פסחים ל ע"ב

דף ל - ב

כיוצא בו,  אין טשין [מורחים] את התנור באליה. ואם טש, כל הפת כולה שנאפתה בו אסורה! שהרי נבלע משומן האליה בפת, וחיישינן שמא יאכלנה עם מאכלי חלב.

ואם טש את התנור באליה, אסור לאפות בו את הפת, עד שיסיק את התנור! שעל ידי היסק התנור כלה כל שומן האליה.

ומסקינן לקושיין: משמע, הא הוסק התנור, שרי לאפות בו את הפת. ותיובתא להא דאסר רבא בר אהילאי לעולם את הפת שנאפתה בתנור שנטוח בשומן. ומשמע דאסר אף אם נאפתה לאחר שהוסק התנור.

ומסקינן: תיובתא!

אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי, ולא קיימא לן כוותיה, אלא מועיל היסק לתנור לשרוף את כל הבלוע בתוכו, אמאי קאמר רב: קדירות בפסח ישברו ^[1]!? והרי אפשר להסיקן בגחלים, ועל ידי כך יתלבנו, ויתבער האיסור שבתוכן ^[2].

אמר ליה: התם בברייתא, דקתני בה דמהני היסק לתנור, איירי בתנור של מתכת. אבל הכא, בקדירות שאסרן רב לאחר הפסח, איירי בקדירות של חרס ^[3]! והתורה העידה על כלי חרס, שהבליעות שבתוכו אין יוצאות ממנו לעולם, כמבואר להלן.

ואיבעית אימא: הא והא בשל חרס. ואף הברייתא איירי בתנור של חרס. אלא שחלוק תנור מקדירה. שזה התנור, היסקן של הגחלים שבו הוא מבפנים. ודוקא בכך נשרף השומן שנטוח בו. אבל זה [הקדירות], היסקן מבחוץ. שאין הגחלים ניתנים בתוך הקדירה, אלא מחוצה לה. ואין די בהיסק זה ללבנן מבפנים.

ומפרשינן: וכי תימא, הכי נמי בקדירות, הרי יש להן תקנה על ידי דליעבד להו הסקה מבפנים - אף בכך אין להתירן. שאם נתיר להשתמש בהן על ידי היסק מבפנים, יורו היתר לעצמן ויתירו אף בהיסק מבחוץ. לפי דחייס אדם עליה [על הקדירה], וימנע מלהסיקה מבפנים, משום דפקעה [נשברת] מחמת כן.

ומסקינן: הלכה כתירוץ השני, דאף לחרס מהני ליבון. ובלבד שיסיקו מבפנים. הלכך, האי בוכיא [כלי העשוי מרעפי חרס, שאופים ומטגנים בו ככר], כיון דדרך היסקו הוא על ידי נתינת גחלים מבחוץ - אם נבלע בו איסור, הרי הוא אסור! ולא סמכינן על הליבון הנעשה בו.

אבל אי מלייה גומרי [מלאוהו בגחלים] מבפנים, שפיר דמי! ולא גזרינן ביה שמא יסיקו מבחוץ, כדגזרינן בקדירות. משום שאין אדם חס עליו.

אמר ליה רבינא לרב אשי: הני סכיני שנשתמשו בהם בחמץ, אם רוצה להשתמש בהם בפסחא, היכי עבדינן להו להכשירם מהחמץ?

אמר ליה רב אשי: לדידי, חדתא [סכינים חדשות] קא עבדינן! והבין רבינא מתשובתו, שאינו משתמש כלל בפסח בסכיני החמץ.

אמר ליה רבינא: תינח מר, דאפשר ליה בסכינים חדשות, שהרי עשיר אתה. אבל מי דלא אפשר ליה בהכי, מאי יעשה? אמר ליה רב אשי: אף אנא איני עושה לי סכינים חדשות. אלא עושה אני את סכיני החמץ כעין חדתא [כמו חדשות], קאמינא. שאת קתייהו [קת הסכין העשויה עץ] אני מכניס בטינא [טיט], כדי שלא ישרפו באש התנור. ואת פרזלייהו בנורא [את להב הסכין העשוי ברזל אני מכניס לאש] ומלבנן. והדר מעיילנא לקתייהו ברותחין [ואחר כך אני מסיר את הטיט מעל הקתות, ומכשירן על ידי הגעלה ברותחין].

שמן הדין סגי לסכין בהגעלה ^[4]. אלא שרב אשי החמיר על עצמו. ועד כמה שאפשר היה לו ללבן באש, היה מלבן. והקתות שאי אפשר ללבנן, היה מסתפק בהן בהגעלה.

ומסקינן: והלכתא, אידי ואידי [הקת והברזל] מכשירן על ידי הגעלה ברותחין, ודיו!

מיהו צריך להגעילן ברותחין שבכלי ראשון! אבל אם הערה את הרותחין לכלי שני, כבר אין בכוחם להפליט את בליעות האיסור שבכלים.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: עץ פרור [כף עץ שבוחשין בה את התבשיל שבקדירה] ^[5] שנשתמשו בו לחמץ, מגעילו ברותחין, ובכלי ראשון! משום דקסבר: כבולעו כך פולטו! שאותו חום שהבליע את האיסור בעץ, דרוש כדי להפליטו ממנו. וכשם שהבליעה היתה על ידי רתיחה של כלי ראשון, כן צריך רתיחת כלי ראשון, כדי לפולטה.

בעו מיניה ממרימר: הני מאני דקוניא [כלי חרס המצופים בעופרת ^[6]] של חמץ, מהו לאישתמושי בהו בפסחא? האם דינם ככלי חרס שאין מועילה להם הגעלה ברותחין. או שהעופרת מחליקה את החרס שלהם, ואינה מניחה אותם לבלוע. הלכך מהני להו הגעלה.

ומפרשינן: עופרת ירוקא [שנחפרה מקרקע שמעורב בה מתכת ששמה "צריף"], לא תיבעי לך מידי. דודאי אסירי הכלים המצופים בה, ולא מהני להו הגעלה. לפי שה"צריף" הוא עז ובולע לעולם.

[רש"י. ובכתובות קז ב כתב, שהצריף המעורב בעופרת אינו אוטם את החרס. אלא מחלחלו, ואינו מונעו מלבלוע].

כי תיבעי לך, בכלי קוניא המצופים בעופרת אוכמי או חיורי [אדומה או לבנה], מאי דינם? האם מונעת עופרת זו את החרס מלבלוע, או לא.

והיכא דאית בהו בכלים אלו קרטפוני [בקעים וסדקים], לא תיבעי לך מידי. דודאי הם בולעים, ואסירי. כי תיבעי לך, בכלי קוניא דשיעי [חלקים], מאי דינם?

אמר להו מרימר: והרי חזינא להו לכלים אלו, דמידייתי [שהם פולטים] את המשקין הנמצאים בתוכם מצידם החיצוני. אלמא בלעי טובא מהמשקה לתוך דופנם. ולכן אסירי לעולם ככלי חרס, ואף הגעלה אין מועלת להם ^[7].

ומאי טעמא לא מהני הגעלה לכלי חרס - שהרי התורה העידה על כלי חרס, שאינו יוצא מידי דופיו [בליעות האיסור שבתוכו, לשון "דופי"] לעולם! שהרי בכלי עץ וכלי מתכות הבלועים מאיסור, כתבה התורה "ישטף". ואם הם כלים שדרך תשמישם הוא באש, תקנתם היא בהעברה באש. אבל בכלי חרס כתיב, "ישבר" ^[8]. אלמא, אין לו תקנה ^[9].

ומקשינן: ומאי שנא לענין יין נסך, דדריש מרימר: מאני דקוניא שנשתמש בהם ביין נסך, בין אוכמא בין חיורי ובין ירוקי, שרי! אלמא, אין דינם ככלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם. ואמאי אסר בפסח מאני דקוניא, מכל סוג שהוא.

וכי תימא לתרץ, דשאני יין נסך שאין איסורו אלא מדרבנן, ולכך הקלו במאני דקוניא הבלועים ממנו, ולא דמי לחמץ בפסח שאיסורו מדאורייתא - הא ליכא למימר הכי. דהא כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון! ומאחר שאיסורי תורה אוסרים את הכלים האלו בבליעתם, אף באיסורים דרבנן יש להחמיר בהם.

אמר ליה: זה [חמץ], תשמישו בכלים אלו כל השנה הוא בחמין. אבל זה [יין נסך] תשמישו בצונן! ואין הכלי בולע מהמשקה, אלא כשמשתמש בו בחמין.

אמר רבא בר אבא, אמר רב חייא בר אשי, אמר שמואל! כל הכלים שנשתמשו בהן בחמץ בצונן, משתמש בהן בפסח למצה. לפי שאין הכלי בולע אלא מחמין, כאמור ^[10].

חוץ מן בית שאור [כלי ששורים בו את השאור, ופעמים מניחים אותו שם ללילה שלם], שהוא בולע אף מן השאור הצונן. שהואיל שחימוצו של השאור קשה, הרי הוא נבלע בכלי ^[11].

אמר רב אשי: ובית חרוסת [כלי שנותנים בו חומץ וקמח, והקמח מתחמץ מחמת קיהוי החומץ], כבית שאור דמי! שמתוך שחימוצו קשה, הרי הוא נבלע בכלי אף כשהוא צונן.

אמר רבא: הני אגני [עריבות, קערות] דמחוזא, הואיל ותדירי למילש בהו חמירא, ומשהי בהו חמירא [שרגילים ללוש בהם חמץ, ומשהים בהם את החמץ זמן ממושך], כבית שאור שחימוצו קשה דמי! ואף הן נאסרות בפסח, על אף שנשתמשו בהם בצונן בלבד.

והוינן בה: פשיטא! דהא היינו ממש בית שאור.

ומשנינן: מהו דתימא, דוקא בית שאור, חימוצו קשה. משום שהוא מלא כולו בשאור, ואין בו מקום שיכנס שם אויר. אבל עריבות אלו, כיון דרויחי [מרווחות] הן, ושליט בהו אוירא, לא דמו לבית שאור, ולא בלעי. קא משמע לן, דאף הן בולעות בצונן, כבית שאור.

מתניתין:

נכרי שהלוה קודם הפסח מעות את הישראל על חמצו של הישראל, על דעת כן שאם לא יפרע לו הישראל את ההלואה במועדה יעבור החמץ לבעלותו של הנכרי ^[12], לאחר הפסח מותר חמץ זה בהנאה! לפי שאם לבסוף לא פרעו, נקנה החמץ לנכרי כבר משעת ההלואה שהיתה קודם הפסח [וטעמא יבואר בגמרא]. נמצא דבימי הפסח היה החמץ של הנכרי. הלכך הוא מותר בהנאה לאחר הפסח. שהרי כל איסור חמץ שעבר עליו הפסח, אינו אלא קנס. משום שעבר עליו ב"בל יראה", כרבי שמעון. ובחמץ נכרי ליכא "בל יראה".

וישראל שהלוה קודם הפסח את הנכרי מעות על חמצו של הנכרי, שאם לא יפרע לו הנכרי את ההלואה במועדה יעבור החמץ לבעלות הישראל, לאחר הפסח אסור חמץ זה בהנאה! לפי שאם לבסוף לא פרעו, נקנה החמץ לישראל כבר משעת ההלואה. וחמץ ישראל שעבר עליו הפסח אסור משום קנס.

גמרא:

איתמר: בעל חוב [מלוה] שהלוה את חבירו, ושעבד לו הלוה את נכסיו ^[13], שאם לא יפרענו עד יום פלוני יגבה מנכסיו, והגיע הזמן ולא פרעו - אביי אמר: למפרע הוא גובה! דאיגלאי מילתא, שמה שגובה המלוה עכשיו, כבר היה שלו משעת ההלואה.

ורבא אמר: בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה! ואין נעשה המלוה בעלים על מה שגבה, אלא משעת הגביה ואילך ^[14].

ומפרשינן: מאי נפקא מינה בינייהו? -

כל היכא דאקדיש הלוה קרקעו, או דזבין [מכר] אותן הלוה, קודם שהגיע זמן פירעון ההלואה, כולי עלמא לא פליגי, דאתי מלוה וטריף קרקע זו מן הלקוחות לצורך פירעון חובו. ואף לרבא דאמר דעד עכשיו היתה הקרקע של הלוה, מכל מקום מודה הוא דאין מכירת הלוה מכירה. דאף על פי שהיא שלו, אין היא ברשותו. שהרי ממושכנת היא למלוה. ואין אדם מקדיש או מוכר דבר שאינו ברשותו ^[15].

ואף לאחר שהקדישה הלוה, עדיין היא משועבדת לפירעון החוב. ואף דקיימא לן, "הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד", אין זה אלא בקדושת הגוף, כגון קדשי מזבח. ולא בקדשי בדק הבית שאינם קדושים אלא בקדושת דמים. אלא שאסור למלוה לטורפה מההקדש בחנם.

בחלב מפני הרגל עבירה כלומר שלא יאכל הפת ההוא בבשר ואם לש כל הפת אסורה כיוצא בו אין (שטין) [טשין] את התנור באליה מפני הרגל עבירה שלא יאכל הפת בחלב ואם (שט) [טש] כל הפת שתאפה באותו תנור אסורה עד שיוסק התנור ש"מ שאם הוסק מותר ועלתה בתיובת' (לרבא) [לרבה] בר אהילאי:

ואקשי' לרב נמי נסקינהו להני קדרות מבפנים ויבשל בהו ומשני תנור היינו דרך תשמישו והסיקו מבפנים אבל קדרות דלאו היינו אורחייהו ואי אמרת לי' לאסוקינהו מבפנים חאיס עלייהו חאיס דלמא פקעי ולא עביד הלכך גזרי' בהו. פי' בוכיא כגון טגן של חרס שאופין עליו עוגו' אי מלייה גחלי' וארתחה שפיר דמי למיפא עליה מצה ואסקינא הסכינין ויורותיהן הלכתא ברותחין בכלי ראשון פי' ביורה מלאה מים רותחין והיא על גבי כירה וכן עץ פרור והוא התרווד שמנער בו הקדרות רותחו' דקיימ' לן כבולען כך פולטן כשם שבליעתן ברותחין כך פליטתן ברותחין ואסיקנא הני מאני דקוניא פי' כלי חרס שנשתמש בהן נכרי אפי' בשאר ימות השנה אסירי לאשתמושי בהו ישראל בין אוכמי בין חיוארי וכל שכן ירוקא ולא תימא הני דאית בהו קרטופני כגון סדקין [אלא] אע"ג דשיעי כיון דמדייתו כלומר נשחורים משחל שחלי וכלהו אסירי להשתמש בהן כל ימות השנה וכל שכן בפסח אבל הני מאני דקוניא דאשתמשו בהו נכרים ביין נסך שרו כדדריש מרימר ואע"ג דחמץ דאורייתא ויין נסך דרבנן וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון חמץ בפסח תשמישו בחמין הלכך לעולם אסור אבל יין נסך תשמישו בצונן ובהרתחה סגי להו:

אמר רב זביד הלכתא משמיה דשמואל כל הכלים של חרש שנשתמשו בהן בצונן משתמש בהן בפסח חוץ מבית שאור והוא כלי חרש שמצניעין בו שאור מפני שחימוצו קשה ונבלע כח החימוץ בכלי ובית חרוסת דינו כגון בית שאור דאסור:

אמר רבא אגאני דמשהו בהו חמירא אע"ג דרויחי ושליט בהו אוירא כבית שאור דמי ואסירי ולא שרינן מאני דקוניא אלא החדשים וכל שכן כלי חרס אחרים דלא שרו אלא חדשים:
מתני' נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה אוקימנה בשהרהינו אצלו להאי חמץ אצל הנכרי והוא אצל הנכרי וקבע לו זמן קודם הפסח דכיון דעבר הזמן קנייה הנכרי ונעשה כחמצו של נכרי:

איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה משעת ההלואה ואם מכר המלוה או הקדיש נכסיו של לוה והגיע הזמן ולא פרעו נתברר כי מאותה העת של מלוה היה ומה שעשה מאותה העת עשוי ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה ומה שהקדיש או מכר המלוה לא עשה כלום שלא היו שלו הלא תראה שאלו היה לו מעות ללוה היה מסלקו במעות ולא היה יכול לומר לו הקרקע הוא קנוי לו ונמצא כי עכשיו קנה הנכסים אבל אם מכר הלוה הכל מודים דאתי מלוה וטריף ואי.

ליעבד להו הסקה חייס עלייהו דלמא פקעי. וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו בדיעבד אפשר דמהני להו כי לא מצינו שגזרו איסור בדבר. והרשב"א ז"ל אסר אפי' דיעבד. ובודאי דכי מהדר להו לכבשונות לכתחלה דבהא ליכא למיחש דלמא פקעו שלא אמרו אלא בענין זה דממילא גורמין ע"כ. והרא"ה ז"ל למד מכאן שכלי זכוכית שנשתמש בהן בחמין אסור אע"ג דסגי להו בהגעלה שוויום כלי מתכות לענין זה ודין להצריכם טבילה בשניקחים מן הגוי מ"מ איכא למיחש דחייס עלייהו דלמא פקעי ולא שרינן ליה לכתחלה להגעילן והרי הן אסורין אפי' לצונן שמא ישתמש בהן חמין ולמוכרן לגוים אסור אם אין חזיתם מוכח עליהם שמא יחזרו וימכרו לישראל אחר:

הלכך האי בוכיא. פי' הוא כלי עשוי מרעפין ומטגנין בו ואופין בו והסיקו מבחוץ שרי ליה אפי' לכתחלה דלמלייא גומרי דלא חייס עליה דלא עביד דפקעי:

הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו וכו'. והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון. כתב ר"ת ז"ל דוקא סכין קטנה אבל סכין גדולה בעי ליבון מפני שפעמים שצולין בהם בשר דומיא דשפוד והביא ראי' מן התוספתא ומן הירושלמי. ואחרים כתבו דהתם הוא בסכינין של גוים דאיסורא בלעי אבל הכא דהיתרא בלעי בהגעלה סגי להו ואפי' לשפוד ואסכלא דומיא דקרשים כדאמרינן בפ"ב דע"ז וזהו דעת הראב"ד ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל והנכון דל"ש סכיני דפיסחא ול"ש סכיני דארמאי בין גדולים בין קטנים בהגעלה או בשיפה באבן של נפחים סגי להו וכתב הרשב"א ז"ל המחבת שמטגנין בה בשר ודגים על גבי האש כיון שמשתמשין בה בצונן מועט ופעמים שימצא אומר שמטגנין בה במקום שאין השמן מגיע אליו הרי הוא כאסכלה וצריכא ליבון ע"כ בסת"ה. עוד כתב ז"ל דשיפא לא מהניא לסכינין אלא לחתוך בו דברים חריפין בצונן אבל לרותח לא ע"כ בסוף מס' ע"ז: והשפוד והאסכלה מלבן באור והירושלמי והתוספ' פליגי אגמרא דילן או אפשר דמיירי דידעי וודאי שנשתמשו בהן כעין שפוד ובהא ודאי מדינא דבעי ליבון אבל מן הסתם אין לחוש לכך דהא הכשר זה דרבנן הוא דמדאורייתא נטל"פ שרי ולפי ששנינו הסכין שיפה והיא טהורה ולא ידעינן שפיר אי שיפה במקום ליבון עומדת או במקום הגעלה עומדת דמה מייתי הני סכיני דפסחא ופשיט ליה דבמקום הגעלה דאידי ואידי סגי להו בהגעלה ברותחין ואשמעינן דכיון דבמקום הגעלה עומדת לא סגיא לשפודין ואסכלאות דבעי ליבון ע"כ וכן כתב הרשב"א בסוף מס' ע"ז בשם הרמב"ן ז"ל דסכינין ל"ש גדולים ול"ש קטנים בין דפסחא בין דארמאי סגי להו בהגעלה ע"כ וזה דעת רבי' אלפסי' ז"ל בסכינין ושפודין וגם זה דעת הרמב"ן ז"ל וליבון האמור בכ"מ מפורש בירושלמי שצריך שיהי' ניצוצות ניתזין. והיכא דמצרכינן ליבון אפי' כמה הגעלות אינן עומדות במקום ליבון כן כתב הרי"ט ז"ל. עוד לו ז"ל דכל מאי דצריך ליבון דוקא להשתמש על ידי האור אבל שלא ע"י האור בהגעלה סגי ויש מחמירין. והרשב"א ז"ל כתב דכלי הראוי ללבון והגעילו אסור להשתמש בו בחמין ע"כ בסוף מס' ע"ז ע"כ בשם הר"י בעל תוס' ז"ל:

ובכלי ראשון. כתב הרי"ט ז"ל כלי ראשון הוא כל שהוא על גבי האור אבל אם סילק אותו מעל גבי האש אינו כלי ראשון לענין הגעלה ואעפ"י שהוא כלי ראשון לענין שבת דשאני הגעלה דלעולם כבולעו כך פולטו ולפיכך אעפ"י שלענין שבת יש פנים בירושלמי דעירוי מכלי ראשון לכלי שני דינו ככלי ראשון ומבשל אינו נידון כן לענין הגעלה וכן כתב הרשב"א סוף מס' ע"ז. ולענין כלי אבנים נחלקו הראשונים בהכשרם ורבי' אלפסי ז"ל יהיב להו דין כלי מתכות ולא דין כלי חרס וכן העלה עיקר הרי"ט ז"ל ודעת ר"י ז"ל דלא בעו כלום וראייתו מן התוספתא וכבר דחה דבריו הרי"ט ז"ל: ובדיני הגעלה רבו דיעות הראשונים ז"ל יש שהיו אומרים להניח הכלי הנגעל במים עד שינוחו המים מרתיחתן דההיא סימנא היא דפליט וראייתם מההיא דפ' כל הבשר כגון שנפל תוך יורה רותחת כו'. ור"ת ז"ל דחה הראיה ופי' בענין אחר וכתב הרי"ט ז"ל וזה הפי' הוא הנכון. ולפי' זה נראה שאין צריך להניח הכלי הנגעל במים עד שינוחו מרתיחתן. מ"מ עדיין יש לשאול האיך אפשר לנו לידע כמה ישהא שם הכלי עד שיפלוט האיסור כולו ואפי' תאמר שיפלטנו לאלתר מ"מ הא בלע ליה לאלתר להאי איסורא דפלט וכ"ש היורה שאנו מגעילין לתוכה שהיא אסורה דכל מה הנגעל בתוכה פליט דידה ובלע איסור דידיה. ויש שהיו אומרים דבין כלי גוים ובין כלי הפסח אפשר להגעיל אפי' בתוך כלי איסור אחר קינוח יפה ובלבד שלא תהא היורה ולא הכלים בני יומן דהא פלטי איסורא שבלעי בעודו מושבח ואע"ג דהדרי בלעי לית לן בה דלא אסרו כלים שאינן בני יומן ולא שבלעו (נ"ל דצ"ל אלא כשבלעו, המעתיק) האיסור מעודו מושבח וזה האיסור שבולעים. והרי"ט ז"ל דחה סברא זו דא"כ לא מצינו הכשר לכלים בני יומן ועיקר הכשר התורה דכתיב בכלי מדין בכלים בני יומן כתיב דאי לאו בני יומן שרו מדאורייתא ולא בעו הכשר וזה דעת הרשב"א ז"ל בס' ת"ה. ואחרים כתבו דמכשרינן להו בכלי גדול כשר שיהא בו ס' כנגד כל הכלי דכיון דלא ידעינן כמה פליט בכולי' מנא משערינן. וגם זה דחה דזה אינו דבר נכון כי הוא דבר רחוק שנצטרך כלי גדול כ"כ. ועוד יורה עצמה שהיא גדולה ובת יומא במאי מתכשרא שהרי אי אפשר שיהא בחללה ששים והגעלה שאמרה תורה בכלי מדין לכלי [בני יומן] סתמא כתיב לא שנא יורה גדולה ול"ש יורה קטנה. וכתב ז"ל ועדיין לא מצינן דרך מרווח בענין הגעלה עד שהוצרך הרמב"ן ז"ל לומר כי בענין פליטה ובליעה דינין חלוקין יש כי יש דברים שנבלעים לגמרי ואינן מפליטין וזהו מדין המאכלים וכדאמרינן התם וכגון שנפל לתוך יורה רותחת דמיבלע בלע מיפליט לא פליט אבל טבע המים כשהן בכחן הוא בהיפך שמפליטין ואינן מבליעין ולאו למימרא שאינן מבליעים בדבר רך שזה אינו דא"כ אם נפל בשר לתוך יורה של מימי הגעלה וזה לא שמענו אלא לומר שאין מבלעין כלים בכלים שהם דבר קשה ומצינו לגבי דם האיברים שמים [פותחין אותו] (נ"ל כמיותר, המעתיק) כובשין אותו שאינו יוצא וכן החומץ כובש והכל לפי טבען של דברים ובזה שהוא אסור הבליעה בכלים ואינו אלא דבר מועט וחלוש כחן שלימים (נ"ל דצ"ל של מים, המעתיק) הוא להפליטו ושלא לחזור ולהבליעו בין בעודן שהן רותחין בין לאחר שינוחו מרתיחתן ולפי שידעה תורה שזהו טבען של מים אמרה תורה להגעיל כלי במים ולהכשיר אפי' יורה גדולה של כלי מדין בת יומא על ידי עצמה:

ומעתה לפי שיטה זו מותר להגעיל אפי' כלי איסור בת יומא וזה אחר שיקנחם יפה ויסיר מהם כל החלודה דחוץ וכיוצא בו שלא יהא שם איסור בעין וכן צריך שלא להכשיר כלים הרבה ביחד כי איפשר שתרבה הפליטה שם עד שתעבור צורת המים ויתבטל כחן וטיבען זה ולעולם כל שיתחילו המים להתבטל כחן ולהעביר צורתן שוב אין מגעילין בהם. כך קבלנו הצעת שיטה זו מפי רבי' נרו' (נ"ל דצ"ל הרא"ה, המעתיק) לפי מה שקיבלוה מפי רבו רבינו הגדול זצ"ל ע"כ דברי הרי"ט ז"ל. וכתב עוד ז"ל ואעפ"י שיש בשיטה זו דברים שהם כמי שאין עליהם מופת לתת כח משונה למים בענין זה. הענין מכריחנו לפרש כן ומורי נרו' (נ"ל דצ"ל הרא"ה. המעתיק) סומך הלכה למעשה. אבל מגדולי הדור יש שחולקין על זה וכבר היתה המלחמה חזקה ולפי' המחמיר תבוא עליו ברכה:

וביורה גדולה. כבר אמרו בשלהי ע"ז לא גדופה אפומה כדי שיעלו המים על שפתה וכתב הרי"ט ז"ל ויש שנוהגין שאין עושין גדנפא אלא מלבנין דעפין ומשליכין לתוך הכלי כשהוא מלא עד ששופך מים מכל צד ואלו היה זה אמת לא היה טורח ר' עקביא לעשות גדנפא אלא ודאי לא סגי באותן המים העוברין דרך השפה מהיורה ששאין משתהין כלל וראוי למחות במי שעושה כן. והדבר פשוט שאין צריך טבילה במ' סאה שלא הצריכו כן אלא בכלים הלקוחין מן הגוים כשהן של מתכת או זכוכית או של קוניא ואם הם מושאלין אין צריכין טבילה וכן אין צריכין מן הדין לשוטפן במים צוננין אחר הגעלה דלא אתמר ההיא אלא בקדשים ומעלה עשו בקדשים. וכלי גדול שאי אפשר להכשירו כולו כאחד מכשירו לחצאין ומעדיף. כל זה לרי"ט ז"ל:

אמר ר' הונא בריה דר' יהושע עץ פרור וכו' כתב הרי"ט ז"ל אין זה התרווד הגדול שמוציאין בו דההוא זוהמא הליסטרין מיקרי ואיפשר דההיא בעי ליבון שפעמי' הרבה משתמשין בו על ידי האור אלא הוא כלי שאינו עשוי אלא לפרר בה את התבשיל וידוע הוא אצלנו:

אמר רבא בר אבא כו' כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה. כתב הרי"ט ז"ל כך היא הגירסא הנכונה אבל רבי' אלפסי ז"ל כתב משתמש בה מצה בצונן והרי"ט ז"ל דחה פי' וכתב הנכון כמו שפירשו שאר המפורשים כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן אפי' הם של חרס משתמש בהן מצה ואפי' בחמין אחר שהדיחן יפה שאין בהם שום חמץ בעין חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה והעיסה משתהא שם נעשה כאילו תשמישו בחמין ולפי' אסור להשתמש בה מצה כלל ואפי' בצונן. ומה שכתב רבי' אלפסי ז"ל משתמש בהן מצה בצונן איפשר דלאו דוקא דה"ה בחמין ומשום דכל היכי דמיתסרי לחמין מיתסרי נמי לצונן להכי נקט בצונן. כן כתב הרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל בכל כלי חרס שאסור להשתמש בהן אפי' בצונן וכדאמרינן גבי קדירות דלא שרי להשתמש בהו בצונן:

אמר רב אשי ובית חרוסת. פי' שיש בו קמח וחומץ וחוזק החומץ מחמיץ אותו כבית שאור ואסור להשתמש בו מצה אם הוא כלי שטף ואם הוא של חרס אפי' בצונן. ואחרים פי' דבית חרוסת אין בו אלא חומץ בלבד ושבוש הוא. כן כתב הרי"ט ז"ל:

אמר רבא הני אגני דמחוזא. פי' ושל חרס אין להם תקנה ושל עץ ואבן סגי להו בהגעלה כדכתב בעל העיטור. וכתב הרי"ט ז"ל ומ"מ צריך ליזהר בדבריו שאם עריבה זו שלשין בה כל השנה חמץ ולא שועא טובה ויש בה סדקים שהשאור מתדבק שם אין לה הכשר בהגעלה אלא אחר גרירא יפה בסכין בכל הסדקין כדי שלא ישאר שם חמץ משהו וכל כלי (נ"ל דצ"ל וכן כל כלי, המעתיק) שיש בו סדקים כי חמץ בפסח אוסר במשהו ולפיכך אנו אוסרין ללוש בהם בפסח שזו חששא קרובה ומצויה ואין ראוי ללוש אלא בכלים שועים מאד וכל שיש יפות מכולן שהם מצונין (נ"ל דצ"ל וכלי שיש יפות מכולן שהם מכונין, המעתיק) ושועין מאד ע"כ. וכתב רבי' אלפסי ז"ל והאידנא נהוג עלמא דלא לאישתמושי בפיסחא במאני דפחרא עתיקי אבל בחדתי ש"ד. וכתב הרי"ט ז"ל ומנהג יפה הוא לעשירים וגם לעניים בכלים שנשתמשו בהם בחמין הוא חובה אבל בכלים של צונן הרי הם מותרין לגמרי ואפי' לחמין ואין להמנע מלהשתמש בהם צונן מיהא משום מדת חסידות:

מתני' נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה. אוקי בגמ' בשהניחו אצלו ואמר לו מעכשיו כלומר שאם לא יפדוהו ליום שקבעו יהיה מעכשיו וכההיא דהלוהו על שדהו בפי' איזהו נשך ופי' הרב רבי' אפרים תלמיד של רב אלפסי ז"ל. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל דמתני' בשזמן שקבעו הוא קודם הפסח אבל אם הזמן הוא לאחר הפסח כיון שבידו של ישראל לפדותו תוך הפסח כדידיה דמי ועובר עליו ומאי דבעי בגמ' מעכשיו כי מאחר שהגיע זמנו קודם הפסח לא הוי צריך היינו טעמא כי היכי דלא תיהוי אסמכתא דלא קניא וכתב הרי"ט ז"ל דאין פי' זה נכון דמאי דקאמר דבעי מעכשיו כי היכי דלא תיהוי אסמכתא ליתא שאין אסמכתא אלא בדבר שאינו ניתן מיד ליד לאלתר א"נ כגון קרקעות דברשות בעלים הן עומדין ולית בהו תפיסה אבל במטלטלין הניתנין מיד ליד אין בהו משום אסמכתא אלא א"כ ינתן אותו הממון ביד שליש כההוא דאתפיס זכותיה בי דינא וכן מפורש בתוספתא שאין אסמכתא בשום דבר הניתן מיד ליד הזוכה וכתב דעיקר הפי' דכל שהגיע זמנו קודם הפסח אם השכינו אצלו הרי הוא חמץ גמור של מלוה ואע"ג דלא אמר ליה מעכשיו ומתני' בשקבעו זמן לאחר הפסח ולפיכך כשהנכרי מלוה הרי הוא מותר כיון דא"ל מעכשיו ובישראל מלוה הרי הוא אסור אבל אם לא אמר ליה מעכשיו הרי הדין בהיפך כשהנכרי מלוה הרי הוא אסור ואעפ"י שישראל זה לא עבר עליו ממש דבביתו של גוי היה אין בכך כלום וכשישראל מלוה הרי הוא מותר וכגון שיחד לו בית או שלא היה ברשותו של ישראל ואין כל הדברים האלו אמורים אלא כשהשכינו לגמרי שאם לא יפדנו לזמנו יהא של מלוה לגמרי אבל אם לא השכינו לגמרי אלא שעשאו אפותיקי שיגבה ממנו אפי' בלא שומת ב"ד מ"מ גוביינא היא זו והא קיל"ן כמ"ד מכאן ולהבא הוא גובה ואעפ"י שאמר לו מעכשיו אין מועיל כלום בענין זה וכהשכנה בלא מעכשיו דמי:

גמרא אתמר ב"ח אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה. כל היכא דאקדיש לוה כ"ע לא פליגי וכו'. וקשיא להו לקמאי ז"ל דהא אמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ותירצו דכי אמר רבא דמפקיעין מידי שיעבוד הני מילי קדשי מזבח שהם בקדשים קדושת הגוף ודומיא דחמץ ושיחרור דאלים שיעבודיה ומפקיע מידי שעבוד מטלטלי אגב קרקע דבעלמא עדיף אפ"ה כי אקדשוהו קדושת הגוף לא מצי פריק להו אבל קדושת דמים כגון קדשי בדק הבית לא מפקע מידי שעבוד והיכא דשעבד מטלטלי אג"ק דבהדיוט טריף בהקדש מוסיף עוד דינר ופורק את הנכסים באותו דינרי כן תירץ רש"י ז"ל וכן העלה עיקר הרי"ט ז"ל. וכתב עוד ז"ל ומ"מ קבלנו בשם הרב החסיד ז"ל שהלוה שאסר נכסיו בקונם בענין שאי אפשר לו לישאל עליהם ולהפדם ולא למוכרם לאחרים לפי שאמר נכסים אלו ונמצא המלוה מפסיד חובו, שאין קונם שלו כלום. דכי היכי דאמרינן בפ' אעפ"י דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל דלא ליפקע בקונס כל שכן לשיעבודא דב"ח ואפי' למ"ד שיעבודא דרבנן כל שכן למאי דקי"ל שיעבודא דאורייתא. ודברי רבי' ז"ל נראין ברורין ותיקון עולם הן. אבל מורי ז"ל חלק בדבר שאין לנו לדון מעצמנו להפקיע איסור קונם מדאורייתא דלא אתפרש בתלמודא ובמס' כתובות כתבתי דמותר בענין זה עכ"ל ז"ל. וכתב עוד ז"ל דזה דאמר רבא חמץ מפקיע מידי שיעבוד ה"ה כל איסורי הנאה בכלל וכדאמרינן ביבמות בההיא איצטלא דפרסוה אמיתנא וכו' עכ"ל ז"ל:

בוכיא והוא כלי רעפים שאופין בו עוגות של חמץ כל השנה אין אופין בה מצה בפסח שהרי היסקה מבחוץ ואין בה בכדי לבון הראוי ואם מלאה גחלים למעלה עד שנתלבנה כראוי הרי נעשה היסקה מבפנים כתנור ומותר לאפות בה מצה ואין לומר חייס עלה דילמא פקעה שמתוך עובי שבה אין בקיעתה מצויה:

הסכינים התבאר בכאן שדיים בהגעלה אלא שמצריכים בהם כלי ראשון ואע"פ שאין שמושם בכלי ראשון תשמישן שבלחם חם או בבשר החם עם מה שהסכין נכנס בהם בדוחק עושה אותה כתשמישו בכלי ראשון ולא מפני שנחוש שלפעמים תוחבין אותו בקדרה שאם כן נחוש שמא תוחבין אותו באור כעין שפוד ונצריכהו לבון אלא דברים אלו אין מצוין ואין חוששין להם ולא הצרכנום בכלי ראשון אלא מצד מה שכתבנו ודבר זה לדעתנו בין בגדולים בין בקטנים בין בשל פסח בין בשל גיעולי גוים ויש מצריכין בהם לבון בגיעולי גוים וכבר ביארנו ענין זה באחרון של עבודה זרה וכן ביארנו שם ששפודין ואסכלאות אף לענין הפסח צריכים לבון ואע"פ שמן ההיתר בלעו ואע"פ שלענין קדשים אמרו שדים בהגעלה ומצד מה שאמרו שם היתרא בלע כבר ביארנו שם שהחמץ בפסח אינו קרוי היתר הואיל ואלו בולעים אותו היום איסור הוא ומ"מ יש דוחים סברא זו לומר שכל שבשעת בליעתו היה היתר היתרא בלע מיקרי ודיו בהגעלה אע"פ שתשמישן באור וכן כתבו קצת רבני צרפת אלא שמ"מ י"מ כטעם שטתנו שזה שאמור בנותר היתרא בלע מפני שבשעה שנבלע האיסור בדפני הקדרה לא היה נותר אבל אחר שנבלע היה נותר ומתוך כך דיו בהגעלה שאין שם נותר חל לגמרי על הבלוע אבל חמץ אף בשנבלע חמץ גמור הוא ואיסור של פסח בלע וכן שהנותר אחר שנבלע נתחדש בו שם נותר דמעיקרא קדש והשתא נותר ואין שם מתחדש יפה על הבלוע אבל חמץ מעיקרא חמץ והשתא חמץ אלא שנתחדש בו איסור ואף גדולי הפוסקים כתבוה כדברינו וכלל בזה שכל כלים של עץ או של מתכת או של אבן שנשתמש בהם חמץ כל השנה בכלי ראשון כגוף הכף וכיוצא בה צריך להגעילן בכלי ראשון ואפי' לא היה דרך תשמישו בראשון עד שסלקו את הכלי ראשון מן האור הואיל ורותח הוא כלי ראשון הוא כמו שביארנו באחרון של ע"ז שאין חלוק כלל בין אותו שעל האור לאותו שהעבירוהו מעל האור ועדיין הוא ברתיחתו ושניהם כלי ראשון הם ואותם שנשתמש בהם בכלי שני כגון קערות שופך עליהם רותחין בכלי שני ומשהה אותם שם עד שפולטות ודיו ועכשו שנהגו להגעילן בכלי ראשון חומרא בעלמא הוא וי"א מפני שלפעמים שואבים בהם בתוך הקדרה או שמערין מן הקדרה לקערה וערוי ככלי ראשון ואע"פ שהלכה עירוי אינו ככלי ראשון כמו שביארנו במסכת שבת הם אומרים דוקא לענין בישול אבל לענין בליעה ופליטה הרי היא ככלי ראשון ומ"מ דיים בכלי שני וכל שאתה מגעילו בענין חמץ או בענין פליטת אסור צריך שטיפה בצונן אבל לא טבילה בארבעים סאה אבל לוקח כלים מן הגוים צריכין טבילה בארבעים סאה וכבר ביארנו ענין הגעלה ועיקר טעם שלה ופרטים הצריכים לביאורה הן לחמץ בפסח הן לשאר איסורין ביאור מרווח באחרון של עבודה זרה:

כל כלי שהכשרו בהגעלה צריך תחלה שפשוף להעביר את החלודה ואחר ההגעלה צריך שטיפה בצונן להעביר זוהמת הפליטה וכל כלי שצריך ליבון אינו צריך שפשוף והדחה כלל:

כלי עצם כגון כפות של קרן או שאר כלים של עצם אחר דיו בהגעלה ויש אוסרין בכפות של קרן מפני שמתעקמין לחמימות המים שמא יחוס עליהם ואין הדברים כלום כשם שאינו חס בתשמישן כך אינו חס עליהם בהכשרן וכן כלים של שער כגון הנפה וכן הכלים הדומים לאלו דינן בהגעלה וי"א שהקרן אינו בולע ומתוך כך מתירים בכפות של קרן לאכול בהם פעם בשר פעם גבינה ולא יראה כן שהרי אמרו מעייל להו לקתייהו ברותחין וידות הסכין ברוב הם של קרן אלמא צריכות הן הכשר:

בתלמוד המערב אמרו הורי ר' אמי בהילין גרביא דכותחא ממלאן שלשה ימים מים מעת לעת נראה מכאן שכל שבתערובות חמץ בכלי חרס דיו במלוי ועירוי הואיל ותערובות מעט הוא כחמץ שבכותח:

גדולי המחברים כתבו בהלכות מעשה הקרבנות שכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה ואפי' בחטאת אלא הדחה בעלמא וכן היא בברייתא של זבחים ויש שואלין ממנה למה שכתבו כאן גדולי הפוסקים שאף כלי אבנים צריכים הגעלה והם בורמי דגללא ופירשו גדולי נארבונאה שלא נאמר כן אלא בשלא רצו לבשל בהם שבשאר כלים אפי' לא רצו לבשל בהם צריכים הכשר שלא תהא בליעתם נותר ובאלו לא הקפידו בבליעתם כל זמן שלא תהא נפלטת בדבר אחר הא כל שרצו לבשל בו ודאי ודאי צריך הכשר:

אף הם כתבו בענין מריקה בחמין ושטיפה בצונן שהמריקה כמריקת הכוס והשטיפה כשטיפת הכוס כלומר שהמריקה אינה הגעלה לתוך כלי גדול אלא שממרקין אותו מן המים הרותחין וזהו כמריקת הכוס ובגמ' זבחים פרק דם חטאת צ"ו ב' נראה שלא נאמר מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס אלא לדעת האומר מריקה ושטיפה שתיהן בצונן והם באות אחר הגעלה כמו שהתבאר שם לדעת זה וענין מריקה ושטיפה לדעת זה י"מ כמריקת כוס של ברכה ר"ל אחת בפנים ואחת בחוץ ומ"מ רוב מפרשים פירשו בה ששתיהן בכל הכלי והמריקה הוא מירוק והשטיפה באה אחריה אבל לדעת האומר מריקה בחמין פירושו הגעלה גמורה בתוך כלי ומ"מ יש ספרים שגורסין בהם כדעת גדולי המחברים והוא שאמרו שם מריקה בחמין ושטיפה בצונן ותני מריקה כמריקת הכוס והם דברים מתמיהים שאם מריקה בחמין כמריקת הכוס ואין הגעלה קודמתה היאך די לה בזה ומריקה של כוס אדם נוגע בה בידו כשאדם ממרקו והרי צריך להיות היד סולדת ואם נפרשה אחר הגעלה הרי זו חומרא יתרה אלא שגדולי המפרשים נסכמים לפרשה כן:

כלי חרס אין להם הכשר ואפי' מאני דקוניא שטחין אותן באבר אין דנין אותן ככלי מתכות אלא ככלי חרס ולא סוף דבר ירוקים שהם מקרקע שחופרים ממנה צריף הנקרא אלוס ובולע הרבה אלא אף בשחורים ולבנים כן ולא סוף דבר בשיש בה בקעים אלא אף כשהם שועים בלא שום בקע שאף אלו משחירים בתשמישם מצד בליעתם העוברת במעמקי עובי דפנותיהם עד שמשחירים מגבם והוא האמור עליהם דמדייתי ר"ל שמשחירים מלשון דיו ומאחר שכן בולעים הם ומאחר שהם בולעים התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם שנאמר וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר ולענין יין נסך ירוקים אע"פ שאין בהם בקעים או לבנים ושחורים ויש בהם בקעים הרי הם ככלי חרס ואם היה תחלת תשמישן ביד גוי צריכים הכשר גדול במלוי ועירוי הא לבנים ושחורים ובלא בקעים הרי הם ככלי מתכות לענין הכשר ואפי' הי' תחלת תשמישן ביד גוי דיין בשכשוך וכבר ביארנוה במסכת ע"ז בפרק שני:

כל הכלים של חרס שנשתמש בהם בצונן חמץ משתמשים בהם מצה בצונן והוא הדין בחמין שהרי תשמיש של חמץ שנשתמש בו בצונן לא כלום הוא חוץ מבית שאור שחימוצו קשה וזה הוא כאלו נשתמש בו חמץ בחמין וכל שנשתמש בו חמץ בחמין אסור להשתמש בו מצה בצונן וזה שתפש בגמ' על היתרא מותר להשתמש בו מצה בצונן לא להפקיע תשמיש מצה בחמין אלא ללמד שאם נשתמש חמץ בחמין אסור להשתמש בו מצה אף בצונן ולקצת גדולי הדורות ראיתי הטעם מפני שכלי חרס הואיל ואין להם הכשר גזרו בו אף בצונן שמא ישתמש בו חמין אבל בשאר כלים הואיל ויש להם הכשר לכשירצה להשתמש בו בחמין אין גוזרין בו לתשמיש צונן והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו במסכת חולין קי"א ב' בההיא פינכא ר"ל של חרס דאמלח בה בשרא בי ר' אמי ותברה ולא שרייה אפי' לאשתמושי בה בצונן וא"ת בזו משום גזרה הוא שמא יבא להשתמש בה בחמין אין זה כלום שמאחר שאין איסורה אלא בנותן טעם הרי יכול לעמוד על בירור הטעם ולא הוצרך לשבירה ומ"מ גדולי הדורות סוברים הפך הדברים שאם נשתמש בהם חמץ בצונן אסור להשתמש בהם מצה בחמין מפני שכלי חרס בולעים מעט אף מן הצונן וכמו שאמרו לענין נסך פעם ראשון ושני אסור ואפי' נשתמש בהם חמץ בחמין מותר להשתמש בהם מצה בצונן ואין הדברים נראין:

כלי שנותנין בו חרוסת ושאר מיני כותח כל ימות השנה ורגילים לתת חומץ בתוך הכותח הרי הוא כבית שאור שחמוצו קשה מתוך חדוד החומץ וחורפתו והרי הוא כנשתמש בהם חמץ בחמין וכן עריבות של חרס שלשין בהם כל ימות השנה ומשהין בהן עיסה המחמצת אע"פ שהם רחבות ואויר שולט בהם הרי הם ככלי חרס שנשתמש בהם חמץ בחמין הא של עץ ודאי דיין בהגעלה ולא נהגו לאסור בשלנו אלא מפני שצריכות הגעלה בכלי ראשון ומתוך גדלן אין הגעלה נעשית בהן יפה ועכשיו נהגו הכל שלא להשתמש בפסח בכלי חרס אלא בכלים חדשים וכן ראוי לכל בעל נפש:

לקצת רבותי הצרפתים ראיתי שכל שאסרו להשתמש מצה בחמין במקום שנשתמש בו חמץ בחמין דוקא שהוא לח וכשהוא חם נבלע בדפני הכלי והוא חוזר ונפלט אבל לחם מצה שהוא יבש אע"פ שהוא חם אפי' הניחוהו בבית שאור מותר שאין דרכו להפליט הכלי ולבלוע פליטתו ואפי' הונח לחם מצה חם על לחם חמץ חם ואף בנרבונאה נעשה בה מעשה בלחם מצה חם שהונח בכלים הרגילים להשתמש בהם חמץ ולא הוגעלו:

המשנה השלישית והכונה בה גם כן בביאור החלק השלישי והוא שאמר נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו לאחר הפסח אסור בהנאה אמר הר"ם התנאי בשניהם שיאמר לו אם לא הבאתי לך מעות ביום פלוני קנה מעכשיו אבל אם לא אמר לו זה הרי החמץ נחשב ברשות בעליו ולא ברשות אותו שהוא ממושכן אצלו:

אמר המאירי נכרי שהלוה את ישראל על חמצו הרי הוא אחר הפסח מותר בהנאה שאע"פ שהישראל יכול לפדותו אינו של ישראל אלא של נכרי ופירשוה בגמ' בשהרהינו אצלו ר"ל שמשכנו לו לצמיתות כגון שההלואה היתה קודם הפסח והניח החמץ בבית הגוי והרהינו שאם לא יפדנו מכאן ועד יום פלוני שיהא החמץ קנוי לגוי מעכשיו וכל כיוצא בזו כשלא פדאו לאותו היום נעשה החמץ קנוי לגוי משעת ההלואה ואע"פ שהזמן אינו עד לאחר הפסח כל שלא פדאו מיהא קם ליה ברשות הגוי מעכשו ואם לא אמר לו מעכשו הדבר תלוי בזמן שאם הזמן קודם הפסח ודאי קנאו הגוי ואע"פ שכל דאי לא קני כשלא אמר לו מעכשו שכל שיש בו שיעבוד דרך גוזמא אסמכתא הוא אין זה כלום שכל שיש בו משכון אין בו דין אסמכתא והמלוה את חברו על המשכון ואמר לו אם לא פרעתיך עד יום פלוני יהא המשכון חלוט לך אפי' שוה כמה קנאו בלא מעכשיו וכן כתבנוה בשלישי של מציעא והילכך כל שאין בו מעכשיו אם היה הזמן קודם הפסח אף זה קנאו הגוי הא אם לא הגיע זמן עד לאחר הפסח אסור:

וגדולי המחברים שכתבו שאף במעכשיו צריך שיהא הזמן קודם הפסח נראה שיש להם שיטה אחרת והוא שכל שאין שם מעכשו אסמכתא היא ואפי' במקום משכון ואפי' הגיע זמן קודם הפסח לא קנאו הגוי וא"כ אף בהגיע זמן קודם הפסח צריך מעכשו הא כל שלא הגיע זמן עד לאחר הפסח אין מעכשו מועיל בו הואיל ויכול לפדותו ואין הדברים נראים אלא כל שיש בו מעכשו אפי' לא הגיע הזמן עד לאחר הפסח מותר בו אחר הזמן ואע"פ שהיה בידו לפדותו ואמרו בחלה שמתוך שיכול לישאל עליה הרי הוא כשלו לעבור עליו בזו מפני שאינו חסר בשאלתו אלא דבור בעלמא אבל זה שהוא מחוסר ממון אין אומרין בו מתוך וסתמו קנוי הוא לגוי ואפי' פדאו לאחר הזמן פנים חדשות הן וישראל שהלוה את הנכרי בדרך זה הרי הוא בחזקת ישראל לעבור עליו אע"פ שאפשר לגוי לפדותו שמא לא יפדנו ונמצא הוא עובר עליו למפרע ומ"מ כל שפדאו בתוך הזמן פקע איסורו גם כן אבל אם פדאו משהגיע הזמן לא נפקע איסורו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ר"ל שאם לוה ראובן משמעון מנה ושעבד לו שדה אחד אפותיקי אין המלוה יכול להקדישו עד שעה שיגבנו בחובו ואין אומרין בשעה שגבאו הוברר הדבר שמשעת ההלואה היה שלו ואם הקדישו קודם שגבאו לכשגבאו מיהא חל ההקדש שגבייתו למפרע היתה משעת הלואה אלא אין גוביינא אלא משעה שהוא יורד בה מתורת חובו ואין הקדשו שמקודם שעה זו כלום:

ומ"מ סוגיית הלכה זו אע"פ שזהו פסק שלה מתוך שיש בביאורה בלבולים וקצת דינים מתחדשים ממנה אני רואה להעירך מעט בביאורה והוא שתדע שזה שנחלקו אביי ורבא בבעל חוב שלדעת אביי למפרע הוא גובה ולדעת רבא מכאן ולהבא הוא גובה פירושו כשעשה לו שדהו אפותיקי שאם בשיעבוד סתם היאך עולה על דעת אביי לומר למפרע הוא גובה והרי אין המלוה יורד לפירות עד לאחר שומא והכרזה ושטר חליטה מבית דין אלא ודאי באפותיקי ולדעת אביי הואיל ונעשית לו אפותיקי נמצא כשגובה אותה הוברר הדבר שמשעת הלואה היתה שלו ואפי' באפותיקי סתם ולדעת רבא אף במפורש ר"ל שאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה אינו גובה למפרע הואיל ומ"מ הלה יכול לסלקו בדמים וכן פרשוה במעכשו ר"ל אם לא אפרעך עד יום פלוני תהא שדה זו קנויה לך מעכשו שאם לא כן אסמכתא הוא ודין אסמכתא אף באפותיקי נאמר כמו שביארנו במציעא פרק נשך בסוגיית המשנה החמשית ומ"מ י"מ שאף בשיעבוד סתם נחלקו ומביאים ראיה ממה שהביאו עליה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם שנאמרה אף בסתם ואחר שכן אין כאן מעכשו ולא דין אסמכתא כלל אלא שנראה כדעת ראשון:

ונשוב לביאור הסוגיא והוא שאמרו היכא דאקדיש או דזבין לוה כולי עלמא לא פליגי שאין הקדשו ומכירתו כלום ובמכירה בא מלוה וטורף ובהקדש מוסיף על הלואתו עוד דינר שפודה את השדה בו וגובהו בחובו והזקיקו לפדיון זה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ופדיון זה יש אומרין שהוא אף על ידי עצמו וכן יראה מסוגיא זו אבל במסכת ערכין כ"ג ב' נראה דוקא על ידי אחר ולא על ידי מלוה עצמו ויש שואלין והלא אמרו שההקדש מוציא מידי שיעבוד ותירצו גדולי הרבנים שלא אמרו להיות הקדש מוציא מידי שיעבוד אלא דוקא בקדושת הגוף אבל בקדושת דמים לא וקרקע אין בו אלא קדושת דמים ומקשים עליהם ואם בקדושת הגוף מאי איריא הקדיש אפי' מכר נמי וכמו שאמרו ב"ק י"א ב' עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו ותרצוה בששעבד לו מטלטלין אגב קרקע שבמכירה חוזר וגובה מהם כמו שיתבאר בפרק חזקת הבתים מ"ד ב' ובהקדש לא וקצת רבני צרפת מפרשים שזה שאמרו שההקדש מוציא מידי שעבוד בכל מטלטלין הוא ואפי' אותם שאין ראוים לקדושת הגוף ומאחר שהם מחוסרים גובינא הקדש מפקיע שעבודם ולפיכך אמרו שמוסיף דינר ופודה וא"ת במטלטלין מיהא מאי איריא הקדיש אפי' מכר נמי נפקא מינה לעבד שאם עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו ובהקדש לא:

וקצת חכמי נארבונאה פירשו שזו שאמרו שההקדש מוציא מידי שעבוד אף בקרקעות נאמר ובשאינו מקדיש כל נכסיו ומאחר שיכול לחזור על שאר הנכסים דין הוא שיהא ההקדש מפקיע את זה וזה שאמרו שמוסיף דינר ופודה פירושו בשהקדיש כל נכסיו ואם תאמר אם בשלא הקדיש כל נכסיו מאי איריא הקדיש אפי' מכר נמי ומטעם הנחתי לך מקום לגבות הימנו נפקא מינה דאפותיקי מפורש שבמכרו חוזר וגובה ממנו אף במקום בני חרי ובמקדיש לא אלא גובה חובו משאר נכסים וכן יש אומרים שאם מכר קרקע והניח מטלטלין ואח"כ מכר המטלטלין בעל חוב חוזר וטורף את הקרקע ואין טענת הנחת מקום בשיור מטלטלין ובהקדיש הפסיד מכאן ומכאן וכן כתבו במכר קרקע ושייר קרקעות והכסיפו שבמכר חוזרין עליו ובהקדיש לא והדברים זרים ולא כתבנום אלא שלא לטעות בהם ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאף זו הפקיע את השעבוד והוא שהוצרך לפדיון וכל הקדש שבעולם מפקיע את השיעבוד והפקעת שיעבודו הוא שצריך פדיון ואין הדברים נראין שהרי לא הצריכו בפדיון זה אלא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון:

חיים עלייהו מושם דפקעי ובזבחים בפ' דם חטאת מקשה על קדרות דמקדש דאמר רחמנא וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ניהדרינהו לכבשונות פי' שאין לומר דחייס עליהו דהא לשבירה קיימי ומתרץ ר' זירא לפי שאין עושין כבשונות בירושלים:

הני סכיני דפיסחא היכי עבדי' להו עיין מה שכתבתי בשלהי מסכת ע"ז במהדורא תליתאה:

ומ"ש לענין יי"נ דדרש מרימר קונאי בין חיואירי בין אוכמי ובין ירוקי שרי פי' לעיל מינה אמרינן בפ' אין מעמידין כסי רב אחא אסר רב אשי שרי כו' עד והילכתא פעם ראשון ושני אסור שליש מותר ופירשתי שם במהדורא תליתאה הכוסות של חרס ששתה בהן גוי אסור לישראל לשתות בהן עד שידיחם ג"פ מושם דלאו בני שכשוך נינהו אבל מאני דקובא שרי בלי שום הדחה לבד שלא תהא דם עכבת יין משום דלא בלעי משום קוניא דאית בהו ודמי לכלי מתכות וכלי זכוכית אבל כסי דפחרא אע"פ שאין בהן עכבת יין אסורין עד שידיחם ג"פ משום דבלעי והדר פלטי:

בד"ה והלכתא כו' והא דמצריך רב אשי הכא ליבון מחמיר כו' עכ"ל משום דלא תימא דע"כ האי תירוצא לאוקמי הך דהכא דהיתרא בלע ליכא דהא רב אשי מצריך הכא ליבון ואיהו גופיה מחלק התם בין היתרא בלע ובין איסורא בלע ואהא תירצו דשפיר מצי איירי הכא בהיתרא בלע ורב אשי דמצריך הכא ליבון לאו מדינא הוא כדאמר התם אלא מחמיר על עצמו היה וק"ל:

בד"ה התורה כו' וא"ת ת"ל דחזינן להו דמדייתי והיינו אחר הגעלה כו' עכ"ל ר"ל דע"כ דחזינן להו דמדייתי הני מאני דקוניא היינו שבלוען ניכר מבפנים גם אחר הגעלה וע"כ לפום סברא דהשתא גרע מכלי חרס דע"כ אין בלוען ניכר אחר הגעלה שלהן דא"כ לא אצטריך בהו נמי קרא דישבר דאי לפני הגעלה קאמר בהני מאני דקוניא דמדייתי א"כ ליכא ראיה מקרא דלישווינהו ככלי חרס דהא שאר כלים דהיינו כלי מתכות וכלי שטף נמי מדייתי קודם הגעלה ומהני בהו הגעלה ה"נ נימא במנא דקוניא דמהני בהו הגעלה ואהא תירצו דאיירי שפיר קודם הגעלה אלא דמדייתי מבחוץ וגרעו בהא משאר כלים ויש להשוותן ככלי חרס דמדייתי נמי מבחוץ קודם הגעלתן ודו"ק:

בא"ד דבזבחים פרק דם חטאת פריך ולהדרינהו כו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דכלי נחושת כו' א"כ מה שהקפיד בכלי חרס אבישול בלא בלוע כו' עכ"ל ר"ל דלית לן למימר דגזירת הכתוב הוא בלי טעם אלא משום דכל כלי חרס בולע טפי משאר כלים דכלי חרס מדייתי גם מבחוץ כדלעיל ולכך לא מהני בהו שטיפה ומריקה כמו בשאר כלים ומה"ט אית לן למימר נמי מסברא דהחמיר בו הכתוב גם בבישול בלא בלוע שעשאו הכתוב להחמיר עליו כבישול ובלוע ע"ש בתוס' ודו"ק:

בא"ד כיון דחשיב כאחר ליעבד ליה כו' אבל תנור כו' ולאו כפנים חדשות דמי וצריך שבירה עכ"ל ר"ל לענין טומאה צריך שבירה כיון דלא שייך ביה פנים חדשות אבל לענין איסור הבלוע בו בתנור א"צ שבירה ויוצא מידי דפיו שפיר ע"י הסיקו של פנים כדאמרי' לעיל בתנור אבל קדירה שאין דרכה להסיקה מבפנים אם מסיקו מבפנים באו פנים חדשות לכאן ובין לענין איסור ובין לענין טומאה לא ישבר והיינו אינו יוצא מידי דפיו בלא פנים חדשות ודו"ק:

בתוס' ד"ה התורה העידה וכו' נ"ל דהצעת הפשט לפי' התוס' כך היא דהבעיא היתה אם מאני דקוניא הוי דומיא דכלי מתכות ומהני בהו הגעלה אע"פ דבלעי או הוי דומי' דכלי חרס דלא מהני בהו הגעלה ולכך מקשי התוס' הא דהשיב חזינן דמדייתי ע"כ ר"ל אחר הגעלה וא"כ הוא ראיה דלא פלטי מכח הגעלה אבל אי קודם הגעלה ואין מדייתי ראיה אלא דבלעי מה ראיה היא זו ומה השיב הא שאר כלים כגון מתכות נמי בלעי ואפ"ה מהני בהו הנעלה ובעייתו הוי אי מאני דקוניא הוי נמי דומיא דכלי מתכות ומהני בהו הגעלה אע"פ דבלעי ודו"ק:

בא"ד וא"ת והיכי מייתי ראיה וכו' אי קפיד רחמנא אבישול בלא בליעה או לא פירוש ובעי התנור שבירה אע"ג שהתנור לא בלע כלום משום שבישל באוירו:

בא"ד וי"ל כיון דלכלי נחשת מועיל וכו' כצ"ל:

בא"ד א"כ מה שהקפידה בכלי חרס אבישול בלא בלוע היינו לפי שעשאו כבישול וכו' ר"ל דאי משום גזירת הכתוב מאי שנא כלי חרס מכלי נחשת:

תוס' בד"ה והלכתא כו' ועוד יש לחלק כו'. נ"ב לכאורה יראה דאין פירושו דבאיסורא בלע לחוד סגי דניבעי ליבון מאחר שלא היה תשמישו ע"י אור אלא הכי פירושו א"נ אפי' בסכין גדול לא בעי ליבון אלא כשבלע איסורא וכן דעת הר"ן אכן הסמ"ג שהוא מדברי התוס' כתב שאפי' בקטנים לחתוך בהן רותח בעי הגעלה פי' כשבלע איסורא ודו"ק:

בא"ד והא דמצריך להו כו'. נ"ב פי' דלא תימא סוגיא דעבודת כוכבים היא אליבא דרב אשי דבעי ליבון ודו"ק:

בד"ה התורה העידה כו' וי"ל דכלי נחשת כו'. נ"ב ונראה לפרש דמאחר שהתיר הכתוב כלי נחשת במריקה ושטיפה ובכלי חרש לא התיר ש"מ דטעם משום בליעה הוא דזה יוצא מידי דפיו וזה אין יוצא מידי דפיו ובישול בלא בלוע טעון שבירה בזה סברא לומר לפי שהחמיר בו הכתוב לחושבו כבלוע עכ"ל התוס' בזבחים וצריך קצת פירוש לפירושו מאחר שראינו שלכלי נחושת מועיל מריקה ושטיפה א"כ אנו רואין שהחומרא אינה מחמת קדשים אלא שהחמיר הכתוב בכלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם והאיסור לעולם עליו וא"כ בכלי חרס אינו תלוי האיסור בטעם הבליעה לחוד ודו"ק וכך הוא דעת התוס' דהכא וק"ל:

גמרא חייס עליה משום דפקעה. ומזה תמה אני על מה שיסד ריט"ע ביוצר לשה"ג וקערות מותרות כי שקיל מדורא עלייהו לאנחא ואולי הוא משום איסור בעין דלא מהני בהו קינוח כמ"ש התוס' לעיל ד"ה דילמא. אך לפ"ז אין חילוק בין קדירות לקערות והוא חילק שם ביניהם. גם אין לומר דבקערות מיקל אפי' להשתמש בהם בפסח בחמין משום דהוו כלי שני וס"ל דכ"ש אינו מבליע ומפליט כיש פוסקים דהא תשמישם הוא ע"י עירוי וזה אסור לכ"ע עמ"א תנ"א סק"ג. ובס"א הגי' מדודא ויל"פ דר"ל הגעלה ע"י עירוי ומיירי בשל עץ או מתכת. אבל מסדור דבריו נראה דשב אכ"ח ע"ש [ועי' בע"ג (עד ב) תוד"ה דרש ובמש"כ שם] :

ואגב אעורר בפיוט אין ערוך אליך כתוב שלש מזבחות של אב המון שבדן כו' והוא תמוה א' דאברהם בנה ד' עי' רש"י בלק (כג ד) ב' דבדן לא מצינו שעשה מזבח:

גמ' אלמא בלעי ואסירי מ"ט התורה כו'. כ"ה הגי' בע"ז. וברי"ף כאן ליתא תיבת ואסירי:

[רש"י ד"ה חייס עלייהו. ואי כו' וסמיך אהסיק בחוץ. ומלשון הרא"ש והטור שו"ע משמע דמפרשי דלמא לא יסיק להו שפיר] :

רש"י ד"ה ה"ג יורקי כו' וד"ה דמצרפי. צ"ל בד"א:

רש"י ד"ה דמדייתי. שהרי כו' כתב לך תעבירו באש כו'. כצ"ל ותיבת ישטף נ"ל למחוק וכן ליתיה ברש"י שסביב הרי"ף כי ישטף כתיב גבי טומאה בפ' מצורע. אך לפ"ז אין לנו קרא על כלי עץ דמהני בהו הגעלה:

גמ' כל הכלים. נ"ב גירסת הרי"ף ור"ח כלי חרס (שנשתמש כו' מצה בצונן) ועיין ברא"ש די"ג ג"כ (לפי הגירסא שלנו כל הכלים) משתמש בהו מצה בצונן:

גמ' אין טשין. ועי' ב"ב קי ע"א תוד"ה נשוט:

תיובתא דרבא ב"א כו'. ק' מאי תיובתא לשני התם קדרה של חרס הכא תנור של מתכות וי"ל דפשיטא להש"ס דאי מהני למתכות היסק לבליעתו שבפנים א"כ עכ"פ תהני לחרס ההסק לטיח שעל פניו וא"כ ה"ל נ"ט בר נ"ט ונהי דמצי סבר כרב דנ"ט בר נ"ט נמי אסור מ"מ אמאי אסרה לעולם דמשהו פגם ה"ל נ"ט בר נ"ט לפגם ולכ"ע שרי וכן צריך לפרש בק' תוד"ה דלמא אתי כו' לכן מסיק בתיובתא משא"כ רב דמיירי מקדרות של חמץ איכא למימר אה"נ דמהני היסק לטיחתן שע"פ ואפ"ה לא מהני בה נ"ט בר נ"ט לפגם משום דחמץ מקרי איסורא בלע לדעת כמה פוסקים וק"ל:

ואב"א הא והא בשל חרס כו'. עי' בחולין סוגיא דנ"ט בר נ"ט דקאמר שמואל לר"א לרבך יהבינן ליה ואכיל ורב אמר חס ליה לזרעי' דאבא בר אבא דלספי' ליה מידי וליה לא ס"ל ועפר"ח א"ח במנהגי איסור שלו ולע"ד שמואל יהיב ליה לרב פת שנאפה בתנור שטחו ביה טחי' והסיקוה והוה ס"ל מדאמר רב קדרות בפסח ישברו ש"מ דאין תקנה לכלי חרס א"כ איך אכלה רב בכותח שהרי שמואל הודיעו שנאפה בתנור כנ"ל אע"כ הדר ביה ולא ידע דטעמיה דרב דלתנור שהסיקו בפני' מהני היסק ולא לקדרה ובחי' למס' חולין שם כתבתי יותר מזה ובדרוש בסוגיא דריחא מילתא הארכתי הרבה:

הני סכיני דפסחא כו'. לפי סדר הש"ס ה"ל לאתויי הני מאני דקוני' לאסוקי מילי דכלי חרס ואולי רבינא ור"א פליגי בהני שינויי דרבינא דלא אסיק דלמאן דלא אפשר ליעבד כעין חדתי ע"כ הוה ס"ל דההיסק לא הוה ככלי חדש א"כ ק' אמאי אמרינן כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו הא מהני ליה כבשונות כק' תוס' וא"ל דפני' חדשות באו לכאן דרבינא לא אסיק אדעתיה דזה מקרי פנים חדשות וע"כ הוה ס"ל דלא מהני היסק כלל לשום כלי חרס וא"כ עכס"ל כשינויי קמא דלעיל לחלק בין מתכות לחרס משא"כ רב אשי מצי סבר כשינויי בתרא וק"ל:

והלכתא אידי ואידי ברותחי' ובכ"ר. לקמן גבי עץ פריר כ' הרמב"ן במלחמות ה' דאשמעינן דסגי בכלי ראשון שלא אצל האש ע"ש וה"נ נימא הכי דסד"א כיון שחותכין בו דבר גוש שדינו לעולם ככ"ר ואיכא נמי דוחקא דסכינא דאפי' בצונן פועל טובא ה"א בצירוף דבר גוש עם דוחקא דסכינא יצטרך להכשירן בכלי שהאור עובר תחתיו קמ"ל דסגי בכ"ר בעלמא ועבר"ן דשמעתין משמע דלי"ל הך כללא דדבר גוש הוי ככ"ר ועמ"ש על גליון ש"ע שלי י"ד סי' ק"ה:

התורה העידה על כ"ח כו'. עמ"ש תוס' תי"ל דחזינן דמדייתא ומ"ש מרש"א דכלי חרס ע"כ לא מדייתא דא"כ פשיטא דלא מהני בהו הגעלה ולע"ד אין זה הכרע דהא באמת לא הזכיר הכתוב שבירה בכלי חרס דחולין גבי כלי מדין רק בחטאת והוא מטעם שכ' תוספות בזבחים צ"ו א' ד"ה אלא שהכתוב הקיל שלא יצטרך להעביר הנותר ע"י כבשונות אלא בשבירה סגי אעפ"י שהנותר בעולם ובזה ישבתי ק' הט"ז מנ"ל דאינו יוצא מדי דופיו דלמא דוקא בקדשים החמיר רחמנא והא"ש כיון דהקפיד להגעיל כלי נחשת לבטל ממנו הנותר הבלוע וא"כ בכלי חרס נהי שהחמיר שישברנו מ"מ מדוע לא ציוה להגעילו מקודם להוציא ממנו הנותר הבלוע בו אע"כ אין לו תקנה אלא בהיסק וכל כך לא אטרחי' רחמנא ואין להקשות דא"כ ע"כ מוכח שאין יוצא אפי' כ"ש ע"י הכשר דאל"ה עכ"פ יגעלנו קודם שבירה להוציא מה שאפשר אע"כ לא יצא ממנו כלל וא"כ מ"ט לא נתיר כלי חרס דהא לא יפליט ע"י בשול כמ"ש תו' בחולין ח' א' ושם כתבו שהוא פולט מעט מעט ולפמ"ש ע"כ הא ליתא וי"ל לעולם פולט הוא מעט מעט ומ"מ לא הצריך הכתוב בקדשים להכשיר קודם שבירה דלא נרויח דמעט שיצא ממנו יחזור ויבלע כ"כ מים והם נעשים נותר כמוה דכתיב יקדש להיות כמוה לכן א"א:

נכרי שהלווה את ישראל על חמצו. פרש"י בשהרהינו אצלו כו' ורבים תמהו דבש"ס מסיק דבעי' נמי מעכשיו דגוי מישראל לכ"ע לא קני משכון ולע"ד ליישב דהנה לכאורה סברת רש"י נכונה דא"נ לא קני משכון מ"מ סגי בהרהינו לפמ"ש הרמב"ן במלחמות ה' דבמטלטלין דמחוסרי גובייני מודה אביי לרבא ע"ש וא"כ איכא למימר נמי בהיפוך ע"כ לא פליג רבא ואביי אלא בקרקע דנהי דכל היכי דאיתא ברשותיה איתי' מ"מ מחוסרי' גובייני קצת מיהת הוי משא"כ מטלטלי' והרהינו דלא מחוסר גובייני טפי מקרקע כמבואר בגיטין פ' השולח ל"ז א' דמשכון מטלטלי' עדיף מהלוהו ואינו דר בחצרו ע"ש ותבין בכה"ג מודה רבא דלמפרע הוא גובה והשתא לא הוי צריך הש"ס לשינויי דאמר ליה מעכשיו אלא הרהינו לחוד ולא פדאו לבסוף מהני וברייתא דלכ"ע עובר מיירי בפדאו לבסוף וגוי מישראל לא קני משכון וי"ל אה"נ הו"מ לשנויי הכי אלא דלכאורה זה תלי' בלא"ה בפלוגתא אי אמרינן יש ברירה או אין ברירה ולמ"ד אין ברירה לא מהני מה שהוברר למפרע דהיה שלו לכן מוקי ליה במעכשיו דלא שייך ברירה במעכשיו לשיטת רש"י בגיטין כ"ה ב' ע"ש והנה לדינא קי"ל בדרבנן יש ברירה וס"ל לרש"י דהך דמשנתינו דרבנן היא שהרי אחה"פ קנסא בעלמא הוא ולכן לא בעי' מעכשיו וא"ש. ובזה נ"ל ליישב הרמב"ם שהשמיט סיפא דמתניתין ישראל שהלווה כו' (גם הרי"ף השמיטו) דהנה הרמב"ם התנה דבעי' הגיע זמנו קודם הפסח וגם מעכשיו משום אסמכת' והק' עליו דהא הש"ס אמר דלאביי ניחא דאמר למפרע הוא גובה והיינו ע"כ בהגיע זמן אחה"פ דשייך למפרע גובה ולע"ד דגם הרמב"ם מודה דש"ס דילן מיירי מהגיע זמן אחר הפסח ולטעמי' אזל דפליג ארש"י דגיטין הנ"ל וס"ל דמעכשיו לא מהני לענין ברירה מידי וא"כ היה קשה לו מאי מהני שינויי הש"ס הא עכ"פ קי"ל בדאורייתא אין ברירה וס"ל כיון דקנס דאחר הפסח תלי' בדאורי' אי עבר בל יראה א"כ ה"ל דאורי' דאין ברירה וצ"ל דהש"ס משני עכ"פ למ"ד יש ברירה דהא פלוגתא דתנאי היא אבל למ"ד אין ברירה אה"נ דליתא למתני' והיה קשה לו מ"ט לא מוקי למשנתינו בהגיע זמן קודם הפסח ויהיה א"ש לכ"ע ועכצ"ל משום דא"כ סיפא ישראל שהלוה לנכרי כו' למה פשיטא לא יהיה אלא פקדון בעלמא אעפ"י שכ' תוספות דמתני' איירי בלא קבל אחריות מה בכך הא כבר הגיע זמנו ולא פרעו דממילא אחריותו עליו וא"כ סיפא למ"ל אע"כ משנתינו בהגיע זמן אחה"פ איירי אע"ג דבתוספתא קתני להדיא הגיע זמן קודם הפסח ואפ"ה מביא נמי סיפא ישראל שהלוה י"ל התוספתא אפשר עדיין לא השמיענו כזאת דקבלת אחריות הוי כשלו והנה הרמב"ם דפסק אין ברירה א"כ ממילא ליתא לדמתני' כלל רק בהגיע זמן קודם הפסח מייתי רישא דמתני' אבל סיפא משנה שא"צ היא ומזה הטעם השמיטו הרי"ף והרמב"ם פלוגתת אביי ורבא משום למאי דקי"ל בדאורייתא אין ברירה א"כ א"נ אמרינן למפרע הוא גובה מ"מ אי אקדיש מלוה לא מהני:

בגמרא אמר ליה רבינא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב כו' אמאי קאמר רב קדירות בפסח ישברו. ויש לדקדק דמאי קושיא דילמא הא דאמרינן התם דהוסק התנור שרי היינו משום שע"י היסק אף ע"ג דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו אפ"ה לא נשאר ביה אלא משהו ומשו"ה שרי דהאי תנא סבר דאפילו מין במינו בס' משא"כ לרב דבמינו במשהו משו"ה ישברו דלא מהני בהו היסק אם יבשל במינו דאכתי משהו מיהא איכא. והנלע"ד דבלא"ה בליעת התנור מעיקרא לא נשאר בו אלא משהו כיון שהוסק לאחר הטישה ומשום האי משהו כל הפת אסורה אפ"ה כשהוסק כדי ללבנו שרי שפולט האי משהו שבלע אם כן מקשה שפיר מקדירות אמאי ישברו ליתכשר ע"י היסק כנ"ל ודו"ק:

במשנה עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה. ולכאורה דמשנה זו נמי לא מיתוקמא אלא כר"ש כדמוקמינן מתניתין דרישא כוותיה דאי לר"י אפילו חמץ של עכו"ם ממש אסור בהנאה כ"ש הכא דעיקר החמץ הוא של ישראל אלא דיש לדקדק אהא דקתני דמותר בהנאה טפי הו"ל למיתני מותר אפילו באכילה דבשלמא מתניתין דלעיל דקתני ברישא חמץ של ישראל אסור בהנאה משו"ה קתני סיפא איידי דרישא משא"כ הכא לא שייך לומר דקתני רישא איידי דסיפא ועוד דכחא דהתירא עדיף ואפשר דכולה בבא דמתניתין דהכא קתני בלישנא דהנאה איידי מתניתין דרישא לעיל. ועוד נראה לי דכיון דמיתוקמא מתניתין כר"ש דעיקר חמץ לאחר הפסח אינו אלא משום קנסא אם כן לא שייך הכא ענין איסור אכילה כלל דכיון דמסקינן לקמן דאיירי הכא בשישראל הרהינו אצל העכו"ם ואמר ליה מעכשיו וא"כ ע"כ מיירי נמי שלא בא לידי פדייה וא"כ החמץ הוא של עכו"ם ממש ולא שייך למיקנסיה דעכו"ם לאו בר קנסא הוא ועוד דסוף סוף יקנה הישראל אותו החמץ כיון שאינו יודע שהישראל הרהינו אצלו אע"כ דעיקר רבותא דלא קנסינן לישראל שהוא בעל המשכון שיפדנו קודם הפסח ויבערו דאל"כ אלא שישקענו ביד העכו"ם סד"א דאסור שהרי הוא כנהנה מן החמץ לפטור את חובו קמ"ל דאפילו הכי שרי כיון שהעכו"ם כבר קנאו קודם הפסח בשעת הלואה כיון דאמר ליה מעכשיו כן נראה לי ודו"ק:

בגמרא איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה כו' ופרש"י ב"ח ששיעבד נכסיו שאם לא אפרע כו'. נראה דמה שהוצרך רש"י לפרש כן דאיירי ששיעבד לו בפי' אף ע"ג דעיקר פלוגתייהו דאביי ורבא היינו לענין קרקעי דשייך בהו טריפת לקוחות ומכירה ואם כן הא קי"ל דאחריות ט"ס הוא משום דמדינא ממילא גובה ממשעבדי מדאורייתא או מדרבנן מ"מ ע"כ משמע ליה לרש"י דע"כ איירי בשיעבד בפי' דאל"כ היה במשמע דאביי דאמר למפרע הוא גובה היינו משום שיעבודא דאורייתא ומשו"ה ברשות המלוה קיימי לאלתר בשעת הלואה ולרבא היינו משום דסבר שיעבודא דרבנן ומשום נעילת דלת ואם כן ממילא דמכאן ולהבא הוא גובה דתו ליכא נעילת דלת כלל ובאמת נראה דבהך פלוגתא דשיעבודא דאורייתא איפכא שמעינן להו לאביי ורבא בפ' הניזקין דף נ' כמ"ש התוספות שם בד"ה כיון דדינא מדאורייתא בעידית ע"ש שכתבו דלרבא שיעבודא דאורייתא ולאביי שיעבודא לאו דאורייתא (וע"ש בחידושינו באריכות) ועוד דבפ"ק דערכין מסיק הש"ס דהך מילתא דשיעבודא דאורייתא או דרבנן פלוגתא דתנאי היא ורבא גופא דמסיק לה התם ואם כן לא א"ש הא דבעינן למימר בשמעתין לימא כתנאי ודחה לה. ועוד דלפ"ז לא שייך הך מילתא כלל אלא בישראל שהלוה לישראל משא"כ בעכו"ם שהלוה ליכא מ"ד שיעבודא דאורייתא וכ"ש דלא שייך לומר שהוא מדרבנן ומשום נעילת דלת משו"ה הוצרך רש"י לפ' דאיירי בשיעבד לו בפירוש ורש"י לשיטתו שכתב בכמה דוכתי דבכה"ג כ"ע מודו דשיעבודא דאורייתא מדין גמור ואם כן י"ל דאפילו בעכו"ם נמי שייך הך מילתא כמו שאבאר עוד לקמן כן נראה לי ועיין עוד בחידושינו פרק הכותב ובפרק השולח ושם כתבתי באריכות בענין עיקר מימרא דרבא בהא דקאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד אי מודה בה אביי או לא ותליא במחלוקת רש"י ותוספת ע"ש שהארכתי בזה שנוגע לסוגיא דשמעתין ודוק היטב:

(ל ע"ב תוספות) ד"ה התורה וכו' דמידייתי בחוץ וכו'.—נראה מדבריהם דשאר כלים לא מידייתי בחוץ (עי' מהרש"א ומהר"ם), וזה סותר את המציאות, כי על פי הנסיון נודע, שאם ימלאו מים קרים במוליאר של מתכת מיד דופניו מזיעין מבחוץ. לכך נראה לפרש כאן "דחזינן להו דמידייתי", שאף כלי קוניא אוכמי וחיורי דשיעי שעוביין מחרס ואבר (לפי רש"י) מ"מ הן מזיעין מבחוץ כשאר כלי חרס או כלי מתכת, וכיון שמזיעין אסורין, שהתורה העידה על כלי חרס וכו'. אבל ביומא (עח א) מבואר דכלי כסף לא מידייתי (ע"ש). ועי' תוספתא מכשירין רפ"ב (ומובא בר"ש שם פ"ג מ"ב): א"ר יוסי בד"א בכלי חרס אבל שאר כל הכלים אינן שואבין. ועי' ירושלמי ערלה פ"ב ה"ח [סב ע"ג]: לא סוף דבר צלוחית אלא אפי' ספל (פי' "ספל" של מתכת וצלוחית של חרס) וכו'. אית לך מימר תמן בשסך מיכן ומצא בצד השני (פי' בתמיה דכלי מתכות לא מידייתי לחוץ). והנה חכמי הטבע יאמרו, כי בין כלי חרס ובין כלי מתכות אינן מוציאין את המים לחוץ, והזיעה אינה אלא אדי מים המצויין באויר שסביב הכלי שנתקררו.

טשין. לשון טח: מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי. ושמעינן דהיסק מועיל לכלי חרס קדירות בפסח אמאי ישברו יסיקם ויתלבנו: א''ל. רב מוקים ליה לההוא דקתני עד שיוסק דמשמע הא הוסק שרי בתנור של מתכת אבל של חרס התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם: חייס עלייהו. ואי שרית ליה על ידי היסק פנים מורה היתירא וסמיך אהיסק בחוץ: בוכיא. כלי שהוא מרעפים שקורין טיילי''ש ואופין ומטגנין בו ככר: לדידי חדתא עבדא. לצורכי עושין סכינים חדשים: למר אפשר ליה. שהרי עשיר אתה: קתייהו בטינא. להגן עליהם שלא ישרפם האור: והלכתא. לא צריך לאותבינהו בנורא אלא פרזלייהו כי קתייהו נמי סגי להו בהגעל' ברותחין: עץ פרור. שמגיסין בו הקדרה: כבולעו כך פולטו. כבולעו מתוך כלי ראשון כך פולטו בכלי ראשון: קונייא. פלומי''ר בלע''ז ושל חרס הוא וטוח באבר: ירוקי. עשויין מקרקע שחופרים ממנה צריף אלו''ם בלע''ז והוא עז ובולע לעולם: ה''ג ירוקי לא תיבעי לך דודאי אסירי דמצרפי ובלעי. דמצרפי צריף: קרטופני. בקעים: כי תיבעי לך דשיעי. שהן חלקים: דמידייתי. פולטין המשקין מדופנן החיצון ובלע''ז טרשטדט''ש וכיון דמידייתי ודאי בלעי והואיל ובלעי שוב אינן פולטין שהתורה העידה על כלי חרס שכיון שבלע אינו יוצא מידי דופיו לעולם שהרי בכלי עץ ומתכות כתב לך ישטף תעבירו באש ומורק ושוטף אבל בכלי חרס ישבר: חמץ. תשמישו ע''י חמין כל השנה אבל יין נסך לא נשתמש בו אלא צונן: בית חרוסת. כלי שנותנין בו חומץ וכל דבר שיש לו קיהוי ורגילין ליתן בו קמח ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי ולשון חרוסת קיהוי אייגירו''ש בלע''ז: בית שאור. כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור ונותנתו בעיסה ופעמים שהוא שוהה שם בלילה: אגני. עריבות מיי''ץ: מתני' נכרי שהלוה את ישראל. מעות על חמצו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר בהנאה ולקמיה בגמרא מוקי לה כשהרהינו אצלו בביתו ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה ומחוסר גוביינא נמי לא הוה שהרי אצלו נתון איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה: ישראל שהלוה את הנכרי כו'. נמי כיון דהרהינו אצלו ומטא זמניה ולא פרעי' מההיא שעתא דאוזפיה קם ליה ברשותיה: גמ' בעל חוב. המלוה את חבירו ושיעבד לו נכסיו שאם לא אפרע לך עד יום פלוני גבה מנכסי והגיע זמן ולא פרע: אביי אמר למפרע הוא גובה. גבייתו שגבה עכשיו איגלאי מילתא דמשעה שהלווהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו: ורבא אמר. אינן בחזקתו אלא מיכן ולהבא ולקמיה מפרש למאי נפקא מינה: כל היכא דאקדיש לוה. נכסיו בתוך הזמן: או זבין לוה. מוכרן לאחרים: כולי עלמא לא פליגי. אפילו לרבא דאמר עד עכשיו היו ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואף על גב שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר (ויקרא כז) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו: דאתי מלוה וטריף. מן הלקוחות בחנם:

והלכתא אידי ואידי ברותחין. תימה דתניא בתוספתא דע''ז הסכין והשפוד והאסכלא מלבנן באור ובפרק קמא דחולין (דף ח: ושם) אמר כגון שליבנה באור אלמא צריך ליבון ותירץ ר''ת דאמר בירושלמי דמיירי בסכינים ארוכים שצולין בהם בשר דומיא דשפוד וכן ההוא דחולין ועוד יש לחלק בין התירא בלע ובין איסורא בלע כדמחלק רב אשי בשילהי מסכת ע''ז והא דמצריך להו רב אשי הכא ליבון מחמיר על עצמו היה: התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם דכתיב ביה ישבר. וא''ת תיפוק ליה דחזינן להו דמידייתי והיינו אחר הגעלה דאי לפני הגעלה שאר כלים נמי מידייתי וי''ל דלעולם מיירי קודם הגעלה וכמו שפ''ה בע''ז (דף לד.) דמידייתי בחוץ וכיון דמידייתי מבחוץ בלעי טפי וא''ת והלא יוצא מידי דופיו ע''י כבשונות דבזבחים בפ' דם חטאת (דף צו. ושם) פריך וליהדרינהו לכבשונות ואמאי קדירות במקדש ישברו ומשני לפי שאין כבשונות בירושלים הא יש כבשונות שרו בחזרה לכבשונות וכן לעיל אמר (אבל) קדירה לא דלמא חייס עלה הא לאו הכי שרי קדירות בהיסק מבפנים וכן אמר אי מליא גומרי שפיר דמי ואור''ת דזה לא חשיב יוצא מידי דופיו דכיון שהסיקו נעשה ככלי חדש שכן דרך כלי חרס כשעושין אותו נותנו אותו בכבשן להסיקו וא''ת והיכי מייתי ראיה מדכתיב ישבר דילמא גזירת הכתוב הוא דאפי' תלאו באויר התנור בעי התם רבא בר חמא אי קפיד רחמנא אבישול בלא בלוע או לא וי''ל דלכלי נחושת מועיל שטיפה ומריקה אפילו בבישול ובלוע א''כ מה שהקפיד בכלי חרס אבישול בלא בלוע היינו לפי שעשאו כבישול וכבלוע ולר''ת יש להקשות תנור שנטמא אמאי חולקין לשלשה כיון דחשיב כאחד ליעבד ליה היסק ותו לא ונראה לרשב''א דמיירי בקדרה שאין דרכה להסיק כשמחזירין אותה לכבשונות אז פנים חדשות באו לכאן אבל תנור כל שעה ושעה מסיקו מבפנים ולאו כפנים חדשות דמי וצריך שבירה: