פסחים לה ע"א

דף לה - א

אלא מעלה בעלמא הוא דעשו חכמים במי חטאת, שתהא חיותן בכלי. ואין זה מן התורה. ולאו דרשה גמורה היא, אלא אסמכתא בעלמא.

והכא נמי גבי שתילים טמאים שנזרעו, מעלה היא בתרומה, שאין הזריעה מטהרתם.

אמר רב שימי בר אשי: אף אנן נמי תנינא, דמעלה יש בקדשים אף מן התורה. דתנן: טמא שטבל ועלה מטומאתו, אוכל במעשר שני מיד! אבל עדיין אינו אוכל בתרומה. דעד הלילה הוא קרוי "טבול יום". וילפינן ליה מיולדת בתוך ימי טהרתה, שאינה אוכלת בתרומה. וכן פוסלת את התרומה במגעה. כדכתיב "בכל קודש לא תגע". ואף היא כטבולת יום ארוך דמיא.

משהעריב שמשו [ברדת הלילה] הרי הוא אוכל אף בתרומה!

ודייקינן: בתרומה, אין [אוכל]. ואף טמא שחייב כפרה, כגון זב ויולדת, אוכל בהערב השמש.

אבל בקדשים לא אוכל אף בלילה, עד שיביא את קרבנותיו.

ואמאי? והרי טהור הוא אף קודם הבאת קרבנותיו. אלא מעלה עשתה התורה בקדשים שמחוסר כפורים אינו אוכל בם. והכא נמי בתרומה טמאה שנזרעה, עשו חכמים מעלה ואסרוה באכילה.

אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא, דמעלה עשתה תורה בקדשים. דתניא: כתיב בקדשים, "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף, והבשר כל טהור יאכל בשר". ודרשינן מוי"ו יתירא ד"והבשר", לרבות עצים ולבונה של קדשים! שאף הם מקבלים טומאת אוכלין.

והוינן בה: וכי עצים ולבונה בני איטמויי נינהו? והא אין בהם תורת אוכל.

אלא מעלה ישנה בקדשים. שאף אם אינם אוכל, הרי הם מקבלים טומאה, משום חיבת הקודש.

והכא נמי בתרומה, מעלה עשו חכמים, שאין הזריעה מטהרתה.

מתניתין:

בלילה הראשון של פסח ישנו חיוב עשה באכילת מצה. כדכתיב "בערב תאכלו מצות". וצריכה המצה להיות עשויה מקמח של אחד מחמשת מיני דגן. וקא מפרש ואזיל אלו הם.

א. אלו דברים שאדם יוצא במצה העשויה מקמח שלהם ידי חובתו, בלילה הראשון של פסח: בחטים. בשעורים. בכוסמין. ובשיפון. ובשיבולת שועל ^[1]! ובגמרא יבואר טעמא.

ב. ואין יוצאין אלא במצה המותרת באכילה. אבל מצה האסורה באכילה, אין יוצאין בה. כדילפינן לקמן, מדכתיב "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות". דבר שחייבים על חימוצו משום איסור חמץ, יוצאים בו ידי מצה. אבל דבר שהוא אסור מחמת איסור אחר, אין יוצאים בו ידי מצה ^[2].

ויוצאין ידי חובת אכילת מצה במצה של דמאי! והתבואה הנלקחת מעם הארץ, נקראת "דמאי". שהוא נוטריקון של "דא מאי"?! כלומר, ספק מעושרת היא, ספק אינה מעושרת. ומן התורה אינה מחויבת במעשר. משום דסמכינן על כך, שרוב עמי הארץ מעשרין. וחכמים חייבו להפריש ממנה מעשר מספק.

ואשמועינן מתניתין, דאם אכל מצה של דמאי בלא שהפריש ממנה מעשר, יצא ידי חובה.

וכן יוצאים הכל ידי חובת מצה, במצה של מעשר ראשון של הלוי, שכבר נטלה תרומתו [תרומת מעשר שלו]! שהלוי מפריש מעשר מן המעשר ונותנו לכהן. ועד שלא הפריש, אסור המעשר כדין טבל. אבל משהפרישו, מותר המעשר אף לזרים.

וכן יוצאים הכל במצה של מעשר שני והקדש שנפדו! שמעשר שני אסור באכילה מחוץ לירושלים. וכן הקדש אסור באכילה. אבל על ידי שפודין אותם על דבר אחר, מתחללת קדושתם ונתפסת על הדבר ההוא.

ומאחר דכבר חולין גמורים הם, יוצאים בהם בפסח.

והכהנים יוצאים אף במצה של חלה ובמצה של תרומה! ודוקא כהנים, לפי שניתנה להם לאכילה. אבל ישראל שאסור באכילתה, אין יוצא בה.

ג. אבל לא יוצאים ידי חובה במצה טבל! שהרי הוא אסור באכילה.

ולא יוצאים במצה של מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו! לפי שהוא טבל גמור, ואסור לכל באכילה.

ולא יוצאים במעשר שני חוץ לירושלים, ובהקדש ^[3], כל זמן שלא נפדו! שהרי הם אסורים באכילה.

ד. המקריב קרבן תודה, הרי הוא מביא עמה ארבעים לחמים מד' מינים. עשרה מכל מין. ג' מיני מצה, חלות, רקיקים, ורבוכה. ומין רביעי, לחם חמץ.

וכן נזיר ביום מלאת ימי נזרו, מביא על קרבן שלמיו שלשים לחמים מג' מינים. מצות, חלות, ורקיקים. עשרה מכל מין. וכולם עשויים מצה בלא חימוץ.

חלות התודה ורקיקי נזיר - אם עשאן לעצמו, לשם חובת קרבנו, אין הוא יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח! ואפילו אם עדיין לא קרא עליהם שם לחמי תודה, ולא שחט עליהן את הזבח, אינו יוצא בהן.

אבל אם עשאן כדי למכור אותם בשוק לאחרים שנתחייבו בתודה או בקרבנות נזיר, יוצאין בהן ידי חובה בפסח! וטעמא יבואר בגמרא.

גמרא:

שנינו במתניתין: אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחטים. בשעורים. בכוסמין. ובשיפון. ובשיבולת שועל!

תנא: כוסמין הם מין חיטין. שיבולת שועל ושיפון הם מין שעורין ^[4]! ונפקא מינה, לענין תרומה ^[5]. דקיימא לן: אין תורמין ממין על שאינו מינו ^[6]. אבל תורמים מכוסמין על חיטין, ומשיבולת שועל ושיפון על שעורים, לפי שהם מינן ^[7].

ומפרשינן: "כוסמין", היינו "גולבא".

"שיפון", היינו "דישרא".

"שיבולת שועל", היינו "שבילי תעלא"! שהשיבולת שלה עשויה כעין זנב שועל. ו"תעלא" הוא תרגום של שועל.

ודייקינן: הני חמשה מינין, אין [יוצאים בהם בפסח]. אבל אורז ודוחן לא ממין דגן הם, ואין יוצאים בהם.

והוינן בה: מנהני מילי, דדוקא באלו יוצאים ידי חובת מצה?

אמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב: אמר קרא, "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות". ודרשינן, דברים הבאים לידי חימוץ, אדם יוצא בהן ידי חובתו באכילת מצה. והיינו דוקא חמשת מיני דגן. יצאו אלו [אורז ודוחן], שאין הם באין לעולם לידי חימוץ. אלא אם משהים אותם, הם באים לידי סרחון ^[8].

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי. שהרי מדברי המשנה מוכח דאורז אינו בא לידי חימוץ, כאמור. ואילו רבי יוחנן בן נורי הוא דאמר: אורז מין דגן הוא. וחייבין על אכילתו בפסח בחימוצו, כרת. ולפיכך, אדם יוצא בו ידי חובתו באכילת מצה בפסח! שהרי כל שבא לידי חימוץ, יוצאין בו ידי מצה, כאמור.

דתניא: רבי יוחנן בן נורי אוסר בפסח תבשיל של אורז ודוחן, מפני שהוא קרוב להחמיץ! אלמא, אורז ודוחן באים לידי חימוץ. הלכך אף יוצאים בהם ידי מצה.

איבעיא להו: הא דקאמר רבי יוחנן בן נורי "מפני שקרוב להחמיץ", האם כוונתו לכך דקדים ומחמיץ?! שהוא ממהר להחמיץ עוד יותר מחמשת מיני דגן.

או דלמא, "קרוב להחמיץ" הוי. כלומר, הרי הוא קרוב להיות חמץ. אבל חמץ גמור לא הוי! ולפיכך, אין חייבים כרת על אכילתו במזיד, ולא קרבן על שגגתו.

ופשטינן: תא שמע, דתניא: אמר רבי יוחנן בן נורי: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חימוצו כרת. ולפיכך, אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח! אלמא, ממהר הוא להחמיץ, וחמץ גמור הוא. וחייבים עליו כרת וקרבן.

וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית [מין זרע] חייבת בחלה! לפי שמין דגן היא.

שאין חיוב חלה נוהג אלא במין דגן. דהא כתיב בה "מלחם הארץ". וגמרינן בגזירה שוה "לחם" "לחם" ממצה, דכתיב בה "לחם עני". וכשם שאין יוצאין ידי מצה אלא במיני דגן הבאים לידי חימוץ, אף חיוב חלה אינו אלא בדגן. וקאמר, דאף קרמית היא בכלל דגן.

והוינן בה: מאי "קרמית"?

אמר אביי: היינו זרע הקרוי "שיצניתא".

ושוב הוינן: מאי "שיצניתא"?

אמר רב פפא: שיצניתא הוא זרע דמישתכחא [המצוי] ביני כלניתא! והיינו "קצח" [קימל]. שהוא עגול כעין דוחן וצבעו שחור.

אמר רבה בר בר חנה, אמר ריש לקיש: עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, ולא נתן בה מים ^[9], אין חייבין על חימוצה כרת! והטעם יבואר בסמוך.

יתיב רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, קמיה דרב אידי בר אבין. ויתיב רב אידי בר אבין וקא מנמנם.

אמר ליה רב הונא דרב יהושע לרב פפא בפניו: מאי טעמא דריש לקיש, דפטר עיסה זו מכרת? אמר ליה רב פפא: משום דאמר קרא, "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות". דוקא דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה כשלא החמיצו, אם החמיצו חייבין על חימוצו כרת. והאי עיסה שנילושה במי פירות, הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו במצה [כשלא החמיצה] - משום דהויא ליה מצה עשירה, ובעינן מצה שהיא "לחם עוני" - הלכך אף אין חייבין על חימוצה כרת.

איתיביה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: והתניא: המחהו [המיס את הלחם] ועשאו כמשקה, וגמעו בפסח - אם לחם חמץ הוא, הרי הוא ענוש כרת! שחייבה התורה על מאכלות אסורים, אף בדרך שתיה. ומרבינן לה, מדכתיב גבי חלב, "ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה". "נפש" - לרבות את השותה!

אבל אם לחם מצה הוא, אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח כששותהו! משום דלא אכלו כדרך אכילה ^[10]. ובמצה בעינן אכילה. כדכתיב "תאכלו מצות".

ואסיק רב הונא לקושייתו: והא הכא, דאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח דרך שתיה, ואפילו הכי חייבין על שתיית הלחם בחימוצו כרת ^[11]! אלמא, אף דברים שאין יוצאין בהם ידי חובת מצה, חייבים עליהם בחימוצם כרת ^[12].

תוך כדי כך, איתער בהו [התעורר מנמנומו] רב אידי בר אבין, ואמר להו: דרדקי [בחורים שלא הגיעו לסברה]! לא משום היקש זה פטר ריש לקיש את העיסה שנילושה ביין ושמן מכרת. אלא היינו טעמא דריש לקיש, משום דהוו להו יין ושמן ודבש,

אמר רבא אף אנן נמי תנינא דבקדושת כלי עבדו בהן מעלה דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי מדקאמר ונתן אלמא (עיקרן) [דעקורין] מן המעין הן ותלושי' נינהו והדר קרי להו מים חיים אל כלי אלמא מחוברים נינהו אלא מעלה עשו בהן דאע"ג דהן בכלי והן בתוך המעין (נקראים) [ונקראים] חיים וכי האי גונא בחולין (דלא) [לא] מטמאי' דכתיב (ויקרא י״א:ל״ו) אך מעין ובור מקוה מים יהא טהור והכא במי חטאת כיון שהן בכלי מיטמאין ואין חבורן במעין מטהרן הנה מעלה:
רב שימי אמר מהא טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה אמאי בעי הערב שמש והא טהור הוא אלא מעלה. רב אשי אמר מהא והבשר לרבות עצים ולבונה עצים ולבונה בני קבולי טומאה נינהו אלא מעלה עשו הכא נמי מעלה עשו:

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים ובשעורים כו' הני אין אבל אורז ודוחן אם יעשה מהן מצה אינו יוצא בהן ידי מצה מדאוריי' מנא לן ופשטינן [ליה] מהאי קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני וגו' דברים שיתכן לבוא לידי חימוץ אותם הזהירה תורה שלא תניחם להחמיץ אלא תאכלם מצה אבל אלו שאין באים לידי חימוץ לעולם אלא לידי סרחון גם אם תאכלם מצה אינה חשובה מצה. ואוקימנא למתני' דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר כי האורז קרוב להחמיץ. פשטנא שמחמיץ הוא כלומר במהרה מדקתני וחייבין על חימוצו כרת:
קרמית עשב כדאמרינן קורמי דאגמא:

אמר ריש לקיש עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת קס"ד משום דהוה מצה עשירה ואותבי' עליה המחהו פי' המחהו לככר במשקה וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח דכיון שפתתו כמין שתיתא יצא מתורת לחם והא הכא הפת המחוי אין יוצא בה ידי חובתו בפסח וחייבין על חימוצו כרת ושני' לא תימא משום דהויא מצה עשירה אלא משום דנילושה במי פירות ומי פירות אין מחמיצין.

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. פי' מחובת מצה שהאדם חייב לאכול כזית מצה בלילי הפסח. כוסמין פרש"י שהוא אשפלטא והוא דומה לחיטין אלא שאין לו סדק כמו לחיטין. שבולת שועל אבינא כן כתב הרי"ט ז"ל:

שיפוי פרש"י שהוא הנקרא שג"ל ויש שקורין אתו סינטי"ן ויש שהיו מפרשין אותו שהוא פריצ"ו. וכתב הרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל שקבל מגדולים וחכמים כי הפריצ"ו מין דוחן ואינו מחמיץ ונקיטינן לחומרא שאין יוצאין בו וגם שיש בו משום חמץ. ע"כ דברי הרי"ט ז"ל:

גרסינן בירושלמי מצה שרובה דגן יוצאין בה וכתב הרי"ט ז"ל והני מילי נמי איתא בכתובות שאם עשה עיסה מן החיטין ומן האורז ורובה מן החיטין ויש בה טעם דגן יוצאין בה:

גמרא תנא כוסמין מין חטין וכו'. כתב הרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל דלענין מצה או חמץ כל מיני דגן מצטרפין לכזית בין בבילול בין בנישוך. פי' בבילול שעשה עיסה מה' המינין ופי' נשוך שעשה ככרות מכל מין לעצמו אלא שהכל (נ"ל דצ"ל שהסל, המעתיק) מצרפן שנושכות זו בזו:

הני אין אורז ודוחן לא וכו' עד יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ. יש פי' דה"ק שאינם באין לידי חימוץ גמור להתחייב עליה כרת אלא לידי נוקשה ואיכא עלייהו איסור דרבנן מחמץ אבל מצינו מנהג פשוט בכל ספרד שאוכלין בפסח אורז מבושל וסומכין בזה על דברי הגאונים שאמרו שאין מחמיצין כלל וכדאמרינן שאין באין אלא לידי סירחון ולא קאמר שהן נוקשה. וכן משמע מהא דגרסינן בנוסחא דוקני מתני' דלא כר' יוחנן וכו' עד ר' יוחנן אוסר באורז וכו' ומדקאמרינן ר' יוחנן אוסר ש"מ דמתני' שרי לגמרי וכן הלכה ומ"מ צריך להזהר מאד שהרי נמצא עם האורז ממין הכוסמין תמיד ואם נשאר שם אפי' גרגר אחת נמצא שנאסר הכל בבשולו במה שהוא ולכן צריך לבדוק אותו פעם אחר פעם בעיון גדול דהא לאו איחזוקי איסורא הוא כיון דמלתא דשכיחא טובא והרבה מן החסידים נמנעו מלאכול מהם בפסח מבושלים מפני ערבובים שעושה עמהם, גם זה להרי"ט ז"ל:

קרמית. היא אותה שקורין ניאוליה כן פי' המפרשי'. וכתב הרי"ט דאף בזו אין הלכה כר"י בן נורי דקאמר מין דגן הוי:

דרדקי היינו טעמא דריש לקיש דהוי ליה מי פירות ומי פירות אין מחמיצין. יש שפי' אין מחמיצין חמץ גמור אבל נוקשה הוי וזה דעת רש"י כמו שכתב על ההיא דאין לשין את העיסה דלקמן. ובתוס' הקשו על פירש"י. וכתבו בשם רת"ם ז"ל דהא דאמרינן דמי פירות אין מחמיצין היינו בלא תערובת מים דאין מחמיצין כלל אבל ע"י תערובת מים מחמיצין נוקשה והיינו ברייתא דלקמן ודעת הרמב"ן ז"ל דע"י מים חמץ גמור הוי ובלא מים אין מחמיצין כלל שכך כחן של פירות. וכתב הרי"ט ז"ל דהני מי פירות דאמרינן לאו דווקא דהא אמרינן לקמן דחלבא חשיב מי פירות ואע"ג דהוי של בעלי חיים וכתב בשם רבו הרא"ה ז"ל שכל המשקים בכלל מי פירות להקל ולהחמיר חוץ מן המים ותולדות המים והם אותן ששנינו תולדות המים היוצאין מן העין ומן החוטם ומן האוזן ומן הפה ומי רגלים ואלו כולן מחמיצין בין משל אדם בין משל בעלי חיים: ואותן נשים שמרקדות קמח בפסח צריך לשומרן שלא ישיחו על הקמח שלא ינתז רוקן על הקמח ויחמיצו שם משהו ושמא אין לו ביטול ואפי' קודם זמנו כיון שעושה גרירא ואוסר במשהו בפסח: ולענין מי בצים י"א שדינו כדין מי פירות שאינן מחמיצין והביאו ראיה ממה דאמרינן בפ"ק דסנהדרין דאין מכשירין. וכתב הרי"ט ז"ל דאין הדבר שוה ודחה הראיה וכתב דיש למחות בדבר וכן צריך למחות בודאי וכתב עוד שלא לתת בפת מים של בצים שהרי מעכבין באפיית מקומן והפת מתחמץ ויין מזוג בשיעור מזיגה חוששין לו שיהא מחמיץ מפני מים המזוגין שבו ולפי' שיטה זו שכתבתי הודה ז"ל והיה הוא עושה מעשה לאכול בערב הפסח לאחר ד' שעות פת שנילש בשמן ודבש לבדו לפי שאין מחמיצין כלל ומצה ראויה לצאת בה נמי לא הוה לפי שאינה באה לידי חימוץ ואין בה משום אוכל מצה בערב פסח. כל זה להרי"ט ז"ל: והרא"ש ז"ל כתב ז"ל ורש"י נסתפק במי בצים אי חשובי כמי פירות או לא לפי שאנו רואין שהעיסה נעשית מהן יותר עבה מן המים. ורת"ם היה נוהג בהן היתר וכן כתב בספר מצות הקצר בשם רת"ם ז"ל שהי' נוהג היתר והיה אוכל בערב פסח מצה שנילושה במי בצים:

כבר התבאר בכמה מקומות על טמא שטבל שאוכל מיד במעשר וכשהעריב שמשו אוכל בתרומה ולמחר כשיביא כפרתו ויטבול פעם אחרת אוכל בקדשים:

עצים ולבונה שאינן אוכלין הרי הן מיטמאין לענין הקרבנות כאוכלין ונפסלו בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותם:

המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחיטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון ובדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהן ולמכור בשוק יוצא בהן אמר הר"ם אכילת מצה בליל פסח מצות עשה והוא דבר השם ית' בערב תאכלו מצות ואמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות אם כן כל הזרעים שעיסתן מתחמצת אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה ואלו החמשת מינין בלבד הם באים לידי חמוץ וזולתם כמו אורז ודוחן ודומיהן מסריחין ואינה מתחמצת ואם אתה זוכר למה שפירשנו בפרק שלשה שאכלו בברכות ובפרק י"ח משבת תתבאר לך זאת ההלכה והתשובה בהן אחת ומה שפרט בחלה ותרומה שמא יאמר אדם מצה לכל אדם בעינן ר"ל שתהיה ראויה לכל ישראל ולזולתם הודיענו שאין הדבר כך והטעם שאין אדם יוצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר כשעשאן לעצמו להקריבם עם הקרבן שהוא חייב בו כמו שנצטוה אעפ"י שהיא מצה גמורה לפי שאמר ית' ושמרתם את המצות ובא בקבלה מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח:

אמר המאירי אלו דברים שאדם יוצא חובתו בפסח באכילת מצה שהיא חובה מיהא עליו בלילה הראשון אע"פ שבשאר הימים אין שם חובת מצה אלא שיזהר מחמץ וכמו שדרשו שבעת ימים תאכל מצות וכתיב ששת ימים תאכל מצות מלמד ששביעי רשות ר"ל שאם רצה שלא לאכול מצה רשאי ובלבד שלא יאכל חמץ וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף כל רשות יכול אף לילה הראשון כן ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה ירצה לבאר תחלה במשנה זו שאין שם מצה חל אלא על מין שעיסתו באה לידי חימוץ ונזהרין בה שלא להחמיץ ואופין אותה מצה והזכיר שהמינים שעיסתם באה לידי חימוץ הם חמשת המינין שהם חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל הנקראת בלשון לעז אבינ"א ושיפון הנקרא בלשון לעז שיגי"ל אבל ארז ודחן ופולין ועדשים ושאר מיני קטניות אין עיסתם באה לידי חמוץ אפי' ישהא אותם כמה עד שיגיעו לידי סרחון להיות אכילתם נפסלת ומתוך כך אין שם מצה חל על עיסתם ובתלמוד המערב שבמס' חלה פרשוה מן המקרא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו חטה אלו חטים שורה זו שבולת שועל שהיא עשויה כשורה ושעורה אלו השעורים נסמן זה שיפון כוסמת זו כוסמין גבולתו עד כאן גבולתו של לחם:

והזכיר אח"כ שכל שבמינין אלו יוצא בהם ידי מצה ואף במקום שיש קצת עבירה באכילתם הואיל ואין שם איסור גמור והוא שאמר יוצאין בדמאי והיא תבואה של עמי הארץ שאע"פ שקצתם חשודים על המעשרות חוץ מן התרומה גדולה עד שהלוקח מהם צריך לעשר מספק והרי זה לא הפריש ונמצא אוכל בעבירה מ"מ במקום הדחק סומכין על הכלל שאמרו רוב עמי הארץ מעשרין הם ואע"פ שמ"מ מדרבנן אסור כבר הקלו בו על נותני צדקה להאכילו לעניים ועל מכניסי אורחים להאכילו לאורחים הנכנסים בבתיהם שאף הם רובם עניים הם וכמו שאמרו מאכילים את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ומגו דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה השתא נמי חזי ליה:

ובמעשר ראשון הניתן ללוים שנטלה תרומתו ר"ל תרומת מעשר שבו הנתנת לכהן שמאחר שנטלה תרומתו מותר הוא לזרים ופירשוה בגמ' אף במקום שיש שם קצת עבירה כגון שהקדימו לוי לישראל בשיבלין ר"ל קודם שנעשה דגן שעדיין לא חל עליו חיוב תרומה גדולה ולא הפריש תרומה גדולה והפריש למעשר ראשון חמשה עמרים לחמשים והיה זה מתחבולת הלוי מצד שמן התורה תרומה קודמת ליתן לכהן אחת מחמשים ומן הנותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי והערים הלוי וקדמו שלא יחסר הכהן את מעשרו מחלק תרומתו והרי נמצא שנטל חמשה עמרים ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה אלא שמ"מ פטור הוא ממנה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר וזהו מאחר שלא נמרח בשעה שעשרו הישראל שלא חלה עליו עדיין חובת תרומה אבל אם הקדימו בכרי אינו יוצא שטבל גמור הוא:

ובמעשר שני והקדש שנפדו ואכלן חוץ לירושלם הואיל ומ"מ נפדו ונתחללה קדושתם ופרשוה בגמ' אף בקצת עבירה כגון שלא הוסיף חומש והדבר ידוע שאין חומש מעכב והכהנים בחלה ובתרומה כלומר אע"פ שאינה מצה הראויה לכל אדם הא ישראל אינו יוצא בה הואיל ואסורה היא לו דכתיב לא תאכל עליו חמץ מה שעיקר איסורו משום חמץ יצא זה שקדמו איסור אחר:

אבל לא בטבל שהרי הוא איסור גמור אף לכהן ופירשוה בגמ' אף בטבל של איסורי סופרים כגון שצמח מעציץ שאינו נקוב וגדולי המפרשים הוסיפו בה שהיה טבול לחלה אף בזמן הזה כגון שלא נשאר לו מאותו פת להפריש ממנו אחר שאכל ממנו מצתו וי"א כן אף בשלש בפחות מכשיעור ואין נראה כן שמאחר שלא נתחייבה כלל אין בה דין טבל וטבל זה פירשוהו בגמ' כל שלא נתקן מכל וכל כגון שנטלה תרומה הימנו ולא ניטל עדיין מעשר שני או מעשר עני ולענין מה שפירשוהו בטבל של סופרים יש שואלין בה והלא מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין יוצא בו ואע"פ שיש שם איסור שהרי בתלמוד המערב אמרו בסדר זרעים מנין למעשר ראשון שהקדימו בשיבלין שהוא אסור שנאמר והרמותם ממנו וגו' ושאל שם מהו לוקין עליו ופשטו בה שלא ללקות עליו כלומר שאיסורו מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא וא"כ היאך יוצאין בו ונראה שהוא חולק עם תלמוד שלנו ואין סומכין עליו ולי נראה שאינו איסור קבוע מצד עצמו אלא מחמת גזל מועט של כהן:

ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ופרשוה בגמ' אפי' ניטלה אלא שניטלה שלא כהלכתה כגון שהקדימו בכרי ונאסר מצד אותו חלק קטן של תרומה גדולה הנשאר בו:

ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ופי' בגמ' אף בנפדו אלא שנפדו שלא כהלכתן כגון מעשר שני שחללו על גב אסימון ר"ל כסף שאין בו צורה וכתיב וצרת הכסף בידך דבר שיש בו צורה ובהקדש כגון שחללו על גבי קרקע וכתי' ונתן הכסף וקם לו ושמא תאמר למה שאנו מפרשים אסימון כסף שאין בו צורה והרי בפרק הזהב נ"ד א' אמרו מאי אסימון פולסא ואמרו בפרק במה אשה ס"ה א' בענין יוצאין בסלע שעל הצינית אי משום צורתא ליעביד פולסא כלומר אם מפני הצורה שהוא צריך לה לאותה מכה ליעביד פולסא אלמא שהפולסא יש בה צורה ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו שם ליעביד פולסא ויחוק עליה צורה אלא שעיקר הדברים באסימון ופולסא שהן מטבעות ישנות שיש בהן צורה אלא שאינן יוצאות כל כך מצד שכבר עבר מלכותם של בעלי אותו מטבע ואין שוים כלום מצד הצורה אלא כשיעור הכסף שבו ולענין מעשר צריך מטבע היוצא בחריפות והוא הנקרא בסתם כסף שיש בו צורה:

חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהם מפני שלמצה המשתמרת לשם מצה אנו צריכים ולא לשם קרבן ופיסולן אפי' אם לא נשחט עליהם הזבח עדיין ויש שבאו עליה בגמרא מצד אחר והוא מצה הנאכלת לשבעה בעינן וזו אינה נאכלת אלא ליום ולילה ולדעת זה דוקא בשנשחט עליהם הזבח ומ"מ טעם שהזכרנו הלכה וכדעת רבה ואף בשלא נשחט עליהם הזבח כן ומשום שאין נאכלות באנינות ליכא שהרי אין דין אנינות מפקיעם מידי עוני כמו שביארנו וכן לא באו בה מטעם שאינה ראויה בכל מושבות שהרי היה שם זמן לדעת חכמים שהיו נאכלות בכל מושבות והוא בשעת היתר הבמות שלדעת חכמים היו מקריבים שם כל קרבנות אף אותם שאין קבוע להם זמן ודלא כר' שמעון שאמר שלא היו מקריבים שם אלא פסחים ודומיהן בחובות שקבוע להם זמן ומאחר שהיו מקריבים שם לדעת חכמים כל הזבחים אף הם היו נאכלים בכל מושבות שהרי אמרו על אותו זמן קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל ומתוך כך באו עליה מטעם שאינה משתמרת לשם מצה שהוא טעם מספיק לכל מקום ולכל זמן אבל אם עשאם למכור בשוק לצרכי תודה או נזירות יצא שאף הוא משמרם מתחלה על דעת מצה שמא לא יזדמנו צריכי תודה או נזירות ונותן לב עליהם למצה או לעצמו או לצריכים לה:

וענין חלות תודה הוא שכל מי שהיה מביא שלמים להודאה על נס שאירע לו והוא הנקרא שלמי תודה היה מביא ארבעים חלות עשרה של חמץ ושלשים של מצה ואותם שלשים של מצה היו שלשה מינים עשרה בכל אחד ר"ל עשר חלות ועשרה רבוכין ועשרה רקיקין ומביא חצי לוג שמן ונותן חציו שהוא רביעית לוג לעשר חלות ולעשר רבוכין וחציו האחר שהוא רביעית גם כן לעשר רקיקין ולא הוצרך להזכיר כאן שלא יצא ברקיקין שהרי מצה עשירה היא אבל חלות שאין רביעית שמן הנכנס בעשר חלות ועשר רבוכין מוציאם מידי עניים שמא הייתי סבור להתיר אלמלא טעם שהזכרנו ואף הנזיר היה מביא חלות ורקיקין ולא חשש להזכיר אלא הרקיקין מפני שהזכיר חלות בתודה וכן לא חשש להזכיר הרבוכין בתודה כדי לקצר בלשונו ולמדה באחת והוא הדין בחברותיה:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

לענין שלשה דברים אנו צריכים לידע בחמשת המינים אם הם קרויים מין אחד או כל אחד מהם מין חלוק בפני עצמו או שמא קצתם מין אחד וקצתם מין אחר אחת לענין אם הם כלאים זה עם זה בזריעתם השנית לענין אם תורמין ומעשרין מזה על זה אם לאו השלישית לענין איזה מהם מצטרף עם חברו לשיעור חיוב חלה שמין בשאינו מינו אינו מצטרף לכך וכבר התבאר במסכת תרומות שכל שהן כלאים זה עם זה אין תורמין מן האחד על חברו אפי' מן היפה על הרעה שהכלל הידוע אין תורמין ממין על שאינו מינו ואחר שכן שני אלו ר"ל להיות כלאים בזריעתם ולענין שלא לתרום מזה על זה שניהם בדין אחד את שנקרא מין במינו אצל זה כך הוא אצל זה ושנקרא שאינו מינו אצל זה כך הוא אצל זה אבל לענין צירופן לשיעור חלה אינו תלוי בחלוק המינים אלא לפי דמיון עיסותיהם זו לזו כמו שיראה לך מתלמוד המערב שבמסכת חלה שאמרו שם כוסמין וחטין שני מינין ועל ידי שהוא מתדמה את אמר מצטרף ר"ל לשיעור חלה:

ואחר שכן מה שפירשו גדולי הרבנים כאן כוסמין מין חטין לתרום מזה על זה במחילה מהם אינו כן שהרי כלאים הם זה בזה דתנן בריש כלאים החטין והזונין אינן כלאים זה בזה השעורים ושבולת שועל הכוסמין והשיפון אינן כלאים זה בזה ופירשו בה בתלמוד המערב זוזי זוזי קתני כלומר שעורים ושבולת שועל אינן כלאים זה בזה הא עם האחרים כלאים הם וכן הכוסמין והשיפון הילכך אין ספק שהחטים וכוסמין אין תורמין מזה על זה ואף בתלמוד המערב שנויה כן בהדיא כמו שכתבנו בפירוש וכן י"מ אותה לענין יציאת ידי חובת מצה שאם לש חצי זית כוסמין וחצי זית חטים מצטרפין בכזית לצאת ידי חובת מצה ודבר למד מענינו ואף זו אינה שאף בכל חמשת המינין כן ואף בנגעו זה בזה לבד שהרי במנחות פרק ר' ישמעאל ע' ב' אמרו שהקמח והחטים והבצק מחמשת המינין מצטרפין לחייב בעליה בחמץ וא"כ ודאי אף לענין מצה מצטרפין לצאת ידי חובה ואף שם בסוף פרק ואלו מנחות ע"ה ב' אמרו לקט מכלן כזית ואכלן בחמץ ענוש כרת ובמצה יוצא ידי חובתו ופירושה על חמשת המינין שאם על חמש מנחות כמו שפירשו רבים חמץ מאי בעי גבייהו והרי כל המנחות באות מצה ואם על עשר שבתודה הבאים חמץ הרי לחמי תודה אינם בכלל פתיתה ועוד היאך יוצא בהם ידי מצה והרי מצה המשתמרת לשם מצה בעינן ולא לשם קרבן אלא בחמשת המינין נאמרה ומעתה עיקר הפירוש כוסמין מין חטים להצטרף עמהם לשיעור חלה מדמיון עיסותיהם והוא שאמרו באחרון של חלה מין במינו חייב כלומר מצטרף מין בשאינו מינו פטור כלומר אינו מצטרף ואיזהו מין במינו החטים אין מצטרפות עם הכל חוץ מן הכוסמין השעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים שאר המינים מצטרפים זה עם זה ועל זו אמרו כוסמין מין חטים כלומר להצטרף עמו להשלים שיעור חלה וא"ת והרי הכוסמין אף הם מין שעורים הם לדבר זה וכמו שאמרו השעורים מצטרפים עם כלם חוץ מן החטים י"מ בה חוץ מן החטים ומינו ר"ל כוסמין ואין הכוסמין מצטרפין עם השעורים אלא עם החטים ואע"פ שהכוסמין מצטרפין עם שבולת שועל ושיפון וכמו שאמרו שאר מינין מצטרפין זה עם זה אינו עסוק עכשיו אלא באותם שמצטרפים עם החטים ועם השעורים שהם רוב העיסות וזהו שאמרו כוסמין מין חטים שבולת שועל ושיפון מין שעורים כלומר שמצטרפין עמו:

ומ"מ אחרוני הרבנים מפרשים כוסמין מין חטים אף מין חטים כלומר והוא הדין אף לשעורים אלא שלא הוצרך ללמדה אלא על החטים שאין מצטרפין עם השאר ומ"מ יש מקום עיון שהרי אמרו שם ר"ל במסכת חלה חמשת המינין חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה אלמא אף חטים ושעורים מצטרפים אלא שכבר הקשו ממנה בתלמוד המערב ותירצו בה כאן בנשוך כאן בבלול ר"ל שאם עירב קמח של שעורים בשל חטים ועשה עיסה אחת מצטרפין וכן בכל המינין אבל בנשוך שעשה עיסה מכל אחד ואחד בפני עצמו והגיעם זה בזה אין החטים מצטרפין אלא עם הכוסמין והשעורים מצטרפים עם הכל חוץ מן החטים ומ"מ שתי נשים שנחלקו בעיסתן ונגעו זו בשל זו אפי' ממין אחד אין מצטרפין:

ושמא תאמר אם בבלול אף באורז ודוחן שאין בהם חיוב חלה נאמר כן כמו שאמרו העושה עיסה מן הדגן ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה יש מפרשים שזו אינה אלא בשיש שם שיעור חיוב חלה מן הדגן וכן היא שנויה בתלמוד המערב לדעת רשב"ג כמו שביארנו בשלישי של חלה וכל שהוא כן אע"פ שרובה מן האורז הואיל ויש טעם דגן חייב שהטעם אין לו ביטול וכן מה שאמרו הנוטל שאור מעיסה של דגן ונתנו לתוך עיסה של אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה אף זו פירושה בשיש בשאור של דגן שיעור חיוב חלה ואף באלו לענין מצה מיהא פסולים אע"פ שיש בה טעם דגן הואיל ורובה מן האורז שלא אמרוה אלא לחיוב חלה ולהחמיר אבל לא להקל להיות יוצא בהם ידי מצה וכן הוא דעת גדולי הדורות שלפנינו לפי מה שהעידו עליהם מוותיקי תלמידיהם אלא שלגדולי המחברים ראיתיה בהפך ר"ל אף בשאין שם כשיעור מן הדגן וכן אתה צריך לפרשה במקומה כמו שביארנוה בשלישי של חלה וא"כ חזרה קושייתנו למקומה אלא שמ"מ נראה לי בה שחיובה דוקא מדברי סופרים ומצד הטעם אבל צירוף של אלו שהוזכרו מן התורה ולפי מה שכתבנו בענין הצירוף קשה לפרש מה שאמרו בפרק מקום שנהגו נ' ב' בני מחוזא נהוג דהוו מפרשי חלה מארוזא אתו לקמי' דרב אשי אמר להו ליכלו זר באפייהו דלאו לחם הוא והקשה והתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם ותירץ דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב והיאך נחוש בכך והלא אף בחמשת המינין עצמם אין מפרישין בכולם מזה על זה שהרי כל שהם כלאים זה בזה אין תורמין מזה על זה כמו שכתבנו והיאך יטעו במה שאינו מין תבואה כלל ומ"מ אפשר לפרש שחמשת המינים הכל יודעים את שהם ממין אחד ואת שהם מינים חלוקים אבל אורז שמא יבאו לטעות שהוא מין חטים מפני שהוא דומה לו בקצת דברים וכל שכן כשהוא בקליפתו:

מאחר שביארנו על אורז ודוחן שאינם באים לידי חימוץ מותר לאכול מהם תבשיל לכתחלה בפסח ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי שהיה אומר על האורז שהוא מין דגן אלא אינו מין דגן כלל וכן הקרמית והוא מין ממיני הקטניות אינו דגן ואינו חייב בחלה מ"מ באורז מיהא צריך לנקותו יפה יפה מצד שיש בהם גרעינים שלא הוסרה קליפתם וכשמתבשלים עם הקליפה נראית אותה גרעינה כגרעין של חטה ומביא עצמו לידי ספק או להיות לבו נוקפו בכך:

עיסה שנילושה ביין או בשמן ודבש ושאר מי פירות אין חייבין על חמוצה כרת ולא שתאמר הטעם משום שכל שאינו יוצא בה ידי חובת מצה אין חייב על חמוצה כרת וזו אינו יוצא בה ידי חובת מצה שהרי עשירה היא ולחם עוני כתי' עד שתאמר מתוך כך אין חייבין בה כרת אף במקום שבאו לידי חמוץ כגון שהיו שם מים אינו כן שהרי חמץ שהמחהו וגמעו חייב כרת שהגמיעה כאכילה הוא לענין זה ואלו לחם שהמחהו וגמעו אינו יוצא ידי חובת מצה הואיל ולאו דרך אכילה אכלה אלא טעם הדבר מפני שאינה באה לידי חימוץ כלל שמי פירות אין מחמיצין והילכך דוקא נאמרה שלא על ידי מים ואף בזו גדולי הרבנים מפרשים שאע"פ שאין חייבין על חמוצה כרת נוקשה מיהא הוי ויש בה איסור תורה לדעתם והלשון מוכיח כן שלא הפקיעה אלא מחיוב כרת וכן הדברים מסתייעין ממה שאמרו במסכת מנחות פרק כל המנחות נ"ד א' שאמרו על אותם הצריכות להיות חמץ אין מחמיצין בתפוחים משום ר' חנינא בן גמליאל אמרו מחמיצין כמאן אזלא הא דתניא תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה והחמיצה הרי זו אסורה ר"ל למנחות הבאות מצה נימא ר' חנינא היא ולא רבנן אפי' תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוה נוקשה בעלמא מיהא הוי וודאי שלא על ידי מים היא שאלו על ידי מים הרי כל מי פירות על ידי מים ממהרים הם להחמיץ ומפליגים בחימוץ ולא היה אומר עליהם נוקשה מיהא הוי אלא שלא על ידי מים ואומר עליה שהוא נוקשה:

ולדעת זה הקשו רבים ממה שאמרו למטה מ' א' אמר אביי לא ליחרוך איניש תרתי שבלי בהדי הדדי דילמא נפקי מיא מהא ובלעה אידך ואתי לידי חמוץ ורבא אמר מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין אלמא אף לכתחילה הוא מתיר ואם נוקשה הוא האיך יתיר כן לכתחלה ולדעתי אינה קושיא שלדעת אביי שמי פירות מחמיצין נמצאת חמימות החריכה ממהרת בחימוץ ומתחמצת בשיעור החריכה ולדעת רבא אין מחמיצין לעולם ולפיכך אין באין אף לידי נוקשה בשיעור חריכה ויש מתרצים בה לשיטה זו שמאחר שאינה באה על ידי לישה אינו בא אף לידי נוקשה וכן מקשים עליהם ממה שאמרו ותיקא שרי והתניא ותיקא אסור לא קשיא הא במיא ומלחא הא במשחא ומלחא כלומר שבמשחא ומלחא מותר לכתחלה ואף זו נראה לי לתרצה שמאחר שכל שמתבשל בשמן ממהר בבישולו בשולו קודם לשיעור ביאתו לידי נוקשה ומשנתבשל אין שם חשש כלל ואף הם חוזרים ומקשים ממשנת אלו עוברין בפסח וכו' שפירשו בתלמוד המערב וכולהו על ידי מיא הא שלא על ידי מים אין עוברין ואף זו לדעתי אינה קושיא שעיקר דבר זה נאמר שם מפני שכר המדי וחומץ האדומי ומפני שהיו משליכים בהם שעורים שאותם שנכנס בהם חמץ מעט איסורם בעצמם ואין צריכין לעירוב מים אבל אלו ששעורים הוא שנכנסו שם אם אין שם מים הרי מי פירות אין מחמיצים ואף שעורים ממש במי פירות אין באין לידי נוקשה אבל כל שעל ידי עיסה אף הוא בא לידי נוקשה וכן אפשר לומר שמ"מ נוקשה בתערובת הוא ונוקשה בתערובת אינו כלום הא בעיניה מיהא אסור:

אלא שרוב מפרשים דוחים את דבריהם לומר שכל שבמי פירות אין מחמיצין כלל אפי' לנוקשה ומותר לכתחילה ולא סוף דבר שאין חייבים על חמוצם אלא שאף לכתחילה מותר לעשות כן ולשהותם כמה שירצו וא"ת היאך נדחה זו של מנחות בלא ראיה תדע שהם מפרשים אותה על ידי מים וכן נראה לי עיקר שאין הדבר מצוי ללוש במי תפוח וכן נראה שלא אמרו לשין במי תפוח אלא מחמיצין בתפוח ודרך חימוץ כך הוא שנותנין הקמח תחלה ואח"כ המים ואח"כ ממחין השאור או מרסקין התפוח בתוך המים ולשין וכן שהביאו עליה זו שבתפוח שריסקו בתוך העיסה כלומר דהויא לה עיסה בשעת נתינת התפוח או כעין עיסה שכל שהמים מעורבים עם הקמח כעין עיסה הוא ואף הראשונה בדרך זה הא כל שאין שם מים מותר אף לכתחלה ותו לא מידי:

יצאו אילו שאין באין ליד יסרחון ירושלמי בדקו ולא מצאו הבא לידי חמץ אלא מחמשת המינין בלבד אבל שאר המינין אינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון:

גמרא לא תאכל עליו חמץ וגו' דברים הבאים לידי חימוץ אדם כו' מהיקשא קא יליף ולעיל דקאמרי' לר' יהודה אהאי קרא דאתא היקשא לקובעו חובה ה"ה דהמ"ל דאתא להך דרשה דהכא מיהו ק"ק דקאמר התם לר"ש דלקובעו חובה נפקא ליה מקרא אחרינא מ"מ תקשי דאיצטריך היקשא לדרשה דהכא וק"ל:

שם והא הכא דאין אדם יוצא י"ח במצה וחייבין על חימוצו כו' ויש לדקדק דתיקשי ליה הכי ממתני' דקתני אבל לא בטבל ולא במעשר כו' והא הכא דאין יוצא י"ח מצה וחייבין על חימוצו כרת וי"ל דלר"ש קושטא הוא דאין חייבין על חימוצו כרת דאין איסור חל על איסור כדלקמן ודו"ק:

רש"י ד"ה והבשר. כל טהור כו'. מוכח להדיא דמפרש דמוהבשר דסיפא קדריש וכ"פ (בזבחים לד ובחולין לו ב) ותימה דלעיל כד ב מבואר דזה דריש מן והבשר דרישא:

רש"י ד"ה מין חטים. לענין תרומה כו'. עי' בר"ן:

רש"י ד"ה אוסר באורז. ופשיטא דאורז ודוחן לא. כצ"ל:

רש"י ד"ה חייבת בחלה. קרמית נמי לחם הוא. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה אין אדם. דלאו דרך אכילה קא"ל. לכאורה נפשט מזה ספיקו של המל"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת ה"ח בסופה דגם במ"ע בעינן כדרך אכילתן. אולם (בחולין קכ) אמרי' טעמא לחם עוני א"ר כו' ע"ש בתוס':

תוס' ד"ה כוסמין כו'. דברייתא לענין חלה כו'. כצ"ל:

גמ' מאי שיצניתא. נ״ב נ"ל דהשואל מאי שיצניתא ידע פירוש המלה. וענינה תערובת צמחים המתערבים ועולים בין התבואה וגם בפירות כמו טעון דיקלי שיצי. אך לא ידע על איזה עירוב שבמין ידוע נתכוין לפי שישתנה במינים שונים. ולזה שאל מאי שיצניתא כלומר איזה שיצניתא וכן צריך לפרש בכל כיוצא בזה בתלמוד וק"ל:

רש"י ד"ה חייבת בחלה וכו' אורז נמי לחם הוא. נ"ב נ"ל דה"פ דמעיקרא קשיא ליה אע"ג דחלת לחם כתיב. והא קרמית אין עושין ממנו לחם אלא תבשיל כמו אורז ודוחן ושאר מיני קטניות. וניחא ליה דהא בדריב"נ קיימינן דס"ל דיוצאין במצת אורז א"כ גם אורז הוא בכלל לחם עוני ומרבי דכותיה וכמו דאורז אי עבדיה פת לחם הוא ה"נ הך קרמית כי עבדיה לחם לחם קרינן ליה ולא בטלה דעתיה ולא אמעיט מג"ש דלחם וה"ה נמי דבקרמית יצא י"ח בפסח כיון דלגבי חלה לחם הוה דחד דינא אית להו והכי משמע נמי מלישנא דוכן ודוק:

גמרא אלא מעלה. עיין משנה למלך פ"ג הלכה יז מהלכות פסולי המוקדשין:

והכהנים בחלה ובתרומה. פרש"י אבל ישראל בתרומה לא כו' הא דלא פי' בקיצור דה"ל גזל וכק' תוס' לקמן ל"ח א' אתי' לחם לחם ותירוצם לא שייך בתרומה עי' וי"ל מ"מ משכחת בנפל לו תרומה מבית אבי אמו כהן לכך פי' טעם מספיק יותר אע"ג דהשתא נמי אנינו טעם מספיק דמשכח"ל שהי' חמץ בתחלה ואח"כ עשאוה תרומ' דהשת' שפיר חייב עלי' משום חימוץ וא"כ במצה כה"ג יוצא בה ז"א דע"כ היה כבר י"ט באופן שהיה כבר איסורא דחמץ עליו ואז אין מפרישין תרומות ומעשרות בי"ט ולא משכח"ל אלא שהופרשה מכבר וא"כ כי קדש היום לא חל איסורא דחמץ והא"ש דאחלה לא פרש"י כלום רק אתרומה ומשום דגלגל עיסה בי"ט מפרישין ממנו חלה בי"ט וא"כ הך דרשא דקרא אנינו מספיק לחלה לכן הניח סתמא משום גזל וק"ל. אך מלשון רש"י משמע דאפי' אי חל איסורא דחמץ עלי' נמי אינו יוצא בה דבעי' חמץ לבד כשינויי דרבינא לקמן את שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבד ויתבאר לקמן אי"ה:

אמר קרא לא תאכל עליו חמץ. הק' בצל"ח מ"ט לא מייתי קרא דפ' בא דמוקדם כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות ומייתי ליה הש"ס לעיל ה' א'. והנה לעיל כ"ח ב' דמייתי הש"ס נמי הך קרא דלא תאכל עליו חמץ התם לק"מ דה"ל לאתויי מקרא דפ' בא הנ"ל משום דפלוגתת ר"י ור"ש תלוי בלישנא דהך קרא לא תאכל עליו דקאי אשחיטת פסח דלפניו ועמ"ש שם וגם למילף מניה לקובעו חובה בזה"ז י"ל מדכתיב בהאי קרא בכל מושבתיכם תאכלו מצות וכ' תוס' בקידושין ל"ז ב' ד"ה בזמן כו' דקאי לרבות חו"ל בזמן שבהמ"ק היה קיים א"כ ע"כ לא קאי הקישא דהאי קרא אזמן הזה לכן מייתי מלא תאכל עליו חמץ אך הכא הקשה שפיר ויש ליישב משום דמכל מחמצת דרשי' לרבות נוקשה א"כ ה"א אי ראוי רק לנוקשה יוצאים ביה חובת מצה קמ"ל דוקא אי ראוי לחמץ גמור יוצאים בו לאפוקי אי אינו ראוי' אלא לנוקשה לא. א"נ י"ל הכא הני תנאי ס"ל כר"י דמחייב אחמץ לאחר זמנו מדכתיבי תלתא קראי ואי הוה אצטריך כל מחמצת להקישא א"כ לאחר זמנו מנ"ל לכן מפיק ליה מלא תאכל עליו ומ"מ ידעי' לאו בלפני זמנו מתיבת עליו דקאי אשחיטת הפסח דלפניו והאש"נ מה שהקשה המרש"א ז"ל דלעיל כ"ח ב' קאמר לר"ש לקובעו מנ"ל כו' וק' הא אכתי מיבעי' ליה לדרשא דהכא והא"ש דלר"ש דהכא נפ"ל מכל מחמצת לא תאכלו אבל לקובעו חובה לא מצי מפיק ליה מכל מחמצת כיון דכתיב בכל מושבתיכם דקאי אחו"ל בזמן שבהמ"ק קיים וכנ"ל ולפ"ז לעיל ה' א' דמייתי הש"ס קרא דכל מחמצת היינו לר"ש דלר"י אצטריך לדרשא לאחר זמנו כנ"ל אע"כ לר"ש קאי דהלכתא כוותי' בלאחר זמנו ולר"י מפקי ליה מלא תאכל עליו חמץ ותרתי שמעי' מהך הקישא. אך מה שתי' הצל"ח אק' מרש"א הלזו תמוה מאד אטו ושמרתם לא אצטריך אלא ללחמי תודה וכדומה הא אצטריך דבעי' שימור לשמה לאפוקי אי עביד שימור שלא לשם מצוה אלא למצה דעלמא ופשוט ונער יכתבם. ומה שהקשה עוד דהא אכתי אצטריך הך הקישא להא דלקמן את שאיסורו משום ב"ת חמץ כו' יש ליישב וגם ליישב קו' המרש"א הנ"ל דודאי אין היקש למחצה וכן צ"ל ע"כ דהא לקמן יליף עוד מהך הקישא נשים דמחייבים במצה אלא דלעיל כ"ח ע"ב שקיל וטרי הש"ס הכי דר"י יליף איסור חמץ מש"ש ולמעלה מדכתיב עליו דקאי אשחיטת פסח שלפניו ור"ש דחי הא כתיב נמי בסיפא ז' ימים תאכל עליו מצות וההיא ע"כ לאו אשחיטת פסח קאי והנה ע"ז קאמר הש"ס דר"י מוקי האי קרא אהקישא לקובעו חובה בזה"ז והשתא ה"פ דקרא לא תאכל עליו פי' אשחיטת פסח דלעיל לא תאכל חמץ ז' ימים תאכל עליו פי' אאכילת חמץ דרישא דקרא תאכל מצות היינו בזה"ז דאיכא בבל תאכל חמץ וא"ש עליו דסיפא והשתא מקשה לר"ש לקובעו מנ"ל דאי נמי אתי' ליה מהך קרא ואין היקש למחצה מ"מ קשה מה"ת להתיר חמץ מש"ש ולמעלה הא כתיב עליו אשחיטת פסח ואי משום דבסיפא נמי כתיב עליו הא ר"י מפרש ליה שפיר דקאי אאכילת חמץ דרישא דקרא ומשני דר"ש מפיק ליה מבערב תאכלו מצות ולא מהך קרא וא"כ עליו ע"כ לאו אשחיטת פסח קאי אבל הקישא דשמעתין שפיר מפיק ליה נמי מהך קרא ואין היקש למחצה. ובמה שכתבתי לעיל דהך הקישא דהכא היינו לר' יהודה אבל לר"ש דחמץ לאחה"פ מותר אה"נ דמפקי' מכל מחמצת לא תאכלו א"כ נחזי אנן נשית לבנו הך הקישא מה עבדינן בהא דלענין לאחר זמנו קי"ל כר"ש ובלפני זמנו כר"י וא"כ לא נצטרך לדר"ש בשעה שישנו בקום אכול מצה דהא אנן מש"ש אסרי' ליה ולקובעו חובה לא אצטריך דמבערב תאכלו מצות נפ"ל כדלקמן ק"ב וא"כ הך הקישא מאי עבדינן ליה (ודוחק דלחיוב נשים אצטריך עמ"ש שם אי"ה בפ' אלו עוברין) ומזה נ"ל ישוב לפרש"י במתניתין ד"ה והכהנים בחלה כו' שכתבתי לעיל דמשמע מלשונו שכתב מי שאינו מוזהר על חמוצו אלא משום חמץ משמע כרבינא דדרשינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבד וכ"כ להדיא בד"ה דמאי דלא כו' והוא תמוה הא מסיק הש"ס מחוורתא כדרב ששת והא"ש בהקדם הקדמה קטנה דלעיל כ"ח ע"ב אמרינן כתוב בהאי וכתיב בהאי ולא אמר וצריכא אמנם בפ' ע"פ מסיק הש"ס וצריכא ועי' ברשב"ם שם הצריכותא ולפע"ד לא ניחא להש"ס בהך צריכותא כלל משום תינח למ"ד פ"ש תשלומין דראשון הוא אבל למ"ד ר"פ מי שהיה דרגל בפ"ע הוא והכי קי"ל א"כ אזדא הך צריכותא לכן לא ניחא להש"ס למימר שום צריכותא לר"י אלא כתיב בהאי ובהאי דר"י לטעמיה דאית ליה ב"כ הבאים כא' מלמדין ופי' בהליכות עולם דאית ליה לר"י מילתא דאתיא במה מצינו טרח וכ' לה קרא וא"כ ה"נ אין בכך כלום אי כתיב בהאי ובהאי והא"ש ודאי רבינא דמוקי הך בריתא כרבנן דר"ש היינו ר' יהודה קשה מידי בלבד כתיב כיון דההיקש לא מייתר דשפיר אצטריך לכמה מילי א' לדברים הבאים לידי חימוץ דלא נפקא מכל מחמצת לר"י כנ"ל וגם לקובעו חובה בזה"ז דלא נפקא מבערב תאכלו מצות דכתיב בהאי ובהאי אפי' בלא צריכותא לכן מחוורתא כרב ששת דברייתא ע"כ כר"ש אחי' אך לדידן דלא אצטריך הך הקישא כלל דלדברי' הבאים לידי חמוץ נפקא לן מכל מחמצת כנ"ל דבלאחר זמנו קי"ל כר"ש ולקובעו חובה מבערב תאכלו מצות דבלא צריכותא לא אמרינן כתיב בהאי ובהאי דאנן קי"ל ב' כתובים אין מלמדים והך צריכותא נמי לי"ל דקי"ל פ"ש רגל בפ"ע הוא ונפ"ל שפיר לקובעו מבערב תאכלו מצות ואייתר לן הך הקישא ע"כ למצה של טבל ונהי דאית לן אי' חל על אי' ע"כ שבקי' לקרא דדחיק ומוקי נפשי' למימר מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבד וא"ש פרש"י בכולי שמעתין וגם פסק הרמב"ם בזה דאין יוצאין במצה של טבל אע"ג דקי"ל אחע"א עוד נאריך בזה לקמן אי"ה בשמעתין וק"ל:

המחהו וגמעו כו'. אע"ג דהתם גלי קרא הנפש לרבות השותה ובמצה כתיב לחם ואכילה מ"מ נילף מני' דגלי קרא דלא נימא הקישא כה"ג כיון דמינו מתחייב במצה ועמ"ש רמב"ן לקמן במלחמות ה':

בגמרא אמר רב שימי בר אשי אף אנן נמי תנינא טבל ועלה כו' בתרומה אין בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה ה"נ מעלה. כבר כתבתי שאין הנדון דומה לראיה כלל דהא הכא לאו בקדושת הפה איירי אלא באכילת קדשים דקדושת הגוף נינהו. ועוד דמאי לשון מעלה שייך כאן כיון דמדאורייתא היא וכמ"ש רש"י להדיא בד"ה תנינא ועוד דלשון רש"י עצמו סותר דברי עצמו תכ"ד דמעיקרא כתב דעבוד רבנן מעלה ומסיים מדאורייתא ונלע"ד ליישב עפמ"ש לעיל דעיקר מילתא דמספקא ליה לאביי מעיקרא היינו משום דלא משמע ליה שתועיל השקה לחצאין דלא אשכחן דכוותיה בדאורייתא ומשו"ה הוי משמע ליה טפי דכיון דמעלה כי האי חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו בקדושת הגוף דוקא וע"ז מייתי רבי שימי ב"א שפיר ראיה דמעלה כי האי לאו חידוש הוא דודאי אשכחן דכוותיה בדאורייתא דטבילה מהני לחצאין והיינו מדתנן טבל ועלה כו' בתרומה אין בקדשים לא והיינו במחוסר כיפורים אע"ג דמכיון שטבל ועלה והעריב שמשו קרייה רחמנא טהור וכדאשכחן נמי דטבול יום קרייה רחמנא טהור אפילו לענין הזאה ואפ"ה כטמא שויה רחמנא לענין אכילת קדשים דלא מהני ליה מה שטבל ועלה אלא צריך טבילה אחרת כדתנן בפרק חומר בקודש דמחוסר כיפורים צריך טבילה לקודש ובמעלות דרבנן קחשיב לה התם אם כן לפי זה יפה כתב רש"י דעבדו רבנן מעלה לשויה כטמא אפילו במאי דקרי' רחמנא טהור והיינו מה"ט גופא כיון דחוינן דמדאוריי' מהני טבילה לחצאין למעשר ולא לתרומה וכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקון דמשו"ה תקנו דמחוסר כיפורים צריך טבילה אחרת א"כ לפ"ז ממילא דלית לן לפלוגי בין קדושת הגוף לקדושת פה דאידי ואידי קדשים מיקרי כנ"ל ומכ"ש דא"ש בהא דמייתי רב אשי אף אנן נמי תנינא מוהבשר לרבות עצים ולבונה דקדושת דמים נינהו ולאו בני קבולי טומאה כלל נינהו מדאורייתא ואפ"ה עבדו מעלה משום חיבת הקודש אם כן ה"ה לנסכים אע"ג דקדושת פה נינהו מהני להו חיבת הקודש כנ"ל נכון בעזה"י בישוב הסוגיא ודו"ק:

במשנה אלו דברים שאדם יוצא בהן י"ח בפסח בחטין ובשעורין כו' ובגמ' תנא כוסמין מין חטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין ופרש"י דלענין תרומה איירי והתוספות כתבו דלענין חלה איירי ולקושטא דמילתא אפשר דדא ודא אחת היא. מיהו לע"ד נראה דהא דמייתי הש"ס הך ברייתא הכא בשמעתין ובתר הכי מקשה הני אין אורז ודוחן לא מנא הני מילי ולא מקשה הכי אפשטא דמתניתין אם כן משמע דהך ברייתא אפשטא דמתניתין לענין מצה נמי קאי דאי לאו דהני מיני חטין ושעורין נינהו נראה דלא היה יוצאין בהן י"ח בפסח דהא במצה לחם עוני כתיב ובקרא לא אשכחן דאיקרי לחם אלא חטין ושעורין בלבד מקרא דארץ חטה ושעורה וכתיב בתריה לחם וכה"ג אשכחן במנחות דמיקרי לחם משא"כ כוסמין ושיבולת שועל ושיפון לא אשכחן דמיקרי לחם ואי משום היקישא דבסמוך דמצה היינו היכא שבא לידי חימוץ מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו דאתרתי קפיד קרא שיהא נקרא לחם שיוכל לבא לידי חימוץ ומשו"ה מייתי הך ברייתא דלקושטא דמילתא הנך מיני חטין ושעורין נינהו ויוכל ג"כ לבא לידי חימוץ וא"כ הוי בכלל לחם דהא לקושטא דמילתא הכי הוא דמברכין עליהן המוציא וברכת בורא מיני מזונות כדאיתא בפ' כיצד מברכין והכי משמע נמי בירושלמי דשמעתין אלא דהתם יליף להנך ג' מינים מריבוי' דעריסותיכם דכתיב בחלה לחד תנא ולאידך תנא מהיקישא דבסמוך א"כ למאי דמייתי הכא הך ברייתא דהני מיני חטין ושעורין נינהו אהך ריבויא דעריסותיכם נמי סמיך דלא בעינן חטין ושעורין ממש אלא אפילו מיני חטין ושעורין ואהא מקשה שפיר הני אין אורז ודוחן לא מנהני מילי דדלמא הנך נמי מריבויא דעריסותיכם מרבינן דאפשר דהנך נמי מין דגן נינהו כדאשכחן לרבי יוחנן בן נורי וכדאיתא נמי בפרק כיצד מברכין ואהא משני שפיר דממעטינן להו מהיקישא דבכה"ג מסיק נמי בירושלמי דפליגי ריב"נ ורבנן אי באין לידי חימוץ כנ"ל נכון וע' בתוספת דמנחות דף ע' ודו"ק:

בגמרא דתניא רבי יוחנן ב"נ אוסר באורז ודוחן כו' איבעיא להו שקרוב להחמיץ כו' ת"ש דתניא ריב"נ אומר אורז מין דגן הוא כו'. ולכאורה יש לתמוה כיון דמעיקרא מהך ברייתא קמייתא לא משמע מידי דחייבין על חימוצו כרת דלשון אוסר גרידא לכתחילה משמע וקתני נמי שקרוב להחמיץ משמע דחמץ גמור לא הוי וכ"ש דלא שמעינן מינה דיוצא י"ח בפסח דאפשר דריב"נ נמי מודה דלא מיקרי לחם ולא מהני בהו היקישא כדפרישית וא"כ טפי הו"ל לאתויי מאידך ברייתא דכולהו בהדיא קתני להו התם. והנראה בזה דאפ"ה ניחא ליה לאתויי נמי הך ברייתא קמייתא דשמעינן מינה דאורז ודוחן כהדדי נינהו לריב"נ תרווייהו מין דגן נינהו ולרבנן תרווייהו לאו מין דגן נינהו וכבר אפשר דדוחן דמי טפי למיני דגן כדאשכחן בקרא ביחזקאל סי' ד' דכיילי רחמנא פת חיטין ושעורין ודוחן וכוסמין בחד קרא וק"ל:

שם אמר רב' בב"ח אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חמוצו כרת. ופירש"י דאיירי שלא נתן בו מים משמע מפירושו דפשיטא ליה לרש"י דהיכא שנתן בו מים אפילו עם מי פירות הוי חמץ גמור וחייב עליה כרת ונראה שיצא לו כן מההיא סוגיא דמנחות דף נ"ז שהביאו התוס' בסמוך דר"ל גופיה קאמר התם דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ היינו משום דמגבלה במים וכשרה ומשמע ליה לרש"י דלפ"ז ע"כ מי פירות ומים הוי חמץ גמור דאי ס"ד דחמץ נוקשה הוא לא אשכחן דמיקרי חמץ לענין כל המנחות דדוקא לענין חמץ בפסח משמע לקמן בפרק אלו עוברין דמרבינן ליה מקרא וכמו שאבאר שם משא"כ לענין מנחות לא אשכחן דמרבי ליה קרא ואע"ג דהתוס' בפרק אלו עוברין כתבו בשם ר"י דהתם לענין מנחות נמי איכא שום קרא אפ"ה אפשר דלרש"י לא משמע ליה וכמו שאבאר שם כך היה נ"ל לכאורה אלא דעדיין לא נתיישב דעתי בזה חדא דאדרבה משמע דכיון דר"ל אליבא דמ"ד דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ איירי התם אם כן ממילא מהאי קרא גופא שמעינן לה דשייך חמץ נוקשה במנחות אע"ג דליכא אלא לאו גרידא וכדמשמע נמי מסוגיא דמנחות דף נ"ג ובפ"ק דחולין דף כ"ג לענין שיאור דנוקשה הוא דמקשה הש"ס בפשיטות מדלקי עליה חמץ הוא משמע דאע"ג דליכא כרת אפ"ה הוי חמץ לענין מנחות וכמ"ש התוס' לקמן בפ' אלו עוברין. ועוד דאי ס"ד דרש"י משמע ליה דר"ל דוקא לענין מי פירות גרידא בלא מים איירי א"כ מעיקרא מאי קס"ד דר"פ ור"ה ברי' דר"י לפרש טעמיה דר"ל מהיקישא אטו מי לא הוי ידעי הנך אמוראי בתראי דמי פירות גרידא לא הוי חמץ גמור לענין כרת הא לקמן בפירקין מסיק רבא בפשיטות דמי פירות אין מחמיצין ומותר אף לכתחילה ואינהו תלמידי דרבא הוי ובהאי סוגיא דמנחות גופא דמקשה הש"ס בפשיטות מנחת נסכים מי פירות הוי ואין מחמיצין משמע מיהא דבמי פירות בלא מים מילתא דפשיטא היא דלא הוי חמץ גמור. ועוד דהא ודאי למאי דס"ד בשמעתין מעיקרא דטעמא דר"ל משום היקישא הוא ודאי משמע דאפילו עם מים קאמר ר"ל דאין חייבין כרת כיון דבכה"ג אינן יוצאין י"ח מצה דהוי מצה עשירה כדמשמע לקמן בפירקין גבי חלת תודה ורקיקי נזיר דאי לאו דשמנן מועט מצה עשירה הוי קרינן בהו אע"ג דמים עיקר ואם כן מסתמא מסקנא דטעמא דר"ל דמי פירות אין מחמיצין בכה"ג גופא איירי אפילו עם מים. לכך נראה דרש"י נמי לא בא לומר אלא דאפילו בלא מים נמי כרת הוא דליכא הא איסורא איכא דהכי משמע ליה לישנא דר"ל דסתמא קאמר עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אלמא דאפילו בלא מים איירי. ואף דלפ"ז נמי קשה הא דרבא לקמן בפירקין אלא דיש ליישב כמו שאבאר במקומו ובסמוך בל' התוס' ועדיין צ"ע ובקונט' אחרון אבאר יותר דנ"מ טובא לדינא ודו"ק:

שם איתיביה ר"ה בריה דר"י לר"פ המחהו וגמעו כו' והא הכא כו'. וקשיא לי טובא דאכתי מאי קושיא הא בפרק העור והרוטב דף ק"כ מסיק הש"ס להדיא דהא דבהמחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת היינו משום דכתיב והנפש לרבות השותה וכיון דשתיה קרי לה אם כן מילתא דפשיטא היא דמה"ט אין יוצא י"ח בפסח דהא אכילה כתיב בה ושתיה כה"ג לאו בכלל אכילה כמ"ש התוספות שם בחולין להדיא. ועוד דהא במצה לחם בעינן ובכה"ג ודאי לאו לחם מיקרי שאין בו תואר לחם וכ"ש דדרך שתייה הוא. והנלע"ד בזה דהתם בסוגיא דחולין דלענין משקין היוצאין אי הוי כמותן איירי שפיר אמר הש"ס דהנפש לרבות השותה דאע"ג דבכל איסורין משקין היוצאין מהן אינן כמותן אפ"ה חמץ שאני דכתיב והנפש לרבות השותה מדאשכחן נמי בנבילה ושרצים דמשקין היוצאין מהן כמותן משא"כ הכא דבעי ר"פ למימר דחמץ איתקש למצה לגמרי ומאי דליתא בהאי ליתא בהאי אם כן מקשה ליה ר"ה שפיר מהמחהו וגמעו דלא אתי ריבוי' דהנפש ומפיק לה מהאי הקישא והאי ריבויא דהנפש הוי לן לאוקמי לדרשא אחריתי דהא בלא"ה משמע בפרק העור והרוטב דרבי אליעזר דפליג אדר' יהושע וסבר דבכל דוכתא משקין היוצא מהן כמותן אף לענין תרומה וערלה א"כ ע"כ האי נפש דחמץ מפיק ליה לדרשא אחריתי. ועוד י"ל דהכי פריך דכי היכי דבהמחהו וגמעו כיון דמסברא יש לחלק בין חמץ למצה לא שייך ביה האי היקישא א"כ לענין מי פירות נמי סברא גדולה יש לחלק דבמצה לחם עוני בעינן ובחמץ לא שייך הך מילתא כלל כנ"ל ודו"ק:

(לה א) מתני' דלא כריב"נ דאמר אורז מין דגן וכו', ריב"נ אוסר באורז ודוחן וכו'.—יש לעיין דפתח באורז בלבד וסיים גם בדוחן^*[בכתבי יד ודפוסים ישנים ובפי' ר"ח לי' "ודוחן" (והלשון "דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת" לי' בכל כי"י), ועי' דברי בעל "דקדוקי סופרים" הע' ר'.]. ועוד מנלן דלריב"ז יוצאין גם באורז דהא י"ל דאף שקרוב להחמיץ מ"מ חמץ גמור לא הוי, ואפשר שאין יוצאין בו נמי ידי מצה; והיה יותר ניחא להביא כאן הברייתא האחרת, שהביאו בסמוך "אריב"נ אורז מין דגן וכו'".

אלא מעלה. בעלמא הוא מדרבנן שתהא חיותן בכלי ואסמכוה רבנן אקרא: הכא נמי מעלה. בעלמא הוא דאין זריעה לתרומה ואסורין מלאכול: תנינא. דעבוד רבנן מעלה בקדשים אפילו מדאורייתא: בקדשים לא. אם טומאה דבת כפרה היא כגון זב וזבה ויולדת: והבשר. כל טהור יאכל וגו' וי''ו יתירה לרבות עצים ולבונה של קודש לטומאה וקאי אדלעיל והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר: איטמויי נינהו. בתמיה הא לאו אוכל נינהו מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו. משום חובת מצה בלילה ראשונה שהוא מחוייב לאכול מצה כדכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות: שיבולת שועל. אביינ''א שיבולת שלה עשוי כזנב שועל: שיפון. שיגל''א: יוצאין בדמאי. תבואה הנלקחת מעם הארץ והיא נקראת דמאי ספק עישרה ספק לא עישרה וחייבו חכמים להפריש מעשרותיה מספק ואם אכל מצה ממנה ולא הפריש מעשר ממנה יצא: ובמעשר ראשון. של לויים: שנטלה תרומתו. תרומת מעשר לכהן ומכאן ואילך המעשר מותר לזרים: והכהנים בחלה ובתרומה. אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר על חימוצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו ידי חובת מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר: ולא במעשר שני. חוץ לירושלים: עשאן לעצמו. לחם תודה ונזיר: אין יוצא בהן. ואפילו לא שחט הזבח עליהן ולא קרא שם עליהן אלא שעשאן לדעת כן וטעמא מפרש בגמ': למכור בשוק. לצורכי לחמי תודה ונזירות יוצא בהן אם לא מכר להן וטעמא מפרש בגמרא: גמ' מין חיטין. לענין תרומה דאין תורמין ממין על שאינו מינו ותורמין חיטין על כוסמין: דישרא. שיגל''א: גולבי. איספילט''א בלע''ז: שבילי תעלא. אביינ''א תעלא תרגום של שועל: דברים הבאין לידי חימוץ אדם יוצא בהן. משום מצה אם עשאן מצה: אורז ודוחן. אין עושין חמץ ואם מחמיצין אותן מסריחין: אוסר באורז ודוחן. לאכול הימנו תבשיל בפסח יש מפרשים למנחות משום דכל המנחות באות מצה ושיבוש הוא דאין מנחה באה אלא חטים דכתיב (שמות כט) סולת חטים תעשה אותם חוץ ממנחת העומר שאינה באה אלא שעורין [וכן] מנחת סוטה ופשיטא דדוחן לא ומאן פליג עליה דרבי יוחנן בהא ומי מתיר: שקרוב לחימוץ. אלמא בא לידי חימוץ ולדידיה יוצאין בו משום מצה: חמץ גמור לא הוי. ונפקא מינה דאין ענוש כרת ואם אכלו בשוגג אין מביא קרבן: קרמית. מפרש לקמיה: חייבת בחלה. דמין דגן הוי ואע''ג דחלת לחם כתיב בה וגמר לחם לחם מלחם עוני במנחות בפרק ר' ישמעאל (דף ע:) אורז נמי לחם הוא: שיצניתא. קצח שקורין נייל''א בלע''ז עגול הוא כעין דוחן ושחור לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל''א ונמצאת בשיפון: כלניתא. מק' בלע''ז: ביין ובשמן. דלא נתן בה מים: אין חייבין על חימוצו כרת. דמי פירות אין מחמיצין כדלקמן: מצה עשירה. ורחמנא אמר לחם עוני: המחהו וגמעו. אשום לחם דמין דגן קאי ואשמעינן דגמיעה כאכילה לחייבו: המחה. דישטנפרי''ר בלע''ז שהמחהו במים: אין אדם יוצא בה ידי חובתו. דלאו דרך אכילה קאכיל ליה:

כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין. רש''י פירש לענין דאין תורמין ממין על שאין מינו ור''י אומר דבמנחות בפרק ר' ישמעאל (דף ע.) מוכח בהדיא דברייתא לענין חלה מיתני' יש מקשין דתנן במסכת חלה (פ''ד מ''ב) החיטה אינה מצטרפת עם הכל חוץ מן הכוסמין והשעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטין אלמא כוסמין בהדי שעורין שפיר דמי ואומר ר''י דכוסמין מין חיטין כלומר אף מין חיטין וכל שכן מין שעורין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין ולא מין חטין והא דתניא התם בריש המסכת חמשה דברים חייבין בחלה החיטין והשעורין והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה אומר ר''י דמשני בירושלמי כאן בנשוך וכאן בבלול פי' בנשוך שכל אחת ואחת נעשה עיסה בפני עצמה ואחר כן נשכו ונתחברו יחד התם ודאי אין מצטרפין כולם אלא כמו שמפורשין בבלול שכל הקמחים נילושים יחד ועשו מהן עיסה בההיא כולם מצטרפים דחשבינן כולם כאחד: