פסחים כו ע"ב

דף כו - ב

ומשנינן: הא רישא לא דמיא, אלא להא דתנן בפרה אדומה: שכן עליה עוף, כשירה. עלה עליה זכר, פסולה! שהעול פוסל בפרה. כדכתיב בה, "אשר לא עלה עליה על". ומשמע, אף אם עלה העול מאליו, הרי היא נפסלת בכך. ואפילו הכי אינה נפסלת במה שעלה עליה העוף. משום דלא ניחא ליה לבעליה בעול זה. ודוקא בעלית הזכר עליה היא נפסלת, משום דניחא ליה בכך ^[1].

והוא הדין למלאכה בפרה ובעגלה ערופה. אף דבנעבדה מאליה נמי נפסלה, אין זה אלא בעבודה דניחא ליה בה. וכגון בהכניסה לרבקה כדי שתינק ותדוש. אבל אם אינו רוצה בדישתה, לא מיפסלא ^[2].

והוינן בה: מאי טעמא? אמר רב פפא: אי כתיב "אשר לא עבד בה" וקרינן נמי "עבד", הוה אמינא דעד דעביד בה איהו מלאכה בידים לא נפסלה. ואי הוה כתיב "עובד", וקרינן נמי "עובד" הוה אמינא דאפילו על ידי עבודה דממילא נמי נפסלה, ואף בדלא ניחא ליה. אבל השתא דכתיב "עבד", וקרינן "עובד", דרשינן, דוקא על ידי "עובד" דהוא דומיא ד"עבד" היא נפסלת. מה "עבד" בה מלאכה בידים, הרי דניחא ליה במלאכה, אף "עובד" כן. דאין המלאכה פוסלת אלא בדניחא ליה בה.

[ואף אף על גב ד"אשר לא עבד בה" כתיב בעגלה ערופה, ילפינן פרה אדומה מינה, בגזירה שוה ד"על" "על"].

תא שמע: המוצא אבידה של חבירו, ונתחייב לשומרה ולהשיבה לבעליה, לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד [יתד עץ], לצורכו! אבל מותר לשוטחה לצורכה של האבידה, על גבי מטה ועל גבי מגוד! וכגון כדי שלא יאכלנה העש.

ואם נזדמנו לו אורחין בביתו, לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד, בין לצורכה של האבידה, ובין לצורכו! ואף שעושה כן לצורך האבידה, כיון שהוא מתכוין בכך אף להתכבד בה בפני האורחין, ונמצא נהנה ממנה, אסור הדבר משום גזל ^[3]. ואף דאי אפשר לו לקיים את צורך האבידה בלא שיהנה ממנה ^[4]. אלמא, כל היכא דלא אפשר ומכוין, אסור. וקשיא לרבא.

ומשנינן: שאני התם, דאסור מחמת דקלי לה [שורפה, כלומר מפסידה] לאבידה בכך ששוטחה לפני האורחים. אי משום עינא בישא, שהרואה יתן בה עין הרע. אי משום גנבי! שמא האורחים הם גנבים, ויגנבוה ^[5].

תא שמע: דרך המוכרים להעלות על גופם את הכסות שהם מוכרים. ואף מוכרי כסות של כלאים [שמוכרים אותם לנכרים] מוכרין כדרכן, ומותר להם להתעטף בה. ובלבד שלא יתכוין בימות החמה, שיגנו הכלאים עליו מפני החמה. ושלא יתכוין בימות הגשמים, שיגנו עליו מפני הגשמים! שכל שאינו מתכוין להנאת לבישה, אין בו משום איסור כלאים.

והצנועין [הפרושים שמתרחקים מן הכיעור ומן הדומה לו] מפשילין את הכלאים לאחוריהם במקל, ואינם מעלים אותם על גופם.

ומסקינן לקושיין: והא הכא, דאפשר לכל המוכרים למעבד כצנועין ולהמנע מלבישתם על ידי שיפשילום לאחוריהם במקל, ואפילו הכי, כי לא מכוין ^[6], שרי ^[7] מעיקר הדין להתעטף בהם ^[8]. ומכאן תיובתא למאן דמתני בלישנא קמא, דלרבא, אפילו אליבא דרבי שמעון, כל היכא דאפשר ולא מיכוין אסור.

ומסקינן: תיובתא!

שנינו במתניתין: ולא יסיק בו תנור וכירים!

תנו רבנן: קליפי פירות ערלה אסורים בהנאה כמו הפרי עצמו. משום שהן שומר לפרי. ובכלאי הכרם אף הקשין אסורים, משום דלא כתיב בהו פרי.

לפיכך, תנור שהסיקו בקליפי ערלה, או בקשין של כלאי הכרם - אם היה התנור חדש, יותץ! לפי שנאסר הוא בהנאה. משום שנצרף על ידי היסק זה, ובכך נגמרת עשייתו. וכל דבר שנגרם על ידי איסורי הנאה ^[9], נאסר כמותם ^[10].

ואם היה התנור ישן, ואין היסק זה גומרו ומעמידו, אין גופו נאסר בהנאה. הלכך אין צריך לנותצו, אלא יוצן! ולא יאפה פת בתנור עד שיצטנן מהיסק הערלה והכלאים, כדי שלא יהנה מהם.

ואם אפה בו בהיסק האיסור את הפת ^[11] - רבי אומר: הפת אסורה! משום דיש שבח עצים בפת. כלומר, עצי האיסור הן הגורמים את אפיית הפת. וכל דבר שאיסור ההנאה גורמו, נאסר.

וחכמים אומרים: הפת מותרת! משום דאין שבח העצים בפת. לפי שהשלהבת לא באה מהעצים כשהם בעין, אלא מהעץ הנשרף. וערלה וכלאי הכרם לאחר שנשרפו, פקע איסורם. כדקיימא לן "כל הנשרפין אפרן מותר" ^[12].

ואם כבר נשרפו עצי האיסור ונעשו גחלים, ובישלה לפת על גבי אותם גחלים, לדברי הכל הפת מותרת! לפי שגחלי ערלה וכלאי הכרם מותרים בהנאה, כדין כל הנשרפין, שאפרן מותר. ונאפית הפת על ידי דבר המותר.

שנינו לעיל: חדש יותץ, ישן יוצן!

ומקשינן: והא תניא: תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם - בין חדש ובין ישן, יוצן! ואף בחדש אין נאסר גוף התנור, על אף שהוא נגמר ומתקיים בגרמת האיסור.

ומשנינן: לא קשיא. הא רבי והא רבנן. שכשם שנחלקו רבי ורבנן לעיל בפת שנאפתה בתנור, אי אמרינן יש שבח עצים בפת או לא, כן נחלקו בתנור עצמו. דלרבי אף התנור נאסר, משום שיש שבח עצים בתנור. ולרבנן אין שבח העצים בעין בתנור, אלא הוא נגמר על ידי העץ שכבר נשרף. הלכך, בין חדש ובין ישן יוצן, ואין צריך לנותצו. ומה שהוא צריך צינון אינו אלא דין לכתחלה [רש"י].

ודחינן: אימור, דשמעת ליה לרבי דאסר את הפת הנאפית בעצי איסור, משום דיש שבח עצים בפת. אבל למה ינתץ התנור? ואף שהוא עצמו נגרם על ידי האיסור, הרי אין הוא עצמו נאכל. אלא הוא עומד לאפות בו. ואם ישוב ויאפה בו פת על ידי היסק אחר של היתר, אין לאסור אותה. שהרי היא לא נגרמת רק על ידי עצי האיסור שגמרו את התנור. אלא גם על ידי היסק עצי ההיתר ^[13]. וכל שזה וזה [האיסור וההיתר] גורם, מי שמעת ליה לרבי דאסר ^[14]?! דלמא לא אסר אלא רק דבר שנגרם על ידי האיסור לבדו.

ולא דבר שנגרם על ידי איסור והיתר יחד ^[15].

ומשנינן: אלא לא קשיא. הא דקתני "חדש יותץ", רבי אליעזר היא. והא דקתני "יוצן", רבנן היא.

והוינן: הי רבי אליעזר?

אילימא רבי אליעזר דשאור - וכדתנן: שאור של איסור שנפל לתוך עיסת היתר והחמיץ אותה, הרי היא נאסרת משום דין "גורם". שכל דבר הנגרם מהאיסור, נאסר כמותו.

וכן הדין בשאור תרומה שנפל לעיסת חולין. שנאסרת לזרים כתרומה, משום דין "גורם".

שאור של חולין ושאור של תרומה שנפלו לתוך עיסה של חולין, ואין בזה לבדו כדי להחמיץ את העיסה, ואין בזה לבד כדי להחמיץ אותה, ונצטרפו יחד וחימצוה - רבי אליעזר אומר: אחר אחרון אני בא! שאם שאור החולין נפל לתוכה בסוף, העיסה מותרת. ואם התרומה נפלה לבסוף, היא אסורה. ועוד יבואר בסמוך.

ת"ש כסות המופקדת אצלו לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד לצורכו אבל שטח' לצרכה נזדמנו לו אורחין בין לצורכו בין לצרכה לא ישטחנה הנה אפי' לצרכה אסור ושנינן שאני התם דקא קלא ליה כלומר כיון שרואין אותה האורחין באין בלילה וגונבין אותה נמצא כששוטחה כאלו שורפה באש:
ת"ש הכניסה לפרה אדומה בגורן לרבקה. פ' לפטומ' מלשון (ירמיה מו כא) עגלי מרבק ודשה כשרה בשביל שתינק ותדוש פסולה הנה כיון שנתכוין לדוש פסלה ואוקימ' מה עבד דניחא ליה [אף עובד דניחא ליה] אע"פ שעובד בה מלאכה שלא על ידיו אלא ניחא ליה עבודה היא ונפסלת בה ת"ש מהא דתנן בסוף כלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן כלומר נושאין בגדי כלאים על כתפיהן ומהנין מהן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין לאחוריהן במקל והא הכא דאפשר למעבד כצנועין ואע"ג דלא עביד כצנועין כי לא מיכוין שרי ותיובתא למאן דתאני לישנא קמא דרבא תיובתא וקיימא לן אפי' אפשר ולא קא מיכוין שרי:

ולא יסיק בו תנור וכירים. ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת ר' אומר הפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת בשלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת (*פי' יוצאי מותר עצים) איני והתניא אחד ישן ואחד חדש יוצן ושניה הא דתני [אפילו חדש] יוצן רבנן והא דתני [חדש] יותץ רבי.

ת"ש מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד וכו'. יש שפי' דכדרכן היינו על כתפין דהשתא אפשר דלא מתהני והטורח מרובה על ההנאה אבל כדרך מלבוש הא ודאי מתהני להתחמם או להגן מן החום שמתכבדין בו וכפסיק רישיה ולא ימות דמי אבל בפירוש התירו אפי' דרך מלבוש עכ"ל הרי"ט ז"ל:

פיסקא לא יסיק בו וכו' תנו רבנן תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם. פי' הרי"ט ז"ל ודוקא נקט גבי ערלה קליפין וכלאי הכרם קשין דאלו בערלה לא מיתסרא אלא פריו והנטפל לפניו דהיינו שומרי פירא עד דהוי פירא וכי שקלת ליה לא לאקי פירא כדאיתא פרק כיצד מברכין אבל בכלאי הכרם לא כתב פרי והכל אסור ואפי' העצים ע"כ. חדש יותץ ישן יוצן. אסיקנא דהא דקתני חדש יותץ משום דסבר זה וזה גורם אסור ופי' זה וזה גורם כל מלאכה הנגמרת על ידי שני גורמים חד דהתירא וחד דאיסורא ואיפסקא הלכה בע"ז פ' כל הצלמים כר' יוסי דסבר זה וזה גורם מותר. ויש אומרים דלעולם לא אמרינן זה וזה גורם מותר אלא כששני גורמין עושין פעולה אחת אבל אם אינה עושין פעולה א' אעפ"י שפועלין בדבר אחת חד גורם חשיב ולפי' אשרה שזורעין תחתיה בימות החמה והרי הזרעים נהנין מצילה דכ"ע אסורין דאלו ארעא דהוא גורם דהתירא פעולתה לגדל וצל האשירה מציל מחום השמש שלא יתיבשו וכן כתב הרשב"א ז"ל במס' ע"ז פ' כל הצלמים גבי פלוגתא דר' יוסי ורבנן. והרי"ט ז"ל כתב שאינו נראה כן מפרש"י ז"ל שפי' שם גבי הא דאמרינן ר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו וגם הרמב"ם ז"ל אינו סובר כן שפסק למאי דקי"ל זוז"ג מותר שזורעין תחת האשירה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים ע"כ:

והתניא בין חדש בין ישן יוצן. ופרקינן הא ר' הא רבנן ואפי' הא (נ"ל דצ"ל ואתיא הא, המעתיק) דתניא יוצן כמאן דאמר זוז"ג מותר. והקשה הרי"ט ז"ל אפי' למ"ד זה וז"ג מותר חדש היכי סגי ליה ביוצן הא מוכח פ' כהצ"ל דלכ"ע זוז"ג לכתחילה אסור והכא לכתחילה גמור הוא שהרי תנור חדש זה שנעשה בעצי איסור והאי בא להסיקו בעצי היתר לאפות בו נראה כמתיר זוז"ג לכתחילה כאילו נוטל שאור של חולין ושל תרומה לתת לתוך עיסתו שהוא ודאי אסור ע"כ. גם הרמב"ן ז"ל הקשה על זה על הרמב"ם ז"ל שפסק שזורעין תחת האשירה בין בימות החמה בין בימות הגשמים דהא הוי ליה זוז"ג ואיך נתיר אותו לכתחילה דהא אפי' מאן דשרי לא שרי אלא בדיעבד והרשב"א ז"ל כתב במס' ע"ז דכיון שהאשירה נוטה על השדה אם אתה בא לאסור עליו שלא לזרוע תחתיה נמצא אתה מפסיד ממנו את שדהו והא דיעבד מקרי ולא דמיא למערב שאור של חולין ושל תרומה בידים ומחמיץ בהם את העיסה ואי דמיא להא דמיא הסיק בהם את התנור אם חדש אם ישן יוצן ואע"ג דבהיסק שני זוז"ג מיקרי ואפ"ה מותר לקיימו ולאפות בו לכתחילה דכיון שאם אין אתה מתירו צריך נתיצה לגבי התנור דיעבד מיקרי ע"כ דבריו ז"ל וכתב הרי"ט ז"ל וטעם זה חלוש מאוד שיתירו ליהנות לכתחילה באיסור הנאה דאורייתא מטעם חשש הפסד התנור. אבל הענין דשאני הכא דאע"ג דתנור ועצים חשיבי ב' גורמין מ"מ גורם העצים שבהן הפת נאפת ניכר יותר. ונראה יותר לעין שבחו ולפיכך התירו חדש על ידי שיוצן כיון שנאפת על ידי עצים דהתירא דהא חשיב כדיעבד וכשהיה ישן הוצרכו שיוצן דכיון דאסור העצים עומד בעין והפת נאפת בו לכתחילה חשיב ואף לשיטה זו יש לדון לזכות הרמב"ם ז"ל בענין האשרה דאילו שבח הקרקע דבר ניכר ושבח הצל אינו ניכר וכן שבח הנמיא מקמיה דהוי זבל לא מהניא ולבתר הכי לא מנכרה וזה טעם נכון וברור ע"כ בשם הרא"ה ז"ל:

בא עליה זכר ממינה אף שלא כדרך עול כגון שבא עליה דרך ספסלים פסולה ואצ"ל אם בא עליה דרך עול שאע"פ שכל שהוא להנאתה אינו עול וכמו שאמרו פרש טליתו עליה לצרכו כגון להביא טליתו עליה פסולה לצרכה כגון מפני הזבובים כשרה בזו תחלת עלייתו הוא מיהא עול אצלה ולמדת ממילא שהמעוברת פסולה ואי אתה יכול לפרשה בזכר שלא ממינה שהרי פיסולה מצד אחר שהרי נרבעת היא ורביעה פוסלת בה כמו שהתבאר במקומו וי"מ עלה עליה זכר באדם ולרכיבה ואין הדברים נראין שאם כן לא היה מוציאו בלשון זכר ועוד שעליית אדם לרכוב עליה מן הסתם אין זה לרצונו אבל עליית זכר נוח לו כדי לחממה ולהביאה לידי עבור הא אם שכן עליה עוף כשירה שאין זה לרצון:

המוצא אבדה אם היא של בגד צמר וצריך לשטחה לאויר כדי שלא תתקלקל שוטחה הן על גבי מטה הן על גבי מגוד ר"ל יתד וזהו לצרכה אבל לצרכו כגון להתחמם בה או אפי' להתכבד בה לפי שעה לביתו אסור ואפי' היה צריך בזה לצרכה כל שנצטרף בה לצרכו אסור ואם היו אורחים בביתו אסור לשטחה בפניהם אף לצרכה לבד שמא יהא אחד מהם נותן עיניו עליה ויגנבנה וכיוצא בזה וכבר ביארנוה במקומה בשלישי של מציעא:

אע"פ שלבישת כלאים אסורה מוכרי כסות מוכרין כדרכם ולובשין אותם בשוק להראותם ללוקחים כשהם לבושים בהם כדי שיבואו גוים ויקחו שלא אסרו למכור כלאים לגוי אלא בבגד שאבד בו כלאים שאינו ניכר שם ויש לחוש שמא יחזור ישראל ויקחנו הא כלאים הניכרים מותר למכרם לגוי ומתוך כך מוכרן כדרכו ובלבד שלא יצטרף לאותה לבישה כונת הנאה בחמה מפני החמה להגן עליו ובגשמים מפני הגשמים לחממו או להגן עליו מן הגשמים ומ"מ הצנועים הרוצים להרחיק עצמם מכל לזות שפה ולקדש עצמם אף במותר להם מפשילים אותם במקל לאחוריהם הא מעיקר הדין מותר שכל שאינו מתכוון מותר ומה שיש לפקפק בה מענין פסיק רישיה ולא ימות כבר ביארנוה בשני של שבת:

ערלה אינה נוהגת בעצים שהרי נאמר בה פרי ומ"מ נוהגת היא בקליפת הפרי כגון קליפי אגוזים ורמונים שכל שהוא שומר לפרי הרי הוא כפרי אבל כלאים הואיל ולא נאמר בהם פרי נוהגים הם אף בקשין ותבן שבהם א"כ כל מקום שהוזכרו קליפי ערלה לענין איסור ערלה אינו נאמר אלא בקליפין של פרי ולא בקליפין של עצים וזהו שאמרו בשמועה זו תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם:

כל שהוא נעזר בעשייתו או נשבח בדבר שהוא איסור הנאה ודבר היתר עוזר למציאות אותו דבר או להשבחתו הואיל ויש כאן גורם של היתר מותר אבל אם אין שם אלא גורם של איסור אסור מעתה תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם אם התנור חדש שלא הוסק בו עדיין והוא היסק ראשון העשוי לגמר מלאכתו עד שכח היסק זה מסייעו לכל היסק והיסק הבאים לאח"כ אין זה צריך נתיצה אלא יוצן ויסיקוהו בעצי היתר ונמצאת פת זו אפויה בהיסק של היתר עם סיוע היסק של איסור ונמצא זה וזה גורם ומותר ואפי' לכתחילה אינו צריך נתיצה שכל שמצננו נעשה כמבטל את האיסור ומקלישו ועושה עיקר מן הגורם של היתר ואף כשנצטנן במקרה מכל מקום נעשה האיסור כמבוטל מצד הצינון וכן שגורם ההיתר עיקר עד שהאיסור הוא כמעט כמי שאינו ואם אפה את הפת בהיסק זה הראשון שהוא של איסור הרי הפת אסורה ואפי' לא היה אבוקה כנגדו כגון תנור גרוף שהרי אין כאן אלא גורם אחד והוא של איסור היה התנור ישן ר"ל שכבר הוסק היסק ראשון בשל היתר ועכשיו הסיקו בעצי איסור ואפה בו את הפת הפת מותרת שהרי אף היסק ראשון של היתר עוזר באפייתו ובזה מיהא דוקא בדיעבד הא לכתחלה לא שהרי גורם האיסור גדול משל היתר ואף בשוין היה אסור לכתחלה הא בדיעבד מותר בשניהם ודוקא בשנאפה בו בלא אבוקה כנגדו אבל מכל מקום אם אפאו בהיסק זה של איסור ואבוקה כנגדו הפת אסורה מפני שבכל שעה שהיה הפת בתנור נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין והרי הוא כגורם של איסור בלא גורם של היתר ואין לפת זו תקנה בהולכת הנאת העצים לים המלח שכל שנתערב איסור ממש בגופו אין בו דין הולכת הנאה לים המלח וכן אין אומרין בו ימכר כלו לגוים חוץ מדמי איסור שבו מפני שהם דברים הניקחים מן הגוים בצדדים ידועים ויש לחוש שמא יחזור ויקח מהם ישראל וכן היא שנויה בתלמוד המערב בענין בגד שצבעו בקליפי ערלה כמו שכתבנוהו בשלישי של ע"ז וכן התנור עצמו אין בו תקנה בהולכת הנאת העצים לים המלח שכל שעמד גופו באיסור אין אומרין בו יוליך הנאה אא"כ נתערב באחרים וכן יש אומרים שאף לדעת האומר יש פדיון לעבודה זרה דוקא בעבודה זרה שתופסת דמיה אבל ערלה וכלאי הכרם שאין תופשין דמיהם אין להם פדיון וכבר ביארנו דברים אלו במס' עבודה זרה:

בקצת חבורים ראיתי לקצת חכמי הדורות שלא נאמרו דינין אלו אלא בהסיקוהו בעצי אשרה אבל הסיקוהו בעצי ערלה דיו בהולכת הנאה לים המלח שהרי בסתם יינם אמרו באחרון של עבודה זרה שיש לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח אפי' יין ביין וכל האיסורין דינן כסתם יינם וא"כ כל שכן בזו שאין מכירה לגוי בהם מפני שהם דברים הנקחים מן הגוי מתירין אותם בהולכת הנאה לים המלח ולדעת זה הם גורסין בפרק השוכר ההוא דאיערבא ליה חביתא דחמרא בחמרא אלמא יין ביין היה מדקאמר בחמריה ולא קאמר ביני דני ואמרו עליה שקול דמי חביתא ושדי בנהרא ולדעת זה מה שאמרו למטה דכוסות וצלוחיות אסירי יש להם תיקון בהולכת הנאה לים המלח ומ"מ יש מפרשים שם דחבית בחבית הוה אבל יין ביין אינו כלום בהולכת הנאה אלא במכירה לגוי ובזו אין בו דין מכירה לגוי שדברים הנקחים מן הגוי הם וכוסות וצלוחיות אין להם תקנה שכל שיש בו גוף האיסור כיין ביין הוא ובמסכת עבודה זרה יתבארו דינין אלו יותר:

אע"פ שביארנו שאם לא היה אבוקה כנגדו מותרת הפת שהרי יש כאן שני גורמים מ"מ לכתחלה יוצן ואע"פ שבחדש שצננו לא הוצרכנו נתיצה לכתחלה והיה לך לדון נתיצה בחדש כהצנה של ישן מ"מ בחדש כבר כתבנו שעכשיו הוא מקליש את האיסור ועושה גורם של היתר בידים אבל ישן אם אינו מצננו לכתחילה הרי עיקר תשמישו בשל איסור ונמצא גורם האיסור מפורסם ביותר בעשיית מלאכה זו יותר משל היתר והרי זה כעין מה שאמרו שאין נוטעין לכתחילה אגוז של ערלה ואם נטע מותר מצד גורם היתר של קרקע ויש מתרצים שהצנון הפסדו מועט והצריכו לכתחלה מה שאין כן בנתיצה שהפסדו מרובה:

אפה את הפת על הגחלים אפי' בחדש שלא צננו הפת מותרת שהרי איסור תנור אין כאן שעל הגחלים אפאה ואיסור עצים אין כאן שהרי כלה כחם ולא סוף דבר בשהגחלים חוץ לתנור כגון שהוציאם מן התנור והניחם על הקרקע ואפאו שם כמו שפירשו רבים אלא אפילו בתוך התנור עצמו מפני שהגחלים נידונין כאפר וכבר אמרו כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מעבודה זרה והקדש שאם אפה פת באפר של איסורי הנאה שנשרפו מותרין הואיל והאפר מותר בהנאה וזהו שבעצי ערלה אמרו בשלה על גבי גחלים ולא אמרוה בתנור שהסיקוהו בעצי אשרה מפני שהאשרה אפרה אסור וכן כתבוה גדולי הדורות ומ"מ צריך שתדע שבגמ' נחלקו בגחלים אלו אם נאמר דוקא באוממות או אף בלוחשות:

ומגדולי הראשונים פסקו שבלוחשות אסור והביאוה ממה ששאלו במסכת פסח שני פרק כיצד צולין ע"ה א' תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת מהו והם סוברים שהגריפה הוא פחות מגחלים ואם תמצא לומר שבגחלים לוחשות מותר מה הוצרכה לשאול בגריפה ומ"מ לשיטתם קשה לפרש שהרי באוממות מיהא כולם מודים בהיתרם ואם הגריפה פחות מגחלים אף באוממות כן ומה הוצרכו לשאול אלא שאפשר שגחלים אוממות הוא פחות מן הגריפה בודאי שהוא כאפר גמור ומרבים את החום וכן יש מקשים לשיטה זו ממה שהגירסא שם לדברי האוסר ואף כשנאמר שהגריפה פחות מן הגחלים לא שאלוה אלא לדברי האוסר ר"ל לדברי האומר זה וזה גורם אסור שלדעת זה ודאי בגחלים לוחשות אסור ושאל על הגריפה מהו הא לדעת האומר זה וזה גורם מותר ולא נאסר אלא משום שבח עצים בפת אין שבח עצים אלא באבוקה כנגדו אבל גחלים אף בלוחשות מותר ומ"מ אין נראה כן שהרי בתחלת סוגיא זו היינו סוברים לומר שיהא ר' סובר זה וזה גורם אסור ואעפ"כ היה אומר בשלה על גבי גחלים הפת מותרת ועוד שהרי אף בגורם אחד אנו אומרים כן אלא שהעיקר בזה שהגריפה הוא יותר מן הגחלים אפי' לוחשות שהגחלים הרי הם כאפר וכמו שכתבנו אבל תנור גרוף נאפה הוא בתנור שנולד שבחו מכח עצי איסור ואע"פ שבענין צלי אש של פסח התבאר שם שבגחלים נקרא צלי אש ובתנור גרוף לא נקרא צלי אש ממש בזו מפני שלענין פסח אש ממש בעינן וגרוף אינו אש ממש וגחלים לא הופקעו מכלל אש אחר שדרך צלי על הגחלים אבל לענין אפיית הפת בהיסק של איסור דרכו בתנור גרוף יותר מבגחלים ואפייתו מושבחת בו יותר מבגחלים ואותה שאלה היתה בישן שהוסק בעצי איסור שבגחלים מותר אף בלוחשות שאין זה אבוקה כנגדו ושאל בגריפה אם הוא כאבוקה כנגדו אם לאו והשיבו שאין זה אבוקה כנגדו ונמצא שבישן כל שאין אבוקה כנגדו מותר ובחדש אע"פ שאין אבוקה כנגדו כל שהוא גרוף אסור שהרי אע"פ שאין בו משום עצים יש בו משום תנור הא בגחלים מותר שאין כאן לא משום תנור ולא משום עצים כמו שביארנו ומה שאמרו לדברי האוסר פי' בישן בלא הצנה ולדעת האומר באפה בו את הפת שהפת אסורה ומשום שבח עצים ותירץ לו שאין שבח עצים אלא באבוקה כנגדו אבל כל שיש לאסרו משום גורם אחד כגון חדש שאין איסורו משום שבח עצים אלא מפני שאין שם אלא גורם של איסור בתנור גרוף אסור ובגחלים מותר ונמצא הפרש זה בין חדש לישן ולדבריהם שהגריפה פחותה מן הגחלים ואף בחדש בלא הצנה הפת מותרת בתנור גרוף ובגחלים על כרחך אתה צריך לומר שאין בין חדש לישן אלא שזה אינו צריך נתיצה לכתחלה וזה צריך צנון לכתחלה:

ומ"מ יש גורסים שם לדברי האוסר בגחלת ומפרשים בו ממה שאמרו שם לענין פסח נתנו על גבי גחלים ר' אומר אומר אני שזה צלי אש והם מדקדקים שמאחר שר' אמרה בלשון זה נראה שקצת חבריו חולקין עליו לומר שאין זה צלי אש ואוסרין אותו לענין פסח וחלוף הדברים לענין עצי ערלה שמאחר שהגחלים הופקעו מכלל אש הפת מותרת ושאלו לדעתם על הגריפה כלומר לדברי האוסר בשל גחלים בפסח שהוא מתיר לענין ערלה בגריפה מהו והשיבוה להתיר וזה נמשך לשיטתנו שהגריפה יותר מן הגחלים והעלוה להיתר בישן בלא צינון ומטעם זה וזה גורם שאין איסורו אלא משום שבח עצים ואין שבח עצים אלא באבוקה כנגדו הא כל שהוא נאסר מצד שאין שם אלא גורם אחד כגון חדש שלא צננו נאסר בגירוף ומותר בגחלים ומעתה נראין הדברים שאף בגחלים לוחשות מותר וכן כתבוה גדולי המפרשים וגדולי הדורות מחמירים בה ומ"מ נראה לי לפי שטתנו להכריע שכל שאין אוסרין אותו אלא משום שבח עצים כגון חדש שלא צננו לוחשות מיהא אסור שאין זה אפר גמור:

לפי דרכך למדת שהקערות של חרס וכן כוסות צלוחיות של חרס שנצרפו בעצי ערלה אסורין שהרי תשמישן אינו צריך היסק אחר עד שתאמר שיהא גורם של היתר מסייעו ואף הקדרה אע"פ שצריך לתשמישה היסק אחר לבישול התבשיל מ"מ כבר יש בעיקר תשמישה ענין שמשתמשין בה בלא סיוע גורם של היתר לפי שמכניסין שם המים והתבשיל קודם שיסיקו תחתיה עצים של היתר ונמצא בעיקר תשמישה תשמיש בגורם של איסור לבד וכן הדין בתבשיל שהתחילו לבשלו בעצי איסור ואחר כך הסיקו שם עצי היתר לגמור את הבישול שהוא אסור שהרי מ"מ קבל התבשיל קצת בישולו בגורם של איסור לבד וי"מ בענין זה קדרה האמורה כאן אלא שהדבר למד מענינו:

קערות כוסות וצלוחיות שעבר ונשתמש בהם מותר כשיוציא את האוכל או את המשקה משם ויניחהו בכלי אחר שהרי פליטה אין כאן אף בחמין ובן יומו שלא נאסר מצד גיעולו אלא מצד שהכלי עצמו אסור בהנאה וכל שסלק הנאתו מותר והרי זה כנשתמש בהם להכניס בתוכם מעות או פירות שלא נאסרו בכך וכן כתבו גדולי המפרשים בסכין של עבודה זרה שחתך בו בשר שאע"פ שעבר אין הבשר נאסר אלא שאנו כתבנוה בהפך בראשון של חולין והוא שלדעתנו סכין של עבודה זרה הבשר נאסר הואיל והוכשרה אכילתו על ידי איסור הנאה והרי הוא כתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ואפו בו את הפת אבל קערות וכוסות וצלוחיות לא הוכשר האוכל על ידיהם והילכך יוציאוהו משם ויניחהו בכלי אחר ודיו וכן הקדרה אם הניחו בה את התבשיל קודם שיניחוה על גבי הכירה אבל אם נתבשל בה התבשיל ודאי אסור אע"פ שאין כאן דין פליטה שהרי הוכשרה אכילתו על ידי הקדרה כך נראה לי ברור וכל שכן בתבשיל שבשלוהו קצת בעצי איסור שנאסר שהרי קבל בישול העושהו ראוי לאכילה באיסור לבד וזהו שבח עצים גמור וכן מה שביארו במקום אחר בערלה שלא ידליק בה את הנר אפשר שאם הדליק אסור להשתמש לאורה שאע"פ שיש שם גורם של היתר והוא הפתילה הרי יכול לסלק האיסור ר"ל השמן משם ולהניחו בנר אחר אבל אם נשתמש לאורה אין לאסור מה שנעשה לאורה על הדרך שביארנו בקערות ולתלמידי גדולי הדורות ראיתי שהתירו בקדרה אפי' בשל בה בדיעבד שמאחר שאתה מתירו בדיעבד בשנתנו בו צונן אין הבשול הבא אח"כ בעצי היתר מחדש בו איסור אדרבא מוסיף בהיתר מצד גורם היתר שבא עליו ואע"פ שהיה לנו לאסור ולומר מאחר שאסרת את הקדרה מצד שתשמישה בגורם של איסור לבד כל שהוכשר האוכל על ידי אותו תשמיש אסור מ"מ לא הוכשר האוכל על ידי מה שקבלה הקדרה את התבשיל אלא על ידי צירוף ההיסק הבא ונמצא זה וזה גורם והדברים נראין:

הסכימו הגאונים שאין אומרין יש שבח עצים בפת אלא בעצים של איסורי הנאה אבל עצי מוקצה או שאר איסורין הדומים לו לא וראיה לדבר מתנור שהסיקוהו בכמון של תרומה שהפת מותרת:

שאור של תרומה שנפל לתוך עיסה של חולין ויש בה כדי לחמץ הרי העיסה כלה מדמעת לא היה כדי לחמץ ונפל שם ג"כ שאור של חולין ואין בו כדי לחמץ אלא שבצירוף שניהם יש בהם כדי לחמץ בין שנפלו שניהם כאחד בין זה אחר זה בין שקדם וסלק את האיסור קודם שנגמר החמוץ שנמצא החמוץ נגמר בשל היתר בעזר מה שהועיל בו האיסור בין שקדם וסלק את ההיתר הכל מותר שכל זה וזה גורם מותר ואם היה בשניהם כדי לחמץ כבר ביארנו את דינו בשלישי של עבודה זרה:

בד"ה חדש כו' ויש שבח כו' הקשה הר"ר אהרן לר' הא דאמר כו' עכ"ל כתב מהרש"ל צ"ל לר"י או פי' לר"י דאי לרבי ממש הא אפילו לרבנן קשה דל"פ כו' אבל הכא אף הגחלים מוקצין כו' עכ"ל ע"ש וא"צ לדחוק בשביל זה דלכך נקט לרבי משום דתלמודא הזכיר הך מלתא דשבח עצים לפי סברתו של ר' גבי ערלה ומינה תקשי גם לרבנן באיסור מוקצה ועוד נראה דלרבנן יש להשיב כיון דאפילו בערלה הוה כאילו כלה ונבער האיסור ואין כאן שבח עצים לענין מוקצה דלא הוה רק איסור מדרבנן אית לן למימר נמי הכי דלית כאן שבח עצים אע"ג דהגחלת גופה איסור מוקצה הוא ועיין בזה בתוס' פ"ב דמס' ע"ז וק"ל:

גמ' אימור דשמעת ליה לר' משום דיש שבח עצים בפת זה וזה גורם כו' למאי דבעי למימר דפליגי בזה וזה גורם ניחא דקאי אפה בו את הפת היינו בתנור אי אחדש בהיסק שני ואי אישן בהיסק ראשון וסיפא דבשל' ע"ג גחלים כו' מצי קאי אישן בהיסק ראשון וכן נראה מפרש"י אבל למאי דמסיק השתא דפליגי בשבח עצים בפת ולכ"ע זה וזה גורם שרי קשה דע"כ לא קאי אפה בו [א] את הפת אלא אחדש בהיסק ראשון ומאי קאמר עלה בשלה ע"ג גחלים ד"ה מותר דהא א"נ דליכא עצים דאיסורא בעין מ"מ ע"י בישול התנור נאסר הפת כיון שהוא חדש ונגמר באיסור ודוחק לומר שהחדש אע"ג שנגמר באיסור לא מקרי איסור בעין דא"כ אפילו כשאבוקה כנגדו ובהיסק ראשון אפילו בחדש ה"ל נגמר באיסור ובהיתר באיסור ע"י האבוקה שהאיסור בעין ובהיתר על ידי התנור שאין האיסור בעין וע"כ נראה למאי דמוקי פלוגתייהו בשבח עצים דאפה בו הפת מלתא באנפי נפשא הוא ולא קאי כלל אתנור אלא אפה הפת נגד האבוקה על הקרקע בלא חום תנור ועלה קאי שפיר בשלה על גבי גחלים כו' וכן נראה מדברי מהרש"ל לקמן ודו"ק:

בתוס' ד"ה ויש שבח כו' וד"ה ורבנן סברי וכו' הכל הוא דבור אחד:

ד"ה בישלה על גבי גחלים וכו' אע"ג דכל הנשרפים וכו' ר"ל וערלה וכלאי הכרם מן הנשרפים הן כדאיתא סוף תמורה:

תוס' בד"ה חדש יותן כו' הקשה הר"ר אהרן לר"י. נ"ב צ"ל לר"י או פי' לר"י דאי לרבי ממש קאמר הא אפילו לרבנן קשה דלא פליגי ארבי אלא משום דאין האיסור בעין כדפרישית לעיל והגחלים אינן אסורים כמו האפר אבל הכא אף הגחלים מוקצים הן כמו שמסיק ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמ' בישלה על גבי גחלים. עי' לקמן דף עה ע"א תוס' ד"ה וגרפו ובתשובת פני יהושע סי' י"א:

פיסקא ולא יסיק בו וכו' תנו רבנן תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם וכו' ופירש רש"י קליפי ערלה קליפי אגוזים ורימונים וכו' עכ"ל. ונראה לכאורה מלישנא דגמרא ומפירש"י דדוקא בהנך קליפין או קשין שעיקרן להסקה קיימי אם כן הוה ליה לגבייהו דרך הנאתן מש"ה אסורין מדאוריי' וכ"ש בכלאי הכרם כיון דלא כתיב בהו אכילה אסורין אף שלא כדרך הנאתן כדאמרי' בגמרא לעיל דף כ"ד ע"ב משו"ה מחמרינן בהו אפילו בדיעבד לאסור הפת לרבי וכן לענין חדש יותץ למ"ד זה וזה גורם אסור ולענין יוצן בין בחדש ובין בישן אליבא דכ"ע משא"כ בשאר איסורי הנאה שאין עומדין להסקה והוה ליה שלא כדרך הנאתן דמסקינן לעיל בדף הקודם ע"ב לענין גוהרקי דערלה דכל שלא כדרך הנאתן לא מיתסר אלא מדרבנן ואם כן נראה דאין סברא להחמיר בכה"ג לאסור בדיעבד במה שנאפה או נתבשל מהם וכ"ש דאין להחמיר בזה וזה גורם. אלא דבאמת בל' הפוסקים לא משמע כן שהרי כתב הרא"ש ז"ל בשמעתין בשם רבינו יונה דלענין חמץ בפסח לשיטת הפוסקים דקי"ל כרבנן דחמץ בכלל הנקברים הוא שאפרן אסור וכ"ש הגחלים אם כן משמע שרוצה לאסור הפת שנאפה בהם וכמ"ש להדיא הרמב"ם ז"ל בפי' בהלכות חמץ ומצה וכ"כ הטור והש"ע בא"ח סי' תמ"ה הרי לפנינו דאפילו בחמץ דסתמן אין עומדין להסקה והו"ל שלא כדרך הנאתן דלא מיתסר אלא מדרבנן דהא בחמץ אכילה כתיבא ביה ואפילו הכי אסרינן הפת שנאפה בהם ואדרבא מסתימת לשון הפוסקים שהבאתי משמע דבחמץ מחמרינן טפי אפילו בזה וזה גורם ותדע שכן הוא דהא סתם חמץ אינו ראוי לאפות בהן פת אלא להצטרף עצים אחרים ואפ"ה אסור (ועיין מה שכתב בזה בעל מג"א בסי' הנ"ל ובמה שיש לדקדק בדבריו כמו שאבאר בסמוך) ואם כן לפ"ז אכתי טעמא דמילתא לא ידענא מנ"ל לאסור ולהחמיר בחמץ בפסח כיון דהוי שלא כדרך הנאתן דלא מיתסר אלא מדרבנן וכ"ש להחמיר בהם יותר ולאסור אפילו בזה וזה גורם והתמיה על כל הפוסקים הראשונים והאחרונים שלא הרגישו בזה לחלק בין קליפי ערלה וקשין של כלאי הכרם דהוי דרך הנאתן לשאר איסורי הנאה דהוי שלא כדרך הנאתן ולא הוי אלא מדרבנן והנלע"ד בזה דהא דפשיטא להו לכל הפוסקים לאסור הפת שנאפה ע"י חמץ בפסח היינו משום דמסוגיא דשמעתין משמע הכי דכיון דמייתי הכא הך ברייתא דתנור שהסיקו בקליפי ערלה אפיסקא דלא יסיק בו ושקיל וטרי בהך מילתא גופא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בכל חלקי דיניהם אם כן משמע דכל הנך דינים דערלה וכלאי כרם שייכי נמי לענין חמץ בפסח (מיהו מה שהחמירו האחרונים בחמץ בפסח יותר מבערלה וכלאי כרם כמ"ש הש"ך בי"ד סי' קמ"ב ובעל מג"א בא"ח סי' תמ"ה אפילו לענין זה וזה גורם דבערלה וכלאי הכרם שרי ובחמץ אסור ע"ש) אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא כיון דטעמא רבה איכא לחלק בין ערלה וכלאים דהוו דרך הנאתן לחמץ דהוי שלא כדרך הנאתן אם כן כל כה"ג לא הו"ל לתלמודא לסתום אלא לפרש. והנלע"ד בענין זה משום דבלא"ה איכא למימר דפשיטא לתלמודא דאפילו בהסקה בקליפי ערלה וקשין של כלאי הכרם אע"ג דהוו דרך הנאתן אפ"ה לית בהו איסור דאורייתא והיינו כדפרישית לעיל דף כ"ב ע"ב מדאיצטריך קרא בערלה למיסר הדלקה והיינו ע"כ משום דכל כה"ג לא מיקרי הנאה דלאו מילתא היא והיינו נמי טעמא דרבנן דהכא דאמרו אין שבח עצים בפת. ודוקא בשמן הוא דגלי קרא לאיסורא כיון דשמן בעין משא"כ בעצים להסקה וכן כתבו התוס' לעיל שם להדיא וכ"כ התוס' גם כן בפ' במה מדליקין דף כ"ה בד"ה הא בחול ע"ש ואם כן לפ"ז שפיר איכא למימר דאפילו למ"ד יש שבח עצים בפת לא הוי אלא משום חומרא בעלמא מדרבנן והטעם שהחמירו בזה נ"ל מתוך הסוגיא דלאו מטעם הנאה לחוד נגעו בה דא"כ לא הוי שייך שפיר הך פלוגתא בזה וזה גורם אלא דטעם החומרא הוא דהנאת עצים כי האי שניכר בפת ובתנור ונגמר בדבר אסור הוה ליה כאילו האיסור בעין והיינו דמדמה לה בסמוך לשאור של תרומה שהחמירו חכמים במחמץ ומתבל ומדמע כיון שנגמר הדבר על ידיהן ולטעמא עבידי ואם כן הכי נמי בשבח עצים החמירו מה"ט גופא ואם כן לפ"ז תו לא שייך לחלק בין כדרך הנאתן לשלא כדרך הנאתן כיון דלאו מטעם איסור הנאה לחוד אתינן עלה אלא משום שניכר טובא כאילו האיסור בעין כנ"ל ועדיין צ"ע ועיין עוד בסמוך ובסוף הסוגיא:

בתוספות ד"ה חדש יותץ וכו' הקשה הר"ר אהרן לרבי עיין מ"ש מהרש"ל ומהרש"א ונדחקו בל' לרבי ולקמן בסוף הסוגיא אבאר מה שנלע"ד בזה:

שם אימר דשמעת ליה לרבי דיש שבח עצים בפת זה וזה גורם מי שמעית ליה. ולכאורה יש לתמוה טובא על קושיית הגמרא דמה"ת נפרש פלוגתא דרבי ורבנן אי יש שבח עצים בפת או לא דלפ"ז פליגי בדבר המוחש ולא אשכחן נמי פלוגתא דתנאי בהך מילתא ועוד דלפ"ז לא מתוקמא מילתא דר' לפי המסקנא אלא כשאבוקה כנגדו ורבנן אפי' כה"ג שרי ולא אשכחן לדידהו עצים דאסירי בהנאה אלא בשרשיפא וכי לא ניחא לן טפי למימר דכ"ע מודו דיש שבח עצים בפת אלא הא דשרי רבנן היינו משום דסברי זה וזה גורם מותר והיינו כשאין אבוקה כנגדו ורבי אוסר אפילו בכה"ג משום דס"ל זה וזה גורם אסור דלפ"ז פליגי רבי ורבנן בפלוגתא דתנאי טובא דאשכחן דפליגי בזה וזה גורם כדמייתי הש"ס בסמוך מהאי דתרומה ומהך דעצי אשירה ופלוגתא דר"י ורבנן ופלוגתא דר"א וחכמים בתמורה שהביאו התוס' לקמן בשמעתין בד"ה וכן היה רבי אליעזר אוסר ועוד דלמאי דמוקי לה דפליגי בשבח עצים הוי הלכה כר' אפי' מחביריו אף על גב דבעלמא קיימא לן מחבירו ולא מחביריו דמהאי טעמא הוצרך שמואל לאפוכי פלוגתייהו דרבי וחכמים כדי לאוקמי הך מילתא דפת אסורה לפסק הלכה ומשום דמשמע ליה הך סברא דיש שבח עצים בפת ואדרבה טפי הוי לן למימר דלכ"ע יש שבח עצים בפת וא"כ כשאבוקה כנגדו הפת אסורה אליבא דכ"ע אבל כשאין אבוקה כנגדו פליגי בזה וזה גורם אית לן למימר דאין הלכה כר' אלא מחבירו ולא מחביריו כיון שכן הוא פסק הלכה נמי לדידן לפי האמת ולא הוי צריך שמואל לאפוכי:

ולכאורה היה נ"ל בזה דהא דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמי פלוגתייהו בזה וזה גורם משום דא"כ הך ברייתא קמייתא דקתני ברישא חדש יותץ דוקא כרבי ולא כרבנן דלדידהו זוז"ג מותר ואם כן תיקשי אמאי לא פליגי רבנן נמי ברישא אלא דאי אפשר לומר כן דהא השתא דמוקמינן פלוגתייהו דרבי ורבנן בשבח עצים אבל זה וז"ג ד"ה מותר אם כן כ"ש דהא דקתני ברישא חדש יותץ הוי דלא כרבי ודלא כחכמים אלא כדמסקינן דר"א היא וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דטפי הו"ל לאוקמי פלוגתייהו בזוז"ג דאשכחן פלוגתא דתנאי משא"כ בשבח עצים לא אשכחן:

מיהו למאי דפרישית לעיל יש ליישב דודאי אשכחן פלוגתא דתנאי דפליגי בהך סברא דשבח עצים והיינו כיון דאשכחן ברייתא דלעיל דף כ"ב ע"ב דדרשינן מדכתיב תלתא זימני ערלים חד להנאה גרידא חד לצביעה וחד להדלקת הנר ואם כן משמע להדיא דאפילו להדלקת הנר איצטריך קרא אע"ג דהשמן בעין כשדולק בנר ואי לאו קרא הו"א דהנאה כה"ג לאו מילתא היא ואם כן משמע להדיא דדוקא הדלקה הוא דאסור אבל עצים להסקה שרי דלאו מלתא הוא משום דאין שבח עצים וכמ"ש התוס' שם ובפ' במה מדליקין ואם כן לפ"ז דאשכחן תנא דסובר בודאי דאין שבח עצים שפיר אית לן למימר דה"ט דרבנן אבל רבי סבר דלשמן להדלקה לא איצטריך קרא דהוי שפיר דרך הנאתן מדאיצטריך קרא להתיר בתרומה טמאה וכמ"ש התוס' בפ' הגוזל דף ק"א ע"ש או שנאמר דר' לא דריש כלל הנך תלתא ערלים לכל חד באנפי נפשיה כדאשכחן בלא"ה תנאי דדרשי להו לדרשא אחריתי בירושלמי (ועיין מ"ש התוס' לעיל שם בד"ה לכם ובחידושינו שם) או משום דמשמע ליה לרבי בפשיטות דהדלקה והסקה תרוייהו מחד קרא נפקא כיון דבכל חד אית ביה חדא למעליותא בשמן מפני שהוא בעין בשעת הדלקה ובעצים מפני שהשבח ניכר בפת וכדפרישית אם כן שפיר מרבינן תרוייהו מחד קרא דהי מינייהו מפקת נמצא דלפ"ז שפיר ניחא ליה להש"ס לומר דפליגי בשבח עצים כיון דבלא"ה א"א לומר דלכ"ע יש שבח עצים משא"כ בזוז"ג סבר הש"ס השתא דלא אשכחן פלוגתא דתנאי דלא דמי לשאר זוז"ג כיון דהכא הך גרמא דשבח עצים לאסור הפת בדיעבד לא הוי אלא מדרבנן מטעם דפרישית וכדמשמע להדיא מל' התוס' ר"פ כיצד צולין דף ע"ה שכתבו כן בשם ר"י (ומ"ש שם דלא משמע כן בשמעתין דהתם כבר כתבתי ליישב פי' ר"י לנכון דאדרבה מסקנא דסוגיא דהתם מסייע ליה וכמו שיבואר בקונטרס אחרון) כיון דמדרבנן הוא משמע ליה לתלמודא מעיקרא דאפילו לר"א דמחמיר לאסור הפת היינו דוקא בעצי אשירה משום חומרא דעבודת כוכבים אי לאו דאשכחן ברייתא דתנא וכן היה ר"א אוסר בכל איסורין שבתורה כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד לקמן:

בתוס' בד"ה בין חדש ובין ישן יוצן ואע"ג דזוז"ג מותר וכו' עס"ה. נראה דכוונתם בזה דקשיא להו דכיון דמוקמינן להך ברייתא דחדש יוצן ע"כ משום דזוז"ג מותר אם כן אמאי אמרינן בישן יוצן דמשמע דקודם שציננו אסור לאפות בו ותיפוק ליה דאפילו קודם שציננו יש היתר לאפות בו כשאין אבוקה כנגדו דהו"ל שפיר זוז"ג ולא מבעי למ"ד דגחלים לוחשות נמי מותר א"כ פשיטא דהוה ליה זוז"ג כדאמרינן לקמן והיינו עצים דאיסורא קודם שנעשה גחלת וגחלים דהיתירא אלא אפי' למ"ד דלוחשות אסורין אפ"ה יש תקנה לעשות אבוקה כנגדו מעצי היתר וא"כ הו"ל זוז"ג דאדרבה עיקר הגורם לאפייה הוא ע"י האבוקה מעצי היתר כדמשמע מכולהו שמעתין דעיקר שבח העצים בפת הוא ע"י האבוקה שניכר הרבה בפת שהוא בעין וכמ"ש הר"ן ז"ל להדיא בשמעתין ע"ש וע"ז תירצו התוספות שפיר דאפ"ה לכתחלה אסור לעשות זוז"ג כיון דסגיא ליה בצינון כנ"ל בכוונת התוספת ובכוונת לשון הש"ך בי"ד סי' קמ"ב במאי דקשיא ליה על לשון הרמב"ם בענין זה (כמו שיבואר בקונטרס אחרון) ודלא כמהרש"א ז"ל דמשמע ליה דלמאי דקי"ל זוז"ג מותר בתנור ישן לעולם הוה ליה זוז"ג והיינו דהתנור עצמו שנגמר בהיתר הוה ליה גורם היתר אע"ג דעצי איסורא נינהו ומשום כך נדחק לפרש דהא דנקיט אפה בו את הפת מילתא באפי נפשיה היא כגון שלא נאפה בתנור דאי בתנור משמע ליה דאפילו בחדש מותר כיון דהתנור גופא הוה ליה זוז"ג לפי שאין שבח העצים בתנור בעין ע"ש ולע"ד במחילת כבוד תורתו של מהרש"א ז"ל לא דק שפיר בהך מילתא ואגב שיטפא כתב כן דמלבד דל' הברייתא לא משמע כן וגם אין שום סברא לומר כן דאפילו בשאבוקה כנגדו בעצי איסור אעפ"כ יהא התנור עצמו גורם להתיר אלא שדבריו המה נגד כל הפוסקים הקדמונים ואחרונים שכתבו להדיא דאפילו בישן שלא ציננו אם האבוקה כנגדו מעצי האיסור הפת שנאפה בו אסור ולא מצינו שום חולק בדבר זה ולא עוד אלא דלע"ד אישתמיטת למהרש"א ז"ל משנה שלימה וערוכה ששנינו בפ"ג דערלה משנה ה' תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה אפה בו את הפת תדלק הפת ואם כן ע"כ לפי המסקנא דשמעתין דזו"ז גורם בערלה מיהו לד"ה מותר ולא אשכחן דאסור אלא כשאבוקה כנגדו דהוה ליה חד גורם כיון דשבח עצים בפת ואם כן ע"כ נמי מוקמינן סתם מתניתין דערלה בכה"ג דאיירי שאבוקה כנגדו נקטינן מיהו דכשאבוקת איסור כנגדו מעצי איסור הפת אסורה אפילו כשנאפה בתנור:

ובאמת שעמדתי משתומם על דברי מהרש"א ז"ל בזה מה ראה לומר כן כיון דבלא"ה לא משמע שום סברא שהתנור עצמו שאין בו ממש מההסקה של היתר יחשב גורם כלפי עצי איסור שעיקר השבח עצים בפת מאותן העצים והתנור עצמו לא מקרי גורם כלל אלא שעשוי לשמור החום שלא יתפזר כמ"ש התוס' להדיא בפ' כיצד צולין בשם הירושלמי לענין צליית פסח דשרי בתנור ע"ש ולענ"ד נראה ברור דלפ"ז אפילו רבנן דשאור בשמעתין מודו דאסור לכל הפירושים אפי' לשיטת התוס' בפ' כל הצלמים שאבאר בסמוך שהרי יש בעצי איסור לחוד כדי לאפות והתנור לחוד בלא עצים ודאי אין בו כדי לאפות ואפילו למ"ד לוחשות מותרין אפ"ה כשאבוקה כנגדו נעשה הכל ע"י אבוקה והיינו כמו שפרש"י שכל שעה שהיתה הפת בתנור היה דולק ואופהו ומשו"ה חשבינהו ליה כהאיסור בעין ומכ"ש לשיטת התוס' דהכא שכתבו בשם הרשב"א עד שנלע"ד ברור דעיקר דברי מהרש"א ז"ל היינו משום שהבין מל' התוס' דהכא דמ"ש ואע"ג דזוז"ג מותר היינו משום דהתנור עצמו מיקרי גורם היתר ולמאי דפרישית אי אפשר לומר כן בכוונת התוס' אלא כדפרישית וכמו שנראה להדיא מל' הר"ן ז"ל בתחילת דבריו ע"ש אף שסוף דבריו מגומגמים קצת וצריכין תיקון כמו שראיתי בספרי הר' אלפס ז"ל שנדפסו מחדש שהוגה בזה ע"פ ספר ד"ת ע"ש כל זה נ"ל ברור ודוק היטיב: