פסחים כט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

ואי לרבי שמעון, חמץ דישראל נמי מישרא קא שרי לאחר הפסח! שהרי לא אסרה תורה את החמץ אלא בתוך זמנו.

ואי לרבי יוסי הגלילי, הרי אפילו תוך זמנו [בפסח עצמו] נמי מישרא קא שרי החמץ בהנאה! ואינו אסור אלא באכילה.

אמר רב אחא בר יעקב: לעולם מתניתין רבי יהודה היא. ולא אסר אלא חמץ של ישראל. משום דיליף "שאור" דנאסר באכילה מ"שאור" דנאסר בראיה. מה "שאור" דנאסר בראיה אינו אלא בשאור של ישראל - כדדרשינן, "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה" - אף שאור דנאסר באכילה, אינו אלא בשאור של ישראל. ודוקא "שלך" אי אתה אוכל. אבל אתה אוכל שאור של אחרים ושל גבוה ^[1].

ובדין הוא דאיבעי ליה לתנא דמתניתין למיתנא, דחמץ נכרי אפילו באכילה נמי שרי, ולאו דוקא בהנאה. אלא איידי דתנא לרבותא, דחמץ של ישראל אסור אף בהנאה, תנא נמי דחמץ נכרי מותר בהנאה.

ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא, דחמץ נכרי אפילו בתוך זמנו [בפסח עצמו] מותר באכילה ^[2] ובהנאה. אלא איידי דתנא לרבותא, דחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו אסור, תנא נמי דחמץ נכרי מותר לאחר זמנו. רבא אמר: לעולם מתניתין רבי שמעון היא. ובאמת מן התורה אף חמץ של ישראל מותר לאחר הפסח. אלא רבי שמעון, קנסא קניס בחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ^[3]. הואיל ועבר עליה ^[4] ב"בל יראה" ^[5] וב"בל ימצא" ^[6]. ומקשינן: בשלמא לרבא, היינו דקתני במתניתין "של ישראל אסור בהנאה, משום שנאמר "לא יראה לך שאור"! שכיון שעבר בלאו זה, קנסוהו חכמים.

אלא לרב אחא בר יעקב דאמר, מתניתין רבי יהודה היא, הרי חמץ ישראל לאחר זמנו אסור מן התורה. ומשום שנאמר "לא יאכל חמץ" מיבעי ליה לתנא למימר דהוא אסור.

ומשנינן: מי סברת דקרא ד"לא יראה לך שאור" הוא נתינת טעם לאסור חמץ ישראל, ואסיפא קאי?!

לא כן הוא. אלא ארישא קאי. והכי קאמר: חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. משום שנאמר "לא יראה לך שאור". ודרשינן, שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ויליף שאור דאכילה משאור דראיה! הלכך חמץ נכרי מותר אף באכילה והנאה.

ואזדו רב אחא בר יעקב ורבא לטעמייהו.

דאיתמר: האוכל לאחר הפסח שאור של נכרי שעבר עליו הפסח, לדברי רבי יהודה דאסר חמץ לאחר זמנו מן התורה - רבא אמר: לוקה על אכילתו! ואין חילוק בין חמץ של ישראל לשל נכרי לענין הלאו.

ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה עליו! ולטעמייהו אזלי. רבא אמר דלוקה, משום דלא יליף רבי יהודה שאור דאכילה משאור דראיה! ואף ד"בל יראה" אינו נוהג בשאור של נכרי, איסור אכילה מיהא איכא.

ורב אחא בר יעקב אמר דאינו לוקה, משום דיליף שאור דאכילה משאור דראייה! מה איסור ראיה אינו נוהג אלא בחמץ של ישראל, אף איסור אכילה כן.

והדר ביה רב אחא בר יעקב מההיא ילפותא. וחזר לומר אליבא דרבי יהודה, דאיסור אכילה נוהג אף בחמץ נכרי.

ומצינו שחזר בו, מתוך מה שפירש בברייתא דלהלן.

דתניא: האוכל חמץ של הקדש במועד של פסח, מעל! והיינו כרבי שמעון דאמר, חמץ לאחר הפסח מותר מן התורה בהנאה ^[7]. ואין איסורו אלא משום קנס. אבל חמץ של הקדש, ששום אדם לא עבר עליו ב"בל יראה", לא קנסו בו. לפיכך, הרי הוא בר דמים. שהרי לאחר הפסח יכול הגזבר למוכרו לישראל לאכילה. ושפיר נוהג בו דין מעילה, להתחייב עליו קרן חומש ואשם. שהרי הפסיד את ההקדש.

ויש אומרים: האוכלו, לא מעל! ואינו חייב לא בקרן ולא בחומש ולא בקרבן מעילה.

והוינן בה: מאן נינהו "יש אומרים"? אמר רבי יוחנן: כשיטת רבי נחוניא בן הקנה היא.

דתניא: רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת, לענין תשלומין!

דקיימא לן: בזמן שעשה אדם מעשה המחייבו מיתה וממון, אינו מתחייב אלא מיתה, ולא ממון. וכגון מי ששרף את גדיש חבירו בשבת, הרי הוא מתחייב מיתה משום מלאכת שבת. ופטור הוא מלשלם את דמי הגדיש. משום ד"קים ליה בדרבה מיניה"! כלומר, אין אתה דן אותו על המעשה הקל, אלא על המעשה החמור בלבד. וילפינן לה מדכתיב בנוגף אשה הרה, "ולא יהיה אסון, ענוש יענש". שדוקא אם לא היה אסון באשה ולא נהרגה, הרי הוא מחויב לשלם לבעל את דמי הולדות. אבל אם יהיה אסון ותיהרג האשה, הרי הוא פטור מדמי ולדות.

משום שהוא מתחייב מיתה כדין רוצח. וקים ליה בדרבה מיניה.

וקא סבר רבי נחוניא בן הקנה, שאף השורף את הגדיש ביום הכפורים פטור מממון. ואף שאין העושה בו מלאכה מתחייב מיתה, אלא כרת בלבד. שדין הכרת הוא כדין מיתת בית דין.

מה השורף גדיש בשבת - משום שהוא מתחייב בנפשו על ידי מיתת בית דין, הרי הוא פטור מן התשלומין, אף השורף ביום הכפורים כן. כיון שהוא מתחייב בנפשו בכרת, הרי הוא פטור מתשלומין.

וכן סוברים ה"יש אומרים" דלעיל. ומשום כן, האוכל חמץ הקדש בפסח פטור מתשלומי מעילה, כיון שהוא מתחייב כרת על אכילתו ^[8]. ואף מקרבן מעילה הוא פטור.

שכל שאינו מתחייב בקרן וחומש, אף אינו חייב בקרבן ^[9].

רב יוסף אמר: לעולם סבירא להו כחכמים. ולא אמרינן "קים ליה בדרבה מיניה" בכרת, כי אם במיתת בית דין.

וכן סברי כולי עלמא כרבי יוסי, דחמץ בפסח מותר בהנאה [דאי סבירא להו כרבי שמעון דאית ליה דהחמץ בפסח אסור בהנאה, ודאי אין מועלין בו. ואף שאחר הפסח יחזור להיתרו ושוב יהיה בר דמים, אית להו "כל הגורם לממון לאו כממון דמי" ^[10]. וכיון דהשתא מיהת אינו ראוי לכלום ^[11], לאו ממון הוא, ולית ביה מעילה ^[12]].

ובאם פודין את הקדשים להאכילו לכלבים, קא מיפלגי.

מאן דאמר "מעל" [תנא קמא], קסבר: פודין את הקדשים כדי להאכילן לכלבים! הלכך, חמץ הקדש בפסח, הרי הוא בר דמים. שהרי יכול לפדותו ולמוכרו לישראל, כדי שיאכילנו לבהמה ולכלבים.

ומאן דאמר "לא מעל" [יש אומרים], קסבר: אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים! משום דכתיב בפסולי המוקדשין לאחר שנפדו, "תזבח בשר ואכלת". ודרשינן, "תזבח" - ולא תעשה בהם גיזה. "בשר" - ולא תשתמש בהם לחלב. "ואכלת" - ולא תתן מהם לכלבים ^[13].

נמצא, דאין ההקדש יכול למכור את חמצו בפסח. משום שאינו ראוי לישראל לשום הנאה. שהרי באכילה הוא אסור. ואף לכלבים אסור ליתנו, משום איסור קדשים. ואף לנכרי אסור למוכרו, לפי שגם זה בכלל דין "אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים" ^[14]. הלכך, לאו בר דמים הוא, ואין מועלין בו ^[15].

הערות

^[1] ומכאן הקשה הצל"ח, לשיטות דאינו עובר ב"בל יראה" על חמץ של ישראל אחר שנמצא ברשותו בלא קבלת אחריות. דאם כן, אף לא יתחייב על אכילתו. ומהכא משמע, דלא הותר אלא חמץ של נכרי. ויש ליישב, דהגזירה שוה נאמרה רק ללמד, דחמץ שלא חל בו איסור ראיה אף לא חל בו איסור אכילה. אבל לא בעינן דבפועל יעבור עליו האוכל עצמו ב"בל יראה". קובץ שיעורים.

^[2] רש"י. והקשו עליו תוספות, ממה נפשך. אם נתן לו הגוי לאכול, הרי נעשה שלו בשעת אכילה, ושוב חייב עליו. ואם גזל מן הגוי, הרי חייב באחריותו, ולא גרע מחמץ שקיבל עליו אחריות, דהוי כשלו ועובר עליו. כדמרבינן לעיל מ"לא ימצא". [ואין דבר זה מוסכם. ויעוין לעיל ה ב, שכן סבר הרמב"ן. אבל הרמ"ה מסרקסטה פליג]. לכך פירשו, דתוך זמנו אינו מותר אלא בהנאה. ובהנאה שפיר משכחת לה דלא נעשה של הישראל. וכגון שלא נחסר החמץ כלום על ידי ההנאה. מהרש"א. והראב"ד בהשגות על הרי"ף כתב כרש"י. וכתב דמשכחת לה דלא קניא אף בשעת אכילה ! וכגון שתחב לו חבירו למקום שאינו יכול להחזיר אלא על ידי הדחק. דבכהאי גונא לא קני, כיון דשלא לרצונו הכניסה לו. עוד יש לומר בדעת רש"י, דאף שהנכרי נותן לו, אינו רוצה לזכות בו אלא רוצה לאכול משל נכרי. וכן מצינו לענין דמאי. דהקשה הרשב"א אמאי אסור באכילה. והא לקוח הוא מיד עם הארץ. ואין חיוב לקוח במעשר אלא מדרבנן, וספיקא דרבנן הוי. ותירץ, דאיכא למיגזר שמא יזמין העם הארץ אורחים על שלחנו, ונמצאו אוכלין משלו. ולאו לוקח הוי. קובץ שיעורים.

^[3] והרי"ף בתשובה [הובא ברבינו מנוח שם] כתב דלישראל אחר מותר. אבל הרמב"ן הוכיח מבבא קמא צו ב, דאף לאחרים אסור. דמוכח מהתם, דחמץ שעבר עליו הפסח והוא ביד הגזלן, הרי הוא אסור בהנאה לבעלים. ואף דאין הנגזל עובר ב"בל יראה". ולפי זה, הא דנקיט הכא "הואיל ועבר בבל יראה", לאו דוקא משום דעבר בפועל, אלא אם הוא מין חמץ שעוברים עליו, הרי הוא אסור לאחר הפסח. רבינו דוד.

^[4] והוכיח הרמב"ן מסוגיא דלקמן [לא ב, על פי גירסת הר"ח], דאף אם לא ביער מאונס, נמי קניס רבי שמעון. וכן איתא ברמב"ם פרק א הלכה ד.

^[5] ורבינו מנוח בפרק א הלכה ד כתב, דדוקא בלא ביטלו אסור. או שביטלו ומצאו בתוך המועד, ועיכבו אצלו. דאיגלאי מילתא למפרע דביטולו לאו ביטול, ועובר בבל יראה. אבל אם לא מצאו עד אחר הפסח, מותר. וכן כתב הרא"ש, שאם ביטלו קודם הפסח, מן הדין שיהיה מותר לאחר הפסח, שהרי לא עבר עליו ב"בל יראה". אלא שהביא בשם הירושלמי דפליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש. דאיתא התם: הפקיר חמצו בי"ד, לאחר הפסח, מהו? רבי יוחנן אמר: אסור! וריש לקיש אמר: מותר! רבי יוחנן חייש להערמה. שמא לא הפקירו, ויאמר שהפקירו. וריש לקיש לא חייש להערמה. ויעוין בנודע ביהודה [קמא סימן יח] בקושית השואל, למה ליה לירושלמי לטעמא דהערמה. והרי כבר הוכיח הר"ן מסוגיא דלקמן [לא ב], דאף להשיטות דאין עוברים על חמץ של ישראל ברשות נכרי, מכל מקום מדרבנן הוא עובר. ומשום כן הוא אסור לאחר הפסח. ואף לאחר ביטול נימא הכי. דכיון שעובר על חיוב ביעור דרבנן, יאסר בהנאה [וכן מבואר באמת ברבינו דוד]. ויש ליישב על פי מה שכתב הנודע ביהודה עצמו בסימן יט, דהא דצריך לבער אחר הביטול הוא איסור שהיה מחודש, משום שמא יבוא לאוכלו, ואינו מגדר "בל יראה" כלל. מה שאין כן חמץ של ישראל ברשות נכרי, הרי הוא עובר עליו ב"בל יראה" מדרבנן. חידושי רבי שמואל.

^[6] וכתב הפרי מגדים [סימן תמח, אשל אברהם סק"ב] דלאו דוקא משום איסור "בל יראה" קנסוהו. אלא אף אם עבר ב"תשביתו" נמי קנסוהו. אבל המקור חיים בסימן תמה סק"ד כתב בפשיטות, דלא קנסו אלא משום "בל יראה". ונפקא מינה, שאם נפסל החמץ מאכילת כלב בתוך הפסח, נאסר בהנאה לאחר הפסח, משום שכבר עבר עליו בבל יראה. אבל אם נפסל בערב פסח לאחר שש שעות, אינו נאסר.

^[7] רש"י. והיינו נמי כרבי שמעון דאמר "דבר הגורם לממון, כממון דמי". והוא הדין דמצי לפרש, דכולי עלמא כרבי יוסי הגלילי. וכן הוא בדברי הבעל המאור. מהרש"א.

^[8] ויש מקשין, הא ליכא כרת אלא במזיד. והכא איירי בשוגג, מדקתני "מעל". ואין חיוב מעילה אלא בשוגג. וטעות היא. דאף דלגבי הקדש שוגג הוא, לגבי חמץ הוא מזיד. רש"י. אבל תוספות כתבו דאף אם הוא שוגג בחמץ, הרי הוא פטור מממון. דקיימא לן כחזקיה, דאף חייבי מיתות שוגגין פטורים מן התשלומים, משום "קים ליה בדרבה מיניה". ורש"י אית ליה דבתשלומי מעילה ליכא לדינא דחזקיה. וטעמא דמילתא, משום דתשלומי כפרה נינהו. וילפינן לה מהאוכל תרומה. דאף דבמזיד הוא במיתה בידי שמים, מכל מקום בשוגג הוא חייב בתשלומין. ולא אמרינן "קים ליה בדרבה מיניה", משום דתשלומי כפרה הם. בעל המאור. [וליכא למילף מהתם, אלא לאביי דסבר דאף מיתה בידי שמים פוטרת מן התשלומין [כתובות לא ב]. אבל רבא התם סבר, דלא פטר רבי נחוניא אלא בכרת, ולא במיתה בידי שמים. מלחמת ה', כתובות]. והקשו תוספות לשיטתם, לרבי דאמר "המזיד במעילה חייב מיתה בידי שמים", בהכרח דחיוב ממון דמעילה לא נפטר מחמת מיתה בידי שמים, והוא הדין בכרת. ועל כל פנים, דין חזקיה שהשוה שוגג למזיד לא נאמר בזה. [ולא ניחא להו לאוקמא בהזיד בחמץ, מדלא קתני כן להדיא. מהרש"א]. ואם כן, אף חיוב כרת דחמץ לא יפטור מתשלומי מעילה. ואומר ר"י, דדוקא מיתה בידי שמים אינה פוטרת. דבהכי גלי לן קרא. אבל כרת פוטר אף היכא דאינו ניתן בפועל, כגון בשוגג. תוספות.

^[9] ויעוין בקצות החושן סימן כח סק"א שהקשה, הלא דין "קים ליה בדרבה מיניה" אינו פוטר אלא בדיני אדם. אבל לצאת ידי שמים חייב. ואם כן, ליחייב בחומש ואשם. ואין לומר דלא פטר רבי נחוניא בן הקנה אלא בדיני אדם. שהרי בלאו הכי חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם. וכתב, דלרש"י דמוקי לה בהזיד בחמץ אתי שפיר. שהרי כבר כתב המהרש"ל, דאין חייב לצאת ידי שמים אלא היכי דלא נענש בעונש החמור בפועל, וכגון בחייבי מיתות שוגגין. אבל היכא דאיכא כרת בפועל, אף לצאת ידי שמים אינו מתחייב בתשלומין. והצל"ח כתב, דלא מחייבינן בבא לצאת ידי שמים, אלא אליבא דהלכתא, דחייבי כריתות אין נפטרים מתשלומין. אבל לרבי נחוניא בן הקנה דפטר אף חייבי כריתות, לדידיה מסתבר דדין "קים ליה בדרבה מניה" פוטר אף מידי שמים. שהרי אף כרת הוא עונש בידי שמים. ואפילו הכי הרי הוא בכלל המיעוט ד"משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות". ואם כן, אף אי אפשר לחייב מיתה יחד עם תשלומין בדיני שמים. שאף זה חשיב שתי רשעיות.

^[10] ומדברי המהר"ם חלאוה נראה דלהאי לישנא דרב יוסף, לא תליא בפלוגתא דרבי שמעון וחכמים בדבר הגורם לממון. אלא אף לרבי שמעון, לא חשיב גורם לממון דדוקא אם הוא גורם מיד לממון, הוי כממון. אבל גרמא דלאחר זמן לא חשיבא כממון. ויעוין בפני יהושע דנתקשה להיפך. דהכא לכולי עלמא יש לומר דכממון הוי, דאין זה גורם לממון אחר. אלא אותו חמץ עצמו יהיה ממון לאחר הפסח. וכיון דחמץ הקדש מותר להשהותו, למה לא ימעל? והרש"ש כתב, דאף רבי שמעון מודה בהקדש, דלאו ממון הוא. וכדתנן בסוף פרק ו דערכין, "אין להקדש אלא מקומו ושעתו".

^[11] וצריך עיון, הא אף לרבי שמעון חזי למוכרן לנכרי בפסח. שהרי להקדש עצמו לא שייך לאסור הנאה. וכדכתבו תוספות לקמן בעמוד ב. וכבר עמד על זה המהרש"א, ולא נתברר תירוצו.

^[12] וכתבו התוספות ישנים בכריתות יג, דדוקא בהקדש הקדוש בקדושת דמים פטרינן ממעילה כשאין לו דמים, כדאיתא הכא. אבל מעילת קדשים הקדושים בקדושת הגוף, איכא אף כשאין להם דמים. וכדאיתא שם, דאיתא חיוב מעילה אף בנותר. ואף על גב דאזיל לשריפה, ואינו שוה מידי. ויש שביארו דבריהם על פי דברי נתיבות המשפט [סימן כח סק"ב], דמעילה בקדושת דמים, חיובה הוא משום גזל ההקדש. אבל חיוב מעילה דקדושת הגוף, אינו מטעם תשלומי גזל. אלא כפרה הם, כמו בתשלומי תרומה. ומטעם זה כתב, דאף פטורא ד"קים ליה בדרבה מיניה", אינו נוהג אלא במעילת קדושת דמים, ולא במעילת קדושת הגוף. ובכך ישב את קושית קצות החושן מסוגית הגמרא בכריתות יד. ויעוין בשערי יושר, שער ג פרק כג, שהוכיח שלא כדבריו. וביאר דברי התוספות הנ"ל באופן אחר.

^[13] ותוספות הוכיחו דלא נאמר דין זה מן התורה, אלא בפסולי קדשי מזבח, שנתקדשו בקדושת הגוף. אבל בקדשי בדק הבית שאין קדושתן אלא קדושת דמים, אין נוהג דין זה אלא מדרבנן. ואין לתמוה, איך משום חשש דרבנן נפקיע איסור מעילה מדאורייתא. דכיון דאמרו רבנן "אין פודין", ממילא לא שויא מידי. ולכאורה לא אתי שפיר אלא לשיטת הריטב"א, דכל איסורי הנאה דרבנן, מדאורייתא אינם ממון. אבל מרש"י לעיל לא משמע כן [יעוין לעיל ז א בהערה 4]. קובץ שיעורים.

^[14] ואף אין פודין כדי להסיק תחת תבשילו. שאף זה נתמעט מ"ואכלת". בעל המאור. ואף דלקמן נתבאר בדעת רב אשי, דפודין את קדשי בדק הבית להסיקן תחת תבשילו, רב יוסף לא סבירא ליה לחלק בהכי. מהרש"א.

^[15] תימה לר"י, אמאי לא מעל? הא לאחר שנשרף ונעשה אפר, הוא מותר בהנאה, ויכול לפדותו. ואם כן, ליחשב כבר מעתה ממון. ויש לומר, כיון דכמות שהוא עכשיו לא שוי מידי, אינו חשוב ממון, ולית ביה מעילה. ואף דגורם לממון כממון דמי, אין זה אלא כשהוא גורם לממון כמות שהוא בעין. ומהאי טעמא נמי אין מקדשין באיסורי הנאה, ואף דהם שוים לאפרן. [והריטב"א בקידושין נו ב הוסיף, דלאחר השריפה כבר אינם שלו, כיון דהאפר הוא כפנים חדשות]. מיהו התם אפשר לומר, דאין מקדשין דוקא אי ליכא באפר שוה פרוטה. ולתירוץ קמא עדיין קשיא, הא אף כשהוא בעין, הוא ראוי להנות ממנו שלא כדרך הנאה. תוספות [ויעוין לעיל כא ב, הערה 21].

חמץ של ישראל נמי מישרא קא שרי [גם כן הוא מתיר] בהנאה לאחר זמנו! ואי [ואם] כשיטת ר' יוסי הגלילי — אפילו תוך זמנו נמי מישרא קא שרי [גם כן הוא מתיר] בהנאה.

אמר רב אחא בר יעקב: לעולם אפשר לפרש כי משנתנו כשיטת ר' יהודה היא, ויליף [ולומד הוא] דין שאור לענין איסור אכילה משאור לענין ראייה. כיצד; מה שאור של איסור ראייה נאמר בו "לא יראה לך", ואנו מבינים בכך כי שלך, של ישראל אי [אין] אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים (גוים) ושל גבוה השייך למקדש. אף שאור לענין איסור אכילה נאמר בו: שלך אי [אין] אתה אוכל, אבל אתה אוכל של אחרים (גוים), ושל גבוה לאחר הפסח.

ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא [שהיה לו לשנות] שאפילו באכילה נמי שרי [גם כן מותר] חמץ לאחר זמנו, ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] שחמץ של ישראל אסור בהנאה — תנא נמי [שנה גם כן] משום גרר הלשון שחמץ של גוי מותר בהנאה, אבל יש להבין כי הוא מותר אף באכילה. וכן בדין הוא דאיבעי ליה למיתנא [שהיה צריך לו לשנות] שאפילו בתוך זמנו חמץ של גוים מותר בהנאה. ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] מענין החמץ של ישראל לאחר זמנו — תנא נמי [שנה גם כן] של גוי לאחר זמנו, ואין לדייק מלשון הברייתא בפרטים אלה, והמשנה היא כשיטתו של ר' יהודה.

רבא אמר: לא כך, אלא לעולם משנתנו כשיטת ר' שמעון היא. ואם תאמר: הלוא לשיטת ר' שמעון חמץ של ישראל לאחר הפסח מותר בהנאה, ומדוע נאסר במשנה? יש לומר שר' שמעון סבור אף שלדעתו מותר מן התורה, בכל זאת קנסא קניס [קנס קנס] את העבריין, הואיל ועבר עליה [עליו על החמץ] בבל יראה ובל ימצא אסרוהו חכמים בהנאה.

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת רבא, היינו דקתני [זהו ששנינו] במשנה: של ישראל אסור, משום שנאמר "לא יראה", מעתה יכולים אנו להבין מה הקשר לציווי לא יראה עם חמץ שעבר עליו הפסח — משום קנס על שעבר על "לא יראה". אלא לשיטת רב אחא בר יעקב שמשנתנו כר' יהודה, ולדעתו חמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה מן התורה, אם כן משום "לא יאכל חמץ" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] שהרי לדעתו זהו מקור האיסור!

ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] שראיה זו אסיפא קאי [על הסוף, איסור ההנאה בחמץ ישראל, היא עומדת מתייחסת]?! ארישא קאי [על תחילת המשנה היא עומדת מתייחסת] והכי קאמר [וכך אמר] כך יש לקרוא את משנתנו: חמץ של גוי שעבר עליו הפסח — מותר בהנאה, משום שנאמר "לא יראה לך" — שלך אי [אין] אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים (גוים) ושל גבוה (הקדש). ויליף [ולמד] שאור של אכילה משאור של ראייה שאת הכתוב "לא יראה לך" יש להבין כההסבר של ההיתר ולא של האיסור שבו.

א ומעירים כי רבא ורב אחא בר יעקב אזדו לטעמייהו [הלכו כל אחד לטעמיהם לשיטתם], כיצד: דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בדבר זה, האוכל שאור של גוי שעבר עליו הפסח, לדברי ר' יהודה, רבא אמר: לוקה שעבר על איסור מן התורה, ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה.

ומפרטים, רבא אמר: כי לשיטת ר' יהודה לוקה, כי לא יליף [למד] ר' יהודה שאור של אכילה משאור של ראייה, וכיון שבאכילה לא נאמר "לך" הרי לענין אכילה חמץ אף של גוי אסור לעולם. ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה, שכן יליף [למד] ענין שאור של אכילה משאור של ראייה ובכך תלוי הדבר.

ומעירים: והדר ביה [וחזר בו] רב אחא בר יעקב מההיא [מאותה] שיטה שאחז בה, דתניא [שהרי שנינו בברייתא] במקום אחר: האוכל חמץ של הקדש במועד (בפסח) — מעל, שאם עשה זאת בשוגג הריהו חייב להביא קרבן על מעילתו, על שהשתמש בקודש. ויש אומרים: לא מעל.

ושואלים: מאן [מי הם] יש אומרים אלה הסבורים שעל חמץ של הקדש בפסח אינו מועל? אמר ר' יוחנן: שיטת ר' נחוניא בן הקנה היא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לענין תשלומין של נזקים שהזיק אדם בו ביום.

כיצד; מה שבת, מי שחילל שבת במזיד ותוך כדי כך גרם נזק לחבירו, וכגון שהדליק גדישו של חבירו בשבת, כיון שהוא מתחייב בנפשו (שהרי המחלל שבת במזיד חייב סקילה) ולכן הוא פטור מן התשלומין, שכן אין מענישים אדם בשני עונשים ונדון רק בעונש החמור יותר. אף מי שגרם נזק תוך כדי חילול יום הכפורים מתחייב בנפשו שהרי מחלל יום הכפורים עונשו כרת, שהוא מיתת הנפש בידי שמים, ולכן אף הוא פטור מן התשלומין. ואם כן, אף האוכל חמץ בפסח, כיון שענוש כרת, ממילא נפטר משאר ענשים, ובכללם מעילה. ומכל מקום ברור כי שני התנאים בברייתא זו סבורים כי לחמץ בפסח יש ערך, ובודאי משום שלאחר הפסח יהא החמץ מותר בהנאה, ודברים אלה כשיטת ר' שמעון הם.

רב יוסף אמר: את המחלוקת בברייתא יש להבין בדרך אחרת. שני התנאים הללו מקבלים את דעת ר' יוסי הגלילי שחמץ בפסח מותר בהנאה, ואם כן אף חמץ זה של הקדש מותר בהנאה. ואולם אם מדובר בחמץ סתם, הרי מותר למכרו לגוי או להאכילו לכלבים. אבל חמץ של הקדש (בשל קדושתו) אי אפשר להשתמש בו כך, ואם כן ערכו תלוי בשאלה האם פודין את הקדשים לא לצורך אכילת אדם אלא כדי להאכילן לכלבים קמיפלגי [חולקים].

מאן [מי] שאמר שמעל בחמץ ההקדש בפסח קסבר [סבור הוא] כי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וכיון שאפשר לפדות את חמץ ההקדש ולהאכילו לכלבים משמע שיש לו ערך מסויים, ולכן יש בו מעילה. ומאן [מי] שאמר לא מעל קסבר [סבור הוא] שאין פודין את הקדשים אלא לצורך אכילת אדם מישראל. ובמקרה זה שאדם מישראל אסור באכילת חמץ, הרי שחמץ של הקדש אין לו ערך כלל בפסח, ולכן האוכלו לא מעל.

ומעירים: רב אחא בר רבא תנא לה [שנה אותה]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Shimon also permits one to derive benefit from leavened bread after Passover even if it was owned by a Jew. And if the mishna follows the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, he would permit one to derive benefit from it even during Passover.

Rav Aḥa bar Ya’akov said: Actually, it is possible to explain that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and he derives the restrictions pertaining to the eating of leaven from the restrictions relating to seeing leaven. The prohibition against seeing leaven is worded: “It shall not be seen by you.” It is understood to mean that you should not see your own or another Jew’s leaven. But you may see leaven that belongs to others, i.e., gentiles, and leaven consecrated to God. Similarly, with regard to the prohibition against eating leaven that was owned by a Jew during Passover after Passover, you may not eat your own leavened bread, but you may eat the leavened bread of others or the leaven consecrated to God after Passover.

And by right it should have taught that even the eating of leavened bread belonging to a gentile is permitted after the conclusion of Passover, but since the tanna taught that it is forbidden to derive benefit from leavened bread belonging to a Jew after Passover, he also taught that it is permitted to derive benefit from leavened bread belonging to a gentile. However, one should understand that it is permitted to eat this leavened bread as well. And similarly, by right it should have taught that even during Passover it is permitted to derive benefit from leavened bread that belongs to gentiles. But since the tanna taught about the leavened bread belonging to a Jew after Passover, he also taught about the leavened bread belonging to a gentile after Passover. Thus, one should not infer halakhot from the exact formulation of these details in the baraita, but rather understand that the mishna follows Rabbi Yehuda’s opinion.

Rava said: This is not so. Actually, our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. However, this is difficult, as Rabbi Shimon states that it is permitted for a Jew to derive benefit from leavened bread that had been owned by another Jew during Passover, while our mishna explicitly states that this is forbidden. This can be resolved by explaining that Rabbi Shimon argues that it is permitted only according to Torah law. However, one who intentionally commits such a transgression incurs a penalty. Since he transgressed the prohibition it shall not be seen and the prohibition it shall not be found, the Sages decreed that it is forbidden for him to derive benefit from this leavened bread.

The Gemara comments: Granted, according to the opinion of Rava, this explanation is consistent with that which was taught in the mishna: Leavened bread that belonged to a Jew is forbidden because it is stated: “It shall not be seen” (Exodus 13:7). According to this explanation, the connection between the prohibition against deriving benefit from leavened bread that was owned by a Jew during Passover and the verse prohibiting seeing leaven during Passover is clear. The prohibition against deriving benefit from this leavened bread is a rabbinically instituted fine for transgressing the Torah prohibition of “It shall not be seen.” But according to the opinion of Rav Aḥa bar Ya’akov, which states that our mishna follows the opinion of Rabbi Yehuda, and which renders forbidden by Torah law deriving benefit from leavened bread that was owned by a Jew during Passover, why is this verse cited? The mishna should have said that it is forbidden due to the verse “Leavened bread shall not be eaten” (Exodus 13:3), as that is the verse from which Rabbi Yehuda derives this prohibition.

The Gemara answers: Do you hold that this proof is referring to the latter clause of the mishna, where the prohibition against deriving benefit from leavened bread owned by a Jew is discussed? It is referring to the first clause of the mishna, which discusses permission to derive benefit from leavened bread owned by a gentile, and this is what it is saying: Leavened bread of a gentile, over which Passover has elapsed, i.e., that remains after the conclusion of Passover, it is permissible to derive benefit from it, due to the verse where it is stated: “It shall not be seen by you.” This indicates that you may not see your own leaven, but you may see leaven that belongs to others and leaven consecrated to God. And he derives the details about the prohibition of eating leaven from the prohibition of seeing leaven. The verse “It shall not be seen by you” should be understood as an explanation of what is permitted and not as an explanation of what is forbidden.

The Gemara comments that Rava and Rav Aḥa bar Ya’akov follow their line of reasoning. For it was stated that they dispute this issue: With regard to one who eats leaven of a gentile over which Passover has elapsed, i.e., that remains after the conclusion of Passover, according to the statement of Rabbi Yehuda, Rava said: He is flogged, as he has violated a Torah prohibition. And Rav Aḥa bar Ya’akov said: He is not flogged.

The Gemara explains: Rava said that according to Rabbi Yehuda, he is flogged, as Rabbi Yehuda does not derive the prohibition against eating leaven from the prohibition against seeing leaven. Instead, he derives the prohibition from a verse that does not use the words “to you,” and therefore leavened bread owned by a gentile over Passover is forbidden in all circumstances. Rav Aḥa bar Ya’akov said: He is not flogged, as Rabbi Yehuda learns the prohibition against eating leaven from the prohibition against seeing leaven, and thus it is limited to leavened bread owned by a Jew.

The Gemara notes: Rav Aḥa bar Ya’akov retracted that position on this matter. As it was taught in a baraita: One who eats consecrated leavened bread during the festival of Passover is guilty of misuse of consecrated items. If one performed this action unintentionally, then he must offer a guilt-offering to atone for using a consecrated item for non-sacred purposes. And some say: He is not guilty of misuse of consecrated items.

The Gemara asks: To whom is the phrase in the baraita: Some say, referring? Rabbi Yoḥanan said: This is Rabbi Neḥunya ben HaKana. As it was taught in a baraita: Rabbi Neḥunya ben HaKana would render the status of Yom Kippur the same as that of Shabbat with regard to payment for damage caused by a person in violation of the prohibitions of that day.

Just as one who desecrates Shabbat by intentionally causing damage to his fellow’s property, e.g., by lighting his stack of grain on fire, is liable to receive the death penalty, since one who intentionally desecrates Shabbat is punished by stoning and is therefore exempt from payment, the basis for this exemption being the principle that after committing multiple transgressions, one is punished only with the most severe punishment; so too, one who causes damage by desecrating Yom Kippur is liable to receive the death penalty, as this violation is punished with karet, i.e., spiritual death at the hand of Heaven, and is therefore exempt from payment. According to this position, one who eats leavened bread during Passover and is deserving of karet should also be exempt from other punishments, including the penalty for misuse of consecrated items. In any case, it is clear that both Sages mentioned in the baraita agree that leavened bread has monetary value. This must be due to the fact that one is permitted to derive benefit from it after Passover. Therefore, it appears that they both accept Rabbi Shimon’s position.

Rav Yosef said: The dispute mentioned in this baraita should be understood differently. Both tanna’im in the baraita accept the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, which states that one may derive benefit from leavened bread during Passover, and thus, in principle, one should be permitted to derive benefit from this consecrated leavened bread. Yet, unlike non-sacred leavened bread, which one may sell to gentiles or feed to dogs, it is prohibited to use consecrated leavened bread in this way. Therefore, the question whether this leavened bread has any monetary value depends on the question whether one may redeem consecrated items in order to feed them to dogs, and it is about this point that the tanna’im disagree.

The one who said that he misused consecrated items by using this leavened bread during Passover holds that one may redeem consecrated items in order to feed them to dogs. Because the food may be redeemed for this purpose, the consecrated leavened bread does have some monetary value, and therefore using it is considered misuse of consecrated items. And the one who said that he did not misuse consecrated items holds that consecrated property may not be redeemed for this purpose, but only in order to provide food for a Jewish person. In this case, since it is forbidden to eat this leavened bread during Passover, the consecrated leavened bread has no value at all at this time. Therefore, one who eats such leavened bread is not guilty of misuse of consecrated items.

The Gemara comments: Rav Aḥa bar Rava taught

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מני אי ר' יהודה חמץ סתמא קתני דאסור ואפי' דנכרי אי ר' שמעון הא אמר לאחר זמנו דישראל נמי שרי בהנאה אי ר' יוסי הגלילי כו' ואוקמה רב אהא בר יעקב כר' יהוד' ואמר דר' יהודה יליף שאור דאכילה שנאמר (שמות יב יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת וכתיב (שם טו) תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ וגו' ויליף האי שאור דאכילה משאור דראיה שנאמר ולא יראה לך שאור ומפרש בשאור דראיה לך ודרשי' ביה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ובדין הוא דליתני במתני' הכי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה ובתוך זמנו נמי מותר בהנאה ואיידי דבעי מיתנא סיפא ושל ישראל אסור דאפי' בהנאה נמי חמץ ישראל שעבר עליו הפסח אסור תנא רישא נמי של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. רבא אמר מתני' ר' שמעון היא דסבירא ליה דלפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ומתני' דקתני ושל ישראל אסור לאחר זמנו קנסא הוא דקניס ליה משום דשהיי' גביה ועבר עליה על לא יראה ועל לא ימצא בשלמא לרבא דאוקמה למתני' לר' שמעון ומשום דעבר על לא יראה קנסוהו היינו דקתני במתני' ושל ישראל אסור משום שנאמר לא יראה לך אלא לרב אחא דמוקים כר' יהודה משום לא תאכל מבעי ליה למיתנא ומשני רב אחא בר יעקב מי סכרת אסיפא דקתני ושל ישראל אסור קאי לא ארישא קאי והכי קתני חמץ של נכרי מותר שנאמר לא יראה לך שאור ויליף שאור דאכילה משאור דראיה כדאמרן:

ואזדו לטעמייהו דאיתמר האוכל חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי ר' יהודה רבא אמר לוקה דהא סתמא קתני לא שנא דישראל ולא שנא דנכרי חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו עובר בלאו ואמרי' מאי טעמיה דר' יהודה תלתא קראי כתיבי חד לפני זמנו שנאמר לא תאכל עליו חמץ והוא משעה ששית עד שחיטת הפסח וחד לאחר זמנו לא יאכל חמץ וחד תוך זמנו שחייב לאו וכרת שנאמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו' ולא יליף שאור דאכילה משאור דראיה רב אהא בר יעקב אומר אינו לוקה יליף שאור כו':

והדר ביה רב אחא בר יעקב דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל מאן יש אומרים א"ר חסדא ר' נחוניא הוא דפטר מחויב כרת מן תשלומין כמחויב מיתת ב"ד וכיון שאוכל חמץ בפסח חייב כרת הוא ופטור מלשלם קרבן מעילה:

רב יוסף אמר בפודין קדשים להאכילם לכלבים פליגי. פי' החמץ אע"פ שהוא קדש בין בפסח בין לאחר הפסח אסור באכילה מיהו פודין אותו להאכילו לכלבים והרי ממון הוא והנהנה מממון של הקדש מעל ת"ק סבר פודין ולפיכך מעל ויש אומרים סבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

גמרא רבא אמר לעולם ר' שמעון ור' שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא. פי' הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל דלא שעבר ממש אלא לשון תרגום הוא ור"ל הואיל והוא עובר עלי' כלומר שראוי לעבור עליו ראיה לדבר מתני' דהתם שהלוה ישראל על חמצו וכו' ואוקי בשהרהינו אצלו הא לאו הכי אסור ואעפ"י שהי' עומד ברשותו של גוי ולא עבר ישראל וכן מדתנן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך וההיא הלכתא היא והתם נגזל לא עבר עליו ואעפ"י שהגזלן עבר עליו לא היו קונסין לנגזל בכך כשם שלא קנסו חמץ של נכרי שהוא מותר אפי' עבר ישראל עליו מעתה פעמים שישראל עובר עליו ממש והוא מותר וזהו חמצו של נכרי ופעמים שלא עובר עליו והוא אסור וזהו חמץ של ישראל וכל שהערים בדבר בכלל קנסו של ר' שמעון הוא ואסור. ע"כ להרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל:

מאחר שפסקנו בחמץ לאחר הפסח שלא נאסר אלא מתורת קנס וכל שאין שם קנס כגון חמץ של נכרי מותר לאחר הפסח אף באכילה אף חמץ של הקדש כן שהרי לא היה מי שיהא חייב לבערו שהרי הוא של אחרים ושל גבוה מעתה האוכל חמץ של הקדש במועד בשגגת הקדש מעל אע"פ שבאותה שעה אינו שוה כלום מ"מ מותר היה לאחר הפסח אפי' היה מזיד בחמץ שהרי אדם חייב כרת ומשלם ואין צריך לומר אם היה שוגג בין בהקדש בין בחמץ ומ"מ אם היה מזיד בהקדש אינו מביא קרבן מעילה שהרי אין מעילה במזיד אלא שלוקה ומשלם את הקרן ואע"פ שאין אדם לוקה ומשלם הקדש שאני או שמא בכדי מה שנהנה ויש פוסקין שמאחר שבשעה שאכלו אינו ממון שהרי אסור הוא בהנאה פטור אע"פ שסופו להיות ממון אין זה אלא דבר הגורם לממון ודבר הגורם לממון אינו ממון כמו שביארנו במקומו אלא שמ"מ אע"פ שהסוגיא מוכחת כן אפשר שאין זה דבר הגורם לממון לבד שהרי הוא בעצמו יותר לאחר הפסח:

המדליק את הגדיש בשבת פטור מן התשלומין שאין אדם מת ומשלם ואפי' במקום שאין מיתה כגון שלא התרו בו שכל שאלו התרו בו פטור [אף] לא התרו בו פטור אבל ביום הכפורים חייב שהרי אדם חייב כרת ומשלם כמו שכתבנו:

אין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים כיצד בהמה של קדשים שנולד בה טרפות האוסרה באכילה והרי נמצא שאסורה למזבח אין פודין אותה שהרי אין פדיונה מתירה באכילה ואין אתה פודה אותה כדי להאכילה לכלבים לכשתמות אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים שנאמר בפסולי המוקדשין תזבח ואכלת ודרשו בו תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך:

בפרש"י בד"ה מעל חייב כו' כר"ש דאמר חמץ לאחר הפסח מותר כו' עכ"ל ולפירושו ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי וה"ה דה"מ לפרש דס"ל כר' יוסי הגלילי דאפילו תוך זמנו מותר בהנאה ודבר הגורם לממון לאו כממון דמו וכ"ה בדברי בעל המאור ע"ש:

בד"ה את יום כו' יש טועים דקשיא להו כי פטר ר' נחוניא במזיד דבר כרת הוא והכא בשוגג כו' עכ"ל לכאורה נראה לפרש דודאי לענין תשלומי ממון א"נ דשגג נמי בכרת פטור דכיון דר' נחוניא עושה יוה"כ כשבת ואנן קי"ל כחזקיה דחייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין כמ"ש התוס' ומינה דחייבי כריתות נמי שוגגין פטורין ולא קשיא להו הכא אלא לענין דפטר אותו נמי מקרבן מעילה [ד] כדקתני לא מעל דליכא למפטריה בשגג נמי בכרת דא"כ כל חייבי מיתות שוגגין פטורין נמי מחטאת והרי התורה חייבו אלא דאיכא לאוקמי דפטור נמי מקרבן מעילה לר' נחוניא בהזיד בחמץ ואפילו שגג בהקדש וכפרש"י מיהו בההיא שמעתין דלקמן דהאוכל תרומת חמץ בפסח כו' נראה מפרש"י דלא קים ליה כחזקיה ואיכא תנא דפליג אדבי חזקיה כמ"ש התוס' פרק אלו נערות ע"ש ועוד יבא בדברי התוס' בזה ובפרש"י לקמן ודו"ק:

בד"ה ורב יוסף כו' אלא אליבא דר"י הגלילי פליגי כו' ומ"ד לא מעל סבר אין פודין כו' עכ"ל יש לדקדק דרש"י וכן התוס' פירשו לקמן באוקימתא דרב אשי דלכ"ע אין פודין ואפ"ה חזי ליה למפרקיה ולהסיקו תחת תבשילו לר"י הגלילי דשרי בהנאה תוך זמנו והיה נראה ליישב דרב יוסף סבר דאפילו לר"י הגלילי לא חזי ליה למפרקיה ולהסיק דמיד כשפודה אותה הרי היא שלו ועובר בבל יראה כמו שהקשו התוס' לקמן לרב אשי ובפודין לכלבים לאו לכלבים דישראל אלא לכלבים דעובדי כוכבים קאמר רב יוסף אבל א"כ הוא אמאי לא מוקים לה רב יוסף אפילו כרבנן דר"י הגלילי דלמ"ד פודין ימכרנו לעובד כוכבים ההקדש עצמו וכמ"ש התוס' לקמן וע"כ הנראה לומר דלרב יוסף נמי לכלבים דידיה הוא וסבר רב יוסף למ"ד אין פודין לכלבים ה"נ דאין פודין להסיק תחת תבשילו כמ"ש התוס' דכן הדין בקדושת הגוף וסבר רב יוסף דאין לחלק ביניהם ודו"ק:

תוס' בד"ה בדין הוא כו' דהא דקאמר אפילו תוך זמנו מותר היינו בהנאה כו' עכ"ל ומצינן לאשכוחי שפיר בהנאה מן החמץ של עובד כוכבים ולא נעשה של ישראל וכגון דהעובד כוכבים לא חסר כלום בהנאתו של ישראל וק"ל:

בד"ה מאן י"א כו' אמאי פוטר כרת מתשלומין והא כו' עכ"ל לכאורה נראה לפרש דל"ל משום דאיירי בהזיד בכרת דאין לחלק בין שוגג למזיד דהא קי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין של ממון כמ"ש התוס' לקמן ומזה* שהקשו מההיא דאוכל תרומת חמץ בשוגג דחייב לשלם דאין לחלק בין שגג התם בחמץ להזיד בחמץ מה"ט דכל חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין ובפשיטות אההיא דהאוכל תרומת חמץ בשוגג דחייב לשלם לא קשיא להו מההיא דכל חייבי מיתות שוגגים פטורין מתשלומין משום דהכי גלי לן קרא דלא מפטר משום חיוב מיתה וה"ה מחיוב כרת ולכך קשיא להו אדהכא דע"כ לא נימא הכי א"ק דאימא ודאי דבעלמא אין לחלק בין שוגג למזיד מדתני דבי חזקיה אבל הכא מה"ט איכא לפלוגי דבשוגג [בכרת לא] פטר כיון דגלי דחייב בשוגג דמיתה ה"ה בשוגג דכרת כההיא דאוכל תרומת חמץ וכן נרא' שזהו דעת רש"י [א] (דהכא) [דהתם]פירש שהזיד בחמץ ולקמן פירשו ששגג בשתיהן וע"כ נראה דמשמע להו מדקתני מעל ששגג בהקדש כמ"ש התוס' לקמן וה"ה ששגג בחמץ דאל"כ ליתני שהזיד בחמץ בהדיא ואיירי כההיא דלקמן בהאוכל תרומת חמץ דאיירי ששגג בשתיהן ודו"ק:

בד"ה ר' נחוניא כו' אמאי פטורין הכא מקרבן מעילה משום דקים ליה בדרבה מיניה הא אמר כו' שגג באוכלים והזיד בכלי כו' עכ"ל דודאי כל חייבי מיתות וכריתות שוגגין אע"ג דפטורים מתשלומין של ממון בקרבן חייבין דאל"כ לא תמצא שום קרבן חטאת אלא דהכא דפטר ליה מקרבן מעילה משום דאיירי לענין מעילה דוקא בהזיד בכרת כפרש"י ואהא קשיא להו שפיר כיון דאע"ג דשגג בהקדש פטור מקרבן מעילה משום דהזיד בחמץ ולא שב מידיעתו וקלב"מ הוא ומיקרי לא שב מידיעתו [ב] גם לגבי הקדש אע"ג דשגג ביה ה"נ התם נימא הכי כיון דהזיד בכלי ולא שב מידיעתו מקרי לא שב מידיעתו גם לגבי אוכלין וליפטר מקרבן חטאת אלא ע"כ דנימא התם אע"ג דקלב"מ אכלי ולא שב מידיעתו לגבי אוכלין מ"מ שוגג הוא וחייב קרבן וה"נ נימא הכא וע"ש בתוס' ודו"ק:

בד"ה אין פודין כו' אבל הכא חזי לאדם אם היו ניכרים דהא כו' עכ"ל ר"ל דההוא דפרק התערובת קדשים שנתערבו בטריפה אילו היו ניכרים קדשים גופייהו חזי גם לאדם ומה שאין כן הך דטבול יום דהבכור גופיה טריפה הוא ולא חזי לאדם והך דקדם הקדשן למומן דאיכא למאן דאמר דאין פודין היינו נמי בכה"ג שמתו או נטרפו אח"כ דלא חזו גופייהו לאדם ודו"ק:

בד"ה אין פודין כו' ולתירוץ קמא קשה הא חזי בעיניה שלא כדרך הנאה עכ"ל אבל לתירוץ שני ניחא דאיירי דשלא כדרך הנאה לית ביה שוה פרוטה וק"ל:

גמרא ובדין הוא כו' דאפילו תוך זמנו מותר בהנאה. מדברי התוס' מוכח להדיא דל"ג תיבת בהנאה:

גמ' ור"ש קנסא קניס הואיל ועבר כו'. לכאורה לדעת מהרש"ל שהביא הש"ך בחו"מ סימן שפ"ח ס"ק נ"א דבקנסא דרבנן נמי אמרינן מודה בקנס פטור והכריע כן בתשו' ש"צ סי' ק"ט (ועמש"כ עליו בגיטין נג) גם בזה וכיוצא בו אם הודה מעצמו לא קנסינן ליה דאין לחלק ולומר דל"א מב"ק פטור אלא בדבר שבין אדם לחבירו שקנסוהו שישלם לחבירו אבל באיסורא ל"א הכי. דהרי רש"י בר"פ התערובות (הביאוהו התוס' בב"ק מא ב) פי' טעם דאין השור נהרג ע"פ בעלים דמבק"פ. אבל באמת נ"ל דע"כ ל"א מבק"פ אלא היכא דצריך ב"ד שיחייבוהו כמו דיני קנסות דא"ד אותם אלא דיינים סמוכים ועי' בתוס' (ב"ק לג ב) ד"ה א"ב (ובע"ד) ד"ה דאכתי. וכן שור הנסקל דוקא גמ"ד אוסרו בהם אמרי' שאין ב"ד קונסין אותו ע"פ הודאתו. אבל בדבר שא"צ ב"ד לקנסו נאסר גם ע"פ עצמו. וזהו הלשון שאמרו (בב"ק סד ב) אם המצא בעדים תמצא בדיינים:

רש"י ד"ה דישראל נמי. בהנאה לאח"ז. ל"י למאי הוסיף תיבת בהנאה דנראה דהש"ס דק בלישנא לומר בריה"ג בהנאה ובדר"ש סתמא למימרא דאף באכילה שרי:

רש"י ד"ה את יוה"כ. שנאמר וקרהו אסון. זהו לימוד דאביי בכתובות ורבא שם מייתא לימוד אחר. ועי' לקמן (לב) ובפירושו ד"ה כרנבה"ק:

רש"י ד"ה ורב יוסף. עכה"ד. ותימה מדוע סני ליה לאוקמי דס"ל כר"ש בדבר הגל"מ הלא ראב"ש (בב"ק קה ב) וב"ע שם לשמואל סבירא להו כוותיה (ועי' תוס' שם ע"א ב ד"ה וסבר) ובחר לאוקמי דס"ל כריה"ג ונ"ל דס"ל לרב יוסף להאי לישנא דבהקדש אף לר"ש לאו כמ"ד משום דתנן בערכין ספ"ו אין להקדש אלא מקומו ושעתו ע"ש אלמא דאזלינן ביה בתר השתא ולא משגחינן במה שבימים יבואו יתייקרו וה"נ דכוותה ונכון בעז"ה:

[תוס' ד"ה בדין. ומיהו בשל גבוה קשה כו'. עמש"כ בביצה (יט ע"ב) ליישב בדרך נכון בס"ד] :

תוס' ד"ה בדין. ליפלגו בפסח גופיה נ"ב הא ל"ק דילמא לאשמעינן כחא דרבא. ומלקות רבותא היא:

בגמרא אמר ר' אחא ב"י לעולם ר"י היא ויליף שאור דאכילה משאור דראייה כו' ופירש"י דאפילו בפסח עצמו שרי מן התורה והקשו עליו בתוספת חדא דלא משכחת לה דלא יהא שלו בשעת אכילה ועוד מדלא פליגי רב אחא ב"י ורבא בסמוך בפסח גופא. ותחלה אפרש מה שהכריח רש"י לפרש כן אע"ג דבלישנא דתלמודא דקאמר ובדין הוא כו' דאפילו באכילה שרי משמע דקאי לאחר זמנו דשרי לגמרי אפילו מדרבנן אלא משום דממילא משמע ליה לרש"י דהך ילפותא דר' אחא ב"י דיליף שאור דאכילה משאור דראייה משמע דאפשטא דקרא דאכילת שאור קאי דאיירי בפסח עצמו ומאן פליג לן לומר דלאחר זמנו ילפינן שאור שאור ובתוך זמנו ולפני זמנו לא ילפינן. ועוד דלאחר זמנו לא שייך כלל הך ילפותא דשאור דאכילה משאור דראייה דהא אפילו חמץ של ישראל אינו בבל יראה לאחר זמנו וא"כ ע"כ דהא דאמרינן שלך אי אתה רואה היינו תוך זמנו וממילא לענין אכילה נמי ע"כ תוך זמנו ומה שהקשו בתוספת דלא משכחת לה לע"ד נראה דלרש"י ודאי נמי עיקר ילפותא דר' אחא ב"י דשאור שאור היינו לענין הקדש כגון בלחמי תודה דלמאי דס"ד דראב"י מעיקרא דלר"י שרי מדאורייתא באכילה ולא מיתסר אלא מדרבנן (ועיין מ"ש לעיל דף י"ג ע"ב במאי דמקשה הש"ס פשיטא ע"ש) אלא דממילא משמע נמי דכל היכא דמשכחת לה בעובד כוכבים מדאורייתא שרי וכגון שנתן לו העכו"ם ע"מ שלא יקנה אותו אלא לאחר שיאכלנו או שתחב לו העכו"ם לתוך פיו בענין שא"א לפולטו ע"י הדחק וכה"ג מפרש הש"ס בר"פ אלו נערות ד' ל' ע"ב לענין חלב או שנתערב לו חמץ של עכו"ם לתוך מאכלו והוא לא נתכוין לקנותו משום דאיסורא לא ניחא ליה למיקני או כגון בחמץ דאית ביה כזית ולית ביה שוה פרוטה וממילא לפי זה נתיישב גם כן קושיא שני' של תוספת כיון דבתוך הפסח לא משכחת לה אלא במילתא דלא שכיחא ובכמה גווני מהנך לא שייך מלקות כלל משום הכי ניחא להו לפלוגי באוכל חמץ דעכו"ם לאחר הפסח כנ"ל ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה בדין הוא דאפילו תוך זמנו מותר פירש"י כו' ואם גזל מעכו"ם הרי חייב באחריותו. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש בזה אלא דלע"ד בלא"ה מ"ש התוס' הך טעמא דחייב באחריותו היינו לרווחא דמלתא דבפשיטות הוו מצי להקשות דכיון דלעסיה ישראל קניה בשינוי והוי שלו כדמקשה הש"ס בפ' אלו נערות גבי חלב ודו"ק:

בפירש"י בד"ה את יה"כ כשבת כו' יש טועים דקשיא להו כו' וטעות הוא זה דגבי חמץ מזיד כו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה למה הוצרך לפרש כן דהא בלא"ה כיון דפוטר רבי נחוני' במזיד של חייבי כריתות ה"ה לשוגג דהא קי"ל כתנא דבי חזקיה דבמיתת ב"ד לא שייך לחלק בין שוגג למזיד ואם כן ה"ה לרבי נחוניא בחייבי כריתות מיהו כבר כתבתי בפ' אלו נערות דף ל' דשיטת רש"י אינו כן אלא דרבי נחוניא גופא אינו עושה יה"כ כשבת אלא לענין מזיד והיינו מג"ש דאסון אסון וקרא דאם לא יהיה אסון במזיד איירי וכ"ש לפמ"ש שם דבלא"ה לאו ג"ש גמורה היא אלא גילוי מילתא בעלמא והיינו לענין מזיד ובכה"ג נמי אליבא דרבא דאמר טעמא דר' נחוניא דכרת שלי כמיתה שלכם נמי במזיד איירי דוקא ואפשר שיצא לו לרש"י כן מאותה הקושיא עצמה שהקשו התוס' כאן ובפ' אלו נערות מדאשכחן לענין מעילה דגלי קרא דבשוגג חייב אע"ג דבמזיד מיתה בידי שמים הוא לרבי ולא ניחא ליה לרש"י לפ' כתירוצו של ר"י דדוקא במיתה גלי קרא ולא בכרת וע"ש בחידושינו באריכות ושם כתבתי דשיטת הרמב"ן בס' המלחמות היא ג"כ בזה כשיטת רש"י ודלא כהתוס' ע"ש ודו"ק ולקמן בדף ל"ד אבאר עוד בזה:

בתוספות בד"ה אין פודין את הקדשים הקשה הר"ח דבפ"ב דבכורות משמע דלא פליגי כו' ותירץ ר"י דהכי קאמר אין פודין מדרבנן כו' עס"ה. ולכאורה מ"ש בקושייתם לשון משמע אינו מדוקדק שהרי זה עיקר החילוק במשנה דהתם דבקדושת הגוף אפילו לאחר פדיונם אינה יוצאת לחולין ליגזז וליעבד ואם מתו יקברו והיינו מהך דרשא דקרא תזבח ואכלת דמייתי רש"י הכא משא"כ בסיפא דקדם מומן להקדישן דקדושת דמים הוא קתני בהדיא דלאחר פדיונם יוצאין לחולין ליגזוז וליעבד ואם מתו יפדו וא"כ לפ"ז משמע להדיא דאע"ג דהתם בגמרא איכא תנא אחרינא דמיקל טובא דאפילו בקדושת הגוף פודין לאכילת כלבים א"כ ממילא משמע דלא אשכחן שום תנא דסובר דאפילו בקדושת דמים אין פודין ויש ליישב בדוחק:

אלא דיותר יש לתמוה על תירוצו של ר"י שכתב דהא דאמר רב יוסף אין פודין היינו מדרבנן והיאך אפשר לומר כן דהא תנא דמתניתין קתני להדיא שיוצאין לחולין ליגזז וקתני נמי אם מתו יפדו דמשמע אפילו לכתחלה שרי. ועוד דהא לפי סוגיא דגמרא התם משמע להדיא דגיזה וחלב תמירי טפי מאכילת כלבים וכמ"ש רש"י ואפ"ה בקדושת דמים הכל שרי ולא אשכחן שום תנא דפליג אם לא שנאמר דרב יוסף כיון דלא משמע ליה לאוקמי בכל הנך אוקימתות א"כ ע"כ דהאי תנא דאמר לא מעל היינו משום דאין פודין אפילו בקדושת דמים ודלא כסיפא דמתניתין דבכורות דקתני ואם מתו יפדו ואפשר דהיינו דוקא לענין אכילת כלבים סובר האי תנא דברייתא דאסור מדרבנן ולאו דגזר קדושת דמים אטו קדושת הגוף דא"כ גיזה וחלב נמי הוי אסור אלא משום דבאכילת כלבים החמירו חכמים משום ביזוי מילתא דקדשים כן נראה לפי שיטת התוס'. אלא דלפ"ז לא תליא הך מילתא כלל בהך פלוגתא שהביא רש"י דפלוגתא דתנאי היא בתמורה דהא אדרבה לפום הך פלוגתא משמע דבקדושת דמים אפילו גיזה וחלב שרי דהא לא פליגי אלא בקדושת הגוף דאיכא מאן דמיקל וכל כי הך מילתא לא הו"ל להתוספות לסתום אלא לפרש כיון שהוא דלא כפרש"י ועוד דעכ"פ קשה יותר להנך אמוראי דבסמוך דסברי לכ"ע אין פודין ואם כן הוא נגד משנה ערוכה דבכורות דבקדושת דמים פודין לכתחלה ולדעתי צ"ע גדול ליישב ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:

בד"ה אין פודין תימא לר"י אע"ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה כו' עס"ה. נראה דהתוס' לשיטתייהו שפסקו לעיל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וקי"ל כל הנשרפין אפרן מותר אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא ליה לר"י דילמא האי תנא דאמר לא מעל סובר כחכמים דלעיל וא"כ הו"ל חמץ מהנקברין שאפרן אסור וכמ"ש הטור להדיא בסי' תמ"ה. והנראה מזה דסברת התוס' אינו כן אלא דאפי' לחכמים נמי לא הוי חמץ בכלל הנקברין וא"כ לכ"ע אפרן מותר ועמ"ש בזה לעיל בסוגיא דתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה בדין אפר חמץ וצ"ע:

דישראל נמי מישרא שרי. בהנאה לאחר זמנו: לעולם ר' יהודה היא. דאע''ג דנפקא ליה מקראי דלאחר זמנו אסר קרא בשאור דישראל קאמר אבל דנכרי שרי: ויליף שאור דאכילה. כלומר חמץ דגבי לא יאכל משאור דראייה ומותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפי' בפסח מן התורה: לעולם ר' שמעון היא. דאמר מדאורייתא לא מיתסר חמץ אחר זמנו הלכך דנכרי שרי ומיהו דישראל אסור מקנסא דקנסוהו רבנן משום דעבר בבל יראה: בשלמא לרבא. דאמר טעמא דאסור בהנאה משום קנסא דעבר בבל יראה הוא היינו דתנא מתני' אסור משום לא יראה לך: ואזדו לטעמייהו. רבא ורב אחא בר יעקב: מעל. חייב קרבן מעילה דקסבר חמץ דהקדש בפסח בר דמים הוא ואפסדיה להקדש כר' שמעון דאמר חמץ לאחר הפסח מותר ואע''ג דקנסא קניס ה''מ בחמצו של הדיוט הואיל ועבר עליו בבל יראה אבל האי דבהתירא שהייה גביה דאמר מר (לעיל דף ה:) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אחר הפסח הוה מזבין ליה גיזבר לישראל ואכלי ליה: ויש אומרים לא מעל. כדמפרש דהואיל ונתחייב כרת משום אכילה פטור מן התשלומין כר' נחוניא ובמקום שאין קרן אין חומש ואין מעילה: את יוה''כ כשבת. המדליק גדיש ביוה''כ ומתחייב כרת פטור מן התשלומין כאילו הדליקו בשבת שהוא מתחייב בנפשו מיתת ב''ד דפשיטא לן דפטור מלשלם כדכתיב (שמות כא) ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם אסון יהיה לא יענש שאף יוה''כ שמיתתו בידי שמים שנכרתים חייו ובניו אסון הוא קרוי שנא' (בראשית מב) וקרהו אסון הלכך פטור מלשלם והכי פרשינן לה באלו נערות יש טועים דקשיא להו כי פטר ר' נחוניא במזיד פטר דבר כרת הוא והכא בשוגג עסקינן מדקתני מעל ושוגג לאו בר כרת הוא וטעות הוא זה דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא דלא ידע שהוא של הקדש: ורב יוסף אמר. אי הוה סבירא להנך תנאי כרבי שמעון דאמר תוך זמנו אסור בהנאה דכולי עלמא מודו דפטור הואיל והשתא מיהא לא חזי ולאו ממונא הוא ואע''ג דסופו גורם הוא לממון לאחר הפסח אלא אליבא דר' יוסי הגלילי פליגי דאמר תוך זמנו נמי שרי בהנאה ובפודין קדשים להאכילן לכלבים קא מיפלגי מאן דאמר מעל סבר דראוי היה באותה שעה לפדות לאכילת כלבים ובר דמים הוא ודר' נחוניא לית ליה: ומאן דאמר לא מעל סבר אין פודין. הלכך לא חזי ופלוגתא דתנאי היא בתמורה (דף לא.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלבים מכאן שאין פודין ואיכא דדריש תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אכילה אלא לאחר זביחה למעוטי גיזה וחלב אבל לא לכלביך לא דריש:

בדין הוא דאפי' תוך זמנו מותר. פרש''י מותר באכילה וקשה דאי אפשר אם לא יהא שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריותו ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו דהוי כשלו ועוד לקמן דקאמר ואזדו לטעמייהו דפליגי בחמץ שעבר עליו הפסח ליפלגו בפסח גופיה ונראה לריב''א דהא דקאמר אפי' תוך זמנו מותר היינו בהנאה והא דקאמר אבל אתה אוכל של אחרים לאו דוקא אי נמי אחר זמנו קאמר ומיהו בשל גבוה קשה לפרש בתוך הפסח דאם לא פדאו אסור בהנאה ואם פדאו הרי הוא שלו ושמא י''ל אבל אתה נהנה משל גבוה שלא יהא איסור חמץ אבל איסור הקדש יש: מאן יש אומרים ר' נחוניא. תימה לר''י דמאן דיליף אסון אסון בריש אלו נערו' (כתובות ל.) ואית ליה מיתה בידי שמים פטור מן התשלומים לר' נחוניא אם כן לרבי דאמר לקמן (דף לג.) הזיד במעילה במיתה אמאי פוטר כרת מתשלומים והא אע''ג דבעלמא פוטר מיתה מתשלומין הכא לא פטר דגלי לן קרא דבשוגג חייב וה''ה כרת אע''ג דבכרת הוא במזיד בשוגג יתחייב ואור''י דבמיתה דגלי לן קרא דלא פטרה הכא מתשלומים גלי בכרת דלא גלי לא גלי וא''ת והא אמר לקמן (דף לא:) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש ומוקמי' לה כר' נחוניא ואפ''ה מיחייב בתשלומין משום דכי היכי דלא מיפטר מתשלומין משום חיוב מיתה דתרומה הכי נמי לא מיפטר משום כרת של חמץ ואור''י דתשלומי תרומה מחמת כפרה הם כדמוכח במסכת תרומות (פ''ו מ''א) דתנן אם רצה כהן למחול אינו יכול למחול וכיון דכפרה הוא אין כרת פוטרו משום קם ליה בדרבה מיניה ותדע דהא מאן דלא יליף אסון אסון ולא פטר מיתה בידי שמים מתשלומין אם כן אוכל תרומת חמץ אמאי משלם דלא שייך למימר כיון שמיתה אינה פוטרת ה''ה כרת דהא מיתה לא פטרה בשום מקום אלא ע''כ מטעם כפרה הוא ועוד אור''י דהכא אתי אליבא דרבנן דאמרי הזיד במעילה באזהרה: רבי נחוניא היא. אע''ג דהכא בשוגג איירי מדקתני מעל ולא מעל מ''מ קיימא לן כחזקיה דאמר חייבי מיתות שוגגין פטורים מן התשלומין וה''ה כרת לר' נחוניא הקשה ריב''א אמאי פטורין הכא מקרבן מעילה משום דקם ליה בדרבה מיניה הא אמר בהמצניע (שבת צד:) המוציא אוכלים בכלי שגג באוכלים והזיד בכלי חייב על האוכלים חטאת ועל הכלי סקילה אלמא קם ליה בדרבה מיניה לא פטר מקרבן ותירץ כיון דפטר מקרן וחומש פטר נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש: אין פודין את הקדשים וכו'. הקשה הר''ח דבפ''ב דבכורות (דף יד:) משמע דלא פליגי אלא היכא שקדם הקדישן למומן אבל קדם מומן להקדישן הואיל ומעולם לא קדשו קדושת הגוף כ''ע מודים דפודים והכא משמע דפליגי אפי' בקדושת דמים ותי' ר''י דה''ק אין פודין מדרבנן ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי והא דאמר בהתערובות (זבחים עא.) נתערבו בשור שנעבדה וכו' בכלאים וטריפה ירעו עד שיסתאבו וימכרו והשתא ע''כ יאכיל לכלבים דלישראל טריפה אסורה ליה אתי שפיר אפילו למאן דאמר אין פודין דהא דאין פודין היינו היכא דלא חזו לאכילה אבל הכא חזו לאדם אם היו ניכרים דהא רבי עקיבא שרי בבכורות (דף לב.) לזמן נכרי על הבכור ובזבחים בפ' טבול יום (דף קד.) מוכח שר' עקיבא אוסר בכור טריפה בעל מום להאכיל לכלבים שאפילו העור אסור כשנמצא טריפה קודם הפשט והיכא דשרי לישראל איתקש לצבי ולאיל: אין פודין. תימה לר''י אע''ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול

דף כט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד