פסחים לו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

לפיכך, אוציא חטין ושעורין שאין יוצאין בהן ידי חובת מצה, לפי שמשבעת המינים הן, ויש במינן ביכורים. לא כן הוא. שהרי תלמוד לומר: "בערב תאכלו מצות". אף מצות חיטין ושעורין ריבה. ^[1] ותמהינן: אי מצות מצות ריבה, נימא דאפילו בביכורים נמי יצא ידי חובתו! ומדוע מרבינן דוקא מין שישנו בביכורים?

ומסקינן: אלא הדר ביה רבי עקיבא מדרשה זו. וחזר למעט ביכורים משום שאינם נאכלים בכל מושבות, כדרבי יוסי הגלילי.

דתניא: יכול יצא אדם ידי חובתו במצת בכורים? - תלמוד לומר: "בכל מושבותיכם תאכלו מצות". מצה הנאכלת בכל מושבות יוצאים בה. יצאו בכורים, שמשום שאין נאכלים בכל מושבות אלא בירושלים, אין יוצאין בהם.

יכול שאני מוציא משום כן אף מצת מעשר שני בירושלים? שהרי אף היא אינה נאכלת בכל מושבות אלא בירושלים ^[2]. ואחר שנכנסה לירושלים, שוב אינה מתחללת, ואין לה היתר לאוכלה חוץ לירושלים. שהרי משקלטו מחיצות העיר את המעשר שני, מדרבנן ^[3] שוב אינו מתחלל. ואם כן, לא יצאו בה ידי חובה ^[4] - לא כן הוא.

שהרי תלמוד לומר: "מצות" בלשון רבים, אף מצות מעשר שני ריבה.

והוינן בה: ומה ראית לרבות מצת מעשר שני מ"מצות", ולהוציא מצת בכורים מ"מושבותיכם"? נימא איפכא. ויתמעט מעשר שני מ"מושבותיכם", ויתרבו בכורים מ"מצות".

ומשנינן: מרבה אני מעשר שני, משום שלפעמים יש לו היתר להיאכל בכל מושבות על ידי חילול, אף לאחר שנכנס לירושלים. וכדרבי אלעזר המובא בסמוך.

ומוציא אני בכורים שאין להן היתר להיאכל בכל מושבות חוץ לירושלים, בשום אופן, שהרי אין פדיון לביכורים.

דאמר רבי אלעזר: מנין למעשר שני שנטמא ונאסר באכילה, שפודין אותו אפילו כשהוא כבר בירושלים? - תלמוד לומר בו: "כי לא תוכל שאתו וגו' ונתת בכסף, וצרת הכסף בידך, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך". ואין "שאת" אלא אכילה. כמו שנאמר ביוסף ואחיו, "וישא משאות מאת פניו אליהם". שהביא לפניהם מאכלים.

והכי דרשינן לקרא: אם נטמא המעשר ושוב אינך יכול לאוכלו, פדהו בכסף. ויתקדש הכסף בקדושת מעשר שני. ואחר כך תחלל את הכסף בירושלים על אוכל, ותאכלנו בקדושת מעשר שני.

[מיהו, פשטא דקרא לא בהכי איירי. אלא במי שהוא רחוק מירושלים, ואינו יכול לשאת את המעשר עצמו לירושלים. שהוא מחללו על מעות, ומביאם לירושלים].

ומאחר שמצינו במעשר שני שנטמא, שיש לו חילול אף בירושלים, שוב קרינן ביה "יש לו היתר במושבות", אף כשהוא טהור. הלכך יוצאים בו בירושלים ידי חובת מצה.

ומסיימת הגמרא את ההוכחה לכך שחזר בו רבי עקיבא ממה שמיעט ביכורים מהיקש מצה למרור:

הרי מבואר בברייתא הנ"ל, דדוקא בכורים ממעטינן מ"בכל מושבותיכם". אבל במצת מעשר שני יוצאים ידי חובה. ומאן שמעת ליה דאמר במעשר שני, דנפיק ביה ידי מצה? - הלא רבי עקיבא אמר כן. דאילו רבי יוסי הגלילי ממעט אף מעשר שני, כדאיתא לעיל. אלמא, הך ברייתא אזלא כרבי עקיבא. וקממעיט להו לביכורים מ"בכל מושבותיכם", ולא מהיקש מצה למרור. שמע מינה, הדר ביה רבי עקיבא מההוא היקשא.

ותו הוינן: ורבי יוסי הגלילי, למה הוא צריך למעט בכורים מ"בכל מושבותיכם"? תיפוק ליה מ"לחם עוני". שהרי מהאי קרא מיעט לעיל מעשר שני. דדוקא מי שנאכל ב"אוני" [אנינות], יוצאים בו ידי חובת מצה. יצא זה מעשר שני שאין נאכל באנינות, אלא בשמחה. והכי נמי ימעט בכורים, לפי שאינם נאכלים באנינות.

ומשנינן: רבי יוסי הגלילי סבר ליה כרבי שמעון, ומתיר לאכול בכורים באנינות.

וכדתניא: ביכורים אסורים לאונן.

ורבי שמעון מתיר.

והוינן בה: מאי טעמא דרבנן האוסרים אכילת ביכורים לאונן?

ומשנינן: משום דכתיב, "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרבך וצאנך, וכל נדריך אשר תדור, ונדבותיך ותרומת ידך". ורישא דקרא מישתעי במעשר שני, שאינו נאכל אלא בירושלים.

ואמר מר: "תרומת ידך" דכתיב בסיפא דקרא, אלו בכורים. דהא כתיב בהם "יד". שנאמר "ולקח הכהן הטנא מידך". ללמד, שאף הם אין נאכלים אלא בירושלים. הרי דאיתקש ביכורים למעשר שני. מה מעשר שני אסור לאונן, כדכתיב ביה "לא אכלתי באוני ממנו", אף ביכורים, אסור לאונן לאוכלם.

ורבי שמעון מתיר בכורים לאונן, משום ד"תרומה" קרינהו רחמנא בהאי קרא. כדכתיב, "תרומת ידך". מה תרומה מותרת לאונן [כדדרשינן מ"וכל זר לא יאכל קדש", זרות אמרתי לך, ולא אנינות], אף בכורים מותר לאונן. ותו הוינן: ורבי שמעון, נהי דהיקיש בכורים למעשר לית ליה, מכל מקום יאסרו לאונן, משום ד"שמחה" מיהא מיכתב כתיבא בהו. כדכתיב בסוף פרשת ביכורים, "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך"! ונדרוש מהא לאסור את האונן בביכורים, לפי שאינו בשמחה.

ומשנינן: ההוא "ושמחת", לזמן שמחה הוא דאתא! שהמביא ביכורים לעזרה, קורא פרשת "ארמי אובד אבי". כדכתיב "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך, ארמי אובד אמי וגו'". ומדכתיב "ושמחת", ילפינן דאין מצות קריאה נוהגת אלא בזמן שהאדם שמח בתבואתו.

כדתנן: מעצרת ועד החג [משבועות עד סוכות], מביא ביכורים, וקורא פרשת "ארמי אובד אבי"! לפי שעצרת היא זמן קצירת התבואה. והחג הוא זמן לקיטת התבואה ואסיפתה. ובתוך הזמן הזה לבו שמח בתבואתו.

מהחג ועד חנוכה, מביא ביכורים. אבל אינו קורא בזמן הבאתם פרשת "ארמי אובד אבי"! לפי שכבר אינו זמן שמחה.

ומחנוכה ועד עצרת, אינו זמן הבאת ביכורים כלל. כדדרשינן בסיפרי, "אשר תביא מארצך" - כל זמן שמצויים הפירות על פני ארצך, שעדיין לא כלו לחיה מן השדה, אתה מביא ביכורים. ומחנוכה ואילך כבר אינם מצויים הפירות בשדה ^[5].

תנו רבנן: כתיב במצה "לחם עוני". וממעטינן, פרט לחלוט [במים רותחים ^[6]]. ופרט למצה העשויה בצורת אשישה [גלוסקה גדולה], שאין יוצאין בהן, לפי שהן חשובות, ואינן "לחם עוני" ^[7].

יכול לא יצא אדם אלא בפת הדראה [פת קיבר, שניטל כל הדרה. והיא פת העשויה מסובין ^[8]], שדוקא היא קרויה "לחם עוני", אבל לא יצא בפת נקיה?

תלמוד לומר: "מצות" בלשון רבים, אף שאר מצות ריבה. ואפילו כמצות של שלמה המלך, שהיו עשויות מסולת נקיה.

אם כן, מה תלמוד לומר "לחם עוני"? - פרט לחלוט ואשישה.

והוינן בה: ומאי [מהיכן] משמע דהאי "אשישה", לישנא דחשיבותא היא?

ומשנינן: מדכתיב בדוד [ביום ששב ארון ה' לעיר דוד], "ויחלק לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אישה, לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת, וילך כל העם איש לביתו".

ואמר רב חנן בר אבא: "אשפר", הוא אחד מששה שבפר! כלומר, נתח בשר שהוא שישית פר.

"אשישה", היא גלוסקה גדולה ששעורה הוא אחד מששה שבאיפה!

ופליגא רב חנן אדשמואל. דאמר שמואל: אשישה אינה דבר מאכל כלל, אלא היא גרבא דחמרא [איפת יין]. וכדכתיב "ואהבי אשישי ענבים". שאמר ה' אל הושע על ישראל, שהם פונים לאלהים אחרים, ואוהבים הם אשישי ענבים. אלמא, "אשישה" מדת יין היא.

תנו רבנן: אין אופין פת עבה בפסח! שמחמת שהיא עבה, אי אפשר לשומרה מחימוץ - דברי בית שמאי.

הערות

^[1] ואין להקשות, דאם כן נוציא אף שאר מיני דגן, שהרי יש במינן ביכורים [שכוסמין מין חיטין, ושיפון ושבולת שועל מין שעורים], שהרי בהכרח המצה באה מן הדגן. דהא "לחם" בעינן. ואם כן אין למעט אלא חיטין ושעורים שמהם עצמם מביאים ביכורים. ולא כוסמין ושיפון שאין מביאים מהם ביכורים. תוספות, על פי הפני יהושע. וכן מוכח מהגהת המהרש"ל בתוספות. אבל המהרש"א כתב, דהניחו התוספות דבריהם בקושיה. והנראה מדבריו, דמביאין ביכורים אף מכוסמין. לפי שהם מין חיטים. וקצת יש להביא ראיה דהיכא דכתיב "חטים" אין כוסמין בכלל, מדכתיב "והחטה והכוסמת לא נכתה". ומדאיצטריך למיכתב תרוייהו, משמע דאינם זה בכלל זה. וכן נראה מהא דאין מביאים מנחה מן הכוסמין, ולא מנחת העומר משיפון ושבולת שועל. ואם כן, מסתבר דאין מביאים מהם ביכורים. רש"ש. ויעוין שם עוד באריכות דבריו.

^[2] ואין זה אלא בזמן בית עולמים. אבל בזמן נוב וגבעון היה נאכל המעשר בכל ערי ישראל. תוספות.

^[3] רש"י. והנראה מדבריו, דאין יוצאים במעשר שני רק מדרבנן. ואף דמדאורייתא נאכל בכל מושבות, מדרבנן מיהו נכלל בדרשה זו. [אכן להמבואר במהרש"א לעיל, דטבל דעציץ נקוב לא נכלל במיעוט זה, צריך עיון]. מיהו צריך עיון גדול, אי כל פסולו הוא רק מדרבנן איך אפשר לרבותו מדרשה ד"מצות מצות ריבה". והרי מדאורייתא בין כך יוצאים בו. רבי עקיבא איגר. ואף תוספות לקמן כתבו כן בפירוש השני. אבל כאן כתבו, דלא איצטריך לאוקמה כרבי אליעזר, אלא למאן דאמר מחיצה לקלוט דאורייתא [שאחר שנכנס למחיצות העיר, מדאורייתא אינו יכול להוציאו חוץ לירושלים ולפדותו]. אבל למאן דאמר דאין דין זה אלא מדרבנן, אתי שפיר לכולי עלמא. שהרי מדאורייתא יכול להוציאו ולפדותו מחוץ לעיר. ושפיר קרינן ביה "נאכל בכל מושבות. ולכאורה תליא בספיקו של רמי בר חמא, לקמן לט ב. רש"ש. מיהו, רבי אליעזר מצי סבר אף כמאן דאמר, "מחיצות לקלוט לאו דאורייתא". ואיצטריך קרא למעשר שנטמא, להתיר לפדותו אף בתוך ירושלים. שם. ויעוין במהר"ם חלאווה שכתב, דמשום פדיון דחוץ לירושלים, לא חשיב היתר בכל מושבות. מפני שכשנפדה, שוב אין הוא מעשר שני, אלא קדושתו נתפסת במעות. מה שאין כן בנטמא בירושלים, שהוא נמצא במקום שנאכל, וכבר חל בו שם מעשר, חשיב שפיר יש לו היתר במושבות על ידי פדיון.

^[4] רש"י. אבל מתוספות יש לדקדק, דהוה אמינא דמעשר שני אין לו היתר במושבות, משום שכל זמן שלא נפדה אין לו היתר אלא בירושלים. רבי עקיבא איגר.

^[5] וצריך עיון, הא לקמן [נג] מבואר, דאוכלים בענבים של שביעית עד הפסח של שנה שמינית. ובזיתים עד העצרת. ואף התם תליא בזמן שכלו לחיה מן השדה. וצריך לומר דבחנוכה כלים מינים אחרים, כגרוגרות או תמרים. רש"ש. וכבר תמה החזון איש, למה לא נאמר בביכורים זמן לכל מין ומין בפני עצמו, כמו בשביעית.

^[6] וצריך לומר דאיירי בחלטו לאחר הלישה. שאם לא כן, בלאו הכי אין יוצאים בו. דהא לא אתי לידי חימוץ, ולא שייכא ביה שימור דלישה. וכמו שכתב הרמב"ן בשם הירושלמי [הובא לעיל לו א בהערה 4]. חזון איש.

^[7] ומדפסל דוקא משום "לחם עוני", משמע דאיקרי לחם. ולא דמי ל"חלת המסרת" דלקמן, דלא איקרי "לחם" כלל, ופטורה מן החלה. ואף דהתם נמי מפרשינן לה בחלוט, התם איירי בבלילתו רכה. והכא בבלילה עבה. תוספות. והוא על פי דרכם לקמן לז ב, דסגי או בלישה לחוד או באפיה לחוד להחשיבו לחם. [וגם הרא"ש תירץ כן. וצריך עיון, הרי אית ליה כשיטת הר"ש [לקמן לז א, בהערה 4], דבלא אפיה אינה קרויה לחם, אף בבלילה עבה. וצריך לומר, דאיירי כשגילגלה על מנת לאפותה. ואחר כך נמלך עליה לבשלה. דבכהאי גוונא, לכולי עלמא קרויה לחם. מיהו, למאי דכתב המגן אברהם בסימן קסח סקל"ב, דאף בכהאי גוונא אינה קרויה לחם אלא לענין חלה בלבד, ולא לענין "המוציא", עדיין קשיא. קרבן נתנאל]. עוד תירצו, דלבסוף חזר ואפאו בתנור. מיהו הקשו, דביבמות מ א איתא, דאף דמתחלה חלטו, לאחר שאופהו בתנור קרינן ביה "לחם". ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. ויש לומר, דהתם נמי איירי בבלילה רכה. דקודם אפיה לאו לחם הוא כלל. ורק לאחר אפייתו נעשה לחם. הלכך חשיב שפיר "לחם עוני". שכל זמן שלא נחשב לחם, לא הפקיעה ממנו החליטה תורת "לחם עוני". תוספות. ורב האי פירש, ד"חלוט" דהתם היינו בשמן, כחלוט של בעלי בתים. אבל חלוט ברותחין, יוצאים בו. ובעל המאור כתב, דההיא דיבמות איירי בחזר ואפאה בתנור. דבכהאי גוונא שפיר חשיב "לחם עוני". והכא איירי כשלא חזר ואפאה. ובאמת פסולה משום דלא איקרי "לחם" כלל. ולא נקיט "עוני", אלא משום אשישה. והרמב"ן במלחמות ה' כתב ליישב, דתרי גווני חליטה נינהו. אם חולט את הקמח כדי ללבנו, אינו קרוי "לחם עוני". אבל אם חולטו כדי שיאפה בתנור אפיה מועטת, שפיר קרינן ביה "לחם עוני". שכן דרך העניים.

^[8] רש"י ורי"ף. ותמהו הראשונים, הא לקמן קתני דיוצאים בפת הדראה. ואילו בפת סובין אין יוצאים. שהרי אינו חייב בחלה, כדתנן בפרק שני דחלה. ובמצה בעינן "לחם", דומיא דחלה. ופירש הרמב"ן, ד"הדראה" הוא מלשון ה"כינה" שבתבואה. והיא התולעת הנעשית בתבואה. והפת הנעשית מתבואה מתולעת זו, היא גרועה. ועלה קאמר "יכול אין יוצאין אלא בפת הדראה". ויעוין ברא"ש שכתב ביישוב שיטת רש"י והרי"ף, שאף הם לא נתכוונו לפת העשויה מסובין לבד. אלא מקמח שלא הוציא ממנו את הסובין.

אוציא חיטין ושעורין שיש במינן ביכורים ולא יעשו מהם מצות. תלמוד לומר: "מצות מצות" ריבה — שאפשר לצאת בכל דבר הקרוי מצה. ושואלים: אי [אם] אמנם "מצות מצות" ריבה הכתוב, אם כן, אפילו מצות שנעשו מחיטי ביכורים נמי [גם כן] בכלל זה! ומשיבים: אמנם כן הוא, והדר ביה [חזר בו] ר' עקיבא מדבריו ואף הוא לומד מן הכתוב "בכל מושבותיכם".

דתניא [שהרי שנינו בברייתא] יכול יצא אדם ידי חובתו במצת ביכורים — תלמוד לומר "בכל מושבתיכם תאכלו מצות" משמעו: מצה הנאכלת בכל מושבות יוצאים בה, ויצאו ביכורים שאינן נאכלין בכל מושבות אלא בירושלים בלבד. יכול שאני מוציא אף מעשר שני מכלל הראוי למצה תלמוד לומר: "מצות מצות" ריבה.

ושואלים: ומה ראית לרבות מעשר שני מלשון "מצות מצות" ולהוציא ביכורים? ומשיבים: מרבה אני מעשר שני שיש לו באופן כלשהו היתר בכל מושבות, כדברי ר' אליעזר המובאים להלן ומוציא אני ביכורים שאין להן כלל היתר בכל מושבות.

שאמר ר' אליעזר: מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו היה בירושלים, וכיון שנפדה מותר איפוא להוציאו משם, תלמוד לומר שנאמר במקרא "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלהיך" (דברים יד, כד),

ולמדנו בגזירה שוה שאין "שאת" אלא אכילה — שנאמר "וישא משאת מאת פניו" (בראשית מג, לד), והוא מפרש איפוא "לא תוכל שאתו" — לא תוכל לאכלו, שמעשר שנטמא ואי אפשר לאכלו אף הוא יש לו תקנה על ידי פדיון כמעשר המצוי במקום רחוק, ואם כן נמצא שיש תקנה למעשר שני שייאכל בכל מושבות ישראל.

ולענייננו: את מאן [מי] שמעת ליה [אותו] שאמר במעשר שני נפיק ביה [יוצא בו] ידי מצה? ר' עקיבא הוא, ובכל זאת קממעיט להו [הוא ממעט אותם] את הביכורים ממה שנאמר "בכל מושבתיכם", שמע מינה הדר ביה [נלמד מכאן שחזר בו] ואף הוא לומד הלכה זו כדרך שלמד אותה ר' יוסי הגלילי.

ושואלים: ור' יוסי הגלילי מדוע למד הוא מ"בכל מושבותיכם"? תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו מאותו כתוב ראשון — "לחם עני" שהוא לומד ממנו שמצה נעשית רק ממה שנאכל אף באוני, יצא זה המעשר שאין נאכל אלא בשמחה, ומדוע לא ילמד מכך אף ביכורים שאף הם אינם נאכלים אלא בשמחה!

ומשיבים: סבר ליה [סבור הוא] כר' שמעון הסבור שאכילת ביכורים מותרת אף לאונן. דתניא [שהרי למדנו בברייתא]: ביכורים אסורין לאונן (מי שמת לו מת בו ביום), ור' שמעון מתיר.

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים] — דכתיב [שנאמר] "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך" (דברים יב, יז), ואמר מר [החכם]: "תרומת ידך" — אלו ביכורים, ונמצא דאיתקש [שהושווה] ענין ביכורים למעשר, וכך נלמד: מה מעשר אסור לאונן כמפורש בתורה — אף ביכורים אסור לאונן.

ור' שמעון אומר: ביכורים תרומה קרינהו רחמנא [קרא אותם המקרא] ולכן דינם כתרומה; מה תרומה מותרת לאונן — אף ביכורים מותר לאונן.

ושואלים: ור' שמעון נהי דהיקיש לית ליה [אם אמנם שהיקש אין לו] ואינו לומד מהיקש לענין זה, אבל שמחה מיהא מיכתב כתיבא בהו [על כל פנים כתובה בהם] בביכורים, דכתיב [שנאמר] בהם "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך" (דברים כו, יא)?

ומשיבים: ההוא [אותו] מקרא לא לצוות שיהיו הביכורים נאכלים במצב של שמחה אלא לזמן שמחה הוא דאתא [שבא] ללמדנו, שזמן הבאת ביכורים הוא בזמני השמחה, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: מזמן העצרת (חג השבועות) ועד החג (סוכות) — מביא ביכורים וקורא את הקריאה הכתובה לכך בתורה, שזמן זה הוא זמן שמחה עת קציר ובציר, מהחג ועד חנוכה אמנם מביא ביכורים ואולם אינו קורא.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: "לחם עני" — פרט לחלוט, לחם שלאחר אפייה חזר ונתבשל במים חמים ויש בו חשיבות, ולאשישה (עוגה גדולה ויפה). יכול לא יצא אדם ידי חובתו באכילת מצה אלא בפת הדראה (פת קיבר, מקמח גס) תלמוד לומר "מצות מצות" — ריבה, ואפילו כמצות של שלמה המלך מסולת נקיה, אם כן מה תלמוד לומר "לחם עני" — לא להוציא פת נקיה אלא פרט לחלוט ולאשישה.

ושואלים: ומאי משמע דהאי [ומה משמעות שזו] אשישה לישנא דחשיבותא [לשון חשיבות היא] דכתיב [שנאמר] בדוד כשהעלה את הארון "ויחלק לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אשה לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת וילך כל העם איש לביתו" (שמואל ב' ו, יט),

ואמר רב חנן בר אבא: "אשפר" — שנתן לכל אחד מנת בשר כדי אחד מששה בפר, ו"אשישה" — שנתן להם עוגה שכמותה אחד מששה באיפה. ומעירים כי ביאור זה פליגא [חלוק] על פירושו של שמואל, שאמר שמואל: "אשישה" שבפסוק זה כוונתו — גרבא דחמרא [כד יין], דכתיב [שכן נאמר] במפורש: "ואהבי אשישי ענבים" (הושע ג, א).

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אין אופין פת עבה ביום טוב בפסח שמפני עוביה עלולה להחמיץ, אלו דברי בית שמאי,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

I would then think this comparison excludes wheat and barley, which are from a species that are brought as first fruits and should therefore not be used for the mitzva of matza. Therefore, the verse states: “Matzot,” “matzot” (Deuteronomy 16:3, 8) to amplify and teach that any matza is acceptable for this mitzva. The Gemara asks: If the repetition of matzot matzot comes to amplify this halakha that any matza is fit for Passover use, it should also include matza prepared from first-fruit wheat. The Gemara answers: This is indeed true, and Rabbi Akiva retracted his statement. He too derives the halakha from the verse: “In all of your habitations.”

As it was taught in a baraita: I might have thought that a person can fulfill his obligation with matza from first fruit; therefore the verse states: “In all of your habitations you shall eat matzot” (Exodus 12:20). The verse indicates that one can fulfill his obligation with matza that may be eaten in all habitations. It excludes first fruits, which may not be eaten in all habitations, but only in Jerusalem. I might have thought that I should also exclude second-tithe produce as fit for matza; therefore the verse states: “Matzot,” “matzot.” As stated above, this repetition serves to amplify, and it includes second tithe in the materials that may be used in the preparation of matza.

The Gemara asks: And what did you see that led you to include second-tithe produce due to the words matzot matzot but to exclude first fruits? The Gemara explains: I include the second tithe, which has a means by which it may be permitted to be eaten in all habitations, in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as will be explained. And I exclude first fruits, which do not have, under any circumstances, a manner by which it is permitted to eat them in all habitations.

The Gemara explains: As Rabbi Eliezer said: From where is it derived with regard to second-tithe produce that became ritually impure, that one may redeem it even in Jerusalem? Second-tithe produce that has been redeemed may be removed from the city. The verse states: “And if the way is too long for you, so that you are not able to carry it [se’eto], because the place is too far from you, which the Lord your God shall choose to set His name there, when the Lord your God shall bless you” (Deuteronomy 14:24).

And it is derived by means of a verbal analogy that this carrying [se’et] is nothing other than eating, as it is stated: “And portions [masot] were taken to them from before him” (Genesis 43:34). In light of this parallel language, the Gemara understands the phrase “so that you are not able se’eto” to mean: So that you are not able to eat it. Like second-tithe produce that has not yet been taken into Jerusalem, second-tithe produce in the capital that cannot be eaten due to ritual impurity can be redeemed and taken out of the city. Consequently, second tithe can indeed be considered food that may be eaten “in all of your habitations.”

The Gemara applies this discussion to the issue at hand: Who did you hear that said: One can fulfill his obligation to eat matza with second tithe? It is the opinion of Rabbi Akiva, and yet he excludes first fruits due to the expression: “In all of your habitations.” Learn from this that Rabbi Akiva retracted his opinion and accepted Rabbi Yosei HaGelili’s derivation.

The Gemara asks: And Rabbi Yosei HaGelili, why does he learn this halakha from the phrase: “In all of your habitations”? Let him derive it from the phrase: Leḥem oni (Deuteronomy 16:3). Rabbi Yosei HaGelili derives from this expression that matza must be prepared from produce that can be eaten in a state of acute mourning; that excludes this second tithe, which may be eaten only in a state of joy. This exposition should apply to first fruits as well, as they must also be eaten in a state of joy.

The Gemara explains: Rabbi Yosei HaGelili maintains in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that an acute mourner may eat first fruits. As it was taught in a baraita: First fruits are prohibited to an acute mourner, and Rabbi Shimon permits an acute mourner to eat first fruits.

The Gemara explains this dispute: What is the reason for the Rabbis’ opinion, which maintains that an acute mourner may not eat first fruits? As it is written: “You may not eat within your gates the tithe of your corn, or of your wine, or of your oil, or the firstlings of your herd or of your flock, nor any of your vows which you vow, nor your free-will offerings, nor the offering of your hand” (Deuteronomy 12:17). And the Master said: “The offering of your hand,” these are first fruits, as this verse compares first fruits to the second tithe: Just as the second tithe is prohibited to an acute mourner, as stated explicitly in the Torah, so too are first fruits prohibited to an acute mourner.

And Rabbi Shimon says in response to this contention: First fruits are called teruma by the Merciful One and therefore their status is like that of teruma: Just as teruma is permitted to an acute mourner, so too first fruits are permitted to an acute mourner.

The Gemara asks: And Rabbi Shimon, although he does not accept this juxtaposition of first fruits and second tithe, in any case the word joy is written with regard to first fruits, as it is written: “And you shall rejoice in all the good that the Lord has given you and your household” (Deuteronomy 26:11). In light of this, how can Rabbi Shimon permit an acute mourner to eat first fruits?

The Gemara answers: Rabbi Shimon does not learn from that verse that one must eat first fruits while he is personally happy; rather, it comes to teach us that first fruits should be eaten during the period of rejoicing. As we learned in a mishna: From Shavuot until Sukkot, one brings first fruits and recites the prayers of thanks to God that appear in the Torah. From Sukkot until Hanukkah one may bring first fruits, but he does not recite the portion from the Torah. This mishna states that the ideal time for bringing first fruits to the Temple is during the joyous harvest season, from which it may be inferred that this verse is not referring to personal joy of the one bringing the first fruits, but rather to the period of communal joy.

The Sages taught that the phrase poor man’s bread [leḥem oni] excludes matza that was boiled [ḥalut] in hot water after it was baked, which is considered to be a relative delicacy; and this expression also excludes matza that was baked as a large cake [ashisha]. I might have thought that a person fulfills his obligation to eat matza only with coarse [hadra’a] bread; therefore, the verse states: “Matzot,” “matzot,” which serves to amplify and include matza prepared with fine-grade flour. And in fact, one could fulfill his obligation even with matzot like those of King Solomon, which were prepared from the finest sifted flour. If so, what is the meaning when the verse states: “Poor man’s bread”? This phrase comes to exclude boiled matza and large cakes, but it does not exclude matza prepared from refined flour.

The Gemara asks: From where may it be inferred that ashisha is an expression that indicates importance? As it is written with regard to King David’s celebration after he brought the Ark of the Covenant to Jerusalem: “And he dealt among all the people, among the whole multitude of Israel, both to men and women, to every one a cake of bread, and an eshpar, and an ashisha, and all the people departed, every one to his house” (II Samuel 6:19).

And Rav Ḥanan bar Abba said: The word eshpar refers to a portion of meat equivalent to one-sixth of an ox, and the word ashisha refers to a cake prepared from one-sixth of an eipha of flour. And this interpretation disputes the opinion of Shmuel, as Shmuel said: Ashisha means a jug of wine, as it is written: “And those who love the jug [ashishei] of grapes” (Hosea 3:1).

The Sages taught: One may not bake thick bread on the Festival, on Passover, as it might be leavened before it has a chance to bake; this is the statement of Beit Shammai.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר יכול יוצא אדם ידי חובתו בבכורים כו' בא ר"ע למעט הבכורים ממצה וממרור ואמר בעינן מצה כמרור מה מרור אין מביאין ממנו בכורים כי ירק הוא ולא פירי כך מצה אין מביאים מן הבכורים ואקשי' אי הכי דמי שהוכשר למרור הוא שהוכשר למצה יש לומר [אי מה מרור] אין במינו בכורים כי ירק הוא ואין בכל מיני ירק בכורים ואף מצה בעינן דבר שאין במינו בכורים אוציא חטים ושעורים שיש במינן בכורים דתנן אין מביאי' בכורים חוץ משבעת המינים. ופרשי' בגמ' דהני שבעת המינים הן חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון זית ותמרים ת"ל מצות מצות ריבה אפי' בכורים יוצא אדם בהן והדר ביה ר' עקיבא והודה לר' יוסי הגלילי דקא ממעט לבכורים מבכל מושבותיכ' דתניא יכול יהא אדם יוצא בבכורים ת"ל בכל מושבותיכם תאכלו מצות מצה הנאכלת בכל מושבות יצאו בכורים שאין נאכלים בכל מושבות וכו' ואוקימנא לר' עקיבא מדקא ממעט לבכורים ממושבות ש"מ הדר ביה מההיא דתניא מצות מצות ריבה חטים ושעורים אע"פ שיש במינן בכורים:

מאי טעמא דרבנן דפליגי על ר' שמעון דאמרי בכורים אסורים לאונן ואמרי' דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ואמר מר ותרומת ידך אלו הבכורים הקישן הכתוב למעשר ובמעשר כתיב (דברים כו יד) לא אכלתי באוני מה מעשר אסור לאונן אף בכורים אסורים לאונן. ור' שמעון אמר לך התורה קרנהו תרומה מה תרומה מותרת לאונן דתניא בהדיא בגמרא יבמות פ' הערל אונן אסור במעשר ומותר בתרומה ובפרה טבול יום אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר כו' אף בכורים מותרין לאונן [והא] דכתיב בבכורים ושמחת בכל הטוב וגו' לאו למעוטי אונן הוא דאתא אלא ללמדך שאין מביאין בכורים [וקורין] אלא עד זמן שמחה והן ימי החג:

ת"ר לחם עוני פרט לחלוט ואשישה יכול לא יצא אלא בפת הדראה בלבד כלומר פת סובין שאוכל העני ת"ל מצות מצות ריבה אפי' כמצת שלמה שהיתה סלת יוצא בה לא מיעטה התורה אלא מצה עשירה כגון חלוט ואשישה והני מילי בלילה הראשון דגרסי' בירושלמי אר"י בן לוי אותו כזית שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח צריך שלא יהא בו משקין. ר' ירמיה אומר למצוה ר' יהודה בן פזי אומר לעיכוב היתיב [ר' בון בר חייא] והתנן חלות תודה ורקיקי נזיר יוצאין בהן והא אית בהו משקין אמר ר' יוסי תמן רביעית היא ומתחלקת לכמה מינין:
יוצאין בפסח במצה עבה עד טפח כלחם הפנים ובמצה נא עד כדי שתפרס ולא תעשה גידין גידין:

תנו רבנן אין אופין פת עבה וב"ה אומרים מותר וכו' עד מאי פת עבה פת מרובה. כתב הרי"ט ז"ל דהא דלא אוקמה בפחות מטפח היינו משום דלא משמע ליה דאיכא מאן דשרי בפסח פת עבה יותר מן הנהוג כי היכי דתיהוי בה פלוגתא וכיון דאפיקתיה מטפח ולא אוקמו לן בגמ' שיעורא אחרינא להתירא לית לן למיעבד פת עבה כלל וזהו שנהגו העולם לעשות מצה של חובה דקה ומ"מ איפשר דבדיעבד לא אסרו עד טפח ע"כ בשם הרא"ה ז"ל:

הבכורים אסורין לאונן כמעשר שנאמר לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ותרומת ידך ודרשו בו ותרומת ידך אלו הבכורים ונמצא שהוקשו למעשר מה מעשר אסור לאונן אף בכורים כן אבל התרומה מותרת לאונן שנאמר בה וכל זר לא יאכל קדש וגו' זרות אמרתי לך ולא אנינות ולענין בכורים אין מביאין אותם קודם עצרת ולא מחנוכה ואילך ואף זמנים אלו אינם שוים אלא כל שמעצרת עד החג מביא וקורא מן החג עד חנוכה מביא ואינו קורא כמו שיתבאר במקומו:

עיסה שחלטה ברותחין אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ולא משום מצה עשירה אלא מפני שאינה בכלל לחם שאין לחם אלא האפוי בתנור ומה שאמרו ביבמות פרק החולץ מ' א' האי חלוט מצה הוא למאי הלכתא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח פירשוה גדולי הפוסקים בשאפוה אחר חליטתה בתנור או באלפס ולדעת זה מה שאמרו לחם עוני פרט לחלוט ואשישה כך פירושו לחם פרט לחלוט עוני פרט לאשישה ואשישה היא עוגה גדולה ונכבדת ומ"מ יש מפרשים את שתיהן משום עוני והחלוט אצלם דבר חשוב ונעשה לעונג בתבלין ומיני מתיקה ואיסורו משום מצה עשירה וזה שאמרו ביבמות מצה היא פירושו בחלוט במים לבד:

מאחר שכן שמא אתה אומר שלא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה ר"ל שניטלה הדראתו והוא קמח לבן היוצא ראשון בשעת הריקוד ונשאר הקמח השני הנקרא בלשון חכמים סובין ובלשון לועזות פלאיישו"ל ת"ל מצות מצות ריבה אפי' כמצתו של שלמה ר"ל כל אחד כפי מה שרגיל בו ולא נאמר עוני אלא למיעוט האשישה שהיא גדולה ונכבדת עשויה שלא כדרך הרגיל להתכבד בה לפני גדולים ולפי דרכך למדת שפת הדראה הוא פת סובין ואף גדולי הפוסקים כתבו פי' פת הדראה פת סובין ויש מתמיהים מפני שחושבים שהסובין הוא מורסן ומתוך כך כתבו על גדולי הפוסקים שאין דעתם לומר פת סובין לבד שהרי פת סובין אינו חייב בחלה אלא פירושו פת עם סובין כלומר שלא ניטל הסובין ממנו ושבוש הוא שהסובין ודאי חייב הוא בחלה שהרי במסכת חלה אמרו חמשת רבעים קמח חייבת בחלה הן ושאורן וסובנן ומורסנן כלומר השאור שנתחמצה בו העיסה והסובין והמורסן שבה כגון שלא נתרקד הכל מצטרף לחלה ופי' שם דוקא בשהכל שם שאף זו דרך לישה הוא כמו שאמרו שכן עני אוכל פת בלוסה אבל אם ניטל מורסנן והחזירו לתוכה אינו מצטרף ומאחר שלא אמר כן אלא במורסן אלמא שהסובין מיהא בר חלה הוא ואפי' החזירו מצטרף כל שאין מקפיד על תערובתו כמו שיתבאר שם והרי למדת שסובין ומורסן שני דברים הם ושהסובין בר חלה אבל לא המורסן וזהו שביארנו שהקמח השני הוא הנקרא סובין והשלישי שאדם נותנו לתרנגולין הוא נקרא מורסן והראשון הלבן נקרא פת נקיה ואותו שלא נתרקד כלל אלא שהכל בתוכו נקרא פת קיבר וכבר ביארנו דברים אלו בשני של חלה וי"מ בהדראה שנתלעו מצד שהתולעת שבחטים נקרא דירה:

אין אופין בפסח פת עבה יותר מדאי לכתחילה מפני שרוב עביו מעמיד את לחלוחו ומעכבו והעיסה מתחממת בעצמה וקרובה לבוא לידי חמוץ ועובי זה שיעורו בטפח הא פחות מטפח מותר לעשותו לכתחלה ואע"פ שלחם הפנים היה צריך שיעור שלא יחמיץ והיה עביו טפח אם אמרו בפת עמלה לא נתיר בפת שאינה עמלה שהעמילה העיסה משתמרת בה הרבה מן החמוץ עד שלא היו צריכים ללישה מועטת ואע"פ שהיו לשים אותם אחת אחת ונמצאת לישתן בעיסה מועטת לא שהרי אמרו כל אחת היתה שני עשרונים ולא עוד אלא שאף לישתן אחת אחת לא מחשש חמוץ שהרי באפייה אין חשש חימוץ ולא היו נאפות אלא שתים שתים וכן שתי הלחם שהן חמץ ונילושות אחת אחת אלא שכך למדוה מן המקרא ומ"מ העמלה מעכבת החמוץ הרבה וכן אם אמרו בעצים יבשים ובזריזים ובתנור חם ר"ל שמתבער בכל יום ובתנור של מתכת אין ראוי לומר כן בשאין זריזים ובעצים לחים ובתנור צונן ובתנור של חרס הא בשאר ימים טובים אופין פת עבה וכמו שביארנו בשני של יום טוב שאופין פתין וגריצין אע"פ שיש טורח יתר:

בד"ה אוציא חטה כו' [וא"ת] א"כ נוציא כל ה' כו' ואנו לחם כו' עכ"ל כל זה מדברי קושייתם דהיאך ס"ד למימר אוציא חטין כו' דא"כ אמעיטו גם כל שאר ה' מינין ואנו במצה לחם בעינן כו' וע"כ דלית לן למעט אלא בכורים גופייהו ולא במינן בכורים ומצינו בלשון תוס' וא"ת כו' ונשאר בקושיא והגהת מהרש"ל בזה אין מובן לי ודו"ק:

בד"ה אי מצות כו' אי מרבינן הא מרבינן כו' עכ"ל ומיהו היקשא אהני לן כדלקמן מה מצה מין זרע אף מרור כו' וק"ל:

בד"ה דאמר ר"א כו' כדתנן בפ' בתרא דזבחים באו לנוב כו' ומעשר שני נאכלין כו' עכ"ל כצ"ל בכל נוסחת משנה שלפנינו לא הוזכר מעשר שני ועיין שם בתוס' ולקמן בחדושינו וק"ל:

בד"ה מאן שמעת ליה כו' א"א דלא דרשי המקרא לשום דרשה עכ"ל ואע"ג דאיכא למימר דדרשי נמי המקרא כר' עקיבא שעונין עליו דברים הרבה מ"מ כיון דלא שמעינן מינייהו הכי בהדיא אפשר דדרשי המקרא כר"י הגלילי למעט מעשר שני וק"ל:

בד"ה ור"י הגלילי ת"ל כו' מעשר שני תיפוק ליה מבכל מושבותיכם כו' כמו ביכורים וי"ל כו' עכ"ל ואין להקשות ומאי קושיא דאימא דאצטריך לעיל דרשה דאוני למעט מעשר שני אפילו לזמן נוב וגבעון כמ"ש התוס' לעיל גבי חלת תודה די"ל דהא ר"י הגלילי מעשר שני בירושלים נקט במלתיה ובירושלים דהיינו בבית עולמים מיהת ת"ל מבכל מושבותיכם כמו ביכורים דמפיק בבית עולמים מבכל מושבותיכם אמנם רש"י בחומש כתב בכל מושבותיכם פרט למעשר שני וחלת תודה עכ"ל ודבריו ע"פ המכילתא וצ"ל דאין פירושו סותר דברי התלמוד דמסיק למעט מעשר שני לר"י הגלילי מאוני וחלת תודה מושמרתם ולא מפיק להו מבכל מושבותיכם די"ל דהא דמפיק במכילתא מעשר שני וחלת תודה מבכל מושבותיכם כמו ביכורים לר"י הגלילי היינו לזמן בית עולמים ולית ליה לר"י הגלילי כמ"ש התוס' שמעשר שני לא מימעט מבכל מושבותיכם כיון שיש לו היתר כר"א אלא דשפיר אימעט נמי מעשר שני ודו"ק:

בד"ה פרט לחלוט כו' והא דאמרי' בסמוך מאי חלת המסרת חלוט של כו' עכ"ל לא ניחא להו למימר דאיירי בכה"ג בעשאן באלפס והרתיח ולבסוף הדביק דבהא גם ר"ל מודה לקמן דאיקרי לחם משום דאינהו לא פליגי אלא בלא מים כמ"ש התוס' לקמן אבל חלוט דקתני הכא היינו במים רותחים ולכך קשיא להו מחלוט של ב"ב דהיינו נמי ברותחין ואפי' ר"י דפליג במעשה אלפס מודה בחלת המסרת כדאריב"ל זהו חלוט של ב"ב הואיל שמחלטין אותו במים כל צרכן כו' וכ"ה במ"י וכן נראה מדברי הר"ן ואהא תירצו דהכא איירי בבלילתו עבה כיון שתחלתו עיסה אע"ג דחלטו אח"כ ברותחין חייב בחלה ולחם מיקרי שנתחייב משעת גלגול כמ"ש התוס' לקמן ור"ל לא פליג אלא בבלילתו רכה ואח"כ אפאו באלפס כעין ההיא דמייתי החליטה והמעיסה אבל ההיא דחלת המסרת איירי בבלילתו רכה וחלטו ברותחין ולא אפאו אח"כ באלפס או בתנור וכ"ע מודו ביה דלא לחם איקרו ודו"ק:

בא"ד כיון דהדר ואפייה בתנור או באלפס לחם קרינן ביה כו' עכ"ל ולר"ל צ"ל באלפס היינו דוקא בהרתיח ולבסוף הדביק ובנוסחאות גמ' שלפנינו בפ' החולץ לא הוזכר אלפס כלל אלא ואפייה בתנור כו' וק"ל:

אשפר אחד מששה בפר כו'. מלשון נוטריקון הוא וכן אשישה א' מששה ומיהו באיפה לא משתמע ואפשר כיון דסתם הכתוב א' מששה במדה מוקמינן לה אמדת איפה הנזכרת מפורש בכמה מקומות ואיפה דהכא מדת היבש ומששית ממנה היו אופין גלוסקא אחת גדולה וחשובה והיא אשישה דקתני בברייתא ודקאמר פליגא דשמואל כו' אשישה גרבא דחמרא לא פליג אברייתא דודאי גלוסקא היא אלא דקאמר לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד מדכתיב אשישי ענבים מוכח שהיא כלי מדה הלח ולא אחד מששה באיפה שהיא מדת היבש כדקאמר רב חנן ודו"ק. (עיין פרק בן סורר ומורה ובמסכת עו"ג):

בתוס' ד"ה ור' יוסי הגלילי וכו' וא"ת לר"י תיפוק ליה מעשר מבכל מושבותיכם וכו' וקשה והא לעיל פירשו התוס' דלא מצי למילף ממושבותיכם אלא בזמן בית עולמים ולא לזמן דנוב וגבעון ולהכי יליף מעשר מלחם עוני דאפילו בזמן נוב וגבעון יהא אסור וי"ל דר"י לא מצי קאי אנוב וגבעון דתני במילתיה לעיל יכול יצא אדם במעשר שני בירושלים וכו':

גמ' אלא בפת הדראה. נ"ב פירש הרי"ף ז"ל בפת סובין ונקרא פת הדראה שנטלה כל הדראתו ולא נראה דהא אמרינן לקמן דיוצאין בפת נקיה והדראה ובודאי שאין יוצאין ידי מצה אלא בלחם שחייב בחלה כדתנן במס' חלה חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה הן וסובן ומורסנן ניטל סובן ומורסנן מתוכן וחזר לתוכן פטורין מן החלה לפיכך פירש הרמב"ם ז"ל שהדראה מלשון הכנה והדירה שבתבואה שאמר במס' פרה והיא התולעת שנעשית בתבואה והתבואה הנאכלת ממנה נקראת דראה ע"כ לשון הר"ן:

גמרא תרומת ידך אלו בכורים. עפרש"י אבל היכן מצינו דנקראו תרומה ונ"ל משום דדריש רי"ש בספרי וכל תרומה לכל קדשי בנ"י וגו' (במדבר ה ט) דר"ל בכורים הביאו גם רש"י בפי' שם אבל לפ"ז ק"ק במעילה (טו ב) מייתי בכורים דאיקרי תרומה מקרא דתרומת ידך הלא יותר ה"ל לאתויי מקרא דוכל תרומה וגו':

גמ' שמחה מיהא כו' דכתיב ושמחת בכה"ט. לכאורה האי ושמחת לא קאי על הכהן האוכלן רק על בעלים המביאן ודע דמצינו עוד דרשה מן ושמחת בירושלמי הביאו רש"י בסוכה (מז ב) דבא ללמד דטעונין קרבן והגמ' חדא מתרי נקטא:

רש"י ד"ה אף מע"ש. מחיצה קולטת מדרבנן כו'. ועי' בתד"ה דאר"א. ולדעת רש"י צ"ל דר"ל בכאן דמדרבנן לא יצא כמו לעיל בטבל דעציץ שא"נ וכ"כ גם התוס' לקמן (דף לח) בד"ה אבל ועי' לקמן בגמרא (לט ב) בבעיא דרמב"ח:

[רש"י ד"ה תרומה מותרת לאונן. מוכל זר יתירתא כו'. עמש"כ שבת (כה)] :

רש"י ד"ה מהחג. ומחנוכה ואילך כו' כ"ז כו'. של"כ לחיה מה"ש עי' לקמן (נג) אוכלין בענבים עה"פ בזיתים עה"ע כו' ע"ש וכה"ז הללו משנה שמינית הם כדפי' הרע"ב בפ"ט דשביעית מ"ח וע"כ דאינם כלים לחיה עד הזמנים הללו ובחנוכה אין כליה לחיה בשדה אלא מין אחד תמרים או גרוגרות כדאיתא שם וצ"ע:

רש"י ד"ה הדראה. עיין מש"כ בעז"ה בשבת (קיז ב):

תוס' ד"ה אוציא. ועי' מהרש"א ולע"ד י"ל דיוכל לצאת מתבואה שבעמקים שאין מביאין בכורים מהן לקמן (נג) או מעציץ שאינו נקוב וכתנא דאם הביא לא קדש (מנחות ר"ד פה) ועי' בפ"י ולפי פירושו בכוונת התוס' א"ח בבכורים אלא חטים ושעורים בלבד וכוסמין אף שהן מין חטים וכן ש"ש ושיפון שהם מין שעורים פטורין ולכאורה נ"ל ראיה דהיכא דכתיב חטה אין כוסמין בכללה מדכתיב והחטה והכסמת לא נכו ש"מ דכסמת לא הוה ידעינן מכללא דחטה. וכן לענין מנחה דבאה מן החטים ופירש"י ברפ"ב דסוטה דיליף לה מדכתיב סלת חטים פשוט דא"ב מן הכוסמין וכן העומר דבא מן השעורים ודאי מיניו פסולין בו וכ"מ להדיא בירושלמי רפ"א דחלה הביאו השנ"א שם אבל לפי עד"נ דכל חמשת המינין חייבין בבכורים שהרי הא דא"מ אלא מז' המינים הוא דילפינן מארץ חטה ושעורה וגו' עי' לקמן (נג) ברש"י ובמנחות (פד ב) בתד"ה שבח וחזינן לר"ג דס"ל (ברכות מד) דואכלת ושבעת וברכת אכולהו ז' מינים קאי ס"ל שם (לז ב) דאוכל מין דגן ולא עשאו פת מברך שלש ברכות ש"מ דבחטה ושעורה דקרא דארץ כו' נכללו כל חמשת המינין א"כ ה"ה בכורים דאתיין מיניה: [אחר כתבי זה נפל ספק בלבי דאולי בחלה פטורה מה"ת דכמו דדרשינן בבית ארץ דכתיב גבי נגעי בתים שיהא מחובר בארץ (עי' רפי"ב דנגעים) ה"נ כתיב מלחם הארץ והוא אינו נקרא ארץ כדתנן (פ"ה דדמאי מ"י) עציץ נקוב ה"ז כארץ משמע דא"נ אינו כארץ וכ"מ לשון הרמב"ם שכתב בספ"ה מהל' בכורים וכל שאמרנו בתרומה לא יתרום מזה ע"ז כך בחלה ובפ"ה מהל' תרומה כתב דא"ת מהנקוב על שא"נ וכיון שכן א"י בו גם יד"ח מצה דהא גמרינן לחם לחם מחלה וכן לענין ברה"מ והמוציא לא יברכו עליו דאינו נקרא לחם מן הארץ ויהיה בכלל ע"ד שאין גידולו מה"א אומר שהכל אולם לדעת הרי"ף וסיעתו דלשלשה אינו מצטרף לזימון עד שיאכל כזית דגן ועי' בשו"ע או"ח סי' קצ"ו סעיף ג' ובברכות (מז ב) אוקימנא למתניתין דקתני אכל טבל א"מ עליו בטבל דעציץ שא"נ ומתניתין מיירי בג' ש"מ דמברכין עליו בה"מ וה"ה המוציא ונ"ל ראיה דחייב ג"כ בחלה מפ"ב דחלה מ"ב עפר חו"ל שבא בספינה לארץ חייבת במעשרות ובשביעית אר"י אימתי בזמן שהספינה גוששת וטעמיה הוא דבלא זה אינו יונק מן הארץ וה"ל כעציץ שא"נ עי' גיטין (ז ב) ופשוט דה"ה בעפר הארץ ודנקיט חו"ל הוא לרבותא דת"ק או אף לר"י בגוששת ומדשבקי לחלה משמע דחלה לא בעינן ומיושב בזה ג"כ מה שהקשיתי שם על הרמב"ם. שוב נזכרתי גמרא ערוכה שיוצאין בו יד"ח מצה והוא דלעיל (לה ב) מוקי להא דתנן אבל לא בטבל דר"ל בעציץ שא"נ הרי מוכח להדיא דבהתקינו יוצאין בה יד"ח מצה ומעתה ג"כ מוכח דמחייב בחלה ג"כ כדאמרן לעיל ולפ"ז צ"ע לשון הרמב"ם דהל' בכורים שהבאתי ועי' מנחות (סט ב) בעי' דר"ז חטים שירדו בעבים כו' ובתוס' שם] :

'אֶשְׁפָּר', אַחַת מִשִּׁשָּׁה בְּפַר. 'אֲשִׁישָׁה', אַחַת מִשִּׁשָּׁה בְּאֵיפָה. נראה לי בס"ד דריש נוטריקון א' ד'אֶשְׁפָּר' ראשי תיבות אחת ושין ד'אֶשְׁפָּר' ראשי תיבות ששה ונשאר 'פָּר' וכן 'אֲשִׁישָׁה' אות א' ראשי תיבות אֵיפָה ונשאר 'שִׁשָׁה' רוצה לומר ששית האיפה.

תְּחִלָּתוֹ רַךְ וְסוֹפוֹ קָשֶׁה. נראה לי בס"ד לכן ראש מִצְרַיִם מם פתוחה שהיא בסוד חמשה אותיות מנצפ"ך שהם חסדים, וסוף מִצְרַיִם מם סתומה שהיא מן חמשה אותיות מנצפ"ך הגבורות.
ועוד נראה לי קודם 'מִצְרַיִם' יש 'לפקטל' [249] שעולים עם הכולל רַךְ יִהְיֶה [250] ואחר אותיות מִצְרַיִם יש אותיות 'נקשן' שהוא לשון קושי ולזה אמר תְּחִלָּתוֹ רַךְ וְסוֹפָן קָשֶׁה.
@22מט. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם־הָאָרֶץ אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה יָפֶה
יש לדקדק הוה ליה למימר 'אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה טוֹב' כדנקיט קרא 'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב' (משלי יח, כב) ולמה נקיט לשון יָפֶה?
ונראה לי בס"ד דאיש ואשתו דוגמת חמה ולבנה וכמו דהלבנה קטנה מהחמה ומקבלת אורה ממנה כן האשה צריך שתראה עצמה קטנה מבעלה במעלה ולא תשתווה עמו.
גם ידוע מה שאמרו 'זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם' (בראשית ה, ב) שהוא מספר שם הוי"ה במלוי אלפין שעולה 'אָדָם' [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] והזכר יונק ממספר כ"ו שהוא מספר אותיות הפשוט שבו והנקבה יונקת ממספר י"ט שהוא מספר המלוי שעולה מספר חַוָּה [19].
וזהו שנאמר (ישעיה ל, כו) 'וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה' הנקבה 'כְּאוֹר הַחַמָּה' הזכר בכף הדמיון שאינה שוה עמו ממש ואור החמה יש לו יתרון שִׁבְעָתַיִם שהזכר שהוא דוגמת אמה יונק ממספר כ"ו שהוא יתר שבעה על מספר המלוי. ולזה אמר (תהלים לא, כ) 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ' הם איש ואשתו שיניקתם היא מן מ"ה אורות דהזכר מן כ"ו והנקבה מן י"ט דהאשה צריכה להיות קטנה מבעלה.
והנה אותיות מ"ה הרומזים על יניקת איש ואשתו אם תמלאם כזה מ"ם ה"י עולה מספרם צ"ה כמנין יָפֶה [95] ולכן אמרו 'בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם־הָאָרֶץ אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה יָפֶה' כי האשה צריך שתהיה קטנה מבעלה מפני שהוא יונק מן כ"ו אורות דמ"ה והיא יונקת מן י"ט אורות דמ"ה שהוא נרמז במספר 'יָפֶה' כאמור, אבל זה הזווג מוכרח שהנקבה היא גדולה במעלה מן הזכר כי היא בת כהן והוא ישראל או בת תלמיד חכם והוא עם הארץ ואלו לא תהיה יניקתם מכוונת למספר מ"ה שהוא מספר יָפֶה.
ולזה אמר 'יָפָה כַלְּבָנָה' (שיר השירים ו, י) שאם היא קטנה שאז היא כַלְּבָנָה אז היניקה של הזווג היא בסוד יָפָה. נמצא זווג העולה יפה הוא כאשר תהיה האשה דוגמת לבנה שהיא קטנה והאיש דוגמת חמה שהיא גדולה, וזווג בת תלמיד חכם לעם הארץ הבעל הוא חסר ח' מן חַמָּה שאין בו חכמה הרמוזה באות ח' אלא אדרבה כבוד החכמה ישנו אצל האשה שהיא בת תלמיד חכם, ואם תוסיף אות ח' החסרה מן הַחַמָּה שהוא הבעל על אותיות לְּבָנָה שהיא האשה אז יהיה בה צירוף חֶלְבְּנָה שריחה רע רמז שאין זווגם עולה יפה ונהפך מספר יָפֶה שהוא צ"ה למספר חֶלְבְּנָה [95] שהוא צ"ה. נמצא האשה צריכה לראות עצמה כַלְּבָנָה שהיא קטנה מחמה ואז הַזִּוּוּג עוֹלֶה יָפֶה.
ובזה יובן בס"ד מה שכתוב בזוהר חדש (דף יח:) רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוֹנְיָא, אָתָא לְמֶחֱמֵי לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רִבִּי שִׁמְעוֹן, חֲתְנֵיהּ, נָפְקָא בְּרַתֵּיהּ, וְשָׁקְלָא יְדוֹהִי לְנַשְׁקָא. אֲמַר לָהּ, לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ מִקַּמֵּי בַּעֲלֵיךְ, דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא שְׁמַע ר' אֶלְעָזָר, אֲמַר כְּעַן אֲנָא אִדְכַּרְנָא מִלָּה חַד, דְּאִיהוּ מַרְגָּלָא יַקִּירָא, דְּאִיתְּמָר עַל סִיהֲרָא, כִּדְתָנִינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲמַר לְסִיהֲרָא, לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ, דְּחָשְׁבַת סִיהֲרָא דְּלָהּ אִתְיְיהֵיב שׁוּלְטָנָא. אָמַר לֵיהּ חָמוֹי, אֲנָא כָּךְ שְׁמַעְנָא, וְכָךְ הוּא מִתְסַדֵּר בְּלִבָּאי, בְּגִין דְּלָא אַעֲבַר עַל דַּעְתּוֹי דְּחַבְרַיָיא.
והדבר יפלא מה שייכות יש לדברים אלו שאמר רבי יוסי לבתו בעת שבאה לנשוק ידיו דאז זכר רבי אלעזר דבר זה שנאמר ללבנה? וכפי האמור מובן היטב והוא דענין הנשיקה מורה על התקשרות ודבקות והתחברות הנשוק עם הנושק זה עם זה, ולכן הבן נושק ידי אביו ואמו להורות על התקשרותו ודבקותו עמהם, וכן התלמיד נושק ידי רבו גם כן יורה על זה כי התלמיד יש לו קשר ודבקות עם רבו כמו שיש לבן עם אביו. ולכן בעת שראה רבי יוסי שבאה בתו לנשוק ידו לפני בעלה שזו הנשיקה מורה על התקשרות ודבקות שיש לה עם אביה שהוא חכם בן חכם כי גם אביו של רבי יוסי היה תנא גדול חש פן מחמת התקשרות שיש לה עם אביה שהוא חכם בן חכם תבא לחשוב עצמה במעלה בהשוואה אחת עם בעלה שהוא חכם בן חכם וכמו אותה אשה שאמרה לבעלה אם אתה חכם בן חכם גם אני בתו של חכם בן חכם והריני שוה עמך!
לכן כשראה רבי יוסי שבאה בתו לנשוק ידיו בפני בעלה שזו הנשיקה מורה על התקשרותה עמו שהוא חכם בן חכם חש פן תראה עצמה שוה במעלה כנגד בעלה, ולכך אמר לה אף על פי שאת בתי ואני חכם בן חכם 'לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ מִקַּמֵּי בַּעֲלֵיךְ, דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא' דאיהו דייקא כלומר בודאי אין אתה בהשוואה אחת עמו, כי את אביך חכם בן חכם והוא אביו חכם בן חכם כי יוחאי אביו של רבי שמעון היה תנא גדול, אך רבי אלעזר הוא עצמו חכם וקדוש מה שאין כן את עצמיך אין לגופיך מעלה של קדושת החכמה שיש לו אלא את מקבלת שפע ואור מן קדושתו. ולכך כששמע רבי אלעזר שאמר רבי יוסי לבתו והזהירה שתהיה דוגמת הלבנה שצוה אותה הקב"ה שתתמעט עצמה כנגד החמה זכר הסוד שקיבל במאמר זה שצוה השם יתברך ללבנה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד מאמר רבי יוחנן דאמר לשון 'יָפֶה' ולא אמר 'טוֹב' כדנקיט קרא, והוא על פי מה שכתב הרב הקדוש מהרש"ם ז"ל בליקוטי שושנים כי 'אָדָם' [45] נחלק לשלשה חלקים כל חלק מספר י"ה [15], וחוה כשאכלה מעץ הדעת הוסיפה על כל י"ה אות פ' ונעשה ג' פעמים 'פִּיהָ פִּיהָ פִּיהָ' בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל 'חוה הביאה מר לעולם'. והיינו ג' פעמים פ"ה [240=3x80] הוא מספר מַר<, וזה סוד (בראשית כז, לה) בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וכו' 'במר מה' כי אלו המ"ר נעשו מן מ"ה שהוא מספר 'אָדָם' עיין שם. וזהו שנאמר 'וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה' (קהלת ז, כו).
והנה נודע בנישואין יהיה תיקון פגם עון חוה באכילת עץ הדעת בפתוי הנחש שאמרה 'הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל' (בראשית ג, יג), ודרשו רבותינו ז"ל (שבת קמו.) 'הִשִּׁיאַנִי' לשון נשואין שהטיל בה זוהמא. ונמצא בנישואין לשם שמים מתקן פגם פִּיהָ של חוה ונהפך צירוף פִּיהָ לצירוף יָפֶה. ולכן כשהזווג אינו כהוגן שלא בחר בו השם יתברך אומר אין זווגם עולה יָפֶה שאין זווג זה כדאי לתקן פגם פִּיהָ של חוה לעשות מן צירוף פִּיהָ צירוף יָפֶה.
ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון מה שהקידושין נגמרים ביד ובפה שצריך ליתן בידו כסף קידושין ויאמר בפיו 'הֲרֵי אַתּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי' בזה כי ביד יש באצבעות ובכף ט"ו פרקים כמנין י"ה ועל ידי צירוף האמירה בפה מניח אות פ' בין אותיות י"ה ויהיה צירוף 'יָפֶה' ובזה זִוּוּגָם עוֹלֶה יָפֶה שיהפוך צירוף פִּיהָ לצירוף יָפֶה.

גמרא אי מצות מצות ריבה [ומש"ה לא אמרינן מה מרור שאין במינו בכורים אף מצה שאין במינו בכורים]. אבל בכורים [עצמן] נמי [יהא יוצא בה].
מסברא פריך דאי מרבינן הא, מרבינן נמי הא, דהא באמת יש לתרץ דאהני ריבוי לרבות יש במינו בכורים, ואהני מיעוט למעט בכורים עצמן, וככתוב בתוס'.
וקשה לי, דאמאי לא פריך הש"ס ביותר, דאמאי ס"ל לר' עקיבא דיוצא במעשר, נימא ג"כ מה מרור שאינו מעשר דהא מעשר ירק דרבנן אף מצה שאינו מעשר, ומצות מצות רבוי לשיש במינו מעשר אבל לא למעשר עצמו, ומ"ש מעשר מבכורים:

רש"י ד"ה אף מעשר שני בירושלים הואיל ואינו נאכל בכל מושבות משהביאו לירושלים שוב א"י לחלל לאכול בחוץ, מבואר דרש"י ס"ל דאם יש תקנה בפדיון לאכול חוץ לירושלים מקרי בכל מושבותיכם, ולא היה ס"ד להוציא מעשר שני, [וזהו דלא כתוס' ד"ה דר"א נראה לר"י, דהא דהוצרך לומר כדר"א למ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא כו' מדלא כתבו כן מיד במה דאמרינן אוציא מעשר שני, משמע דמ"מ כיון דעתה קודם פדיה א"א לאכלו רק בירושלים ראוי למעט מבכל מושבותיכם וצריך לזה ריבוי דמצות מצות אלא דבהא דאמרינן כדר"א דהיינו דמצות מצות ריבה במה דיש תקנה ע"י פדיון א"צ לומר כדר"א רק למ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא], ומה דכתב רש"י כדאמרינן במכות מחיצה לקלוט דרבנן, ע"כ מה דאמרינן יכול שאני מוציא גם מעשר שני לא דהקרא דבכל מושבותיכם אתי למ"ש דהא מה"ת נאכל בכל מושבות דיוכל להוציאו ולפדותו, אע"כ דהכי אמרינן דהקרא אתי למעט בכורים, אבל מ"מ גם מעשר שני לבתר דתקנו חז"ל דמחיצה קולטתו יהא דינו כבכורים, כיון דעתה אינו נאכל בכל מושבות, אמנם תמוה לי, דא"כ איך משנינן מצות מצות ריבה, איך שייך דמצות מצות ריבה למעשר שני, הא מה"ת אין מחיצה קולטתו, ולא ס"ד למעטו וא"צ לריבויא, וצע"ג:

הדר בי' ר"ע מההיא. מקשים מנ"ל דהדר בי' דלמא מהקישא ה"א כי קושי' קמ"ל מושבתיכם וממושבתיכם לא הוה ידעי' אלא ירושלם ולא נוב וגבעון כמ"ש תו' לכן אהני לן הקישא ותו ליכא למפרך אי מצות מצות רבה אפי' בכורי' נמי ז"א דאית לן למעט בכורים בנוב וגבעון שהרי אמעטו כבר בירושלם בלא"ה משום מושבתיכם ולפמש"ל א"ש דהשתא דדרשי' מושבתיכם אזדא לה הקישא כלל דמה מרור שאינו בכורים מנ"ל הא דלמא זית וניפוך איפכא מה מצה בכורים אף מרור בכורים ואי"ל מצה גופה מנ"ל דלמא לא יו"ח אלא בשבולת שועל ושיפון ז"א מדמעטי' ממושבתיכם בכורים בירושלם ש"מ דיי"ח במצת חטין וא"כ שפיר איכא למילף למרור נמי שיהי' זית ואיכא למטעי שפיר שיי"ח במצת בכורים ולא אהני הקישא מידי:

מצה הנאכלת בכל מושבת כו'. עמ"ש מרש"א בתוד"ה וריה"ג דרש"י בחומש פי' עפ"י המכילתא דמושבתיכם אתא למעט מע"ש וחלת תודה ולע"ד לפמ"ש בסמוך דכל הסוגיא בנוי' על הא דלעיל דמהקישא לא מצי' למילף דאיכא למימר דלמא מרור גופי' זית היא כמש"ל באריכות ומש"ה אתאינן לק' הש"ס אי מצות מצות ריבה אפי' כל מילי נמי ומש"ה הדר בי' ר"ע ומפיק לי' מבכל מושבתיכם ומעתה י"ל דס"ל לרש"י דכל הסוגי' אתי' כמ"ד דאעפ"י שיש לו שם לווי יוצא בו ידי מרור א"כ סד"א דנצא י"ח מרור בזית ואתאינן לכל הנ"ל אך למאי דקי"ל דמרור שיש לו שם לווי לא נפקינן בי' א"כ כ"ש שאין לטעות כלל בזית ושפיר ידעי' מהקישא לחוד דאין יוצא בבכורים לחובת מצה וע"כ מושבתיכם אייתר למע"ש וחלת תודה וק"ל:

יכול שאני מוציא אף מע"ש. מקשי' נוציא מע"ש מהקישא הנ"ל מצה למרור דליתי' במע"ש ולפי הנ"ל א"ש דלענין מע"ש שפיר איכא למימר דלמא מרור גופי' אתי' מזית שיש בו מע"ש וא"ל כתי' תו' מה מצה מין זרעי' כו' איפך אנא מה מצה ממע"ש אף מרור ממע"ש והיינו מזית והשתא אי"ל דמצה גופי' מנ"ל ז"א דהא לחם כתיב בי' וע"כ הוא לפחות שבולת שועל ושיפון וכוסמין ואית בהו מע"ש בשלמא לעיל גבי בכורים איכא למימר שפיר דלמא מצה היא מהנהי מיני' ואין מביאין בכורים אלא ממובחר שבמינים שהם חטין ושעורין ממש לא זולת אבל אמע"ש שפיר י"ל כנ"ל וק"ל:

בתוספות בד"ה אוציא חיטין ושעורין כו' ואין לומר אם כן נוציא כל חמשת המינין כו' עס"ה. כן הוא בספרים שלפנינו ונראה שהוא על פי הגהת מהרש"ל אלא דמהרש"א ז"ל כתב דהג"ה זו אינו מובן לו ולכך כתב דהגירסא היא ואם תאמר אם כן נוציא כל חמשת המינין ומה שלא תירצו התוס' כלום והניחו בקושי' מצינו כמו כן במקומות אחרים בלשון התוס'. ולע"ד מלבד שזה דוחק אלא דאי אפשר לקיים כלל גירסת מהרש"א כיון דבאמת נראה שאין תירוץ לקושיא זו ולית נגר ובר נגר דיפרקינהו דהיאך אפשר לומר דהא דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו חמשת המינין ממש דהא אי אפשר בענין אחר ועקרת מצות מצה שבתורה דאנן לחם בעינן ואין לחם אלא מה' מינין ובעינן נמי דבר הבא לידי חימוץ ולא אשכחן אלא בה' מינין והא ודאי דאין לפרש דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו דמה"ט גופא ע"כ דליתא להיקישא דמצה ומרור דא"כ עקרת מצות מצה הא ליתא דא"כ מאי האי דקאמר מצות מצות ריבה האי ריבויא למה לי אע"כ דעיקר כגירסת מהרש"ל דגרסינן ואין לומר אלא דלמאי דפשיטא ליה למהרש"א דכוסמין ושיבולת שועל ושיפון מיני ביכורים נינהו נראה שאינו כן דלע"ד לא אשכחן לה בשום דוכתא בש"ס וגם בלשון הרמב"ם בהלכות ביכורים וא"כ הדעת מכרעת דנהי דכוסמין מין חטין ושבולת שועל ושיפון מין שעורין היינו לענין חלה ותרומה וכלאים כפרש"י והתוספות לעיל וכ"ש לענין דמקריין לחם דילפינן לה מחלה מריבוי' דעריסותיכם כמ"ש לעיל בשמעתין בשם הירושלמי או משום דהוי בכלל לחם לענין חמץ ומצה כיון שבא לכלל חימוץ ומהיקישא דלעיל משא"כ לענין ביכורים לא מהני מה שהן ממיני חטין ושעורין אלא חטין ושעורין ממש בעינן וילפינן לה במנחות מג"ש דארץ ארץ מקרא דארץ חטה ושעורה. ועוד דהא לענין ביכורים אפילו בהנך ז' מינים עצמן אין מביאין אלא ממיני המובחר שבהם כדתנן ואין מביאין מתמרה שבעמקים ומזיתי שמן מעבר הירדן מה"ט גופא כ"ש לענין כוסמין ואינך דגריעי טובא מחטין ושעורין גופייהו וא"כ מסתמא אינן בכלל הנך ז' מינים דשבח א"י ולפ"ז עולין דברי התוס' כאן יפה שלזה הענין עצמו נתכוונו דאין לומר הא דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו למעוטי נמי הנך מיני דכוסמין ושש"ו כיון שיש במינן ביכורים והיינו חטין ושעורין ממש שהן מינם הא ליתא דהא אנן לחם בעינן אלא דקושטא דמילתא דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו חטין ושעורין ממש ומצות מצה מתקיים בהנך ג' מינים אחרים דוקא כן נראה לי בכוונת התוספות:

בד"ה ור"י הגלילי וא"ת ור"י הגלילי כו' תיפוק ליה מבכל מושבותיכם כו' עס"ה. נראה דהשתא בלשון הקושיא הוי משמע להו דהא דמחלק הש"ס בין מעשר שני לביכורים בדרשא דבכל מושבות משום דרבי אלעזר היינו דוקא לר"ע דדריש מצות מצות ריבה וכיון דאשכחן חד ריבוי וחד מיעוט ומקשינן מאי ראית שפיר שייך לחלק מסברא משום דר"א לרבות מעשר שני ולמעט ביכורים משא"כ לר"י הגלילי משמע להו דלית ליה האי ריבויא דמצות מצות כיון דלדידיה ממעטינן מעשר שני מלחם עוני ואם כן מקשו שפיר דלא ליכתוב נמי לחם עוני ולמעט כולה מבכל מושבותיכם דמסתמא משמע דבעינן בכל מושבותיכם ממש ולא מהני מאי דאשכחן דיש לה היתר כדר"א דמסברא בעלמא אין לחלק וע"ז מתרצו התוס' דאה"נ דאפי' מסברא בעלמא בלא ריבויא דמצות מצות אפ"ה הוי משמע ליה לחלק בין ביכורים למעשר שני כדר"א כנ"ל בכוונת התוס' אלא דלע"ד אין צורך לזה אלא דר"י הגלילי נמי אית ליה ריבוי' דמצות מצות לרבות חלוט ואשישה וא"כ הו"א דמרבינן נמי מעשר שני מהאי ריבוי' גופא כמו לר"ע משו"ה איצטריך ליה למעט מלחם עוני כן נ"ל ודו"ק:

דף לז ע"ב בתוס' בד"ה ות"ק מ"ש החליטה תימא לר"י מאי קבעי מינה נימא דמר סבר עילאה גבר ומ"ס תתאה גבר כו' עס"ה. עיין מ"ש בזה בפרק כירה דף מ"ב בהא דפליגי ב"ש וב"ה בחמין לתוך צונן או איפכא לענין שבת וכתב רש"י שם דב"ש סברי עילאה גבר וב"ה סברי תתאה גבר וא"כ לפ"ז כ"ש דמקשו התוספות הכא שפיר דה"נ בהא פליגי דאזדו לטעמייהו אלא שהתוספות הקשו שם על פירש"י דא"כ הא דאמר רב בפרק כיצד צולין עילאה גבר הוי כב"ש ולא כב"ה ועל זה כתבתי שם דלע"ד האי דפרק כיצד צולין איירי דוקא לענין בליעת ופליטת האיסור וכשאין האור מהלך תחתיו משא"כ לענין בישול וכ"ש כשהאור מהלך תחתיו דומיא דהכא כ"ע מודו דתתאה גבר שהרי הצונן עצמו חוזר ומרתיח ומבשל ע"ש מילתא בטעמא ואם כן אין מקום לקושיית התוספות כאן אלא דבלא"ה לא ידענא מעיקרא מאי קשיא ליה לר"י מה"ת נאמר דב"ש וב"ה פליגי בבריתא דהכא בעילאה גבר או תתאה גבר דא"כ מ"ט דמ"ד זה וזה לחיוב דאטו מי איכא למ"ד דלא עילאה גבר ולא תתאה גבר אע"כ דעיקר פלוגתייהו דהנך תנאי היינו אי אפיה מבטל הבישול באילפס או בתנור וא"כ ממילא דע"כ ב"ש וב"ה בהנך טעמא גופא פליגי אם כן מקשה הש"ס שפיר מ"ש המעיסה ומ"ש החליטה אי אפיה מבטל הבישול בתרווייהו לחייב אי אינו מבטל בתרווייהו ליפטר ואין סברא לומר דכל הנך תנאי פליגי בתרי ותלת טעמי וצ"ע:

בד"ה אמר לך רבי יוחנן תנאי היא דתניא לא איצטריך כו' אבל למ"ד זה וזה לחיוב כו' דאשכח תנאי בהך ברייתא גופא כו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נראה לי דמהאי תנא דאמר זה וזה לחיוב אכתי לא מוכח דס"ל כרבי יוחנן דלעולם כר"ל ס"ל ובהרתיח ולבסוף הדביק איירי דמודה ר"ל והא דמייתי מהך ברייתא דר"י וחכמים ולא משמע ליה לאוקמי בכה"ג גופא בהרתיח ולבסוף הדביק אלא דבהא איכא למימר דרבי יוחנן סובר מסברא פשוטה דבהרתיח ולבסוף הדביק אפילו ר"י מודה דהיינו תנור אלא לישנא דקרא ואורחא דמילתא נקיט משא"כ בברייתא דלעיל לא שייך לומר כן דאם כן אדמיפלגי חכמים בתראי בין אילפס לתנור לפלגו וליתני בדידיה באילפס גופא בין הרתיח ולבסוף הדביק להדביק ולבסוף הרתיח אע"כ משמע איפכא דלקושטא דמילתא הא דאמרו חכמים עשאן באילפס פטור היינו אפילו הרתיח ולבסוף הדביק וממילא דמ"ד זה וזה לחיוב היינו בהרתיח ולבסוף הדביק אם כן מקשה שפיר לרבי יוחנן דסוף סוף לא אשכחן שום תנא דמחייב אפילו בהדביק ולבסוף הרתיח כנ"ל. ואף שראיתי למהרש"א ז"ל שכתב לעיל בדף הקודם בל' התוס' בד"ה פרט לחלוט דלא שייך לחלק בין הרתיח ולבסוף הדביק כו' אלא בלא מים דוקא דבהכי איירי ר"י ור"ל משא"כ עם מים מכל מקום האי המעיסה והחליטה דהכא ע"כ דבלא מים איירי דאי עם מים לא הוי מקשה מידי אדרבי יוחנן דהא איהו בלא מים איירי אע"כ דהכא נמי בלא מים אע"ג דמוגלשין היינו מים רותחין מ"מ נבלעין הם בעיסה לאלתר ועיקר עשייה שלהן ע"י אפייתן באילפס א"כ התמיה קיימת על מהרש"א ז"ל שלא הרגיש בזה בכאן בלשון התוס' וצ"ע ודו"ק:

בד"ה דכ"ע מעשה אילפס פטורין פסק ר"ח כר"ל כו' ואומר ר"ת דדוקא בבלילתו רכה פליגי כו' וכן משמע במסכת חלה דתנן עיסה כו' תחילתה עיסה וסופה סופגנין כו' עס"ה. מיהו בפירוש המשניות לרבינו שמשון בפ"ק דחלה כתב דלא כר"ת ומהאי דתחילתה עיסה וסופה סופגנין ליכא ראיה דהתם איירי שמתחילה היה בדעתו לעשותה עיסה ללחם ואח"כ נמלך לעשותה סופגנין ומה שהביא ר"ת ראיה מהאי דמנחות כתב הר"ש דמהא נמי לאו ראיה דהתם איירי באותן המנחות ששמנן מועט והאריך בזה מאד וקצת דבריו הביא הרא"ש ז"ל בשמעתין ועיין מה שכתבתי בחידושינו בפרק כיצד מברכין באריכות וכאן אין להאריך:

(לו רע"ב תוספות) ד"ה אוציא וכו' ואנן לחם בעינן.—אין זה מדוקדק דלא משום זה ממעטינן אורז ודוחן אלא משום שאינם באים לידי חמץ ומצה (עי' לעיל לה א).

(לו ב תוספות) ד"ה דאמר וכו' וביכורים נמי נאכלין בנוב וגבעון וכו'.—אבל בספרי ריש פרשת תבוא [פיס' רצח] איתא: "והלכת אל המקום אשר יבחר זה שילה ובית עולמים", ועי' רמב"ן שם שנסתפק בדין זה.

הדר ביה ר' עקיבא. מהך הקישא דמצה ומרור ויליף ביכורים מבכל מושבותיכם: אף מעשר שני. בירושלים הואיל ואינו נאכל בכל מושבות מעתה משהביאו לירושלים שוב אינו יכול לחלל לאכול בחוץ כדאמרינן במסכת מכות (דף כ.) מחיצה לקלוט מדרבנן דמשקלטוהו מחיצות שוב אינו נפדה: כר' אליעזר. דאם נטמא פודין אותו ואוכלין אותו בכל מקום הלכך כי לא ניטמא נמי ולא נפדה נפיק ביה: שאתו. כשלא תוכל לאוכלו כגון זה שניטמא ונתת בכסף: מאן שמעת ליה כו' ר' עקיבא. לעיל בברייתא קמייתא וקממעט להו לביכורים מבכל מושבותיכם ולא מהקיש מצה ומרור: ור' יוסי. למה ליה למילף ביכורים מבכל מושבותיכם תיפוק ליה מלחם עוני מהיכא דנפקא ליה מעשר שני בשלמא ר' עקיבא לא פירש אוני: ואמר מר. במסכת מכות (דף יז.) אלו ביכורים. דכתיב בהו יד ולקח הכהן הטנא מידך (דברים כו): תרומה מותרת לאונן. ביבמות בהערל נפקא לן מוכל זר יתירתא זרות אמרתי לך ולא אנינות: ה''ג שמחה כתיב בהו ושמחת בכל הטוב: זמן שמחה. בזמן קצירה ולקיטה שאדם לוקט תבואתו ולבו שמח הצריכו הכתוב קרייה דארמי אובד אבי: מעצרת. דתנן במנחות (דף סח:) אין מביאין ביכורים קודם לעצרת ששתי הלחם של עצרת מתירין הבאת ביכורין דביכורים איקרו דכתיב וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה וגו': ועד החג. שבתוך הזמן הזה זמן לקיטה ושמח במעשיו: מהחג ועד חנוכה. אינו זמן שמחה ואינו קורא ומחנוכה ואילך אינו זמן הבאה דתניא בספרי אשר תביא מארצך כל זמן שמצויין על פני ארצך שלא כלו לחיה מן השדה: חלוט. אישקלדי''ר וחשיבות הוא: אשישה. גלוסקה גדולה: הדראה. שניטל כל הדרה דהיינו פת קיבר: של שלמה. שהיה מעונג כלומר סלת נקייה: גרבא דחמרא. איפה של יין:

אוציא חטין ושעורין שיש במינן ביכורים. א''ל אם כן נוציא כל חמשת המינין שיש במינן ביכורים דאנו לחם בעינן דממעטינן לעיל אורז ודוחן: אי מצות מצות ריבה אפי' ביכורים נמי. תימה לר''י דנימא אהני ריבוי לרבות יש במינו ביכורים ואהני מיעוט למעט ביכורי' ויש לומר דסברא הוא אי מרבינן הא מרבינן נמי הא: דאמר ר' אליעזר. נראה לר''י דהא דאיצטריך למימר כר' אליעזר היינו אי מחיצה לקלוט דאורייתא אבל אי מחיצה לקלוט דרבנן לא צריך דר' אליעזר דהא נאכל בכל מושבות שיכול להוציאו חוץ לירושלים ולפדותו ומיהו רבי אליעזר מצי סבר מחיצה לקלוט דרבנן ואיצטריך קרא לנטמא שיכול לפדותו אפי' בירושלים ואם תאמר והא מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל בנוב ובגבעון כדתנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל ערי ישראל ולקמן חשבינן הא נאכלין בכל מושבות גבי חלות תודה ורקיקי נזיר דקאמר ריש לקיש חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון ולכך מפיק להו מקרא אחרינא מושמרתם ולא מצי מפיק להו מבכל מושבותיכם וביכורים נמי נאכלין בנוב וגבעון ובכל ערי ישראל דמאי שנא והיכי ממעטינן להו מבכל מושבותיכם ויש לומר דהכא לא ממעטינן להו מבכל מושבותיכם אלא לזמן בית עולמים ולא לזמן נוב וגבעון ולקמן גבי חלות תודה ורקיקי נזיר איצטריך למידרש מושמרתם לזמן נוב וגבעון ולא לזמן בית עולמים: מאן שמעת ליה דאמר מעשר שני נפיק ביה ר' עקיבא. אע''ג דכמה תנאי דרשי מסורת ולא מקרא ולדידהו נפיק במעשר שני דלא דרשינן אוני מ''מ אע''ג דס''ל דמסורת עיקר א''א דלא דרשי המקרא לשום דרשה: ורבי יוסי הגלילי תיפוק לי' שאינן נאכלין לאונן. ואם תאמר לר' יוסי הגלילי מעשר שני תיפוק ליה מבכל מושבותיכם כמו ביכורים וי''ל דאי לאו עוני ה''א דמושבותיכם אתא דוקא לביכורים אבל מעשר שני שיכול להיות לו היתר בכל מושבות אם נטמא כר''א ה''א מצות מצות ריבה: מה תרומה מותרת לאונן אף ביכורים. תימה לר''י דבפרק בתרא דמכות (דף יז.) קתני ותרומת ידך אלו הביכורים אמר ר' שמעון וכי מה בא זה ללמדך אם לאכלן חוץ לחומה פירוש דכתיב ברישא דקרא לא תוכל לאכול בשעריך קל וחומר ממעשר הקל וכו' והשתא נימא דאיצטריך קרא דאי לאו קרא הוה אמינא דלא נילף ממעשר הקל דתרומה קרינהו רחמנא כדאמרינן הכא ונראה לרשב''א דלענין חוץ לחומה איכא למילף ממעשר טפי לפי ששניהן ענין אחד הן ששניהן טעונין קריאה והבאת מקום: פרט לחלוט. משמע דחלוט הוי לחם אלא דלא הוי לחם עוני והא דאמרינן בסמוך מאי חלות המסרת חלוט של בעלי בתים משמע דלא הוי לחם מדפטר מן החלה לקמן מיירי בבלילתו רכה כמו שאפרש לפנים אי נמי הכא בדהדר אפייה בתנור אך קשה דאמרי' בהחולץ (יבמות מ.) אע''ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר ואפייה בתנור או באילפס לחם קרי' ביה ואדם יוצא ידי חובתו בפסח ואומר רבינו תם דהתם נמי מיירי בבלילתו רכה דקודם. אפייה לאו לחם הוא כלל ואחר אפייתו הוא דחשיב לחם וחשיב נמי לחם עוני כיון שבלילתו רכה:

דף לו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד