [שנאמר]: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" (שמות טז, ה). ומכאן אפשר ללמוד שכל דבר שאינו מוכן מבעוד יום — הריהו מוקצה, ואסור. ואף שמכאן למדים אנו שיש איסור בשימוש במוקצה, מכל מקום איסור זה לא נתפרש בלשון "לאו". ולכן יש להוסיף ואזהרתה של עבירה זו שמפורש שיש מצוות לא תעשה בדבר, מהכא [מכאן], ממה שנאמר בשבת "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י) שנאסרה באופן כולל כל מלאכה האסורה בשבת, ובכלל זה גם שימוש בדברים שלא הכין מבעוד יום.

אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] את [אתה] הוא שאמרת: בעאי מיניה [שאלתי אותו] את רב חסדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: בעאי מיניה [שאלתי אותו] את רב הונא: אם הביא שה מאפר (מן המרעה) שהוא מוקצה, מתוך שלא זימנוהו ובדקוהו מבעוד יום, ושחטו לצורך תמיד ביום טוב, מהו? האם אפשר להקריבו.

ואת אמרת לן [ואתה אמרת לנו] שאמר לי עלה [עליה, על כך], שדבר זה נלמד מן הכתוב ביחזקאל בדיני הקרבנות: "ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל" (יחזקאל מה, טו), ופסוק זה נדרש כך: "שה" הכוונה לכל שה בין זכר בין נקבה ששניהם קרויים שה — ולא הבכור, שהוא מיוחד שאינו אלא מן הזכרים.

"אחת" — ולא מעשר, שצריך להיות שה שאפשר שיהיה אחד בפני עצמו ולאו דווקא כאחד בין עשרה, ושה המעשר היא תמיד העשירית במנין השיות היוצאות מן הדיר, ולכן אינה בכלל הראויים לקרבן.

"מן הצאן", המלה "מן" משמעותה לשון צמצום, להוציא מן הכלל — ולא הפלגס, כלומר שלא יביא כבש שעבר את גיל שנה ועדיין לא הגיע להיות קרוי איל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And he is plowing during the Sabbatical year, when agricultural labor is prohibited, on a Festival. Additionally, the person plowing is a priest and a nazirite, and he is plowing a place of ritual impurity, i.e., a burial site. It is prohibited for a priest and a nazirite to become impure by walking over the burial spot of a corpse. Therefore, the one plowing commits two transgressions simply by traversing the field. And if we say the principle: Since, etc., he should not be liable for plowing on a Festival, since the dirt he loosens is fit for covering the blood of a bird. One who slaughters a bird or a non-domesticated animal is required by Torah law to cover the blood. Since it is possible that one will need to slaughter many such animals or birds and will not have enough dirt to cover their blood, his plowing may end up facilitating covering the blood. Therefore, it should not be considered a prohibited labor on the Festival.

The Gemara answers that Rav Pappa bar Shmuel said: The case is one in which a person plowed sharp stones, i.e., clods of dirt that have hardened and are unfit to be used to cover blood.

The Gemara asks: Aren’t these clods of dirt fit to be crushed and used to cover blood? The Gemara responds: Is crushing permitted on a Festival? The Gemara counters: But they are fit to be crushed in an unusual manner, which is not prohibited by Torah law. The Gemara answers: The case is one in which a person plowed hard, rocky soil, which cannot be crushed.

The Gemara asks: Is hard soil fit for planting? The case under discussion is one in which a person was preparing the ground in order to plant food crops in a vineyard. The Gemara answers: In this case, there was hard soil above and fertile, loose soil underneath, into which seeds could be planted. The Gemara rejects this answer: Derive that the act of plowing would be permitted in that case due to the loose soil, which is suitable for covering blood.

Rather, Mar bar Rav Ashi said: The case is one in which a person plowed mud, which is not fit for covering blood. The Gemara asks rhetorically: Is mud fit for planting? The Gemara answers: The case is one in which a person plowed moist earth, which is suitable for planting but which cannot be used to cover blood.

Abaye raised an objection to Rabba’s acceptance of the principle: Since, etc. One who cooks the sciatic nerve in milk on a Festival and eats it is flogged for five distinct prohibitions. How so? He is flogged due to the prohibition of cooking the sciatic nerve on a Festival, which is prohibited because the sciatic nerve is unfit for consumption; and he is flogged due to the prohibition of eating the sciatic nerve, which is explicitly prohibited by the Torah; and he is flogged due to the prohibition of cooking meat in milk; and he is flogged due to the prohibition of eating meat cooked in milk; and lastly, he is flogged due to the prohibition of kindling a fire unnecessarily on a Festival. And if we say the principle: Since, etc., he should not be liable for kindling a fire unnecessarily, since the fire is fit for use in attending to his legitimate Festival needs, e.g., cooking permitted foods.

Rabba said to him: Remove the prohibition of kindling a fire from this list and add the prohibition of eating a sciatic nerve from an animal carcass that was not properly slaughtered.

Abaye responded: Didn’t Rabbi Ḥiyya teach with regard to this mishna: He is flogged twice for his eating, as he violated the prohibitions of eating the sciatic nerve and eating meat cooked in milk, and three times for his cooking, as he violated the prohibitions of kindling a fire, cooking on a Festival, and cooking meat in milk? And if it is so, that the case is one in which the sciatic nerve was taken from an animal carcass, Rabbi Ḥiyya should have stated that he is flogged three times for his eating, as he violated the prohibitions of eating a sciatic nerve, eating meat cooked in milk, and eating an animal carcass.

Rather, Rabba said: Remove the prohibition of kindling a fire and add in its place the prohibition of using wood that has been set aside from use on the Festival.

The Gemara asks: Is the prohibition against utilizing set-aside material prohibited by Torah law, such that a person is flogged for violating this prohibition? He said to him: Yes, as it is written: “And it shall come to pass on the sixth day that they shall prepare that which they bring in” (Exodus 16:5). This verse teaches that anything that has not been prepared before the Festival is considered to be set-aside, and it is prohibited to utilize it. This verse indicates that utilizing set-aside objects is prohibited; however, it does not formulate this prohibition as a negative commandment. Therefore, the Gemara adds that the warning indicating that it is a negative commandment is from here: “You shall not perform any labor” (Exodus 20:10). This general statement pertaining to Shabbat includes utilizing objects that were not set aside for use before Shabbat.

Abaye said to him: Wasn’t it you who said: I raised a dilemma before Rav Ḥisda, and some say the correct version is: I raised a dilemma before Rav Huna: If one brought a lamb from the meadow, and the lamb is therefore set-aside because it was not designated for use before the Festival, and he slaughtered it as the daily offering on a Festival, what is the halakha? Is it permissible to offer this sacrifice?

And you said to us: He said to me about this issue that the answer can be derived from a verse in Ezekiel pertaining to communal offerings. The verse states: “And one lamb of the flock, out of two hundred, from the well-watered pastures of Israel” (Ezekiel 45:15). This verse is expounded in the following manner: The word lamb is referring to either a male or female lamb, but not to a firstborn, as that status applies only to male sheep.

The word one indicates that a sacrifice may not be brought from the animal tithe. The lamb must be one that can stand alone. An animal designated as tithe is always part of a group, as it is the tenth animal to leave the pen; therefore, it cannot be offered as a communal offering.

The expression: Of the flock indicates that only some animals of the flock may be offered, whereas one may not offer a palges, which is no longer a lamb but is not yet considered a ram.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כהן ונזיר אבות הטומאה שתים הרי ח' לאוין ואי ס"ד אמרי' הואיל אחרישה ביום טוב לא ליחייב הואיל וראוי לכסות באותה החפירה דם צפור ודחי' אותו מקום שחורש בו אבנים מקורזלות הם דלאו בני כסוי נינהו. אמרי' והא ראוי לכותשן כלאחר יד כו' ואוקמה רב אשי במתונא פי' קרקע שיש בו לחלוחית ואינו ראוי לכסות בו ויש מי שאומ' טיט יבש:

ומותיב אביי המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש כו' ואי אמרינן הואיל אהבערה לא ניחייב הואיל וחזי ליה לצרכיה לבשל ולאכול ושני' אפיק הבערה ועייל גיד של נבלה. איני והתנן ר' חייא אומר לוקה שתים ושלשה על בישולו ואלו הן לוקה משום מבעיר אש שלא לצורך אכילה ולוקה משום מבשל גיד ביום טוב שאינו בר אכילה וכן משום בשר בחלב הרי שלשה בבישול ושתים באכילה משום אוכל גיד הנשה ומשום אוכל בשר בחלב ואם תוציא הבערה ותכניס גיד הנשה של נבלה ומשום אכילת נבלה יבואו שלשה על האכילה ושתים על הבישול והדר ומשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ואקשי' וכי מוקצה מדאורייתא הוא שלוקין עליו כו' והא את הוא דאמרת בעי מרב הונא ואמרי לה מרב חסדא הביא שה מן האפר פי' מן המדבר מקום המרעה ושחט תמיד ביום טוב מהו מי יש מוקצה לגבוה או לא ואמרת פשטה לן מהאי קרא ושה אחת מן הצאן [מן המאתים] ממשקה ישראל שה ולא בכור אחת ולא מעשר מן הצאן ולא מן הפלגס כלומר הפלגס פסול שאינו לא כבש ולא איל ומפורש במס' פרה.

המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב יש בו חמשה איסורין אכילת גיד הנשה ואכילת בשר בחלב ובשול בשר בחלב ובשול שלא לצורך ביום טוב והבערה שלא לצורך ביום טוב ומ"מ אין כאן אלא מלקות אחד והוא אכילת גיד הנשה שעל בישול והבערה שלא לצורך אינו לוקה הואיל ויש בהן סרך אוכל נפש אע"פ שהאוכל אסור לו כמו שביארנו בראשון של יום טוב ואילו היה בהם מלקות לא היינו דנין בו אלא מלקות אחד שאין חלוק מלאכות ביום טוב כמו שביארנו וכן על אכילתו ובישולו בחלב אינו לוקה שאין בגידין בנותן טעם ואם היה גיד הנשה של נבלה מתוך שנכלל שאר גופא באיסור זה חל אותו איסור אף על הגיד ולוקה שתים והמבשל בעצי אשרה לוקה שתים אחת משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואחת משום ולא תביא תועבה אל ביתך והמבשל בעצי הקדש לוקה משום לא תעשון כן לה' אלהיכם ומה שיש לפקפק במלקות לאו זה כבר ביארנוהו באחרון של מכות:

מוקצה שנאסר ביום טוב יש פוסקים שמן התורה נאסר ומה ששאלו בסוגיא זו לרבה על מה שהעמיד את השמועה בעצי מוקצה וכי מוקצה דאורייתא הוא כבר השיב להם אין ואזהרתי' מהכא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ולא תעשה כל מלאכה כלומר כל שאינו במזומן מבערב נשאר כדינו באיסור עשיית מלאכה ואע"פ שהקשו לו ממה שאמר לו רב חסדא שמביאין קרבן מן המוקצה ביום טוב וחזר בו והעמיד את השמועה בעצי אשרה ולא בעצי מוקצה כך פירשו לדעת רב חסדא שסובר שמביאין קרבן מן המוקצה ביום טוב נעמידה בעצי אשרה וכן שלא היה יכול להעמידה בעצי מוקצה שהרי אין חלוק מלאכות ביום טוב וא"כ לא חזר בו אלא לענין ביאור השמועה ומ"מ נראין הדברים שאף מעיקר הסברא חזר בו הואיל ולא מצינו שחלק שם רב חסדא בקרבן המוקצה ביום טוב וא"כ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומתוך כך ספיקו מותר אלא שהחמירו בספק צידה לדון בהם כאילו ניצודו ביום טוב וכבר ביארנו דבר זה בראשון של יום טוב:

התמידים היו באים מן הכבשים בני שנה והפלגס הוא שיצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא וזהו חדש שלשה עשר ומכאן ואילך נקרא איל ונמצא שהפלגס אינו כשר לא לכבש ולא לאיל והוא שדרשו מקרא האמור ביחזקאל לענין קרבנות שה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל שה ולא הבכור שהרי קדוש הוא ואין מקדשין אותו לקרבן אחר אחד ולא מעשר שאינו בא מאחד אלא מעשרה ואף זה הטעם בו שקדוש הוא ואין מקדשין אותו לקרבן אחר מן הצאן להוציא את הפלגס מן המאתים פירושו על הנסכים וענינו שאפילו היה היין מדומע בערלה כל שישתיירו מאתים בבור מן הכשר כשר הוא לנסכים ומכאן לערלה שבטלה באחד ומאתים ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו שאין מביאין מן הטבל:

שה הבא מן האפר והוא מוקצה מפני שאינו נכנס לישוב מקריבין אותו לתמיד של שחר של צבור ביום טוב שהמוקצה אין איסורו מן התורה כמו שביארנו ומתוך כך אין איסורו איסור לענין קרבן וכן שאין איסור גופו גורם לו אלא איסור דבר אחר גורם לו:

בד"ה כתישה בי"ט מי שרי הקשה ריב"א מאי פריך הא כו' עכ"ל תירוצא הוא אלא דלשון פירכא הוא וכתישה ביו"ט מי שרי בתמיה וק"ל:

בא"ד ועוד תימה היכי פריך הכא דליתי עשה דכיסוי וידחה לאו די"ט כו' עכ"ל הך קושיא איכא לאקשויי הכי לעיל גבי חרישה דפריך דלא לחייב הואיל וחזי לכיסוי כו' אלא שסמכו קושיא זו הכא משום קושיא ראשונה שהקשה ריב"א הכא גבי כתישה וכדי ליישב שניהם בתירוצם וק"ל:

בא"ד שמשביח את השדה בחרישה כו' חייב אי חריש בארעא דיליה כו' עכ"ל והוה פסיק רישיה וחייב אע"ג דלא איכוין לכך כדאמר פרק הבונה והיינו דוקא בארעא דיליה דבארעא דחבריה פטור דה"ל מלאכה שאצ"ל כמ"ש התוס' שם פ' הבונה ואית לן לאוקמא הכא בארעא דיליה לטפויי לאווי כמ"ש התוס' לקמן גבי נבילה ודו"ק:

בא"ד ובתחלה נמי ה"מ לשנויי חרישה בי"ט מי שרי אלא דמשני ליה בע"א כו' עכ"ל וק"ק דכיון דאסיק אדעתיה השתא כיון דמשום יום טוב אסור לית לן למפטר בהואיל משום איסור כלאים מאי פריך שוב ראויות לכותשן כלאחר יד מ"מ איכא למימר בכה"ג חרישה ביום טוב מי שרי ולהכי לא [מפטר] בכלאים משום הואיל ודו"ק:

בד"ה שה ולא הבכור כו' ור"י פי' דהאי קרא משתעי בפסח דכתיב ביה שה תמים כו' עכ"ל ר"ל שזה ראיה לפר"י דהא שה בפסח משתעי דכתי' ביה שה משא"כ בתמיד דלא כתיב ביה שה אלא כבש וניחא לפר"י נמי דממעט משה בכור דהא כתיב ביה בכור כשב ולא כתיב בכור שה ועוד דהכא לא כתיב רק שה כמו בפסח משא"כ בבכור דכתיב ביה נמי בכור שור ובכור עז ומהרש"ל כתב לדקדק למעט בכור ממלת אחת ולא משמע כן דהא משה ממעט בכור ומאחת ממעט מעשר גם העיקר חסר מדברי התוספות ודו"ק:

בא"ד דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך וכו' פירש דלא שייך למימר שצריך בהמתך בהדי כלאים וק"ל:

בגמ' ואת אמרת שה ולא הבכור וכו' כצ"ל וס"א א"ר שה וכו':

ברש"י ד"ה אלא דבעידנא דעיילי לה איכא למימר וכו' כצ"ל:

גמרא ואת אמרת לן (א"ל) עלה שה ולא הבכור אחת ולא כו' כצ"ל:

בד"ה ושביעית כו' אינו לוקה מוקי הך כו' כצ"ל:

בד"ה כתישה כו' וקשה לר"י כו'. נ"ב הוא תלמידו של ר"י רבו של רבי משה מקוצי או חתנו של רש"י והוא ריב"ן:

בד"ה שה ולא הבכור כו' משום כל שממנו לאשים. נ"ב פירוש כל מה שאתה מקריב ממנו קצת לאשים כגון בני מעים והאליה והדומה כל השאר שהוא נאכל הוא בבל תקטירו ועובר עליה כמו שעובר על שאור ודבש והכא איך ראוי להקריב מן בכור עולה שכולה כליל הרי כל הבשר הוא בבל תקטירו שהרי מן הבכור אין מקריבין אלא האימורין ודו"ק וע' בפ' באות מצה:

בא"ד דכתיב ביה שה תמים. נ"ב א"כ קרא שיבא פסח מדבר שיכול להיות אחת פי' נקיבה דהיינו חולין ולא בכור ושה אחת כתיב ונכתב עוד בצדו פי' אע"ג דקרבן פסח זכר הוא דכתיב זכר תמים כו' מ"מ כתב שה אחת כלומר שיקרבנו מן החולין שהיא אחת דכל נקיבה חולין היא עד שמקדישין אותה כן יבא הפסח לאפוקי מה שקדוש כבר דהיינו בכור שהוא זכר ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא ראויות לכותשן. ק"ל הא כיון דבעידנא דחורש אינו מקיים המצוה דכיסוי דמחוסרין כתישה אם כן לא דחי'. ואולי י"ל דר"ל ראויות לכתשן קודם חרישה ולהכי משיב כתישה ביום טוב מי שרי דהא לא הוי בעידנא דמחוסרין חרישה ומתורץ גם כן קושיי' ריב"א. ועי' היטב בתוספות דמשמע דאף דאיכא ב' לאוין חלוקין מתרי שמות דחי להו עשה וצ"ע [ואולי יש לומר כיון דאין חילוק מלאכות ליו"ט חשיבי כלאו אחד. אכן מלשון ר"ת דלקמן מוכח דאפי' ב' לאוין חלוקין לגמרי כמו לאו דכלאים ולאו דיו"ט (אי לאו דאיכא עשה בהדיה) הוי דחי להו עשה. ועי' נזיר (מ"א ב) תוד"ה ואי כתב ובמש"כ שם] :

גמ' ואזהרתה מהכא מל"ת כל מלאכה. עמש"כ לעיל (מו ב) ברש"י:

רש"י ד"ה ושביעית. וחורש תולדה דזורע כו'. ק"ל למ"ד (במו"ק ג') מכדי זמירה כו'. דאהני חייב אאחרנייתא לא מחייב ומפיק מזה גם חרישה ע"ש איך יפרנס המשנה הלזו דמחייב אחרישה דשביעית. ולפמש"כ (בב"ב יט) דדרכן היה להניח זרעים בבורך המחרישה והיא נקובה ובשעה שחורש נופלים הזרעים אחד א' במקום החרישה (ובזה מיושב הת"א שתרגם אשר אין חריש וקציר דלית זרוע וחצדא) יש לומר דבכזה מיירי מתניתין דהוי זורע ממש. אלא דלפ"ז יקשה מה שדייק ריו"ח במכות שם ממשנה זו דמחפה בכלאים לוקה וגם יהיה מוכח משם דריו"ח ס"ל דחורש בשביעית לוקה ומדוע ל"א שם במו"ק תסתיים מזה ע"ש בתד"ה ר"א וצ"ע:

תוס' ד"ה כתישה. ור"ת כו'. ומסיק כתישה ביו"ט מי שרי פי' כיון כו'. כ"נ דצ"ל:

גמ' ואת אמרת לן עלה כצ"ל והשאר נמחק:

גמ' אחרישה לא ליחייב. עי' טורי אבן חגיג' באבני מלואים דף יח ד"ה וכלל:

שם ועייל עצי מוקצה. עי' מג"א סי' שכ"ה סק"ט:

הואיל וחזי לכסויי דם ציפור. פרש"י אי מקלע לי' צפורים וחי' טובא פי' לפירושו דודאי אי מקלע לי' צפור אמרי' לי' זיל ואייתי אפר כירה ובריתא איירי בגברא דאית לי' אפר ועפר תחוח כל הצורך לכן כ' אי מקלע לי' כ"כ הרבה צפורי' וחיות פי' ויקלע נמי כ"כ אורחים שיצטרך לכל הנהי צפורים עד שלא יספיק לו עפר שומרון ע"כ אומרי' לו חפור שחוט וכסה כמבוא' במס' ביצה דמה"ת אומרים לו חפור שחוט לכ"ע וה"נ ליפטר ובזה מסולק ק' התו' דלא שייך למימר לא אתי עשה ודל"ת ועשה דהשתא קודם שחיטה שרינן משום אוכל נפש לחפור ולשחוט וגם א"ש דקאמר כתישה בי"ט מי שרי דאומרי' לו חפור במקום דליכא אבנים מקורזלת ולא תצטרך לכתוש ונראה דהתו' מיאנו בזה משום דה"ל תרי הואיל דמקלע אורחים ודמקלע צפרים וחיות טובא והק' התלמידים לשי' רש"י דמשום הואיל דמקלע נגע בי' דלמא מיירי סמוך לשקיעת החמה כמ"ש תו' גבי הרודה חלת דבש ולא שייך מקלע אורחים גם צפורי' אי מקלעו לא יכול לאכול מהם כזית צלי מבע"י וי"ל דנהי דסמוך לשקה"ח לא שייך הואיל מ"מ משום מתוך לשתרי דכבר כתבתי לעיל דלמאן דאית לי' הואיל ס"ל דבלא צורך קצת אמרי' מתוך וא"כ אי אמרי' הואיל לשתרי במתוך ולעיל גבי הרודה חלת דבש כ' תו' כן לר"א שמותי מתלמידי שמאי דלי"ל מתוך ועוד דתו' לי"ל הך סברא דאמרי' מתוך בלא צורך קצת כידוע וק"ל:

כתישה בי"ט מי שרי עו' בתו' מה שהק' ר"י הא דחופר גומא פטור היינו בבית אבל בארעא דילי' חייב הא דכ' בארעא דילי' לרוחא דמילתא כ"כ דהומ"ל אפי' בארעא דלאו דילי' ואתי' כר' יהודה דמלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' אלא דאפי' כר"ש מצי אתי' ובארעא דילי' דהוה צריכא לגופה עי' ר"פ הבונה אמנם לדידי מספ"ל טובא אי הוה שייך הכא ארעא דילי' כיון דמיירי בכלאים ושביעית דהכל אסור בהנאה ה"ל כארעא דלאו דילי' ולק"מ אלא דלמא אתי' כר"י ואולי היינו דברי ר"ת שכ' משום יגדיל תורה משני לי' בענין אחר משום דלא הומ"ל בחורש בי"ט איכא מלקות אלא לר' יהודה דלר"ש ליכא מלקות דארעא דלאו דילי' היא לכן משני באבנים מקורזלת א"ש לכ"ע והאש"נ דפריך ראוי' לכותשן כלאחר יד דלמאי דבעי לאוקמא לכ"ע ק' הך ומיושב ק' המרש"א הקצרתי ודו"ק היטב:

בי"ט מי שרי. הק' בתו' הא י"ט עול"ת היא וי"ל דאחרישה לא הוי מלקות מיהת דהלאו נדחה בעשה דכיסוי ומ"מ פריך כתישה בי"ט מי שרי דכיון דלא שרינין לי' לכתוש לקי גם אחרישה דא"א לו לכסות בו:

המבשל גיה"נ כו'. עמ"ש בצל"ח בזה דבר חריף ואני מסתפק אי שייך מוקצה ביה"כ מן התורה דוהכינו את אשר יביאו ביום הראוי לאכילה קאמר שיכין מה שיאכל ופרש"י ריש ביצה דסעודת שבת וי"ט חשיבא וצריכא הכנה משא"כ יה"כ:

בד"ה כתישה בי"ט מי שרי הקשה ריב"א מאי פריך כו' ועוד תימא היכי פריך כו' הא י"ט אין נדחה מפני עשה כו' עכ"ל. וכוונתן דאין עשה דכיסוי דוחה ל"ת ועשה די"ט כדמסיק רב אשי בפרק במה מדליקין לענין שריפת קדשים ובפ"ק דביצה לענין כיסוי גופא. מ"מ נראה דהאי ועוד תימא שהקשו התוס' לאו קושיית ריב"א היא דאדרבה בפרק שילוח הקן דף קמ"א כתבו התוס' דריב"א גופא מתרץ להך קושיא דנהי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ כיון דנדחה ל"ת ואין כאן אלא עשה תו לא שייך מלקות. ונראה דמה שלא הביאו זה התירוץ כאן היינו משום דאכתי לא מתרצי קושיא קמייתא שהקשה ריב"א ומשו"ה תירצו הרשב"ם ור"ת בענין אחר דשוויה לתרתי קושיות כן נ"ל. מיהו בחידושינו בפ"ק דביצה דף ח' בלשון התוס' ד"ה בעפר תיחוח כתבתי באריכות ליישב קושי' ריב"א דהכא באחד משני דרכים ע"ש ותמצא נחת:

בד"ה ולוקה משום הבערה בפ"ק דביצה אמר הא מני ב"ש היא כו' ובד"ה אהבערה לא לחייב מכאן מוכיח ריב"א דרבה דאמר הואיל אפי' לב"ש אמרינן עכ"ל. וכוונתן מבואר דאי אליבא דב"ה אפילו בלא טעמא דהואיל לא מחייב אהבערה דאפילו לכתחלה שרי דאמרינן מתוך שהותרה כו' אלא דלכאורה אין דברי ריב"א מוכרחים דהא מ"ש בד"ה ולוקה משום הבערה דבפ"ק דביצה מוקמינן לה להך ברייתא כב"ש רבי יוחנן הוא דאמר הכי התם למאי דאית ליה דב"ש וב"ה דהתם במתניתין במתוך פליגי דלב"ה אית ליה מתוך משא"כ לרבה דאיירי בשמעתין שמעינן ליה התם דלא פסיקא ליה הך מילתא דטעמא דב"ה משום מתוך אלא משום דאין עירוב והוצאה לי"ט וע"ש ואפשר דריב"א משמע ליה דרבה לבתר דשמע מרב יוסף התם קיבלה מיניה:

ועוד נראה דהתוס' בזה לשיטתייהו בסמוך בד"ה הואיל וחזי שכתבו דבלא"ה הא דאיתיביה אביי בשמעתין לאו לרבה גופה מקשה דהא רבה בלא"ה ס"ל דמשום הבערה לא מחייב דאין חילוק מלאכות בי"ט אע"כ דאביי אעיקר דינא דהואיל פריך אפילו למאן דאית ליה דב"ה ס"ל דאמרינן מתוך שהותרה ואית ליה נמי דיש חילוק מלאכות בי"ט כמו שאבאר בסמוך ודו"ק:

ושביעית. דעובר משום שדך לא תזרע וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה: ובכלאים בכרם. דבהדי דקא חרש מחפה בכלאים והמחפה בכלאים לוקה הרי חמשה וי''ט הרי ששה ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד הוא דאין לוקין עליו: וכהן ונזיר אבית הטומאה. שזה בית הקברות והוא כהן ונזיר ויש כאן לאו דכהן לנפש לא יטמא ולאו דנזיר על נפש מת לא יבוא: אחרישה. משום לאו די''ט לא לילקי: דם צפור. הואיל ואי מזדמני ליה צפרים וחיות טובא: באבנים. דלא חזו לכיסוי: ראויות לכותשן. קושיא היא: כלאחר יד. ע''י שינוי דשבות בעלמא הוא וכיון דמדאורייתא שרי פקע ליה מלקות: טינא. טיט לח ובלול: מתונתא. ארץ לחה ראויה לזריעה ואינה נעשית עפר אם בא לכותשה היא מדבקת ונגבלת: לוקה משום מבשל גיד בי''ט. בישול שאינו ראוי ולוקה משום מבשל בשר בחלב אפילו הוא חול וקסבר יש בגידים בנותן טעם ובשר הם: משום הבערה. שלא לצורך דהבערה מלאכה לעצמה ובישול מלאכה לעצמו: גיד הנשה של נבלה. דלוקה על אכילתו משום נבילה: שתים על אכילתו. אוכל גיד ואוכל בשר בחלב: שלש על בישולו. משום הבערה די''ט ומשום בישול די''ט ומשום מבשל בשר בחלב אפילו בחול: ועייל עצי מוקצה. דהשתא ליכא למימר הואיל דמדאורייתא אסור להשתמש באש מוקצה בי''ט: מוקצה דאורייתא. בתמיה: והכינו. במזומן שמזמן כל צורכו היום ויאמר דבר זה לצורך היום דמשום טורח מלאכת שבת לא צריך דהכתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וכיון דלאו מזומן הוא והכתוב קראו הכנה הויא לה מלאכה ועובר עליה משום לא תעשה כל מלאכה: בעאי. שאלתי: מאפר. אחו ומוקצה הוא שאינו נכנס ליישוב ימים רבים: תמיד. עולה של ציבור: מהו. ליקרב: שה ולא את הבכור. מתניתא היא ודרשה קרא דיחזקאל (מה) גבי קרבנות: ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל: שה ולא את הבכור. דשה משמע שיהא ראוי להיות בין זכר בין נקבה דכולן בכלל שה ובכור אינו אלא זכר: ולא מעשר. דמעשר בהמה אינו ראוי להקדישו לקרבן אחר והכי משמע אחד שיהא לבד ולא זה שאינו בא אלא מכלל עשרה: מן הצאן. ולא כל הצאן מיעוטא הוא להוציא פלגס יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא והיינו כל חודש שלשה עשר דכבש בן שנה הוא ואיל משנכנס לשנה שניה חודש שלם והכי מפרש לה במס' פרה (פ''א משנה ג):

אפילו ע''י ד''א אין מעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים ע''י דבר אחר וכו' ע''י ד''א דקאמר לא קאי אדגן ודגן דבלאו דבר אחר מיחייב בחטים ושעורים לחוד וטעמא דר' יאשיה דכלאים בכרם לא מיחייב אלא בשלשה מינין ובכלאי זרעים מיחייב בב' מינין מפר''י דזריעת כלאים משמע בב' מיני זרעים וחרצן לאו מין זריעה הוא אבל אין לפרש משום דמשמע לא תזרע בהדי כרמך כלאים אבל שדך בלא שום זרע קרוי שדה דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך ולפירוש ר''י קשה אמאי נקט שור וחמור בשור לחודי' ה''מ לאשכוחי כלאים בשור פסולי המוקדשים כדאמר בפ' בתרא דמכות (דף כב.) דאמר רבי יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשים דלוקה משום דעשאו הכתוב ב' גופים דאיתקש לצבי ואיל ולפ''ה ניחא דליכא בפסולי המוקדשי' לאו דמעילה ולפר''י י''ל דמשום דעיקר כלאים בשור ובחמור כתיב נקט שור וחמור: ושביעית. למ''ד בפ''ק דמועד קטן (דף ג.) חורש בשביעית אינו לוקה מוקי הך דהכא בחורש ומחפה דמחפה חייב משום זורע: אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור. אם היה דם ציפור במקום חרישה ובכה''ג שאם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם או יטשטש ע''י מים ולא יקיים מצות כיסוי וגם מיירי שאין יכול לקפלו וליטלו דאם לא כן לא שייך כאן דלידחי עשה לא תעשה כדאמר ר''ל [בשבת] (דף קלב.) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב אם לאו ידחה עשה לא תעשה: באבנים מקורזלות. פי' רכות שהן ראויות לזריעה מיהו לא חזי לכיסוי עד שיכתוש וגבי בית הכסא נמי לפי שהן רכות ראויות יותר לקינוח מכשהן קשים ולא כפ''ה דפי' התם בפ' כירה (שבת מג.) מקורזלות חדות דהכא לא א''ש ורש''י מחקו כאן מן הספרים: כתישה בי''ט מי שרי. הקשה ריב''א מאי פריך הא ודאי שרי כמו חרישה דשרי משום הואיל הכא נמי כתישה ועוד תימה היכי פריך הכא דליתי עשה דכיסוי וידחה לאו די''ט הא אין י''ט נדחה מפני עשה דהא תנן בכיצד צולין (לקמן פג:) אין שריפת קדשים דוחה י''ט ובפ' במה מדליקין (שבת כד:) יליף מקראי או משום כדמסיק רב אשי התם די''ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ומפרש רשב''ם הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור לא משום דחיה קאמר אלא משום דאז לא צריך לחרישה אלא לעפרה ופטור דהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור משום דהוי מלאכה שאין צריכה לגופה והשתא פריך שפיר כתישה בי''ט מי שרי דכתישה הוי כטחינה וצריכה לגופה הוא שמתכוון לעשות עפר לכסות ולא משתרי לצורך כיסוי דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וקשה לר''י הא דחופר גומא פטור היינו דוקא בבית דמקלקל הוא כדמוכח בפ''ק דחגיגה (דף י.) והכא בשדה דלזריעה קיימא שמשביח את השדה בחרישה ואפילו אי הוה התם דם ציפור הוה חייב אי חריש בארעא דיליה ואי אמרת הואיל ואי הוי מלאכה שאין צריכה לגופה פטור השתא נמי פטור א''כ ביטלת כל מלאכת שבת ור''ת מפרש דבחרישה דכלאים קאי דליכא אלא לאו גרידא אבל איום טוב לא קאי וכגון שאם היה הולך לבקש עפר אחר היה הדם נבלע בקרקע ומסיק כתישה בי''ט מי שרי טפי כיון דמשום י''ט אסור דמשום דאית ביה עשה ולא תעשה גם משום כלאים לא שייך למיפטר בהואיל דאפילו אם היה שם דם ציפור אסור ובתחלה נמי הוה מצי לשנויי חרישה בי''ט מי שרי אלא דמשני ליה בע''א משום יגדיל תורה ויאדיר: ולוקה משום הבערה. בפ''א דביצה (דף יב:) אמר הא מני ב''ש היא דלית להו מתוך אבל לבית הלל שרי אע''ג דצריך שיהא צורך היום הא נמי חשיב צורך היום אע''פ שאין ראוי לאוכלו אלא באיסור: אהבערה לא ליחייב. מכאן מוכיח ריב''א דרבה דאמר הואיל היינו אפילו לבית שמאי אמר: הואיל וחזי לצורכו. בלא האי פירכא נמי קאמר במכות אפיק הבערה משום דקשיא ליה הא דקאמר רבה חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי''ט: ועייל עצי מוקצה. תימה לר''י מ''מ ליתני גיד הנשה של נבילה ולילקי נמי משום נבילה: שה ולא הבכור. פירש בקונט' דשה משמע בין זכר ובין נקיבה ותימה דהא בעולה איירי דאין באה נקבה וא''ת אמאי איצטריך קרא שאין תמיד בא מבכור ומעשר תיפוק ליה שאין מתנותיהן שוות וי''ל דהא אמר כל הניתני' במתן ד' שנתנו במתנה אחת כיפר וע''ק היאך יעשה תמיד מבכור הא קעבר משום כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו (יבמות דף ק.) וי''ל כיון דמסיק ליה לשם עולה דינו כדין עולה ומהאי טעמא נמי ניחא לענין מתנה ור''י פירש דהאי קרא מישתעי בפסח דכתיב ביה שה תמים וקאמר שלא יביאנו לא דבכור ולא דמעשר וא''ש השתא דמתנותיהן שוות ולא תיקשי כל שממנו לאשים: שה ולא בכור. וא''ת בפרק קמא דחגיגה (דף ח.) דנפקא לן מבמסת ידך דכל דבר שבא חובה אין בא אלא מן החולין וי''ל דהכא אסמכתא בעלמא היא ומן המאתים שערלה בטילה במאתים נמי אסמכתא היא אך קשה דממשקה ישראל מן המותר לישראל דרשה גמורה היא דמהאי קרא יליף בפ''ק דמנחות (דף ה:) דטריפה אסורה לגבוה:

דף מז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד