פסחים לג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - א

וטענו: והרי סבר תנא דהאי ברייתא, דהמזיד במעילה חייב מיתה. ומאן הוא התנא דשמעית ליה דאמר דמי שהזיד במעילה, הרי הוא במיתה? - הלא רבי הוא.

וכדתניא: הזיד במעילה - רבי אומר: הרי הוא במיתה!

וחכמים אומרים: אינו אלא באזהרה! והוינן בה: מאי טעמא דרבי, ומנא ליה דחייב מיתה?

ואמר רבי אבהו: משום דגמר בגזירה שוה, "חטא" "חטא" מאכילת תרומה ^[1]. דכתיב באכילת תרומה "לא ישאו עליו חטא". וכתיב במעילה "וחטאה בשגגה". מה התם, בזר שאכל תרומה במזיד, הרי הוא במיתה - מדסמיך קרא ד"וכל זר לא יאכל קדש", להא דכתיב "ומתו בו כי יחללוהו" - אף המזיד במעילה של הנאת הקדש ^[2], הרי הוא במיתה.

ואסיקו רבה ורב ששת לפירכתם: ומינה ילפינן נמי, דאין חיוב מיתה במעילת מזיד בפחות מכזית. שהרי כל מקור חיוב מיתה במעילה הוא מתרומה. הלכך, מה תרומה אין חייבים עליה מיתה אלא באכילת כזית, אף מעילה אין בה מיתה אלא במועל בכזית ^[3].

ואם כן, ליכא לפרש בדברי הברייתא, דמעילה חמורה משאר מצות, בכך שיש בה מיתה אף בפחות מכזית, כתירוץ רב חייא בר אבין. שהרי אף במעילה חייבים מיתה דוקא בכזית, כמו באכילת תרומה ^[4].

ומתקיף לה רב פפא לרבה ורב ששת: הא לא קשיא מידי. דממאי דרבי כרבנן דאבא שאול סבירא ליה, ואינו מחייב על אכילת תרומה בפחות מכזית. דלמא כאבא שאול סבירא ליה, דאמר: כל שיש בה שוה פרוטה חייבים על אכילתה, אף על גב דלית בה כזית!

ואם כן, אף המזיד במעילה כן. וחייב בשוה פרוטה, אף אם אין בה כזית. שדין המעילת הוא כדין בתרומה, מגזירה שוה. ושפיר יש לפרש את דברי הברייתא כפירושו של רב חייא בר אבין.

הרי קאמר רב פפא להדיא, דלאבא שאול לא בעינן כזית, אלא סגי בשוה פרוטה.

וקשיא, הא רב פפא הוא דאמר לעיל, דאבא שאול תרתי בעי לחייב באכילת תרומה. גם כזית וגם שוה פרוטה.

ומסקינן: אלא שמע מינה, הדר ביה רב פפא מכך! ואית ליה, דלאבא שאול סגי בשוה פרוטה.

והדרינן לפרש הא דקתני בברייתא לעיל [בפירכת הקל וחומר משאר מצות למעילה]: לא אם אמרת בשאר מצות, שכן לא חייב בהם מיתה, תאמר במעילה שחייב בה מיתה?!

מר בריה דרבינא אמר: הכי קאמר: לא אם אמרת בשאר מצות, שהסיבה שאין מביאין קרבן על זדונם, היא משום שהן עבירות קלות, בכך שלא עשה הכתוב את העובר בהן שאינו מתכוין, כמי שעובר עליהן במתכוין. אלא חייב בהן רק את העובר במתכוין. אבל "מתעסק" פטור. וכגון במי שעבר וקצר בשבת. שאם לא נתכוין למלאכת "קצירה" אלא נתכוין לחתוך את התלוש, שהוא מעשה המותר בשבת, וחתך את המחובר, שמצינו בו שהוא פטור ^[5]. משום שלא חייבה התורה בשבת אלא על "מלאכת מחשבת". ואף חיוב קרבן ליכא, אלא כששגג ולא ידע שעכשיו שבת. או שלא ידע שמלאכה זו אסורה בשבת. אבל נתכוין לעשיית המלאכה.

וכן בשאר איסורין, דכתיב בהו "אשר חטא בה". וממעטינן, פרט למתעסק בדבר אחר, ובא לידו דבר איסור שלא מדעתו, שהוא פטור.

אך האם תאמר כן אף במעילה [שאין קרבן על זדונה]?! והלא מעילה חמורה יותר משאר איסורין, וחייבה בה התורה אף באין מתכוין להנות מן ההקדש. שהרי אם היו לפניו גיזי חולין וגיזי בהמת עולה, ונתכוין להתחמם בגיזי חולין, ומחמת שלא התבונן, הלכה ידו מבלי משים לכיוון העולה ונתחמם בגיזי העולה - מצינו בו שמעל ^[6]! משום שלא נאמר במעילה מיעוט במתעסק ^[7], כמו שמצינו בשבת ^[8] ובשאר איסורים ^[9].

וכיון שמעילה חמורה, אין ללמוד עליה בקל וחומר משאר איסורים, דאין מביאים קרבן על זדונה. ולכך איצטריך למיכתב בה "וחטאה בשגגה", למעט את זדונה מקרבן.

רב נחמן בר יצחק אמר: אף בשאר איסורין לא פטרה התורה את המתכוין לעשות בדבר היתר, ועשה את אותו מעשה בדבר איסור. וכגון נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. דבאופן כזה, "מלאכת מחשבת" היא, וחייב עליה. שהרי סוף סוף נתכוין לגוף מעשה החיתוך.

אלא הכי קאמר תנא דברייתא: לא אם אמרת בשאר מצוות [שפטור על זדונם מקרבן], שכן לא מתחייב בהן מי שאין מתכוין כלל להיות מתעסק במעשה זה שעשה, כמי שמתכוין להיות מתעסק בו. שהרי אם נתכוין להגביה את התלוש, ובלא כונה חתך את המחובר, הרי הוא פטור! משום דאין זו "מלאכת מחשבת". שהרי לא נתכוין למעשה החיתוך כלל.

אך האם תאמר כן במעילה החמורה?! שהרי מצינו שאם הושיט ידו לכלי כדי ליטול מתוכו חפץ, ובלא כוונה הכניסה לכלי מלא שמן של הקדש, וסך את ידו בשמן זה, שמעל! ואף על פי שלא התעסק כלל במעשה סיכה.

אמר מר: במה דברים אמורים שנוהג דין תשלומי תרומה בתרומת חמץ בפסח, במפריש תרומה ואחר כך החמיצה. אבל הפריש בפסח חמץ וקרא בו שם תרומה, לדברי הכל אין תרומה זו קדושה כלל! ואף לרבי יוסי הגלילי דאמר "חמץ בפסח מותר בהנאה", אינה קדושה. כיון שאין החמץ ראוי לאכילה.

והוינן בה: מנא הני מילי?

אמר רב נחמן בר יצחק: ילפינן כן, מדאמר קרא בתרומה "תתן לו". ודרשינן, תתן "לו" לכהן תרומה לצורך גופו, כגון לאכילה. ולא תתן לו דבר שאינו ראוי אלא לאורו ^[10], כגון חמץ בפסח לרבי יוסי הגלילי ^[11].

מיהו, אם כבר קדשה בקדושת תרומה, ואחר כך נאסרה באכילה, לא פקע ממנה שם תרומה. וחייב ליתנה לכהן, אף שאינה ראויה אלא להסקה.

מתיב רב הונא בריה דרב יהושע: תנן: לכתחלה אין תורמין מן הטמאה לטהורה [שאין מפרישים פירות טמאים לתרומה, כדי לפטור טבל של פירות טהורים]! משום שהוא מפסיד בכך את הכהן ^[12].

ואם לא ידע שפירות אלו טמאים, ותרם מן הטמאה על הטהורה בשוגג - בדיעבד תרומתו תרומה.

וקשיא, אמאי מהני בדיעבד? לימא דלא תחול בפירות הטמאים קדושת תרומה, משום שאינם ראויים לאכילה, אלא להדלקה. והא אמרינן "לו" ולא לאורו. ומשנינן: לא קשיא. התם בתרומה טמאה, היתה לו שעת הכושר. שהרי היתה ראויה להיתרם קודם שנטמאה. אבל הכא בתרומת חמץ בפסח, איירי במקום שלא היתה לו שעת הכושר! שמעולם לא היו ראויים פירות אלו להיות תרומה המותרת באכילה.

ולא ממעטינן מ"לו" ולא לאורו, אלא דבר שמעולם לא היה ראוי להיות תרומה המותרת באכילה ^[13].

והוינן בה: ודלא היתה לו שעת הכושר, היכי דמי? והרי ראוי היה ליתרם קודם שהחמיץ.

ומשנינן: כגון דאחמיץ הדגן בעודו מחובר לקרקע. וכל זמן שהוא מחובר לא היה ראוי לחול עליו שם תרומה [משום דכתיב בתרומה "ראשית דגנך". ו"דיגון" הוא לשון אסיפה והעמדת כרי, דהיינו לאחר הקצירה]. ומשנקצר הרי הוא מחומץ, ואסור באכילה ^[14].

אמר לו רב הונא בריה דרב יהושע: אבל אם אחמיץ הדגן בזמן שהוא כבר תלוש

הכי נמי דקדשה, אף שבשעת ההרמה הוא כבר אסור באכילה?

אמר ליה: אין! "בגזירת עירין [מלאכים] פתגמא, ובמאמר קדישין שאילתא". וכן מורין הוראה תלמידי החכמים שבבי מדרשא, כוותי ^[15]! וקרא עליו מקרא זה שבדניאל, כדי לדמות את תלמידי החכמים למלאכים.

הערות

^[1] ואף חכמים מודים לגזירה שוה זו. ולמדים ממנה כמה וכמה דינים, כדאיתא במעילה. אבל לא לענין מיתה. משום דכתיב בתרומה "ומתו בו", וממעטינן "בו", ולא במעילה. רש"י. ולפי זה הקשו תוספות, למה דוקא לרבי יהודה דרשינן לגזירה שוה זו, לחייב מעילה דוקא בכזית. והלא אף לחכמים יש לומר כן. ואמאי אמרו לעיל "לא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה בלבד". ולכאורה למאי דכתבו הם עצמם [יעוין בהערה 2], לא קשה מידי. שהרי מעילה של הנאה ודאי שיעורה בפרוטה. ולכך יש להשוות אליה גם מעילה של אכילה, משום "דון מינה ואוקי באתרה". ודוקא לרבי דיליף מינה חיוב מיתה, בהכרח דשיעורה בכזית. ויש לומר, דרבנן בהכרח לית להו "דון מינה ואוקי באתרה". דאם לא כן, למה הוצרכו לפטור מעילת אכילה ממיתה, משום מיעוטא ד"מתו בו"? מהרש"א. ויעוין ברש"ש.

^[2] רש"י. ומשמע דאף במעילה של הנאה איכא מיתה. אבל תוספות כתבו, דדוקא מעילה דאכילה ילפינן מתרומה, דחייבים עליה מיתה. אבל בשאר הנאות ליכא אלא אזהרה.

^[3] ואם תאמר, הרי אית ליה לרבי כללא ד"דון מינה ואוקי באתרה". ולמה לא נימא כן אף הכא [כלומר, אף דילפת מתרומה לחייבו מיתה, מכל מקום ישאר שיעורו בפרוטה, כמו בסתם מעילה שאינה של אכילה]. ויש לומר, דאי אפשר לחייב את האוכל הקדש מיתה בפחות מכזית. שהרי מאכילת תרומה ילפינן לה. והתם ליכא חיוב אלא בכזית. תוספות.

^[4] ואם תאמר, אכתי הא אף אי בעינן כזית, אכתי יש לפרש בדברי הברייתא, מה למעילה שכן אין צריך לאכול כזית בכדי אכילת פרס. אלא מצטרפות כמה אכילות, אפילו בזמן מרובה. ויש לומר, דאף בזה יש להשיב, דלרבי נילף מתרומה שלא יצטרף הכזית לענין מיתה. תוספות. ולפי זה, מתניתין ד"צירף את המעילה לזמן מרובה חייב", אתיא כרבנן ולא כרבי. מהרש"א. אך הקשה, הרי לא פליגי רבנן בהך גזירה שוה, ורק לענין מיתה לא דרשי לה, [יעוין בהערה 1]. ותירץ, דאף כאן אית להו דרשה ד"תמעול מעל", דמעילה מצטרפת לזמן מרובה. אבל לרבי לא מהני הך דרשה לאפוקי מגזירה שוה, כמו דלא מהני מיעוטא ד"מתו בו", לפטור מעילה ממיתה.

^[5] ורבינו תם מפרש, דחתך את אותו פרי שנתכון לחתוך. אלא שחשב שהוא תלוש, ונמצא שהוא מחובר. אבל ליכא לפרש, שנתכון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר. דאם כן, אף כשנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור. משום דלא נתקיימה מחשבתו, ולא קרינן בה "מלאכת מחשבת".

^[6] ודוקא אליבא דאמת הוא כן. אבל למאי דסליק אדעתין, דאף לולי קרא ד"בשגגה" היינו פוטרים מזיד במעילה מקרבן [בקל וחומר משאר מצוות דיש בהן כרת], באמת אף מתעסק היינו פוטרים מהאי קל וחומר. אלא דלהכי איצטריך קרא ד"בשגגה", לגלות דלא ילפינן מקל וחומר לפטור מזיד, אלא קרא בעי לפוטרו. ומעתה, מתעסק דלא גלי ביה קרא לפוטרו, חייב. מהרש" א.

^[7] וצריך עיון, הא אין זה חומר בהקדש. שהרי אף מתעסק בחלבים ועריות חייב, שכן נהנה. ואף המועל בהקדש הוא נהנה. ומן הסברה יש לחייב בו אף במתעסק. ולשיטת הר"ן, דאין זה אלא באיסורי אכילה או איסורי ביאה, ולא באיסורי הנאה, אתי שפיר. דאף הקדש כאיסורי הנאה הוא, ולא דמי למתעסק בחלבים ועריות. קובץ שיעורים, חלק ב סימן כד. ויעוין לעיל בהערות לדף כו א, בביאור הענין.

^[8] רש"י. ולפי זה, דוקא גבי חייבי חטאת של כל התורה איתא לפטור מתעסק. אבל הרמב"ם בפרק א מהלכות איסורי ביאה הלכה יב כתב, דאף בחייבי לאוין איכא לפטור מתעסק. וכבר השיג עליו הראב"ד, למאי נפקא מינה? הא ממלקות בלאו הכי פטור. דודאי לא גרע משוגג. וקרבן בין כך אין בהם. וגם המגיד משנה כתב דטעות סופר היא. אבל הכסף משנה שם קיים דבריו. וכתב דנפקא מינה לענין אם חייב לשמים. ולשיטתו צריך עיון, למה אין פטור מתעסק בהקדש? והלא מ"בה" ילפינן לפטור בכל התורה. ואף לחייבי לאוין דלא כתיב בהו "בה". ומאי גרע הקדש. שם.

^[9] ודוקא פטור מתעסק אינו נוהג בהקדש. אבל פטור "אין מתכוין" איכא אף בהקדש, כדמוכח לעיל כו א [ויעוין שם בהערה]. ולפי זה צריך עיון, הא אם לא נתכוין לסוך, איכא לשני הפטורים. דגם הוא מתעסק [שלא ידע כלל שעושה בחפצא דהקדש], וגם אינו מתכוין לסיכה, אלא להושטת היד. וצריך לומר, דליכא בזה משום אינו מתכוין, לפי דהוי פסיק רישא. אבל אכתי תיקשי לשיטת הר"ן, דבאיסורי הנאה, אף פסיק רישא פטור, כל היכא דאין מתכוין. וצריך לומר דמעילה שאני, דאינה מגדרי איסורי הנאה, אלא חיובו משום מעשה גזלת ההנאה מהקדש. ודמי בזה לכל איסורים שבתורה, שחייב עליהם בפסיק רישא. קובץ שיעורים. ויעוין עוד בקהלות יעקב.

^[10] והשאגת אריה בסימן צז כתב, דאזלא סוגיין כרבי יהודה, דחמץ לאחר הפסח אסור מן התורה. שאילו לרבי שמעון, שפיר קרינן ביה נתינה "לו". שהרי יכול לאוכלו לאחר הפסח. ומוכרח מכמה מקומות שאם יש לו היתר מאליו לאחר זמן, שפיר חשיב "לו". ולפי זה נתקשה, למה חייבת כלל התבואה בתרומה. הא כיון שאין לו בה היתר אכילה, לא קרינא בה "דגנך". וכמו דמצינו לגבי עיסת מעשר שני, שפטורה מן החלה, משום דלא קרינא בה "עריסותיכם". ואף למאן דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא, מכל מקום אין לו בה היתר אכילה בגבולין. ומסיק, דלאו דוקא היתר אכילה בעינן, אלא סגי בהיתר הנאה.

^[11] ודוקא לרבי יוסי הגלילי בעינן להך דרשה. אבל לדידן, דחמץ בפסח אסור בהנאה, נפקא לן מ"ונתן לכהן את הקדש". דדרשינן מינה, דבר הראוי להיות קודש. אלמא איכא מידי דאסור בהנאה, ואינו ראוי להיות קודש. ומסתבר דאאיסורי הנאה קאי. או דנפקא לן מ"תתן" לבד. דכל שאסור בהנאה, לא שייכא ביה נתינה. תוספות על פי המהרש"ל. וצריך עיון, למה הוצרכו לזה? הלא למאן דאמר דחמץ אסור בהנאה, אין יכול לקרות לו שם תרומה, משום דאיסורי הנאה אינם שלו. גליון הש"ס. ויש ליישב, דטעם דאינו שלו, סגי רק לענין שלא יוכל להפרישו. אבל לטעם התוספות, לא חל בחמץ כלל חיוב הפרשה. ואין בו איסור טבל. וכן כתב הגבורת ארי יומא ז. ולא כמו שכתב הוא עצמו בשאגת אריה סימן צז. דאית ביה בחמץ נמי איסור טבל. ועוד נפקא מינה איכא, דאי אינו יכול להפרישו משום שאינו שלו, מיהו נוהג בו דין תשלומי תרומה. שהרי בר תרומה הוא. אלא שאינו בעלים עליו לקרוא לו שם. קובץ שיעורים.

^[12] רש"י. ותוספות ביבמות פט א כתבו, דהוא משום דהוי כתורם מן הרעה על היפה. ולכאורה יש לאסור, מטעם דהוי כמטמא תרומה. דמה לי אם עושה את הטמאה לתרומה או שעושה את התרומה לטמאה. וכעין סברה זו מצינו לגבי הנוזר בבית הקברות, שהוא גם בכלל איסור טומאת נזיר. קובץ שיעורים.

^[13] ויש לבאר בזה, ד"לו ולא לאורו" הוא דין בתבואה. שלא חל בה דין קריאת שם. אבל אם כבר חל בה דין קריאת שם, תו לא פקע. קובץ שיעורים.

^[14] והיינו כשכבר אין התבואה צריכה לקרקע. שהרי כל זמן שצריכה לקרקע אינה מחמיצה. ואפילו הכי אין לה עדיין שעת הכושר לתרומה. משום שאין תורמין מן המחובר אף כשהוא עומד ליקצר. דלגבי תרומה לא אמרינן "כל העומד ליקצר כקצור דמי", כדאיתא בתוספות, סנהדרין טו א. קובץ שיעורים.

^[15] וצריך עיון, מאי הוראה למעשה שייך בזה. והלא בין כך קיימא לן, דחמץ בפסח אסור בהנאה. ולדידן, אף בהיה לו שעת הכושר, אין חל בו שם תרומה, כדכתבו התוספות. ונראה, דנפקא מינה אף לדידן, לענין תרומת חמץ חדש קודם הפסח. שאי אפשר להנות ממנו אלא לאורו קודם הפסח, שהרי אסור הוא באכילה. ובהא קאמר, שאם היתה לו שעת הכושר, שפיר דמי. והיינו דקרא עליה, "בגזירת עירין פתגמא, ובמאמר קדישין שאילתא". שאף שהענין נוגע למעשה, מיהו לא נשאלה השאלה אלא לרבי יוסי הגלילי. הגהות רבי אליעזר משה הורוויץ. והמגיה שם הוסיף, דנפקא מינה אף לדידן, בפירות טמאים. שדוקא אם היתה להם שעת הכושר, מפרישים מהם. ואי לא, לא.

שדינו של מי שהזיד במעילה במיתה — שיטת רבי היא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: הזיד במעילה, רבי אומר: דינו במיתה בידי שמים, וחכמים אומרים: באזהרה, שעובר על מצוות לא תעשה בלבד שדינו כרגיל במלקות.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של רבי, מהיכן למד דבר זה שאינו מפורש בכתוב? אמר ר' אבהו: גמר [למד] בגזירה שוה "חטא" "חטא" מתרומה, שנאמר "חטא" במעילה "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'" (ויקרא ה, טו), ונאמר "חטא" בתרומה "ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב, ט), ולמד: מה תרומה עונשה במיתה — אף מעילה עונשה במיתה.

ומינה [ומתוך] גזירה שוה זו עצמה נלמד שיש להשוות את הדברים בשלימות: מה תרומה אין נענש עליה אלא בכזית אף מעילה אין נענש עליה אלא בכזית, ואם כן, אי אפשר לפרש את הברייתא לפי שיטת אבא שאול!

ומתקיף לה [ומקשה עליה] רב פפא על דחיה זו של רב ששת ורבה: ממאי [מהיכן] יודע אתה שרבי כרבנן סבירא ליה [כשיטת חכמים הוא סבור] שתרומה אין חייבים עליה אלא בכזית? דילמא [שמא] כאבא שאול סבירא ליה [סבור הוא] שאמר יש בה שוה פרוטה אף על גב [אף על פי] דלית [שאין] בה כזית חייב עליה. ואם סבור רבי כאבא שאול, ממילא אפשר לפרש היטב את הברייתא התמוהה וללמוד מעילה מתרומה, שאם יש בה שוה פרוטה אף אם אין בה כזית — חייב, ואין לדחות איפוא את תירוצו של רב חייא בר אבין.

ולענין שהזכרנו קודם; והא [והרי] רב פפא הוא עצמו שאמר שאבא שאול תרתי בעי [שתים הוא צריך] גם שוה פרוטה וגם שיעור כזית, אלא שמע מינה: הדר ביה [אלא למד מכאן שחזר בו] רב פפא מהסברו זה לשיטת אבא שאול.

מר בריה דרבנא אמר שאת הקושי בברייתא לענין מעילה אפשר לפרש כך הכי קאמר [כך אמר] כלומר, יש לתקן את הלשון: לא אם אמרת בשאר מצו‍ת — שלא עשה בהן וחייב קרבן את העושה מלאכה בשוגג שאין מתכוין לאותה מלאכה, כמו את העושה מלאכה בשוגג ומתכוין לאותה מלאכה, שהרי אם נתכוין בשבת לחתוך דבר שהוא תלוש ואין איסור תורה כשחותכו וחתך בטעות את המחובר לקרקע, הרי הוא פטור כיון שלא נתכוון לעבירה, תאמר במעילה שמחמירים בה, שאם נתכוין להתחמם בגיזי צמר חולין ובשל טעות או חוסר ידיעה נתחמם בגיזי עולה — שמעל, הרי שחמורה מעילה מעבירות אחרות שעוברים בה אף ללא כל ידיעה וכוונה.

רב נחמן בר יצחק אמר: הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין את הברייתא: לא אם אמרת בשאר מצו‍ת, שכן לא מתחייב בהן שאין מתעסק בדבר המותר ולבסוף שגג באיסור כמתעסק, כגון אם נשוה להלכות שבת שאם נתכוין להגביה את הדבר התלוש ממקומו, ונזדמן שבסכין שבידו חתך אגב כך את המחובר — שפטור כיון שלא התכוון כלל לעשיה זו. תאמר במעילה, שאם הושיט ידו לכלי ליטול חפץ ושלא במתכוון ושלא בידיעתו סך ידו בשמן של קודש — שמעל ולכן הרי שחמורה מעילה משאר עבירות, שאפילו המתעסק בדבר אחר ובתוך כך מעל — הרי זה חייב בקרבן.

א בברייתא שצוטטה קודם אמר מר [החכם] במה דברים אמורים — במפריש תרומה והחמיצה בפסח ואכלה, שנחלקו האם צריך לשלם עבורה אם לאו, אבל הפריש חמץ תרומה — דברי הכל אינה קדושה תרומה זו.

מתחילה שואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] שהמפריש דבר שאין בו ערך איננו נתפס בקדושת תרומה? אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ד), ונדייק מן המקרא "תתן לו" — ולא לאורו. כלומר, יש לתת לכהן דבר שיוכל להשתמש בו, ולא שהוא צריך לשורפו, שאפילו לדעת המתירים שימוש בחמץ בפסח על ידי הנאה, הכל מודים שאסור באכילה ואין מפרישים דבר כגון זה.

מתיב [מקשה] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שנינו: אין תורמין מן התרומה הטמאה עבור תרומה טהורה, ואם תרם בשוגג — תרומתו תרומה. ואמאי [ומדוע] תהא זו תרומה? לימא [שיאמר] הכהן: הרי לא נתקיים "לו" ולא לאורו, שתרומה טמאה ראויה רק לשריפה, ואיננה איפוא תרומה! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה] התם [שם] בתרומה טמאה היתה לו שעת הכושר שהרי היתה שעה מסויימת בה היתה התבואה טהורה וראויה וכשרה להיות תרומה. הכא [כאן] בחמץ לא היתה לו שעת הכושר.

ושואלים: וחמץ שלא היתה לו שעת הכושר אפילו בפסח היכי דמי [איך יכול להיות] כגון דאחמיץ [שהחמיץ] בהיותו עדיין מחובר לקרקע וכל זמן חיבורו עדיין אינו ראוי להיעשות תרומה, אבל אם אחמיץ [החמיץ] בתלוש — הכי נמי דקדשא [כך גם כן תאמר שקדשה] תרומה זו אף כי מלשון הברייתא נראה שכל תרומת חמץ אינה תרומה. אמר ליה [לו]: אין [כן] הדבר למרות התמיהה. וכמליצת הכתוב "בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא" (דניאל ד, יד) [בגזירת המלאכים הדבר ובמאמר הקדושים השאלה], וכן מורין בבית המדרש כוותי [כמותי, כשיטתי] למרות התמיהה שבדבר.

כי אתא [כאשר בא] לשם רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that one who intentionally misuses consecrated items is liable to receive death at the hand of Heaven? It is Rabbi Yehuda HaNasi. As it was taught in a baraita: With regard to one who intentionally misuses consecrated items, Rabbi Yehuda HaNasi says that he is liable to receive death at the hand of Heaven. The Rabbis say: he violates a warning, a standard prohibition, and is flogged.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? From where does he derive his opinion? Rabbi Abbahu said: He derives it by means of a verbal analogy between the word sin stated with regard to misuse of consecrated items and the word sin stated with regard to teruma. With regard to misuse of consecrated items, the verse states: “If any one commits a trespass, and sins through error, in the sacred items of the Lord” (Leviticus 5:15); with regard to teruma, the verse states: “Lest they bear sin for it, and die due to it, if they profane it” (Leviticus 22:9). Rabbi Yehuda HaNasi makes the following comparison: Just as eating teruma is punishable by the death penalty, so too, misusing consecrated items is punishable by the death penalty.

From this verbal analogy, the comparison between teruma and misuse of consecrated property can be extended to other issues as well: Just as one is punished only for eating at least an olive-bulk of teruma, so too, one is punished for misusing consecrated items only if there is at least an olive-bulk of consecrated items. This indicates that the baraita cannot be explained in accordance with the opinion of Abba Shaul, who requires that the item be worth at least a peruta.

Rav Pappa strongly objects to Rav Sheshet and Rabba’s rejection of the explanation of the baraita: From where do you know that Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of the Rabbis that one is only punished after eating an olive-bulk of teruma? Perhaps he holds in accordance with the opinion of Abba Shaul, who said one is liable for eating teruma provided the food contains the value of a peruta of teruma, even if it is less than an olive-bulk. As the halakhot of misuse of consecrated items are derived from teruma, one is liable for eating both teruma and consecrated items only if the object is worth at least a peruta. As such, Rav Ḥiyya bar Avin’s explanation of the baraita should not be rejected.

With regard to the issue mentioned previously, the Gemara asks: But isn’t Rav Pappa the one who said that Abba Shaul said that it requires two conditions, that the object be worth a peruta and that it be an olive-bulk in volume? Rather, learn from this that Rav Pappa retracted his statement with regard to Abba Shaul’s opinion.

Mar, son of Rabbana, said the following to resolve the difficulty in the baraita: This is what it is saying: No, if you say that one is exempt from an offering with regard to the rest of the mitzvot, where acting without intent is not treated as though one acted with intent, i.e., if one intended to cut something that is detached from the ground on Shabbat, which is not prohibited by Torah law, and mistakenly cut something that is attached to the ground, then he is exempt because he acted without intent; shall you also say the same with regard to misuse of consecrated items, about which the halakha is stringent, such that if one intended to warm himself with non-sacred wool shearings, and owing to an error or lack of information he warmed himself with shearings from a burnt-offering, then he has misused consecrated property? Thus, misuse of consecrated property is more stringent than other commandments, in that one violates it even when acting without intent, and one cannot deduce the halakha in the case of misuse of consecrated property from the halakha in the case of the rest of the mitzvot.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the baraita should be understood differently, and this is what it is saying: No, if you say this leniency with regard to rest of the mitzvot, where one who is acting unawares is not liable in the same way as one who is acting aware of his actions, such as in a case where one intended to perform a permitted act and mistakenly performed a prohibited one, i.e., if one intended to lift something that is detached from the ground, but his knife happened to cut something that is attached to the ground, in violation of the act of harvesting on Shabbat, then he is exempt; shall you also say the same with regard to misuse of consecrated items, where if one places his hand in a vessel to take an object and unknowingly places his hand in consecrated oil then he has misused consecrated items? Therefore, misuse of consecrated items is more stringent than other commandments, as one commits the sin of misusing consecrated property even if he uses the consecrated object while attempting to perform a different action and is unaware that he is performing a prohibited act.

The Master said above in the baraita: In what case is this statement said that the tanna’im disagree with regard to the obligation to pay for teruma of leavened bread? It is said with regard to a case where one separated teruma in a permitted manner and it became leavened during Passover. However, if he separated teruma from leavened bread during Passover, everyone agrees that it is not consecrated since it is worthless.

The Gemara asks: From where are these matters derived, that a worthless item cannot be designated as teruma? Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the verse states: “The first fruits of your grain, your wine, your oil, and the first of the fleece of your sheep, shall you give to him” (Deuteronomy 18:4), and not to his fire. One must give the priest something that he can use for any purpose, and not something that the priest will be forced to burn as fuel. Even those who permit one to derive benefit from leavened bread during Passover agree that it may not be eaten, and therefore leavened bread cannot be consecrated as teruma in this case.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, raised an objection based on that which was taught in a mishna: One may not separate teruma from ritually impure produce for ritually pure produce, but if one unwittingly separated it in this manner then his teruma is valid teruma. And why should this be valid teruma? Let the priest say: The verse requires that the teruma be given “to him” and not to his fire, and this ritually impure teruma must be burned. In that case, why should this produce actually become teruma? The Gemara answers: This is not difficult. There, in the case of impure teruma, it had a period of fitness, and it could have been given as teruma before it became impure. Here, in the case of leavened bread, it did not ever have a period of fitness, and therefore it cannot be consecrated as teruma.

The Gemara asks: What are the circumstances in which this leavened bread did not have a period of fitness even on Passover? This could have happened only in a case where it became leavened while it was still attached to the ground and could not yet become teruma. However, if it became leavened after being detached from the ground, then can this leavened bread indeed become consecrated as teruma, even though the baraita indicates that no leavened bread can be designated as teruma during Passover? Rav Naḥman bar Yitzhak said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: Yes, this is indeed the case despite this puzzling limitation, and the biblical expression can be applied homiletically: “The matter is by the decree of the watchers, and the sentence by the word of the sacred ones” (Daniel 4:14). The Sages, who are compared to celestial beings, agree with my statement. And so too, in the study hall, they teach in accordance with my opinion, despite the puzzling nature of this ruling.

When Rav Huna, son of Rav Yehoshua, came,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואסיקנא דודאי רב פפא דאמר אבא שאול בעי תרתי כזית ושוה פרוטה הדר ביה:

מר בריה דרבנא אמר לא הכי קתני לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא עשה בהן שאין מתכוין כמתכוין שאם נתכוין לחתוך את התלוש בשדה וחתך את המחובר שפטור תאמר במעילה שאם נתכוון להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל.

ורב נחמן בר יצחק אמר שאם נתכוון להגביה התלוש וחתך המחובר פטור תאמר במעילה שאם נתכוון להושיט ידו לחביות ליטול חפץ וסך שמן של תרומה:

בד"א במפריש תרומה והחמיצה אבל הפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה דא"ק ראשית דגנך תתן לו כלומר תתן לו תרומה מה שהן ראויה לו לאכילה ולא מה שאין ראוי לו ואע"פ שראוי לאורו בעינן לו ממש ומותבינן מדתנן בתרומות פ"ב אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה אמאי והא אינה ראויה לו ופרקי' שאני הכא דהיתה לה שעת הכושר קודם שתטמא אבל הא דתניא הפריש חמץ תבואה בפסח דברי הכל אינה קדושה כגון שהוכשר החטים והחמיצו והן מחוברין קודם קצירתן שלא היתה להם שעת הכושר כלל. ואמרי' מכלל דאי היתה לה שעת הכושר כגון דהחמיצה אחר תלישה הכי נמי דקדשה.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק אין הכי נמי בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא וכך מורין בבי מדרשא כואתי:

השבת הרי היא מאותן שזדונן בכרת בלא התראה ולפיכך יש בשגגתו חטאת ומ"מ לא נעשה בו שאין מתכוין כמתכוין שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אע"פ שמ"מ מתכוין היה לחתיכה אינו חייב חטאת מלאכת מחשבת אסרה תורה ואצ"ל שלא נעשה בו שאין מתעסק כמתעסק שאם נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר שהרי לא היה מתכוין לשום חתיכה פטור מחטאת אבל שאר עבירות כגון עריות או מאכלות אסורות חייב כיצד היה מתעסק עם אשה ונתקע בלא כונה והרי היא ערוה עליו או שהיה חלב בפיו וסבור שהוא רוק ובלעו חייב חטאת ובנהנה מן ההקדש אם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה או אפי' נתכוין להושיט ידו לכלי ליטול חפץ וסך שמן של קדש מעל:

אין תורמין מן הטמא על הטהור שהרי תרומה טמאה אינה ראויה אף לכהן טמא ואינה ראויה לו אלא להסקה מפסיד ממון כהן ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה במזיד יתבאר במקומו שמה שהרים תרומה אלא שהוא צריך לחזור ולתרום וכן יתבאר במקומו ששגגה זו פירושה שלא ידע בטומאה אבל אם ידע בטומאה ושגג שהיה סבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד:

שאם נתכוין להגביה את התלוש והגביה את המחובר עמ"ש בפ' כלל גדול במהדורא קמא:

אמר קרא תתן לו ולא לאורו פי' האי דדרשי' הכי וקשיא תרומה טמאה ואל דרשינן תתן לו שיהא בר נתינה לאפוקי חמץ בפסח דאסור בהנאה ותו לא קשיא לן מושם דאמר ד"ה אינה קדושה דמשמע אפילו לריה"ג דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה אפ"ה אינה קדושה:

תוס' בד"ה ומינה כו' וי"ל דאיכא נמי למפרך דנילף מתרומה שלא יצטרף עכ"ל והך מתני' דקתני בה צירף את המעילה כו' אתיא כרבנן דלא ילפי מתרומה גם לענין מיתה מיהו ק"ק דתקשי להו אהך סתמא דמתני' כדקשיא להו בסמוך דרבנן ל"פ ארבי אלא לענין מיתה מדכתיב בו אבל לכל שאר מילי יליף להו מתרומה ונילף נמי שלא יצטרף ויש ליישב דלרבנן איכא למימר דיתורא דקרא תמעול מעל כדאמרי' התם לענין צירוף מפקא ליה מהך ג"ש אבל לר' כיון דיתורא דבו לא מפקא ליה מג"ש לענין מיתה ה"נ יתורא דתמעול מעל לא מפקא ליה מג"ש לענין צירוף ואיכא לאוקמא תמעול מעל לדרשה אחריתא כדאמרי' התם ודו"ק:

בד"ה אף מעילה בכזית תימה לר"י דהכא משמע דמאן דיליף חטא כו' וכולהו כו' עכ"ל דליכא למימר דרבנן דרבי ס"ל נמי אוקי באתרא ולהכי כיון דליכא מיתה גם באכילה אוקי אאתרא אשוה פרוטה כשאר נהנה די"ל דע"כ רבנן לית להו אוקי אאתרא דא"כ אמאי צריכי למעוטא דבו דאע"ג דלכל שאר מילי יליף בג"ש מ"מ לענין מיתה נימא נמי אוקי אאתרא כשאר נהנה מיהו ק"ק לר' אמאי יליף כלל ג"ש לענין מיתה נימא אוקי אאתרא כשאר נהנה ויש ליישב דאיכא שום יתורא לר' לענין מיתה דלא נימא אוקי אאתרא ודוחק ודו"ק:

גמרא לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא מתחייב בהן שאינו מתעסק כו' יש לדקדק למאי דס"ד השתא דלא כתיב בשגגה במעילה ובעי למילף מק"ו משאר מצות לפטור מזיד במעילה מהאי ק"ו נמי נילף לפטור שאין מתעסק במעילה ויש ליישב דאין ה"נ ה"ק לא אם אמרת כו' דאי לא הוה כתיב בשגגה במעילה הוה ילפינן בין מזיד ובין שאין מתעסק לפטור מק"ו משאר מצות ולכך איצטריך למכתב בשגגה במעילה דגלי לן דלא נילף ליה לפטור משאר מצות וא"כ שאין מתעסק חייב בה מדלא כתיב ביה בה כדכתיב בשאר מצות ודו"ק:

בתוס' ד"ה ומינה וכו' וי"ל דאיכא נמי למפרך דנילף מתרומה שלא יצטרף והא דתנן התם צירף המעילה לזמן מרובה ויליף לה התם מקרא היינו לצירוף פרוטה ודו"ק נ"ל:

ד"ה נתכוון וכו' ונתכוון לכבות את זה וכיבה את זה פטור ורב נחמן דאית ליה דווקא מתעסק פטור היינו נמי בדבר אחר ודו"ק:

ד"ה תתן לו ולא לאורו וכו' נפקא לן מונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש פי' הכי ילפינן מינה מדכתב רחמנא דבר הראוי להיות קודש מכלל דאיכא פירות דאין ראוין להיות קודש ומאי נינהו ע"כ ר"ל היינו איסורי הנאה וא"כ שמעינן מינה דחמץ אינו ראוי להיות קודש ור"י הגלילי מוקי לה לשאר איסורי הנאה ולא לחמץ ודו"ק:

בא"ד דהך ברייתא דהפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה כצ"ל:

תוס' בד"ה תתן לו כו' נפקא לן מונתן לכהן כו'. נ"ב ואף שפירשו התוס' לעיל בהפוך הדף למאן דס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה יליף מתתן הכתוב בתרומה כדפרישית לעיל ולא מן ונתן כי מן ונתן לא נוכל למעט אלא דבר שאינו ראוי להיות קודש אם לא היה תרומה וחמץ בפסח גופא מנין שאינו קודש מאחר דלא דרשי לו ולא לאורו מ"מ נראה דשפיר יליף מדכתיב ונתן ואשמעינן דבר הראוי להיות קודש ולמאי אתא למעוטי אם לא שממעט דבר שאינו ראוי להיות קודש כגון שהוא אסור בהנאה וא"כ חמץ בפסח שהוא אסור בהנאה נמי בכלל ושמעינן ממילא שחמץ בפסח אינו ראוי להיות קדש אבל לר"י דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה בוודאי אינו ממעט בכלל ונתן דשמא בא למעט שאר איסורים שאסורים בהנאה וא"כ מנין שאינו קודש ומה שהתוס' לעיל לא פירשו אלא האי מילף דתתן לחוד ולא הזכירו ונתן את הקודש משום שבאותו דיבור רצו לתרץ דלר"א בן יעקב ס"ל אפי' בחמץ שהיה לו שעת הכושר אינו ראוי להיות קודש וזה לא נוכל למעט מונתן את הקודש דשמא לא בא למעט אלא החמיץ במחובר כמו תתן לו ולא לאורו שהרי אינו מבואר להדיא בקרא שתלוי באיסור השוה לחודיה ודו"ק אבל בדבור זה לא כתבו אלא דלשאר תנאים לא איצטריך למידרש לו ולא לאורו ויכולין למידרש שאינו קודש מונתן כמו מלו ולא לאורו ודו"ק היטב:

בא"ד דברי הכל אינו קדוש כיון דסבירא להו כו' כצ"ל:

גמרא (בסוה"ע) תיבות כי אתא מחקם הצל"ח:

רש"י ד"ה שהיתה לו שעה"כ. וכ"ז חיבורו כו' והעמדת כרי הוא. דבריו צ"ע דא"כ אפי' אחר שנתלשו קודם העמדת כרי נמי וכן השיגוהו התוספות (בקדושין סב) בכיוצא בזה עיין שם:

תוס' ד"ה ומינה. שלא חייב מיתה עד דהוה כזית כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה אף. וא"כ מ"ט דרבנן כו'. לעד"נ דע"כ ל"א ומינה מה תרומה בכזית אלא לרבי דיליף אכילת הקדש מאכילת תרומה לענין מיתה ודוקא באכילה כמ"ש לעיל וא"כ החיוב הוא על אכילה דוקא ולא על הנאה כמו תרומה דחיובה רק באכילה שפיר אמרינן ומינה. אבל לרבנן באכילת הקדש הוה ג"כ החיוב על ההנאה ולא גרע משאר הנאות דחייב בהן בש"פ כמ"ש לעיל ולא בעינן כזית. וכן לרבי בשוגג לענין קרבן וחומש נ"ל דג"כ לא בעינן כזית רק דיהיה ש"פ כמו בשאר הנאות ונכון בס"ד. ונ"ל עוד דבאכילת הקדש אי איכא כזית אע"ג דלית בה ש"פ חייב לכ"ע אליבא דרבנן דא"ש משום דילפינן מתרומה. ובזה א"ש דברי הר"ן (בנדרים סח) ד"ה ואי אמרת מיקלש כו' וינצל מקושיית הגה"ש עליו שם. והא דאמרי' (בכריתות כג) באכילת קדש דלית ביה ש"פ אתיא לא"ש. אולם מהירושלמי פ"ו דתרומות במשנת גנב תרומת הקדש ואכלה דמחלק ביש בו כזית בין אין בו ש"פ ליש בו וכן ברמב"ם פ"י מה"ת הל' כ"ד משמע דלא כמש"כ וכן התנה הרמב"ם בספ"ח מהל' שגגות באכל נותר שא"ח אשם מעילות עד שיהא בו ש"פ:

תוס' ד"ה תתן לו וכו' ו״ל דפשיטא וכו' אלא לרבי יוסי הגלילי. נ"ב כפי' רש"י לעיל במקומו (דף ל״ב א') והכי מוכח נמי פרש"י דבסמוך ריש ע"ב ד"ה דאמר קרא:

אַחְמִיץ בְּתָלוּשׁ, הָכִי נַמִּי דְּקָדְשָׁה? אָמַר לֵיהּ: אִין, (דניאל ד, יד) "בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא". פסוק זה נאמר על מלאכי השרת ואמרו כאן על החכמים לומר שהם לומדים תורה לשמה כי ראשי תיבות בִּגְזֵרַת עִירִין ע"ב הוא שם הוי"ה במלוי יודין וראשי תיבות פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין קו"ף ואמרו בגמרא (שבת קד.) קוף זה שמו של הקב"ה דשם הוי"ה בהכאה עולה מקום מספר 'קוף' [בהכאה ענינו שכופלים כל אות בעצמה: י×י = 100, ה×ה = 25, ו×ו = 36, ה×ה = 25. סך הכל קפו - 186], וראש שְׁאֵלְתָא ש' רמז לשם אלקים במלוי יודין שעולה ש' [אל״ף למ״ד ה״י יו״ד מ״ם = 300]
ונמצא בראש הפסוק נרמז שם הוי"ה במלוי יודין שעולה ע"ב ובסופו שם אלקים דיודין שעולה ש' וצירוף שניהם שבע שהם שבעים מלחמה של תורה שהיא שבעה כמו שאמרו חז"ל על פסוק 'חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה' (משלי ט, א) ועל ידי כך רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בָּם וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנָם כמלאכי השרת לכן קרא הכתוב הזה עליהם.
והנה רש"י ז"ל פירש 'וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' פסוק הוא בדניאל, וכונתו לומר אל תחשוב שדברים אלו הם מענה פיו של המשיב שסידר מדעתו לשון מליצה זו. אך קשה הוה ליה לרש"י לומר דבריו אלו על התחלת הכתוב 'בִּגְזֵרַת עִירִין'?
ונראה לי בס"ד דתיבת 'שְׁאֵלְתָא' בפשוטו של מקרא הוא רוצה לומר 'גזרה' וקשה איך קרי ליה שְׁאֵלְתָא שהוא לשון 'שאלה'? אך בביאור דניאל פירש רש"י ז"ל 'דעל ידי דנמלכים בהקב"ה קודם שיגזרו הגזרה להכי קרי אותה שְׁאֵלְתָא' עיין שם. וזה תינח בפשט המקרא שהוא מדבר במלאכים שהם אין גוזרים אלא עד שישאלו תחלה מהקב"ה אבל כאן שאמר דבר זה על החכמים איך יתיישב דבר זה? דבשלמא מה שאמר 'בִּגְזֵרַת עִירִין' שייך זה אצל החכמים שדומין למלאכי השרת ולהכי קרי להו עִירִין וכמו שפירש רש"י, אבל חלוקה השנית ב'מֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' לא שייך בהו זה כי מלאכי השרת שואלין תחלה ואחר כך גוזרין כמו שכתב בביאור דניאל, ובחכמים ליכא הכי! לכך בא רש"י לתקן זה הדקדוק במה שאמר 'מקרא הוא בדניאל' כלומר מה דנקיט על החכמים הוא חלוקה הראשונה של 'בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא' ומה שסיים בדבריו גם חלוקה השנית של ב'מֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' היינו מפני כי דבר זה הוא מקרא בדניאל ולכך קרא. עליהם כל הפסוק כולו עד סופו.

תוס' ד"ה תתן לו. דלהנך תנאי דאסרי חמץ בהנאה. יש לעיין דלכאורה לא צריך קרא כלל דהא אין יכול לקרות שם תרומ' דאיסורי הנא' לאו דידי' הוי כדאמרינן ב' דברים עשאן הכתוב כו' ועי' כריתות דף כד ע"א:

בתוספות בד"ה ומינה מה תרומה בכזית כו' דבשאר נהנה ליכא מיתה אלא אכילה וזה דלא כשיטת רש"י שכתב להדיא דבהנאת קודש נמי קאמר רבי דחייב מיתה והיינו מה"ט גופא דדון מינה ואוקי באתרא דהנאה דמעילה הוי כמו אכילה דתרומה דגזרת הכתוב הוא ואפ"ה מקשה שפיר מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית דבדרך ממ"נ אי דון מינה ומינה א"כ מעילה נמי בכזית ובאכילה דוקא ואי משום דאוקי באתרא מגזירת הכתוב א"כ אין זה מטעם חומרא דמעילה מתרומה אלא משום דבפחות מכזית נמי נהנה ומשו"ה חייבו רחמנא והא דלא מפרש באמת בהא דקאמר לא אם אמרת בשאר מצות היינו משום דמעילה חמורה וחייב אפילו אהנאה דזו אינו פירכא דבשאר מצות נמי אשכחן דחייב כרת אהנאה גרידא בהנך כריתות דלאו בני אכילה נינהו כדאמרינן המתעסק בעריות חייב שכן נהנה וכן בסך בשמן המשחה והרבה כיוצא בהן כנ"ל נכון לפי שיטת רש"י ומ"ש התוס' עוד בדיבור הסמוך בד"ה אף מעילה בכזית תימא לר"י עיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל שכתב גם כן ליישב לפי שיטת רש"י בשמעתין:

בגמרא מר בריה דרבינא אמר ה"ק כו' שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שפטור. ולכאורה יש לתמוה דאכתי התינח בשבת דגזירת הכתוב הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה מ"מ אכתי איכא למילף מעילה בק"ו משאר מצות כגון חלבים ועריות דאמרינן להדיא בכריתות דאמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. ונראה ליישב דהתם טעמו בצידו שכן נהנה שטועם טעם איסור ממש בחלבים ועריות משא"כ במעילה שנתכוין לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שלא נהנה כלל מאיסור של עולה טפי מאילו היה חולין גרידא שאין בהם אלא שינוי השם לבד. ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בפרק כלל גדול דף ע"ג ע"ב ושם הארכתי בענין המתעסק ומשם יש לעמוד גם כן עמ"ש התוספות כאן בסמוך בד"ה נתכוין לחתוך ע"ש. מיהו ר"נ ב"י בסמוך נראה דלא ניחא ליה בהך אוקימתא מהאי טעמא דפרישית דבכה"ג בשאר מצות נמי חייב היכא דנהנה משום הכי מוקי לה בכה"ג שלא נתכוין להנות ותליא בפלוגתא דאביי ורבא בפרק כלל גדול ע"ש ודו"ק:

בפירש"י בד"ה בכביצה נמי כו' אוכל ומשקה מקבל טומאה בכל שהן כו' והכי תניא בת"כ מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהו כו' ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה עכ"ל. ולכאורה נראה דללשון שני משמע דרש"י סבירא ליה דהא דאמרינן דמקבל בכל שהו אסמכתא בעלמא הוא כמ"ש התוס' בשמעתין ובכמה דוכתי ובפרק מרובה האריכו יותר וכתבו גם כן שרש"י חזר בו. אמנם לע"ד נראה דאלו ואלו דברי אלקים חיים דהך מילתא נ"ל דתליא באשלי רברבי בפלוגתא דתנאי ר"ע וחביריו דכיון דהאי דרשא מכל האוכל אשר יאכל דדרשינן מיניה דהיינו אוכל הנאכל בבת אחת והיינו כביצה ודאי לכ"ע דרשא גמורה הוא מדאורייתא כדמייתי הש"ס בכמה דוכתי אלא דבהא מספקא להו לרש"י והתוספת אי הוי דרשא גמורה נמי לענין קבלת טומאת עצמן והאי ריבויא דכל אסמכתא בעלמא הוא או דוקא לטמא אחרים אבל טומאת עצמן מרבינן לה מריבויא דכל. אם כן לפ"ז נראה ברור דלמאי דקי"ל בפשיטות בכולה תלמודא דאין שני עושה שלישי בחולין ודלא כר"ע דדריש יטמא יטמא וא"כ ע"כ דהא דכתיב מכל האוכל אשר יאכל יטמא פשטא דקרא בטומאת עצמן איירי דהא האי אוכל דקרא היינו שני שנטמא ע"י אויר כלי חרס שהוא ראשון ע"י שרץ שהוא אב הטומאה כדאיתא לעיל בפ"ק בשיטת ר"ח סגה"כ ולפי זה הא דכתיב מכל האוכל אשר יאכל יטמא תו לא מצינן למימר דהא דילפינן מינה דבעי כביצה היינו שאין מטמא אחרים פחות מכביצה דהא אפילו בכביצה נמי אין מטמא אחרים דאין שני עושה שלישי אע"כ דלענין טומאת עצמן איירי קרא דבעי כביצה והא דדרשינן בת"כ בריבויא דכל דטומאת עצמן בכל שהן אי מוקמינן לה כרבנן ע"כ אסמכתא בעלמא ואף אם נאמר דדרשא גמורה היא שפיר איכא לאוקמי כר"ע דדריש יטמא יטמא ושני עושה שלישי בחולין דהא בלא"ה אמרינן בריש מגילה דסתם סיפרי (שהיא ברייתא דתורת כהנים) ר"י היא ואליבא דר"ע. ומכ"ש דלמאן דסבירא ליה לעיל בפ"ק דף ט"ו דאין טומאה למשקין כל עיקר א"כ בלא"ה אי אפשר למשכח בהאי אוכל דקרא שיטמא אחרים מדאורייתא דהא אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן ובכלי כ"ש דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ותו לא משכחת שלישי אלא ע"י עצים ולבונה שהיא גם כן מחלוקת בין רש"י ותוספות אי דאורייתא אי דרבנן וכדמשמע לקמן בסוף הסוגיא דעצים ולבונה מעלה בעלמא נינהו. ובזה נתיישבו כל הסוגיות שהביאו התוספות דלא סתרן אהדדי ואין צורך לומר גם כן דרש"י חזר בו דבכל מקום מפרש לפי ענינו וכאן אין להאריך ודעתי לבאר אי"ה בל' התוספות בפרק מרובה אם יגזור ה' עלי בחיים:

הזיד. בהנאת קדש ששגגתה מעילה: ר' אומר במיתה. כדמפרש גמר חטא חטא הנאת קדש מאכילת תרומה כתיב הכא וחטאה בשגגה וכתיב בתרומה לא ישאו עליו חטא ומתו בו וגו' (ויקרא כב): וחכ''א באזהרה. רבנן נמי אית להו גזירה שוה דרבי דהא עיקר מילתא דמעילה בהא גזירה שוה גמרי בפרק חמישי דמעילה (דף יח:) בברייתא גבי פגם ונהנה ובדבר שפגם נהנה ובתלוש מן הקרקע ובשליח שעשה שליחותו כל הני מתרומה גמרי בה ואזהרה נמי מתרומה גמרי מה אכילת תרומה הזהיר דכתיב לא יאכל קודש אף הנאת הקדש דמעילה הזהיר ומיהו מיתה לא גמרינן מינה כדמפרשי רבנן טעמייהו בסנהדרין דמיעט רחמנא בתרומה ומתו בו והאי בו מיעוטא בו ולא במעילה וכן עיקר: מאי טעמא דרבי גרסינן: ומינה. היינו נרגא כלומר וכיון דמיתה מהכא נפקא לן על כרחיך הכי תילף ומינה מה תרומה מיתה הכתובה בה אאכילה כתובה דהוא כזית אף מעילה אין מיתה עד דאיכא כזית וליכא למימר דתנא הכי תאמר במעילה שחייב בה מיתה בפחות מכזית: ומתקיף לה. גרסינן: ומתקיף לה רב פפא. להני דשדו ביה נרגא: ממאי דרבי. בתרומה כרבנן דפליגי אדאבא שאול סבירא ליה דבעו כזית בתרומה דילמא כאבא שאול סבירא ליה ושפיר מצי למילף מינה מיתה במעילה דהיא בשוה פרוטה מתרומה אפילו לפחות מכזית: מר בריה דרבנא אמר. הא מתניתא דלעיל בשיבושא איתני בבי מדרשא והכי קאמר סיפא לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן קרבן בשוגג שאין מתכוין לאותה מלאכה כשוגג שמתכוין לאותה מלאכה: שאם נתכוון לחתוך את התלוש. שהוא מתכוין לדבר המותר וחתך את המחובר שאפילו בשבת פטור דמלאכת מחשבת בעינן שיתכוין לחתיכת מחובר ומיהו שגג בשבת שאינו יודע שהוא שבת או אינו יודע שהמלאכה זו אסורה: תאמר במעילה שאם נתכוון כו' שמעל. כגון היו כאן גיזי חולין וגיזי עולה ונתכוין ליטול של חולין והלכה ידו על של עולה ומכיר הוא מי עולה ומי חולין אלא שנסתכל במקום אחר דהיינו שאין מתכוין למעשה זה וחייב מעילה דוחטאה בשגגה כל דהו כתיב ולא כתב בה מיעוטא כדכתיב בשבת מלאכת מחשבת וכתיב בשאר מצות אשר חטא בה פרט למתעסק והיינו מתעסק שמתעסק בדבר אחר ובא זה לידו: ר''נ בר יצחק אמר. הא לא הוה ליה למיתני דהא בשאר מצות נמי אם היה מתעסק בחתיכה ואפי' בשל היתר ועלתה בידו חתיכת איסור ואע''ג דאין מתכוין לזו מלאכת מחשבת היא וחייב אלא הכי קאמר לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן שאין מתעסק בדבר היתר ושגג באיסור כיוצא בו כמתעסק בדבר היתר ועלה בידו איסור: שאם נתכוון להגביה את התלוש. דהיינו אין מתעסק בחתיכה לגמרי ואפי' בשל היתר וחתך מחובר שפטור ולא עשאו כמתעסק לחתוך תלוש וחתך מחובר: תאמר במעילה שאם הושיט ידו כו'. ולא היה מתעסק בשום סיכה ואפילו בשל היתר וסך ידו בשמן של קודש שמעל: אמר מר במה דברים אמורים כו' דברי הכל. קאמר ואפי' למאן דשרי הנאת חמץ בפסח קאמר: תתן לו. בתרומה כתיב ראשית דגנך וגו': ולא לאורו. אפי' היא ראויה להסיק הואיל ואינה ראויה לאכילה: אין תורמין מן הטמא על הטהור. לכתחלה שמפסיד את הכהן: בשוגג. שלא ידע שטבל זה טמא: שהיתה לו שעת הכושר. שנראית כבר לתרומה קודם שנטמא והא דלעיל בחמץ שלא היתה לו שעת הכושר לתרום ממנו דקודם שחל הפסח היה מחובר והחמיץ במחובר וכל זמן חיבורו לא היה ראוי לחול שם תרומה עליו דראשית דגנך כתיב משנדגן ודיגון לשון אסיפה והעמדת כרי הוא: עירין. מלאכים כלומר תלמידי חכמים שהם כמלאכי השרת אמרי בבית המדרש כמותי דהא דקתני לעיל אינה קדושה בשהחמיץ במחובר קאמר: ובמאמר קדישין שאילתא. מקרא הוא בדניאל: מורין. מורין הוראה: כוותי. כמותי: רב הונא בריה דרב יהושע אמר. אפילו בשהחמיץ בתלוש נמי קאמר דאינה קדושה:

ומינה מה תרומה בכזית. אע''ג דבסוף כל התדיר (זבחים צא:) ובפרק בתרא דמנחות (דף קז.) איכא למ''ד דרבי סבר דון מינה ואוקי באתרה הכא אין לומר אוקי באתרה מה מעילה דממון שוה פרוטה אף מעילה דאכילה כן דהא אכילה דהקדש מאכילה דתרומה יליף והיאך יהיה בו מיתה אם לא כשיעור אכילת תרומה דבשאר נהנה ליכא מיתה אלא אאכילה אפילו לרבי דומיא דתרומה ואם תאמר אמאי אין מפרש לא אם אמרת בשאר מצות שלא חייב מיתה עד דהוי כזית בכדי אכילת פרס תאמר במעילה דאפי' בעינן כזית הא תנן בפרק הנהנה (מעילה יח:) צירף את המעילה אפי' לזמן מרובה וי''ל דאיכא נמי למיפרך דנילף מתרומה שלא יצטרף: אף מעילה בכזית. תימה לר''י דהכא משמע דמאן דיליף חטא חטא סבירא ליה דמעילה בכזית כמו תרומה וכולהו אית להו גזירה שוה דפרק הנהנה (גם זה שם) יליף מעילה מתרומה למילי טובא ורבנן לא פליגי ארבי אלא לענין מיתה משום דכתיב בו ולא במעילה ואם כן מ''ט דרבנן דלעיל דאמרי לא אמר שוה פרוטה אלא לענין מעילה אבל בתרומה עד שיהא בו כזית: נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. ר''ת מפרש נמצא שהוא מחובר דאי נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר מאי איריא נתכוון לתלוש אפילו נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור הואיל ולא איתעבידא מחשבתו דתניא בהדיא בפרק ספק אכל (כריתות כ.) היו לפניו שתי נרות ונתכוון לכבות את זה וכבה את זה פטור: תתן לו ולא לאורו אור''י דלא איצטריך למידרש מלו אלא לר' יוסי הגלילי דאית ליה חמץ מותר בהנאה דלהנך תנאי דאסרי חמץ בהנאה נפקא לן מונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש או מתתן לחודיה שאין ליתן אלא מידי דשרי בהנאה לכל הפחות דשייכא ביה נתינה ולכך משמע ליה למידרש מתתן לו דבר הראוי לאכילה ולא דבר שאין ראוי אלא לאורו והיינו תרומה טמאה דלא חזיא אלא לאורו דאיסור הנאה מתתן נפקא ואם תאמר ובעל הגמרא דבעי מנהני מילי והא הנך תנאי דהך ברייתא דהפריש חמץ תרומה ד''ה אינה קדושה כיון דסבירא להו דאסור בהנאה דבר פשוט הוא דאינו קדוש ומאי קבעי ליה יש לומר דפשיטא ליה לגמרא דלא איצטריך למיתני בברייתא ד''ה אלא לרבי יוסי הגלילי דמשום דהנך דאסירי בהנאה לא איצטריך למיתני ולהכי בעי מנהני מילי לרבי יוסי הגלילי אי נמי רב נחמן גופיה דמפרש לו ולא לאורו קאמר מה''מ לפי שהיה פשוט לו דאליבא דכ''ע קתני הכי וכה''ג איכא בכמה דוכתי:

דף לג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד