פסחים לב ע"א

דף לב - א

אחד האוכל תרומה, ואחד השותה תרומה,  ואחד הסך בתרומה, הרי הוא חייב קרן וחומש! ששתיה בכלל אכילה. והסיכה היא כשתיה. כדכתיב "תבוא כמים בקרבי כשמן בעצמותי" ^[1].

ודוקא באחד משלשה דרכים אלו ישנו לדין תשלומי תרומה. אבל אם נשתמש בתרומה באופן אחר, הרי הוא כגזלן או כמזיק. ואינו משלם אלא קרן, כדין גזלן ומזיק דעלמא. אבל חיוב חומש ליכא.

אחד האוכל תרומה טמאה, ואחד האוכל תרומה טהורה, הרי הוא משלם קרן וחומש.

ואם חזר ואכל את החומש לאחר שעשאו תשלומי תרומה, הרי הוא משלם אף חומש דאותו חומשא! שהרי התשלומין נעשין תרומה. והאוכלם, הרי הוא כאוכל את התרומה עצמה.

איבעיא להו: האוכל תרומה בשוגג, כשהוא משלם, האם לפי מדה משלם, או לפי דמים משלם?

מי אמרינן, מאחר והקפידה התורה שישלם דוקא פירות ולא מעות, הרי אינו כדין תשלומי גזל. אלא חיובו הוא להעמיד תרומה אחרת תחת זו שאכל. לפיכך הוא חייב לעשות תרומה אחרת, כמדת התרומה שאכל. ולא סגי ליה בתשלומי פירות בשווי התרומה שאכל.

או דלמא, אף על גב דהקפידה התורה בתשלומי פירות בדוקא, מיהו חיובו נקבע לפי שווי התרומה ולא לפי מדתה.

ומפרשינן: כל היכא דמעיקרא [בשעה שאכל] שויא התרומה ארבעה זוזי, ולבסוף [בשעת התשלומין] שויא מדת הפירות הזו זוזא, לא תיבעי לך. דודאי כדמעיקרא משלם, לפי הדמים שהיו שוים הפירות בשעה שאכלם. דהא לא גרע מגזלן. ובגזלן תנן, "כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה"! כדכתיב "והשיב את הגזילה אשר גזל". ודרשינן, "כעין שגזל". שאם אין הגזילה בעין, ועליו לשלם את דמיה, הרי הוא משלם כפי שהיתה שוה בשעת הגזילה, על אף שנתייקרה או הוזלה בינתיים.

ואף האוכל תרומה בשוגג כן. שאף אם מצד חיוב תשלומי תרומה הוא מתכפר בנתינת מדת הפירות שאכל, מיהו התרומה ממון הכהן היא. ומלבד חיוב כפרה, הרי הוא מתחייב מדין גזל לשלם את דמי הגזילה ^[2].

כי תיבעי לך, היכא דמעיקרא בשעה שאכלה, שויא התרומה זוזא. ולבסוף, בשעת התשלומין שויא ארבעה. מאי דינו? האם לפי מדה משלם, משום דאמרינן ליה: גריוא [מדה מסוימת] אכלת, גריוא אתה משלם! ואף שהיא שוה עתה יותר מכפי שווי התרומה שאכל, הקפידה התורה על המדה.

או דלמא, לפי דמים משלם. וכיון דפירות בזוזא אכל, פירות בזוזא משלם! ואף שאין בהם כאותה מדה שאכל. ואף דחייב לשלם דוקא בפירות, אבל השומא היא לפי הדמים ^[3].

אמר רב יוסף: תא שמע: אכל גרוגרות תרומה בשוגג, ושילם לו לכהן תמרים, תבא עליו ברכה! שהתמרים חשובים יותר מן הגרוגרות, ודמיהם יותר מרובים. נמצא ששילם יותר מכפי חיובו.

אי אמרת בשלמא, לפי מדה משלם, אמטו להכי [לכן] "תבא עליו ברכה". דהא אכיל גריוא דגרוגרות דשויא זוזא, ואותם נתחייב לשלם. וקא יהיב גריוא דתמרים, דשוייא ארבעה! נמצא ששילם יותר מכפי שנתחייב.

אלא אי אמרת "לפי דמים משלם", אמאי תבא עליו ברכה? והרי כשמשלם בתמרים אינו משלם כמדת הגרוגרות שאכל, אלא במדה יותר קטנה. ואי גרוגרות בשווי זוזא אכל, תמרים בשווי זוזא קא משלם! נמצא דאינו משלם יותר מכפי חיובו.

אמר אביי: לעולם, לפי דמים משלם. ואמאי תבא עליו ברכה? - משום דאכל גרוגרות, שהם מידי דלא קפיץ עליה זביני, וקא משלם תמרים, שהם מידי דקפיץ עליה זביני! ואף דדמיהן שוים, מכל מקום תמרים הם תשלום מעולה יותר. ומן הדין הוה סגי ליה בתשלום גרוגרות שהוא גרוע יותר.

ותו מוכחינן: תנן במתניתין: האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג, משלם קרן וחומש!

אי אמרת בשלמא, לפי מדה משלם, שפיר מתחייב אף על אכילת תרומה האסורה בהנאה ^[4]. אלא אי אמרת לפי דמים משלם, מה יש לו לשלם? וכי חמץ בפסח בר דמים הוא? והרי אסור הוא בהנאה, ואין לאיסורי הנאה ערך ממוני כלל.

ודחינן: אין, בר דמים הוא. והא מתניתין מני רבי יוסי הגלילי היא. דאמר: חמץ בפסח מותר בהנאה! וראוי הוא להסיקו תחת תבשילו. וניתנה התרומה לכהן אף להנאה זו. כדכתיב "הנה נתתי לך את משמרת תרומותי". אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. ותרומה טמאה עומדת להסקה. הלכך אם אכל תרומת חמץ, הרי הוא משלם כפי דמי אותה הנאה ^[5].

ותמהינן: אי הכי אימא סיפא. דקתני בסיפא דמתניתין: אם אכל בפסח תרומת חמץ במזיד, הרי הוא פטור מן התשלומין לגמרי. ואף מדמי הנאת היסק, שהיא כדמי עצים, הוא פטור!

בשלמא אי חמץ בפסח אסור בהנאה, אין לתרומה זו דמים כלל. וכיון דבמזיד ליכא חיוב תשלומי תרומה, ואין לחייבו אלא משום גזל, הרי הוא פטור לגמרי.

אלא אי כרבי יוסי הגלילי היא, אמאי במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים? והרי הפירות שוים כדמי עצים להסקה. ומשום גזל הכהן, יש לחייבו בדמים אלו ^[6].

ומשנינן: תנא דמתניתין סבר לה כרבי נחוניא בן הקנה. שאין מחייבים תשלומי ממון יחד עם חיוב כרת, או חיוב מיתה בידי שמים.

דתניא: רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת, לענין תשלומין!

דקיימא לן: כל העושה מעשה שיש בו חיוב מיתה וחיוב ממון, אין עונשים אותו אלא בעונש החמור בלבד, דהיינו מיתה. ד"קים ליה בדרבה מיניה"! והשורף את גדיש חבירו בשבת, כיון שהוא מתחייב מיתה, הרי הוא פטור מתשלומי הנזק.

והוסיף רבי נחוניא בן הקנה, שאף השורף את גדיש חבירו ביום הכפורים, פטור מתשלומין. ואף שאין חיוב מיתה במלאכת יום הכיפורים אלא כרת בלבד, אף הכרת פוטרו מתשלומים.

והוא הדין לזר האוכל תרומה במזיד. שכיון שהוא מתחייב מיתה בידי שמים על עבירה זו, הרי הוא נפטר מתשלומי גזל, משום "קים ליה בדרבה מיניה".

וכן סבר תנא דמתניתין. לפיכך, האוכל תרומת חמץ בשוגג [ששגג גם באיסור חמץ, וגם באיסור אכילת תרומה לזר] חייב בתשלומי תרומה ^[7]. אבל אם הזיד בתרומה [אף אם שגג באיסור חמץ], הרי הוא פטור מתשלומין ^[8].

ומסקינן: ספק זה, באם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם, כפלוגתא דתנאי הוא נשנה.

דתניא: האוכל תרומת חמץ בפסח [בין בשוגג ובין במזיד], פטור מן התשלומין, ואף מדמי עצים - דברי רבי עקיבא.

ורבי יוחנן בן נורי מחייב לשלם.

אמר לו רבי עקיבא לרבי יוחנן בן נורי: וכי מה הנאה יש לו בה לכהן בתרומת חמץ בפסח? והרי כיון שאין היא ראויה לכלום, אין לה דמים. וכיון דחייב לשלם לפי דמים, אין לו מה לשלם.

אמר לו רבי יוחנן בן נורי לרבי עקיבא: וכי מה הנאה יש לו לכהן בתרומה טמאה? ובכל זאת מצינו לזר האוכל תרומה טמאה בשאר כל ימות השנה, שהוא משלם פירות אחרים תמורתה! אלמא, נוהג דין תשלומי תרומה, אף באוכל תרומה שאין לה דמים. ומשלם פירות כמדת התרומה שאכל, ולא לפי שווי דמיה.

אמר לו רבי עקיבא: לא ראיה היא מתרומה טמאה. משום שאם אמרת באוכל תרומה טמאה בשאר ימות השנה שמשלם אף על פי שאין לו לכהן בה היתר אכילה, אין זה אלא משום שיש לו לכהן בה היתר הסקה. הלכך הוא משלם לפי דמי פירות הראויים להסקה, שהם כדמי עצים. אבל וכי תאמר כן אף בזה [בתרומת חמץ], שהוא אסור בהנאה, ואין לו לכהן בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה?! והלא אין לו דמים כלל.

הא למה זה דומה? - לתרומת תותים וענבים שנטמאה, שאין בה שום הנאה. לפי שאין לו בה לא היתר אכילה, ולא היתר הסקה. שהרי משקה הם, ואי אפשר להסיק בהם. ומאחר שאין לה דמים, האוכלה פטור מכלום.

[ולא משקה ממש. דהרי איירי בפירות שעדיין לא נסחטו, כדמוכח לקמן. אלא הכונה, שהם לחים ואינם ראויים להסקה. רש"ש].

ורבי יוחנן בן נורי, דמחייב אף בזו, סבר ד"לפי מדה משלם".

הרי דפליגי להדיא באותו ספק שנסתפקנו בו לעיל.

ומסיימת הברייתא: במה דברים אמורים דמשכחת לה תרומת בחמץ בפסח, במפריש תרומה ואחר כך החמיצה [או במפריש קודם הפסח]. אבל המפריש תרומה בפסח לאחר שנעשתה חמץ, לדברי הכל אינה קדושה, ולא חל בה שם תרומה כלל.

ואפילו לרבי יוסי הגלילי דסבר "חמץ בפסח מותר בהנאה", לא חלה קדושת תרומה בדבר שאינו ראוי לאכילה. והטעם יבואר להלן.

תניא אידך: כתיב באוכל תרומה, "ונתן לכהן את הקדש". ודרשינן, דוקא האוכל דבר הראוי להיות קודש חייב. פרט לאוכל תרומת בפסח, שהוא פטור מן התשלומין! שאינו חייב אלא במקום שאם יתן לכהן פירות כעין התרומה שאכל, ייעשו פירות התשלומים תרומה. אבל אם אכל תרומת חמץ בפסח, אינו יכול לשלם כעין אותה תרומה. שהרי אין חלה על חמץ בפסח קדושת תרומה, כמובא לעיל ^[9].

ואף מדמי עצים הוא פטור. לפי שאף משום גזל אין לחייבו. שהרי אין לו לחמץ דמים - דברי רבי אליעזר בן יעקב.

ורבי אלעזר חסמא מחייב את האוכל תרומת חמץ בפסח בתשלומין.

אמר לו רבי אליעזר בן יעקב לרבי אלעזר חסמא: אף אם אינך מודה לדרשה האמורה, מכל מקום הוא פטור מטעם אחר. שהרי וכי מה הנאה יש לו לכהן בה [בתרומת החמץ]? וכיון דאינה ראויה לכלום, אין לה דמים, ואין לו מה לשלם.

אמר לו רבי אלעזר חסמא לרבי אליעזר בן יעקב: וכי מה הנאה יש לו לאוכל תרומה טמאה בשאר ימות השנה? ואפילו הכי הרי הוא משלם את תמורתה. והוא הדין לאוכל תרומת חמץ בפסח.

אמר לו רבי אליעזר בן יעקב: לא ראיה היא מהתם. משום דאם אמרת באוכל תרומה טמאה בשאר ימות השנה, שאף על פי שאין לו לכהן בה היתר אכילה הרי הוא משלם, אין זה אלא משום שיש לו בה לכל הפחות היתר הסקה. אבל האם תאמר כן אף בזו [בתרומת חמץ], שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה?! ומאחר ואין לה דמים כלל, אין לו מה לשלם.

אמר לו רבי אלעזר חסמא: אף בתרומת חמץ זו יש לו לכהן בה היתר הסקה. לפי שחמץ בפסח מותר בהנאה, כרבי יוסי הגלילי. ואף שהוא מחויב בביעורו, יכול הוא להנות ממנו תוך כדי ביעורו. שהרי אם רצה הכהן, מבערו על ידי שמריצה לפני כלבו. או שמסיקה תחת תבשילו.

תנן התם בתרומה פ"ו האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך אחד אוכל תרומה טהורה ואחד אוכל תרומה טמאה משלם חומשא וחומש חומשא והוא חומשא מלבר כדקתני בהדיא שיהא הוא וחומשו חמשה שנאמר ויסף חמישיתו עליו דברי ר' יאשיה:

איבעיא להו לפי מדה משלם קב אכל קב וחומשו משלם או לפי דמים משלם. כלומר כפי שהיה שוה בשעה שאכלו וכל היכא דהויא שויא ארבעה זוזי בעידן אכילתה והשתא שויא זוזא לא מיבעיא לן דודאי ארבעה זוזי משלם דלא גרע מגזלה דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה כי תיבעי לן דמעיקרא הוית שויא זוזא והשתא שויא ארבעה מאי ואתא רב יוסף למפשט לפי מדה משלם מיהא אכל גרוגרו' ושלם לו תמרים תבוא עליו ברכה כלומר שאכל קב גרוגרות שדמיהם זוזא ושלם קב תמרים ששוים ארבעה זוזי ודחה אביי לעולם לפי דמים משלם ואמאי תבוא עליו ברכה ואי אית למימר וכי כל המשלם דבר שחייב בו מחזיקין לו טובה ומברכים אותו יש לך לומר לאו משום דקא משלם [יותר] אלא משום דמשלם דבר מעולה דקפיץ עליה זיבונא ואקשי' על אביי ממתני' דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם כו' ואי אמרת לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא ומשני' מתני' ר' יוסי הגלילי היא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה סיפא דקתני במזיד פטור סבר לה ר' יוסי הגלילי כר' נחוניא בן הקנה דפוטר חייבי כריתות מן התשלומים:
כתנאי יש תנא שאומ' לפי דמים משלם ויש תנא שאומר לפי מדה משלם דתניא האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומים ומדמי העצים דברי ר' עקיבא ר' יוחנן בן נורי מחייב אמר לו ר' עקיבא לר' יוחנן בן נורי מה הנאה יש לו שמשלם כו' עוד השיבו ר' עקיבא לא אם אמרת בתרומה טמא' בשאר ימות השנה שאע"פ שאין לו בה [היתר אכילה יש לו בה] היתר הסקה תאמר בחמץ בפסח שאין לו בה היתר הנאה כלל לא באכילה ולא בהסקה חמץ בפסח למה הוא דומה לתרומת תותים וענבים שנטמאת שאין לה היתר אכילה כלל ולא היתר הסקה דלאו בני הסקה נינהו בד"א במפריש תרומה והחמיצה אבל המפריש תרומת חמץ דברי הכל אינה קדושה:

אוכל תרומה בשוגג שאמרנו שמשלם קרן וחומש אחד האוכל דבר הראוי לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות ואחד הסך דבר שדרכו לסוך אחד שאכל תרומה טמאה ואחד שאכל תרומה טהורה ותרומה טמאה מיהא אינו משלם אלא דמי עצים כשיעורן שהרי אינה ראויה אלא להסקה לפיכך אם אכל תרומה טמאה של תותים ורמונים וכיוצא בהם פטור שהרי אף להסקה אינן ראויות ואם חזר ואכל את החומש בשגגה משלם חומש על החומש שהחומש חזר לו כקרן לכל דבר וכשהוא משלם יש פוסקים שמשלם לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה הן שהוזלה בשעת תשלומין הן שהוקרה וכן כתבוה גדולי המחברים והם פוסקים לפי דמים משלם אלא שנראה לפסוק שלפי מדה משלם וכשהוקרה גריוא אכל גריוא משלם הא אם הוזלה ודאי משלם כשווי שבשעת הגזלה ואע"פ שבתשלומי מדה נתכפר לו מ"מ לענין מה שהזיק ממון כהן משלם בשעת הגזלה:

לעולם אין משלמין ממין על שאינו מינו אפי' ממשובח על הפחות מעתה אכל גרוגרת אין משלם תמרים אע"פ שהתמרים שוים יותר ושהלוקחים קופצים עליהם יותר ואם שלם יש אומרים שלא עשה כלום:

בפרש"י בד"ה כר' נחוניא כו' דאי שגג בחמץ והזיד בתרומה מאי חומש איכא ואי כו' עכ"ל הכא לא קשיא ליה אמאי משלם כלל כדקשיא ליה גבי הזיד בחמץ אמאי משלם הא איחייב ליה כרת משום דאיכא למ"ד בפרק אלו נערות דר' נחוניא נמי דפוטר מתשלומין היינו דוקא משום כרת ולא משום מיתה וק"ל:

בא"ד לשמועינן כולה מתני' בחמץ חולין כו' וניתני שוגג חייב ומזיד פטור משום כרת עכ"ל מפירושו נראה דלא קיימא לן כחזקיה דחייבי מיתות שוגגין פטורין דא"כ לר' נחוניא בחמץ חולין שוגג פטור כמו מזיד דה"ל חייבי כרת שוגגין ואפשר שהוא מחלק בין חייבי מיתות שוגגין לחייבי כריתות שוגגין והתוס' לא כ"כ לעיל ועיין בחידושינו לעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה דבר הראוי כו' אין ראוי להיות קודש דאין כאן נתינה כו' עכ"ל מהרש"ל נדחק בזה לפרש שכוונו לומר דאין כאן נתינה שסמכו עצמם אתתן לו דדריש לקמן ולא ידעתי מי הכריחו לזה שהרי בהדיא כתבו התוס' לקמן דמהאי קרא ונתן לכהן את הקודש איכא למילף שפיר למעט איסורי הנאה בלאו קרא דתתן לו והיינו מדכתיב הלשון ונתן כמ"ש לקמן בד"ה ההוא מיבעי כו' להכי כתיב ונתן דמשמע שהפירות של נתינה ראוי להיות קודש ודו"ק:

בתוס' ד"ה דבר הראוי וכו' כלומר הואיל ואין לו הנאה בה אית לן למעוטי מקרא וכו' פירוש דמאחר דאסור בהנאה אין כאן נתינה ובתרומה נתינה כתיב דכתיב תתן ולכך אין ראוי להיות קודש. ואם כן אית לן למעוטי מקרא דונתן אבל אי הוה מותר בהנאה לא נוכל למעוטי מקרא דונתן ונו' דנוכל לומר שהוא ראוי להיות קודש כיון שהיה לו שעת הכושר וק"ל:

תוס' בד"ה דבר הראוי כו' וחמץ בפסח אינו ראוי להיות קודש כו'. נ"ב פי' להיות עכשיו קודש וחמץ בפסח אינו ראוי להיות עכשיו קודש אם לא היתה תרומה כבר והשתא פריך שפיר הלא אף היא ראויה להיות קודש ולהקדישה עתה דלא אמרו דברי הכל אינו קדוש אלא דאחמין במחובר שלא היה שעת הכושר כו' ודו"ק:

בא"ד דאין כאן נתינה. נ"ב פירוש לכהן משום תרומה ובתרומה כתיב תתן לו וממילא ממעיט ג"כ לתרומת חמץ בפסח שאכל שאינו משלם שהרי אם לא היתה תרומה לא היתה ראויה להיות קודש וליתנה לכהן משום תרומה וק"ל (עיין במהרש"א):

גמרא דלא גרע מגזלן. עי' קושיית הגה"ש. ולעד"נ דזה לא מיבעיא להו דאם שלם לפי מדה ודאי מתכפר. כיון דכל ענשו אינו רק מפני אכילתו והוא לא אכל רק גריוא כי קמב"ל אם מתכפר גם בשילום לפי דמיו אף שאינו כפי המדה ובזה נדחה ג"כ מה שהביא בתוספותיו בתרומות פ"ו אות מ"ד מסוגיין לפשוט ספיקו של המל"מ ע"ש דפשוט דע"כ לא נסתפק אלא לענין כפרה. אבל זה ודאי דצריך להשלים המותר בדמים דלא גרע מגזלן כיון דתשלומין נעשין תרומה אם כן מפסיד הכהן. אמנם לפ"ז נוכל להשוות דברי הר"ש ודברי רש"י (לפי הבנת תוי"ט בו) אהדדי דלהר"ש רואין אה"ת שאכל כאלו הן חולין. ולרש"י רואין אה"ח שמשלם כאלו הן תרומה כיון דנעשין תרומה. ולדברי שניהם משלם אותה מדה עצמה שאכל אם לא הוקרו והוזלו רק דלפ"ז אפי' אם משלם פירות יש חילוק דהקרן והחומש מחויב לשלם אותה מדה עצמה והכפל כיון שנשאר חולין משלם רק שהלשון דמי תרומה משמע לרש"י דהוא מעות (וכאן אין מקום להאריך) ובמש"כ יתורץ דאמאי לא פשיט רב יוסף ממתניתין דספ"י שם (דמה שהביא מאכל גרוגרות כו' הוא ברייתא בתו"כ פ' אמור) רא"א כו' ובלבד שישלם מן היפה עה"ר וא"א דלפ"ד משלם ישלם אף מן הרע (והר"ש כ' שם וה"נ ה"מ למידק ממתניתין כו') ולפמש"כ דלפי מדה ודאי מתכפר א"ש דאם ישלם מן הרע לפי מדה יפסיד הכהן:

רש"י ד"ה איבעיא להו. בגזלן כו' וכן בגזלן כו'. ר"ל בגזל ואכל דאלו בלא אכל אף שוגג בתרומה אינו אלא כשאר גזלן כמ"ש לעיל:

רש"י ד"ה תרומת תותים וענבים. משקה הן כו'. נראה דר"ל דלחים הן דהרי מיירי הכא בפירות עצמן כדמוכח לקמן (לג ב) ובפרש"י שם. ועוד דעל משקה תותים א"ח חומש לר' יהושע בפי"א דתרומות מ"ב ועמש"כ שם:

גמ' יהיב גריוא דתמרים לשויא ארבעה. נ״ב אע"פ שתאנים מוקדם בפסוק עיין שבחן של תמרים כתובות (דף י ע"ב):

גמ' דלא גרע מגזלן. ק"ל הא מ"מ נ"מ דאם אינו חייב רק מדין גזלן יכול לשלם חד גריוא בפירות לצאת ידי כפרה והשאר משלם במעות והכהן יכול למחול וגם החומש הוא רק מן חד גריוא. אבל אם לפי דמים צריך לשלם ד' גריוא וחומש' מפרי והכהן אין יכול למחול:

תוד"ה דבר כו' אע"ג דבכל ענין פטור הכא מתשלומין. ק"ל למאי נקטו קושייתם בדרך דמסתמא קאמ' בכל ענין הלא א"א כלל בגוונא אחרינא דהא אכל תרומת חמץ א"כ המאכל היה לה שעת הכושר דאל"כ לא משכחת שהיא תרומה וצ"ע:

גמרא איבעי להו כשהוא משלם (מי שאכל תרומה בשוגג דקפיד רחמנא אתשלומי פירות ולא מעות) לפי מדה משלם או לפי דמים משלם, כל היכא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא לא תבעי לך, דודאי כדמעיקרא משלם לפי דמים דלא גרע מגזלן.
קשה לי, הא מ"מ נ"מ דאם לפי מדה משלם, יכול לשלם גריוא אחד בפירות, דגריוא אכל וגריוא משלם וגם חומש מהך גריוא, וג' זוזי הנשארים דצריך לשלם רק מדין גזילה, יכול לשלם במעות, וא"צ לשלם מזה חומש, אבל אם לפי דמים משלם, צריך לשלם כל ארבעה גריוא בפירות ולשלם מהם חומש, וצ"ע:

גמרא [ונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש כו' פרט לאוכל תרומת חמץ דפטור מתשלומין, דמה שאכל לא היה ראוי להיות קודש.
כתבו בתוס' אע"ג דבכל ענין פטור הכא מתשלומין, אף שהי' לה שעת הכושר, ולקמן מוקי הא דלד"ה אינו קדוש היינו שלא הי' לה שעת הכושר, ותירצו].
תמיהני אמאי נקטו קושייתם בדרך משמע דמיירי בכל ענין, הא אי אפשר לאשכוחי כלל בגוונא אחריתא דהא אכל תרומת חמץ, א"כ מה שאכל הי' לו שעת הכושר, דאל"כ לא משכחת שיהא תרומה דהא אינו קדוש:

סבר לה כרנבה"ק. עי' בתוספות כתובות פ' אלו נערות שהק' דה"ל לרש"י להק' הכא ג"כ מדאגבה' קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכלה כדפריך התם גבי חלבו של חברו ובס' הפלאה מקשה אמאי לא הקשו קושייתם אהך דלעיל כ"ט א' גבי האוכל חמץ של הקדש מעל ומוקי ליש אומרים כרנבה"ק ה"ל להקשות נמי הכי ולע"ד דלעיל לק"מ דכיון דחמץ אסבה"נ לא שייך קני' מדאגבהה דאין קנין לאיסור הנאה ואע"ג דקיימי' לר"ש דמותר לאחה"פ וכמ"ד ט"ה ממון מ"מ הומ"ל דאינו ממון לענין דשייך בו קנין רק לשלם הזיקו מה שאכלו והפסידו ההנאה העתידה לבוא להקדש אחה"פ ואז בעת ההפסד והאכילה קם לי' בד"מ משא"כ בשמעתין דמוקי ליה כריה"ג דחמץ מותר בהנאה שפיר הו"ל להק' מדאגבהה קני. והנה הרמב"ם בפי' המשנה פי' משנתינו פטור במזיד משום דאין אדם לוקה ומשלם והרי הזיד באכילת חמץ וגם כתב טעם דאסב"ה ולא שוה מידי ע"ש ודברים הללו תמוהים הם דנהי דלי"ל הא דרנבה"ק ולא בעי לאוקמי מתני' כריה"ג לבר מהלכתא מ"מ מה צורך לטעם דלוק' ומשלם ולא סגי ליה בטעם דאסב"ה או בהיפוך ל"ל טעם דאסב"ה כיון דאית ליה טעם דלוקה ומשלם ועוד לאיזה צורך מייתי לאו דחמץ הא סיפא איירי אפי' בשגג בחמץ רק הזיד בתרומה וה"ל לאתויי לאו דוזר לא יאכל כי קדש הם ועבתי"ט שכבר עמד בכ"ז ולפי הנ"ל יתיישב בהקדם מ"ש רש"י פ"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עבירה כ' ז"ל דחליפי חמץ אסורים למי שהחליפם דאל"כ מצינו דמים לחב"פ וע"ש בתוספות שהק' מ"מ לכתחלה אסור להחליף ונלע"ד כוונת רש"י דמ"מ נהי שאין לו דמים ולא שוה מידי מ"מ איהו דאכלה במזיד ואחשביה באכילתי' ישלם ולא ירויח דהרי איהו אחשבי' אע"כ שאסור לו לקבל דמי החליפין הנה כי כן הוצרכנו לב' הטעמי' דאלו משום אסה"נ לחוד לא הוה מיפטר דלפי מה דקי"ל דחליפי חמץ מותר מה"ת למי שהחליף נמי ואפי' מדרבנן לרוב הפוסקים עמ"ש ריש פרקין א"כ היה לו לשלם להכהן כיון דאחשביה באכילתו ואי משום דאין לוקה ומשלם מ"מ הא מדאגבה' קני' ודוחק לאוקמי בהנהי שינויי דחיקא דתחב לו חברו לתוך פיו אמנם בצירוף שניהם א"ש דלא שייך מדאגבה' קני' כיון דאסב"ה רק בשעה שאכלו ואחשביה א"כ פטור משום דאין לוקה ומשלם וכ"ז בהזיד בחמץ שהוא חמור מתרומ' אך אי הזיד בתרומה ושגג בחמץ א"כ לא מחייב אאכילתו דמצי למימר נצטערתי במה שאכלתי איסור חמץ דאע"ג דפשע באכילת תרומה הקלה לא יזיד באכילת חמץ החמור ולא הוה צריך לטעם דקלב"מ לכן אשמעינן אפי' בהזיד בחמץ דלא מצי למטעין נצטערתי באכילתי אפ"ה פטור משום דחייב מלקות ומ"ש דנצטער באכילתו הכי קי"ל בטבח שהאכיל דברים אסורים לא ישלמו לו שנצטערו באכילתם:

בגמרא כל היכא דמעיקרא שויא ארבעה זוזי כו' לא תיבעי לך דלא גרע מגזלן דתנן כל הגזלנין כו'. ולכאורה לשון דלא גרע מגזלן אינו מדוקדק דהא ודאי גרע דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ילפינן מאשר גזל איכא למימר דהיינו משום דגזל במזיד ונתכוין לקנותו משו"ה מהאי שעתא אוקמא רחמנא ברשותיה משא"כ הכא באוכל תרומה בשוגג דפשטא דמילתא איירי נמי שנתחלף לישראל בביתו חולין שלו בתרומה ואוכלן ואם כן נראה דלא נתכוין לקנותו דהיתירא ניחא ליה דליקני ואיסורא לא ניחא ליה אלא דאפ"ה כיון דלקושטא דמילתא לאו דוקא בגזלן אמרינן הכי אלא אפילו בכל נזקין נמי כיון דאדם מועד לעולם הוה ליה למידק אם כן משעה שאכלו נעשה כגזלן עליה אע"ג דכתיב כי יאכל פרט למזיק מ"מ הא הכא הרי נהנה ממנו ולא מיקרי מזיק אם כן הא דקאמר דלא גרע מגזלן היינו דלא גרע מאוכל חולין של חבירו בשוגג וקסבר שהוא שלו אפ"ה משלם כשעת הגזילה וכן נראה מדקדוק לשון רש"י שכתב דלא גרע מחולין:

שם תנן האוכל תרומת חמץ כו' אלא אי אמרת לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא. וקשיא לי דלכאורה משמע דהאי תרומה דמתניתין איירי שעדיין לא באתה ליד כהן ואם כן שפיר הו"מ לאוקמי מתניתין כרבי יהושע לקמן בפרק אלו עוברין דף מ"ו גבי חלה דבכה"ג אמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י והיינו משום דטובת הנאה אינו ממון. ואם כן בתרומה נמי נימא כה"ג דלפי זה שפיר הוי חמץ בפסח בר דמים כיון שמותר להשהותו לכתחלה דהא אפילו בהקדש איכא למ"ד לעיל דבכה"ג הוי דבר הגורם לממון ומיקרי שפיר בר דמים ואמאי דוחקא לאוקמי כר"י הגלילי דהוי דלא כהך מתניתין דפירקין דלעיל. ואפשר דניחא ליה לאוקמי מתניתין במילתא דפסיקא דאפילו בתרומה שבאתה ליד כהן איירי אלא דלע"ד צ"ע דאפילו למ"ד לפי מדה משלם אין חייב בכה"ג לשלם לכהן כיון דלאו ממונא חסריה וצ"ע ולקמן דף מ"ו אבאר עוד בזה:

בפירש"י בד"ה כרבי נחוניא ב"ה כו' וה"ה למתחייבי מיתת שמים כו' וסיפא דמתניתין כו' עס"ה. נראה דכל דברי רש"י בזה הדיבור היינו לפי שיטתו לעיל דף כ"ט ובפרק אלו נערות דהא דלרבי נחוניא יה"כ כשבת לתשלומין היינו דוקא במזיד ולא בשוגג וכדפרישית התם בפרק אלו נערות שהו' גם כן שיטת הרמב"ן ז"ל וכתבתי שם מילתא בטעמא משו"ה כתב כאן דהוי מצי למיתני בחמץ דעלמא משא"כ לפי' התוספות דלעיל ודפ' אלו נערות דרבי נחוניא בין בשוגג ובין במזיד איירי אלא דוקא בתרומה חייב בשוגג כיון דתשלומין בשוגג הוא משום כפרה אם כן שפיר איצטריך למיתני דוקא תרומה משא"כ בחמץ גרידא אלא דלרש"י לא משמע ליה האי טעמא דכפרה כדפרישית לעיל דאדרבה מדמחייב רחמנא בתרומה בשוגג פשיטא ליה לרש"י דבכל דוכתא מחייב רבי נחוניא בשוגג בחייבי כריתות. מיהא הא דמשמע הכא דאפילו במיתה בידי שמים איירי רבי נחוניא היינו דוקא אליבא דאביי בפרק אלו נערות והכי נמי אביי איירי לעיל בשמעתין בסמוך משא"כ לרבא לא איירי רבי נחוניא במיתה בידי שמים אלא בכרת דוקא כדאמרינן התם איכא בינייהו זר שאכל תרומה ע"ש ועיין במהרש"א. ולפמ"ש יש כאן מקום עיון במ"ש התוספות לעיל להכריח סברתם דטעמא דשוגג חייב בתשלומין אף לרבי נחוני' היינו משום דתשלומין לכפרה הוא וע"ז כתבו תדע דאל"כ לרבא דפרק אלו נערות אמאי חייב בתשלומין כו' ע"ש והרי לפנינו דרש"י נזהר מזה כאן וכתב דבלא"ה הך אוקימתא אינו אליבא דאביי דמשוה מיתה בידי שמים לכרת כי היכי דלא נפשוט איבעיא דהכא מיהו למסקנא דמוקי לה כתנאי אם כן א"ש טפי לרבא דטעמא דמתניתין משום דבשוגג לפי מדה משלם דלפ"ז הוי כולה מתני' אליבא דהלכתא כרבנן דרבי נחוניא וכרבנן דר"י הגלילי כי הנך מתניתין דלעיל בכולה פירקין והדברים ברורים ודו"ק:

בד"ה פטור מתשלומין בין שוגג בין מזיד עכ"ל. ופירושו מוכרח מהא דמסיק אביי בסמוך דעיקר פלוגתייהו דר"ע וריב"נ היינו בהך מילתא לחוד אי בשוגג לפי מדה משלם או לפי דמים משלם ולעולם דתרווייהו כרבנן דר"י הגלילי ס"ל דחמץ אסור בהנאה. ואם כן לפ"ז תרוייהו נמי סברי כרבנן דרבי נחוניא ב"ה דבכריתות ובמיתה בידי שמים לא שייך פטור דקים ליה בדרבה מיניה מיהו ריב"נ דמחייב ע"כ אשוגג לחודא קאי דבמזיד דתרומה לכ"ע חמץ לאו בר דמים הוא: