פסחים לו ע"א

דף לו - א

דתניא: רבי שמעון אומר:  האוכל נבלה ביום הכפורים בשוגג, פטור מקרבן חטאת על אכילה ביום הכפורים! משום שאיסור הנבילה חל קודם כניסת יום הכיפורים ^[1]. ולא אתי איסור יום הכיפורים וחל על איסור אכילת חלב ^[2].

ואף אם נתנבלה הבהמה ביום הכיפורים עצמו, ונמצא דקדם איסור יום כיפור לאיסור נבילה, מכל מקום אינו חל. לפי שקודם שנתנבלה, היתה הבהמה אסורה משום אבר מן החי. ולא חל איסור יום כיפור על איסור אבר מן החי ^[3].

רבינא אמר: אפילו תימא דהא דממעטינן טבל משום דאיסורו מחמת דבר אחר, כרבנן היא, נמי אתי שפיר. דהכי קאמר: מי שאיסורו [כשהחמיץ] משום "בל תאכל חמץ בלבד, יוצאים בו [כשלא החמיץ] ידי חובת מצה. יצא טבל זה, שאין איסורו בחימוצו משום "בל תאכל חמץ" בלבד. אלא אף משום "בל תאכל טבל". ולעולם משום "בל תאכל חמץ" נמי אית ביה.

ודחינן: מידי "בל תאכל חמץ בלבד" כתיב בקרא, שתוכל להקיש מזה דדוקא מין שאין בו איסור אחר יוצאין בו ידי מצה?! והא לא כתיב "בלבד". ודי בכך שיש במין זה אף משום איסור חמץ, כדי שיוכלו לצאת בו ידי חובת מצה.

ומסקינן: אלא מחוורתא כדתירץ רב ששת! דהך ברייתא כרבי שמעון אזלא. ואין איסור חמץ חל על טבל.

תנו רבנן: יכול יוצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים [שהיא מקום אכילתו]? - תלמוד לומר: "לחם עוני".

ודרשינן, מי שנאכל באנינות [באבילות של יום ראשון מהמיתה, שהיא מדאורייתא] יוצאים בו ידי חובת מצה. יצא מעשר שני זה שאין יוצאין בו, ואף לא בירושלים שהוא מותר שם באכילה. משום שאינו נאכל באנינות, אלא בשמחה! וכדכתיב ביה, "לא אכלתי באוני ממנו" - דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר: מדכתיב "מצות" בלשון רבים אף מצות של מעשר שני ריבה, שיוצאים בהן בירושלים. אם כן, מה תלמוד לומר "לחם עוני"? - למעט, פרט לעיסה שנילושה ביין ובשמן ובדבש! שאין יוצאים בה, לפי שאינה מצה של עניות. אלא מצה עשירה היא ^[4].

והוינן בה: מאי טעמא דרבי עקיבא דלא דריש "עוני" לאנינות, כדדריש רבי יוסי הגלילי ^[5]?

ומשנינן: לא דריש כן, משום דמי כתיב "עוני" בוי"ו, דתשמע מיניה ענין אנינות [כדכתיב לא אכלתי באוני ממני", בוי"ו]? והרי "עני" כתיב, בלא וי"ו. הלכך משמע טפי לחם שדרכו של עני לאוכלו.

ורבי יוסי הגלילי לא אמר כרבי עקיבא, משום דאף דכתיב "עני" בכתיב חסר, מי קרינן "עני"? והרי "עוני" קרינן ביה! והמקרא מתפרש טפי על אנינות.

ורבי עקיבא אמר לך, האי דקרינן ביה "עוני", אינו ענין לאנינות, אלא אתא לכדשמואל.

דאמר שמואל: הא דקרינן ביה "לחם עוני", הוא משום שהמצה היא לחם שעונין עליו דברים הרבה! שגומרים עליו בליל פסח את ההלל, ואומרים עליו את ההגדה.

ומקשינן: וכי סבר רבי עקיבא דעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, לא יוצאין בה? והתניא: אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש ^[6]!

ואם לש בהם - רבן גמליאל אומר: תשרף העיסה מיד ^[7]! שאף אם אפה אותה מיד, ולא השהה אותה כלום, הרי היא מחמיצה. לפי שממהרת היא להחמיץ יותר מסתם עיסה שנילושה במים, ואין אדם יכול לשומרה מחימוץ.

ואף דקאמר לעיל ריש לקיש, "מי פירות אין מחמיצין", לא קאמר אלא דאין חייבים על חימוצם כרת. משום שחימוצן רע, ועושה את העיסה לחמץ נוקשה. ואין איסורו אלא בלאו. מיהו, ממהרים הם להביא את העיסה לחימוץ נוקשה יותר ממים בעלמא.

וחכמים אומרים: אם לש בדיעבד את העיסה ביין ושמן ודבש, ושמר אותה מחימוץ, יאכל אותה! דקסברי, אפשר לשומרה מחימוץ.

ואמר רבי עקיבא: שבתי [שביתתי בפסח] היה אצל רבי אליעזר ורבי יהושע. ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש, ולא אמרו לי דבר! ופליג על תנא קמא, והתיר אף ללוש בהם לכתחילה ^[8].

ומסיימת הברייתא: ואף על פי שאין לשין בשמן או ביין או בדבש, מקטפין בו [טחין ומחליקים את פני העיסה לאחר לישתה ועריכתה, קודם האפיה]! שהקיטוף במי פירות אינו מחמיץ.

ומפרשינן: הך סיפא אתאן לתנא קמא, דאסר ללוש במשקין אלו לכתחלה. אבל לקטף בהם התיר.

וחכמים אומרים: את שלשין בו, אף מקטפין בו. אבל את שאין לשין בו, כגון יין שמן ודבש, אף אין מקטפין בו! שאף הקיטוף בהם ממהר להחמיץ את העיסה.

ושוין כל התנאים דלעיל, שאין לשין את העיסה, במים פושרין [חמים במקצת]! לפי שהם ממהרים להחמיץ.

קתני מיהת, דרבי עקיבא לש את המצה ביין ושמן ודבש. וקשיא מדידיה אדידיה. דלעיל קאמר, "פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש", שאין יוצאין בה.

ומשנינן: לא קשיא. הא דממעט עיסה זו מ"לחם עוני, היינו בליל יום טוב ראשון, שאכילת מצה בו היא חובה, וכדכתיב "בערב תאכלו מצות". ואין יוצאין ידי חובה אלא בלחם עוני. וזו, מצה עשירה היא ^[9].

והא דלש רבי עקיבא ביין ושמן ודבש, היה ביום טוב שני [חול המועד]! שאין חיוב באכילת מצה כל ששה ימים, אלא רשות היא. שאם רוצה לאכול מין דגן אסור לאוכלו חמץ אלא מצה ^[10]. ואף מצה עשירה שאינה לחם עוני מותרת באכילה, לפי שאין בה חשש חימוץ.

וכדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה [לבניו]: יומא קמא של פסח לא תלושו לי את המצה בחלבא [בחלב] ^[11]. לפי שאין זה לחם עוני. ואין יוצאים בו ידי חובת מצה בלילה הראשון. אבל מכאן ואילך, בשאר ימי הפסח, לושו לי את המצה בחלבא! לפי שאין בהם חובת אכילה מצה, ולא בעינן אז לחם עוני.

ותמהינן: איך אמר להם כן? והתניא: אין לשין את העיסה בחלב, אף כל ימות השנה. ואם לש בחלב, כל הפת אסורה. מפני הרגל עבירה! דחיישינן שמא יאכל עמה בשר, ויעבור על איסור בשר בחלב.

ומשנינן: אלא הכי קאמר רבי יהושע בן לוי לבניו: יומא קמא לא תלושו לי את המצה בדובשא. מפני שאין זה לחם עוני. אבל מכאן ואילך, לושו לי בדובשא!

ואיבעית אימא: לעולם אמר להם ללוש בחלבא. ובאופן שאין לחוש בו להרגל עבירה. וכגון הא דאמר רבינא: עיסה כגודל עין תורא [עין של שור], שרי ללושה בחלב! שכיון שהיא מועטת, אין לחוש שמא יאכלנה עם בשר. שהרי אינו משהה אותה, אלא אוכלה מיד.

והכא נמי, בעובדא דרבי יהושע בן לוי, ציוה לבניו ללוש לו בחלב עיסה קטנה כעין תורא.

שנינו בברייתא: ושוין, שאין לשין את העיסה בפושרין!

והוינן בה: ומאי שנא ממנחות, שאף הן אינן באות חמץ אלא מצה. ותנן: כל המנחות נילושות בפושרין, ומשמרן שלא יחמצו! ואמאי לענין פסח אמרינן, שאי אפשר לשומרן מחימוץ ^[12]? ומשנינן: מלאכת המנחות נעשית על ידי הכהנים, שהם זריזין ויודעים לשמור היטב מחימוץ. ואם אמרו בזריזין שהם משמרים מחימוץ אף בלישה בפושרין, וכי יאמרו כן אף בלישת המצה לפסח, שהיא מסורה לכל, ואף למי שאין זריזין?!

ושוב מקשינן: אי הכי, נימא במנחות, דמילתת נמי לתית! שנתיר אף ללתות [לשרות את החיטין במים] ולכותשן כדי להסיר את מורסנן, בשביל שתהא סולתן נקיה. ולא ניחוש שיחמיצו החיטין מחמת כן, שהרי כהנים זריזין הם.

אלמה, אמר רב זירא, אמר רבה בר ירמיה, אמר שמואל: חיטין של מנחות אין לותתין אותה, לפי שהם באים בכך לידי חימוץ. אלמא, אף בזריזין חיישינן לחימוץ.

ומשנינן: לישה בזריזין איתא. שהרי לשין את המנחות בעזרה, על ידי הכהנים. אבל לתיתה ליתא בזריזין! שאין הכהנים לותתין את החיטין, אלא הזר המקריב את המנחה לותת אותן בביתו, ומביא לעזרה את הסולת לאחר טחינתה.

ושוב מקשינן: וכי לישה מי איתא דוקא בזריזין? והכתיב במנחה, "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה". והדר כתיב "והביאה אל בני אהרן הכהנים, וקמץ משם מלא קמצו". שמע מינה, דוקא עבודות שמקמיצה ואילך הן מצות כהונה, ואינן כשירות בזר. אבל כל העבודות שעד הקמיצה, אינן ממצות כהונה.

מכאן לימד על היציקה של השמן, ועל הבלילה של המנחה, שהיא כשירה בכל אדם, ואפילו בזר.

והרי הלישה והאפיה קודמות ליציקה. שהרי כך הוא סדר המלאכות במנחת מאפה תנור או מחבת או מרחשת. קודם אופין אותן, ואחר כך פותתין אותן, ואחר כך יוצקים עליהן את השמן, ובוללין אותן. ואם היציקה כשירה בזר, ודאי שהלישה כשירה בו. ואיך אמרת, דלישה אינה על ידי הכהנים הזריזין?

ומשנינן: לישה, נהי דבזריזין ליתא בדוקא, אלא אף בזר היא כשירה, מיהו דוקא במקום זריזין איתא! שמלישה ואילך נעשית המנחה בעזרה בלבד. שהרי התנור והמחבת והמרחשת שבהם נאפית המנחה, כלי שרת הם ^[13].

וכדאמר מר: בלילה כשירה בזר. אבל אם נעשית חוץ לחומת העזרה, הרי היא פסולה! שלאחר שנתקדשה בקדושת הגוף על ידי כלי השרת, הרי היא נפסלת ביוצא.

וכיון שהעזרה היא מקום שהכהנים מצויין בו, רואים הם את הזר בלישתו. והם מלמדים אותו להזהר מחימוץ.

לאפוקי לתיתה, דאינה בזריזין, ואף לא בעזרה שהיא מקום זריזין! אלא נעשית על ידי זרים, אף מחוץ לחומת העזרה. הלכך אין לותתין את המנחות. שהרי יש לחוש בה לחימוץ.

ותו הוינן: ומאי שנא שאר מנחות ממנחת העומר, שאף היא אינה באה חמץ. ותניא: מנחת העומר, לותתין אותה, וצוברין אותה [עורמים אותה בערימה], כדי שיזובו המים שנלתתה בהם! והרי אין הלתיתה נעשית בזריזין, ולא במקום זריזין, ואמאי לא חיישינן בה לחימוץ ^[14]?

ומשנינן: מנחת העומר היא קרבן ציבור. וציבור שאני! לפי שכל עסקיה נעשים על פי בית דין. ונזהרים בה היטב מחימוץ. הלכך, אין לחוש בה שתחמיץ על ידי הלתיתה. מה שאין כן במנחות יחיד, חיישינן שמא בשעת הלתיתה לא ישמור כראוי את החיטין מחימוץ.

תנו רבנן: יכול יוצא אדם ידי חובתו בפסח, במצה של בכורים? - תלמוד לומר: "בכל מושבותיכם תאכלו מצות". אין יוצאים אלא במצה הנאכלת בכל מושבותיכם. יצאו בכורים שאין יוצאין בהם. לפי שאין נאכלין בכל מושבותיכם, אלא בירושלים בלבד - דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר: מטעם אחר אין יוצאין במצת בכורים. לפי שהוקשו מצה ומרור זה לזה. כדכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו". מה מרור, אין יוצאין בו אלא בירק שאינו בדין בכורים [שהרי אין מביאים בכורים אלא משבעת המינים], אף מצה, אין יוצאין אלא במצה שאינה בכורים ^[15].

ואי תאמר, מה מרור יוצאין בו רק בירק שאין במינו בכורים, אם כן אף מצה אין יוצאין אלא במצה שאין במינה בכורים.

ת"ר יכול יוצא אדם ידי מצה בפסח במעשר שני בירושלים ת"ל לחם עוני כי בעינן לחם הנאכל באוני יצא זה שאינו נאכל באוני אלא בשמחה דברי ר' יוסי הגלילי כדתנן בס"פ מעשר שני במנחה ביום טוב היו מתודים כיצד היה וידוי בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני וכו' עד לא אכלתי באוני ממנו אם אכלו באנינה לא היה יכול להתודות:

ר' עקיבא אומר מצות מצות ריבה אם כן מה ת"ל לחם עוני פרט למצה עשירה ואסיקנא לר' עקיבא כתיב עני למעוטי מצה עשירה וקרינן עוני כשמואל דאמר לחם שעונין אחריו דברים ואקשי' איני דר' עקיבא אוסר לאכול בפסח מצה עשירה והתניא אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד וחכמים אומרים תאכל מיד פי' אם אפאה אמר ר' עקיבא שבתי היתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר ושנינן הא דאסור מצה עשירה ביום טוב ראשון בלבד בזמן שעונין אחריו דברין והן ההגדה שאמר מצה זו שאנו אוכלין על שום מה וכו' אסור אותו זמן לאכול מצה עשירה דבעינן עוני וזה שאמר לשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש בשאר הימים ויש לומר כי דבר מועט לש להם כגון בני ר' יהושע שלשו בחלב כעין תורא שהוא דבר מועט וביום הראשון [אסור] ובשאר הימים מותר. ונתברר למביני מדע דסוגיא דברייתא הכי הוא אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ואע"פ שאין לשין מקטפין בהן וחכמים אומרים אין לשין ואף לא מקטפין ואם לש או קיטף ר"ג אומר תשרף מיד ואפי' אפאה וחכמים אומרים תאכל מיד אם אפאה ודברי הכל זו הברייתא בשאר ימות הפסח היא שנויה זולתי יו"ט ראשון ומראין הדברים שהת"ק שאמר אע"פ שאין לשין בו מקטפין בו כך פי' דבריו אע"פ שאין לשין במים ושמן ואם לשו במים ושמן מקטפין בשמן מכלל שהלישה שאסר שמן על ידי מים הוא שאסר ומה שאסר בלישה שמן על ידי מים התיר בקיטוף וחכמים אסרו זה וזה הלישה והקיטוף ע"י מים הכל אסור וקיי"ל כחכמים שאפי' אם לש במים לבדו אסור לו לקטף בשמן כלל וכל שכן שאין לשין במים ושמן כלל:

ושוין שאין לשין את עיסה בפושרין. ואמרי' אמאי לא והא כל המנחות מצה הן ותנן כל המנחות נילושות [בפושרין] ומשמרן שלא יחמיצו ודחי' אם התירו לכהנים שהן זריזין ומשמרין העיסה שלא תחמיץ ומשום זריזותן התירו להן יתירו לכל אדם ודחי' לתיתה פעמים שתהיה שלא על ידי כהן והא לישה נמי יתכן שתהיה שלא על ידי כהן דהא מקמיצה ואילך מצות כהונה ולישה קמי הכי הוא דהויא ואפילו [הכי] לישה כי ליתא בכהנים אינה אלא בעזרה מקום שהכהנים רואים אותה אבל חוץ לחומת העזרה פסולה לתיתה אינה לא בכהנים ולא בעזרה לפיכך לא התירוה:

והתניא אין לשין את העיסה ביין שמן ודבש וכו'. פי' ע"י תערובת ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד וחכמים אומרים תאפה מיד ומאי דלא בדקינן בסימני סידוק ושיאור פי' הריטב"א ז"ל שלא נאמרו סימני סידוק ושיאור אלא בשנעשין בפושרין או ששהתה יותר מן השיעור פעמים מתחלת להחמיץ ואין בה סימני שיאור וסידוק:

ואמר ר' עקיבא שבתי היתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין שמן ודבש ולא אמרו לי דבר. ואפי' דלר' עקיבא ביום ראשון אסור משם ואילך שרי וכר"פ:

הא ביו"ט ראשון הא ביו"ט שני. ופרש"י ז"ל ההיא דלעיל דאסר משום מצה עשירה בלילה הראשון שחייב לאכול מצה וכן כתב הרב בעל העיטור בלילה הראשון בעינן לחם עוני שלא תהא מצה עשירה בשאר ימים מותר וש"מ דיו"ט ראשון דקאמר לישנא מיהא נקט. וכן כתב הרא"ה ז"ל בשם רבותיו הלכה למעשה דבר מההיא מצה דאוכלין על סדר ההגדה מותר לאכול מצה עשירה. ואע"ג דכי כתיב לחם עוני בשבעת ימים כתיב. כתב הר"י ז"ל דשבעת ימים אלא תאכל עליו חמץ כתיב ולענין פסק אם לשין את העיסה ביין ושמן ודבש על ידי תערובת דאיפלגי רבוותא קמאי פסקי כרבנן לחומרא דאין לשין ואין מקטפין לכתחילה ורבינו אלפסי ז"ל פסק כר' עקיבא דהא ר' יהושוע בן לוי עבד כותיה וליכא אמורא דפליג ועוד דמעשה רב: והרב בעל המאור השיב על הרב אלפסי ז"ל והרמב"ן ז"ל הציע בספר מלחמות ד' והעלה עיקר פסק הרב אלפסי ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל פסקו של הרב אלפסי ז"ל נכון וברור אעפ"כ המחמיר תבוא עליו ברכה:

האוכל נבלה ביום הכיפורים בשוגג חייב חטאת ואין אומרין שלא חל איסור יום הכיפורים על הנבלה שקדמה לו אם מתורת נבלה בנתנבלה מאמש אם באיסור אבר מן החי אם נתנבלה היום וכן שאף בנתנבלה היום יש בה קדימת איסור נבלה משום דנבלה בכזית ויום הכיפורים בככותבת אלא אעפ"כ איסור יום הכיפורים חל על איסור נבלה שהאיסור חל על איסור אחר בשלשה דרכים כשהם באים בבת אחת ובאיסור מוסיף ובאיסור כולל כמו שביארנו במסכת חולין פרק גיד הנשה:

מצה של מעשר שני בירושלם יוצאין בה ואע"פ שאנו צריכים למצה הראויה בכל מושבות הרי ראוי הוא ליפדות וליאכל בכל מושבות ואפי' היה בירושלם שאינו נפדה מ"מ אם נטמא פודין אותו אף בירושלם כמו שביארנו בכמה מקומות ומאחר שיש לו צד פדיה יוצאין בו אף בלא נפדה ואע"פ שאינו נאכל באנינות לא נכתב לחם עוני אלא למעט מצה עשירה כמו שיתבאר אבל אין יוצאין במצה של בכורים אף בירושלם שאינה ראויה בכל מושבות:

לישת העיסה ביין ובשמן ודבש ר"ל על ידי מים יש אוסרין אותה לכתחילה מפני שמי פירות בעירוב מים ממהרין להחמיץ ואם לש תאפה מיד ויש מתירין אף לכתחלה כשאר לישות שבמים ודבר זה תלוי בביאור שמועה והוא שאמרו אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ר"ל על ידי מים ואם לש רבן גמליאל אומר תשרף מיד ר"ל שאף בדיעבד אסורה וחכמים אומרין תאפה מיד ובדיעבד מיהא מותר כשיזהר שלא ישהה ואמר ר' עקיבא שבתי היתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר כלומר שאף לכתחילה מותר שאין מי פירות גורמין למהר את החימוץ והרי הוא כשאר לישות ואע"פ שאין לשין בו מקטפין בו ר"ל אע"פ שאין לשין בו לכתחילה מקטפין בו לכתחילה והוא טיחת פניה לאחר עריבתה אתאן לתנא קמא כלומר דבר זה נאמר לדעת תנא קמא של ר' עקיבא שאוסר בלישה לכתחלה וחכמים אומרין את שלשין בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין כלומר ואף בקטוף אסור לכתחילה ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין זהו תורף השמועה:

ובגמרא הקשו משמועה זו לר' עקיבא ממה שאמר הוא עצמו למעלה לחם עוני פרט שנילושה ביין ושמן ודבש ותירץ בה הא ביום ראשון ר"ל לילה הראשונה ליציאת ידי חובת מצה דיומא הא ביום שני ר"ל מלילה הראשון ואילך שבלילה הראשון נאסרה מתורת מצה עשירה בין במים בין שלא על ידי מים ומשם ואילך אחר שדין מצה עשירה פרח לו מותרת אף על ידי מים שעל כרחך ר' עקיבא במה שאסרו האחרים התיר והאחרים לא אסרוה אלא על ידי מים ונמצא לר' עקיבא שבלילה הראשון אסורה ר"ל שלא לצאת בה ומשם ואילך מותרת אף לכתחלה והוסיפו בגמ' כדאמר להו ר' יהושע לבניה יומא קמא לא תלושי לי בחלבא מכאן ואילך לושי לי ואע"פ שאסרנו למעלה לישת עיסה בחלב מפני הרגל עבירה הרי אמרו כעין תורא שרי ואף הוא בשיעשו אותם כעין תורא היה אומר להם כן ובלשון אחר הוזכרה כאן יומא קמא לא תלושי לי בדובשא מכאן ואילך לושי לי ודברי ר' יהושע אפשר שלא הוזכרו לסיוע לר' עקיבא אלא לענין מצה עשירה ליאסר בלילה ראשונה אף בלא מים ויומא קמא לדעת זה פירושו סעודתא קמא וכן פירשוה בתוספות ומצאו לה חבר בענין שבע ברכות של חתן דביומא קמא מברכין בלא פנים חדשות ופירשוה בסעודה הנעשית ראשונה לכבוד חתן ואף באותה סעודה דוקא לצאת בה הא לכל סעודתו לא נאסרה או שמא נוהג היה להיות כל סעודתו ממנה ונאמרה כאן לסייע לר' עקיבא ליאסר בלילה ראשונה אף בלא מים מדין מצה עשירה ולהתירה אח"כ הואיל ופרחה תורת איסור מצה עשירה ממנה ר"ל בשאין שם מים הא להתירה לאחר כן אף במה שיש בו סרך חמץ כגון שיש בו מים לא שמא לא התיר ר' יהושע מיומא קמא ואילך אלא בלא מים או שמא ר' יהושע מסייע לר' עקיבא מכל וכל ליאסר בלילה הראשון מתורת עושר ולהתיר משם ואילך אף בסרך חימוץ כגון שיש בו מים:

וגדולי המחברים פסקו כר"ע והביאו ראיה ממה שר' יהושע סובר ומפרשים דברי ר' יהושע להתיר מלילה הראשון ואילך אף על ידי מים ומראים עצמם מוכרחים שלא לפסוק כר"ע אלא מטעם שר' יהושע סובר כמותו שאלמלא כן הוה ליה ר"ע יחיד אצל רבים ומחברו אמרו ולא מחבריו אבל מאחר שר' יהושע סובר כמותו יצא לו מתורת יחיד אלא שהאריכו לומר על ר"ע שהתירו אף על ידי מים ממה שהוזכר בו ענין קטוף וקטוף שמן על ידי מים הוא שלשון מקטפין מורה בשהעיסה נילושה כדרכה ר"ל במים ומה שאסר תנא קמא בלישה התיר בקטוף וחכמים אסרוה אף בקטוף ור' עקיבא התיר אף בלישה ומאחר שר' יהושע סובר כמותו הלכה כמותו אלא שהרבה מפרשים ערערו עליהם אחר שלא פסקו כר"ע אלא מסיועו של ר' יהושע שמא ר' יהושע לא התיר אלא שלא במים ולא הוזכר אלא לסייעו בענין מצה עשירה הא כל שיש שם סרך חמוץ כגון על ידי מים לא עד שגדולי המפרשים גוערים בהם וכתבו בנוסח זה איקפול כולי עלמא לאיפלוגי על הרב אי משום מצה ליכא מצה עשירה מהיכא וי"מ בלשון זה כלומר שאם לא היו דברי ר' יהושע אלא בשאין שם מים הרי אינו בא לידי חמוץ וכל שאין בא לידי חמוץ אין יוצאין בה ידי מצה ואע"פ שאותו המין שבעיסה זו בא לידי חמוץ מ"מ אנו צריכים אף שתהא עיסה זו באה לידי חמוץ שכל שאין בו חשש חמוץ אין בו שימור לשם מצה והוא שאמרו בתלמוד המערב אין יוצאין ברבוכה ר"ל בחלוט מפני שאין בה שימור לשם מצה ואע"פ שזו אינה הלכה שהרי חלוט אין אנו באים באיסורו מתורת שאין בו שימור לשם מצה שלא נאמר כן אלא בשלא נראית מעולם לבא לידי חמוץ מתחלתה כגון נילושה במי פירות אבל כל שנילושה ונראית לחמוץ אע"פ שהחלוט אינו בא לידי חמוץ שימור לשם מצה הוא אלא אין טעם איסורה אלא או מתורת מצה עשירה או מתורת שאינו לחם כמו שיתבאר למטה מ"מ למדנו שכל שאין בו שימור לשם מצה אינו יוצא בו אלא ודאי אף זו של ר' יהושע על ידי מים היא שנויה:

ויש מפרשים בלשון זה שמאחר שאין חיוב מצה אלא בלילה ראשונה מה היו צריכים להזכיר מכאן ואילך לושו לי לא היה לו לומר אלא יומא קמא לא תלושו לי כלומר משום מצה עשירה ומה היה צריך לומר מכאן ואילך לושו לי וכי מהיכן הצרכנו להיתר מצה עשירה במקום שאין שם חיוב מצה כלל אלא ודאי להתיר מה שיש בו מחשש חימוץ הוא בא להתיר ועל ידי מים היא שנויה ואף הם בעצמם רמזו שם ביאורים אלו על נוסח דבריהם וכן הדברים מתיישבים יותר שמאחר שבא לסייע לדבריו של ר' עקיבא לא באו לסייעו לחצאין וקצת מפרשים היו חוככים עליהם לומר בדברי ר' יהושע שלשון ראשון עיקר ר"ל בחלבא ובחלב הוא שהתיר ולא ביין ושמן ודבש מפני שאין החלב מחממו כל כך ואינו כלום שלא מצינו חלוק במי פירות בין זו לזו ואף בתלמוד המערב אמרו אין לשין את העיסה במשקין כלומר שכל המשקין שוין בו ואין אחד מהם מחמיץ ואף חכמי הטבע מעידים לנו כן לפי שאין התבואה מקבלת תיקון וחימוץ אלא במים שמתגדלת בהם בעודה מחוברת בקרקע ואין שום משקה מגדל תבואה וצמחים אלא המים לבד:

ומקצת גאונים פי' שדברי ר' יהושע דוקא שלא על ידי מים ונעשה ר' עקיבא יחיד ופוסקין כחכמים לאסור לכתחלה ואם לש שתאפה מיד וכן י"א שאף הברייתא שלא על ידי מים ואף גדולי הרבנים פירשוה כן מפני שהם סוברים במי פירות שאע"פ שאין מחמיצים מביאים הם לידי נוקשה כמו שכתבנו למעלה ושמא אף הם ממהרים לעשות נוקשה אף בלא מים ואין הדברים נראין ומ"מ יש אומרים שאף לדעת הפוסקים כר"ע כל שהוא לשו במי פירות ומתבלן בתבלין צריך להזהר שלא יתנו בה מים שהתבלין מחממין אותם וממהרים להחמיץ בשיש שם מים ואע"פ שבענין מנחות אמרו תבלה בקצח כשרה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת אם אמרו בזריזים לא אמרו באחרים שהרי אמרו בהם כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמוצו ובכאן אמרו אין לשין את העיסה בפושרין כמו שיתבאר ומ"מ גדולי המחברים התירו אף בתבלין מלילה הראשון ואילך הא לילה הראשון מיהא אסור מתורת מצה עשירה ומה שאמרו בתלמוד המערב יוצאין במצה מתובלת ומדקאמר יוצאין אלמא אף בלילה הראשון כן שלא כהלכה נאמר וי"מ בשתבלה אחר שנאפת כגון שצבעה בכרכום וכיוצא בזה וכל שבשעת אפייתה לא היתה עשירה ועשרה שמור לה לאחר שנאפית אין העושר שמור לרעתה אלא לטובתה ולהיתרה ואין הדברים נראין:

כבר ביארנו שכל המנחות הנאפות נילושות בפושרין ומשמרין אותם שלא יחמיצו שהכהנים זריזין הם ואע"פ שהלישה כשרה בזר וכמו שאמרו מקמיצה ואילך מצות כהונה הא לישה ובלילה ויציקה כשרות בזר מ"מ לישתה בפנים היא ר"ל בעזרה ונמצאת לישתה במקום זריזים אבל לענין לתיתה חטים של מנחות אין לותתין אותם שהרי הלתיתה בחוץ היא נעשית ונמצאת שלא בזריזים ושלא במקום זריזים ומ"מ מנחת העומר הואיל והיא של צבור לותתין אותה שהצבור זריזים הם או מוסרים אותה לזריזים שביניהם:

אין יוצאין במצת בכורים מפני שאין נאכלים בכל מושבות אלא בירושלם אבל יוצאין בשל מעשר שני וכבר ביארנוה למעלה:

וחכמים אומרים תיכאכל מיד המורה גריס תיאכל ול"ג מיד ורבינו יצחק מפא"ס זצוק"ל גריס תאפה מיד ונ"ל דס"ל דממהרין להחמיץ הילכך אל ישהא העיסה אלא תיאפה מיד ופליגי ארבן גמליאל דאמר תשרף ואין לה תקנה:

תוס' בד"ה במקום זריזין כו' ואותה מנלן שנבללת בעזרה כו' עכ"ל לאו דוקא נבללת שבלילת מאפה תנור היה אחר אפיה ופתיתה אלא מנלן שנילושה בעזרה במקום זריזין דשרינן לה בפושרין וק"ל:

בא"ד דע"כ היו לשין אותה בעזרה לפי שהיו מודדין אותה בעשרון כו' עכ"ל וקשה דהא לא מסיק האי טעמא אלא משום דבלילה פסולה חוץ לחומת עזרה ומה ראיה היא ללישה והתוס' פרק כל המנחות כתבו ושמא נקט האי טעמא דהוו בכל המנחות כו' אפילו למ"ד מדת יבש לא נתקדשה כו' והוא דחוק דהא עיקר קושיא הכא מלישת מאפה תנור ואהא לא משני מידי ויש ליישב דה"ק כמו דבלילה דכל המנחות פסולה חוץ לחומת עזרה משום דמדת הלח בכלי שרת ודאי נתקדשה ה"נ מדת היבש ודאי נתקדשה ואסור גם ללוש אחרי המדידה חוץ לעזרה וק"ל:

גמ' עיסה שנילושה ביין ושמן כו. כצ"ל:

גמרא כדא"ל ר' יהושע בן לוי לבניו כו'. כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

גמ' ומ"ש ממנחת העומר כו'. לכאורה לפי מאי דתרצינן לקמן (מ) אליבא דרבא ל"מ חטין כו' אבל שערי דשיעי וכו' וע"כ גם אליבא דשמואל דאוסר לתיתה בחטין צריך לתרץ כן מאי פריך דילמא שאני מנה"ע דשערי דשיעי נינהו והוא לא אמר אלא חטין של מנחות אין לותתין. ואולי דס"ל להש"ס דכיון דשוו תרווייהון לאיסורא בהדיוט אין לחלק ביניהון גם לגבוה:

רש"י ד"ה אין לשין. ולא בי"ט דהבערה שלל"צ היא. נ"ל כוונתו מפני שיכול לבטלה דעדיין לא נתחמצה אלא שבתוך שתאפה החמץ דאם כבר נתחמצה הא לשיטתו לעיל (דף ו) ד"ה כופה (ועי' בהגר"א תמ"ו סק"ג בסופו) ולקמן בר"פ א"ע דעוברין על חמץ נוקשה בב"י אפי' בי"ט נמי דהא ר"ג אית ליה מתוך כדמוכח מהא דאמר מניחין את המוגמר ביו"ט (ביצה כב ב). אך לפ"ז דעדיין לא חומצה יכול ליהנות בשרפתה והוה הבערה לצורך:

בא"ד ולר' יוחנן כו'. הגרי"פ הגיה ולר"ל ולעיל בתוד"ה מ"פ מבואר דגם לפניהם היה הגירסא רבי יוחנן:

רש"י ד"ה לישה. פותתין אותן עד שמחזירן לסולתן. זהו דעת תנא דבר"י במנחות (עה ב) והוא נגד סתם מתניתין דשם וכולן פותתן כזיתים וע"ש ומי דחקו לפרש אליביה דוקא:

גמ' מידי בלבד כתיב. עיין בהר"ש פ"א מ"ג דטהרות וצ"ע:

מ"ט דר"ע פי' דהא מצות מצות ריבה אינו מיותר דאצטרי' לכהנים שיוצאים בחלה ותרומה כנ"ל ולא הו"מ הש"ס למימר דטעמי' דר"ע דאצטריך קרא לדרשא דעונין עליו דברים הרבה דלזאת הדרשא לא שייך למכתב ייתורא דהא פשיטא דקרא כתיב והגדת לבנך ביום ולקמן בפ' ע"פ במתני' מפיק לי' מואמרתם זבח פסח ושמואל דאומר שעונין עליו דברים הרבה אינו אלא מפרש שם לחם עוני מ"ט קרי לי' הכי אבל אי איכא למדרש דרשי' בודאי לכן קאמר דר"ע ס"ל יש אם למסורת ועני כתי' ומ"מ היכי שאין המקרא והמסורת סותרו' דריש תרוי' אלא דהכא ה"ל כסותרי' זא"ז שהרי לפי המסורת דלחם עני כתי' פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש א"כ ע"כ עני בעין הוא ואי נדרש המקרא ג"כ שנאכל באנינות ע"כ באלף קרינן לחם אוני וה"ל סתירה ולכן לר"ע המסורת עיקור ודוחה המקרא בשביל זה:

ר"ג אומר תשרף מיד. פרש"י בחש"מ בצל"ח תמה שהרי רש"י פי' לעיל בפ"ק דכופה עליו כלי בבטלו אבל אי לא בטלו ישרפנו אפי' בי"ט ולדידי לק"מ חדא דהא כ' מרש"א לקמן ל"ח ב' דכהנים זריזין יכולין לשמור מחמוץ נמצא שאינו חמץ ברור אלא שאין אנו סומכין אולי לא נזדרז כל צרכו וישרפנו וא"כ תינח בחש"מ אבל בי"ט לא נקל לעשות מלאכה מספיקא ועוד הא העלו בתו' בעירובין ק' א' ד"ה מתן כו' דעשה הבאה ע"י פשיעתו אינה דול"ת וה"נ ע"י פשיעתו באה שלש עיסה כזה שא"א לשמרו מחמוץ לכן אינה דוחה י"ט בשריפתו משא"כ במוצא חמץ בביתו וק"ל:

כדאמר להו ריב"ל לבני' כו'. עי' היטב בהרי"ף ורז"ה ורמב"ן וראיתי לרשום מה שיש לפקפק קצת אהרמב"ן מ"ש דע"כ ריה"ג ור"ע בתערוב' איירי דאל"ה למ"ל לחם עוני תי"ל משום שאינו יכול לבוא לידי חמוץ אעפ"י שיש במינו חמוץ כיון שהוא עצמו אינו בא לא יי"ח כמו דהוה בעי' למימר לעיל גבי עיסה שנילושה ביין שו"ד שאין חייבין עליו כרת משום שאין יוצאין בה במצה אעפ"י שיש במינה מצה יש לדחות דהיינו לפי הה"א אבל הא אתותב מהמחהו וגומעו וה"פ מדגלי רחמנא התם נפש לרבות השותה אעפ"י שאין יוצאין בו י"ח מצה משום שיש במינו מצה כשלא המחהו א"כ ה"נ ולא דרשי' הקישא אלא לאורז ודוחן שאין במינן חמץ כלל. ומ"ש עוד למ"ל לחם עני תי"ל מושמרתם את המצות והאי לא בעי שימור י"ל אה"נ אלא דא"כ לא הוה ילפי' מני' דבעי' שימור לשמה והוה מכשירין לחמי תודה אבל השתא דאמעט יין שו"ד מלחם עני אייתר ושמרתם לשימור לשמה וכה"ג כ' הצל"ח לעיל גבי אורז ודוחן ע"ש. ומ"ש עוד דע"כ ר"ע לאו דוקא יין שו"ד קאמר לענין מצה עשירה וה"ה חלב ושארי משקי' א"כ ה"ה בריתא דר"ג נמי לאו דוקא יין כו' ולפע"ד י"ל דר"ע דוקא קאמר יין שו"ד דאית בהו עכ"פ קצת חמוץ עם מים לכן אצטריך לחם עני לכשנלושה בלא מים משא"כ חלב דלא שייך חמוץ כלל לר"ע לא אצטריך לחם עני כק' הרמב"ן הנ"ל משא"כ לרבנן דיין שו"ד א"א לשמור כלל א"כ בחלב שייך שימור מיהת ולעולם צריך שימור עי' היטב בפנים ותבין דברינו:

לישה נהי דבזריזין ליתא במקום זריזין איתא דאמר כו'. נלע"ד הא דפשיטא להש"ס דבמקום זריזין איתא היינו מסברת חוץ מטעמים שכ' תו' ופשיט לי' להש"ס הכי ולא מיית' הא דאמר מר כו' אלא משום דלא נימא דזה א"א דכל שכשר בזר כשר נמי חוץ לעזרה וזהו סברת ר"ל במנחות ט' א' קמ"ל דאמר מר וכן מייתי הש"ס התם תני' כוותי' דר"י בללה זר כשרה חוץ לחומת עזרה פסולה וזה ברור בעזה"י ומיושב ק' המרש"א וק"ל:

ומ"ש ממנחת העומר כו'. בל"ז היה יודע דעומר נקצר ונעשה בעסק גדול וזריזות הרבה יותר מכל המנחות אבל השתא דמסיק להתיר במקום זריזין מפני שהכהנים משגיחין א"כ מכ"ש שהי' להתיר מנחת כהנים שהזריזין בעצמן לותתין אפי' שלא במקום זריזין ואפ"ה אמרי' אין לותתין שום מנחה וע"כ משום דלא פלוג רבנן חוץ לעזרה וא"כ מ"ש ממנחת עומר ומשני ציבור שאני פי' יחיד ביחיד מחלף ולא פלוג רבנן ציבור ביחיד לא מחלף:

רע"א מצה ומרור כו'. הק' בתו' דלמא מרור היינו זית ולדידי צל"ע בהא דלקמן ל"ט מקשה הש"ס ואימא מרירתא דכופי' פרש"י דג ששמו כך ואמאי לא מקשה הש"ס ממרה של כל בעלי החיים ועכצ"ל דבעי' שיהי' שמו מרור ודוקא של אותו הדג שמו מרוריתא) משא"כ של שארי בע"ח (וצע"ק מישפך לארץ מררתי דקרא) ולהדי' אמרי' בפ"ק דסוכה י"ג א' ובפ' אלו טרפות דמרור דיש לו שם לווי אין אדם יוצא י"ח בפסח ואיך יעלה על הדעת להכשיר בזית מפני שהוא מר וצ"ע ועמ"ש בזה לקמן אי"ה. והנה גם במה שתי' יש לעי' מנ"ל למילף מה מצה מין זרעים איפך אנא נימא מה מצה מין בכורים אף מרור ומאי ניהו זית ואולי י"ל דזה א"א דאמרי' לקמן מרורי' לשון רבים כמה מינים ובכורים אינו אלא מין א' זית ותו לא ויש לדחות תי' זה דיש כמה מיני זיתים שופכני ובושני אגורי. א"נ י"ל דמצה גופה מנ"ל דיש במינה בכורים דלמא אה"נ דאין יי"ח מצה אלא בשבולת שועל ושיפון וכוסמים דאקרו שפיר לחם ואין מביאים בכורים אלא מחטה ושעורה ממש כמ"ש פ"י בפי' דברי תוד"ה אוציא חטין דלא כמרש"א ע"ש וא"כ כל כמה דלא ידעי' מצה ליכא למילף מרור מני' למין בכורים אע"כ ההיקש הוא בהיפוך מה מצה מין זרעים אף מרור כן. ובזה מיושב ק' תו' אהא דקאמר הש"ס אי מצות ריבה אפי' כל מילי נמי הק' תו' נימא אהני ריבוי ואהני מיעוטא והא"ש דכיון דכתיב ריבוי דיי"ח במצות מחטין ושעורין שראויים להביא מהם בכורים א"כ נילף נמי מרור מה מצה שיש במינו בכורים אף מרור כן ומביאים מרור מזית ותו לי"ל מיעוטא למעט מצות של בכורים עצמן כנ"ל ועמ"ש עוד בזה בסמוך אי"ה.

בגמרא ת"ר יכול יוצא אדם י"ח במעשר שני כו' ר"ע אומר מצות מצות ריבה אם כן מה ת"ל לחם עוני כו' מ"ט דר"ע. נראה דקים ליה לתלמודא דהאי מצות מצות ריבה דקאמר ר"ע לאו לענין מעשר שני לחוד איצטריך אלא לשאר מילי דע"כ הכי הוא אליבא דר"י הגלילי ואם כן מקשה שפיר מ"ט דר"ע דטפי הו"ל למידרש האי קרא דלחם עוני למעט נמי מעשר שני כיון דעוני קרינן ואהני קרי למעט מעשר שני והכתיב למעט עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש וע"ז משני שפיר מי כתיב לחם עוני עני כתיב וא"כ תו לית לן למעט מעשר שני אלא מרבינן לה ממצות מצות ריבה והא דקרינן עוני היינו כדמסיק לקמן שעונין עליו דברים הרבה כנ"ל:

שם וסבר ר"ע עיסה שנילושה כו' והתניא אין לשין כו' ואמר ר"ע שבתי היתה כו'. ויש לדקדק דמעיקרא מאי קשיא ליה אטו מי לא אסיק אדעתיה דהא דאמר ר"ע פרט לעיסה שנילושה איירי דוקא בי"ט ראשון דבעינן לחם עוני למצות חובה משא"כ בשאר ימים דעיקר אכילת מצה רשות מכ"ש דלא בעינן לחם עוני ואידך ברייתא משמע להדיא דאיירי בי"ט שני דהא אפילו ר"ג לא קאמר אלא אין לשין משמע לכתחילה ואי לענין מצות חובה איירי הוה ליה למימר דאין יוצאין י"ח. ועוד דהא ר"ג תשרף קאמר וע"כ היינו משום חימוץ ואם כן מילתא דר"ע נמי איירי בי"ט שני ולענין חימוץ פליגי אי בעינן שימור במי פירות או לא או אפשר דאפילו שימור לא מהני לרש"י כדאית ליה ולהתוספות כדאית ליה כדפרי' לעיל. והנלע"ד בזה ליישב ע"פ סוגיא דמנחות דף נ"ז שהביאו התוספות לעיל בפלוגתא דר"ע ור"י הגלילי אי מרבינן מנחת נסכים לחימוץ משום דמי פירות נוקשה מיהא הוי כיון דמגבלן במים או לא וא"כ הא מסקינן התם דרבי יוחנן מפיך להך ברייתא דר"ע לדר"י הגלילי דר"ע הוא דדריש לרבות מנחת נסכים לחימוץ כיון דנוקשה הוא משא"כ לר"י הגלילי ואינך תנאי דהתם דף נ"ג מי פירות אין מחמיצין כלל לענין מנחות נקטינן מיהא דר"ע מחמיר טפי במי פירות לענין חימוץ מרבנן א"כ מה"ט גופא לא משמע ליה לתלמודא למימר דר"ע מיקל בלישת מי פירות אפי' בחמץ בפסח דחמיר טפי מחמץ דמנחות:

ועוד דבלא"ה משמע בר"פ אלו עוברין דנוקשה ועירובו לענין חמץ כהדדי נינהו אליבא דרב וא"כ כיון דלר"ע עירובו אסור מדאורייתא בכותח הבבלי דהא שמעינן לר"ע דטעם כעיקר מדאורייתא א"כ מסתמא מחמיר נמי בנוקשה מכל זה הוי משמע ליה לתלמודא דר"ע לא איירי לענין י"ט שני אלא לענין י"ט ראשון דאפילו כשנשתמרה כראוי ובמי פירות לחוד אפ"ה אין יוצא בה משום מצה עשירה. ועוד נראה דכיון דר"ע היה לש בעצמו אלמא דבמצות חובה איירי דמצוה בו יותר מבשלוחו כמו שהיה עושה הרא"ש ז"ל וע"ז משני הש"ס דלעולם בי"ט שני מיירי ובמי פירות עם מים שממהרין להחמיץ ובעי זריזות ומשו"ה היה לש בעצמו כדאשכחן במנחות שמסור לזריזין כנ"ל. ובעיקר פלוגתא דר"ע וחכמים לענין חימוץ דמי פירות אי איירי במים או בלא מים כבר כתבתי לעיל שהיא מחלוקת בין רש"י ותוספות ועיין בלשון הרא"ש בשמעתין שהעתיק לשון הרי"ף והבין מפירושו של הרי"ף דאפילו במי פירות עם מים סובר דלא שייך ביה חימוץ כלל ולכן השיג עליו ובאמת אין זה כוונת הרי"ף אלא לענין שממהר להחמיץ פליגי ולעולם דשימור בעי וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בשיטת הרי"ף דע"כ הכי הוא דאי ס"ד דאפילו בכה"ג לר"ט לא בעי שימור כלל אם כן אמאי איצטריך למעט משום דהו"ל מצה עשירה ותיפוק ליה דבלא"ה אין יוצאין בה כיון דלא שייך ביה ושמרתם את המצות ומה שיש לדקדק בכל זה ובל' הרא"ש שדבריו בשמעתין נראין כסותרין דבריו שבר"פ אלו עוברין בענין כוונת הרי"ף כבר הרגישו בו האחרונים ואין כאן מקומו להאריך ודעתי לבאר בקונטרס מיוחד באריכות אי"ה דנפקא מיניה טובא לדינא: