פסחים ל ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - א

אמר רבא: הלכתא, חמץ בזמנו שנתערב בהיתר, בין אם נתערב במינו, בין שלא במינו, ^[1] אסור ^[2] אפילו במשהו ^[3]! ואף אם אינו נותן טעם ברוב ההיתר, אינו ^[4] בטל ^[5] ברוב ^[6]. והיינו כרב, דמין במינו לא בטל בכל איסורין שבתורה.

אבל חמץ שלא בזמנו, בין אם נתערב במינו, בין אם נתערב שלא במינו, הרי הוא מותר! ואף אם יש בו כשיעור נתינת טעם בתערובת כולה. משום דהלכה כרבי שמעון, דחמץ לאחר הפסח מותר.

ותמהינן: ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא: אף רבי שמעון דסבר דחמץ שעבר עליו הפסח מן התורה, מכל מקום הוא אסור מדרבנן. משום דקנסא קניס בו, הואיל ועבר עליו ב"בל יראה".

ומשנינן: הני מילי דהוא אסור משום קנס, בחמץ שהוא בעיניה. אבל חמץ שעל ידי תערובת [שכבר אינו בעין], לא קנסו בו ^[7]. ואפילו אם עבר עליו ב"בל יראה" כשעדיין היה בעינו, אם לאחר מכן נתערב בהיתר, הרי הוא מותר לאחר הפסח ^[8].

ואזדא בכך רבא לטעמיה, משום דפסק הלכה כרבי שמעון בחמץ שעבר עליו הפסח.

דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקא שבעה יומי דפסחא, ^[9] אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא! שלאחר שעבר הפסח, התיר רב נחמן לקנות חמץ מבני החייל הנכרים. והיינו משום דמן התורה הוא מותר. ולא קנסו חכמים אלא בחמץ של ישראל, משום שעבר עליו ב"בל יראה". אבל בחמץ של נכרי לא גזרו. מה שאין כן לרבי יהודה, דחמץ שלא בזמנו אסור מן התורה, אף חמץ של נכרי הוא בכלל איסור זה.

אמר רב: קדירות של חרס שנתבשל בהן חמץ, בהגיע הפסח ישברו! ואזיל רב לטעמיה, דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה מן התורה. וכן סבר, דאף משהו איסור בטל ברוב היתר, אם הוא ממינו. הלכך, אסורות הקדירות בשימוש לאחר הפסח, משום החמץ הבלוע בתוכן. ואם ישוב ויבשל בהן, יתערב חמץ זה בתבשיל, ויאסרנו ^[10].

ואף שטעמו של האיסור הבלוע בכלי נפגם לאחר שעבר עליו מעת לעת, הרי הוא אוסר את תערובתו. משום דסבר רב, "נותן טעם לפגם" אסור ^[11].

ומקשינן: ואמאי ישברו? לישהינהו [יניחם] לקדירות עד אחר הפסח, וליעביד [יבשל] בהו תבשיל שהוא לא ממינן של בליעות החמץ שבהן! שהרי לא אסר רב חמץ במשהו לאחר הפסח, אלא כשנתערב עם מינו. אבל כשנתערב שלא במינו, מודה רב שהוא בטל ^[12], אם אין בו בנותן טעם ^[13]. ולא גזר לאחר הפסח על שלא במינו, אטו מינו.

ומשנינן: אסור להשהותן אף כדי לבשל בהם דבר שאינו ממין החמץ, משום גזירה דלמא אתו למיעבד בהו תבשיל שהוא במינו של החמץ ^[14].

[ואף שעל תערובת שלא במינו לא גזר, התם היינו משום שלא שכיח שיתערב לו חמץ. תוספות].

ושמואל אמר: הקדירות לא ישברו בפסח. אבל [אלא] משהי להו עד לאחר זמנו של איסור החמץ, ועביד בהו בישול לאחר הפסח, בין בתבשיל שהוא ממינו של החמץ, ובין שלא במינו! משום דסבר כרבי שמעון, דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור מן התורה. ואף חכמים לא קנסו בו אלא כשהוא בעינו, ולא כשהוא מעורב בהיתר.

ואזדא שמואל לטעמיה. דאמר שמואל לאחר הפסח להנהו דמזבני כנדי [מוכרי קדירות]: אשוו זבינייכו אכנדיכי [אל תייקרו את מחיר הקדירות]. ואי לא תצייתו לי, דרשינא לכו כרבי שמעון! כלומר, אדרוש כנגדכם שהלכה כרבי שמעון בחמץ שלא בזמנו, שהוא מותר מן התורה. וממילא יותרו לאחר הפסח הקדירות הישנות שנשתמשו בהם קודם הפסח בחמץ, ולא ימצאו קונים לקדירות החדשות.

אלמא, לרבי שמעון מותרת תערובת חמץ שעבר עליו הפסח, אף מדרבנן.

ותמהינן: מדוע רק איים עליהם שידרוש כרבי שמעון? ולידרוש להו כן למעשה. דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה, כדאמרן לעיל. ולדעתו, קדירות בפסח לא ישברו, אלא הן מותרות בשימוש לאחר הפסח.

ומשנינן: אותו מקום, אתריה דרב הוה. ורב סבר, "קדירות בפסח ישברו". משום דאית ליה כרבי יהודה, דחמץ לאחר זמנו אסור מן התורה. הלכך לא פסק שם שמואל כרבי שמעון.

ההוא תנורא, דטחו ביה טיחיא [תנור שמרחו אותו בשומן בקרקעיתו], והשומן נותן טעם בפת הנאפית בו - אסרה רבא בר אהילאי למיכליה לריפתא [לאכול את אותה הפת]. שכיון שהשומן נבלע בה ונותן בה טעם, אסור לאוכלה עם מאכל חלב משום איסור בשר בחלב ^[15].

ולא רק בחלב אסרה. אלא אפילו לאוכלה במילחא [במלח] אסורה היא לעולם. גזירה דלמא אתי למיכליה בכותחא [מאכל שיש בו גבינה].

[ולאו דוקא לאוכלה במלח אסר. אלא אפילו כמות שהיא, בלא שום דבר אחר. ונקט "במילחא", משום שאין דרך לאכול פת בלא מלח או לפתן].

מיתיבי: תניא: אין לשין את העיסה בחלב. ואם לש אותה בחלב, כל הפת כולה אסורה. מפני הרגל עבירה! לפי שהוא עלול לאוכלה עם בשר, ולהכשל באיסור בשר בחלב.

הערות

^[1] ולטעם הרמב"ם והרמב"ן [הובא בהערה 4] לכאורה קשיא, אמאי באינו מינו לא בטיל? והרי דבר שאין לו מתירין לא בטל, זה דוקא אם הוא במין במינו. אבל באינו מינו בטל. וכבר עמד הרמב"ם על זה, שם הלכה יב. וכתב: ואל תתמה על חמץ בפסח, שהתורה אסרה כל מחמצת. ולפיכך החמירו בו כמו שביארנו!

^[2] ודוקא באכילה אסור אף במשהו. אבל לענין איסור הנאה, הרי הוא בטל ברוב. ר"ן. וכן כתב הרמב"ן בעבודה זרה, עד א.

^[3] ובתוספות הובאה דיעה, דלא גרסינן "במשהו". אלא פסק רבא לגמרי כרבי יוחנן, דאף בזמנו אין אוסר אלא בנותן טעם. והא דלא קאמר רבא להדיא דהלכה כרבי יוחנן, משום דלא תימא דדוקא שלא בזמנו הלכה כוותיה.

^[4] ודוקא בפסח גופו לא בטל. אבל בערב פסח משש שעות ולמעלה, הרי הוא בטל כשאר איסורים. ואף שהוא כבר אסור מן התורה, מכל מקום אין בו חומר כרת. רא"ש. וכן כתבו התוספות בעבודה זרה סו ב. והמהר"ל כתב, דלפי זה אף חמץ נוקשה שאינו בכרת נמי בטל בששים. ויעוין במגן אברהם סימן תמז סק"ה. אבל הר"ן כתב דאף בערב פסח לא בטיל. שהרי אף אז אסור מן התורה באכילה. [וצריך עיון, אם ניתן לומר כן אף להמבואר בתוספות לעיל כח ב, דאיסורו הוא משום עשה ד"תשביתו"]. וכתב המגיד משנה בפרק א הלכה ה, דלטעם הרמב"ם והרמב"ן דלא בטיל משום דהוה דבר שיש לו מתירין, שייך האי טעמא אף משש שעות. אבל הכסף משנה שם כתב, דאין זה אלא כשנתערב במינו. אבל כשנתערב בשאינו מינו, אף להרמב"ם אינו אוסר במשהו אלא משום חומר דחמץ. ואין זה אלא בפסח גופו. וכן מדויק מלשון הרמב"ם שם. ויעוין במקור חיים סימן תמז שכתב, שאף טעם "יש לו מתירין" לא שייכא אלא בפסח גופו.

^[5] ואם נתבטל לפני זמן איסורו ברוב היתר, מותר אף בפסח. ולא אמרינן דכשהגיע זמן איסורו, הרי הוא חוזר וניעור. טור ריש סימן תמז. וכן היא דעת הרא"ש. והמגיד משנה הוכיח מהרמב"ם בסוף פרק ד, דלית ליה הכי. אלא אף אם בטל קודם הפסח, הרי הוא חוזר וניעור בפסח. ויעוין באבני נזר סימן שנה, שכתב דלשיטתייהו אזלי. להרא"ש דכתב בטעמא דמילתא, דהוא משום חומר דחמץ, אין זה אלא בפסח גופו. אבל משש שעות ולמעלה הרי הוא בטל. וכיון שבטל, שוב אינו חוזר וניעור. אבל להרמב"ם, דטעם הדבר הוא משום דיש לו מתירין, אף משש שעות ולמעלה לא בטיל. וקודם שש שעות הרי הוא עדיין היתר גמור, ובלאו הכי לא שייך בו ביטול. שהרי היתר בהיתר לא בטיל. ואין שייך לדון בו משום ביטול, אלא רק משש שעות. ואז שוב אין נוהג בו ביטול. [ויעוין בהערה 4 בשם הכסף משנה, דאף להרמב"ם, קודם הפסח הוא מתבטל]. וכבר נרמז כן בדברי המהר"ם חלאווה. דכתב, שלא נתבטל המשהו מעולם, אלא דאכתי לא מטי זמן איסורו. וכן כתב הפרי חדש בסימן תמז מדנפשיה. וכבר השיג עליו המקור חיים, דלאחר שעה ששית יש לו להתבטל. שהרי אז כבר חשיב כאיסור בהיתר. ויעוין בחתם סופר סימן קז. והכריע הרמ"א שם, דבתערובות של לח בלח, אינו חוזר וניעור. אבל בתערובת יבש ביבש, אף אם נתבטל קודם הפסח, הרי הוא חוזר וניעור בפסח.

^[6] ושיטת רש"י היא [בעבודה זרה עד א], דדוקא לח בלח לא בטל. אבל יבש ביבש בטל, ואפילו חד בתרי. ומשליך האחד, והשאר מותר בהנאה. והרא"ש שם התיר הכל, ואפילו באכילה. ודוקא לח בלח שבשאר איסורים הוא בנותן טעם, החמירו בו בחמץ שיאסור אפילו במשהו. והרי"ף שם כתב, דאף בתערובת יבש ביבש אוסר החמץ במשהו.

^[7] ודוקא אם נתערב ממילא. אבל אם עירבו במזיד לא התירו רבא אף לאחר הפסח. ודלא כמו שכתב רבינו יונה. רא"ש. ונראה דפליגי בטעמא דלא גזרו בתערובת. האם הוא משום שהשאירו את דין ביטול ברוב על כנו. ומדין ביטול מותרת התערובת. או דמעיקרא לא קנסו בתערובת. שאם מדין ביטול הוא, לא מהני היכא דביטלו במזיד. [יעוין בהערה 8]. חידושי רבי שמואל.

^[8] וכתב הר"ן, דאם נתערב בפסח, או קודם הפסח בענין שעוברים עליו ב"בל יראה", וכגון בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אסור הוא לאחר הפסח. אבל אם נתערב לאחר הפסח, בכל גוונא מותר. ובלבד שירבה עליו ההיתר. [ולאו מדין ביטול אתינן עלה. אלא מעיקרא לא קנסו חכמים אלא כשהוא בעין. מקור חיים]. והטור בסימן תמז כתב, דאף לאחר הפסח אינו מותר אלא מדין ביטול. ובעינן ששים, בין במינו ובין שלא במינו. ויעוין במגן אברהם שם סקמ"ד, שתמה טובא על שיטתו מסוגיין. שהרי קאמר רבי יוחנן "חמץ בזמנו בנותן טעם, ולאחר זמנו מותר". ולאחר זמנו, שוים רבא ורבי יוחנן. ותרוייהו התירו משום דאית להו כרבי שמעון. ואי בעינן ס', מאי איכא בין זמנו לאחר זמנו?

^[9] ולאו דוקא נקיט "שבעה יומי". שהרי אף באחרון של פסח אסור החמץ בהנאה [ויעוין במגן אברהם תסז סקי"ד]. וכן אסור למוכרו, משום איסור מקח וממכר ביום טוב. רש"ש.

^[10] ולכאורה קשה מסוגיין על הפוסקים שכתבו, דאיכא "בל יראה" אף בהיתר הבלוע בו טעם חמץ. דלפי זה, ישברו הקדירות משום "בל יראה" דאיכא בטעם החמץ שבהם. וצריך לומר, דאין זה אלא כשטעם החמץ בלוע באוכל היתר, דאז נהפך כל האוכל לחפצא דחמץ מחמת טעמו. אבל כשהוא בלוע בכלי לא שייך האי טעמא. קהלות יעקב. ויעוין שם עוד באריכות דבריו.

^[11] רש"י. ובעבודה זרה סח ב מספקא לן בדעת רב, אי סבר דנותן טעם לפגם אסור, או מותר. וכתבו התוספות, דאף אי נותן טעם לפגם מותר, אין זה אלא בדיעבד. אבל לכתחלה אסור לבשל בקדירה זו. דגזרינן באינה בת יומה, אטו בת יומה. ורש"י מיאן בזה, משום שבלאו הכי מחויב להמתין עד אחר הפסח. ואז לעולם לא תהיה הקדירה בת יומה. הלכך לא שייכא הכא הך גזירה. מהר"ם חלאווה. עוד כתבו, דלא מספקא לן, אלא בדבר שטעמו פגום אף כשהיה בעין. אבל בקדירה, אין נפגם הטעם אלא מחמת ששהה בדופני הכלי. ויש שכתבו, דחמץ בפסח אוסר אף בנותן טעם לפגם. שלא התרנו טעם לפגם אלא כשהאיסור הוא מחמת נתינת טעם. אבל חמץ שאוסר במשהו אף בלא נתינת טעם, אין הבדל בין אם הוא משביח אן פוגם. והובאה דיעה זו בתוספות, עבודה זרה סו א.

^[12] ותימה, הא אף אי ליכא בקדירה אלא משהו, מכל מקום אסור לבשל בה. שהרי אין מבטלים איסור לכתחלה. ויש לומר, דהכא איכא תרתי לטיבותא. גם הוי נותן טעם לפגם. וגם אינו אלא משהו. ולפי זה צריך לומר דאזלא הגמרא כהצד דאית ליה לרב דנותן טעם לפגם מותר. ור"י תירץ, דהכא חשיב כדיעבד. שהרי אם לא נתיר לבשל בה, יהיה דינה להשבר. תוספות. והרמב"ן תירץ, דכיון דבשעה שבלעה הקדירה מטעם החמץ עדיין היה החמץ מותר, וגם אין בו השתא אלא טעם בלבד ואינו בעין, מותר לבטלו לכתחלה. [וצריך עיון, הא כתב הרמב"ן במלחמות ה' [לקמן ל ב הערה 4] דחמץ קודם פסח לא מיקרי היתר. ויעוין בפרי חדש סימן תנב סק"א שהרגיש בזה].

^[13] וצריך עיון, למה לא יאסר התבשיל בנותן טעם. והרי קיימא לן, דקדרה שבלעה מאיסור משערינן את האיסור בשיעור כל הקדירה. ובעינן ששים כנגד כולה. וכתבו תוספות, דלא חשיב החמץ הבלוע בה אלא כמשהו בלבד. לפי שאין רגילות להשתמש הרבה ביחד. ופירש הפני יהושע בכונתם, דאיסור חמץ כחוש מטבעו, ואין בליעת טעמו נרגשת בקדירה. ויש מן הראשונים שתירצו, דלעולם יש להתיר משום נותן טעם לפגם. ודוקא בפסח דאסור אף במשהו [או אף לאחר הפסח במין במינו, אליבא דרב], הרי הוא אוסר אף בטעם פגום. והוא על פי שיטת התוספות בעבודה זרה [יעוין בהערה 11]. והרמב"ן תירץ, דאף דכלי חרס אינו יוצא מיד דפיו לעולם, מכל מקום על ידי שטיפה בחמים כבר לא נותר בו כשיעור נותן טעם, אלא משהו בלבד.

^[14] ואכתי צריך עיון, למה ישברו? הרי יכול למוכרם לנכרי. ובכהאי גוונא אינו נהנה מהחמץ הבלוע, אלא מגוף הקדירה שהיא היתר. ולכאורה נראה מזה שאף גוף הקדירה נעשית חפצא דאיסור הנאה, מחמת הטעם הבלוע בה. ויעוין בשפת אמת שהאריך בזה.

^[15] תימה, וליכליה בכותח. דהא נותן טעם בר נותן טעם הוא. וקיימא לן דנ"ט בר נ"ט דהיתרא, מותר. וכדאיתא בחולין קיא ב, דגים [רותחים] שעלו בקערה [שנתבשל בה בשר], מותר לאוכלם בכותח. משום שטעם שני הוא בלבד. שהבשר נתן טעם בקערה, והקערה נתנה טעם בדגים. וטעם הבשר היתרא הוא, כל זמן שלא נתערב בחלב. מיהו לפירוש רש"י שם, לא קשיא. דדוקא בקערה שלא נתבשלו בה מותר. לפי שאין בולעים כל כך ממנה. אבל אם נתבשלו בקדירה שנתבשל בה בשר, אסורים לאוכלם בחלב, אף דהוי טעם שני [ודוקא בטעם שלישי מותר. ראשונים]. ואי לא נימא כן, צריך לתרץ, דהפת אסורה בחלב, משום שאי אפשר לקנח את השומן שעל חרס התנור. ואינו טעם בלבד, אלא חשוב כבשר בעין. וכשנבלע בפת, טעם ראשון הוי, ולא נ"ט בר נ"ט. תוספות.

אמר רבא: הלכתא [הלכה] פסוקה במחלוקת זו שחמץ בזמנו, בין שנתערב במינו בין שנתערב שלא במינו — אסור אפילו במשהו, כשיטתו של רב. שלא בזמנו, בין נתערב במינו בין נתערב שלא במינו — מותר אפילו בנותן טעם, כשיטת ר' שמעון שחמץ שעבר עליו הפסח מותר.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רבא הכי [כך] שלשיטת ר' שמעון מותר חמץ לאחר זמנו? והאמר [והרי אמר] רבא עצמו כי ר' שמעון קנסא קניס [קנס קנס] ואסר בהנאה חמץ שעבר עליו הפסח הואיל ועבר עליו בימות החג ב"בל יראה" ו"בל ימצא"!

ומשיבים: הני מילי בעיניה [דברים אלה אמורים כשהחמץ בעינו], אבל על ידי תערובת — לא קנס, אף שהחמץ עדיין קיים. ומוסיפים: ואזדא [והלך] רבא בכך שפסק הלכה כר' שמעון לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית] רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא [כאשר היו יוצאים שבעת ימי הפסח] במוצאי החג אמר לן [היה אומר לנו] רב נחמן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא [צאו וקנו את החמץ של הגוים] שאפוהו באותו יום שהוא שביעי של פסח, הרי שסבר שחמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה.

א אמר רב: קדירות חרס שבישלו בהן חמץ בפסח ישברו, שהרי בתוכן בלוע משהו מן החמץ ואסור לבשל בהן שוב מפני טעם האיסור. ושואלים: ואמאי [ומדוע] החמיר כל כך? לשהינהו [שישהה] את הקדירות עד לאחר הפסח, וליעבד בהו [ושיעשה, יבשל בהן] שלא במינן, שהרי אף רב התיר חמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו לאחר הפסח! ומסבירים שלא רוצה לומר כן כי גזירה דילמא אתו למיעבד בהו [שמא יבואו לעשות לבשל, בהן] במינו, ויהא אסור בהנאה, ולכן גזר שישברו ולא יבואו לידי מכשול.

ושמואל אמר: לא ישברו קדירות אלו, אבל משהי להו [ישהו אותם] לאחר זמנו של פסח, ועביד בהו [ועושה בהם] בין במינו בין שלא במינו.

ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי [לאותם המוכרים קדירות] שהיו מפקיעים מחירי הקדירות לאחר הפסח: אשוו זביני אכנדיכי [השוו את המחיר על קדירותיכם] כלומר: אל תפקיעו את המחירים, ואי [ואם] לא תצייתו — דרשינא לכו [אדרוש לכם בפניכם] שההלכה היא כר' שמעון, שחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה, וישאירו כל העם את קדירותיהם ולא יקנו מכם כלל קדירות חדשות אחר הפסח.

ושואלים: ולידרוש להו [ושידרוש להם], דהא [שהרי] שמואל כר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא] כפי שנתבאר, ומדוע לא יפרסם ברבים שהלכה כמותו! ומשיבים: אתריה [מקומו] של רב הוה [היה], ולכתחילה אינו ראוי שידרוש ויפרסם במקומו של רב שלא כשיטתו, אבל כשראה שהם מפקיעים את המחירים איים עליהם שבכל זאת יפרסם הלכה זו.

ב מסופר: ההוא תנורא [תנור אחד] שטחו ביה טיחיא [בו שומן] של בשר ואפו בו לחם, ונבלע בו משהו משומן הבשר. אסרה [אסר] רבא בר אהילאי למיכליה לריפתא [לאכול את הלחם] אפילו במילחא [במלח] ולא רק בחלב לעולם אפילו כשיאפו בו פעם אחרת משום טעם הבשר שנבלע בו, דילמא אתי למיכליה בכותחא [שמא יבוא לאכול אותו עם כותח] תבלין שמעורב בו חלב, ונמצא אוכל בשר וחלב באחד.

מיתיבי [מקשים] על כך: שנינו אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש את העיסה בחלב — כל הפת כולה אסורה באכילה, מפני הרגל עבירה שמא יבוא לאכול את הפת עם בשר ונמצא אוכל בשר וחלב יחד. וכיוצא בו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava said: The halakha is that with regard to the prohibition against eating a mixture of leavened bread during its time of prohibition, i.e., during Passover, regardless of whether it is mixed with its own type or with another type, it is forbidden, even if any amount becomes mixed in, in accordance with the opinion of Rav. Not during its time of prohibition, but rather after the conclusion of Passover, regardless of whether the leavened bread was mixed with its own type or with another type, it is permitted, even when it gives flavor to the mixture. This is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who states that leavened bread owned by a Jew during Passover is permitted after Passover.

The Gemara asks: Did Rava actually say this, that according to Rabbi Shimon, leavened bread owned by a Jew on Passover is permitted after Passover? But didn’t Rava himself say that Rabbi Shimon imposed a penalty forbidding one from deriving benefit from leavened bread owned by a Jew during Passover, since he transgressed the prohibition it shall not be seen and the prohibition it shall not be found?

The Gemara resolves this challenge: This penalty applies only to leavened bread that is in its pure unadulterated form, but with regard to a mixture, no, one does not impose a penalty, even though the leavened bread is still extant. The Gemara adds: And Rava follows his line of reasoning, stated elsewhere, that indicates that he rules in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as Rava said: While we were studying in Rav Naḥman’s house, on the evening when the seven days of Passover had passed, he said to us: Go and buy leavened bread from the gentiles who baked it on that day, the last day of Passover. Based on this story, it is clear that he maintained that one may eat leavened bread that was owned by a gentile during Passover.

Rav said: Earthenware pots in which leavened bread was cooked during Passover should be broken, as some small quantity of the flavor of the leavened bread was absorbed into the pot. It is therefore prohibited to cook in them again, as the forbidden flavor of this leavened bread would be transmitted to the new food. The Gemara asks: And why was Rav so stringent with regard to these pots? Let him retain the pots until after the conclusion of Passover and prepare mixtures of another type of food in them. Even Rav maintains that when a small bit of leavened bread is mixed with another type of food after Passover, the mixture is permitted. The Gemara explains that he did not allow this due to a rabbinic decree that perhaps one will come to prepare a mixture of the same type in these pots, causing their contents to become prohibited. He therefore instructed that one destroy these pots in order to avoid this pitfall.

And Shmuel said: They need not be broken. Rather, he should retain them until after its time, i.e., the conclusion of Passover, and then he may prepare food of either the same type or another type in them.

And Shmuel follows his line of reasoning, stated elsewhere, as Shmuel said to the pot merchants, who would dramatically raise their prices after Passover: Level the prices for your pots. And if you do not bring your prices down, I will teach you that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, that one is permitted to derive benefit from leavened bread after Passover. This ruling would lead people to retain their vessels and desist from purchasing new vessels after Passover, and consequently the merchants would lose business.

The Gemara asks: Let him indeed teach this ruling to them, for Shmuel holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as was previously mentioned. As such, why did he not publicize his opinion on the matter? The Gemara answers: It was Rav’s locale, and therefore it would not be appropriate for Shmuel to publicly present a position with which Rav did not agree. However, when he saw the merchants raising their prices in an unfair manner, he nevertheless threatened to make his opinion on the matter public.

The Gemara recounts: There was a certain oven that they smeared with grease from meat, and consequently the flavor of meat was absorbed into it, and then they used it to bake bread. Rava bar Ahilai prohibited eating this bread even with salt, and not just with milk. This status would apply forever to bread baked in this oven, even during subsequent baking, lest one eat such bread with kutaḥ, a dairy-based seasoning, which would be a violation of the prohibition against eating meat with milk.

The Gemara raises an objection to this statement: It was taught that one may not knead the dough with milk, and if he did knead the dough with milk, then all of the bread is prohibited due to concern that he will commit a habitual transgression. As one habitually eats bread with meat, there is a concern that one will come to eat this bread with meat as well, unwittingly transgressing the prohibition against eating meat with milk. Similarly,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא הלכתא חמץ בפסח שהוא זמן איסורו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב לאחר הפסח שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון דהא רב ושמואל ור' יוחנן שלא בזמנו שלא במינו כולן שוין בזה שמותר.

ואקשינן ומי אמר רבא הכי והא רבא הוא דאוקים למתני' כר' שמעון דאמר אע"ג דסבר ר' שמעון דחמץ לאחר הפסח שרי קנס משום דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא ושני' אין ר' שמעון לעולם קניס לאחר הפסח מיהו לא קניס אלא היכא דאיתיה לחמץ שעבר עליו הפסח בעיניה אבל על ידי תערובות אפי' במינו לא קניס:

ואזדא רבא לטעמיה דאמר כי הוינא בי רב נחמן כי הוו נפקו יומי דפסחא הוה אמר לן פוקו אייתו חמירא דבני חילא מראין הדברים דחמירא דא דבני חילא ברשות ישראל הות ואע"ג דכדידהו הות דמיא הוה שרי רב נחמן דהא על ידי תערובות היא:

אמר רב קדרות בפסח ישברו חיישינן לשהויינהו לאחר הפסח ולבשל בהו שלא במינן גזרה דלמא אתי לבשל בהו במינן ושמואל אמר אחר זמנן מותר לבשל בהן בין במינן בין שלא במינן ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להני דמזבני כנדי פי' כנדי כגון אגני דפחרא אשוו זבינו כלומר מכרו בזול ולא תמכרו ביוקר ואי לא דרשינא לכו כר' שמעון דשרי בישינים לאחר הפסח בין במינו בין שלא במינן והאי דלא דרש להו דמשום אתריה דרב [הוה] ולא הוה בעי לאורוי קמיה רב וקיי"ל בהא כשמואל:

ההוא תנורא דטחיה בשומן של בשר אסריה (רבא) [רבה] בר אהילאי למיפא ביה פת לעולם אע"פ שמסיקין אותו חייש דלמא אתו למיכל הפת ההוא בחלב ומותבינן עליה אין לשין העיסה.

הא דאקשינן לעיל בקדרות לישהינהו לאחר זמנו וליעבד בהו שלא במינו. והוקשה בכאן מי יימר דהוו משהו ודילמא הוי נותן טעם כדאמרינן התם קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם ועוד אפי' הוי משהו הרי אין מבטלין איסורין לכתחלה. וי"ל דהכי מקשינן וליעבד בהו שלא במינן וליטעמינהו לקפילא ואי לית בהו נותן טעם לישתרו ואמאי ישברו התורה חסה על ממונן של ישראל.
ואינו מתחוור בכל עת להטעימן לקפילא דאתו בהו לידי תקל' ולהטעים לקפילא פעם ראשונה ושלא נחוש להן עוד אי אפשר דילמא פליט בחד זימנא טפי או שהתבשיל האחרון מועט מן הראשון וטעם האיסור ניכר בו יותר.
אבל י"ל שכלי חרס אע"פ שאינו יוצא מידי דפיו לעולם דבר ברור הוא שאם אדם מדיחו יפה ומקרקר ושוטפו בחמין ומפליטו יפה לא ישאר בו כדי נותן טעם ולהכי מקשי אמאי ישברו והרי יכול להשהותן לטהרן יפה ומותרין שלא במינן דמסתמא לא הוי בהו נותן טעם לעולם ואי משום אין מבטלין איסורין לכתחלה כיון דליתיה לאיסורא בעיניה מבטלין דמיא למאי דאמרי' במס' ביצה ה"מ דאיתיה לאיסוריה בעיניה אבל הכא מיקלא קלי איסורא.
ומיהו מסתבר' דה"מ בזמן דכי אישתמיש בהו לאו באיסורא אישתמיש בהו וכיון דמעיקרא היתירא הוה ובסוף היתירא הוה לאו מבטל איסור לכתחלה הוי והא דכתב רחמנא בנותר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מפני שאסור לשהותו לא שאוסר תבשיל אחר אפילו לכתחלה מדרבנן וכ"ש מדאוריית'.
ומיהו אי אישתמיש בקדרה באיסור א"נ קדרה של א"י אין הדין הזה נוהג בהן אלא לבשל אסור בהן לכתחלה ואם בישל בנותן טעם תדע דההיא פינכא דאימלח בה בשר' בי רב אמי ותברא ולא שרי ליה לאישתמושי בה לכתחלה והתם לאו משום גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינו עבד דהא רבי אמי תלמידיה דרבי יוחנן הוא דקאמר אפי' במינו בנותן טעם וקיי"ל נמי כוותיה ולא מצינו מתיר לבשל בקדרה של א"י לכתחלה.
ומפרקי' גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן דהוי במשהו וא"ת נותן טעם לפגם הוא מ"מ לכתחלה אסור וגזרינן דיעבד משום לכתחלה א"נ סבר רב נותן טעם לפגם אסור בקדרה דקסבר געולי מדין חדוש הוא ועשה בהן הכתוב גיעוליהן בשעת פליטה כשעת בליעה דהוה לשבח והכי טעמא דרבנן לקמן בפרק אלו עוברין ועוד אפי' פגומים מתחלה מספקא לן בפ' השוכר אי קסבר רב נותן טעם לפגם אסור.
ויש מפרשים וליעביד בהו שלא במינן משום דנותן טעם לפגם מותר ובשל ישראל כדיעבד דמי גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינן דמשהו אפי' לפגם אוסר'.
ודברים בלא טעם משובשים הם דלא חמיר משהו במינו מנותן טעם שלא במינו ואדרבא זה איסור תורה במשבחין וזה איסורו מד"ס ועוד דהוה לן לפרושי בגמרא להאי טעמ' ועוד מנ"ל דקסבר רב נותן טעם לפגם מותר בבשול קדרות ואפי' בכל הפגמין מספקא לן בגמ' בדרב כדכתיבנ' ועוד נותן טעם מנבילה שאינה ראויה לאכילה גמרינן לה במס' כריתות אלמא כיון שהיא פגומה ואינה ראויה לאדם מותר לאכלה מן התורה ואינה מטמאה בנבלה וכשהוא משהו האיך תאסור. ועוד א"כ לדברי האומר נותן טעם לפגם מותר במינן יאסר בכל האיסורין שבתורה אי קסבר במינן במשהו וכן בטבל ושאר האיסורין במשהו ודבר זה גורם לערבוב ושבוש בכל השמועות שבמס' ע"ג:

אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. וכתב הרי"ט ז"ל דלא גרסינן במשהו כרב ופסקו ר"ת ור"ז ז"ל דרבא בששים קאמר כר' יוחנן דהכי ס"ל בשאר איסורין כר' יוחנן אבל רבי' אלפסי ז"ל וכל הגאוני' ז"ל פי' דרבא במשהו קאמר וכן הכריע הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות ה' ואעפ"י שבכל איסורין שבתורה לרבא כר' יוחנן סבירא ליה י"ל דמחמיר בחמץ משום דכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל במינו מיהא וגזר שאינו מינו אטו מינו כרב וחמץ לדין תורה וליכא לר' (נ"ל דצ"ל ואליבא דר') שמעון דבר שיש לו מתירין הוא לאחר הפסח ולא קנס ר"ש להקל עליו ושיהא בטל בנ"ט אלא להחמיר עליו ולאחר שנתערב מדרבנן יש לו מתירין כדלקמן ולפ"ז לפני זמנו דהיינו יום י"ד בכלל זמנו הוא בדין זה דהוי נמי דבר שיש לו מתירין ומיהו כי אסר חמץ במשהו היינו בשאינו ניכר ואפי' יבש ביבש או שנפל בדבר מבושל אבל נפל בדבר צלי בקליפ' סגי לי' וכדבעינן למימר קמן פ' אלו עוברין בס"ד ע"כ ולעני' איסור הנא' י"א שהוא במשהו שהרי יין נסך וכל איסורי הנאה כשיעור שאוסרין באכילה אוסרין בהנאה. וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו כפר"ת במס' ע"ז דתנן אלו דברים אסורים ואוסרין בכל שהו אמרינן דתרתי בעי איסורי הנאה ודבר שבמנין ופרכינן וליתני חמץ בפסח ופרקי' דהא קתני לה ר' עקיבא אומר אף ככרות של ב"ה אלמא אינו אוסר תערובתו בהנאה בכל שהו אלא כשהוא דבר חשוב ודעת הרא"ה ז"ל דהיכא דאינו דבר חשוב אי אפשר לדון בו פחות מן הגדול שבנותני טעם דהיינו כלאים שהוא באחד ומאתים והרי"ט ז"ל הכריע לדעת רבי' אלפסי ז"ל שאפי' שלא בדבר חשוב אוסר תערובתו בכ"ש אפי' בהנאה כשאר איסורין שאיסור הנאה ואכילה שיעורן שוה: וחמץ שנתערב לפני זמנו דעת גדולי המפרשים שהוא בטל בס' בין בלח בין ביבש דאשכחן ביטול להיתר בהיתר ומטעם זה מתירין דבש או חלב או גבינה שנתנה לפני הפסח בכלים של חמץ ולא שמרן בגיעול הכלי כבר בטל לפני זמנו בס' וכן שמנן ודובשן של גוים מותר בשקנאו לפני הפסח אבל לא תוך הפסח דאע"ג דלא חיישינן לעבוד בידים כדאיתא במס' ע"ז על ידי שעשת משהין בו חמץ קרוב הדבר שנפל בו משהו של חמץ ומיהו לגיעול כליהם ליכא למיחש דנותן טעם לפגם אף באיסורי משהו מותר וסתם כליהם אינן בני יומן הרי"ט ז"ל ודעת הרא"ה ז"ל דדוקא שנתערב לפני זמנו בדבר שאינו מחמיץ אבל אם נפל בקמח שראוי להחמיץ אין לו ביטול שהרי ראוי הוא לגבור ולהחמיץ הכל: וכתב הרי"ט ז"ל וזו חומרא יתירא וכל המחמיר תבוא עלב"ר:

וכי קא קניס בי' ר' שמעון בעיניה אבל ע"י תערובת לא קניס. פי' הרי"ט ז"ל ואפי' בנ"ט כדמוכח מר' יוחנן ומיהו רובא בעינן במינו וכן בשאינו מינו דליבטול טעמא דהא טעמא לא בטיל. ואפי' בחלת חוץ לארץ שהקלו בה לבטלה ובתחלה הצריכו רוב כדאמרינן התם מבטלא ברוב ותהיה במינו אבל בשאינו מינו ביטול טעמא בעי ע"כ להרי"ט ז"ל מפי הרא"ה ז"ל:

אמר רב קדירות בפסח ישברו. פי' הרי"ט ז"ל דלאו משום דלא שייך ביעור בגיעולי גוים אלא לפי שאין תקנה להשתמש בהם ולעולם אסור להשהותם בתוך ביתו ואפי' להשתמש בצונן גזירה שמא יכשל בהן להשתמש בחמין. ולישהינהו אחר זמן וליעבד בהו שלא במינן. יש שפירשו דאע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה אפי' באיסורין של דבריהם אלא בעצים שנשרו מן הדקל כדאיתא בפ"ק דביצה וחלת חוץ לארץ שאסורה קל הכא שרינן לבשל בקדירות אלו לכתחלה שלא במינן משום דהוי נ"ט לפגם שלא תמצא לאחר הפסח קדרה בת יומא משא"כ בקדרה של גוי שאסורה בת יומא ומאי דלא שרינן הכא במינן משום דהוי איסור משהו אליבא דרב ובאיסור משהו לא התירו נ"ט לפגם. והרי"ט ז"ל דחה פי' זה וכתב בנ"ט לפגם אפי' באיסור משהו שרי והיה להם להתיר אפי' במינן. אלא הכא היינו טעמא דאקשינן ולישהינהו וכו' דמותר לבטל איסור בזה לכתחלה משום דאיכא תלתא לטיבותא חדא דהיתירא בלע ולא חל עליה איסור חמץ כ"כ בבלוע וכשיפלוט הוא שיחול האיסור עליו ועוד דכי פליט ליה הוי פגום ועוד דמסתמא אינו אלא במשהו (נ"ל דצ"ל משהו, המעתיק) דכיון דכל כך ימים נתיבשה ולפי' לאחר הפסח שדינו לרב אפי' בנ"ט בשאינו מינו ואין בו כדי לאוסרה אפי' היה משובח שרינן לבטלו לכתחלה אבל בתוך הפסח שדינו במשהו הרי יש בו שיעור כדי לאסור וכיון דליכא אלא תרתי לא שרינן וכן נמי לדידן אליבא דהלכתא פרט עסקא כרבא בתוך הפסח דבמשהו אסורות ולאחר הפסח מותרות אפי' במינן ובודאי שאם בישל אדם בשוגג בכלי חמץ בפסח והיו מקונחין יפה התבשיל מותר דנ"ט לפגם הוא ע"כ. והרא"ה ז"ל למד מכאן לקדרה דלאו בת יומא דחלב דמותר לבשל בה לכתחלה בשר דהא איכא הני תלתא משא"כ בקדירה של גוי דאיסורא בלע. והרי"ט כתב דיש לדחות בקדרה דחמץ הוא דחשיב משהו לאחר הפסח מב' טעמים הא' שנתיבשה ח' ימים ועוד דבליעותא מחמץ מועטת שרוב הכלים אין רגילות להיות בהן חמץ בנ"ט והמחמיר תע"ב ע"כ. וכתב עוד ז"ל דהא דאמרינן דעל ידי תערובת לא קניס דוקא בשנתערב מאליו או שעירב בשוגג אבל עירב במזיד קניס וקניס:

מיתיבי אין לשין את העיסה בחלב וכו' עד שיסיק את התנור. יש מקשין למה לי היסק יקנחנו יפה דלא ליהוי בתנור אלא טעמא בעלמא דכי הדר יהיב טעמא בפיתא ה"ל נ"ט בר נ"ט ושניהם דהיתרא ותו ליכא איסורא למיבליה בכותחא דטעם ג' לאו כלום הוא כדאמרינן התם דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח ויש שפי' דהתם דוקא שעלו בקערה דלא בלעה קדירא כולי האי אבל נתבשלה בקדירה אפי' נ"ט בר נ"ט אסור ואחרים פי' דה"ה נתבשלו בנ"ט בר נ"ט שרי בכל ענין וזה דעת הרשב"א ז"ל בספר תורת הבית והכא ה"ה דסגי בקינוח אלא דנקט הסקה דאורחא בהכי. וכתב הרי"ט ז"ל והוי יודע שדגים ובשר שנתבשלו בקדירה של חמץ מקונחת יפה קודם זמן האיסור אינו מותר לאכלו בפסח כי אעפ"י שנ"ט בר נ"ט דהיתירא הוא לא הותר הטעם הב' הזה אלא לענין בשר בחלב כי כשבא לאוכלו בכותח חוזר להיות טעם ג' מה שנותן בכותח אבל הב' עצמו טעם בשר יש בו קצת וכיון שכן לחמץ בפסח האיך יהא מותר אבל אם כבר נתערב בשלישי קודם זמנו אותו השלישי מותר בפסח ואם נתערב בפסח גם השני אסור דהא הוה בשני שיעור משהו כדי לאסור והזהר בזה שטעו בו רבים וגדולים:

ומאחר שפסקנו שאחר זמנו מותר קדרות בפסח אל ישברו אלא משהא אותן לאחר זמנן ומבשל בהן בין מינן בין שאין מינן ומ"מ שמועת הקדרות אע"פ שזה הוא פסק שלה צריך שנעירך בביאורה מצד דברים שנתחדשו בה לקצת גאונים מתוך משא ומתן שעליה והוא שאמרו אמר רב קדרות בפסח ישברו ושמואל אמר אל ישברו אלא משהא להו לאחר זמנן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן ומ"מ שאלו לרב אמאי ישברו נשהינהו לאחר זמנן ולעביד בהו שלא במינן ותירץ גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן ולביאור הדברים רב נמשך לדעתו שהוא סובר כר' יהודה לאסור חמץ בלאחר זמן וכן סובר כמותו בענין איסורין שכל במינו במשהו כדעת ר' יהודה שאמר מין במינו לא בטיל ומתוך כך הוא אומר ישברו שאע"פ שאין עובר עליו בבל יראה ובל ימצא שאין חמץ הבלוע בדין זה ולא אף המעורב אא"כ יש בו כזית בכדי אכילת פרס מ"מ אסורה היא בהנאה אף לאחר הפסח והכשר אין כאן שהרי אינו יוצא מידי דפנו והקשו בה נשהינהו לאחר זמנן וניעביד בהו שלא במינן ושמא תאמר ואף שלא במינן מה הועלנו שמא יתן טעם בקדרה ואף לאחר זמנן נאסר לדעתו ואע"פ שהוא לפגם נותן טעם לפגם לכתחלה מיהא אסור לעשותו ותירצו משום דסתם קדרות משהו פלטי ומותר לבטל איסור משהו בלוע לכתחלה ואע"פ שמצינו בהם בנותן טעם וכמו שאמרו חולין צ"ז א' קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם מ"מ בקדרות של חמץ מיהא אין אדם רגיל בתבשיל חמץ כל כך ויש לך לדון אם סתמן משהו פולטות ושמותר לבטלו בתוך זמנן אמאי לא וא"ת שאף במשהו בלוע ופגום אין מבטלין איסור לכתחלה אם כן אף לאחר זמנו כן וא"ת שבתוך זמנו אין מבטלין מגזרת בן יומו אבל אתה מתיר לאחר זמנו לבטלו לכתחלה מפני שאין לגזור בו משום בת יומא שהרי על כרחו עברו עליה שבעה ימים א"כ נתיר לאחר זמן אף במינו ונראה לדעתו שכל שאיסורו במשהו אין מבטלין משהו שלו לכתחלה אפי' בלוע ופגום גזרה פגום אטו שאינו פגום והילכך לדעתו כל בזמנו בין במינו בין שלא במינו ושלא בזמנו במינו אין מבטלין אותו לכתחלה אבל כל שבנותן טעם מבטלין משהו פגום שלו לכתחלה ומתוך כך לאחר זמנו ושלא במינו הואיל ובנותן טעם הוא וקדרה זו סתמא אינה פולטת אלא משהו מבטלין אותו לכתחלה שאין גוזרין משהו פגום אטו נותן טעם פגום:

ולפי דרכך למדת שהמשהו אף באיסורי משהו מן הדין היה לבטלו לכתחלה אחר שהוא פגום אלא שלא נאסר אלא מגזרת ביטול הפגום אטו שאינו פגום ולהוציא מדעת האומר שבאיסור משהו אין חלוק בין פגום לשאינו פגום הואיל ולאו בטעמא תליא מילתא ומתוך כך אוסרין בתוך זמנו בקדרה שבשל בה מטעם איסור משהו אפי' לא היה בן יומו שאין לדעתם חלוק באיסור משהו בין פגום לשאין פגום ואין זה כלום שאין משהו פגום באיסור משהו חמור מטעם פגום לנותני טעמים ולא עוד שאף נתינת טעם באיסורי משהו בדיעבד מותר באכילה ואפי' באיסורי הנאה שכל טעם פגום אינו קרוי איסור אלא עפרא בעלמא וכמו שלמדוה מנבלה ואמרו כל נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה שכל שהוא פוגם יצא לו מתורת אוכל ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו מלוגמא שהחמיצה בפסח ולבסוף נסרחה צריך לבער אין זה אלא שעדיין ראויה לענינה והוא לחמץ בה עיסות אחרות ומאחר שחל עליה איסור חמץ בפסח זה ועדיין היא ראויה להשתמש בה בדרך הנאתה לא נפקע תורת חמץ ממנה אבל נסרחה קודם הפסח לא חל עליה איסור חמץ הואיל ויצתה מתורת אוכל ולמדת עכשיו שכל נותן טעם פגום מותר בדיעבד אף באיסור משהו וא"כ אם בשלו בפסח בקדרה של חמץ אע"פ שאין בה ששים הואיל ואינה בת יומה מותר וכן למדת שבכל איסורי נותני טעמים מבטלין משהו שבהם ובלבד בבלוע ופגום ונמצא בביטול איסור צורך ג' דברים והם שלא יהא שם בכדי נתנת טעם ושיהא אותו משהו פגום ר"ל שאלו היה בו בנותן טעם היה פוגם ושיהא בלוע וכך הוא דעת גדולי קדמונינו:

ומ"מ קצת גדולי הדורות מוסיפין בה עוד רביעית והוא שיהא בשעת בליעתו היתר כגון חמץ וכגון קדרה שבשל בה בשר שאמרו לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם ומדקאמר בנותן טעם ודאי בבת יומא היא אלמא שאלו לא היתה בת יומא היה מותר לכתחלה מפני שכל שאינה בת יומה ודאי מדיחין אותה ואחר הדחה אין בו נתינת טעם והרי יש כאן בלוע ופגום והיתרא בלע ושאין בה נתינת טעם ומ"מ אני תמה לשיטתם מה ענין שההדחה ימעט שיעור של נתינת טעם באיסור בלוע אלא שלדעתי בזו אף בשאינה בת יומה לא יבשל בה לכתחלה שלא אמרוה אלא מפני שסתם קדרות משהו פולטות ואין זה אלא בחמץ כמו שכתבנו ובנמשכים לדבריהם ראיתי להם שכל קדרה שנפגמה בהיתר כגון קדרת בשר שעמדה יום אחד מותרת לכתחלה בהדחה לבשל בה חלב שהרי יש כאן משהו בלוע ופגום ובליעת היתר וכן הדחתה מונעת נתינת טעם ואף בחמץ בפסח היה ראוי לומר כן אלא משום חומרא דחמץ והם דברים זרים שאף אלו יש לחוש לנתינת טעם ומ"מ בהגעלה מיהא יראה לי להתיר אף בקדרה של חרס שזו ודאי עברה נתינת טעם ממנה ואף זו שכתבנו שאין מבטלין משהו פגום ובלוע לכתחלה אף בנותני טעמים אלא בשהבליעה מן ההיתר אינו כן לשיטתנו ואנו דנין כן אף בנבלעה באיסורין וכן הדברים נראין ואע"פ שהם מביאים ראיה ממה שאמרו בפרק כל הבשר קי"א ב' ההוא פינכא דהוה בי' ר' אמי דמלחו בה בשרא ותברה ולא התירו לבטל איסורו אע"פ שלדעתם למחרתה מיהא הוא משהו בלוע ופגום וא"כ אין הטעם אלא מפני שנבלעה באיסור אינו כן אלא מחשש נותן טעם שאין מבטלין אותו לכתחלה ונמצאנו מקילין במה שמחמירין ומחמירין במה שהקלו ויש מקשין לדבריהם מנותר למה צותה תורה בשבירה שהרי למחרתה יהא בלוע ופגום ובליעת היתר והדחתה מונעת נתינת טעם דלדידן מיהא איכא חשש נתינת טעם אלא לדבריהם הרי ההדחה מונעת ואינה קושיא דנותר צריך ביעור ומתוך כך צוה בשבירה שאין ביעורו אלא בכך ואם לא כן אף לדעתנו יש בו שאלה שהרי מה שאסרו בביטול איסור דברי סופרים הם אלא שאף לדבריהם אין בה קושיא:

ועוד ראיתי להם בסוף מסכת ע"ז שקדרה שבשל בה בשר ובשל בה אחריה דבר אחר בשול זה עולה לה במקום הגעלה ומותר לבשל בה חלב אף באותו היום לכתחלה וכן בחמץ אם בשלו בה לפני הפסח שלא ממין חמץ והיא קולא יתרה וכבר כתבנו דעתנו בה בסוף מסכת ע"ז:

ולענין ביאור השמועה נתיישבה קושייתנו וחזרנו לקושיית הגמרא שמאחר שכן אמאי ישברו נשהינהו לאחר זמנן ונעביד בהו שלא במינן גזירה דלמא אתי למיעבד בהו במינו שנמצא איסורו במשהו ואין בו בטול לכתחלה ואע"ג דגזרה לגזרה הוא שאף בטול משהו פגום לכתחלה אינו אלא מגזרת שאינו פגום בזו הועילה חומרתו של חמץ וכן שהדבר מצוי ביותר לבשל בקדרה פעמים במינו פעמים שלא במינו ואין אדם מצוי להזהר בכך:

ולענין פסק מיהא בקדרות הלכה כשמואל ואל ישברו אלא משהא אותן עד לאחר זמנן ומותרות בין במינן בין שלא במינן ולא הוצרכנו לביאור דבריו של רב אלא לדינין שנתחדשו לנו מהם על הדרך שביארנו:

קדרות אלו הואיל וכלי חרס אינו יוצא מידי דפנו אין להם הכשר שהרי הכשרן בליבון וטעונות היסק מבפנים או היסק מרובה כל כך מבחוץ עד שיתלבנו מבפנים וישיר קליפותיו בפניו שאף זה לדעת רוב מפרשים הסק מבפנים הוא וחכמים לא רצו לסמוך להתירו בהכשר זה שמא יחוס עליהם והוא שאמר חייס עלייהו דילמא פקען אלא שבדיעבד מיהא יראה שהוכשרו ולדעתנו חזרה בכבשן מיהא הותרה בה שאין בזה שום חשש בקיעה והוא שאמרו בזבחים צ"ו א' קדרות במקדש אמאי ישברו נהדרינהו לכבשונות ותירץ בה שאין עושים כבשונות בירושלם ואע"פ שהיו להם תנורים אף בתנורים כל שהסקן בהיסק הרגיל חייס עלייהו אבל כבשונות שהקדרות נעשות לשם אין שם חשש בקיעה וי"מ שאף חזרה בכבשן לא הותרה ומקדש שאני שאין שם טעם חייס עלייהו דילמא פקען שהכהנים זריזים הם או שהן של צבור ואין חסות לצבור ואין נראה כן שאם כן היה להם להניחם בתנורים או להסיקם מבפנים אלא שבכל מקום חוששין למסיק שיחוס עליהן ולא שאל בה אלא על חזרת כבשן מצד שאין שם חשש בקיעה כמו שכתבנו שהרי ממלאין אותו קדרות וסותמין פי התנור וטחין אותו וודאי אינו מוציאן עד שישתהו שיעור הראוי ובפסח מיהא חזרת כבשן הותרה אלא שהוא טורח גדול ונוח להם לקנות חדשות:

ויש לי בזו דרך אחרת לומר שהכל בדין חסות לכל יחיד ויחיד אפי' כבשונות והסק מבפנים וחזרת כבשן אחד הוא והוא הדין להנחה בתנור אלא שבמקדש אין טעם חסות וזה ששאל בה על חזרת כבשונות ולא על הסק מבפנים והנחה בתנור מפני שהיסק מבפנים טורח יתר ובהנחה בתנור מפני שאין דרך להחם תנור שלא לצורך וכשהוסק תנורו של כל אחד ואחד ממלאו מן הצריך לו ואינו חוזר ומסיקו להכשר קדרות ולפיכך שאל בה נהדרינהו לכבשונות ולא שאל בה היסק מבפנים שאין אדם רגיל לטרוח כל כך בשביל קדרה וכן הנחה בתנור אין אדם מסיק תנורו להכשר קדרה ושאל בה לחזרת כבשונות שהוא בא לפי תומו שהקדר הסיק כבשונו לצורך קדרות וזה יכול להבליעה עמהם ותירץ בה שאין עושין כבשונות בירושלם ותנור והיסק אין דרך בכך כמו שכתבנו הא אלו היו שם כבשונות או אם מ"מ הסיק להכשרם תנור או היסק מבפנים הוכשרו ואין טעם חסות מעכבם במקדש או שמא אף כל יחיד ויחיד בכל כיוצא באלו ר"ל בקדרת איסור אין בו טעם חסות הואיל וקודם הכשר לא היו ראויות לו כלל להשתמש בהן שאינם חשובות בעיניו לכלום אבל בפסח מכיון שראויות לו לאחר הפסח או אף בפסח בצונן חייס עלייהו מפני שחשובות הן בעיניו אחר שראויות לו בלא הכשר זה ומתוך כך יראה שקדרה של איסור דיה בהיסק מבפנים ואין לחוש לחייס עליהו דילמא פקען וכל שכן בזמנים הללו שהן מצויות ביותר ובדבר מועט שאין בהן חשש חסות:

אין לשין את העיסה בחלב ואם לש קונסין אותו לאסור לו את כל הפת אף לאכלה בפני עצמה מפני הרגל עברה שמא יבא לאכלה בבשר וכן אין טשין את התנור בשומן ואם טש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עברה שמא יבא לאכלו בגבינה וחלב ומ"מ אם הסיק את התנור אחר הטיחה אין בזה כלום שהרי ההסק העבירו אפי' בתנור של חרס שהתנור הסקו מבפנים הוא ואין חסות בקיעה במה שדרכו להסיק מבפנים הא אם לא הוסק הרי הטיחה בעין ונותנת טעם בפת עצמו ומ"מ היסק זה אין צורך בו להיסק גמור אלא להיסק מעט בכדי להבליע את הטיחה שמאחר שאין הטיחה בעין אין כאן אלא נותן טעם בר נותן טעם שהטיחה נותנת טעם בתנור והתנור בפת ואין זה נאסר עוד בחלב שנותן טעם בר נותן טעם מותר בבשר בחלב הואיל ושניהם היתר כמו שביארנו במקומו וי"מ שאפי' נתקנח ואין צריך היסק כלל ולא תפש בה לשון הסק אלא שאין דרך התנור בקנוח וכן ראיתיה לקצת חכמי הדור ומ"מ אנו אוסרין אף בנתקנח מפני שיש בתנור סדקים שאי אפשר להסיר השומן משם והפת מקבל טעם מהם ואם עשה סימן לעצמו בגריסין של פת זו עד שכשרואה את הפת הוא זכור שבחלב לשו או טש את התנור באליה הרי זה מותר והוא שכתבו גדולי הפוסקים בזו ואי שנינהו ועבדינהו כעין תורא שרי ר"ל קטנים כדמות עין השור והוא הדין לשינוי אחר כל שיש היכר בדבר:

אמר רבא הלכה חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור כמה נכבדים דברי ר"ת בספר הישר דמוקי רבא כר' יוחנן ואל אסר אלא בנותן טעם ול"ג בספרים במשהו כרב ובלכ מקום מוכיח דס"ל רבא כר' יוחנן דכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ בלחוד ור"ת מוסיף אף תרומה ועושה התרומה כטבל ועיין מה שהשבתי עליו בפ' בתרא דע"ז במהדורא תליתאה עיין בפ' הערל במהדורא תליתאה מה שמקשים על נותן טעם דחמץ מושם דהוי דברי שיש לו מתיקין ומה שתירצתי שם:

פוקי אייתי לי חמירא מבני חילא פי' שאור לחמץ בו את העיסה שפת של גננים אסרו הולא הותרה בבית דין אבל השאור שלהם מורת שאין בו בישול:

גזירה דילמא אתי למיעבד במינו פי' ולדידן נמי קדרות שאינן בני ומן דפגמן כיון דאיכא תרתי לטיבותא דנטל"פ מותר וגם בליעת הקדרה הוי כל שהוא אמאי אסור לאשתמושיבהן יש לומר דגזרי' דילמא מזהמי דופני הקדרה טובא ואיכא נ"ט ואע"פ דנטל"פ מותר נאסרו כולן משום גזירת קדרה ב"י והילכך אסור להשתמש בכל כלי הגוים:

תוס' בד"ה אמר רבא כו' אע"ג דבשאלתות כו' דרבא אית ליה גם בחמץ בנ"ט עכ"ל ולפי גירסת בה"ג דל"ג במשהו מיהו מדברי בה"ג אע"ג דל"ג אין ראיה דאיהו מפרש ליה דמ"מ במשהו קאמר בחמץ בפסח ע"ש וק"ל:

ברש"י בד"ה אמר רבא כו' שמעינן מינה חלב שנפל כו'. נ"ב נ"ל שיש בה שומן אבל בשר וחלב ב' מינין הן כמ"ש הא"ז ולית פלוגתא בזה אלא שהרא"ש כתב במסכת חולין דשומן וחלב מין במינו הוא וברוב ספרים כתוב בפירש"י חלב שנפל לקדירה במינו אוסר במשהו כו' דמשמע להדיא דלא איירי אלא במינו ממש וכדפרישית:

תוס' בד"ה אמר רבא כו' דבר שבמנין ואסורי הנאה. נ"ב פירשו התוס' לשם כגון שנתערבה חבית של יין נסך באלף חביות של היתר ואמרינן לשם האי תנא סבר דבעי תרתי כו' ומ"מ לענין פסק הלכה לא בעינן תרתי אלא אפי' לא הוי דבר שבמנין אוסר במשהו כגון טיפת יין נסך כו' והרא"ש מפרש לשם דלענין נתערב יבש ביבש הוא דבעי תרתי וכן הלכתא ע"ש:

בד"ה דילמא אתי למיכליה כו' ולפי זה דגים שנתבשלו בקערה כו'. נ"ב והרבה מן הגאונים אסרי יותר עלו בצלי מן נתבשלו ועיין בשערים:

גמרא כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא א"ל פוקו וזבינו כו'. לכאורה לישנא דז' יומי תמוה דמשמע דא"ל למיזבן ביום טוב אחרון ש"ג וזה ודאי נראה דאסור עמ"א תס"ז סקי"ד. וגם מפני איסור מקח וממכר יש. אך מצאתי דעל כיוצא בזה (בב"ב ו ב) כתב התוס' דל"ד נקיט:

[גמ' דאמר שמואל כו' אשוו זבינא אכנדיכי ואי לא דרישנא כו'. כה"ג איתא בסוכה (לד ב) דאמר לדמזבני אסא וע"ש בתוספות] :

תוס' ד"ה אמר רבא. דלא תיקשי דרבא כו' דקניס ר"ש כדפריך. כ"נ דצ"ל:

בא"ד אבל סתם יינם דשרי בהנאה כו'. בגה"ש תמה דהא סתם יינם אסור בהנאה כו'. אמנם עי' (בע"ז נז ב) תד"ה לאפוקי ובהגהת רמ"א יו"ד ר"ס קכ"ג ויתיישב לך. ועי' עוד שם (עג) תוד"ה יין:

גמ' אין לשין את העיסה בחלב. עי' שבת עח ע"ב תד"ה תחת איספוגי':

רש"י ד"ה בני חילא כו' שאופיהו. עי' ב"י יו"ד סי' קיב:

תוס' ד"ה אמר רבא אבל סתם יינם דשרי בהנאה. תמוה לי הא סתם יינם אסור בהנא' כדמוכח בכמה דוכתי במס' ע"ג ושם ובחולין כתבו תו' סתם אבל סתם יינם בטל בס'. וכאן נלע"ד דט"ס הוא בתוס':

תוס' ד"ה דלמא אתי כו' אינו יכול לקנח יפה. עי' מ"ק דף יז ע"א ברש"י ד"ה ומהניא כי טחיא:

תוס' ד"ה אמר רבא, אבל סתם יינם דשרי בהנאה.
תמיהני למאד, הא פשוט דסתם יינם אסור בהנאה כמבואר בכמה דוכתי, ובע"ז ובחולין כתבו תוס' סתם אבל סתם יינם בטל בס' ודבריהם דהכא אם אינם ט"ס צריכים לימוד, [אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו מזה בתשובה]:

אמר רבא הלכתא כו'. פלוגתת רש"י ותוספות במב"מ ידוע הנה מ"ש תוספות דפלוגתת אביי ורבא מצי איירי בטבל ויי"נ לק"מ לרש"י דגבי פלוגתת רב ושמואל ור"י מבואר הטעם דטבל במשהו משום דכהתירו כך איסורו ומש"ה דוקא במינו שמפרישי' עליו אבל שלא במינו בנ"ט כן מבואר שם בש"ס א"כ אביי ורבא דאיירי בחמיר' דחטי וחמיר' דשערי נהי דרבא מחשיב ליה מינו לענין ביטול איסורין דאזל בתר שמא מ"מ פשוט דלענין הפרשת תרומה אין מפרישי' מחטין על שעורין דכל שהוא כלאים זב"ז אין מפרישי' זע"ז וא"כ מה"ת יהיה הך טבל במשהו הא לא שייך כהתירו כך איסורו אלא שהתוספות כ' שם בע"ז עוד טעם אחר בטבל משום דיש לו מתירין ע"י תיקון וא"כ אפי' אי לא הוה מינו שיכול להפריש זע"ז רק מינו בשמא מ"מ לא בטיל ושפיר מצי אביי ורבא איירי בטבל אבל אפשר דרש"י לא ס"ל כהך ירושלמי אלא כסתמא דתלמודא דידן וכנ"ל ולא מצי איירי בטבל. ומ"ש עוד ואין לדחות דמיירי בחמר' חדתא בעינבי כו' דא"כ אמאי קרי ליה מב"מ וי"ל דהרי רבא דקדק לומר מב"מ דליכא למיקם אטעמא כיון בזה דלענין זה הא דהוי מב"מ דליכא למיקם אטעמא אבל לגוף הדין הוי אינו מינו וזה נראה נמי כוונת רש"י בשמעתין שכ' והא דקי"ל כל אי' שבתורה בס' שלא במינן הוא עכ"ל דקדק וכ' בס' ולא כ' בנ"ט כלשון הש"ס דשמעתין אע"כ רש"י כוון אמ"ש לעיל חלב שנפל לקדרה והנה הוא מינו בשמא כמ"ש רשב"א בחולין מדחייב על חלב משום בשר מה"ת ש"מ מין בשר הוא בשמא וע"ז מסיים רש"י הא דקי"ל כל אי' בס' והיינו ע"כ במינו דשלא במינו בנ"ט הוא ולא בס' ע"ז כ' דשלא במינו הוא פי' הוא בשמא הוה שלא במינו דלא כמו חלב עם בשר אלא שאין להם שם א' אעפ"י שטעמם שוה וא"א למיקם עלה מ"מ הוה דינו בס'. ומ"ש תו' ורש"י פסק גופיה הלכתא בפ' בתרא דע"ז גבי פלוגתא דאביי ורבא דהלכתא כר"י דהוה בנ"ט עכ"ל זה צ"ע בודאי אבל הנלע"ד בזה בהבין גם סידור דברי רש"י בחולין בסוגיא דטפת חלב בסוף הסוגיא דמייתי ראי' מדרב ושמואל ותני' כוותי' אע"ג דר"י ור"ל פליגי ותני' נמי כוותי' מ"מ הא פליגי אביי ורבא בחמיר' דחטי ע"ש ברש"י הנ"ל וצ"ע מ"ט מייתי כלל מדרב ושמואל כיון דאין משם ראי' כלל דהא כר"י ור"ל נמי תני' וה"ל לאתויי מיד מאביי ורבא דבתראי נינהו לכן נ"ל דודאי דרב ושמואל עדיפי מדר"י וס"ל דלדדהו לא סתרי הבריתות אהדדי דהא רוב הפוסקי' ס"ל דלא שייך מב"מ אלא בלח ולא ביבש דומיא דדם הפר והשעיר והנה בטבל הטעם דלא בטל משום כהתירו כך איסורו שייך אפי' ביבש דהא תורמי' חטין על חטי' וכן יי"נ איכא ביבש בחבי' שנתערבו בחבי' כמ"ש תוספות במתניתין דרשב"ג ימכר כלו לנכרי וע"ש בש"ס והא"ש דהך ברייתא דתני' כל אי' שבתורה במשהו היינו בלח והך ברייתא דקתני בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ היינו ביבש משא"כ לר"י ור"ל סתרי הבריתות אהדדי והנה מסתייען מאביי ורבא דמב"מ לא בטיל אבל בעיקור הדין לית הלכתא כוותיה דאלו אינהו אפי' ביבש ס"ל דלא בטל דהא איירי מחמירי דחיטי ושערי דיבש ויבש הוא ואלו אנן לא קי"ל כוותיה בהא ובזה נתיישבה סתירת רש"י וק"ל. והנה מ"ש תוספות דרבא ס"ל כרב ולא מטעמי' התם בחולין נדחקו בזה דאיך קאמר הש"ס לעיל רב לטעמיה תיפוק ליה דאפי' מאן דלי"ל מב"מ ל"ב נמי ס"ל חמץ במשהו ולע"ד לפמ"ש הרמב"ן במלחמות ה' דטעמא דחמץ במשהו משום דה"ל דבר שיל"מ וזה דעת הרמב"ם ועי' בש"ך לי"ד ססק"ב א"כ תינח לרבא דס"ל כר"ש דחמץ אחה"פ מותר מן התורה וה"ל יש לו מתירין משא"כ לרב דאית ליה חמץ אחה"פ אסור מן התורה ואין לו מתירין ע"כ אמר רב לטעמיה:

ואזדא רבא לטעמיה. עפרש"י והוא קצת דחוק מה ענינו לכאן ויובן יותר לפמ"ש רמב"ן דטעמיה דרבא לאסור חמץ במשהו משום דהוה יל"מ ואע"ג דר"ש קניס אחה"פ מ"מ חמצו של נכרי יל"מ והיינו דאזדא לטעמיה דבשל נכרי מותר לגמרי ולא קניס וק"ל:

כי הוו נפקו ז' יומי דפסחא. נ"ל דר"נ הוה במקום שהגיעו שלוחי ניסן ולא עשו אלא ז' ימים פסח וכן משמע בר"ה כ"א א' גבי יהכ"פ דאשכחי גברא דאכל בי"א תשרי ואמר ליה בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא משמע דההוא גברא הגיע לשם בי"א תשרי א"כ הגיעו לשם שלוחי ניסן ואולי לא אתמר הך דרבא לענין איסור חמץ אלא להורות שלא הצריך להמתין בכדי שיעשה אעפ"י שהיה בי"ט ראשון דחמיר וזה מדוקדק במאי דקאמר כי הוו נפקו פי' מיד כי הוה נפקי ולא המתין לערב בכדי שיעשה וה"ה בכל י"ט אלא שלא הוצרכו לזה רק בפסח לקנות חמץ שנאפה מחדש וזה דקדק רש"י ואעפ"י שאופהו יום זה שעבר דמה בכך אם הוא ביום זה או בימים שעברו בחה"מ אע"כ להורות כנ"ל ומ"מ נ"מ טובא בהלכות חמץ דמייתי הש"ס דאזדא לטעמיה דאל"ה הומ"ל דלעולם אסור גם של גוי ור"ש קניס גם בו רק דתלינן שנאפה אחה"פ באותו שעה שהמתין בכדי שיעשה כמו דתלינן בחמצן של עוברי עבירה אבל השתא דמוכח דלא המתין בכדי שיעשה ע"כ מוכח דחמץ ש"ג שעבר עליו הפסח אפי' אי' דרבנן ליכא וכמ"ש לעיל דאהא קאי הך ואזדא לטעמי' ודוק:

א"ר קדרות בפסח ישברו. כ' תוספות דהכא אינו פוגם אלא מחמת ששהה בדופני כלי וצע"ג בע"ז דיליף ר"מ נטל"פ דאסור מכלי מדין ור"ש פליג וס"ל דמותר מדכתיב בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה נבילה שאינה ראוי' לגר אינו קרוי נבלה והשתא מה ענין זל"ז דבכלי מדין אינו אלא נפגם בדופני הכלי וגבי נבלה מיירי מפוגם בעין (ק' זו אי' בפלתי ועמ"ש בחי' למס' ע"ז פי' אין מעמידין כתבתי יישוב נכון ע"ז ודוק שם) ואולי אזלא תו' הכא בשי' הסוברים דכל היכי דמשהו אסור נטל"פ נמי אסור ועמ"ש עליהם הר"ן דשמעתין ולהסיר מהם התלונה כ' לחלק דבפוגם בעין לעולם מותר אבל בפוגם בדופני הכלי מחמרי' היכי דאסור במשהו כן יש לדחוק אבל ברש"י א"א לדחוק בכך שהרי כ' דאנן לא קי"ל כרב בהא משום דקי"ל נטל"פ אסור והרי רש"י פסק דכל אי' שבתורה במינו במשהו א"כ נאסר נמי נטל"פ ומ"ט להתיר. ומ"ש עוד רש"י דקי"ל נטל"פ מותר וזה משעברו עליו ז' ימי פסח הופגם טעמו צ"ע דהא לכתחלה מיהת אסור והא לכתחלה חשיב כמו שהוכיחו הפוסקים מההוא פינכא דהוה בי ר"א ותברה ואולי ס"ל דלא גזרינן אטו ב"י אלא היכי דאיכא למטעי בשעות כגון כלי שנעשה כ"ד שעות משנתבשל בו איסור ואיכא למיחש שמא יטעה בשעה לכן גזרו בו ולא פלוג רבנן ואסרוהו לעולם אבל עיקור כלי חמץ הם משל ז' ימים שעברו עליו כל ימי הפסח ליכא למגזר בהו ודוחק:

בתוספות בד"ה אמר רבא הלכתא כו' פסק רש"י כו' ור"ת אומר כו' ודשמעתין אי גריס במשהו כרב יש לומר שפוסק בחמץ כרב ולאו מטעמיה כו' עכ"ל. נראה דמ"ש לאו מטעמיה היינו בין במה דס"ל לרב כל איסורין שבתורה במשהו ובין במאי דמסיק רב דטעמא דחמץ דשלא במינו גזירה אטו מינו ולרבא לא שייך האי טעמא דהא אדרבא בשאינו מינו חמיר טפי דמדאורייתא בנ"ט משא"כ במינו מדאורייתא חד בתרי בטיל אע"כ דלרבא השוו חכמים מדותיהם להחמיר בחמץ בזמנו במשהו ולא שני ליה בין מינו לשאינו מינו כלל. מיהו לפי מה שהעליתי בשילהי ביצה לענין דבר שיש לו מתירין גבי מי שנתערב לו חטין בחטין או חטין בשעורין והעליתי שם דבמין בשאינו מינו לא שייך להחמיר כלל ביותר מנ"ט דכיון שהטעם נרגש א"כ היכא דלא יהיב טעמא האיסור כמאן דליתא דמי ומשו"ה לא ראו חכמים להחמיר כלל בשאינו מינו יותר מס' בכל המקומות שהחמירו חכמים כגון בערלה וכלאים ותרומה ודבר שיל"מ וברי' והרבה כיוצא באלו מטעמא דפרישית אלא דוקא במין במינו שייך להחמיר יותר כיון דלאו בטעמא תליא מילתא כיון שאינו נרגש משום הכי מדרבנן אמרינן דאיסורא כמאן דאיתא דמי לפי חשיבות האיסור ואם כן לפי זה בחמץ נמי אי לאו דגזרינן שאינו מינו אטו מינו לא היה שייך להחמיר כלל בשאינו מינו. אם כן לפ"ז א"ש הא דאמר רבא במשהו כרב אף למאן דגריס לה ואפילו לפי' ר"ת דהא דאמר במשהו כרב היינו כי היכי דגזר רב שאינו מינו אטו מינו ה"ה לרבא נמי איצטריך להאי טעמא גופא אלא דלרב במינו מדאורייתא ולרבא מדרבנן כנ"ל ודוק היטב ועיין בק"א:

בא"ד ועוד אומר ר"ת דלא גרסינן במשהו כרב כו' עכ"ל. נראה דלשיטה זו גרסינן במימרא דרבא בין במינו ובין שלא במינו אסור ובאמת דגירסא זו היא גם כן גירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל אלא דאפ"ה מסקו עלה דמדאמר רבא אסור סתמא ולא יהיב שיעורא למילתיה אלמא דבמשהו קאמר ודלא כמ"ש ר"ת בשם ה"ג ושאלתות דלשון אסור דרבא היינו בס' ולכאורה דברי הרי"ף והרא"ש מוכרחים קצת דאי ס"ד דאסור דקאמר רבא בחמץ בזמנו היינו בנ"ט א"כ מאי קמ"ל פשיטא דאטו מי גרע חמץ בומנו מכל איסורין שבתורה. ואי לאפוקי מדרב ושמואל אתי הוה ליה למימר בנ"ט כרבי יוחנן דהא במאי דאמר אסור משמע דאיסורא אתי לאשמעינן ולא היתירא. ובזה יש ליישב שיטת הטור והש"ע ממה שהקשיתי בסמוך במה שפסקו דלאחר זמנו לרבא נמי לא שרי אלא בדאיכא ס' והיינו משום שסובר' כגירסת הרי"ף והרא"ש וכשיטתם דסתם אסור דקאמר רבא היינו במשהו כמו רב ואם כן ממילא דהא דמסיק רבא לאחר זמנו מותר אמשהו דרישא קאי כדמשמע לשון מותר דרב דהיינו בס' ודוקא מותר דר' יוחנן היינו מותר לגמרי כיון דברישא נמי לא אמר לשון אסור אלא בנ"ט משא"כ לרבא דנקיט לשון אסור ומותר כן נראה לי ליישב שיטת הטור. והא דמקשה הש"ס והא רבא אמר קנסא קניס דמשמע דבעי למימר דאפילו במשהו ליתסר משום קנסא (וכמו שהקשה בעל מג"א) נראה דקס"ד היכא דהחמירו חכמים משום האי קנסא לאסור אף בהנאה אע"ג דלכאורה לא אשכחן בשום איסור שאסרו חכמים בהנאה כי אם ביין נסך משום חומרא דע"ג אם כן כ"ש שיש להחמיר עכ"פ באיסור אכילה אפילו ע"י תערובת משהו דהא אשכחן כמה דוכתי שהחמירו חכמים באיסור משהו כגון הנך דפרישית לעיל והרבה כיוצא בהו מכ"ש בחמץ דבעיקר איסורא דאורייתא הוי דבר שיל"מ כמ"ש כמה מפרשים וע"ז מסיק הש"ס דאע"ג דהחמירו חכמים בחמץ בעין אפילו בהנאה היינו משום דגזרינן הנאה אטו אכילה ועוד דאי שרינן ליה בהנאה אתי לאערומי כדאיתא להדיא בירושלמי משא"כ לענין משהו לא שייך לגזור כנ"ל נכון לפי שיטת הטור והש"ע:

בא"ד ובחמץ בפסח לא עשה ר"ת מעשה אע"ג דבשאלתות כו' עס"ה. נראה מדקדוק הלשון דדוקא בחמץ בפסח ממש בזמנו לא עשה ר"ת מעשה כיון דיש בו צד כרת משא"כ בלפני זמנו אפשר דסמיך ר"ת אדברי השאלתות כיון דליכא כרת אלא לאו בעלמא אפילו לר"י ולר"ש בעשה גרידא. ולפי זה נראה לי ליישב גם כן שיטת הטור והש"ע שפסקו כן דלפני זמנו אינו אלא בששים והיינו מה"ט גופא דבהא סמכינן שפיר אדברי בה"ג ושאלתות ור"ת כן נראה לי. אלא דלפי זה משמע מיהא דתוך הפסח ממש יש להחמיר אפילו ביבש ביבש דשייך ביה צד כרת טפי ועמ"ש בזה בפרק קמא בסוגיא דט' ציבורין ודו"ק:

בגמרא והא אמר רבא ר"ש קנסא קניס. לפמ"ש לעיל בשמעתין שייך הך קושיא טפי אליבא דרבי יוחנן דע"כ סבירא ליה נמי דר"ש קנסא קניס דהא סתם מתניתין דלעיל לא מיתוקמי אלא בהכי ור"י סובר דהלכה כסתם משנה אלא דאפ"ה ניחא ליה לאקשויי טפי מדרבא אדרבא גופא. ויש ליישב עוד בדרך אחר לפי מה שמצאתי בירושלמי דרבי יוחנן אמר דהא דחמץ לאחר הפסח אסור מדרבנן לר"ש היינו משום דחייש לאערומי שמא יבא להשהותו לאחר הפסח אם כן לפי זה בפשיטות משמע דלענין תערובת לא שייך הך אערומי אע"ג דחייש לה ר"ש בדאיתא בעיניה לאסור אף בהנאה דשייך בה נמי האי טעמא דאערומי משא"כ לרבא דאמר דטעמא דר"ש משום קנסא ואפ"ה החמירו לאסור אף בהנאה מטעמא דלא פלוג רבנן אם כן קס"ד דמה"ט גופא יש להחמיר ג"כ לענין תערובות כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה לשהינהו עד אחר הפסח כו' תימא לר"י נהי דס"ל דטעמא דחמץ בקדירה חשיב משהו שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד כו'. ולכאורה שסברא זו דחוקה אלא שהוכרחו לפרש כן דאל"כ כ"ש דלא הוי מקשה מידי דלשהינהו דאי משום נטל"פ מ"ש מכל קדירות שבלעו איסור שאסור לבשל בהן אף כשאינן ב"י אע"כ דמשום משהו קשיא ליה והיינו לפי סברתם ובעיקר דבריהם קרוב אצלי דכוונתם דכיון דאיסור חמץ כחוש בטבעו אם כן אין בליעת טעמו נרגש בקדירה אלא משהו דעיקר איסור בליעת כלים היינו כגון בשר בלפת וכיוצא בו או מדברים חריפים משא"כ בחמץ. ויתכן יותר לפי מה שמצאתי בל' הרמב"ם זל בפרק ט"ו מהלכות תרומות שכתב שאם בישל חולין בקדירה של תרומה שמקונחת יפה מותר בדיעבד ומתשובתו לחכמי לוניל שהביא הכ"מ שם נראה שנתכוין גם כן למ"ש כך היה נראה לי בכוונת התוס' אף שהלשון דחוק קצת אלא דאכתי קשיא לי מי הכריחם לפרש כן בשיטת המקשה דשפיר מצינן למימר דאע"ג דבליעת הקדירה הוא בנ"ט אפ"ה מקשה שפיר לשהינהו לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינו דנטל"פ הוא ולא דמי לשאר איסורין דאין מבטלין איסור לכתחילה אפילו בנטל"פ היינו משום דאיסורא בלע וכיון דנקרא עליו שם איסור נעשה כאיסור גמור משו"ה אין מבטלין לכתחילה משא"כ הכא דהיתירא בלע ולא נקרא עליו שם איסור כלל קודם זמן איסורו שפיר יוכל להצניע קודם איסורו ולהשהותו עד לאחר הפסח. והנראה מזה דשיטת התוס' כשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן בשמעתין בסמוך לענין סכיני דפסחא דדוקא בנותר שייך לומר היתירא בלע כיון דבשעת בישול לא היה לו שם נותר כלל משא"כ בחמץ הרי שם חמץ עליו ע"ש אלא דהתוס' גופייהו כתבו בשילהי עכו"ם דחמץ נמי מיקרי היתירא בלע אפילו לענין סכינין לענין אסור דאורייתא וכ"ש בהאי דהכא לענין אין מבטלין לכתחילה דאפשר דאפילו הרמב"ן ז"ל מודה וכ"ש לאותה סברא שכתבתי בסמוך בשיטת הרמב"ם שיש לחלק בין איסור כחוש לנותר שהוא איסור שמן וצ"ע ודו"ק:

אמר רבא הלכתא כו'. ש''מ דפסק רבא הלכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו ולא שני לן בין חמץ לשאר איסורי אלא בהא מילתא דגזר שלא במינן אטו מינן שמעינן מינה חלב שנפל לקדירה אוסר במשהו וכן הלכה והא דקי''ל כל איסורין שבתורה בששים בשלא במינן הוא: שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר. אפילו בנותן טעם: אבל ע''י תערובת לא. ואפי' שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובת דיליה: ואזדא רבא. דאמר הלכה כר' שמעון לטעמיה דאמר נמי בעלמא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה הואיל וליכא למיקנס ביה מידי ואי רבי יהודה חמץ סתמא קאמר ואפילו דנכרי: בני חילא. נכרים אע''פ שאופיהו יום זה שעבר והוא פסח: אמר רב קדירות בפסח ישברו. רב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר' יהודה ואית ליה במשהו וקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי חדא דאוקי רבא הלכתא דתערובת לאחר זמנו מותר כר''ש והאי פחות מתערובת הוא ועוד דקי''ל נותן טעם לפגם מותר וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו בדופני הכלי: וליעבד בהו שלא במינו. דהא מודי רב לעיל דחמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו מותר והאי משהו חשיב להו: כנדי. קדרות לאחר הפסח: אשוו זבינייכו. אל תעלו דמיהן יותר משוויי': כר''ש. דמותרות הקדרות הישנות לאחר הפסח: כר''ש ס''ל. כדאמרן לעיל: דטחו ביה טיחיא. שומן נתנו בו בקרקעיתו ונותן טעם בלחם: לעולם. אפילו חזר והוסק: אפילו במילחא. להכי נקט אפילו במילחא שאין דרך לאכול פת בלא מלח או ליפתן:

אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור בכל שהוא כרב. פסק רש''י בחולין דמין במינו במשהו כרבי יהודה דאמר בפ' כל הבשר (חולין קט.) מין במינו לא בטיל ואף רבי קאמר התם נראין דברי רבי יהודה מכלל דהלכתא הכי ועוד הביא ראיה מהא דפליגי אביי ורבא בפרק בתרא דע''ז (דף סו.) חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירא דשערי רבא אמר במשהו אביי אמר בנותן טעם משום דמר סבר בתר שמא אזלינן ומר סבר בתר טעמא אזלינן אלמא בין לאביי בין לרבא מין במינו במשהו ועוד פסק רבא בשמעתא מין במינו במשהו כרב ור''ת אומר דכל אלו אינם ראיות דאין הלכה לא כר' יהודה ולא כרבי וההיא דפ' בתרא דמס' ע''ז פלוגתא דאביי ורבא מצי למימר דחמירא וחלא דטבל ויין נסך דמודו ר' יוחנן ור''ל שהם במשהו ודשמעתא אי גר' במשהו כרב י''ל שפוסק בחמץ כרב ולא מטעמי' דרב דס''ל בכל איסורין שבתורה במינו במשהו ורבא לית ליה אלא דוקא בחמץ בפסח משום חומרא דחמץ וגם רב יהודאי גאון פסק כן דדוקא בחמץ פסק רבא כרב דשאלו מקמיה כל איסורין שבתורה במשהו כרב או בנותן טעם כר''י והשיב מדאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו א''כ בהא [מיהו] הלכה כרב במשהו אבל בשאר איסורין בנ''ט כר' יוחנן וכר''ל ועוד אומר ר''ת דלא גרסי' במשהו כרב וכן משמע בה''ג דלא גרס ליה וסבר רבא גם בחמץ כר' יוחנן והא דלא פסק בהדיא הלכה כר' יוחנן משום דה''א דלא פסק כוותיה אלא בזמנו אבל שלא בזמנו לא דלא תקשי דרבא אדרבא דהא אמר רבא קנסא הוא דקניס ר' שמעון כדפרי' להכי איצטריך לפרש ומביא ר''ת ראיה דבהדיא סבירא ליה לרבא בפ' גיד הנשה (חולין צז: ושם) מין במינו בס' דקאמר אמרו רבנן בטעמא וכו' מין במינו דליכא למיקם אטעמא אי נמי מין שלא במינו וליכא קפילא בס' ואין לדחות דמיירי בחמרא חדתא ועינבי דהוי טעמא אחד והוי בס' משום דרבא בתר שמא אזיל ולא חשיב מינו דא''כ אמאי קרי ליה מין במינו ובהקומץ רבה (מנחות כג. ושם) משני רבא דסבר ר' יהודה מין במינו וד''א וכו' מכלל דאיהו לית ליה ובפ' התערובת (זבחים עט. ושם) קסבר ר''א בן יעקב מין במינו בטל וסתמא דגמרא קאמר בשילהי מסכת ביצה (ד' לח: ושם) שפיר עבוד דאחיכו עליה חיטי בחיטי נהי דלרבי יהודה לא בטל לרבנן מיבטל בטיל מכלל דהכי הלכתא ורש''י גופיה פסק בפרק בתרא דמס' ע''ז (ד' סו.) גבי פלוגתא דאביי ורבא דהלכתא כרבי יוחנן דסבר בנ''ט ובה''ג של אספמיא פסק דחתיכה בחתיכות בנ''ט ומייתי מדרבא בפ' גיד הנשה (חולין צז.) ויין נסך דקאמר התם במשהו אומר ר''ת דוקא כשנתנסך לפני ע''ז דאמתני' קאי דבעי תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה אבל סתם יינן דשרי בהנאה בס' ובתשובת הגאונים שכתב רבינו יוסף טוב עלם מצא ר''ת יין נסך שנתנסך ממנו לפני ע''ז אסור בהנאה ואינו בטל אפילו באלף כמו ששנינו אלו אסורין ואיסורן איסור הנאה בכל שהוא יין נסך וכו' מכלל דשאר איסורין וסתם יינן חוץ מטבל ויין נסך בין במינו ובין שלא במינו בנ''ט ובחמץ בפסח לא עשה ר''ת מעשה אע''ג דבשאלתות דרב אחאי נמי איתא דרבא אית ליה גם בחמץ בנ''ט: [וע''ע תוס' חולין צז. ד''ה אמר רבא]: אמר רב קדירות בפסח ישברו. בפ' בתרא דמס' ע''ז (דף סח: ושם) גבי עכברא בשיכרא מספקא ליה אי קסבר רב נותן טעם לפגם אסור או מותר ועכבר' בשיכרא אשבוחי משבח ואי ס''ל מותר אפ''ה קאמר הכא שפיר ישברו דנ''ט לפגם דוקא בדיעבד שרי אבל לכתחלה אסור דגזרינן שאינו בת יומא אטו בת יומא ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא בעין אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהה בדופני הכלי: לשהינהו עד אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן. תימה לר''י נהי דסבירא לן דטעמא דחמץ בקדירה חשיב משהו שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד מ''מ הא תנן אין מבטלין איסור לכתחלה ואפי' איסורא דרבנן אין מבטלין דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם שאסרו עד ששים הואיל שיכול להוסיף ולבטל האיסור ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתנור בי''ט שמרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן (ביצה ד' ד:) דהתם איסור מוקצה אין לו שורש מן התורה אבל מידי דאית לי' שורש מן התורה לא ומפרש ה''ר יוסף הואיל ואיכא תרתי לטיבותא שהוא נותן טעם לפגם ומשהו שלא במינו בכה''ג מבטלין ולדבריו צ''ל דה''פ וליעבד שלא במינו אי ס''ל לרב נותן טעם לפגם מותר ור''י מפרש דכיון שהקדירות של חרס הן אם יהיו אסורין ואין להם תקנה זה חשוב דיעבד ואע''ג דלענין איסור קדירה שאין בת יומא אסרינן לה אע''פ שאין לה תקנה משום דהתם בלע איסור הרבה אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל ושלא במינו הוא יכול לבטל וכדיעבד דמי: דילמא אתי למיעבד במינו. לעיל לא גזר שלא במינו אטו מינו דהא לא שכיח שיתערב לו חמץ אבל הכא להתיר לבשל בהן איכא למיגזר: ואפילו במלחא. והא דאמר בכיצד צולין (לקמן עו:) פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאוכלו בכותח אבל במלח שרי התם לא אסירא אלא מטעם ריח דליכא איסור כולי האי: דילמא אתי למיכליה בכותח. ותימה וליכליה בכותח דהא נותן טעם בנ''ט הוא כדאמר בפ' כל הבשר (חולין קיא: ושם) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח וי''ל דקאמר התם נמי צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח ופרש''י משום חורפא דצנון בלע טפי מדגים רותחים שעלו בקערה ולפי זה דגים שנתבשלו בקדירה אסור לאוכלן בכותח דע''י בישול בלעי יותר מדאי וכן נמי הכא מחום התנור בלעי טפי ולפי' אחר שפ''ה שם דצנון אסור לפי שפעמים שהשמנונית קרוש על הסכין ואינו ניכר ואיכא בצנון טעם בשר ממש קשה הכא כיון שנתקנח התנור יפה או הוסק פעם אחרת אמאי אסור לאוכלו בכותח וי''ל דשומן שעל החרס אינו יכול לקנח יפה:

דף ל - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד