פסחים מו ע"ב

דף מו - ב

אמר רבי יהושע: אף אם תחמיץ החלה, לא יעבור על שום איסור בכך. כי  לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו ב"בל יראה" וב"בל ימצא".

לפי שחלה היא ממתנות כהונה, והיא שייכת לשבט הכהנים, ואינה ממונו של בעל העיסה המפריש אותה, ואף אינה ממון מוחלט של הכהנים, שהרי עדיין לא קיבלוה לידם.

ולאור זאת אפשר להסביר את דברי רבי יהושע בשני אופנים:

א. אין אדם מישראל עובר על המצאות חמץ של ישראל אחר ברשותו.

ולכן אין בעל העיסה עובר על השהיית החלה המחומצת ברשותו, היות שהיא שייכת לכהנים ואין הוא בעליה.

וכמו כן אין הכהנים עוברים עליה מפני שעדיין לא קיבלוה, ואין היא נחשבת לחמץ הנמצא ברשותם של הכהנים.

ב. לעולם עוברים בבל יראה גם על חמץ השייך לישראל אחר.

אך כל זה אם יש לחמץ בעלים מוחלטים.

אבל לחלה אין בעלים מוחלטים, שהרי היא שייכת לשבט הכהנים ולא לכהן מסוים, ועדיין לא הגיעה לידיו. ולכן אמר רבי יהושע שלא זה החמץ שמוזהרים עליו, כי על חמץ שאין לו בעלים מוחלטים אין עוברים בבל יראה, לא הכהנים שהם הבעלים הבלתי מוחלטים, ולא הישראל המשהה ברשותו חמץ שאין לו בעלים מוחלטים [עיין היטב בלשונו של רש"י!] ^[1].

אלא, מפרישתה לחלה, ומניחתה עד הערב. ואז ישרפנה. ואם החמיצה החלה - החמיצה, ואין בכך כלום.

גמרא:

שנינו במתניתין: רבי אליעזר אומר: לא תקרא לה שם עד שתאפה.

אמר רבי יהושע: לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו ב"בל יראה" וב"בל ימצא".

והוינן בה: לימא רבי אליעזר ורבי יהושע - בהגדרת הבעלות הנובעת מהזכות של טובת הנאה בממון, קמיפלגי.

כי למרות שמתנות כהונה בעיקרן הן ממון הכהנים, ולמרות שאסור לישראל לקבל ממון מהכהן עבור נתינת המתנות, בכל זאת זכאי הישראל להפיק ריוח ממוני מועט מהמתנות.

שהרי בידו של הישראל ליתן את מתנות הכהונה לאיזה כהן שיבחר בו.

וכמו כן רשאי ישראל אחד לומר לישראל חבירו: קח לך סלע, ובשכר זאת תן את כל תרומותיך לנכדי, בן בתי, שהוא כהן. ^[2]

ונמצא, שיש לישראל הזדמנות לקבל ממון עבור זכותו להחליט לאיזה כהן הוא יתן את המתנות, ודבר זה נקרא "טובת הנאה".

ובמשמעות הבעלות הנובעת מטובת הנאה זו נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע.

רבי אליעזר סבר: טובת הנאה שיש לישראל בחלה זו, מחשיבה כאילו יש לו בה בעלות מסוימת של ממון. ^[3]

ומכח הבעלות המסוימת הזאת הוא עובר עליה ב"בל יראה". כי די בבעלות מסוימת שכזאת כדי לקרוא בחמץ הזה - "שלך" אי אתה רואה.

ולכן סובר רבי אליעזר כי אין לעיסה תקנה אחרת, אלא רק לקרות לה שם חלה לאחר האפיה.

ורבי יהושע סבר: טובת הנאה אינה ממון. שאין הזכאות הזאת מגדירה את הישראל כמי שיש לו בעלות מסוימת בחלה. הלכך, אינו עובר עליה בפסח. ^[4]

ודחינן: לא בהכי פליגי.

אלא, דכולי עלמא סברי שטובת הנאה אינה ממון.

והכא בהגדרת הבעלות מכח האפשרות הנקראת "הואיל" - קמיפלגי.

דרבי אליעזר סבר כי למרות שעתה אין החלה נחשבת ממון ישראל, מכל מקום חשובה היא כשלו לענין "בל יראה", היות ואמרינן ^{[5] [6]} "הואיל ^[7] ואי בעי איתשיל עלה" ^[8] - ממוניה היא!.

והיינו, שנחשבת החלה לממונו משום שבידו להפקיע ממנה את שם החלה ולהשיבה לבעלותו.

אפשרות זו קיימת על ידי שישאל עליה אצל חכם, ויעקור את שם החלה שחל בדיבורו. כי כשם שחכם מתיר את הנדר, כן הוא מפקיע כל קדושה שנעשית על ידי דיבור בפה, כהקדש ותרומה וחלה.

ועל ידי ה"שאלה", חוזרת העיסה -

א. להיות טבל.

ב. לבעלות הישראל. ^[9].

ולכן, עוד קודם שנשאל על הפרשת החלה קרינן בה "שלך אי אתה רואה" ^[10].

ולכן, לדעתו מותר לאפות מן העיסה לחמים לחמים, על אף שאחד מן הלחמים אינו ראוי לאכילה כיון שהוא עתיד להיות מופרש לחלה טמאה.

שהרי בכל לחם אפשר לומר שלא זה הלחם שיופרש לחלה, וגם אם הוא יופרש לחלה הרי בידו להשאל עליה.

והואיל ובידו להשאל עליה ולהחזירה להיות חולין, ולהתירה להאכל בטומאה קרינן בה כבר עתה כאילו היא ראויה לאכילה. ולכן אפייתה - מלאכת "אוכל נפש" היא.

ומה שאמר רבי אליעזר "לא תקרא לה שם עד שתאפה", אינו אלא לרווחא דמילתא. שכל היכא שאפשר לאפות ביום טוב בלא להשתמש בהיתר "הואיל" עדיף טפי, שלא להזדקק להיתר זה. ^[11]

וכיון שסבר רבי אליעזר שאפשר להפריש חלה אחת על כל הלחמים אף לאחר האפיה [על ידי שמצרף את כולם בסל אחד ^[12]], לא יקרא לה שם עד לאחר האפיה. ^[13]

ורבי יהושע סבר: לא אמרינן "הואיל ואי בעי מיתשיל עלה" - ממוניה היא. אלא, כל זמן שלא נשאל בפועל, עדיין חלה היא, ואינה ממונו. ולא קרינן בה "שלך אי אתה רואה". הלכך אינו עובר על חימוצה.

אך אסור לו לעשות מהעיסה לחמים ולאפותם, היות ואחד מן הלחמים אינו ראוי לאכילה כי הוא עתיד להיות מופרש כחלה טמאה, שדינה לשריפה, ולא אמרינן הואיל שהוא יכול להשאל עליה הרי היא כאילו ראויה לאכילה.

ומביאה הגמרא ענין נוסף שנחלקו בו אמוראים בענין "הואיל". איתמר: האופה מיום טוב לצורך יום חול - רב חסדא אמר: לוקה על עשיית מלאכה ביום טוב, לפי שלא הותרה מלאכת אוכל נפש אלא רק לצורך יום טוב, ולא לצורך חול. וכיון שכבר גמר לאכול את סעודת היום טוב, שוב אין הפת שאופה עתה עומדת להאכל בו ביום. ^[14]

רבה אמר: אינו לוקה, שהרי עומדת הפת הזאת להאכל ביום טוב עצמו. ומפרשת הגמרא את יסוד מחלוקתם:

רב חסדא אמר "לוקה", כי הוא סובר שלא אמרינן "הואיל ומיקלעי ליה אורחים ביום טוב, חזי ליה". אלא, כיון שבפועל אין מצויים לו אורחים, לא חשיבה האפייה צורך יום טוב, אלא צורך חול. ^[15] ורבה אמר "אינו לוקה", ^[16] דאמרינן: הואיל ואילו מיקלעי ליה אורחים ביום טוב, ^[17] ראויה הפת הזאת להאכל על ידם בו ביום, לכן חשובה אפייתה כצורך יום טוב. ^[18]

אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך, דאמרת "לא אמרינן הואיל" - היאך אופין מיום טוב לצורך השבת הסמוכה לו?

בשלמא לדידי, שאני סובר דאמרינן "הואיל ואילו מיקלעי ליה אורחים ביום טוב", נמצאת האפיה צורך אותו היום.

אלא לדידך - מאי איכא למימר?

אמר ליה רב חסדא: התירו לאפות מיום טוב לשבת, משום עירובי תבשילין! שמניחים מערב יום טוב, פת ותבשיל לצורך השבת, והוא קרוי "עירוב תבשילין". שעל ידי שהתחיל להכין את צורכי השבת עוד בערב יום טוב, התירו לו להמשיך בהכנתם אף ביום טוב, שאין זו תחילת ההכנה אלא המשכה.

וגם רבה ידע את הדין של עירובי תבשילין.

אלא ששאלתו היתה על יסוד ההיתר של האפיה מדאורייתא, כי ההיתר של עירוב תבשילין, שאינו אלא מדרבנן, בא להתיר איסורים מדרבנן, ואינו יכול להועיל לאיסור תורה.

ותשובתו של רב חסדא, לפי הבנתו של רבה, היתה, שתקנת עירוב תבשילין מועילה אפילו כדי להתיר איסור תורה.

ועל כך תמה רבה:

אמר ליה רבה: וכי משום עירובי תבשילין, שאינם אלא תקנת חכמים, שרינן בישול מיום טוב לשבת שהוא איסורא דאורייתא!? ^[19]

אמר ליה רב חסדא: לא לזאת כיוונתי.

אלא, מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב אף בלא עירוב תבשילין!

שהרי כתיב "אך אשר יאכל לכל נפש, הוא לבדו יעשה לכם". וכשם שלצורך יום טוב הותרה מלאכת אוכל נפש ביום טוב, כן הותרה לצורך השבת. לפי ששבת ויום טוב קדושה אחת הן, לפי שגם יום טוב קרוי "שבת".

והא שאין אופים מיום טוב לשבת, רבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא אם נתיר לאפות ביום טוב לשבת, יאמרו גם שאופין מיום טוב לחול. ולצורך חול, ודאי איסור דאורייתא הוא.

וכיון דאצרכוה רבנן לעשות עירובי תבשילין מערב יום טוב, אית ליה היכרא לבישול זה, שדוקא משום שהוא צורך השבת התירוהו. ושוב לא יבואו להתיר אף מיום טוב לחול. ^[20]

איתיביה רבה לרב חסדא מהא דתניא:

בהמה המסוכנת, שאם לא ישחטנה בו ביום, תתנבל ותיאסר באכילה - לא ישחוט אותה ביום טוב אלא אם כן נשאר עדיין זמן במשך היום שיש בו כדי שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום.

כלומר, אפילו אם נותר מהיום רק זמן מועט כדי לאכול את אותו הכזית על ידי צלי [שהוא המהיר שבבישולים], מותר לשוחטה. דבכהאי גוונא חשיבא השחיטה כצורך יום טוב. אבל אם אין שהות ביום לאכול ממנו כלום, צורך חול הוא, ואסור.

ומשמע, שדי בכך שמבחינת הזמן הוא יכול לאכול ממנה כזית. ואף על גב דלא בעי [שאינו צריך] למיכל ממנה בפועל, נמי חשיב צורך יום טוב.

ואסיק רבה לקושייתו: בשלמא לדידי, דאמרי "הואיל", אף הכא אמרינן הואיל ואי בעי למיכל בו ביום מצי אכיל. ומשום הכי ישחוט, כי לא צריך שיהיה צורך היום בפועל, אלא די בכך שיש אפשרות לאוכלו בו ביום.

אלא לדידך, דאמרת "לא אמרינן הואיל", אלא בעינן צורך היום בפועל - אמאי ישחוט? והרי כבר אכל את סעודתו, ואינו צריך לאכול עוד.

אמר ליה רב חסדא: משום הפסד ממונו מותר לו לשחוט, שאם לא ישחטנה, תמות ותיאסר.

אמר ליה רבה: וכי משום הפסד ממונו - שרינן ליה לעבור על איסורא דאורייתא של "לא תעשו כל מלאכה"?!

אמר ליה: הכי קאמינא: משום הפסד ממונו - גמר בלבו לאנוס את עצמו ולאכול כזית ממנה מבעוד יום, אף שכבר שבע מאכילה קודמת. שהרי יודע הוא שאם לא יאכל ממנה, תיאסר עליו השחיטה, ויפסיד את הבהמה.

וכיון שגמר בלבו לאכול כזית מבעוד יום, נחשבת השחיטה כשחיטה לצורך יום טוב. שהרי אי אפשר לאכול מהבהמה כזית בשר בלא שחיטה.

ביום טוב כו' נימא בטובת הנא' קא מיפלגי פי' אותה הנאה שיש לו לישראל לתת חלתו לאיזה כהן שירצה אע"פ שעיקר חלה חייב ליתנה לכהן אבל יש לו לבחור כהן לתתה לו שיחזיק לו טובת אותה הנאה ממון הוא ור' אליעזר אומר דממונו הוא וחייב עליה בבל יראה ובל ימצא ור' יהושע אומר אינו ממונו דאי מקדש בה אשה אינה מקודשת לפיכך אינו חייב עלי' כלל ודחי' לא כ"ע טובת הנאה אינה ממון ובהואיל פליגי ר' אליעזר סבר הואיל אי בעי מתשיל עליה ומפריש עליה כלומר הולך אצל חכם ואומר טעיתי וקריתי עליה שם חלה ומתירה לו החכם ויוצאת לחולין ונמצאת ממונו לפיכך עכשיו חייב עליה ור' יהושע סבר לא אמרי' הואיל השתא מיהא לא איתשל עלה מי יימר דמיתשיל עלה:

איתמר האופה מיום טוב לחול רב חסדא אמר לוקה דהא לא חזי ליה האידנא רבה אומר אינו לוקה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי לא לקי אמר ליה רבה לרב חסדא בשלמא לדידי דאית לי הואיל לפיכך אופין מיום טוב לשבת כיון דלא אפשר שרינן ליה אלא לדידך דלית לך הואיל איך אופין מיום טוב לשבת אמר ליה משום עירובי תבשילין אמר ליה משום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא שלוקין עליה אמר ליה מדאורייתא יום טוב מכין לשבת ורבנן הוא דגזרו כדי שיאמרו מיום טוב לשבת אסור קל וחומר מיום טוב לחול וכיון דמנח עירובי תבשילין אית ליה הכירא ומותבי' עליה דרבה הא דתנן בהמה מסוכנת לא ישחוט וכו' ומשני משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול דאמר נשחט ונאכל קודם שתמות נבלה ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכי קא שחיט לאכילה קא שחיט ואקשי' אהא דאמרי' מדאורייתא יום טוב מכין לשבת איני והתנן במנחות פי"א לחם הפנים נאכל לתשעה לעשרה לאחד עשר לא פחות ולא יותר כו' וקתני סיפא לפי שאינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב ושני' שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו כלומר יום טוב מכין לשבת שהוא אחריו אבל בלחם הפנים אינו מותר באכילה אלא לשבת הבאה שהיא שבת רחוקה לא התירה תורה ולרשב"ג דאמר משום ר' שמעון בן הסגן לחם הפנים דוחה יום טוב ואינו דוחה את יום צום כלומר אם חל יום הכפורים ערב שבת אינו דוחה אפיית לחם הפנים יום צום כמו שדוחה יום טוב קסבר אפי' שבת רחוקה התירו.

גמרא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון. כתב הרי"ט ז"ל אע"ג דהכא מדחי ליה הכי מ"מ אנן קיל"ן בטובת הנאה כדכתיב בקידושין:

ר' אליעזר סבר הואיל ואי מתשיל עלה. פי' הרי"ט ז"ל שיש שאלה בכל הקדש ותרומה דקונמות חשיבי לאיתשולי עלייהו ואע"ג דאין נשאלין בדבר שנדר לדבר מצוה ואין מתירין אותו לכתחילה כל שאין הכונה לבטל את המצוה אלא לשעתא למעליותא בהאי נשאלין ומתירין:

אתמר האופה מיו"ט לחול וכו'. הרי"ט ז"ל העתיק לכתוב בכאן דיני אוכל נפש ביו"ט גם בדיני הואיל גם בפסק רב אלפסי שפסק כרבא ואני קצרתי בכל לפי שבמס' יו"ט מקומו ושם נתבאר:

האופה מיום טוב לחול נחלקו בו בסוגיא זו רב חסדא ורבה רב חסדא אמר לוקה שאין לו טעם הואיל כמו שיתבאר ואע"פ שהתירו בית הלל קצת דברים מטעם מתוך כמו שביארנו במסכת יום טוב ואם אנו מתירים מטעם מתוך שהוא נאמר מענין לענין כגון מהוצאת דבר שבאוכל נפש להוצאת דבר אחר שאינו אוכל נפש כל שכן שהיה לנו להתיר מטעם הואיל שהוא נאמר על אותו דבר בעצמו ר"ל על הפת שאפאו שאפשר שהוא בעצמו ראוי לו מ"מ כשאנו מתירים במתוך אין אנו מתירין אלא לקצת צורך כמו שביארנו שם אבל כל שאינו מכוין לצורך אע"פ שאפשר שיבוא לידי צורך בכניסת אורחים אין מפקיעין ממלקות העושה דבר הנעשה שלא לשום צורך יום טוב משום הואיל והילכך לוקה ובהתראה ואע"פ שהתראת ספק היא שמא יכנסו לו אורחים הרי מ"מ התראת ספק שמה התראה וכשנתברר שלא באו לו אורחים ונעשית מלאכתו שלא לצורך יום טוב לוקה ואתה צריך לפרשה בזמן שמקדשין על פי הראיה שאין היום טוב ספק חול או שמא אף בזמן הזה שאין השני אלא מנהג ואופה בראשון לשני לו או לשלישי שהוא חול גמור ואחר שסעד שאין בו כונה לאכילת היום שאם כוון לאכילת היום אע"פ שמרבה ביתר מכדי צרכו לצורך מחר לדברי הכל אינו לוקה ואף כשנתברר שהוא מכוין בדבר זה בפרט למחרתו ושלא לצורך היום ושאף הוא אמרה כן בפירוש מ"מ כל שלא סעד ראוי הוא לו כך כתבוה רוב המפרשים אלא שלדעתי כל שאמרה הוא בפירוש יש לפקפק בה אף לקודם שסעד ורבה אמר אינו לוקה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה צורך היום הוא ואף לכשנתברר שאין לו אורחים ושהתראת ספק שמה התראה מ"מ צורך היום הוא:

וגדולי הפוסקים פסקו בה כרבה ממה שאמרו בסוגיא זו שמחלוקתם תלויה במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע של משנתנו דרבה דאית ליה הואיל כר' אליעזר ופירשו בה בהואיל דר' אליעזר הואיל ואי בעי מיתשיל עליה והדברים מתמיהים שהרי בגמ' משמע דמהואיל וכל חדא וחדא חזיא קאמר וכמו שהקשה רב פפא עלה דההיא דילמא עד כאן לא קאמר ר' אליעזר אלא דבעידנא דקא אפי לה חזיא ליה וכן שכשהיו מקשים עליו לומר שטעמו של ר' אליעזר אינו מטעם הואיל וממה שאמרו בברייתא אמר לו ר' יהושע לדבריך הרי עובר הוא משום לא תעשה כל מלאכה ואם איתא לימא ליה טעמא דידי משום הואיל ואם מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עליה היאך הופקע איסור אכילתו מטעם זה אחר שבשעת האפייה לא נשאל עליה אלא ודאי מהואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה קאמר אלא שנראה שגדולי הפוסקים לא דקדקו בפרטיו של הואיל אלא מאחר שמצאו שר' אליעזר סובר הואיל הוא הדין בכולהו ומפני שזה צריך להזכיר בפירוש המשנה תחילה תפשוהו לפי דרכם וודאי לא נתלו דברי רבה בדברי ר' אליעזר אלא מטעם הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה ומ"מ מאחר שרבה כר' אליעזר ופסקנו כר' אליעזר הלכה כרבה:

וגדולי תלמידיהם פסקו כרב חסדא או מפני שמפקפקין לפסוק כר' אליעזר או שלא לתלות דברי רבה בדברי ר' אליעזר וכמו שאמרו בגמ' עד כאן לא קאמר ר' אליעזר אלא התם דבעידנא דקא אפי לה כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה אבל הכא דלאורחים חזי לדידיה לא חזי לא ואין הדברים נראין שאין דברים אלו אמורים אלא דרך דחייה ומשא ומתן:

ומ"מ אם אמרה הוא בפירוש שלצורך חול הוא עושה וקבל התראתו על כך יראה לי לפסוק כרב חסדא הא כל שלא אמרה בפירוש אלא שכבר סעד והרואים מכירים שלצורך מחר הוא עושה והתרו בו הלכה כרבה וממה שאמרו בגמ' אמר ליה רבה לרב חסדא לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל היאך אופין מיום טוב לשבת כלומר שלדעתי אין כאן אלא איסור חכמים שטעם הואיל עושהו ספק ולא הזהירה תורה על הספקות ומאחר שאין כאן אלא איסור חכמים עירובי תבשילין מתירין אלא לדידך היאך עירוב מפקיע איסור תורה והוצרך רב חסדא לתרץ לו מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב ורבנן הוא דגזרי בהו שלא יאמרו אופין מיום טוב לחול ונמצא שאין העירוב מתיר אלא איסור חכמים והם דוחים את תירוצו מפני שהם סוברים שאף מן התורה צרכי שבת אין נעשין ביום טוב וכדקיימא לן בהכנה דרבה מדאורייתא ואם תמצא לומר שיש לחלוק בין הכנה הבאה מאליה להכנה שבידי אדם הם אומרים שאף בהכנה בידי אדם אסור מן התורה ממה שאמרו בשלישי של עירובין כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו נוטלו ובא לו בשני ומחשיך עליו אוכלו ובא לו והקשה לו והא קא מכין מיום טוב לשבת ותירץ מי סברת סוף היום קונה עירוב לא תחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה אלמא אף בדבר המוכן בידי אדם אין יום טוב מכין לשבת וא"ת מדברי סופרים הרי אמרו שם כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אלא אף מן התורה כן ואלמלא טעם הואיל לא היה עירוב מועיל בו:

זו היא שיטתנו ומ"מ יש אומרים שמן התורה ודאי צרכי שבת נעשין ביום טוב וזו של עירובין אינה אלא מפני שהוא כעין הכנה דממילא או מפני שאף מן התורה אין צרכי שבת נעשין ביום טוב אלא בדבר הראוי ליום טוב עצמו והנחת עירוב מיום טוב לשבת אינה ראויה ליום טוב עצמו שכבר קנה שביתה מערב יום טוב הא כל שראוי ליום טוב עצמו צרכי שבת נעשים ביום טוב מן התורה ורבנן הוא דאסרו ועירוב מועיל בה אף בלא טעם הואיל הא מיום טוב לחול אמינא לך דלא אמרי' הואיל כלומר שאין ראיה מכאן ולא עוד אלא שקצת מפרשים ראיתי סוברים שזהו המחלוקת בעצמו שנחלקו רבה ורב אשי בשני של יום טוב בטעם עירוב שלדעת רב אשי לכבוד יום טוב הוא נעשה וכדי שיאמרו מיום טוב לשבת אין אופין קל וחומר מיום טוב לחול אלמא מיום טוב לחול מיהא איסור תורה איכא ואין אומרים הואיל ולרבה לכבוד שבת נעשה וכדי שיברור מנה יפה לשבת ולא יתרשלו בו מצד טרדת היום טוב ולא לכבוד יום טוב שהרי מיום טוב לחול אין בו איסור תורה ומטעם הואיל והם נעזרים מכאן לפסוק שלא כרבה ומ"מ לדעתנו אף רב אשי אינו חולק בטעם הואיל ואעפ"כ הרי אף לרבה מלקא הוא דלא לקי מטעם הואיל איסורא מיהא איכא ואנו צריכים להשתדל שלא לבא לידי איסור ולמדת מ"מ לדעתם שאין מכאן ראיה לפסוק לא כרבה ולא כרב חסדא ומ"מ אף הם מודים שהלכה כרבה ומטעם שכתבנו תחילה וכתבו בה גדולי הדורות שאם התחיל לבשל סמוך לחשיכה עד שאם יכנסו אורחים לא תהא ראויה להם עד מוצאי יום טוב שהוא חול לוקה אף לרבה:

ושמא תאמר אחר שפסקנו כרבה האופה לצורך גוים האיך לוקה משום לכם ולא לגוים וא"ת בדברים האסורים שאין ראויים לאורח ישראל ומה תאמר באין מזמנין את הגוי ביום טוב מגזרה שמא ירבה בשבילו אלמא שהתוספת יש בו איסור תורה שאם לא כן הויא לה גזרה לגזרה ואם נפרש אף זו בדברים האסורים ודאי כך פירשוה רבים אבל אינו נראה לי כלל שמאחר שהוא אמרה בלשון הרבאה ותוספת ודאי בקדרתו הוא אומר ובדברים הכשרים אלא שאפשר לתרצה שלא נאמרה אלא לאיסור לבד לא למלקות או שמא אף למלקות ומפני שאין כאן הואיל שמאחר שהוא מזמן מכין הוא כמה שצריך לאותו שזימן ואף אם יכנסו לו אורחים אינו מניח אותם שזימן כדי ליתן לאורחים אחרים ולא עוד אלא שאין זה דומה להואיל הנזכר כאן בדברי ר' אליעזר שזו לעצמו הוא מתקן ובשעת עשייתו מוציא עצמו וכל אדם מן הכלל והרי זה כעין מה שאמרו בשני של יום טוב בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב מאי טעמא אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכי קא שחיט אדעתא דישראל קא שחיט אבל נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב דכי קא שחיט אדעתא דגבוה קא שחיט וכבר כתבנו מענינים אלו במסכת יום טוב פרק יום טוב:

מאחר שפסקנו כרבה מי שיש לו בהמה מסוכנת וכבר סעד ואין לו בה שום צורך ליום טוב כל שיש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי שהוא קל שבבישולים מבעוד יום שוחטה ואע"פ שאין גומר בלבו לאכול מאחר שטעם הואיל עקר משם איסור תורה ולא נשאר שם אלא איסור סופרים במקום פסידא לא גזרו אף לכתחילה הא בבהמה בריאה אסור שאין טעם הואיל נאמר אלא בדיעבד ושלא ללקות ואם גמר בלבו לאכילת כזית אף בבריאה מותר אף לכתחילה אע"פ שלא אכל הואיל ובשעת שחיטה מיהא דעתו לאכול או להאכיל וכבר ביארנוה במסכת יום טוב:

כל שאנו פוסקים טעם הואיל לקולא דוקא בהואיל שאין בו חסרון מעשה כמו שכתבנו למעלה אבל הואיל שצריך למעשה אין אומרים בו הואיל לקולא אלא לחומרא ובענין הזה אין הלכה לא כרבה ולא כרב חסדא לרבה אומרין הואיל לקולא כל שאין בו חסרון מעשה כמו שכתבנו למעלה וכל שיש בו חסרון מעשה אין אומרים אותו אף לחומרא ולרב חסדא אמרינן הואיל לחומרא אף בחסרון מעשה ואין אומרים אותו לקולא אף במקום שאין בו חסרון מעשה כמו שיתבאר במסכת פסח שני פרק תמיד ס"ב א':

בד"ה הואיל אי כו' וא"ת א"כ כו' הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה כדלקמן כו' עכ"ל. היינו לרמי בר חמא לקמן אבל בפירש"י בשמעתין שכתב דמשתריא משום דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה הוא כו' אפשר לפרש בלא הואיל וכדמסיק רב פפא לקמן בפירש"י שם וקרוב לזה כתב מהרש"ל ע"ש וק"ל:

בא"ד אם כן יפסלו בלינה כיון דאופין אותו קודם יו"ט וכן מוכח כו' עכ"ל אין דבריהם מובנים לי דבנאפה נמי כדרכו בע"ש יפסל בלינה אי לאו טעמא שאין התנור מקדש ודו"ק:

בא"ד ורשב"א פירש כי נ"ל שדעת רש"י כו' אלא מטעם הואיל שרי כו' אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא עכ"ל ודאי דכן פירש"י בהדיא לקמן לרמי בר חמא דמוקי לפלוגתייהו בהואיל דאיסור מלאכה ביו"ט ולא בהואיל ואיבעי איתשיל עלה ובא רשב"א לומר כי נ"ל שדעת רש"י הוא דלפי מאי דבעי למימר נמי השתא דפליגי בהואיל איבעי איתשיל נ"ל לר"א דלא שרי לאפות בי"ט משום איסור מלאכה אלא משום הואיל דאי בעי כו' בצע פורתא מכל חדא כו' וא"כ אם יקרא לה שם ה"ל תרי הואיל ותרי הואיל לא אמר ודו"ק:

בד"ה הואיל אי בעי כו' הא הואיל אי בעי מתשיל עליה מחשבינן ליה כשלו כו' עכ"ל אפילו להאי תירוצא שכתבו לעיל דלא אמרינן הואיל להתיר כיון דלא שכיח הוא היינו לכתחלה להתיר לאפות חלה בקריאת שם אבל הכא גבי מצת מעשר שני נימא שפיר הואיל אפילו להתיר שיהיה יוצא י"ח מצה בדיעבד משום הואיל אי בעי מתשיל עלה ודו"ק:

בא"ד והואיל ואי בעי פריק נמי לא אמרינן כו' עכ"ל למ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא לא קאי אמצת מעשר שני דהיינו בירושלים וכן סוף דבריהם ועוד תירץ כיון שנתחמץ כו' לא קאי אלא אאבל אתה רואה של גבוה ודו"ק:

בתוס' ד"ה הואיל וכו' ואין נראה לריב"א מה שמשמע מפי' הקונטרס דאף ע"פ שהיה בהן שיעור חלה מתחלה צריך צירוף סל וכו' נ"ל דדייק זה ממה שפרש"י במתני' ולאחר אפיה יפריש חלה שלימה על כולן וכו' דקסבר ר"א הסל וכו' ומה צריך רש"י לטעם זה יפרש דמיירי שיש כאן שיעור חלה וא"צ לצירוף הסל אלא צ"ל דס"ל דבכל ענין צריך צירוף סל נ"ל ודו"ק:

בא"ד אר"י כיון שיכול וכו' וא"ת וכו' נ"ל הצעת הפשט דר"י דמפרש רש"י דמותר לאפות כולן בלא שום הואיל משום דבשעת אפיה כל חדא חזיא ליה דלא כרמי בר חמא דלקמן דמפרש טעמו של ר"א משום הואיל רק כרב פפא עיין לקמן והיינו דמקשי תו התוס' וא"ת וכו' היינו דעת רמי בר חמא אבל הרשב"א מפרש רש"י משום הואיל דיכול לבצוע וכו' ולכך מקשה והא אפילו אי בצע הוי אסור וכו' אבל ר"י מפרש הואיל דרמי בר חמא היינו הואיל וכל חדא חזיא ליה בשעת אפיה דאכל חדא יכול לומר לא זו היא החלה ולא משום בציעה כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד דלא בעינן צירוף סל לר"א וכו' פי' זה אינו נראה לי וק"ל ומה שכתבו התוס' וכן משמע בפסק שלו לקמן ר"ל רש"י מפרש כן בפסק דמ"ח:

רש"י בד"ה טובת הנאה דבר מועט דתניא כו' לו ר"א כו' ברישא ורבי יהושע כו' הד"א:

בד"ה לא דכ"ע כו' קא מיפלגי ר"א כו' הד"א:

בא"ד דכל חדא וחדא איכא למימר כו'. נ"ב לפי לשון של רש"י שלנו צ"ל דרש"י סבר השתא לפי גרסת הספרים דמפרש דפליגי בהואיל ואי בעי מיתשל דהיינו לענין איסור חמץ ולא קאמר תלמודא דפליגי בהואיל לענין איסור אפיה בי"ט כדאמר רמי בר חמא לקמן אלא בודאי תלמודא ס"ל השתא דלא אשכחן הואיל אלא האי לחודא דאי בעי מיתשל אבל לענין איסור אפיה שרי בלא הואיל אלא משום דכל חדא וחדא כו' וכן פירש רש"י לקמן דהאי שריותא שייכא בלא הואיל וק"ל אבל האמת שרש"י מפרש לקמן דלא גרסינן הואיל ואי בעי מיתשל אלא בהואיל דאפיה דאי בעי בצע מכל חדא וחדא פליגי כו' ע"ש:

בד"ה משום הפסד כו' בלא שחיטה אבל כו' הד"א:

תוס' בד"ה הואיל כו' וקשה לרשב"א לפירושו כיון כו'. נ"ב כדאיתא לעיל בפרק כל שעה להדיא ומה שאמר וקשה לפי' ר"ל דסבר שאם בצע מכל חדא וחדא הוא היתר גמור בלא הואיל ואדרבה אי מפריש חדא חלה אכולה אינו שרי אלא משום האי הואיל דאי בעי בצע מכל חדא פורתא כו' א"כ לא נעשה ע"י הואיל כלל כדלעיל ומ"מ לפי האי ועי"ל דלעיל לא קשה מידי ודו"ק:

בא"ד וכן משמע בפסק שלו כו'. נ"ב פי' דבעי צירוף סל אפילו היה בהן כדי חיוב חלה זה אינו נראה דלא בעינן כו' (ועיין במהרש"א):

במשנה לא זהו חמץ שמוזהרין כו'. מכאן נ"ל סתירה למה שראיתי בפ"ת ליו"ד (שכ"ב סק"ב) בשם בר"י דבעה"ב חייב באחריות החלה עד שתבא ליד כהן כו'. דא"כ מדוע לא יעבור עלי' כמו בחמצו של נכרי שק"ע אחריות דילפינן לה מדלא כתיב לך גבי לא ימצא. ולכן פשוט דאפילו ל"ל בעלים מיוחדים ומה שפירש רש"י וזה כו'. ולא של חבירך וכן מה שפירש לקמן בגמרא ומשום פקדון נמי ליכא כו'. הוא דס"ל כפי שטת הגר"א ז"ל בסימן תמ"ג סקי"א דבשל חבירו עובר אף בלא קע"א ועמש"כ שם או דכוונתו לתת טעם מדוע לא יעברו הכהנים ואין לומר דהכא כיון שאין הכהן יכול ליהנות ממנה אין שייך לחייבו באחריות וכמש"כ שם בחלה בזה"ז דהא לענין ב"י וב"י עשאו הכתוב כאלו היה מותר בהנאתו כמש"כ לקמן לענין טה"נ לכן נ"ל דא"ח באחריות החלה ול"ד לרה"ג דהתם אכתי מצי לקיים הנתינה משאר הגיזה כיון דאין בה קדושה משא"כ הכא כבר נפטרה העיסה וא"א לחול עליה עוד שם חלה (וכה"ג מחלק המל"מ בפ"י מהלכות בכורים ה"ח ע"ש) דזה ודאי דאף הבר"י מודה דעיסה נתקנה מיד בהפרשת החלה טרם נתינתה לכהן:

גמרא דרא"ס טה"נ ממון. ועפירש"י לכאורה תמוה דמי פתי יסור הנה לתת לו מה בעבורה כיון דאסורה בהנאה. וזה דוחק דר"א ומחלקותו יסברו כריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה. ועוד דהכהן כשיקבלנה יהא עובר בב"י ובב"י (ועיין תד"ה הואיל הב' בסופו) ולשטת הר"י דהמשהה אה"ח ע"מ לבערו אינו עובר זה ל"ק. אבל לפ"ז יקשה מה דא"ל ר"א לר"י לקמן (מח) ה"ה עובר משום ב"י וב"י ועי' ש"א בתשו' פ"א וצ"ל כיון דלענין ב"י וב"י עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו (לעיל ו ב) לכן גם לענין זה חזינן לי' כאלו היה מותר בהנאה ועובר על ב"י וב"י. והרווחנו בזה ליישב קושיית הש"א (סימן ע"ז) דר"י אדר"י דהכא ס"ל דטה"נ א"מ (ובב"מ יא ב) מוכח דס"ל דהוי ממון די"ל דדוקא הכא משום טעמא דאמרן בקושייתנו ל"ל דליהוי ממון:

רש"י ד"ה לוקה. משום ל"ת כל מלאכה. הך קרא לא מצאנוהו גבי יו"ט ואולי צ"ל ל"ת מלאכה (דברים טז) ועי' לקמן (מח) בהגהת הגרי"פ:

תוספות ד"ה הואיל. הקשה בקונ' כו'. ואור"י כו'. לפנינו איתא תירוצו זה ברש"י עצמו:

בא"ד אע"ג דא"ל הואיל ואי בעי פריק ליה. הן לקמן בדבור הסמוך כ' בשם ר"י דהואיל אי בעי פריק לא אמרינן וכבר העיר בזה התוי"ט ד"ה הואיל הב'. ועוד תי' ר"י היכא דאתא הקדש ליד הגזבר כו'. נ"ל ראיה (מנדרים נט) בתרומה ביד כהן עסקינן דל"מ מיתשל עלה ע"ש:

תוס' ד"ה רבה. א"א הואיל המ"ל דאין יום טוב מכין לשבת. בעניי לא הבינותי דאיזה הואיל שייך בהכנה דביצה או בהזמנה דמוקצה או בעירובי תחומין וכ"מ בדבריהם עצמם בריש ביצה דבביצה ל"ש הואיל:

תד"ה הואיל וכו' אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא וכו' שלא הטריחו חכמים. ותמוה לי דלמאי צריך לבצוע מכל חדא וחדא הא בפשוטו דאי בעי בצע מחדא על כולם, וגם לפי האמת קשה דיעשה כן וליכא טירחא בזה, וד' יאר עיני:

ט"ה ממון כו'. כבר כתבתי לעיל דיש להק' דלמאי דלא ידע מסברת הואיל מ"ט דיאפנה בי"ט ותי' לעיל וכעת נראה דבלא הואיל אמרו' כל חדא חזי' לי' דכיון דט"ה ממון ואיסורא דבל יראה על צוארו רמי' גמר בלבו להפריש מכל חדא וחדא כדלקמן משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כו' וק"ל:

הואיל ואי בעי מיתשיל. עמ"ש תו' דהואיל דלא שכיח לא אמרי' להתיר ומייתי ראי' מלחה"פ ובה"ל נראה דעיקר ראי' מבה"ל ואגב גררא נקטו לחה"פ דלחה"פ י"ל טעמא משום דאפשר בלא הואיל לאפות מע"ש דאין לומר דעדיף להיות חם דהרי נעשה בו נס להיות לחם חם ביום הלקחו אמנם במנחות ק' ב' משמע מתו' דמ"מ עדיף להיות לחם חם וצ"ל דאין סומכין על הנס אך מ"מ יש להוכיח כן ממה דאמרי' במס' שבועות י"א א' דקטרת לא מיפסלא בלינה משום שצורתה כל השנה כולה ופרש"י שצורתה עומדת ואינה נפסדת וא"כ ה"ה ללחה"פ דלא מפסלא בלינה כיון דכן הוא האמת שלא נפסדה צורתה שנעשה בו נס ולא מוכח מלחה"פ מידי ולכן נקטו תו' כיון דאופין אותן קודם י"ט ולא נקט שבת אלחה"פ כמו שהק' המרש"א ויותר נראה דהתו' לטעמי' דמפרשי' התם בשבועות צורתה כל השנה שעיקר מצותה בכך שתהי' נעשית מראשית השנה א"כ ה"ה בלחה"פ שעיקר מצותו בכך שתהא נאפת ע"ש ולא מיפסלא בלינה בשביל כך משא"כ כשחל י"ט בע"ש ונדחית שאין עיקר מצותו בכך ואפ"ה לא מיפסלא בלינה וא"כ עיקר הוכחתן מי"ט ולא משבת ומיושבת ק' מהרש"א:

ר"ח אומר לוקה. פרש"י משום ל"ת כל מלאכה פסוק הוא בפ' ראה ושביק קרא דפ' בא ודפ' אמור אולי ס"ל לרש"י דדוקא משום הך קרא צריך להתרות בו דהרמב"ן כ' בפ' אמור דלכן כתי' מלאכת עבודה לא תעשו להתיר מלאכת הנאה דבפ' בא פי' הכתוב בהדי' אך אשר יאכל לכל נפש וגו' ובפ' אמור רמז במ"ש מלאכת עבודה לאפוקי מלאכת הנאה. והנה פשוט דכל מלאכת אוכל נפש מקרי מלאכת הנאה אם היא לי"ט או לחול וליכא מלאכת עבודה כ"א חרישה וקצירה וכדומה וליכא להתרות בו כ"א מהך קרא דפ' ראה דכתי' סתמא ל"ת מלאכה דמשמע אפי' מלאכת הנאה ומסרן לחכמי' כשאינו עושה לצורך י"ט ילקה ורבה מוקי להאי קרא בסמוך לשקיעת החמה דא"א שיבואו עוד אורחי' וכדומה כמ"ש תו':

רבה אמר אינו לוקה. הק' תו' מ"ט לקי הרודה חלת דבש לר"א לפמ"ש בביצה ובכמה דוכתי בשם ירושלמי אך שלא לקצור לק"מ דהרודה משום קצירה נגע ביה כמבואר שם בשבת צ"ה ועמ"ש שם בחי' ואולי ס"ל דאסמכתא הוא וכן דעת גדולי הפוסקים עבר"ן ר"פ אין צדין:

אמרי' הואיל. הק' תו' בטלת כל מלאכת שבת הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה ותי' דלא שכיח עכ"ל נראה לפ"ז דמי שיש לו חולה שיב"ס פטור אמלאכת שבת אפי' לבריא מטעם הואיל דהרי לגבי דידי' שכיח חולה שיב"ס וצ"ע בחולין ט"ו ב' המבשל לחולה בשבת אסור לבריא שמא ירבה בשבילו והשתא א"נ מבשל בשביל עצמו פטור מטעם הואיל ומה"ת נגזר שמא ירבה בשבילו ומכ"ש לפמ"ש תו' במנחות ר"פ ר"י משמע דא"נ מרבה בשבילו ליכא אלא איסורא דרבנן וה"ל תרי דרבנן ואיך נגזור שמא ירבה בשבילו הלא קי"ל כרבה וכהך דמס' חולין הנ"ל וצע"ק. ועמ"ש בזה בחי' תורה פ' וירא דאברהם לא הביא לחם ואחז"ל שנטמא הלחם וק' וכי הערבי' אוכלי חולין בטהרה היו וישבתי שאותו היום יום א' של פסח היה לדעת כמה מדרשים ולמועד הזה לשנה האחרת נולד יצחק ביום א' של פסח וכיון שכן היה אסור לאפות להדיא בשביל ערבי' דלכם ולא לגוים רק אם ב"ב אוכלים ממנו מותר לטרוח בשבילם אע"ג דאין מזמנים את הגוי בי"ט שמא ירבה בשבילו מ"מ שמא ירבה דרבנן בעלמא הוא ואותו היום ג' למילה היה ושכיח חולה שיש בו סכנה ומותר בלא"ה משום הואיל וה"ל תרי דרבנן והיה מותר לזמן הערבי' אך משנטמא העיסה היה אסור לבני ביתו וממילא נאסר להאכילו להערבי' ג"כ עמ"ש בקונטרס ראשון לציון וק"ל:

הואיל. ראיתי בס' מר דרור שהק' לעיל ה' ב' גבי ש"מ תלת נימא נמי ש"מ דלי"ל וחזי לצרכו לפמ"ש תו' שם דאי הוי צ"ל היה מותר ליהנות בגחלתו ע"ש בתי' א' של תו' ונלע"ד היינו בכלל דלי"ל מתוך בלא צורך קצת דאי הוה ס"ל הוה אמרי' מתוך בלא צורך כלל כמ"ש בסמוך אי"ה ובזה מיושב ק' תו' ביצה י"ב דנימא הא מני ר"ע היא ע"ש והא"ש דר"ע נמי אית ליה מתוך בצורך קצת רק דביעור חמץ לא מקרי צורך קצת כמ"ש בכ"מ דלא כתו' לעיל ה' משא"כ בביצה שם הוי צורך קצת ולא א"ש כר"ע ודוק:

א"ל מדאורי' צרכי שבת נעשים בי"ט. פרש"י דקדושה א' היא בביצה ד' א' גבי אושפזכני' דר"א בר אהבה דמייתי ברייתא א' ביצה שנולדה בשבת כו' ע"ש והק' אמ"ו הגאון מה' טעבלי שייאר זצ"ל אבדק"ק מענץ יע"א דבלאו הך ברייתא נמי אסור לטווינהו האידנא דהא ר' יוחנן דמתיר ביצה משום שאינו קדושה א' ע"כ לא שרי לאפות מי"ט לשבת אלא משום הואיל דמקלע אורחים והכא לא שייך זה דהרי אסור ביומי' וכבר כתבתי יישוב בזה בחי' ביצה בסוגיא דמתוך והעליתי דלרש"י דס"ל מתוך לא בעי צורך קצת היינו משום דמקלינן בלא"ה בסברא דהואיל להכי נמי אמרי' מתוך אפי' בלא צורך קצת משא"כ למאן דלי"ל הואיל ולה"נ קאמר איך אופין מי"ט לשבת ולא אמר משום מתוך דכיון דלי"ל הואיל לא אמרי' מתוך בלא צורך קצת אבל לרבה איכא תרי טעמא להתיר הואיל ומתוך ולכן התם אי לאו דהוה מייתי ברייתא דאין מטלטלין הביצה ביומא היה שרי לטווינהי האידנא במתוך וק"ל:

בפירש"י בד"ה לא זהו חמץ שמוזהרין כו' וקרא כתיב שלך אי אתה רואה כו' ולא של חבירך דאכתי לא מטא ליד כהן עכ"ל. ולכאורה שיש ממשנתינו סתירה על מה שכתבתי לעיל בריש מכילתין בשיטת הרמב"ם ז"ל דבחמץ ידוע לא מהני ביטול דנהי דע"י ביטול אינו עובר בבל יראה מ"מ עשה דתשביתו מיהא איכא היכא דאפשר להשביתו כמצותו דהא קי"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה וכמו שהארכתי בזה בפ"ק במקומות הרבה. וא"כ לפ"ז מאי האי דקאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ומשו"ה מניחה עד הערב ואם החמיצה החמיצה דאכתי הרי הוא גורם שעובר בעשה דתשביתו שאין יכול לבערו בי"ט אלא שכבר כתבתי לעיל בפ"ק גבי המוצא חמץ בביתו בי"ט דכל היכא שאי אפשר לקיים עשה דתשביתו שאין בידו לבערו אינו עובר בלא כלום ע"ש וכ"ש הכא דאכתי בשעת הפרשת חלה לא החמיצה ואין הדבר ודאי שתבא לידי חימוץ אלא מספק משום הכי לא קפיד רבי יהושע בכה"ג כיון שלא יהא אפשר לבערו בי"ט לית לן בה ולשמא יאכל נמי ליכא למיחש דבדיל מינה משום מצוה דחלה כן נ"ל:

ובזה נתיישב מה שהקשיתי לעיל דף ל"ב גבי האוכל תרומת חמץ בפסח דאמאי לא מוקי לה התם כרבי יהושע דהכא דלדידיה חמץ בפסח בר דמים הוא שהישראל יוכל להשהותו דשל אחרים הוא וכמו שפרש"י כאן ולמאי דפרישי' לק"מ דודאי התם דחמץ גמור הוא אינו רשאי להשהותו שצריך לקיים עשה דתשביתו כיון דבידו לבערו דאכתי לא מטא ליד כהן ואינו חייב באחריותו ודו"ק:

בגמרא לא דכ"ע סברי טובת הנאה אינו ממון והכא בהואיל קמיפלגי דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי איתשיל עלה ממונא הוא כו'. ולקמן בסוף הסוגיא מפ' רש"י כדומה לו דלא גרסינן הואיל אי בעי מיתשיל עלה אלא ה"ג ר"א סבר אמרינן הואיל והיינו דהואיל כל חדא וחדא חזיא ליה וכמו שפרש"י גם כן כאן דבלא"ה אף לפי גירסא שלפנינו נמי איצטריך לן למימר האי הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה אליבא דר"א דאל"כ אין לחלק בין קריאת השם קודם אפייה בין לאחר אפייה. אלא דלפ"ז קשיא לי אם כן מאי האי דקאמר רבי יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ותיפוק ליה דלר"א נמי הכי הוא כיון דלכ"ע טובת הנאה אינו ממון ולכ"ע נמי לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה דהא מה"ט כתב רש"י לקמן דלא גרסינן לה ע"ש ואם כן לא פליגי ר"א ור"י כלל לענין בל יראה בחלה אלא בהואיל דאפייה לחוד. וע"כ צ"ל דאה"נ דרבי יהושע לאו לדבריו דר"א קאמר אלא טעמיה דנפשיה מפרש דכיון דאפשר בתקנה להניחה עד הערב כיון שאין זה חמץ שמוזהרין עליו בב"י משו"ה יוכל להפרישם מיד כדרך כל הפרשת חלה אלא דא"א לומר כן מכמה טעמים חדא דבירושלמי אמרינן להדיא דר"א גופא אמר לר' יהושע לא נמצאת עובר בבל יראה וב"י (וכדמייתי הש"ס לקמן בסוף הסוגיא ואף שכתב שם רש"י דהשתא לא אסיק אדעתיה הך ברייתא מ"מ נראה דוחק) ומהדר ליה ר"י מוטב לעבור מצות לא תעשה שלא באתה לפניו ומסיק נמי התם דאזדו לטעמייהו בהא בפלוגתייהו בכה"ג ע"ש באריכות. נמצא דלפ"ז משמע להדיא דלענין חמץ פליגי אי בטובת הנאה או משום דאי בעי מיתשיל עלה. ועוד דאם כן לא שייך עיקר מילתא דר"א בהפרשת חלה לענין פסח טפי מבשאר י"ט. ועוד דאכתי תקשי אדבן בתירא דאמר תטיל בצונן אמאי הא לא שייך בה חששא דבל יראה וליכא למימר דאכתי חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה דא"כ כל חלה בי"ט היכא מפרשינן לה ומניחה לשורפה עד הערב ואמאי לא חיישינן דלמא אתי למיכל מינה דאיסור מיתה הוא ומ"ש איסור מיתה מכרת אע"כ דבדיל מינה כדפרישית וא"כ הדרא קושיא לדוכתא:

מיהו למאי דפרישית בסמוך דהא דדרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים היינו לענין לאו דב"י אבל עשה דתשביתו מיהא שייך ביה א"כ א"ש ונתיישבו כל הקושיות. נמצא דלפי זה יש ראיה ברורה למה שכתבתי סברא זו בריש מכילתין ובפ"ק בכמה דוכתי ולשון הירושלמי נמי מיושב היטב במאי דקאמר רבי יהושע מוטב לעבור מצות לא תעשה שלא באתה לפניו והיינו כדפרישית כיון דהשתא עדיין לא החמיצה ולא הוי אלא גרמא בעלמא אלא דלשון לא תעשה אינו מדוקדק ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה הואיל ואי בעי מיתשיל והקשה בקונטרס כו' ועי"ל דהואיל ואי בעי מיתשיל עלה לא שכיח לא אמרינן להתיר. ולע"ד נראה להוסיף על דבריהם דבלא"ה נראה דהאי הואיל ואי בעי מיתשיל עלה לאו סברא גמורה היא כמ"ש רש"י בעצמו אלא דדוקא לענין חמץ לעבור בב"י משמע דאפי' ע"י הואיל עובר מדאשכחן לעיל בפ"ק דף ו' אברייתא דקתני יכול יטמין ויקבל פקדונות ת"ל לא ימצא ומסקינן התם דאיירי בקיבל עליה אחריות וכיון דאילו מיגניב ואילו מיתביד ברשותיה קאי אלמא דאע"ג דהשתא לאו ברשותיה קאי אלא הואיל ואילו מיגניב ואילו מיתביד כו' והיינו נמי כדמסקינן התם דאע"ג דלמ"ד דבעלמא דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אפ"ה הכא שאני דאמר רחמנא לא ימצא והאי כמצוי בידו דמי ואם כן הכי נמי איכא למימר כה"ג דמה"ט דאי בעי מיתשיל עלה הוי כמצוי בידו. ובזה יש לי ליישב ג"כ במאי דקאמר רבי לקמן הלכה כבן בתירא דמשמע דשייך חששא דבל יראה בכה"ג ולא כר' יהושע אע"ג דשמעינן ליה לרבי בס"פ האיש מקדש דטובת הנאה אינו ממון אבל למאי דפרישית א"ש אף ע"ג דבעלמא טובת הנאה אינו ממון אפ"ה לענין חמץ שפיר מצי סבר דכממון דמי כיון דמצוי בידו כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד וקשה לרשב"א כיון דמבצע מכל חדא וכו' האיך שרו רבנן כו' כיון דאפשר בלא הואיל כו' עכ"ל. כוונתן מבואר דעיקר קושייתם דע"י הואיל איסורא דרבנן מיהא איכא א"כ למאי דפרישית לעיל בל' התוס' ד"ה עד שתאפה למאי דקי"ל כר"ש ב"א דממלא' אשה כל התנור פת דסברא זו בהדי הואיל אפילו איסורא דרבנן ליכא אם כן נתיישב' קושיית התוס'. ובעיקר דבריהם בהא דאי מבצע מכל חדא וחדא ולא סגיא לבצוע מאחת על כולם עיין בתשובת מהרש"ל סימן נ"ח באריכות:

בפירש"י בד"ה מדאורייתא צרכי שבת נעשין בי"ט כו' ושבת וי"ט חדא קדושה היא כו' עכ"ל. ולכאורה יש קצת ראיה לסברא זו מהא דקי"ל ס"פ אלו קשרים דחלבי שבת קריבין בי"ט אע"ג דחלבי חול אין קריבין בי"ט אלמא דאשכחן לענין גבוה דצרכי שבת נעשין בי"ט א"כ אפשר דה"ה לענין צורך הדיוט כן נ"ל ועיין בסמוך:

לא זהו חמץ שמוזהרין עליו. כדמפרש בגמ' דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם וקרא כתיב שלך אי אתה רואה וזה אינו שלך ולא של חבירך דאכתי לא מטא ליד כהן: גמ' טובת הנאה. דבר מועט דתניא (בכורות דף כז.) רשאי ישראל לומר לחבירו הילך סלע ותן כל תרומתיך לבן בתי כהן והיינו טובת הנאה שיש לו לישראל בחלה זו שרשאי לתתה לכל כהן שירצה וליטול דבר מועט מאוהבו של כהן בשביל שיתנה לו ר' אליעזר סבר טובת הנאה ממון והויא הך חלה כדידיה ועבר עלה אי מחמיצה גביה הלכך אפי לה ברישא ור' יהושע סבר טובת הנאה אינה ממון ולאו דידיה הוא ואינו מוזהר עליה ומשום פקדון נמי ליכא דאכתי לא מטא לידא דכהן: לא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון ובהואיל קא מיפלגי. ר' אליעזר סבר עבר עליה משום הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והדרא לטיבלא ודידיה היא דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לישאל לחכם ולעקור דבורו הלכך ממוניה הוא ועבר עליה ומלאכת אפייתה נמי בי''ט כי לא קרא עליה שם ואע''ג דאיכא חדא דלא חזיא משתריא דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה היא ואי נמי קרא עליה שם מצי למיפא לה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה מיהו כיון דאית לר''א הסל מצרפן לחלה הכי שפיר טפי שתאפה תחלה משום רווחא דמלתא וכל כמה דאפשר למיעבד שפיר בלא שום הואיל ניחא למיעבד: לא אמרינן הואיל. הלכך על חימוצה אינו עובר אבל על אפייתה עובר דאיכא חדא דלא חזיא ליה: האופה מי''ט לחול. לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזיא ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול. לוקה משום לא תעשה כל מלאכה: הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין. שיהו צריכין לפת זה היום: היאך אופין מי''ט לשבת. אי לאו דאמרי' הואיל אי מיקלעי ליה אורחין חזי ליה כוליה ליום טוב: מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו''ט. דכתיב (שמות יב) אך אשר יאכל לכל נפש ושבת ויו''ט חדא קדושה היא דתרוייהו שבת איקרו וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר: ורבנן הוא דגזור. כי לא אותיב עירוב תבשילין כדי שלא יאמרו אופין אף לחול: בהמה מסוכנת. ורוצה לשוחטה ביום טוב שלא תמות ויפסידנה: כזית צלי. זהו קל בבישולים: כדי שיכול לאכול. שיהא שהות ביום כדי להפשיט ולחתוך כזית ולצלות ולאכול ואי איכא שהות כי האי שרי ואע''ג דלא אכיל מינה: אמאי שחיט. הא לא צריך למיכל שכבר אכל: משום הפסד ממונו. ויודע הוא שאינו מותר בלא אכילה גמר בלבו לאנס את עצמו ולעבור על דעתו ולאכול כזית והוה ליה כצריך לזית בי''ט ומשום ההוא זית בעיא למישחטיה לכולה דאי אפשר לכזית בלא שחיטה אבל הכא דליכא למימר גמר בלבו לאנס עצמו משום הואיל לא שרינן איסורא דאורייתא כיון דלא צריך למידי: לחם הפנים. כל שבת ושבת:

הואיל ואי בעי מיתשיל עליה. הקשה בקונטרס א''כ יקרא לה שם ואח''כ תאפה מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ואור''י כיון שיכול לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע''י הואיל וא''ת א''כ אמאי שרי ר' אליעזר לאפות משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה כדלקמן בלא הואיל יכול לעשות ע''י הטלה לצונן ואור''י דהכי עדיף טפי מהטלה לצונן דאיכא למיחש שלא תזהר יפה ויבא לידי חימוץ ועוד י''ל הואיל ואי בעי מיתשיל עלה לא שכיח לא אמר להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים ושתי הלחם דאין אפייתן דוחה יו''ט אע''ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה שאין התנור מקדשם שאם היה מקדשם א''כ יפסלו בלינה כיון דאופין אותן קודם יו''ט וכן מוכח במנחות (דף עב:) דמ''ד אין אפייתן דוחה י''ט קסבר דאין התנור מקדשן ורשב''א פירש כי נ''ל שדעת רש''י כיון שהסל מצרפן וסופו ליטול אחת על כולן נמצא שטרח בדבר שאין ראוי לאכילה אלא מטעם הואיל שרי דאי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא וכל חדא וחדא חזיא ליה וכיון דכי נמי לא תקרא לה שם עד שתאפה לא שרי אלא על ידי הואיל ואם יקרא לה שם קודם שתאפה הוו תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן וקשה לרשב''א לפירושו כיון דאם יבצע מכל חדא וחדא יהא מותר בלא הואיל היאך שרו רבנן למיעבד ע''י הואיל כיון דאפשר בלא הואיל ותירץ שלא הטריחו חכמים לבצוע מכל אחת ואחת ור''י מקשה דהא כי נמי בצע מכל חדא וחדא אסור לאפות כדמוכח בפ''ב דביצה (דף כא.) דאמר עיסה של נכרי ושל ישראל אסור לאפות בי''ט כיון דאפשר למיפלגה בלישה ונראה לרשב''א לחלק דדוקא בעיסת נכרי אסרו מדרבנן אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה ואין נראה לריב''א מה שמשמע מתוך פ''ה דאע''פ שהיה בהן כדי חיוב חלה מתחלה בעינן צירוף סל להפריש אחת על כולן וכן משמע בפסק שלו לקמן דלא בעינן צירוף סל לר' אליעזר אלא כשלא היה בתחלה שיעור חלה דאהכי מייתי לה לקמן בשמעתין גבי הני נשי דאפיין קפיזי לפסחא והכי תניא בהדיא במס' חלה (פ''ב משנה ד) דתנן העושה עיסתו קבין קבין פטור מן החלה עד שישוכו ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל וכו' משמע בהדיא דמיירי היכא דלא היה שיעור חלה אבל היכא דיש שיעור חלה לא בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף כמו בתרומה ומעשר דלא בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה אלא הקפה מיהו נראה לר''י דעם נתינה לסל בעינן נמי נגיעה בהדי הדדי משום נטילת חלה מן המוקף וכדאמר ר' אליעזר גופיה בפ' כשם (סוטה ל.) שתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה נותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף מדלא שרי על ידי צירוף סל משמע דבעי נמי נגיעה: הואיל אי בעי מיתשיל עלה. תימה לרשב''א אמאי אמר בפרק כל שעה (לעיל דף לח.) דמצת מעשר שני אין יוצא בה בפסח לר''מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם הא הואיל אי בעי מיתשיל עלה מחשבינן [ליה] כשלו ועוד דאמר לעיל (דף ה:) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מיתשיל עליה ותי' ר''י דשאני הנהו דכתיב בהו לה' אע''ג דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה ועוד תי' ר''י היכא דאתא הקדש ליד הגזבר לא אמרי' הואיל אי בעי מיתשיל עלה והואיל אי בעי פריק נמי לא אמרינן דאם כן היה קונה אותו דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קני ליה ועוד תירץ כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו וצ''ע בהנהו הואיל דכל שעה (ג''ז שם) הואיל ולא קרא לה שם: רבה אמר אינו לוקה. וא''ת דאמר בהמצניע (שבת צה.) המכבד והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב סופג את הארבעים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אין כאן אלא שבות ואמאי לוקה לר' אליעזר לימא הואיל ומיקלעי ליה אורחים ואפי' רבנן לא פטרי אלא משום דלא חשיבי דבש בכוורתו מחובר ויש לומר כגון שהדביש הדבש ואינה ראויה לאכול ואפי' אי מיקלעי ליה אורחים לא חזי להו אי נמי ברודה סמוך לשקיעת החמה שאפילו יבואו אורחים אין שהות ביום לאוכלו ובהאי שינויא א''ש מה שהקשה ריב''א דשמעינן ליה לרבה דאית ליה הכנה בריש מסכת ביצה (דף ב:) ובריש בכל מערבין (עירובין לח:) דאמר אין יום טוב מכין לשבת אי אמרת הואיל היכא משכחת לה דאין יום טוב מכין לשבת והשתא משכחת לה סמוך לשקיעת החמה כדפרישית ואם תאמר אי אמרינן הואיל א''כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי''ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל: