פסחים כז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - א

וחכמים אומרים: בין שנפל לתוכה איסור לכתחלה, ובין שנפל איסור לבסוף, לעולם שאור התרומה אינו אוסר, עד שיהא בו לבדו כדי להחמיץ ^[1]!

ואמר אביי: הא דאמר רבי אליעזר "אחר אחרון אני בא", ואם נפל ההיתר לבסוף מותרת, לא שנו כן, אלא בשקדם וסילק את שאור האיסור שנפל בתחלה, ואחר שסילקו נפל לתוכה שאור החולין! שמאחר וסילקו קודם שהחמיצה העיסה, אין החימוץ מיוחס אליו כלל. ושאור ההיתר הוא זה שחימץ לבדו את העיסה. ואף על גב שמבלעדי פעולת שאור האיסור בתחלה לא היה שאור ההיתר יכול לגמור את החימוץ, מכל מקום, כיון שבשעת החימוץ כבר בטל האיסור והלך לו, שוב אין הוא חוזר ונעור.

אבל אם לא קדם וסילק את שאור האיסור מהעיסה עד שנפל לתוכה גם שאור ההיתר, ונגמר החימוץ על ידי שניהם יחד, אסורה העיסה כתרומה.

ואף שלא נתחמצה העיסה מחמת האיסור בלבד, אלא גם שאור האיסור וגם שאור ההיתר גרמו את חימוצה, הרי היא אסורה. אלמא סבר רבי אליעזר, כל שזה וזה גורם ^[2], נמי אסור ^[3].

ורבנן סבירי להו, זה וזה גורם מותר!

והכי נמי פליגי בתנור חדש שהסיקו בקליפי ערלה. והא דקתני "יותץ", כרבי אליעזר היא. דלדידיה, כל פת שיאפו בו תיאסר, אף אם יסיקוהו בהיסק חדש של היתר. שהרי גם היסק האיסור שגמר את התנור, גורם לפת שתיאפה. וזה וזה גורם אסור ^[4].

והא דקתני "יוצן", כרבנן היא. וכיון שאין היסק האיסור לבדו גורם את הפת, אלא בצירוף היסק עצי ההיתר דהשתא, הרי היא מותרת. דזה וזה גורם מותר. הלכך לא יותץ התנור.

[ומה שצריך לצננו, אין זה אלא דין לכתחלה. דכל שזה וזה גורם, מותר רק בדיעבד. וכיון שבצינון אינו מפסיד את גוף התנור, אלא את החום שנוצר מאיסור ההנאה, לכך צריך צינון. תוספות].

ותמהינן: וממאי דטעמא דרבי אליעזר כאביי, ודוקא בשקדם וסילק את האיסור התיר רבי אליעזר? דלמא טעמא דרבי אליעזר הוא כדמשמע מסתימת דבריו, משום ד"אחר אחרון אני בא"! דלעולם זה וזה גורם מותר. ואם נפל האיסור מתחלה, לעולם העיסה מותרת. לא שנא קדם וסילק את האיסור, לא שנא לא קדם וסילק את האיסור. ולא אסר רבי אליעזר אלא כשנפל האיסור לבסוף. משום דאזלינן בתר גמר המעשה. וכיון שנגמר החימוץ על ידי האיסור, העיסה אסורה. אבל אם נפלו שניהם בבת אחת, הכי נמי דשרי.

ומשנינן: אלא מרבי אליעזר דעצי אשירה שמעינן דאית ליה, "זה וזה גורם אסור".

דתנן: נטל הימנה [מהאשירה] עצים, הרי הם אסורין בהנאה! שהעבודה זרה אסורה בהנאה, כדכתיב "לא ידבק בידך מאומה מן החרם".

ואם הסיק בהן [בעצי האשירה] את התנור - אם הוא חדש, יותץ. ואם הוא תנור ישן שכבר נצרף ונגמרה מלאכתו, יוצן! ולא יאפה בו פת כל זמן שלא נצטנן מהיסק האיסור.

אפה בו את הפת, אסורין בהנאה!

ואם נתערבה אותה פת בפיתים אחרות, כולן אסורות.

ואם נתערבה פת מאותן פיתים אחרות שנאסרו מחמת התערובת, בפיתים אחרות, ^[5] כולן אסורין בהנאה! שעבודה זרה לא בטילה ברוב, ואפילו באחד מאלף. והרי היא אוסרת את תערובתה, ואת תערובת תערובתה.

רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה בלבד לים המלח! שצריך לאבד את הדמים שהרויח בכך שהסיק באשירה. וישליך את דמי אותם עצים לים המלח ^[6], כדי שלא יהנה מדמי עבודה זרה. אבל הפת עצמה לא נאסרה. שהרי אין היא ממש חפצא דעבודה זרה, אלא שיש שבח עצים בפת. ואין גורם האיסור נחשב אלא כתערובת עבודה זרה בלבד. [רש"י, על פי הר"ן שם].

אמרו לו חכמים: אין פדיון לעבודה זרה! ואף לפת שנאסרה מחמת שבח עצי האשירה לא מהני פדיון. ולא סגי בכך שיאבד את דמי ההנאה, אלא לעולם היא נשארת באיסורה, ואוסרת אף את תערובתה.

מכל מקום, שמעינן מדברי רבי אליעזר, דכל זמן שלא הוליך את דמי ההנאה לים המלח, מודה הוא לדברי תנא קמא, דתנור חדש שהסיקו באשירה יותץ, וישן יוצן. וכן הפת אסורה. אלמא, אית ליה "זה וזה גורם אסור". ואף ברייתא דקליפי ערלה דקתני בה "חדש יותץ", אזלא כוותיה.

[והוא הדין, דהוי מצינו לאוקמא לברייתא דקליפי ערלה, כתנא קמא דרבי אליעזר. דהא אמר להדיא, "חדש יותץ". אלא משום דלא ידעינן מיהו אותו תנא, ניחא לן לאוקמוה כרבי אליעזר. ובאמת כונת הגמרא לרבי אליעזר ובר פלוגתיה] ^[7].

וברייתא דקתני "בין חדש ובין ישן יוצן", אזלא כרבנן [דקליפי ערלה], דאית להו דאף הפת שנאפית בהיסק איסור מותרת. ולית להו כלל שבח עצים בפת. ואפילו היכא דאיכא רק גורם אחד דאיסור. וכל שכן בתנור חדש, שאינו ניתץ. שהרי אינו נאכל בעצמו, אלא הפת שנאפית בו. ובפת הרי איכא שני גורמים. גורם אחד של איסור וגורם אחד של היתר, כמבואר לעיל.

ושוב דחינן: אימור, הא דשמעת ליה לרבי אליעזר ד"זה וזה גורם אסור", לא שמעת כן אלא בעבודה זרה. ודלמא דוקא התם אמר כן. משום דעבודה זרה חמיר איסורה. אבל בשאר איסורין שבתורה, מי שמעת ליה לרבי אליעזר דאמר כן?

ומשנינן: בהכרח דאמר כן רבי אליעזר אף בכל איסורין שבתורה. שהרי אם תאמר שדוקא בעבדוה זרה אית ליה הכי, אלא אם כן אמאן תרמייה [כמי תעמיד] את הברייתא דקליפי ערלה? והרי לא מצינו מי שיאמר "זה וזה גורם אסור" מלבד רבי אליעזר שאמר כן באשירה. ומאחר שמצינו לההיא ברייתא שאמרה כן בשאר איסורין, על כרחנו יש לנו להעמידה בשיטתו, ולומר שלא חילק בין עבודה זרה לשאר איסורים.

ועוד משנינן: הא תניא בהדיא: וכן היה רבי אליעזר אוסר ^[8] בזה וזה גורם, בכל איסורין שבתורה!

אמר אביי: אם תמצא לומר, דרבי שאסר בסיפא דברייתא את הפת שנאפית בקליפי ערלה, אית ליה נמי ד"זה וזה גורם אסור", והוא זה ששנה ברישא "חדש יותץ", הרי רבי היינו רבי אליעזר.

ואם תמצי לומר דסבר רבי "זה וזה גורם מותר", ולית ליה "חדש יותץ", ולא אסר אלא הכא, בפת שנאפית בהיסק האיסור, משום דיש שבח עצים בפת הוא, וליכא אלא חד גורם דאיסורא - מיהו הני קערות וכוסות וצלוחיות של חרס שצרפן על ידי היסק עצי איסור, אסירי אף לרבי. דכי פליגי רבי ורבי אליעזר, בתנור ובקדירה פליגי. דלמאן דאמר [רבי אליעזר] זה וזה גורם אסור, אף הם אסורים. ואף שאין הן עצמם נאכלים, מיהו הפת והתבשיל שמתבשלים בהם נגרמים מחמתם. ואף דאיכא בהו נמי גורם דהיתרא, דהיינו היסק ההיתר, הריהם נאסרים. ולמאן דאמר [רבי] "זה וזה גורם מותר", שרי לאפות ולבשל בהם. שהרי אין הוא נהנה בגוף התנור והקדירה, אלא בפת ובתבשיל המתבשלים בהם. והם מותרים משום דאיכא בהו גם גורם דהיתרא.

אבל קערות כוסות וצלוחיות שנגמרו על ידי האיסור, ויש בהם שבח עצים, אסורין בהשתמשות. משום שגופו נהנה מהם עצמם כשמשתמש בהם. ובהם עצמם ליכא אלא גורם אחד דאיסורא, בלא גורם שני דהיתרא.

איכא דאמרי: אפילו למאן דאמר "זה וזה גורם מותר", דוקא תנור מותר. משום שאין בו עצמו שום הנאה בלא היסק עצי ההיתר. ונמצא דההנאה באה על ידי שני הגורמים כאחד. אבל קדירה שנצרפה על ידי עצי איסור, אסורה. שהרי נהנה בה אף בלא גורם שני דהיסק ההיתר. דהא קבלה בישולא מקמיה דניתן תחתיה עצים דהיתרא ^[9]! שעצם מה שהיא מחזיקה את התבשיל חשוב כהנאה. נמצא שנהנה על ידי גורם האיסור לבד ^[10].

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: תני הכי בברייתא דלעיל: תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם, חדש יותץ, ישן יוצן!

אפה בו את הפת - רבי אומר הפת מותרת!

וחכמים אומרים: הפת אסורה! שהפך שמואל את שיטות רבי וחכמים.

ומקשינן: והתניא בברייתא איפכא! שרבי הוא האוסר, וחכמים מתירים.

ומשנינן: שמואל, איפכא תני לה לההיא ברייתא.

ואי בעית אימא: שמואל נמי שנה את הברייתא כמו שהיא כתובה לפנינו. אלא שבכונה החליף את השיטות. משום דבעלמא קסבר שמואל, "הלכה כרבי מחבירו". אבל לא מחביריו. והיכא דפליגי רבי על רבים, אין הלכה כמותו. ובהא פלוגתא סבר שמואל, דהלכה כרבי אפילו מחביריו. וקאסר את הפת, משום דיש שבח עצים בפת. וסבר, אתנייה להאי ברייתא איפכא, כי היכי דניקום שיטת רבנן לאיסורא! כדי שלא יסתור מה דפסק כאן לאיסור, עם מה דקיימא לן "אין הלכה כרבי מחביריו". אבל אם היה שונה את הברייתא כצורתה, והיה פוסק לאיסור כרבי, היו באות מתוך זה לידי טעות, והיו פוסקים בכל מקום כרבי, אף כשהוא נחלק על הרבים.

שנינו לעיל: בישלה [לפת] על גבי גחלים של ערלה וכלאי הכרם, לדברי הכל הפת מותרת!

רב יהודה אמר שמואל, ורב חייא בר אשי אמר רבי יוחנן, נחלקו בביאור דין זה.

חד אמר: לא שנו דהפת מותרת, אלא כשבישלה על גבי גחלים עוממות [כבויות]! שאף רבי מודה בהם שכבר פקע איסורם. לפי שדינם כאפר איסורי הנאה הנשרפין, שהוא מותר.

אבל גחלים לוחשות [בוערות, שנראות כמתנענעות ולוחשות זו לזו] אסורין! לפי שאינן בכלל אפר, ועדין לא פקע איסורם. הלכך, הפת שנאפתה בהם, אליבא דרבי היא אסורה.

וחד אמר: אפילו גחלים לוחשות נמי מותרין! דלדברי הכל הרי הן כאפר, ופקע איסורן.

והוינן: בשלמא למאן דאמר "גחלים לוחשות אסורין", שפיר אסר רבי את הפת הנאפית על גביהן, משום דיש שבח עצים בפת! ועדיין עצים הן, ולא אפר.

אלא למאן דאמר "אפילו לוחשות מותרות", פת דאסר ברישא משום ד"יש שבח עצים בפת", לרבי, היכי משכחת ליה? והא לאו עצים נינהו אלא אפר בעלמא.

אמר רב פפא: משכחת לה כשהעצים הבוערים עדיין בעין, ועוד לא נעשו גחלים. ואבוקה יוצאת מהן כנגדו [כנגד הפת] ואופה אותה ^[11].

הערות

^[1] כלומר, שיהיה באיסור כדי לחמץ. אבל בשאור ההיתר אין כדי לחמץ. שאילו יש גם באיסור לבדו כדי לחמץ, פלוגתא דרבי שמעון וחכמים היא. וחכמים דהכא היינו כרבי שמעון דמתיר. תוספות. ויעוין במהרש"א שכתב, דהוכרח להם דחכמים כרבי שמעון. משום דהיכא דיש בכל אחד מהם לבדו כדי להחמיץ, נמי חשיב זה וזה גורם. שהרי לעיל תלו התוספות דין ישן שלא הוצן בדין זה וזה גורם, משום שנאפה אף על ידי התנור. ואף שבאבוקות האיסור לבדה נמי יש כדי לאפות. מיהו מסיק, דיש לדחות. וכתב הקרני ראם, דמהתם ליכא ראיה, משום דלא כתבו התוספות, אלא דמשום "זה וזה גורם" לא היה צריך לצנן. אבל אפשר דאכתי צריך להוסיף לו אבוקה דהיתר. ומשום זה היה נחשב זה וזה גורם, ולא מחמת התנור. וכבר פירש כן הפני יהושע בדבריהם [יעוין לעיל כו ב הערה 14]. אבל בעבודה זרה פירשו תוספות, דאף ביש בכל אחד לבדו כדי להחמיץ, אין נאסרת העיסה. והיינו כחכמים דרבי שמעון. ולא חשיב זה וזה גורם, אלא כשכל אחד לבדו אין בו כדי לגרום אלא בצירוף עם חבירו. מהרש"ל.

^[2] וצריך עיון, הרי בתרומה ליתא כלל לדין גורם, דהא לא הוי מאיסורי הנאה. ואין העיסה נאסרת אלא מחמת תערובת שאור האיסור. אלא דבעלמא היה האיסור מתבטל בששים. אבל שאור לא בטל משום דכדבר המעמיד הוא, מחמת חימוצו. ומאי שייאטא לדין זה זה גורם. ויש ליישב, דאף דשני עניינים הם, מכל מקום זה בזה תליא. דלמאן דאמר "זה וזה גורם מותר", היינו משום דחצי גורם לא נחשב לגורם. ואם כן, הוא הדין בשאור תרומה. אם אין הוא לבדו גורם את חימוץ העיסה אלא בצרוף שאור ההיתר, לא חשיב מעמיד. ושוב יש לו להתבטל בתערובת ההיתר. קהלות יעקב. ויעוין ברבינו דוד.

^[3] ותימה, הא תניא בתמורה: כל האסורין לגבי מזבח, כגון בהמה שנרבעה בעבירה, ולדותיהן מותרין. ורבי אליעזר אוסר! וקאמר רב הונא בר חיננא, דלא אסר רבי אליעזר, אלא בשיעברו ולבסוף נרבעו. ומשום דעובר ירך אמו, ואף הוא נשתתף בהרבעה. אבל בנרבעו ולבסוף עיברו, הולד מותר. ואי זה וזה גורם אסור, יאסר הולד מטעם גורם. תוספות. [ואף דהתם אין הולד אסור מדין גורם, אלא מדין ה"יוצא מן האסור אסור" [שהרי דין גורם ליכא אלא באיסורי הנאה], מכל מקום תליא בפלוגתא דזה וזה גורם. כיון שיוצא מאיסור ומהיתר יחד. וכן איתא להדיא בחולין נח, לענין ולד טריפה. קובץ שיעורים]. ובתמורה תירצו, דדוקא בדבר שאסור להדיוט אסר רבי אליעזר. ולא בדבר שאינו אסור אלא לגבוה.

^[4] והקשה המהר"ם חלאווה, הא תנור חדש שהוצן, נמי דמי לקדם וסילק את האיסור. שהרי צינן את היסק האיסור. ותירץ, דלא אמר רבי אליעזר כן אלא בששני הגורמים שוים. אבל בתנור, הגורם הראשון הוא עיקר. לפי שגורם את התנור. ולעולם ניכרת מלאכתו בתנור. [ויובנו דבריו רק אם נאמר דאין התנור נעשה בעצמו חפצא דאיסורא, אלא כל איסורו הוא מחמת שעל ידו הוא נהנה מעצי האיסור שגרמוהו [לעיל כו ב, הערה 10]. אבל אם הוא עצמו נעשה לגוף איסור, מאי קמדמי ליה לקדם וסילקו].

^[5] ותוספות לא גרסו "אחרות באחרות". משום דהוי ספיק ספיקא. ואפילו בעבודה זרה שרי. ויעוין בדבריהם בעבודה זרה, שהביאו משם ר"י ב"ר ברוך, דשפיר איכא למיגרס כן. ואיירי דנפלה כל התערובת הזו או רובה, ונתערבה בככרות אחרות. דבכהאי גוונא אמרינן, איסור ברובא איכא.

^[6] רש"י. וכתב הרמב"ן בעבודה זרה, דמשמע מזה דאף בלא נתערבה הפת באחרות, יש לה היתר על ידי הולכת ההנאה לים המלח. וכבר תמהו התוספות שם, דלא משמע דמהני, אלא בנתערבה באחרות. ולכך פירשו, דיוליך דמי כל הפת לים המלח. ובטעמא דמילתא נתבאר בראשונים, דלא מהני הולכת הנאה לים המלח אלא בתערובת, משום שאין כולה אסורה, אלא רק האיסור המעורב בה. אבל הפת עצמה, אסורה כולה משום שבח עצים בפת. ואין פדיון לאיסור עבודה זרה. ואף בתערובת עבודה זרה בעלמא, לא התיר רבי אליעזר על ידי הולכת הנאה. אלא בתערובת הנאת שבח עצים. לפי שאין היא עבודה זרה ממש, אלא הנאת עבודה זרה בעלמא. מהר"ם חלאווה. והרא"ש בעבודה זרה שם כתב, דבלא תערובת לא התירו חכמים הולכת הנאה לים המלח. אבל אם נתערבה באחרות, סגי בהולכת דמי העצים. ולא בעינן הולכת כל הפת.

^[7] רש"י. אמנם להמבואר בר"ן בטעמא דזה וזה גורם מותר, דהוא משום דין ביטול, יש לפרש דדוקא מרבי אליעזר מוכח דזה וזה גורם אסור. דלרבנן יש לומר, דבעלמא מותר. ודוקא בעבודה זרה דלא בטלה, זה וזה גורם אסור. אבל לרבי אליעזר, ליכא למימר הכי. דאם כן, לפלוג נמי ארישא דקתני "אפה בו את הפת, אסורה". ולימא נמי בזה "יוליך הנאה לים המלח", וכמו דאמר היכא דנתערבה הפת. שהרי כל איסור גורם, ענין תערובת הוא. והמוכרח, דאית ליה דאיסור גורם לא מיקרי תערובת. אלא חשיבא הפת כולה כחפצא דאיסורא. ומעתה, שוב ליכא שום סברה להתיר בזה וזה גורם. ולא שנא עבודה זרה משאר איסורים בזה. אכן לשיטת רש"י, דפליג רבי אליעזר אף ארישא, לא יתכן לפרש כדרך זו. אבני מילואים, תשובה יב.

^[8] ובבעל המאור הובאה גירסה: וכן היה רבי אליעזר נוהג בכל איסורין שבתורה ! כלומר, שהתיר כל איסורי הנאה שנתערבו, על ידי פדיון. והר"ן כתב, דאין היתר זה נוהג אלא בעבודה זרה שתופסת את דמיה [כלומר, הדמים שקיבל בעדה נמי נאסרים]. ואף על פי שאינה נפדית בכך, מכל מקום התערובת ניתרת על ידי איבוד ההנאה. משום דהוי כמו שביער את האיסור בעצמו. אבל שאר איסורי הנאה שאינם תופסים את דמיהם, לא מהני להו הולכת הנאה לים המלח.

^[9] וכתב הש"ך בסימן קמב: וקדירה נמי, אף על פי שאי אפשר לבשל בה בלא עצים, מכל מקום הדרך ליתן בה מים ובשר, ואחר כך שופתה על האש. ואם כן משתמש בה בלא גורם היתר. ולפי זה, היכא דברור לו שלא להשתמש בה עד לאחר ששפתה על עצי ההיתר, התבשיל מותר. אלא דלכתחלה אסור בכל ענין. וצריך עיון, מדוע אסור לעשות כן לכתחלה? ולמה שנתבאר לעיל [כו ב, הערה 15] דהיתר ד"זה וזה גורם" ענין ביטול הוא, אתי שפיר. דבאמת יש לאסור לכתחלה, משום דאין מבטלים איסור לכתחלה. אלא שכבר נתבאר שם על פי דברי הרשב"א, דכל שאין הדרך להשתמש עם האיסור אלא בזמן שהוא כבר מבוטל בהיתר, ליתא לדין זה. ואם כן, קדירה שהדרך להשתמש בה אף קודם ששופתה על עצי ההיתר, שוב הדר דין "אין מבטלין איסור לכתחלה". אבני מילואים שם.

^[10] ומהרמב"ם נראה שהיתה לו דרך אחרת בביאור דברי הגמרא. שכתב בפרק טז ממאכלות אסורות הלכה כד: קדירה שבישל אותה בקליפי ערלה או בכלאי הכרם ובעצי היתר, הרי התבשיל אסור, ואף על פי שזה וזה גורם. שבשעה שנתבשלה מחמת עצי איסור, עדיין לא באו עצי ההיתר. ונמצא מקצת הבישול בעצי היתר, ומקצתו באיסור! וכתב הכסף משנה, דמפרש רבינו, דהא דקאמר בלישנא בתרא, דקדירה אסורה משום דקיבלה בישולא מקמי דניתי עצי היתר, איירי באופן שקודם בישלה בעצי איסור, ואחר כך הוסיף עליה עצי היתר. ונגמר הבישול מחמת שניהם. ולא מקילינן ב"זה וזה גורם", אלא כששניהם גורמים בבת אחת. אבל אי קודם גרם גורם האיסור, לא מהני מה דנצטרף אחר כך אליו גורם ההיתר.

^[11] ולקמן עה א מבואר, דכל שגרף את עצי האיסור, וכבר אין אבוקה כנגדו, שרי. ואפילו שהחום שישנו עתה בתנור בא מאבוקת העצים, הפת מותרת. ויעוין בתוספות שם, שתמהו בזה. וכתבו, דהוא משום שאין איסור גורם אלא מדרבנן. מיהו, הוכיחו מדברי הגמרא שם לא כן. ויעוין בתשובות אבני מילואים סימן ו, שכתב לבאר [על פי דברי הכסף משנה], דבישן שלא הוצן יש להתיר, משום דלעולם הוי זה וזה גורם. שהרי איכא נמי גורם דתנור דהיתרא. אלא דבאבוקה כנגדו אסרינן, משום דעדיף מגורם דעלמא, כיון שניכרת ההנאה [יעוין לעיל כו ב בהערה 13 בשם הר"ן]. אבל כשסילק את העצים, שוב יש להתיר משום זה וזה גורם. מיהו מדברי הרמב"ם פרק טז ממאכלות אסורות הלכה כ"ב, נראה דאף בחדש שלא הוצן, אם גרף את העצים, הפת מותרת. ובהכרח שהחום עצמו, אף שבא מעצי איסור בעודם בעין, כיון שהלכו עצי האיסור דינו כאפר המותר בהנאה [ובגוף סברה זו נתלבטו התוספות שם]. ויעוין שם היטב באריכות דבריו.

עד שיהא בו באיסור לבדו כדי להחמיץ. ואמר אביי: לא שנו בדברי ר' אליעזר שאם נפל ההיתר אחרון שמותר, אלא באופן שקדם וסילק את האיסור קודם נפילת ההיתר לתוך העיסה, ועדיין לא הספיק להחמיצה. אבל לא קדם וסילק את האיסור — אסור אפילו נפל ההיתר אחרון, אלמא [מכאן] שזה וזה גורם אסור.

ודוחים: וממאי דטעמא [וממה יודע אתה שהטעם] של ר' אליעזר כאביי? דילמא טעמא [שמא הטעם] של ר' אליעזר כפי שאמר במפורש משום שאחר מעשה אחרון אני בא, שהכל הולך אחר גמר המעשה: אם היה בהיתר — הרי זה מותר, ואם היה באיסור — הרי זה אסור. לא שנא [שונה] אם קדם וסילק את האיסור, לא שנא [שונה] אם לא קדם וסילק את האיסור. אבל אם נפלו בבת אחת, הכי נמי [כך גם כן] יהא הדין דשרי [שמותר] כי זה וזה גורם — מותר.

אלא הכוונה היתה לשיטת ר' אליעזר בענין עצי אשירה, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: נטל הימנה מן האשירה עצים — הרי הם אסורין בהנאה. הסיק בהן את התנור, אם היה זה תנור חדש — יותץ, ישן — יוצן.

אפה בו בעצים אלה את הפת — אסורין כל הנאפים בהם בהנאה. נתערבה פת אסורה זו באחרות ואחרות באחרות — כולן אסורין בהנאה. ר' אליעזר אומר: יוליך הנאה לים המלח, כלומר אם נתערבה פת זו בהיתר מרובה, אין משמידים הכל, אלא יקח מעות כדי שווי עצי האשרה בהם הסיק, ואת הסכום הזה יאבד. אמר לו: אין פדיון לעבודה זרה, ואם נאסרה פת משום כך, אי אפשר לפדותה ורק להשליך את דמיה לים המלח. ומדברי שני החכמים החולקים נלמד שזה וזה גורם — אסור.

ואולם דוחים: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' אליעזר והחולק עליו שמחמיר עד כדי כך בעבודה זרה, דחמיר [שחמור] איסורה, אבל בשאר איסורין שבתורה שאין איסורם חמור כל כך, מי [האם] שמעת ליה [אותו] מחמיר עד כדי כך? כנגד הטענה הזו משיבים: אלא אם כן שאתה טוען כי ר' אליעזר לא סבר כן בשאר איסורים, אמאן תרמייה [על מי תזרוק, תשליך] את הברייתא הזו? שאם כן לא תמצא חכם הסבור כן. ועוד, הא תניא בהדיא [הרי שנינו בברייתא במפורש]: וכן היה ר' אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה.

א אמר אביי: אם תמצא לומר כלומר, אם תדקדק בשיטות ותגיע למסקנה כי אמנם סבור רבי ש"זה וזה גורם אסור" — הרי רבי היינו ר' אליעזר, ששניהם אוסרים מטעם זה. ואם תמצי (תמצא) לומר ותגיע למסקנה כי "זה וזה גורם מותר" לשיטת רבי לפחות, והכא [וכאן] שאסר רבי בפת משום שיש שבח עצים בפת הוא, אם כן הני [אותן] קערות וכוסות וצלוחיות של חרס שעשאן בתנור על ידי עצי איסור — אסירי [אסורים], שהרי יש שבח עצי איסור בכלים אלה, ואחר כך נהנים מגופם של כלי האיסור.

כי פליגי [כאשר נחלקו] רבי וחכמים הרי זה בתנור וקדירה שנעשו על ידי עצי איסור, לשיטת מאן [מי] שאמר "זה וזה גורם אסור" — אסור, שהרי תמיד ישאר גורם האיסור. לשיטת מאן [מי] שאמר "זה וזה גורם מותר" — שרי [מותר]. שהרי אינו נהנה מגוף התנור והקדירה האסורים, אלא רק לאחר שאפו בהם מכוח עצי היתר, וגורם האיסור המצוי בקדירה אינו אלא גורם אחד בלבד.

איכא דאמרי [יש שאומרים] אפילו לשיטת מאן [מי] שאמר "זה וזה גורם מותר" — קדירה שעשאה על ידי עצי איסור — אסורה, דהא קבלה [שהרי מקבלת] היא בתוכה בישולא מקמי דניתן [תבשיל עוד לפני שניתנו] בתוכה עצים דהיתירא [של היתר]. ואפשר להשתמש בתבשילים שבקדירה זו עוד לפני שמוסיפים עצים של היתר, ונמצא שנהנים מגוף הקדירה שנאסרה, ויש כאן רק איסור שהוא גורם אחד.

ב אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: תנור שהסיקו בקליפי ערלה, או בקשין של כלאי הכרם, אם היה זה תנור חדש — יותץ, ישן — יוצן. אפה בו את הפת, רבי אומר: הפת מותרת, וחכמים אומרים: הפת אסורה. ומקשים: והתניא איפכא [והרי שנויה הברייתא להיפך, בהיפוך השיטות]! ומשיבים: שמואל איפכא תני [שנה ההיפך] אף את הברייתא הראשונה, ושנה שרבי הוא המתיר.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: בעלמא קסבר [כרגיל סבר] שמואל כי הלכה כרבי מחבירו החולק עליו אבל לא מחביריו הרבים. ובהא [ובהלכה זו] בניגוד למקום אחר הלכה כרבי אפילו מחביריו. וסבר שמואל אתנייה איפכא [אשנה את ההלכה להיפך] שאהפוך את דעות החולקים, כי היכי דניקום רבנן לאיסורא [כדי שיעמדו חכמים בצד האיסור] ויהא פסק ההלכה לאיסור כשיטת המרובים. שהרי לדעתו מסקנת ההלכה היא לאסור, ולכן שנה את הברייתא באופן שהכל יקבלו את פסק ההלכה הזה אף אם לא יסכימו לדעתו, שאף שזוהי אכן דעת רבי, בכל זאת הלכה כמותו.

ג באותה הלכה שנינו כי אם בישלה את הפת על גבי גחלים של עצי אשירה — דברי הכל הפת מותרת. אמר רב יהודה אמר בשם שמואל, ור' חייא בר אשי אמר בשם ר' יוחנן: חד [אחד מהם] אמר: לא שנו היתר זה אלא כשהיו גחלים עוממות שאין עוד אש בהם, וחומם רק מכוח היסק קודם לכן, אבל גחלים לוחשות — אסורין. וחד [ואחד מהם] אמר: אפילו גחלים לוחשות נמי [גם כן] מותרין.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת מאן [מי] שאמר שגחלים לוחשות אסורין, הרי זה משום שיש שבח עצים בפת. אלא לשיטת מאן [מי] שאמר אפילו גחלים לוחשות מותרות משום ששוב בטלו מלהיות עצים, אם כן אותה פת שאסר משום שיש שבח עצים בפת לשיטת רבי היכי משכחת ליה [איך מוצא אתה אותה] הזדמנות שיש שבח עצים בפת? אמר רב פפא: דבר זה יכול להיות כשאבוקה כנגדו כאשר אופה את הפת כנגד העצים כשהם בוערים עדיין, שנהנה מהם עצמם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

until there is enough of the prohibited leaven to cause the dough to become leavened bread. And Abaye said: Rabbi Eliezer taught that when the permitted leaven fell in last, the mixture is permitted only when he first removed the prohibited leaven before the permitted leaven fell into the dough and made it rise. However, if he did not first remove the prohibited leaven, the dough is prohibited even if the permitted leaven fell in last. Apparently, when both this and that cause the dough to become leavened bread, it is prohibited.

The Gemara rejects this statement: And from where is it apparent that the reason for Rabbi Eliezer’s opinion is in accordance with Abaye’s explanation? Perhaps the reason for Rabbi Eliezer’s opinion is due to the following, which Rabbi Eliezer said explicitly: I follow the final element. And it is no different if he first removed the prohibited item and it is no different if he did not first remove the prohibited item. However, if they both fell in at once it should be permitted, because where both this and that cause the dough to become leavened bread Rabbi Eliezer rules that the mixture is permitted.

Rather, the reference is to the opinion of Rabbi Eliezer with regard to wood from an asheira. As we learned in a mishna: If one took wood from an asheira, it is prohibited to derive benefit from it. With regard to one who lit an oven with the wood, if it was a new oven, it must be broken. If it was an old oven, it may be cooled.

If one baked bread with asheira wood as the fuel, it is prohibited to derive benefit from it. If this bread was mixed together with other bread, and that other bread was mixed with other bread, it is prohibited to derive benefit from all of this bread. Rabbi Eliezer says: He casts the benefit into the Dead Sea [Yam HaMelaḥ]. In other words, one is not required to destroy the entire mixture when the prohibited bread is mixed with a large quantity of other bread. Instead one should designate money equal in value to the value of the original wood from the asheira, and he should destroy this money to offset the benefit he derived from the prohibited wood. The first tanna said to him: Idolatry cannot be monetarily redeemed. Once the bread becomes prohibited, it cannot be redeemed by having its value cast into the Dead Sea. Apparently, the opinion of both Sages, including Rabbi Eliezer, is that when both this permitted object and that prohibited object cause a change to another item, the latter item is prohibited.

The Gemara rejects this conclusion: Say that you heard that Rabbi Eliezer and the first tanna are stringent in this matter with regard to idolatry, whose prohibition is stringent. However, with regard to other prohibitions in the Torah, which are less stringent, did you hear him express this opinion? The Gemara responds to this question: Rather, if it is so that Rabbi Eliezer does not hold the same opinion with regard to other prohibitions, to whom will you attribute this baraita? If it is not Rabbi Eliezer who says this, then who is it? And furthermore, wasn’t it taught explicitly in a baraita: And, similarly, Rabbi Eliezer would prohibit these types of mixtures with regard to all prohibitions in the Torah.

Abaye said: If you say, based on the previously stated opinions, that Rabbi Yehuda HaNasi holds that when both this and that cause, it is prohibited, then the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi is identical to the opinion of Rabbi Eliezer, as both state that it is prohibited for this same reason. And if you say that Rabbi Yehuda HaNasi holds that when both this and that cause, it is permitted, and here, where Rabbi Yehuda HaNasi rules that it is prohibited, it is because there is improvement from the wood in the bread itself, then in that case, deriving benefit from any of these earthenware bowls, cups, and flasks that were made in such an oven should also be prohibited, since the improvement from the wood is in them as well. If one were to use such utensils he would be deriving benefit from a prohibited item.

When Rabbi Yehuda HaNasi and the Sages disagree is in a case where an oven and a pot were formed using prohibited wood. According to the one who says that when both this and that cause it is prohibited, it is prohibited to derive benefit from these as well, since the prohibited item was a contributing factor in the initial formation of the object. However, according to the one who says that when both this and that cause, it is permitted, it is permitted to derive benefit from them. This is because one derives benefit from the prohibited oven and pot only once they have been subsequently heated by permitted wood. Therefore, the influence on the pot of the prohibited item is only one component in the preparation of this food.

Some say that even according to the one who says that when both this and that cause, it is permitted, the pot made through the use of prohibited wood is prohibited, since it holds the food inside it before the permitted wood is placed in the oven. Therefore, one derives benefit from the prohibited vessel itself without any contribution from a permitted source.

Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to an oven that one lit with peels of orla fruit, or with straw of grain that was planted in a prohibited mixture of diverse kinds in a vineyard, if it is a new oven, it must be shattered. If it is an old oven, it may be cooled. If one baked bread in it, Rabbi Yehuda HaNasi says: The bread is permitted, and the Rabbis say: The bread is prohibited. The Gemara challenges: Wasn’t the reverse taught in the baraita? The Gemara answers: Shmuel teaches the reverse, that it is Rabbi Yehuda HaNasi who permits one to derive benefit from this bread even in the previously mentioned baraita.

And if you wish, say: Shmuel accepts the original text of the baraita that Rabbi Yehuda HaNasi is the one who prohibits deriving benefit from the bread. And generally, Shmuel holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi over his individual colleague who disagrees; however, the halakha does not follow him over several of his colleagues who disagree. And in this particular case, the halakha follows Rabbi Yehuda HaNasi even over his colleagues. And Shmuel holds: I will reverse the two sides presented here, in order to establish the Rabbis’ opinion as a prohibition. Therefore, the conclusion will be to rule that it is prohibited, in accordance with the majority opinion. Although in Shmuel’s version the attributions of the opinions are technically inaccurate, the benefit is that when people see that the Rabbis rule that it is prohibited in this case, they will be inclined to accept their majority opinion, which is the correct halakha.

It was taught as part of the previously stated halakha that if one cooked the bread over coals produced from an asheira, everyone agrees that the bread is permitted. The Gemara records a dispute: Rav Yehuda said that Shmuel said one opinion, and Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rabbi Yoḥanan said another opinion. One of them said: They taught this leniency only when one cooks with dim coals, whose heat is merely a remnant of the earlier lighting; however, when one cooks with glowing coals, the bread is prohibited. And one of them said: Even when the coals are glowing, the bread is also permitted.

The Gemara asks: Granted, according to the one who said that baking with glowing coals renders the bread prohibited, this is because there is improvement from the prohibited wood in the bread. However, according to the one who said that even when baking with glowing coals the bread is permitted, since they are no longer considered to be wood, where do you find the case where Rabbi Yehuda HaNasi deems bread to be prohibited because there is improvement from the prohibited wood in it? Why should there be a difference between glowing coals and actual burning wood? Rav Pappa said: The case is when a flame is directly opposite the bread. When he cooks the bread directly in front of the wood, it is improved directly by the wood. When the coals are merely glowing, there is no direct benefit from the wood.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואקשי' אימור דשמעת ליה לר' דיש שבח עצים בפת כלומר שבח עצי האיסור שרוי בפת והוא אפיית הפת היה הוא ידוע בפת לפיכך שנה הפת אסורה אבל עצי היתר אסורה חדש [בתנור של איסור] שנמצאו עצים של היתר והתנור [של] איסור [שטעון] נתיצה גורמין אפיית הפת [מי] שמעת לרבי שאוסר בזה ואתינן לאוקמינהו לר' אליעזר ורבנן דפליגי בשאור של חולין ושל תרומה שנפלו בעיסה ואין באחד מהן שיעור לחמץ הוא לבדו העיסה ונצטרפו וחימצו ר' אליעזר אומר אחר אחרון אני בא וחכמים אומרים בין שנפל בתחלה בין שנפל בסוף לעולם אין אסור עד שיהא בשאור של תרומ' כדי לחמץ ואמר אביי לא שנו שאם יהיה האחרון שאור של חולין שהעיסה מותרת אלא שקדם וסלק את האיסור שיחמיץ אבל לא קדם וסלק את האיסור אע"ג שהאחרון חולין אסור ש"מ לר' אליעזר זה וזה גורם אסור ודחי' וממאי דכדאביי היא דלמא טעמא דר' אליעזר דסבר הכל אחר גמרו אי גמר באיסורא אסור אי גמר בהיתרא מותר בין סלקו בין לא סלקו לא שנא לפיכך שנה אחר אחרון אני בא אבל הכא שנתערבו שבח עצים ושבח תנור ובבת אחת הן באין על הפת דברי הכל שרי אלא הא ר' אליעזר דתנן בע"ז פ"ג נטל הימנה מן האשרה עצים והסיק בה התנור (כו') עד ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח כו' פי' כשיעור שכר אפיית הפת יפדה הפת ויוליך דמיה לים המלח קתני מיהת הפת אסורה ש"מ לר' אליעזר זה וזה גורם אסור ודחי' שאני התם משום חומרא דע"ז. אם כן הערלה וכלאי הכרם לאיזה איסור נדמה אותם ועוד תניא בהדיא וכן היה ר' אליעזר אומר בכל איסורין שבתורה אליבא דמאן דאמר דלרבי זה וזה [גורם] מותר והכא בפת אמאי אסר משום דיש שבח עצים בפת סבירא ליה ומש"ה קתני הפת אסורה.

קערות וכוסות וקיתונות וצלוחיות שנתבשלו בעצים של איסור דברי הכל אסורות דחד גורם הוא בתנור וקדרה פליגי כי התנור אינו אופה אלא ע"י הדלקת עצים וכן הקדרה אינה מבשלת אלא בעצים שנמצאו התנור והקדרה איסור והעצים שמדליקין בהן תוך התנור ותחת הקדרה של היתר והרי שניהם גורמין לאפיית הפת ולבישול מאן דאמר זה וזה גורם מותר גם אלו מותרות ומאן דאמר אסור גם אלו אסורות:

איכא דאמרי בקדרה דברי הכל אסור מאי טעמא דהא קדים עייל בישולא מכח הקדרה מקמי דניתי כח עצים:
שמואל הוה מהפיך דברי רבי לרבנן ואמר וחכמים אומרים הפת אסורה וגם הברייתא דתניא וחכמים אומרים הפת מותרת הוה מהפיך לה ותאני וחכמים אומרים הפת אסורה כי היכי דתיקום דרבנן לאיסורא וקיימא לן הכי:

בשלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת יש מי שאומר לא שנו אלא גחלים עוממות קרובות לכבוי מלשון (יחזקאל ל"א ח') ארזים לא עממוהו וכמוהו (איכה ד' א') איכה יועם זהב דהא קלי ליה איסורא אבל גחלים לוחשות הפת אסורה ויש מי שאומר אפי' לוחשות הפת מותרת אי הכי לרבי קסבר יש שבח עצים בפת היכי משכחת לה ושני' בשאבוקה כנגדה ומכח האבוקה נאפת ורבנן דשרי אפי' כשאבוקה כנגדו עצי איסור היכי משכחת לה ושני' בשרשפא פי' כסא לשבת בו כגון זה אסרה תורה:

אלא ר' אליעזר וכו'. כתב הרי"ט ז"ל הגירסא נתערבה באחרות ולא גרסי' ואחרות באחרות דהא בפ' התערובות איפלגו רב ושמואל בספק ספיקא דע"ז דשמואל אסר ורב שרי ולא אסתייע שמואל ממתניתין דהכא משמע דלא גרסי' והלכתא כרב דשרי מיהו אם נתערבו רוב מן הראשונות באחרות אסורות דחיישינן דאתי איסורא בהדי רובא. אבל אין מתירין הראשונות שאין ספק מוציא מידי וודאי וכן אמר הרא"ה ז"ל שמוכח פ' התערובות:

ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. פירש"י ז"ל וכן הראב"ד ז"ל דמי הנאת עצים ופר"ת ז"ל שכר אפיה וכתב הרב החסיד דלישנא מסייע להו מדלא קתני הנאת הפת אלא הנאה סתם. אבל הרמב"ם ז"ל כתב יוליך דמי הפת לים המלח וכן דעת קצת רבני צרפת וכן דעת הרא"ה ז"ל וכתב הרי"ט ז"ל ואעפ"י שאינו מחוור נקטינן מעשה לחומרא ודעת רש"י ז"ל דיוליך הנאה לים המלח דאמר ר' אליעזר אפי' ארישא קודם שנתערבה קאי דיש להתירה בהולכת הנאה לים המלח. וכן נראה מפר"ח ז"ל אבל רבני צרפת והרמב"ן ז"ל הסכימו דלא שרי ר"א אלא לאחר שנתערבה שאין האיסור ידוע ומפורסם אבל כל זמן שלא נתערב שהרי איסורו ידוע אין לו פדיון כתב הרי"ט ז"ל כי כן הדברים מוכרעים ממקומם. ויש שהקשו דהא קיל"ן כר' אליעזר כדאיפסקא הלכתא בהדיא פ' כל הצלמים והא תנן אילו דברים אסורין ואוסרין בכל שהו י"נ וע"ז וכו' ואמרינן בפ' התערובות אמר שמואל טבעת של ע"ז שנתערבה בק' טבעות כולן אסורות ורב גופיה דפסק כר"א מודה בההיא דחדא ספיקה ואמאי אסורות לימכר וכ"ת שמא ימכרם גוי לישראל יוליך הנאה לים המלח וי"ל שלא אמר ר"א אלא בחדא מתרתי או בתערובת איסורין דרבנן בסתם יינם חבית דחבית ואעפ"י שיש שם תערובת מגופו של איסור או בתערובת איסורי תורה שאין כאן גופו של איסור כגון בגד שארגו בצמר של ע"ז ונתערב באחרים או פת שאפאו בעצי איסור ונתערב אבל באיסור של תורה שנתערב גופו של איסור לא אמר וזה דעת הרב החסיד רבי' יונה ז"ל וכתב הרי"ט ז"ל והם דברים שלא מצינו עליהם תשובה. אמנם הרא"ה ז"ל חולק עליו לומר דבכל ענין שרי ר' אליעזר והרשב"א ז"ל כתב יותר במס' ע"ז פ' כל הצלמים: והא תקנתא דר' אליעזר נחלקו בה גדולי הראשונים ז"ל י"א שלא התירו בתקנה זו אלא בהנאה לבד אבל לא לאכילה ושתייה וכן דעת הר"ז הלוי וכן דעת הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל וכל רבותי הגאונים ז"ל דבריהם סתומים לא פירשו באכילה ושתי' היתר אבל קצת מרבני צרפת אומרים ודאי היכא שיש כאן גופו של איסור שייך ביה בעיניה איסור אכילה ושתי' לא שרינן בתקנה זו באכילה ושתיה אבל כשאין בהם אלא שבחו כגון הני מתנייתא בעצים שאין אסורין אלא מדין הנאה כיון שהוליך הנאה לים המלח אין כאן הנאת איסור כלל ולמה לא יהא מותר אפי' באכילה ע"כ וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי שדברים מוכרעין בעצמן למודה על האמת, ובהא הלכה כר' ואפי' מחבירו פי' הרי"ט ז"ל לאו משום דזוז"ג אסור דהא קיל"ן זה וזה גורם מותר אלא משום דשבח עצים בפת: והא אסי' דלפי' זה קערות וכוסות וצלוחיות חדשות שהסיקן בעצי אשירה אסירי דהוי דומיא דפת וללישנא בתרא אפי' קדרה נמי אסורה. ופי' הרמב"ם ז"ל דהאי קדירה לשון תבשיל הוא כלומר תבשיל שבשלו בעצי איסור ובעצי היתר התבשיל אסור. וכתב הרי"ט ז"ל דאין פירושו מחוור. והנכון כפרש"י ז"ל והגאונים דמיירי בקדירה של חרס שעשאה והסיקה מתחלה בעצי איסור ועצי היתר ואסורא משום דדמיא לפעולה לתנור שהרי משתמש בה בחד גורם דאסור בלא גורם מותר שהרי נותנין בה התבשיל קודם שיתנו תחתיה עצים של היתר ודמיא לכוסות משא"כ בתנור ואסי' דלא אסרו בפת אלא כשאבוקה כנגדו אבל בשלו על גבי גחלים דברי הכל מותר הפת: ואיפליגו בגמרא שמואל ור' יוחנן חד אמר לא שנו אלא עוממות אבל לוחשות אסורה וחד אמר אפי' לוחשות מותרת. ופי' הרי"ט ז"ל לוחשות שמניחין בהם קיסם ודולקת מאיליה. ולענין הדין רבינו אלפסי ז"ל לא הביא מכל זה המחלוקת כלום נ"ל דס"ל הלכתא כמאן דשרי בכל ענין בגדולים וכן פסק הרמב"ם ז"ל והר"ז הלוי ז"ל פסק כמאן דאסר והביא ראיות בספר המאור והשיב עליו הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות גם הרא"ה ז"ל השיב על הר"ז ז"ל:

כבר ידעת שהאשרה אסורה בהנאה אף אם נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם את התנור בין חדש בין ישן יוצן כמו שפסקנו בקליפי ערלה אפה בו את הפת בחדש בהצנה הפת מותרת ובישן בלא הצנה אסור מצד שבח עצים ובשאבוקה כנגדו ואין הולכת הנאה לים המלח מועלת בו כמו שכתבנו נתערבה אותה הפת באחרות יוליך הנאה לים המלח ופירשו גדולי הרבנים הולכת הנאת העצים ואין צריך להוליך דמי הפת וגדולי הפוסקים מצריכים להוליך דמי הפת ואם נתערבה אחת מן הספקות באחרות כלן מותרין שספק ספיקא הוא ומותר אף בעבודה זרה ומ"מ אם נתערבו כלן באחרות כלן אסורות והוא ענין מה שגורסין במקצת ספרים ואחרות באחרות:

אשרה זו רוב מפרשים ראיתי שפירשוה באשרה סתם ואף אשרה של גוי במשמע ואני תמה והרי נטילת עצים שבה הויא לה ביטול ואע"פ שאמרו דוקא בנוטל לצרכו אבל נוטל לצרכה ר"ל לתיקון האילן אינה בטלה הרי מ"מ שפאיה מותרין ומתוך כך אני מפרשה באשרה דישראל שאין לה בטילא עולמית והיא ושפאיה אסורין:

אפה בו אתת הפת אסרו הבהנאה פ'י דוקא כשהסיקו בעצי אעשרה שמכח העצים נאפית הפתח אבל בחדש שנצטנן והסיקו בעצי היתר ואפה בו את הפת אין הפת אסורה שמחמת תשמיש בעלמא שמשתמש בתנור לא נאסרה הפת דאטו אם ימלא התנור פירות נאסרו הפירות בהנאה בעבור שימוש בעלמא לא יאסור בהנאה אל אהבגד שנארג מכר הכרכר וכך היא היסק עצי אשרה לרבנן כמו כרכר בבגד דאע"ג דלית להו לרבנן שבח עצים בפת ובעצי ערלה וכלאי הכרם שרי הכא אסר כיון דמכח עצי עשרה נאפת והילכך אין להקשות מה שהקשתי בפ' כל הצלמים במה"ק על מאי דפסיק הלכה כר' אלעזר דמה צורך והרי כבר פסק לעיל הלכה כר' יוסי דאמר זוז"ג מותר ובלי שום פדיון מותרת ואל היא דהוה סבירנ' דהאי דקתני אפה בו את הפת אתנור חדש קאי ומשום תשמיש בעלמא האי אסרו הואין הדבר כן דלא קאי אסורה בהנאה אלא אישן יוצן דליכא אלא חד גורם באפיית הפת ואפילו לר' יוסי אסורה ואיצטריך למיפסק הלכה כר' אליער שיש לה תקנה ע"י פדיון:

ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח פי' דוקא כשנתערבת הפת באחרות דאיכא הכשר טובא הוה שרי ר"א ע"י פדיון אבל בפת ראשנוה או בתנור חדש לא הוה שרי ע"י פדיון ומש"ה אמרי' חדש יותץ והפת נמי אסורה בהנאה ואין להן תקנה:

תוס' בד"ה עד שיהא בו כו' פי' באיסור דאי כו' נראה לרשב"א דשרי והא דבפ"ב דע"ז כו' והשתא הוי ר"ש כו' עכ"ל כצ"ל משום דלכאורה דפלוגתא דהתם ביש בכל אחד מהם כדי להחמיץ לא הוה בזה וזה גורם כי הכא דאין בכל אחד מהם כדי להחמיץ רק ע"י צירוף וע"כ דקדק לפרש בו דקאמר הכא בלשון יחיד ולא קאמר עד שיהא בכל אחד מהם כדי להחמיץ ומכ"ש ביש באיסור לחוד אבל אמר בו בלשון יחיד דדוקא ביש באיסור לחוד כדי להחמיץ אבל אי יש בכ"א מהם כדי להחמיץ נראה לרשב"א דשרי ליה תנא דהכא ומה"ט דהוי זה וזה גורם ושרי וא"כ השתא דר"ש דמתיר התם בהכי היינו כרבנן דהכא זהו סברת רשב"א הכא אבל התוס' שם פרק כל הבשר לא דקדקו בו בלשון וכתבו שם דאסור אפילו ביש בהיתר נמי כדי לחמץ כת"ק דר"ש ואין זה תימ' שהתוס' כתבו כן במקום אחד ובמקום אחר לא כתבו כן שכן דרכם בכמה מקומות וקצת ראיה מדבריהם דלעיל דאם יש בכ"א כדי לגרום מקרי זה וזה גורם שכתבו בתנור ישן דה"ל זה וזה גורם אע"ג דאפשר [ב] שהפת נאפה ע"י האבוקה שכנגדו לחוד בלא תנור כלל ויש לדחות ודו"ק:

בפירש"י בד"ה הימנה מן כו' רבנן היא דפליגי עליה דרבי ואמרי הפת כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל רבנן דשאור אבל רבי לא פסיקא ליה דאימא דפליגי בזה וזה גורם כדס"ד מעיקרא ולמאי דמסיק נמי דפליגי בשבח עצים מ"מ אפשר דאוסר נמי בזה וזה גורם ולרבותא דרבנן פליגי בחד גורם ודו"ק:

בא"ד וא"ת לרבנן יוצן למה לי כו' ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא קשרו לאפות בהיסק כו' עכ"ל רוצה לומר אפילו בהיסק איסור על ידי זה וזה גורם ודו"ק:

בא"ד וה"ה דמצי לאוקמא כו' כת"ק דרבי אליעזר אלא משום כו' עכ"ל היינו לשינויא דקאמר א"כ אמאן תרמייה אבל למאי דמסיק דתניא ר"א אוסר בכל האיסורין ניחא דמצינן למימר שפיר דת"ק דר"א לא מחמיר אלא בע"ז וק"ל:

תוס' בד"ה ובהא אפילו כו' משום דיש שבח עצים בפת ולא מטעם דזה וזה גורם כו' עכ"ל ואי הוה מפרש לה דפליגי בזה וזה גורם לא הוה אצטריך ליה לאפוכי אלא דלא משמע ליה לפרש אלא דפליגי ביש שבח עצים ועי"ל דסד"א לרבנן אפילו בחד גורם שרי ולא פליגי בזה וזה גורם אלא משום רבותא דרבי ודו"ק:

ברש"י ד"ה דאחר אחרון וכו' גמרו באיסור אסור כצ"ל והוא סוף דבור ומה שכתב רש"י ואפי' קדם וסילק את האיסור הוא ט"ס:

רש"י בד"ה דאחר אחרון כו' ואפילו קדם וסילק את האיסור נמחק:

תוס' בד"ה עד שיהא כו' דהא בפרק בתרא כו'. נ"ב אבל אין להביא ראיה מזה דאי הוה אף בהיתר כדי להחמיץ א"כ הוה זה וזה גורם וקשרו רבנן משום דלא נקל זה וזה גורם אלא היכא שאי אפשר לגרום לחד בלא חבירו אבל הכא מאי חזית דהאי דהיתירא קגרם דילמא האי דאיסורא נגרם ומש"ה אסור ועל כן צריכים להביא ראיה ממקום אחר. ותימה שהתוס' בסוף פרק כל הצלמים פירשו דאיירי אפי' יש גם בהיתר כדי להחמיץ אפי' הכי אסורה ע"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה הני קערות. שצרפן בעצי אשרה. ל"י למאי דייק לומר אשרה דאפרן אסור כדלקמן כיון דאליבא דרבי קיימינן דס"ל יש שבח עצים דערלה ודכה"כ נמי. וכן לקמן בד"ה קדרה סתם וכתב בעצי איסור:

בתוס' בד"ה עד שיהא בו כדי להחמיץ וכו' נראה לרשב"א דשרי כו' עס"ה. ובתוס' בפ' כל הצלמים כתבו להיפוך דאפילו אם יש באיסור ובהיתר בכל א' מהם כדי להחמיץ אפ"ה אסור. וכבר הרגיש בזה מהרש"א ז"ל ועיין בפי' המשניות במס' תרומות פ"ה בל' הר"ש שהוא הרשב"א שהביאו התוס' כאן ושם תמצא דשיטת התוס' דהכא ודפ' כל הצלמים שסותרין זה את זה תליא בפירושי המשניות דהתם ובפי' המשנה דסוף תמורה שהביאו התוס' כאן ומפרשי לה כפי' ר"י בס"ה אבל לפירוש רש"י מצינו דמפרש דהא דאין מחמץ לאחר מחמץ בענין אחר ולפ"ז היינו כשיטת התוס' דפ' כל הצלמים דוק ותמצא ואין להאריך כאן יותר:

בגמרא וממאי דטעמיה דר"א כדאביי וכו' ולכאורה לשון הסוגיא תמוה אמילתא דאביי גופא הו"ל לאקשויי מנ"ל הך מילתא ועוד דהא במס' ע"ז דף ע"ג ע"ב מקשה הש"ס בפשיטות מימרא דאביי בל' ותסברא ומסקנא דשמעתין דהתם כולה אליבא דאביי מיתוקמא. והנלע"ד משום דבלא"ה יש לדקדק באמת אמימרא דאביי דקאמר ל"ש ומפיק לישנא דר"א מפשטיה דל' אחר אחרון אני בא סתמא משמע אפי' לא קדם וסילק את האיסור ול"ל דמסברא דנפשיה משמע ליה לאביי הכי דהא ודאי ליתא דהא לפי האמת קי"ל כחכמים דלעולם אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ דאפילו זוז"ג מותר ואם כן מה"ת נאמר מסברא דר"א פליג פלוגתא רחוקה עלייהו דחכמים עד שיחמיר כ"כ דאפי' אם נגמר בהיתר יהא אסור אם לא קדם וסילק האיסור אע"כ דטעמא דאביי היינו לבתר דקים לן דאשכחן לר"א בעלמא דס"ל זוז"ג אסור ולא אמרינן אחר אחרון אני בא והיינו לפי המסקנא דהכא דאשכחן ברייתא דר"א אוסר בכל איסורין שבתורה והיינו משום דזה וזה גורם דמה"ט מוקמינן נמי ברייתא דהכא בערלה דחדש יותץ כר"א דאל"כ אמאן תרמייה. נמצא דלפ"ז כל כמה דלא קים לן הך מילתא דאשכחן שום תנא שיסבור בפי' דזוז"ג אסור והא דאמר ר' הפת אסורה היינו משום דיש שבח עצים בפת אם כן ממילא אית לן לאוקמי מילתא דר"א כפשטא דלישנא דאחר אחרון אני בא ואם כן זהו קושיית המקשה בעצמו כיון דהשתא משמע לו דהאי דחדש יותץ לאו משום זוז"ג הוא אלא משום שבח עצים ומשמע נמי דר"א דאמר יותץ היינו דוקא בעצי אשירה א"כ ממילא ליתא לדאביי מטעמא דפרישית כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר רב יהודא אמר ר' יוסף אמר שמואל תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה חדש יותץ. ולכאורה יש לתמוה טובא דהא בפ' כל הצלמים דף מ"ט גבי גינתא דאיזדבל בזיבלא דעבודת כוכבים דשלח רבי עמרם לקמיה דרב יוסף ואמר הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי והיינו משום דזוז"ג מותר כמ"ש התוס' כאן בד"ה בהא אפילו מחביריו וכ"כ הרב אלפס ז"ל בשמעתין זה הלשון ממש וא"כ קשיא טובא אדר"י ור"י דאמרו משמיה דשמואל חדש יותץ אפילו בקליפי ערלה והאיך אפשר לומר כן דהא משמע בכולה שמעתין דמאן דס"ל חדש יותץ ע"כ היינו משום דזוז"ג אסור וכיון דהנך אמוראי גופייהו ר"י ור"י אמר שמואל סברי דאפילו בעבודת כוכבים דחמיר אפ"ה זוז"ג מותר אם כן כ"ש בקליפי ערלה וא"כ מאי טעמייהו דאמרו חדש יותץ ויש לתמוה על כל הפוסקים והמפרשים שלא התעוררו בזה וכבר חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי מקום ליישב קושיא זו אם לא שנאמר דשמואל לית ליה הך סברא דטעמא דחדש יותץ היינו משום דזוז"ג אסור אפילו בדיעבד כדמשמע בכל השקלא וטריא דלעיל אלא שסובר דהא דחדש יותץ היינו משום דאין היתר לאפות בו לכתחילה ומשום פסידא דתנור לא משמע ליה להקל לאפות בו לכתחילה בכל שעה ולעשות זוז"ג כי היכי דלא חיישינן לכ"ע לפסידא דעצים דהא משו"ה בעינן צינון ולא משמע ליה לחלק בין הפסד דתנור להפסד דעצים אלא דבהך מילתא לא קי"ל כשמואל אלא כסתמא דתלמודא לעיל דחדש יותץ היינו משום זוז"ג אם כן למאי דקי"ל דזוז"ג מותר משום הכי פסקו כל הפוסקים בין חדש ובין ישן יוצן מיהו בהא דקאמר שמואל אפה בו את הפת הפת אסורה ומוקמינן לה דוקא דטעמא משום דשבח עצים היינו משום דבלא"ה משום טעמא דזוז"ג לא הוה ליה לאסור הפת דלענין פת אין לך דיעבד גדול מזה כיון שאין נהנה מגוף האיסור ומכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל בשיטת ר"י בר"פ כיצד צולין שכתב להדיא דאפילו כשאבוקה כנגדו דליכא אלא חד גורם אפ"ה אין איסור הפת אלא מדרבנן וא"כ מילתא דפשיטא כשאין אבוקה כנגדו לא שייך להחמיר בפת דהוי דיעבד:

ומתוך כך נתיישב לי היטיב לשון הטור בי"ד סי' קמ"ב שכתב כן להדיא דבעצי אשירה חדש יותץ ומ"מ אם נאפה בו הפת הפת מותר משום דקי"ל זוז"ג מותר והיינו לגמרי כסברא דשמואל דנהי דבשאר איסורין לא קי"ל כשמואל אלא כסתמא דשמעתין דאפילו חדש יוצן והיינו משום דלא קי"ל כר"א דסובר בכל איסורין שבתורה חדש יותץ אלא כחכמים מיהו לעניין עצי אשירה גופא דאשכחן בהדיא מתני' דאדרבה דרבנן דהתם מחמרי טפי דאפילו פדיון לא מהני אם כן פשיטא דמודו ליה במאי דקאמר חדש יותץ והיינו מטעמא דפרישית דליכא למיחש לפסידא דתנור עכ"פ בעצי אשירה דחמיר כיון דאשכחן דמטעם זה סובר שמואל חדש יותץ אפילו בשאר איסורין ואין להקשות דאם כן מה"ט גופא הול"ל דאפילו הפת היה ראוי לאסור בעצי אשירה דהא רבנן לא פליגי עליה דר"א אדרבא מחמירי טפי והיינו כמ"ש הטור בסוף דבריו בשם הרמ"ה שכן נראה לו מל' אביו הרא"ש ז"ל שהביא המשנה לפסק הלכה והיינו כדפרישית דמשמע דרבנן מודו לר"א וכן הבין הש"ך ליישב עפ"ז תחילת דברי הטור ע"ש שהאריך מאד ולע"ד אין לשון הטור סובל כן אלא כמ"ש דתחילת דבריו המה לכ"ע דפשטא דמתניתין דעצי אשירה ודאי משמע דרבנן מודין לר"א בעיקר הדין דחדש יותץ והיינו מהטעם שכתבתי דהו"ל כאילו נהנה לכתחילה מהתנור שנגמר בעצי אשירה משא"כ לענין פת שנאפה בדיעבד שפיר אית לן למימר דהא דמודו רבנן לר"א דפת אסורה היינו בשאבוקה כנגדו דהכי אורחא דמילתא דנהי דר"א אוסר אפילו כשאין אבוקה כנגדו היינו משום דאזיל לטעמיה דזוז"ג אסור אפילו בשאר איסורין משא"כ לרבנן דס"ל דזוז"ג מותר לא פסיקא ליה להטור לחלק בין עצי אשירה לשאר איסורין לענין הפת אלא דאחר זה חזר הטור והביא לשון הרמ"ה דאפילו לענין הפת יש לחלק בין עצי אשירה לשאר איסורין וע"ז כתב הטור וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל שהביא המשנה לפסק הלכה וכוונתו כדפרישית דכיון דר"א ע"כ אוסר הפת אפילו כשאין אבוקה כנגדו אם כן ממילא משמע סתמא דלישנא דרבנן נמי הכי הוא אלא כיון דהך מילתא לא פסיקא ליה להטור כ"כ כיון דאיכא למידחי ולמימר דמתניתין דהפת אסורה איירי כשאבוקה כנגדו משו"ה כתב וכן יראה ולא כתב בפירוש שכ"כ א"א הרא"ש ז"ל כמו שדקדק הש"ך ז"ל ולמאי דפרישית א"ש טובא כנ"ל נכון בעזה"י. אולי מקום הניחו לי מן השמים בזה ודוק היטב ובק"א אבאר יותר באריכות בשיטת הפוסקים ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה וכן היה ר"א וכו' ותימא לרשב"א דתיקשי מהכא וכו' עס"ה. והניחו בקושיא אבל למאי דפרישית לעיל יש ליישב כיון דבלא"ה האי זוז"ג דהכא לא הוי אלא חומרא דרבנן בעלמא שהחמירו בכל כה"ג שנגמר ההיתר ע"י האיסור כמו במחמץ ומתבל דהו"ל כאילו האיסור בעין וניכר א"כ לפ"ז לא דמי כלל להאי דתמורה כנ"ל ודו"ק:

(כז א) א"כ אמאן תרמייה.—כעין זה במנחות כה ב.

לא שנו. דאחר אחרון אני בא ואם נפל היתר בסוף מותר אלא שקידם את האיסור וסילקו מכיון שנפל בו היתר מיד דהואיל וסילקו ועדיין לא החמיץ בטל והלך לו ואע''ג דהועיל בה קצת שיכול זה האחרון לגמור חימוץ על ידו אעפ''כ כבר בטל לו ושוב אין חוזר וניעור בו אבל לא קדם וסילק ונגמר על ידי שניהם ואינו יכול ליבטל אסור אלמא זה וזה גורם אסור: דאחר אחרון אני בא. וטעמא משום דאזל בתר גמר מעשה גמרו בהיתר מותר ואפי' לא קדם וסילק דאיכא זה וזה גורם גמרו באיסור אסור (ואפילו קדם וסילק את האיסור): אבל בבת אחת. אם נפלו כאחת דליכא גמרו באיסור הכי נמי דשרי דזה וזה גורם מותר: הימנה. מן האשירה: יוליך הנאה לים המלח. דמי עצים מכל מקום שמעינן ליה כל כמה דלא ממטי הנאה לים המלח מודה הוא לת''ק בין אחדש יותץ בין אישן יוצן בין אאיסור פת אלמא כיון דקתני חדש יותץ אית ליה זה וזה גורם אסור והא דתניא לעיל חדש יוצן רבנן היא דפליגי עליה דר' ואמרי הפת מותרת משום דלא חשיבא להו הנאת היסק ואפילו בגורם אחד לבדו משום דליתיה לאיסורא בעיניה וכל שכן בתנור שאינו נאכל הוא בעצמו ואין הנאתו בגורם אחד לבדו אלא בשני גורמים שלו ושל היתר ואם תאמר לרבנן יוצן למה לי הא שרו לפת האפויה בהיסק איסור הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא קא שרו לאפות בהיסק איסור ולקמן פריך עצים דאיסור לרבנן היכי משכחת לה דאסירי מדאורייתא והוא הדין דמצי לאוקמא להא דחדש יותץ דלעיל כתנא קמא דר' אליעזר אלא משום דלא ידעינן מנו וניחא ליה למינקט ר' אליעזר והוא ומחלוקתו קאמר: א''כ. דפרכת דילמא שאני ליה אמאן תרמייה להא דתניא לעיל גבי ערלה יותץ על כרחיך כיון דלא משכחת תנא דאמר זה וזה גורם אסור אלא רבי אליעזר ומחלוקתו במסכת ע''ז וחזינא סתמא דתני בשאר איסורי נמי הכי רבי אליעזר קאמר לה ולא שני ליה: אמר אביי אם תמצי לומר. ברייתא מפורשת הכי דכי היכי דאסר רבי בפת הכי נמי אסר בתנור ואע''פ שאין עצמו נאכל דאית ליה זה וזה גורם אסור ורישא דברייתא דלעיל דערלה רבי קאמר לה כולה: היינו ר' אליעזר. בניחותא וליכא למיבעי מידי: ואם תמצי לומר. דסבירא ליה זה וזה גורם מותר ורישא דההוא לאו רבי הוא אלא רבי אליעזר הוא והתם בפת הוא דאסר רבי משום דיש שבח עצים בגופה ונמצא כשאוכלה גופו הוא הנהנה מן האיסור בגורם אחד אבל בתנור חדש וציננו שרי: הני קערות כוסות וצלוחיות. של חרס שצרפן בעצי אשירה אסירי אפילו לרבי דהא יש שבח עצים בהן והנאתן בלא גורם שני הוא ועל ידי גורם ראשון הוא משתמש בהן הנאת גופו ולא דמו לתנור דלא מטיא הנאה לגוף מיניה עד דאיכא גורם שני: כי פליגי. רבי דלא אסר אלא בפת ור' אליעזר אית ליה זה וזה גורם אסור בתנור וקדירה שאין הגוף נהנה מהן עד שיבא גורם שני והוא של היתר: קדירה. שצרפה כשהיא חדשה בעצי איסור: דהא מקבלה בישולה. ואיכא הנאת תשמיש שמשתמש בה בלא גורם אחר אבל תנור אין נותנין בו פת אלא לאחר הסיקה של גורם היתר: איפכא תני לה. להא ברייתא דלעיל ואיפכא אתנייה: ואי בעית אימא. שמואל נמי הכי אתנייה ואית ליה דר' אסר ורבנן שרו ואיהו הפך לה כדי שלא ילכו בני אדם אחר רבים להתיר דבעלמא במחלוקות אחרות שנחלקו רבים על רבי סבירא ליה לשמואל דאע''ג דהלכה כרבי מחבירו במקום יחיד אין הלכה כמותו מחביריו כלומר במקום רבים ובהא סבירא ליה דהלכה כמותו ואע''ג דרבים פליגי עליה: אפכה ואתנייה. אפכנה ואשנינה כי היכי דתיקו הא מילתא דאיסורא בשם רבנן ויעשו בני אדם כמותן שהכל הולכין אחרי רבים שאם אני אומר הלכה כרבי שהוא יחיד לא יאמינו לי: גחלים עוממות. כבויות כדכתיב (יחזקאל לא) ארזים לא עממוהו ומתרגמינן כהה עמיא: לוחשות. גחלים בוערות נראות כמתנענעות ולוחשות זו לזו: אסורין. לרבי: כנגדו. כנגד הפת מבעיר העצים בפי התנור:

עד שיהא בו כדי להחמיץ. פי' באיסור דאי יש באיסור וגם בהיתר כדי להחמיץ נראה לרשב''א דשרי דהא בפ' בתרא דמסכת ע''ז (דף סח.) תניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה ובזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ וחימצו אסור ור' שמעון מתיר והשתא הוי ר' שמעון כרבנן דהכא והא דתנן בסוף פ''ק דתמורה (דף יב.) אין מחמץ אחר מחמץ [אוסר] אלא לפי חשבון שבה שאם נפל שאור של תרומה בעיסה וחימצה וחזרה ונפלה לעיסה אחרת גדולה מזאת אם יש בשאור כדי להחמיץ השניה אסורה אע''פ שנתחמצה על ידי שאור של איסור ועל ידי עיסה ראשונה שהיה של היתר ומוקמינן לה התם כרבנן דהכא אור''י מצי למימר דהתם מיירי כגון שאין בעיסה כדי להחמיץ ובשאור של תרומה יש כדי להחמיץ: נתערבו באחרות. אור''ת דלא גרסי' ואחרות באחרות דבסדר המשנה לא גרס ליה לא במסכת ע''ז ולא בסדר זרעים: וכן היה רבי אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה. השתא משמע דבכל מקום אית ליה לרבי אליעזר דזה וזה גורם אסור ותימה לרשב''א דתיקשי מהכא לרב הונא בר חיננא דתניא בתמורה בפרק כל האסורין (דף ל: ושם) כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותניא עלה ר''א אוסר וקאמר רב הונא בר חיננא מחלוקת כשעיברו ולבסוף נרבעו דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד''ה מותרין אלמא לרבי אליעזר זה וזה גורם מותר: ובהא אפילו מחביריו. וטעמא דרבי משום דיש שבח עצים בפת ולא מטעם דזה וזה גורם דשמואל פסיק בהדיא בפרק כל הצלמים (ע''ז מט.) הלכה כר' יוסי דזה וזה גורם מותר:

דף כז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד