פסחים כו ע"א

דף כו - א

ורבא אמר לך, עד כאן לא קאמר רבי יהודה, שדין אין מתכוין הוא כדין המתכוין, אלא לחומרא, ולאסור אף באין מתכוין. אבל שיהיה מתכוין כמו אין מתכוין אף לקולא, לא אמר! ולא התיר בלא אפשר וקא מכוין.

אמר אביי: מנא אמינא לה דכל היכא לא אפשר ומיכוין מותר? - מהא דתניא: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שהיה יושב בצילו של היכל, ודורש כל היום כולו! שהיה דורש ברוב עם. ושום בית מדרש לא היה יכול להכיל את כל השומעים, ולכן היה דורש ברחוב שלפני הר הבית ^[1]. וההיכל שהיה גבוה מאה אמות, היה מצל עליהם מפני החמה.

והא ההיכל אסור בהנאה משום שהוא קודש. ובכל זאת נהנה רבן יוחנן בן זכאי מצילו. ואף מכוין היה להנאה זו. אלא ודאי דהכא עשה כן רבן יוחנן, משום דלא היה אפשר לו שלא ליהנות מהצל כשהוא עומד שם. אלמא, כל היכא דלא אפשר ומיכוין, שרי. ואינו חייב לפרוש משם ^[2].

ורבא אמר: לאו ראיה היא מהתם. משום דשאני היכל, דלתוכו הוא עשוי! שאין תשמיש ההיכל אלא בתוכו. והנאת הצל אינה ^[3] דרך הנאתו ^[4]. ולפיכך לא נאסרה ^[5].

אמר רבא: מנא אמינא לה דהיכא דלא אפשר ומיכוין אסור? - מהא דתנן: לולין [ארובות] היו פתוחין בעליית בית קדשי הקדשים. וכשהיה צורך בתיקון חומת קדש הקדשים, בהן [דרכם] היו משלשלין את האומנין בתיבות. כדי שלא יסתכלו אנה ואנה, ויזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים! ונמצאו נהנים מנוי מראהו של קודש הקדשים, שהוא אסור בהנאה.

והא הכא, דלא אפשר וקא מיכוין הוא. שהרי אי אפשר שיתקנו את בדק הבית בלא שימצאו בתוכו. ואפילו הכי בלא תיבות לא היו נכנסים. משום דחיישינן שמא יכוונו ליהנות. אלמא, כל דמיכוין אסור, אף בדלא אפשר.

ודחינן: ותסברא, והאמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול של כלי השיר שבמקדש, ומראה בית המקדש, וריח הקטורת, אין בהם [בהנאתם] משום איסור מעילה מן התורה! לפי שאין בהם ממש.

וכיון דאינם אסורים בהנאה אלא מדרבנן ^[6], מסתבר דלא אסרו חכמים במקום שהוא צורך בדק הבית. ולא היו מטריחין אותם להכנס בתיבות ^[7]. ובהכרח דלאו משום איסור הנאה בקדשים היו משלשלים אותם בתיבות. אלא עשו כן, משום מעלה שעשו בבית קדשי הקדשים, שלא יסתכלו בו! ואם כן, אין להוכיח מזה דכל לא אפשר ומיכוין אסור.

איכא דאמרי: אמר רבא: מנא אמינא לה ד"לא אפשר ומיכוין אסור"? -

מהא דתניא: אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול, ומראה, וריח, אין בהם משום מעילה! משמע, דוקא מעילה הוא דליכא בהו. הא איסורא איכא בהו.

מאי לאו, אסורים הם אף לאותן בני אדם העומדין בפנים העזרה! ואף דלא אפשר להם, שלא יהנו מקול כלי השיר, וממראית המקדש, ומריח הקטורת, אסור להם לכוין וליהנות מהם. אלמא, כל ד"לא אפשר ומיכוין" אסור.

ודחינן: לא ראיה היא. אלא אסורים הם לאותן בני אדם העומדים מבחוץ לעזרה! שאין הם מוכרחים ליהנות מהם. ואפשר וקא מיכוין הוא, דלכולי עלמא אסור.

גופא: אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח, אין בהם משום מעילה!

ומקשינן: וכי ריח אין בו משום מעילה? והא תניא: כל המפטם את הקטורת כדי להתלמד בה את מלאכת הפיטום, או כדי למוסרה לציבור, פטור. והמפטם אותה כדי להריח בה, חייב! כדכתיב "איש אשר יעשה כמוה להריח בה, ונכרת מעמיו".

והמריח בה בקטורת של ציבור פטור מכרת. שלא חייבה תורה אלא את המפטם בלבד, ולא את המריח. אלא שכל המריח בה, מעל! שלפי שנהנה מן הקודש, חייב אשם מעילה. אלמא, יש בריח משום מעילה, ולא חשיב כדבר שאין בו ממש.

אלא אמר רב פפא: קול ומראה, לעולם אין בהם משום מעילה, לפי שאין בהן ממש.

ואילו ריח - לאחר שהוקטר ותעלה תמרתו [עשנו], אין בו משום מעילה. הואיל וכבר נעשית מצותו! וכל דבר שנעשתה מצותו, יצא מידי מעילה. דכיון דכבר אין לגבוה צורך בו, יצא מכלל "קדשי ה'" ^[8].

אבל קודם שהוקטרה הקטורת ועלתה תמרתה, מועלין בריחה. משום דסממני הריח הם דבר שיש בו ממש.

ומקשינן: למימרא דכל היכא דנעשית מצותו, שוב אין בו משום מעילה? והרי תרומת הדשן [שבכל יום היה הכהן נוטל מלא מחתה מהדשן, ונותנה אצל המזבח והיא נבלעת במקומה], דכבר נעשית מצותה, ואפילו הכי אסור ליהנות בה, ויש בה משום מעילה. וכדכתיב בה, "ושמו אצל המזבח". ודרשינן, "ושמו" - שלא יפזר אותו, אלא יניחנו צבור! וכן דרשינן, "ושמו" - שלא יהנה ממנו.

ומשנינן: אף דמועלין בתרומת הדשן, אין למדים ממנה לעלמא. משום דאף בבגדי כהונה מצינו שמועלים בהם, אף לאחר שנעשתה מצותם. אם כן, הוו תרומת הדשן ובגדי כהונה, שני כתובין הבאין כאחד. וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדים לשאר מקומות! דאילו היה זה בנין אב לכל התורה כולה, הרי הוה סגי לכתוב דין זה במקום אחד. אלא לכך שנה הכתוב את אותו הדין בשני המקומות, לומר שדוקא בשני אלו הדין כן, ולא בשאר מקומות.

ומפרשינן: תרומת הדשן, מועלין בה אף דנעשית מצותה, כהא דאמרן.

ובגדי כהונה, מועלים בהם אף לאחר שבלו, וכבר נעשתה מצותם. שמצינו בכהן גדול, שלאחר שנכנס ביום הכפורים לפני ולפנים בבגדי לבן, אסורים הם שוב בשימוש. כדכתיב, "והניחם שם". ודרשינן, מלמד שטעונין גניזה!

ומקשינן: הניחא לרבנן דדרשי הכי בבגדי כהונה, ואמרי "מלמד שטעונין גניזה". אלא לרבי דוסא דפליג עלייהו וסבר, לכהן גדול אין הם ראויים. אבל לכהן הדיוט ראויין הן ד' בגדי לבן אלו, להשתמש בהם כל השנה. ומאי "והניחם שם"? - שלא ישתמש בהם כהן גדול ביום כפורים אחר - לדידיה, מאי איכא למימר? והרי לדידיה, ליכא קרא לאסור בגדי לבן של כהן גדול בהנאה, לאחר שנעשית מצותן. אלא חד קרא בלבד איכא בתרומת הדשן, לאסור בהנאה דבר שנעשית מצותו. ונילף מיניה לכל מקום, דאף דבר שנעשית מצותו, יש בו משום מעילה.

ומשנינן: אכתי ליכא למילף מתרומת הדשן, משום דאף בעגלה ערופה מצינו שהיא אסורה בהנאה, אף לאחר שנעשית מצותה. דכתיב בה "וערפו שם את העגלה". ודרשינן, "שם" תהא קבורתה. והוו תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד. וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

ושוב מקשינן: הניחא למאן דאמר "שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין". אלא למאן דאמר [רבי יהודה במסכת סנהדרין] "שני כתובין כאחד מלמדין", מאי איכא למימר?

ומשנינן: תרי מיעוטי כתיבי בתרומת הדשן ובעגלה ערופה. בתרומת הדשן כתיב "ושמו אצל המזבח". וממעטינן, מ"ושמו", דדוקא תרומת הדשן אסורה בהנאה, ולא דבר אחר שנעשית מצותו. ובעגלה ערופה כתיב, "הערופה". וממעטינן, דוקא הערופה אסורה בהנאה, ולא דבר אחר שנעשית מצותו ^[9].

תא שמע: עגלה שנעשתה בה עבודה, נפסלה מלהיות עגלה ערופה. ואם הכניסה [את העגלה] לרבקה [שקשרה בצמד] יחד עם פרות אחרות הדשות בתבואה, ודשה עמהן, הרי היא כשירה! ולא חשיבא דישתה כעבודה, משום שלא נתכוין לכך.

ואם הכניסה לצמד בשביל שתינק מאמה, וגם כדי שתדוש, הרי היא פסולה!

ומקשינן: והא הכא, דלא אפשר להכניסה לצמד כדי שתינק בלא שתדוש. ומכל מקום, משום דקא מיכוין שתדוש, קתני דהיא פסולה. אלמא, אף היכא דלא אפשר, כל דקא מיכוין לעשיה, חשיב מעשה. וקשיא לאביי דהתיר לעשות כן באיסורי הנאה.

ומשנינן: שאני התם בעגלה ערופה, דכתיב "אשר לא עובד בה". דמשמע מכל מקום! ואף על גב דבכל התורה כל היכא דלא אפשר לא חשיב כמעשה איסור, בעגלה פסלה התורה אף בעבודה כזו ^[10].

ושוב מקשינן: אי הכי, אפילו ברישא, דלא נתכוין כלל שתדוש, נמי נימא דפסולה! דהרי "לא עובד בה" כתיב. דמשמע אף אם נעבדה העבודה מאליה, בלא שיתכוין לכך.

כל היכא דאפשר פי' יש דרך אחרת ואפשר לו שלא יעבור דרך שם ומתכוין לעבור שם כדי ליהנות מן הריח של ע"ז כולי עלמא לא פליגי דאפשר לו שלא יעבור שם וכשעובר שם אינו מתכוין ליהנות ועלתה זו בתיובתא דרבא אבל אי לא אפשר ומתכוין קיימא לן דאסור כרבא וסמיך אביי אהא דרבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב ודורש כל היום בצלו של היכל ודחי' רבא שאני התם דהיכל לתוכו עשוי ואין קדושה בצלו רבא אמר מהא דתנן לולין היו פתוחין בעליית קדשי קדשים שבהן היו משלשלין האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים ש"מ דהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אסור. ודחי אביי מעלה עשו דהא קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה.

איכא דאמרי רבא הוה מסתייע מזה דהוה דאיק אין בהן משום מעילה הא איסורא איכא מאי לאו באותם העומדים בפנים דלא אפשר וכיון דמכוני אסיר ודחינן לא באותן העומדים בחוץ דאפשר שלא יעמדו ולפיכך מעילה (איכא) [ליכא] איסורא איכא. ואיני דריח אין בו מעילה [והא תנן] המפטם קטרת להתלמד בה [או] למוסרה לצבור [פטור] להריח בה חייב פטור אלא שמעל ושני' הא דתני ריח אין בו מעילה לאחר שתעלה תמרתו היא שנויה מאי טעמא דהא אתעבידא מצותה והא דתני המריח פטור אלא שמעל בשלא עלתה תמרתו:

איני והרי תרומ' הדשן דאתעבידא מצותה ומועלין בה ושני' משום דכתיב בתרומת הדשן ושמו אצל המזבח ובבגדי כהונה נמי אחר שנעשה מצוותן [יש בהם מעילה] כדכתיב והניחם שם לאו משום דטעונין גניזה הוא [ולמ"ד דראוים הם לכהן הדיוט] מפיק בגדי כהונה ומעייל עגלה ערופה כתיב וערפו שם את העגלה בנחל ולמאן דאמר מלמדין מיעט רחמנא בגדי כהונה ושמו אצל המזבח זה טעון גניזה ולא זולתו ובעגלה ערופה כתיב וערפו שם את העגלה הני אין מידי אחרינא לא:

בית המקדש וההיכל כולו אסור ליהנות ממנו לדברי חול ומ"מ מותר לישב בצלן של כותלי' מפני החמה שאין עיקר קדושתו אלא לתוכו ונמצא שאין ישיבה בצל שחוצה לה דרך הנאתה והוא שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצלו של היכל ברחוב שלפני הר הבית ודורש כל היום שמתוך שהיו אכלוסי ישיבתו מרובין לא היה בית המדרש מכילם ואע"פ ששאר איסורי הנאה אף שלא בדרך הנאתן נאסרו לכתחלה בזו הקלו אחר שאין איסור הנאתן מחמת איסור אלא מחמת קדושה או שמא דוקא התירו לצורך הדרשא שהיה בו מצוה לצורך רבים או שמא אין מפרשין שאין עיקר קדושתו אלא לתוכו אלא שלא הוקדש כלל אלא לתוכו ומ"מ בכותלי עבודה זרה אסור אע"פ שאף הם לתוכם הם עשויות החמירו בהם להרחקה יתירה כמו שביארנו במקומו:

האומנים הנכנסים במקדש לתקן בדק שבו לא היו נכנסין להדיא כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים ויהנו בראייתם בכונת הנאה אלא ארובות היו פתוחות בעליות שבבית קדשי הקדשים שבהם היו משלשלים את האומנין בתיבות כדי שלא יוכלו להסתכל לכאן ולכאן ומ"מ אם לא היו שם תיבות או שא"א בכך יכנסו בהדיא שלא נאסר מן הדין שהרי ראייה אין בה ממש וכל דבר שאין בו ממש אין בו מעילה אלא שמעלה זו עשו בבית קדשי הקדשים והיכא דלא אפשר לא אפשר:

לפי דרכך למדת שהקול של כלי שיר שבמקדש שהוא שומעם בכונת הנאה בשום הקול אין בהם מעילה שהרי אף הקול אין בו הנאה ממש כמו שביארנו במראה ואפי' היה אפשר להם בלא אותו הקול כגון העומדים בחוץ ומ"מ אסור ליהנות בהם לכתחלה בכונת הנאה ואפי' לא היה אפשר להם בלא אותו הקול כגון לאותם העומדים בפנים לשמש אחר שמ"מ מתכונים ליהנות אבל הריח יש בו ממש מצד הסמנים ואין דינו כדין קול ומראה לגמרי והילכך אסור להריח הקטורת אלא שאם הריח לא מעל ומ"מ דוקא לאחר שעלתה תמרתו ר"ל עמוד עשנו שכבר נעשה בו צורך גבוה ויצא מכלל קדשי שמים אבל אם הריח בשעה שתמרתו עולה מעל אחר שיש בו ממש:

המפטם את הקטורת בחשבון סמנים הכתובים בתורה לפי משקל הכתוב בה הן בכל המשקל הן בחלק ממנו הואיל ולפי אותן המשקל עשאה במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת ואע"פ שלא הריח הואיל ומ"מ עשאה כדי להריח אבל אם עשאה להתלמד בה או למסרה לצבור אחר פיטומה פטור:

מצות עשה להרים את הדשן מלא מחתה בכל יום שחותה בה מן הגחלים שנתאכלו וצוברה על הרצפה ודשן זה בין קודם הרמתו בין לאחר הרמתו במזבח החיצון מועלין בה אבל דשון מזבח הפנימי לא נהנין ולא מועלין כמו שיתבאר במקומו:

בגדי לבן שכהן גדול נכנס בהם לפנים ביום הכפורים אינו עובד בהם פעם שניה אף ליום הכפורים אחר וכל שכן שאין כהן הדיוט עובד בהם אע"פ שהם הם בגדים הראויים לכהן הדיוט אלא נגנזים במקום שפושטן ואסורים בהנאה וכן בגדי כהן גדול שבלו אסורים בהנאה ומועלין בהם אבל של כהן הדיוט כשבלו היו עושין בבלאי מכנסים ואבנט פתילות לשמחת בית השואבה ובבלאי כתונותיהם פתילות למנורה כמו שהתבאר במקומו:

עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברת במקום עריפתה ואיסור הנאתן משתרד לנחל איתן אע"פ שלא נערפה עדיין והנהנה בה עבר אבל קרבן מעילה אין כאן שמאחר שאינה ראויה לפדיון הרי היא כחטאות המתות אבל פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה עד שתעשה אפר:

כל העבודות פוסלות בעגלה ערופה שנאמר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול ומ"מ חמורה משיכת העול ר"ל משאוי שעליה משאר עבודות שהעול כל שמשכה בו אע"פ שלא חרשה ולא עשתה בו שום מלאכה פסולה ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת מלאכה מעתה הכניסה לרבקה והוא קבוץ הפרות אלא שתינק מאמה ודשה עם האחרות כשרה מאחר שלא נתכון לדישה אין זו עבודה ואם נתכוין שתינק ותדוש פסולה שכל שנעשית בה מלאכה מאליה או עלה עליה עול מאליו אם לרצונו פסולה ואם שלא לרצונו כשרה כתיב עבד וקרינן עובד עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה ומ"מ עול או כל משאוי הפוסל בעגלה אינו פוסל עד שתמשוך בו טפח ר"ל שהלכה באותו משאוי טפח ממקום למקום ובפרה אדומה העול פוסל בה משעת עלייה ואע"פ שלא משכה בו שנאמר אשר לא עלה עליה עול:

בד"ה שאני היכל כו' וא"ת והא לא כתיב אכילה כו' וי"ל דמעילה ילפינן חטא כו' עכ"ל לפי דבריהם דרבא ס"ל כאביי היכא דלא כתיב אכילה אסור אפי' שלא כדרך הנאה ומ"מ במעילה דילפינן חטא חטא מתרומה ה"ל כאילו כתיב אכילה בגופיה ומיניה בבשר בחלב נמי דילפינן ג"ש מנבילה ה"ל כאילו כתיב אכילה בגופיה להתיר שלא כדרך הנאה וקשה דתקשי ליה כדפרכינן לעיל דנפרוך מה לכלאי כרם שכן לוקין עלייהו שלא כדרך הנאתן דלא כתיב ביה אכילה משא"כ בבשר בחלב דאין לוקין עליו אלא כדרך הנאתן דה"ל כאילו כתיב אכילה בגופיה ויש ליישב דלא פריך הכי לעיל אלא לאביי דאמר הכל מודים בכלאי כרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאה אבל לרבא דהכא איכא למימר דבכלאי כרם נמי אין לוקין שלא כדרך הנאה אע"ג דלא כתיב ביה אכילה אפשר דאיכא ביה שום דרשה וג"ש כאילו כתיב ביה נמי אכילה ודו"ק:

בד"ה מעילה הוא כו' ובירושלמי דייק מינה דקול ומראה וריח אין בהן כו' עכ"ל דאי לאו הך דירושלמי היה אפשר לפרש דלאו דוקא בוררת אלא היתה יכולה לברור מרוב אורה וע"ש בתוס' וק"ל:

בד"ה לאותן העומדים כו' שלא יקרבו עצמן לעזרה כדי להריח יותר דהא אמרינן לא היתה כלה כו' עכ"ל ולמאי דמסיק וריח לאחר שעלה תמרותו אין בו משום מעילה איכא לאוקמי הך דלא היתה כלה צריכה להתבשם כו' היינו מריח שעלה בב"ה לאחר שעלה תמרותו ואפשר דס"ל דלאחר שעלה תמרותו נמי מעילה אין בו אבל איסורא איכא ודו"ק:

גמ' ושמו אצל המזבח שלא ימעלו בה אחרים אלא שיהא כולו אצל המזבח משום דהוי תרומת הדשן כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

גמרא דתניא אר"ש ב"פ אריב"ל כו'. נראה דט"ס הוא וצ"ל דאמר רשב"פ כו' כדלעיל ובכריתות:

גמ' דכתיב ושמו כו'. שלא יהנה. נ"ל דדריש ושמו בשי"ן ימנית ומלשון שם וכמו דדרשינן והניחם שם מלמד שטעונין גניזה וכן בעגלה ערופה דרשינן משם שם תהא קבורתה. (וביומא נד) א"ל הכא כתיב שם ור"ל דמשמעו לעולם:

רש"י ד"ה וריח. יש בו ממש כו' במריח בה בביתו. הא דלא מוקי לה בקודם שתעלה תמרתו הוא משום דלאביי דוקא לאותן העומדים בחוץ:

רש"י ד"ה תה"ד. נוטל מלא מחתה. וכן לשונו ביפה"ת ר"פ צו ושיגרא דלישנא דקרא בר"פ אחרי גבי גחלים דיוה"כ נקיט. אבל תה"ד אמרינן (ביומא כד) דסגי בקומץ ולא מצאנו שתהא מצותה אפי' לכתחלה במלא המחתה:

רש"י ד"ה הכניסה לרבקה. שקושרין ד' פרות ביחד. הוא ממשנה רפ"ב דעירובין בדברי ר"י אבל בדברי ר"מ איתא שם ג' ג' בקר:

קוֹל וּמַרְאֶה וְרֵיחַ אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מְעִילָה. נראה לי בס"ד ראשי תיבות ג' אלה הוא רק"ם רוצה לומר הנאתם רקם שאין בהם ממש, וגם הנהנה מהם רקם מדין מעילה שאין בהם איסור מעילה. ושלשה הנאות אלו הם באוזן ועין וחוטם שהם סמוכים זה לזה ועומדים ראשיים בראש האדם ובאלו ההנאות יהנו הצדיקים בגן עדן ששם נזונין מן ריח גן עדן וישמעו קול אלהים בלימוד תורה וכמו שנאמר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' (ישעיה נד, יג) ששומעים תורה מפיו יתברך שנהנים מקול אלהים המתהלך בגן וגם נהנים ממראה השכינה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז.) 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה' ולכן נעשה דוגמא בעולם הזה בשלש הנאות אלו שיהיו יכולים ליהנות בהם מן הקודש ואין בזה איסור מעילה.

קוֹל וּמַרְאֶה וְרֵיחַ, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מְעִילָה. נראה לי בס"ד, הנה הקול הנאתו בחוש האוזן והמראה בחוש העין והריח בחוש החוטם ואלו מאחר שאין בהם ממש אין בהם איסור מעילה, ונשאר באדם חוש הטעם יש בו איסור מעילה דאם אכל מההקדש מעל, וחוש המשוש גם כן יש בו מעילה דאם לבש בגד או נתחמם בחפץ של הקדש מעל וזו הנאה של מישוש דהרגש שלה הרגש של מישושו נמצא תלתא הנאות מותרים ותרי אסורים.
ובזה יובן בס"ד מאמר רבא (חולין מז.) חמשה אוני אית לריאה תלתא מימינא ותרי משמאלא, ריאה רמז לבית המקדש דכתיב ביה (דברים טז, טז) 'יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ' ואוני רוצה לומר כוחות של הנאה כמו (בראשית מט, ג) 'כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי', תלתא זמינא כי כל דבר המותר יתייחס לימין ותרי משמאלא כל דבר האסור יתייחס לשמאל.
והנה שלשה הנאות אלו המותרים עשה הקב"ה בהם נס לשלשה צדיקים, כי משה רבינו ע"ה נתן לו כח בראיית עינים שבודק את האדם אם צדיק או לאו בראיה, דכתיב (שמות יח, כא) 'וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם', ושלמה המלך ע"ה בקול זה הדבור שנתן לו לב מבין לבדוק האדם על ידי דבור שלו וכאשר עשה בדין 'שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת' (מלכים א' ג, טז), ועוד מעשיות הרבה כיוצא בזה, ומלך המשיח שיבא בב"א יתן לו כח בריח דכתיב (ישעיה יא, ג) 'וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ' דמורח ודאין.

תוס' ד"ה שאני. חטא חטא מתרומה. עי' שאגת אריה סי' עו ובתוס' ר"פ כל הצלמים ד"ה ימותו:

בגמרא אמר אביי מנא אמינא לה כו' לכאורה יש לתמוה כיון דאביי גופא אמר להאי מנא אמינא לה דאיירי בלא אפשר ומכוין אם כן מאי ס"ד דלישנא קמא דבעי לאוקמי פלוגתייהו דאביי באפשר ולא מכוין ודוחק לומר דסתמא דתלמודא בשקלא וטריא דלישנא קמא לא הוה ידע הא דאמר אביי גופא מנא אמינא לה. והנראה לענ"ד ליישב בענין זה דהאי מנא אמינא לה שייך אפילו ללישנא קמא דנהי דלישנא קמא מוקי לעיקר פלוגתייהו דאביי ורבא באפשר ולא מכווין ואליבא דר"ש היינו דניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו אליבא דהילכתא למאי דקי"ל הלכה כר"ש וכדמשמע נמי בפ' במה מדליקין ובכמה דוכתי דאביי גופא כר"ש ס"ל ולא ניחא ליה ללישנא קמא לחלק אליביה דאביי בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן אלא דאפ"ה מצינו למימר שפיר דשייך נמי פלוגתייהו דאביי ורבא בלא אפשר ומכוין ואליבא דרבי יהודה דלאביי שרי דהא בהא תליא והא דקאמר הש"ס בלישנא קמא לא אפשר ומכוין כ"ע לא פליגי דאסור היינו דוקא אליבא דר"ש כמו שפירשתי במקומו והיינו דאמר אביי מנא אמינא לה ודייק מהכא דרבי יהודה מתיר בלא אפשר ומכוין אם כן כ"ש דמתיר רבי יהודה בלא אפשר ולא קמכוין ולפ"ז ע"כ דהא דאוסר רבי יהודה דבר שאינו מתכוין היינו דוקא באפשר ולא קמכוין דא"כ ע"כ דר"ש דמתיר היינו אפי' באפשר ולא מכוין וכדאמר אביי בלישנא קמא כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם אמר רבא מנא אמינא ליה דתניא לולין היו פתוחין כו' כאן יש לתמוה יותר דללישנא קמא דרבא דמוקי פלוגתייהו דר"י ור"ש בלא אפשר ולא קמכוין ואפ"ה אוסר ר"י כ"ש דאוסר בלא אפשר וקמכוין ואם כן לא שייך כלל הא דאמר רבא מנא אמינא לה דאיירי באפשר ולא קמכוין והנלע"ד בזה דמהך מילתא דלולין גופא מייתי רבא ראיה ללישנא קמא משום דבלא"ה יש לדקדק דאפילו ללישנא בתרא מאי ראיה צריך רבא להך מילתא דר"י אוסר באפשר ולא קמכוין ותיפוק ליה דרבא סברא רבה קאמר דר"י לא קאמר אלא לחומרא ולא לקולא כדאשכחן בכולה תלמודא דקולא מחומרא לא ילפינן וכה"ג גופא יש לתמוה מאי ס"ד דאביי למילף קולא מחומרא. לכך נ"ל ליישב כל זה ע"פ סוגיא דפרק ר"א דמילה דמייתי הש"ס ברייתא דת"כ דתניא ימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת ומוקי לה אביי התם מקמי דהדר ביה כר"י ואפילו לפי המסקנא דר"ש נמי מודה בה אפ"ה פשטא דברייתא ודאי ר"י איירי בה דסתם ברייתא דת"כ רבי יהודה היא כמבואר בכמה דוכתי בפשיטות ואם כן אי הוי אמרינן מסברא דלא אפשר ולא קמכוין אפי' ר"י מודה דשרי כדאמרינן בלישנא בתרא אם כן ע"כ דהך ברייתא דת"כ היינו במתכוין כגון באבי הבן שאומר לקוץ בהרתו לבנו קמכוין דאי באחר למה לי קרא הא מילה בצרעת הו"ל לא אפשר ולא קמכוין ופשיטא דשרי אע"כ דבאבי הבן איירי ודליכא אחר כדמוקמינן התם אליבא דאביי מקמי דהדר ביה ואם כן לפי זה ממילא משמע דלא אפשר וקמכוין מותר ולאו משום דעשה דמילה דוחה ל"ת דצרעת דהא צרעת עשה ול"ת היא ועוד דצרעת חמיר טפי שכן דוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת כדאמר רבא גופא התם בפ' ר"א דמילה ע"ש א"כ לפי זה יש סברא לומר דלא אפשר וקמכוין מותר בכל התורה כולה והיינו אליבא דר"י כסברת אביי ללישנא בתרא ואם כן אפשר דה"ט דאביי ואם כן לפ"ז ע"כ הוי מוקמינן פלוגתא דר"י ור"ש דוקא באפשר ולא קמכוין ואפ"ה שרי לר"ש דלא כרבא ללישנא קמא אם כן הוצרך רבא להביא ראיה דליתא להך סברא דודאי לא אפשר וקמכוין אסור לר"י כדמוכח מהך ברייתא דלולין היו פתוחין וכמו שאבאר בסמוך דאליבא דכ"ע מתוקמי ואם כן ע"כ הך ברייתא דמילה בצרעת לא איירי באבי הבן אלא באחר שאינו מכוין אלא משום דהוי פסיק רישא סד"א דאסור משום הכי איצטריך קרא להיתירא והיינו משום דעשה דמילה דוחה עשה ול"ת דצרעת כיון דמילה חמורה שנכרתו עליה י"ג בריתות ובהאי טעמא דדחי שבת דחמורה כ"ש צרעת והא דצרעת דוחה עבודה היינו כמסקנא דרבא התם בפ' ר"א דמילה משום דגברא לא חזי כנ"ל נכון בעזה"י כפתור ופרח ודוק היטב:

בתוספות בד"ה והא הכא דלא אפשר וכו' הוי מצי אביי לאוקמי כר"ש וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאם כן מה ראיה מייתי רבא למילתיה אליבא דר"י ואפשר דרבא ס"ל כרב אדא ב"א דאמר בפ"ק דיומא דף ט"ז דסתם מדות ר"י היא אע"ג דלא קיימי מסקנא הכי ע"ש בפירש"י והתוס'. ועוד נראה דבהך מילתא דלולין היה פתוחין לא שייך פלוגתא כיון שהוא דבר ידוע בפועל כן נראה לי:

בד"ה מעילה הוא דליכא וכו' תימא דבפ' החליל תניא וכו' עס"ה. בר"פ במה מדליקין כתבו התוס' דהאי בוררת לאו בוררת ממש אלא שהיתה יכולה לברור ע"ש ובחידושינו שהארכתי קצת אלא שכל דבריהם שם אינו אלא לענין הפתילה וע"ז כתבו שם דלא שייך לומר לב ב"ד מתנה דמה צורך היה להתנות ונראה כוונתם שהיו יכולין לעשות הפתילות מדבר אחר ולא מבגדי כהונה דבלא"ה מסתמא לא הספיקו לעשות כל הפתילות לשמחת בית השואבה מבלאי בגדי כהונה אבל משמן לא קשיא להו התם מידי דלענין שמן ודאי מצינו למימר לב ב"ד מתנה עליהם כיון דאי אפשר בענין אחר כדאשכחן בכה"ג טובא ולפ"ז הא דמייתי הכא משמן היינו אגב גררא דבלא"ה מה שכתבו השמן והפתילה היה של הקדש כדתנן התם ובאמת דלא אשכחן כן בפרק החליל דהשמן היה של הקדש אלא הפתילות לחוד כנ"ל ליישב שיטת הירושלמי דמשמע שהיתה בוררת ממש כדפרישית בר"פ במה מדליקין אלא דלפמ"ש כאן אין צורך לזה דנהי דמשמע בירושלמי דמעילה הוא דליכא הא איסורא איכא אפילו הכי אתי שפיר דבוררת אפילו לכתחילה כיון שעיקר האור בא מהשמן ועל השמן אפילו את"ל שהיה משל הקדש ודאי לב ב"ד מתנה עליה משו"ה לא חששו לאור הפתילה דלא הוי אלא כמסייע בעלמא כיון דבלא"ה ליכא אלא איסורא בעלמא ועוד הא קי"ל דזה וזה גורם מותר כדמשמע בסמוך בשמעתין ודו"ק:

קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. היינו כששומע קול כלי שיר או מריח ריח קטרת אחר שעלה תמרתו או שהיה נר של הקדש דלוק והלך לאורו אבל הריח תפוח של הקדש או לקח כלי שיר של הקדש ונגן בו או הדליק נר מנר של הקדש יש בו דין מעילה. הרדב"ז ח"ב סי' רצ"ז ועיין מה דנסתפק מורינו הרב מהר"א נחום הובא בס' דברי שלמה פ' ואתחנן ועמ"ש הרמב"ם פ"ב דמעילה ודוק:

(כו א) משלשלין את האומנין בתיבות וכו'.—כתב בתויו"ט שם בשם ראבי"ה, שהתיבות היו פרוצות מרוח אחת כדי שיוכל לעשות במלאכתו כשהוא עומד בתיבה ע"כ. והנה כבר כתב הרא"ש בסוף יומא בסדר העבודה שבקדש הקדשים גם ביום היה חושך, והכרח לומר שהאומנים היו מביאים אתם נרות והיו מדליקים שם בשעת עבודתם כדי שיראו מה לתקן במלאכתם, וכדי שלא יזונו עיניהם מן הצדדים היו צריכים לעמוד בתיבות פרוצות רק מרוח אחת. ומה שהיו משלשלים אותם דרך לול ולא הכניסו אותם דרך פתחים הוא משום שאין חייבין על ביאה להיכל ולקדש הקדשים אלא דרך פתחים ולא דרך לולין כדאיתא במנחות כז ב.