פסחים מז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - א

איתיביה רבה לרב חסדא, על מה שאמר ש"מדאורייתא צורכי שבת נעשים ביום טוב": מהא דתנן: לחם הפנים נאכל ליום תשעה מאפייתו, או לעשרה ימים, או לאחד עשר יום מאפייתו. לא פחות ולא יותר. כיצד? - כדרכו, בכל ימות השנה, הרי הוא נאכל לתשעה ימים מאפייתו. והרי הוא נאפה בערב שבת לפי שאין אפייתו דוחה את השבת. ובשבת מסדרים אותו על שלחן הזהב. ונאכל בשבת שאחריה לתשעה ימים מאפייתו.

ואם חל יום טוב להיות בערב שבת, הרי הוא נאפה בערב יום טוב, ביום חמישי. לפי שאין אפייתו דוחה יום טוב. ומסדרין אותו בשבת, ונאכל לשבת שאחריה, שהיא לעשרה ימים מאפייתו.

ואם שני ימים טובים של ראש השנה חלו קודם השבת, בימי חמישי ושישי, הרי הוא נאפה מערב ראש השנה, שהוא ביום רביעי. ונסדר בשבת. ונאכל לשבת שאחריה, שהיא לאחד עשר יום מאפייתו ! לפי שאינו דוחה לחם הפנים באפייתו - לא את השבת, ולא את היום טוב. ולעולם הוא נאפה מערב שבת או מערב יום טוב.

ואסיק רבה לקושייתו: ואי אמרת "צורכי שבת נעשים ביום טוב" מן התורה, אמאי לא דחי לחם הפנים באפייתו יום טוב? והלא צורך השבת היא! שהרי לחם הפנים נאכל על ידי הכהנים בשבת הבאה.

ואף שבגבולין אסרו חכמים לאפות מיום טוב לשבת, אין זה אלא שבות. ובמקדש לא גזרו משום שבות.

אמר ליה רב חסדא: לעולם, אין איסור אפיה מיום טוב לשבת, אלא משום שבות. ואפילו הכי גזרו בה אף במקדש.

כי דוקא שבות קרובה הנוגעת ליום הזה עצמו התירו במקדש, שלא גזרו משום שבות.

אבל שבות רחוקה, שאין בה צורך לבו ביום, אלא לשבת אחרת - אף במקדש לא התירו לדחות מחמתו איסור שבות דיום טוב.

ושוב שאלו: ולרבי שמעון בן גמליאל, דאמר משום רבי שמעון בן הסגן" לחם הפנים דוחה באפייתו את יום טוב, משום שהותר בו צורך אוכל נפש. ואינו דוחה את יום צום הכפורים" [שלא הותרה בו מלאכה לצורך אוכל נפש] - מאי איכא למימר? והרי מוכח ממנן, דאין לחלק בין שבות קרובה לשבות רחוקה.

בשלמא לדידי, בדאורייתא קמיפלגי, שלחכמים אין צורכי שבת נעשים ביום טוב. ולרבי שמעון בן גמליאל צורכי שבת נעשים ביום טוב.

ואני סובר כחכמים.

אלא לדידך, במאי קמיפלגי? כי אם תאמר כמוני שבכך נחלקו - מדוע הכרעת שלא כחכמים? [תוספות].

אמר ליה רב חסדא: בהא פליגי:

מר [תנא קמא] סבר, שבות רק קרובה התירו במקדש. אבל שבות רחוקה לא התירו! ולעולם מדרבנן אין אפייתו דוחה יום טוב.

ומר [רבי שמעון בן גמליאל] סבר, שבות רחוקה נמי התירו במקדש, ולא גזרו בו שלא לאפות מיום טוב לשבת.

מתיב רב מרי לרב חסדא: שתי הלחם הבאות בעצרת, אינן נאכלות לא פחות משנים ימים מיום אפייתן, ולא יותר על שלשה ימים מאפייתן.

כיצד? - בדרך כלל, כאשר הן נאפות בערב יום טוב של עצרת, הן נאכלות ליום טוב! דהיינו לשנים [ליום השני] מאפייתן.

ואם חל יום טוב של עצרת להיות ביום הראשון אחר השבת, שהן נאפות מערב שבת, הן נאכלות ביום טוב, ליום השלשה מאפייתן.

לפי שאפיית שתי הלחם אינה דוחה לא את השבת ולא את היום טוב.

ואסיק רב מרי לקושייתו:

ואי אמרת כדרב חסדא, דצורכי שבת נעשין ביום טוב, אמאי אין אפייתן דוחה את היום טוב?

השתא, צרכים דשבת, לעשותן ביום טוב שרי.

צרכים דיום טוב גופו, לעשותן ביום טוב - מיבעיא למימר דשרי?! והרי אף אם אינם ראוים לאכילה באותה שעה שבה הן נאפות [לפי שאינם נאכלות, עד שישחטו עליהם את שני כבשי העצרת ויזרק דמם], מכל מקום ראויות הן לאותו היום. וודאי לא גריעי מצרכי שבת שלמחרת היום טוב, שמותר לרב חסדא לעשותן מן התורה ביום טוב אפילו סעד לבו ואין עושה אותן כלל לצורך יום טוב.

אלא, שמע מינה, שלא התירה תורה מלאכה ביום טוב אלא לצורך דבר שכבר ראוי באותה שעה, ולא לצורך שלאחר זמן, ואף אם הוא צורך אותו היום.

וכל שכן שאסור לעשות בו מלאכה לצורך השבת שלמחרת היום טוב.

ומוכח שאין צרכי שבת נעשים ביום טוב, וכל ההיתר לאפות מיום טוב לשבת הוא כרבה, מחמת הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה ליום טוב עצמו.

ולפיכך, אין אפיית שתי הלחם דוחה את היום טוב, שאין לומר בהן "הואיל" כיון שכל זמן שלא נשחטו עליהם הכבשים ולא נזרק דמם אין הם ראויים לאכילה.

וכל צורך קרבנות שאינו צורך אוכל נפש שאפשר לעשותו מערב יום טוב - אינו דוחה יום טוב.

ומשנינן: לעולם, אף צורך שלאחר זמן מותר, אם הוא לצורך אותו היום, או לצורך השבת שלאחר היום טוב.

אלא, שאני התם, בשתי הלחם, דאמר קרא בדין אוכל נפש לצורך גבוה "הוא לבדו יעשה לכם".

ודרשינן: "לכם" - ולא לגבוה!

ואף שהן נאכלות לכהנים, מכל מקום עיקרן הוא משום הקרבה לגבוה.

והוינן בה: ולרבי שמעון בן גמליאל, דאמר משום רבי שמעון בן הסגן "אפיית שתי הלחם דוחה את היום טוב, והן נאפות בעצרת" - מאי איכא למימר? ומשנינן: הוא סבר לה כאבא שאול, דאמר: הא דכתיב "הוא לבדו יעשה לכם", ממעטינן מיניה, "לכם" - ולא לנכרים! שמותר לבשל ביום טוב רק לצורך ישראל, ולא לצורך נכרים. ולא ממעטינן מיניה אכילה שהיא צורך גבוה.

שלח ליה רב חסדא לרבה, ביד רב אחא בר רב הונא:

וכי מי אמרינן דבישול ביום טוב מותר אף כשאין לו בו צורך, מטעם "הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה"?!

והא תנן: יש חורש תלם אחד, וחייבין עליה על חרישה זו משום שמונה לאוין שונים.

א. החורש בשור וחמור, שעובר עליו משום "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו".

ב. ושור וחמור אלו הן מוקדשים. על החמור שהוא קדוש לבדק הבית, הוא עובר משום לאו דמעילה [שכל המזיד במעילה, הרי הוא באזהרת לאו. כדגמרינן בגזירה שוה "חטא" "חטא" מתרומה, דכתיב בה "וכל זר לא יאכל קדש"]. הרי כאן שני לאוין.

ג. ועל השור שהוא קדוש למזבח, הוא עובר גם משום "לא תעבוד בבכור שורך". והיא אזהרה לכל קדשי מזבח, שאסורים בעבודה. הרי כאן שלשה לאוין.

ד. וחרש בשור וחמור אלו חרישה המהפכת את הזרעונים, ובכך עבר על איסור זריעת כלאים בכרם.

שפיזר על הקרקע חרצנים של גפן וזרעים של תבואה, וחרש את הקרקע, ובחרישה הוא חיפה אותם בעפר. והחיפוי בכלאים חשיב זריעה. ולוקה אף משום "וכרמך לא תזרע כלאים". הרי כאן ארבעה לאוין.

נאכל לתשעה ימים מזמן אפייתו, או לעשרה, וכן לאחד עשר — לא פחות ולא יותר. כיצד? כדרכו, כלומר כרגיל לתשעה. כיצד? נאפה בערב שבת — נאכל בשבת הבאה לתשעה, הרי שעוברים תשעה ימים מאפייתו עד אכילתו. ואם חל יום טוב להיות בערב שבת — אין אופים אותו ביום טוב, אלא מקדימים לאפותו יום קודם לכן, ונאכל לשבת שבשבוע הבא, לעשרה ימים. אם היו שני ימים טובים של ראש השנה, לפני השבת — נאכל לשבת הבאה, לאחד עשר ימים, לפי שאינו (אין עשייתו) דוחה לא את השבת ולא את היום טוב. ואי אמרת [ואם אומר אתה] צורכי שבת נעשין ביום טוב, אמאי [מדוע] לא דחי [דוחה] את יום טוב? שהרי לחם הפנים נאכל בשבת ונחשב כצורכי שבת!

אמר ליה [לו] רב חסדא: שבות קרובה, צד חילול קדושת החג שנעשה עבור שבת הקרובה לחג — התירו. ואולם שבות רחוקה, עבור השבת שבשבוע הבא — לא התירו.

ושואלים: ולדעת רבן שמעון בן גמליאל שאמר משום (בשם) ר' שמעון בן הסגן כי אפיית לחם הפנים דוחה את יום טוב ואינו דוחה את יום צום הכיפורים, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שכן רואים שיש מחלוקת תנאים בכך שר' שמעון בן הסגן סבור שמותר לעשות בחג צורכי שבת וחכמים אוסרים.

ומשיבים: לא בעיקרון היסודי נחלקו אלא בהא פליגי [בדבר זה נחלקו], מר [חכם זה, התנא הראשון] סבר כי שבות קרובה התירו, שבות רחוקה לא התירו, ולכן אין אפיית לחם הפנים דוחה יום טוב. ומר [וחכם זה, ר' שמעון] סבר: שבות רחוקה נמי [גם כן] התירו.

מתיב [מקשה] רב מרי: שתי הלחם שאופים לחג השבועות אינן נאכלות לכהנים לא פחות משנים, ולא יותר על שלשה ימים. כיצד? נאפות כרגיל בערב יום טוב — נאכלות ליום טוב לשנים. חל יום טוב להיות אחר השבת, ונאפות בערב שבת — נאכלות ליום טוב לשלשה. לפי שאינה דוחה אפיית שתי הלחם לא את השבת ולא את היום טוב. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שצורכי שבת נעשין ביום טוב, השתא [עכשיו] שצורכי שבת ביום טוב שרי [מותר], צורכי יום טוב ביום טוב מיבעיא [נצרכה לומר] שמותר לאפות ביום טוב עצמו? ואם כן, מדוע אין אופים לצורכי יום טוב בו ביום?!

ודוחים: שאני התם [שונה שם] בענין שתי לחם שאמר קרא [הכתוב] "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז), ולמדים: "לכם" — ולא לגבוה, כלומר ההיתר לאפות ולבשל ביום טוב הוא רק לצורכי אדם ולא לצורך הקודש.

ושואלים: ולרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום (בשם) ר' שמעון בן הסגן שאפיית לחם הפנים דוחה את יום טוב, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כלומר, כיצד מבין הוא את ה"לכם". ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כשיטת אבא שאול שאמר שיש להבין בדרך זו: "לכם" ולא לגוים, אבל לצורך הקדש — מותר.

שלח ליה [לו] רב חסדא לרבה קושיה ביד רב אחא בר רב הונא: מי אמרינן [האם אומרים אנו] "הואיל"? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: יש חורש תלם אחד וחייבין עליה על חרישה זו משום שמונה לאוין, שעשה בכך שמונה איסורים. ומסבירים כיצד יכול דבר זה להיות: אם היה חורש בשור וחמור, ועבר על "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י). והן מוקדשים, ונמצא שמעל בהקדש על ידי חרישה זו. ואם עשה זאת לסייע בעיבוד כלאים בכרם, עובר אף משום גידול כלאים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

may be eaten on the ninth, tenth, or eleventh days from when it is baked, no less and no more. How so? In its usual manner it is eaten on the ninth day after it was baked, as it is baked on Shabbat eve and it is eaten on the next Shabbat, on the ninth day from when it was baked. If a Festival occurs on Shabbat eve, the shewbread is not baked on the Festival day but rather on Thursday, the eve of the Festival. Consequently, it is eaten on Shabbat of the next week, on the tenth day from when it was baked. If the two Festival days of Rosh HaShana preceded Shabbat, the shewbread is baked on Wednesday, Rosh HaShana eve, and it is eaten on the next Shabbat, on the eleventh day from when it was baked, because baking the shewbread does not override Shabbat or a Festival. Rabba asks: If you say that whatever one needs for Shabbat may be done on a Festival, why doesn’t the baking of this bread override the Festival? Since the shewbread is eaten on Shabbat, it should be considered food that one is permitted to prepare during the Festival.

Rav Ḥisda said to him: They permitted one to override the rabbinic decree in the Temple only with regard to baking on a Festival for the proximate Shabbat, i.e., Shabbat that immediately follows the Festival. However, they did not permit one to override the rabbinic decree to prepare for a distant Shabbat, namely Shabbat of the next week.

The Gemara asks: And according to Rabban Shimon ben Gamliel, who said in the name of Rabbi Shimon, son of the deputy High Priest, that the baking of the shewbread overrides a Festival but does not override the fast day of Yom Kippur, what can be said? Apparently, the issue is the subject of a tannaitic dispute between Rabbi Shimon, son of the deputy High Priest, who contends that it is permissible to prepare the shewbread during a Festival, and the Rabbis, who prohibit it.

The Gemara explains that they do not dispute the basic principle. Rather, this is the point over which they disagree: One Sage, i.e., the Rabbis, holds that they permitted one to override the rabbinic decree only to prepare for the proximate Shabbat, but they did not permit one to override the rabbinic decree to prepare for a distant Shabbat. Therefore, the baking of the shewbread does not override the Festival. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that they also permitted one to override the rabbinic decree in order to prepare for a distant Shabbat.

Rav Mari raised an objection: The two loaves of bread that are brought as a communal offering on Shavuot are eaten by the priests no sooner than the second day and no later than the third day from when they are baked. How so? They are generally baked on the eve of the Festival and eaten on the Festival, the second day from their baking. If the Festival occurs after Shabbat, they are baked on Friday and they are eaten on the third day from the baking, because the baking of the two loaves does not override Shabbat or the Festival. Rav Mari asks: If you say that whatever one needs for Shabbat may be done on a Festival, now that it is permitted to engage in the necessary preparations for Shabbat on a Festival, is it necessary to mention that it is permitted to bake for the Festival itself on the Festival? As such, why doesn’t the baking of the two loaves override the Festival?

The Gemara answers: It is different there, in the case of the two loaves, as the verse says: “No kind of labor shall be done on them, save that which every man must eat, that only may be done for you” (Exodus 12:16). This indicates that it is permitted to cook and bake only “for you,” i.e., for human consumption, and not for the One above, namely for the Temple service.

The Gemara asks: And according to Rabban Shimon ben Gamliel, who said in the name of Rabbi Shimon, son of the deputy High Priest, that baking the shewbread overrides the Festival, what can be said? How does he understand the term: For you? The Gemara answers: He holds in accordance with the opinion of Abba Shaul, who said that this verse should be understood in the following manner: Cooking and baking are permitted for you, and not for gentiles; for the sake of the Temple service, however, they are permitted.

Rav Ḥisda sent a question to Rabba with Rav Aḥa bar Rav Huna: Do we say the principle: Since, etc.? Didn’t we learn in a mishna: There is a case in which one plows one furrow and is liable for violating eight prohibitions with this single act? The mishna explains that this applies to one who plows with an ox and a donkey, thereby violating the prohibition: “You shall not plow with an ox and a donkey together” (Deuteronomy 22:10), and they were consecrated, in which case plowing with them constitutes misuse of consecrated property. If his plowing aids the growth of food crops in a vineyard, he has transgressed a third prohibition.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומותיב רב מרי משתי הלחם ואי אמרת יום טוב מכין לשבת יום טוב ליום טוב אמאי אינו מכין דתנן בשתי הלחם לפי שאינן דוחות לא שבת ולא יו"ט ומשני' שאני קדשים דאמר קרא יעשה לכם לכם ולא לגבוה ור"ש בן הסגן [סובר] לכם מותר ק"ו לגבוה ופשוטה היא:

שלח רב חסדא לרבה (בר) [ביד] רב אחא בר הונא ומי אמרינן הואיל והתנן בפ' ואלו הן הלוקין יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמונה לאוין ואלו הן החורש בשור וחמור [והן השור והחמור] מוקדשין חייב בשור אחת ובחמור אחר' כל אחת בפני עצמו וכלאים בכרם אחת והוא בשביעית ויו"ט שתים.

אפיית לחם הפנים אינה דוחה לא שבת ולא יום טוב וכל שערב שבת חול אופין אותו מערב שבת ועורכין אותו בשבת ואוכלין לשבת הבאה שהוא תשיעי לאפייתו היה ערב שבת יום טוב נאפה בחמישי ועורכו בשבת הסמוכה ואוכלו בשבת הבאה שהוא עשירי לאפייתו היו חמישי וששי ראש השנה שאף באותו זמן היה אפשר כן וכגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה נאפה ברביעי ועורכין אותו בשבת הסמוכה לה ואוכלין אותו לשבת הבאה שהוא אחד עשר לאפייתו ואין אותו שבת יום צום שכל שיארע להם כן משני היו מונים והיו עושים אלול מעובר כמו שביארנו במסכת ראש השנה ואף לכשתאמר שיום צום היה וכגון שבאו עדים קודם המנחה היו אוכלין בליל מוצאי שבת שנאכל הוא ליום ולילה ואי אתה קוראו שנים עשר שכל שבקדשים לילה הולך אחר היום ושמא תאמר מאחר שמן התורה צרכי שבת נעשין ביום טוב האיך לא היה דוחה יום טוב והרי אין שבות במקדש לא התירו שבות אלא לשבת הקרובה לו אבל לשבת רחוקה לא התירו ואע"פ שתירוץ זה לא הוצרך לדעת רבה שהלכה כמותו מ"מ הדין כך הוא:

שתי הלחם הבאים בעצרת אין לישתן ואפייתן דוחה אפילו יו"ט עצמו שהרי אמרו לכם ולא לגבוה לכם ולא לגוים כמו שביארנו במסכת יום טוב ומתוך כך עושין אותם מערב יום טוב ונאכלות ביום טוב שהוא שני לאפייתם ואם היה ערב יום טוב שבת היה נאפה בששי ונאכל ביום טוב שהוא שלישי לאפייתו ושיעור אכילתם ליום ולילה עד חצות כשאר קדשי קדשים:

יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמונה מלקיות א' חורש בשור ובחמור ונאמר בו לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ב' שהם מוקדשין וכתיב לא תעבוד בבכור שורך ג' וד' שהם כלאים בכרם ויש בו שני לאוין אחד שדך לא תזרע ואחד לא תזרע כרמך והחרישה מחפה את הגרעינין ומחפה בכלאים דינו כזורע ה' שהיא בשביעית שעבודת קרקע אסורה בו ואע"פ שאין מלקות בשביעית אלא בארבע עבודות והם זריעה וקצירה וזמירה ובצירה אתה מפרשה בשדה שנפלו בה גרגירי תבואה והוא מחפה בזריעתו והמחפה כזורע ו' שהוא יום טוב שחרישה אסורה בו ואע"פ שהיה לנו לומר בה הואיל ר"ל הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור ושבסוגיא זו הקשו ממנה לרבה והוצרך להעמידה בעפר שאין ראוי לכסוי אין הדברים באים בה בדקדוק שהרי אפילו אם היה שוחט לא היינו מתירין לו לחפור כדי לכסות שהכסוי אינו צורך אכילה ורשאי הוא לכסות במוצאי יום טוב ומתוך כך חייב משום חורש ביום טוב ואפילו חפה בחרישתו אין מחייבין אותו בשתים ר"ל משום חורש ומשום זורע שחלוק מלאכות בשבת ואין חלוק מלאכות ביום טוב כמו שביארנו במקומו ז' וח' שהוא כהן ונזיר והשדה שחרש בה בית הטומאה שנמצא מטמא עצמו ואם הוסיף באיסורין הוסיף במלקיות כגון אם היה חורש בעצי אשרה ובשדה שנערפה בו עגלה ערופה ושנשבע שלא יחרוש כמו שיתבאר באחרון של מכות:

בד"ה נאכל לי"א כו' א"כ למחר ביום ו' חול גמור הוא ויכולין לאפות לחם אחר כו' עכ"ל דמסברא כיון דיום ו' חול הוא יש לאפות לחם אחר כדרכו בכל השנה שנאפה ביום ו' ולחם הראשון ע"כ יפדה כו' וק"ל:

בד"ה ומוקדשין פ"ה כו' ובחנם דחק דבשור גופי' מחייב משום מעילה אם הוא עולה כו' עכ"ל ר"ל כיון דמשום מעילה קאתינן א"כ בחנם דחק לפרש בחמור שהוא קדשי בדק הבית דא"נ החמור חולין הוא בשור גופיה שהוא עולה או חטאת דהיינו קדשי מזבח מחייב תרתי משום לא תעבוד בבכור ומשום מעילה ומהרש"ל פי' בחנם דחק לפרש דאיירי בשור בכור אלא ה"ה בעולה או בחטאת עכ"ל ואין זה מובן לי דהא ודאי ההוא לאו דלא תעבוד בכל הקדשים הוא כבכור כפרש"י בהדיא ולכך נקטו עולה או חטאת דהוו קדשי מזבח כבכור ודו"ק:

בא"ד אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה כו' עכ"ל דמשום דאיתא בשאלה ליכא למימר דהא לא קאי האי תירוצא כדפריך והרי נזיר דאיתא בשאלה וקתני ליה ולא קשיא להו לפרש"י אלא אמאי דחי ליה מנזיר דקתני בסיפא ולא דחי ליה מרישא דקתני חמור דאיתא בשאלה וקתני ליה לפירש"י ומהרש"ל כתב בזה דרך רחוק ואין להאריך וק"ל:

הזורע כלאים כלאים לוקה כו' חטין וחרצן ושעורין וחרצן נמי כו' מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' אמאי לא דחי יום טוב א"ל שבות קרובה התירו וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ומוקדשין פ"ח דבמוקדשין וכו' קמ"ל דכי זרע חטין וחרצן וכו' מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה ולזה וכו' כצ"ל:

גמ' דוחה את י"ט מאי איכא למימר כו' כצ"ל ונמחק ואינו דוחה את יום צום:

תוס' בד"ה ומוקדשין נמי נמחק נמי:

בא"ד ובחנם דחק דבשור כו'. נ"ב פירוש לפי מה שמפרש דאיירי במעילה אלמא דלא קשה הרי איתא בשאלה ולא נשמר מקושית התלמוד דמכות א"כ בחנם דחק לפרש דאיירי בשור בכור אלא ה"ה בעולה או בחטאת ודו"ק:

בא"ד דלא חשיב אלא הנך לאוי כו'. נ"ב וליכא לפרש דלא חשיב לאו דמעילה משום דאיתא בשאלה זה אינו דא"כ תלמודא דהתם דפריך וליחשב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש כו' עד דמשני מידי דאיתיה בשאלה לא קחשיב כו' למה לא הקשה מיניה וביה ולחשיב נמי מעילה שהרי מוקדשין קאמר וק"ל:

בא"ד מפרש ר"י דחשיב תרי לאוי. נ"ב והשתא הא דקתני והן מוקדשין לאו דוקא קאמר אלא אחד הקדש והשני אף חולין תוס' דמכות (עיין במהרש"א):

בא"דדאיתקש לצבי ואיל. נ"ב זהו לפירוש התוס' אבל רש"י מפרש משום דחולין ומוקדשין מעורבין בו חולין שמותר לאכלו חוץ לפתח עזרה ומוקדשין שאסור בעבודה כו' ע"ש:

רש"י ד"ה רבן שמעון. ל"ג בי' וא"ד יום צום כו'. עי' במשנה ס"פ שת"ה דנקיט תחלה שת"ה נאכלות אין פחות משנים כו'. ואחר כך תני לחה"פ נאכל א"פ מתשעה כו'. ואח"ז נקיט פלוגתת רשב"ג אתרווייהו ואם כן שפיר גרסינן וא"ד את יום צום משום לחה"פ. והגמרא כאן (אי הוה גרסינן בי' יום צום) מביא לשונו כאשר הוא במשנה [אח"ז ראיתי כדברים האלה בתוספות שם] :

תוס' ד"ה ומוקדשין. ונראה לר"י. עיין בטורי אבן ר"ה דף ד ד"ה צדקות:

נאכל לט' לי' ולי"א. במנחות פרש"י לי"א דהלילה הולך אחר היום ע"ש והכא בשמעתין פי' ב' פירושי' ע"ש נראה דס"ל דע"כ לרבה דאית ליה הואיל ס"ל דא"נ יבואו עדים קודם מנחה לא פריק ללחה"פ דאי תימא דפרקינן ליה א"כ מ"ט לא נאפה בי"ט הואיל ואי בעי פריק ליה דהשתא שכיחא דפרקין ליה והואיל דשכיח אמרינן אע"כ לא פרקינן לי' ונאכל לי"ב וע"כ שהלילה הולך אחר היום וה"ל מוצאי יה"כ י"א אמנם לר"ח דלי"ל הואיל אין זה מוכרח ואיכא למימר כשיבואו עדים קודם מנחה פרקינן ליה ואפאינן ליה למחר וליכא בי"כ כ"א י' ולא משכחת י"א אלא כשיבואו מן המנחה ולמעלה ואז מונין מיום השני ולכן פרש"י בשמעתין ב' פירושים א' לר"ח והב' לרבה והתם במנחות פי' אלי' דהלכתא דקי"ל כרבה וק"ל:

בי"ט של ר"ה. פרש"י ר"ה דוקא נקט דבזמן לחה"פ לא משכחת ב' י"ט של גליות עכ"ל. ובצל"ח תמה אטו בזה"ז מי איכא בירושלם ב' י"ט של גליות ילדות היתה בי והעזתי פני בהגאון ז"ל ואמרתי לו אלמה לא הרי מבואר סוף מס' ברכות דכשרוב חכמי ישראל בחו"ל ולא הניחו כמותן בא"י מעברין שנים וקובעים חדשים בחו"ל ואז שולחים שלוחים לא"י וכשלא יגיעו עושים ב' ימים וא"כ גם בא"י בשאר י"ט משכח"ל ב' י"ט אלא בזמן לחה"פ לא היה אפשר לעבר שנים בחו"ל דהמקום גורם וקמת ועלית אל המקום כתי' ושפיר פרש"י ונענע לי ראשו:

ואי אמרת צרכי שבת נעשי' בי"ט אמאי לא דחי י"ט. הק' תו' תימא לר"י מאי פריך כו' י"ל בישוב גם מ"ט לא הק' ברישא מב' הלחם דקדים במתני' די"ל דבה"ל אסרו לאפות בי"ט גזרה משום לחה"פ דאסור בי"ט מדינא לרבה דאסור לאפות בי"ט לשבת ה"ה גזרו בה"ל אטו לחה"פ דשבות דמקדש גזרו במקדש לכ"ע אבל לר"ח קשה לחה"פ גופיה מ"ט ומשום שבות בעלמא הוא ושבות רחוקה לא התירו ומעתה מקשה מבה"ל דלא שייך למגזר אטו לחה"פ דהיא גופה גזרה כו' וק"ל:

השתא דשבת בי"ט שרי כו'. עמ"ש בזה בחי' למס' ביצה כ' ע"ב בסוגי' דכבשי עצרת עש"ה:

יש חורש תלם א' כו'. יש לדקדק מ"ט לא חשיב נמי משום מחמר אחר בהמתו ובי"ט שחל להיות בשבת עסקינן נהי דמשום י"ט לא הוה לוקה אמחמר לשי' הרב"י בסי' תצ"ו ועוד דאין חלוק מלאכות לי"ט משום שבת לקי ולא הוה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד דמחמר אין בו אלא לאו בעלמא וי"ל דהאי תנא לא בעי למנקט שבת כלל משום דלא נחית לפלוגתא אי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו או לא דאי לוקין א"כ נפישא לי' לאוין טובא משום זורע וחורש בשבת ולא איירי בפלוגתא כלל ובזה ניחא נמי דקשה לי מאי מקשה לימא הואיל דלמא מיירי בי"ט שחל בשבת דלא שייך דחזי לכסויי דם ציפור לא מיבעי לשי' רש"י דמפרש דמיקלע לי' צפורי' טובא וישחטנו כאשר יתבאר דפשיטא דזה לא שייך בשבת אפי' לתו' דמשום עשה דול"ת נגע בי' מ"מ פשיטא דאינו דול"ת דשבת דיש בו סקילה וא"כ מאי מקשה והא"ש דע"כ לא מיירי בשבת דא"כ מ"ט לא מפיש לאו דמחמר וק"ל:

בגמרא מתיב רב מרי שתי הלחם כו' ואי אמרת צרכי שבת נעשין בי"ט השתא דשבת בי"ט שרי דיו"ט ביו"ט מיבעי'. ולכאורה לפמ"ש בסמוך מסוגיא דפרק אלו קשרים לא הוי מקשה הכא מידי דהא לקושטא דמילתא אף ע"ג דשתי הלחם אין דוחין י"ט וכ"ש דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט דהא בהא תליא כדאיתא במסכת ביצה דף כ' ע"ב אלמא דבשבת ויו"ט איכא למישרי טפי מבשל י"ט עצמו אלא דאפשר דשאני התם בחלבי שבת כיון שכבר קרב עיקר הקרבן בשבת כמצותו משו"ה סופו של זה הקרבן נמי דוחה י"ט כמו שנראה מלשון רש"י שם בפרק אלו קשרים ואם כן ל"ש הך סברא לענין שתי הלחם. ועפ"ז היה נ"ל ליישב לישנא דגמ' דהכא אף לפי פרש"י דלכאורה נראה תמוה מאד כמו שהקשו בתוס' על פירושו אלא משום דמסתימת לשון רש"י לא משמע שנתכוין למה שכתבתי לכך לא כתבתי ובלא"ה פשיטא דלישנא דגמרא משמע כפי' התוספות:

שם ולרשב"ג כו' ס"ל כאבא שאול דאמר לכם ולא לעכו"ם. פרש"י כאבא שאול במסכת ביצה ואף דשם בפ"ב דביצה לא אשכחן הך מילתא במימרא דאבא שאול בברייתא אלא במילתא דת"ק דאבא שאול דב"ה גופא מהדרו ליה לב"ש הכי אלא דאפילו הכי כיון דמסיק התם הש"ס דאבא שאול ות"ק פליגי בנדרים ונדבות קרבין ביו"ט ולפרש"י והתוספו' אבא שאול סבר נדרים ונדבות קריבין בי"ט ואם כן ע"כ דאבא שאול לית ליה הך דרשא דלכם ולא לגבוה וע"ש בחידושינו ובלשון התוס' שהקשו מסוגיא דהכא על פי' רבינו שמואל וכתבתי שם דאדרבה מסוגיא דהכא משמע טפי כפי' רבינו שמואל וכאן אין להאריך:

נאכל לתשעה. ליום תשיעי לאפייתו: נאפה בערב שבת. זו מסדרין אותן למחר ולשבת הבאה מסלקים אותן הרי הוא נאכל לשבת הבאה ליום תשיעי לאפייתו: חל י''ט בערב שבת. ולא היו יכולין לאפות דבר שלא לצורך י''ט ואפאוהו מערב י''ט שהוא חמישי בשבת נאכל לשבת שניה דהיינו בעשרה: שני ימים של ר''ה. חלו בחמישי וששי כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה דתנן (ר''ה דף ל:) נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש נאפה ברביעי בשבת ונאכל בשבת שניה לאחד עשר וההוא שבת לאו יום צום הוא דכשהיו באים עדים לאחר המנחה היו עושין אלול מעובר ומונין מיום שני כדאמרינן שלא היו מקבלין את העדים לקדש בו ביום אא''כ באים קודם המנחה וא''נ הוי יום צום מצי אכיל ליה לאורחא דהוי נאכל ליום ולילה ובקדשים לילה הולכת אחר היום ושני ימים טובים של ר''ה דוקא נקט דבזמן לחם הפנים לא היו שני ימים טובים של גליות: שאינו דוחה. באפייתו: לחם הפנים. צרכי שבת הוא שמסלקין ואוכלין אותו בשבת ואי מדאורייתא נעשין בי''ט בגבולין ומדרבנן הוא דאסור הא במקדש קיימא לן דלא גזרו על השבות ואמאי אינו דוחה: לעולם צרכי שבת. בי''ט אין בהן אלא משום שבות ודקא קשיא לך הכא לישתרי דאין שבות במקדש: שבות קרובה. של י''ט עצמו או של אותה שבת עצמה שצריכה לבו ביום במקדש התירו: שבות רחוקה. לדחות שבות י''ט זה בשביל שבת שניה לא התירו במקדש: ואינו דוחה את יום צום הכפורים. באפייתו דאיסורא דאורייתא הוא דלא הותר בו אוכל נפש אבל יו''ט הותר בו אוכל נפש והאי אוכל נפש הוא ואע''ג דאינו צורך לי''ט הרי צורך לשבת דהוא נמי י''ט הלכך בעלמא איסור שבות הוא ובמקדש לא גזור ואע''ג דרחוקה היא: שתי הלחם. הבאין בעצרת: לשלשה. לפי שאפאום מערב שבת: ביום טוב מיבעיא. אי נמי לא חזו השתא הא חזו לבו ביום ומי גרעי מצרכי שבת של מחר דלכל האי יומא לא חזי ליה דהא סעד כבר אלא לאו שמע מינה אין מותר בי''ט מן התורה אלא דבר הראוי לו אותה שעה וצרכי שבת טעמייהו משום הואיל דאורחים ובהני ליכא למימר הואיל משום דההיא שעתא לא חזי עד שישחטו כבשים עליהן ויזרוק דמן וכיון דהוה אפשר למיעבד מאתמול לא דחי ליה לי''ט מידי דלא חזי ליה: רבן שמעון כו'. לא גרסי' ביה ואינו דוחה יום צום דמה ענין יום צום סמוך לעצרת: כאבא שאול. במס' ביצה (דף כ:): לכם ולא לנכרים. אבל לגבוה שרי: ביד רב אחא. הטעימו תשובה זו לאומרה לרבה משמו: החורש בשור וחמור. משום לא תחרוש וגו': והן מוקדשין. עובר על השור שהוא קדשי מזבח משום לא תעבוד בבכור שורך וכל הקדשים כבכור ועל החמור שהוא קדשי בדק הבית משום לאו דהזיד במעילה דאמרן בפ' כל שעה (לעיל לג.) הזיד במעיל' באזהר' וגמר חטא חטא מתרומה הרי שלשה לאוין חלוקין ולא חשיב אלא לאוין חלוקין:

נאכל לאחד עשר יום. כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה ביום חמישי דנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש כי היכי דלא לזלזלו ביה לשנה הבאה כשיבאו העדים קודם המנחה כדמוכח בריש ביצה (דף ה:) ובתרא עיקר ומיניה מנינן יוה''כ ויהא יוה''כ ביום א' ואז נאכל לי''א אבל אם באו עדים קודם המנחה א''כ למחר ביום ו' חול גמור הוא ויכולין לאפות לחם אחר ביום ו' ולחם הראשון יפדה דאין התנור מקדשם כיון דקסבר דאינו דוחה לא שבת וי''ט כדפרישית לעיל: ואי אמרת צורכי שבת נעשים בי''ט. תימה לר''י מאי פריך והא רב חסדא לא פליג עליה דרבה אלא שמתיר לבשל בי''ט לשבת כמו שמותר לבשל לבו ביום דקדושה אחת היא כדפ''ה אבל בכה''ג דמייתי אפי' לבו ביום אסורה כדקתני סיפא גבי שתי הלחם ובהא לא אמר רב חסדא שיעשו בי''ט יותר מרבה ונראה לר''י דה''פ לעיל צרכי שבת נעשים בי''ט לאו משום דקדושה אחת היא אלא כלומר הואיל שהיא מצות שבת אם לא יעשנה בי''ט שוב לא יעשנה חשיב כמו אוכל נפש די''ט והשתא פריך שפיר בשלמא לדידי דלא שריא בי''ט לשמחת י''ט אלא בכה''ג שיהא עיקרו משום שמחת י''ט והכא ליכא שמחת י''ט וגבי שתיה לחם נמי אין עיקרו לשמתת י''ט אלא עיקרו משום זבח אלא לדידך דאמרת צורכי שבת נעשים בי''ט וכל דבר שהוא מצוה וצריך לעשות בי''ט שאין לו זמן אחר הכא אמאי לא דחי י''ט וכן נראה לקמן גבי שתי הלחם ורש''י פי' גבי שתי הלחם דלרבה א''ש דלא שייכא הואיל משום דההיא שעתא לא חזו עד שישחטו עליהם כבשים ויזרוק דמן וקשה לר''י לפירושו כיון דהגמרא אינה יודעת חילוק בין גבוה להדיוט וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אע''פ שיהא ראוי לבו ביום יהא אסור הלא כשאופה העיסה לאורחים אינה ראויה עד שתאפה ושלמי חגיגה שמותר לשוחטן אע''פ שאסורים עד שיזרוק דמן ושחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראויה אלא כיון שמותר אחר זמן לבו ביום לאו חסרון הוא וא''כ תיקשי נמי לרבה ומיהו י''ל לפ''ה דשתי הלחם אין להם שום חסרון בגופו: ולר''ש ב''ג דאמר דוחה י''ט. בשלמא לדידי דאמינא דסבירא ליה לת''ק דצורכי שבת אינן נעשים בי''ט איכא למימר דבהא פליגי ולא איירי אלא בדאורייתא וקשה לך מת''ק אי נמי אומר רשב''א דאיכא למימר דפליגי דמר סבר אמרי' הואיל ויכול לפדותו ומר סבר לא אמרי' הואיל דלא שכיח כדפרי' לעיל אלא לדידך דאמרת דטעמא דת''ק משום שבות רחוקה בהא ליפלוג עליה רשב''ג: לכם ולא לגבוה. פי' אף ולא לגבוה ודרשינן נמי ולא לנכרי כדמוכח בביצה (דף כ:) דמאן דסבר נדרים ונדבות אין קריבין בי''ט דריש נמי לכם ולא לנכרי גבי אמרו להם בית שמאי לבית הלל והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה: ומוקדשין. פ''ה דבמוקדשין איכא תרתי בשור עובר משום לא תעבוד בבכור שורך וחמור שהוא קדשי בדק הבית חייב משום מעילה ובחנם דחק דבשור גופיה מיחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת וקשה לר''י דבפרק בתרא דמכות (דף כב.) אמר מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני בבכור ופריך והרי נזיר והשתא מחמור הוה ליה לאקשויי לפ''ה כיון דאיירי בחמור הקדש וע''ק לפי' ליחשוב נמי כלאי זרעים ולוקמא כגון שזרע הרבה מינין בכרם דכי האי גוונא פריך במסכת מכות (דף כא.) לחשוב כמה לאוי ונראה לר''י דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כל שהוא אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה וכלאי הכרם מפרש ר''י דחשיב תרי לאוי משום כלאי זרעים ומשום כלאי הכרם וכן משמע כפי' מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם והא דאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לאו משום דלית ליה כלאי זרעים אלא אינו חייב משום כלאי הכרם קאמר וכן משמע בירושלמי דקאמר על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים פי' כיון דבלא חרצן מיחייב משום שדך ומשני שאם התרו בו משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה וכן משמע בפ' אותו ואת בנו (חולין פב.) דקאמר הזורע כלאים כלאים לוקה ופריך כלאים כלאים למה לי ומסיק מילתא אגב אורחיה קמשמע לן דאיכא תרי גווני כלאים לאפוקי מדרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה וכו' וקא משמע לן דכי זרע חטין וחרצן ושעורה וחרצן נמי חייב ומדלא נקט חטה ושעורה אלא חטה וחרצן משמע דרבי יאשיה מודה בחטה ושעורה דלוקה משום כלאי זרעים והא דאמרינן בפרק בתרא דבכורות (דף נד.) דתירוש ויצהר אין תורמין מזה על זה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה וחלב לזה אשכחן תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מנין אמרת קל וחומר וכו' ולרבי יאשיה מייתי לה הכי מה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה עם זה

דף מז - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד